לוגו
תעלולי אבן פרוך ועבדו עות'מאן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

שתי שנים משלו בירושלים אבן פרוך ועבדו עות’מאן הרשע, ולא ידעה ירושלים תלאות וייסורים כבימים ההם.

בתחילת המאה הי"ז נמוג זוהרה של צפת והיא ירדה מגדולתה. אותם ימים שבכל אחד מרחובותיה ומסמטאותיה מצאת תלמיד חכם חשוב ובכל בית־כנסת ישב רב וחכם שפסקיו וספריו היו מפורסמים ותלמידים התכנסו לשמוע תורה מפיו – חלפו עברו. החכמים והרבנים הנודעים נפטרו לעולמם וגדולים כמותם לא באו לצפת. ופרצו גם מגפות והיה גם משבר כלכלי שגרם לסגירת בתי־האריגה בסביבותיה ובוודאי שהיו גם סיבות אחרות שספרי ההיסטוריה תמהים עליהן.

שבה ירושלים להיות המרכז היהודי בארץ, אף כי למעלתה של צפת בימי גדולתה לא הגיעה. ואף שהותר רק לארבעים משפחות לשבת בעיר, חיו בה הרבה יותר יהודים – הרבה שוחד שילמו כדי שיעלימו השלטונות עין מהם – ובהם רבנים וחכמים, ספרדים ואשכנזים, שפסקו דינים, למדו תורה ולימדוה, ועיינו בכתבי הקבלה שהביאו מצפת תלמידי האר“י ותלמידי תלמידיו. ונתעוררו תקוות כי הנה שבה ירושלים להיות עיר גדולה עד שהשתלט מוחמד אבן פרוך שתום העין על העיר בשנת שפ”ה, היא שנת 1625.

אביו של מוחמד משל בירושלים כעשרים שנה והיה ממונה מטעם הסולטן לאמיר אל־חג‘, האחראי על שיירת עולי הרגל הגדולה היוצאת פעם בשנה מדמשק, עוברת ברמת עבר הירדן, עד למדבר הסעודי ועד למכה עיר הקודש. שבטי הבדווים שלא היה עליהם מורא מלכות ומורא שמים, היו מתנפלים על השיירה מדי פעם, מזנבים בה ובוזזים את עולי הרגל והשלטונות היו חסרי אונים כנגדם. חיילים רבים היו מלווים את השיירה והמושלים היו משלמים שלמונים רבים לשייח’ים הבדווים כדי שיניחו לעולי הרגל לעבור בשלום במחוזותיהם, אבל רק שיירות מעטות חזרו ללא פגע. פרוך, שהיה חכם ואמיץ, הצליח יותר מקודמיו והיה מעביר את השיירה מבלי שתינזק ומחזירה בשלום לדמשק. כיצד עשה זאת? לפני שיצאה השיירה לדרך היה יוצא למדבר עם חייליו ומכה בשבטי הבדווים שבדרך ללא רחמים כדי להזהירם ולהפחידם, והטיל עליהם את מוראו והניחו את השיירות לנפשן. שמחו בו המושלים הטורקים שבקושטא הבירה ומינוהו למושל שכם ולמושל ירושלים. אחת־עשרה פעם יצא פרוך בראש השיירה ובפעם השתים־עשרה מת בדרך ונקבר במכה. יש הטוענים כי לבנו מוחמד היתה יד במותו. הרג מוחמד אבן פרוך את מנהל המשק של ירושלים, שמינה אביו במקומו בשעה שיצא למסע החג’, ונתמנה למושל העיר. גזר מוחמד גזרות קשות על תושבי העיר וסחט מהם כספים רבים והם התלוננו בשער העליון ובא במקומו מושל אחר. אותם ימים מרד פאח’ר א־דין השני בשלטון הטורקי וכבש מחוזות רבים בארץ הלבנון ובגליל ושלח מוחמד את חייליו להרי שכם ולדרום והצטרף למושלים אחרים שיצאו נגד פאח’ר א־דין וניצחוהו בקרב גדול על גדות הירקון, וכפרס מינוהו השלטונות שוב למושל ירושלים.

העביר אבן פרוך את השיירות למכה בהצלחה והשער העליון בקושטא היה שבע רצון ממנו ומשוררים שביקרו בירושלים כתבו שירי תהילה לכבודו. אבל אבן פרוך איש אכזר היה. זקנים שבעיר לא זכרו אכזר כמוהו. אנשיו גזלו ושדדו ובזזו את תושבי העיר וסביבותיה, ושלא כמושלים אחרים, שהתנכלו ליהודים ולנוצרים בלבד, אבן פרוך שדד את כל תושבי העיר, גם מוסלמים. והיה יוצא בראש חייליו גם מחוץ לירושלים ומתנפל על כפרים עניים ובוזז את המעט שהיה בידיהם ורוצח בדם קר גברים ונשים וילדים. וכשהגיעו מים עד נפש ותושבי ירושלים הערבים לא יכלו יותר לשאת את ידו הקשה, לבשו שקים ונשאו בידיהם לפידים בוערים ויצאו לרחובות העיר לצעוק חמס כנגד אבן פרוך ודרכיו, ולא הועילו. ביקשו התושבים להסתתר בכפרים והעמיד אבן פרוך שומרים בשערי העיר, כדי שהתושבים לא יימלטו ממנה. והסופר האלמוני שרשם את תלאות העיר סיפר:

ויבוא ירושלימה ושלוש־מאות איש עמו, אוחזי חרב, ויחל לרדות בקריית מלך רב באכזריות משונה ויכבד עולו על צווארנו וגם על הישמעאלים והנוצרים, יותר מכל אשר היה מלפניו. ויפקד שומרים בכל הדרכים לבלתי נתון מקום לשום אדם לצאת מן העיר, והיו מביאים אותם לפניו כפותים ומייסרים אותם בייסורים משונים ולוקחים ממונם. וייתן עיניו בעשירי עם הארץ, ובעל כורחם הוציא מידם כסף וזהב לרוב, ותימלא הארץ צעקה גדולה על החמס אשר בכפיו.


היהודים, כדרכם, ניסו לקנות את לבו בשוחד, אבל הוא תבע עוד ועוד וכלא בבית־הסוהר את המנהיגים והפרנסים והרבנים ובני העיר. תרמו הנשים את תכשיטיהן ואת בגדיהן היקרים ומכרו אותם כדי לשחרר בכסף את העצורים, אבל נפשו של אבן פרוך לא שבעה ותבע עוד ועוד. והביאו לו סוכר ושעווה ותרנגולים וביצים לרוב, וביקש עוד. ותפס את עשירי העיר והיכה אותם בשוטים ובעקרבים. ובמשך ל"ה ימים הוציא מפרנסי הקהילה יותר משלושת אלפים גרוש, ומכבוד החכם עמנואל אלבחרי בלבד גזל 1,600 גרוש אחרי שהיכהו מכות רבות, ורבים מטובי העיר ברחו.

והגיעו זעקות בני העיר אל השער העליון בקושטא ונשלח משם קאדי כדי להשגיח על המושל, ובבואו יצאו כל תושבי העיר, ערבים, יהודים ונוצרים מן המחבואים אשר התחבאו שם מייראת אבן פרוך וצעקו אל השופט: “הצילנו מיד אבן פרוך אשר אכלנו ויגזול כל אשר לנו!”

אבל תקוותם היתה לשווא. אבן פרוך קיבל את פני השופט בחנופה רבה ומילא ידו שלמונים, והוא העלים עין ממעשיו.


ומעשה שהיה ברבי דוד טרדיאולה.

אביו הזקן, שמואל, היה יוצא ובא לפני המושל בענייני הקהל. חשש דוד, שמא יתנכל המושל לאביו ואמר לו: “אני אלך תחתיך.” והלך אל המשנה אשר מינה אבן פרוך ובירכו והמשנה שאל את דוד: “איפה אביך?”

השיב דוד: “בי אדוני, עבדך אבי טרוד כל העת בשליחותך, ואני כמוהו מתעסק תמיד לשרתך, כי כל היום רגלי ממהרות לרוץ למצוא מעות בעד היהודים לצורכך.”

ולא נראתה התשובה בעיני המשנה וציווה לבולוק־באשי, הוא ראש החיילים, שייסר את דוד. היכוהו כל הלילה ומשבא הבוקר אמר לו הבולוק־באשי: “גאל את עצמך בכסף מלא.” בכה דוד והתחנן ואמר כי איש עני הוא ובזיעת אפו הוא מרוויח לחם חוקו. והחיילים הוסיפו לייסרו בייסורים קשים ותחבו תחת צפורניו קנים חדים, ואמרו לתלות על צווארו מחבת ובה גחלים וגופרית כדי שהעשן יעלה באפו ויחנוק אותו.

נודע דבר מאסרו ועינוייו של דוד בן שמואל הזקן לבני העיר ושלחו שליח למשנה ושאלוהו למחיר פדיונו, ותבע מהם אלפיים גרוש. התפרקו הנשים מנזמי הזהב אשר באוזניהן ונתנו בידי דוד כדי שיגאל את עצמו מידי הרשע. הביא דוד אל המשנה קופה מלאה תכשיטים, כפיקדון, עד שישלם את כופר נפשו ושלחהו לחופשי על תנאי זה.

הסתגרו האנשים בבתיהם מפחד שליחי אבן פרוך ונתבטלו בתי־התמחוי והישיבות ובתי־הדין וננעלו ונתרוקנו בתי־הכנסת. והיו שנמלטו מן העיר. אבל רוב פרנסי העיר לא אבו לברוח, כי חסו על קהל ה' ועל הנשים והטף, פן יפרוץ בהם הצר אם יישארו כעדר אשר אין לו רועה.


ובחודש תמוז השפ"ה יצא אבן פרוך לעמוד בראש השיירה למכה, ועמו המשנה. וכמושל ירושלים מינה אבן פרוך את עות’מאן אגא, אחי אשתו, וגם הוא איש רע לב וערום. קרא אליו עות’מאן את שייח' היהודים רבי שמעון ותבע ממנו אלף גרוש. אמר לו רבי שמעון: “אפס הכסף מכיסינו.” ועות’מאן כמו ויתר ואמר בלשון רכה: “הבו לי אם כן חמש מאות גרוש.” יצא רבי שמעון מעל פניו וסיפר לשולחיו ושמחו ואמרו: “שמע עות’מאן על סבלנו והקל עלינו,” ונתנו לו חמש מאות גרוש. יצאו מן המחבואים אל הרחובות והשווקים וחזרו להתפלל בבתי־הכנסת וקיוו כי עות’מאן יבור לו דרך ישרה.

ובעשרה לחודש אלול שפ"ה, ערב הרמדאן, קרא אליו עות’מאן שוב את רבי שמעון שייח' היהודים ודיבר עמו בלשון יפה ויצא ממנו רבי שמעון שמח וטוב לב ואמר אל הפרנסים בצחוק: “כמדומה לי שעות’מאן נתגייר.”

ותמהו: מה קרה? וסיפר להם כי דיבר עמו המושל בלשון חיבה ובאהבה רבה, וציווהו לבקש כי תחת העשרה גרוש הניתנים לו, כמנהג, שי לרמדאן, יתנו לו חתיכת משי טובה לעשות לו מלבוש. שמחו הפרנסים ואמרו: “לבו של עות’מאן טוב עלינו,” ולמחרת, יום השבת, הלכו לבית־הכנסת בהמון רב, כדרך ירושלים.

ועות’מאן ביקש להערים עליהם ושלח את חייליו לבתי־הכנסת בשעת התפילה, והם תפסו ט"ו אנשים נכבדים וביניהם הרב הגדול ישעיהו הלוי הורביץ, ועצרו אותם בבית־הסוהר.

הלכו שייח' היהודים והרב יואל הלוי אל עות’מאן ומצאוהו שיכור. ועות’מאן אמר כי יהרוג את כל התפוסים אם לא יתנו לו עשרים אלף גרוש. נפלו על השליחים אימה ופחד. ונשי האסירים הלכו בשווקים וברחובות הלוך ובכה. למחרת חזרו הרב יואל הלוי ושייח' היהודים לדבר על לב עות’מאן והוא הסכים לשחרר את העצורים תמורת 11 אלף גרושים. הלוו הקהל את הכסף לאסורים והם הבטיחו לפרוע את החוב כאשר תשיג ידם. אבל שישה מן האסורים נשארו בבית־הכלא, כיוון שלא נמצאו שמונה מאות גרוש, מתוך הי"א אלף, לפירעון.

שלחו הפרנסים רץ לדמשק להעלות את תחינתם לפני מושל המחוז כי יצילם מידי הרשע. בא הרץ אל חיים די שיריש, מראשי הקהל בדמשק, והוא כינס כמה מחשובי הקהילה והתייצבו לפני המושל והתחננו לפניו להעביר את רעת עות’מאן מעל אחיהם. שלח השר שליח אל עות’מאן וציווה עליו להתיר את האסורים.

יצא השליח לדרך ושלושים אנשי חיל מלווים איתו. נתן לו עות’מאן 700 גרוש, וחמשת אלפים גרוש שלח מנחה לשר בדמשק. והשליח ואנשיו חזרו למקומם ופקודת השר לא נתקיימה. קרא אליו עות’מאן את ראשי הקהל ותבע מהם את 700 הגרוש שנתן שוחד לשליח וציווה גם להרוס בית־כנסת ולבנות במקומו חנויות. לוו היהודים בנשך אלף גרוש ונתנו לעות’מאן, והניח ידו מהמקום הקדוש. ולא רק ליהודים התנכל עות’מאן. כל שבוע היה מבקר במנזרים של הארמנים, היוונים והפרנציסקנים, ודרש ממון רב לעצמו. ורבים מראשי הכנסיות נמלטו מהעיר.


ובשני בכסליו שב אבן פרוך ממכה וחזר לשלוט בעיר והפרנסים הביאו לו מנחה. שאל לשלומם וטען כי הוציא כסף וזהב רב על הוצאות השיירה והוא שואל מהם רק 1,300 גרוש ויניח להם. נתנו לו את הכסף והקול עבר בין יהודי ירושלים כי מכאן ולהבא ישררו משפט וצדקה בירושלים.

והארץ שקטה עשרים יום.

וכעבור כמה ימים עבר אבן פרוך לפני המבצר בירושלים והאגא, הוא מפקד החיילים אשר במבצר, הזמין אותו: “הייטב בעיני השר לשתות עמי קהווה?” שאל. וחיילי המבצר אין עליהם מורא המושל כי רק לפקודות המושל בדמשק הם שומעים. נענה לו אבן פרוך ונכנס למבצר הוא ואנשיו ופתאום שלף את חרבו וממנו ראו וכך עשו גם אנשיו ויגרשו את האגא ואת חייליו מן המבצר. הגיעה השמועה לשר בדמשק: מרד אבן פרוך במלך וגם לכד את המבצר! שלח השר שליחים לירושלים ופקד על אבן פרוך: “השב את המבצר בשלום.”

אמר להם אבן פרוך: “חלילה לי למרוד במלך, ואל המבצר נכנסתי כי ראיתי שאין האגא משגיח בו כראוי, ובכל יום הולך וחרב.”

שלח אבן פרוך מנחה אל השר בדמשק, ויידום השר. ואבן פרוך שב לעשוק את העם וגם אסר את הרופא הנודע בן־עמרם. סבבו היהודים בעיר בבכי מר ובצעקה גדולה כדי לקבץ בתורת צדקה או הלוואה כסף או כלים, למכור או למשכן, כדי שיוכלו לפדות את הרופא. ואבן פרוך תבע בעבורו 3,200 גרוש. ואחר כך חזרו הפרנסים להסתתר בבתיהם.

שמע אבן פרוך כי המשנה לסולטן מבקש אותו על דבר המבצר והלך לבגדד לפייסו, כי שם היה משנה המלך נלחם עם מלך פרס. אסר אותו המשנה ולא נשמע ממנו כחמישה חודשים. ובזמן זה שוב משל בעיר עות’מאן הרשע וישאל מן היהודים 1,300 גרוש ונתנו לו. ועות’מאן אמר אל לבו: המשנה למלך אשר בבגדד יהרוג את גיסי אבן פרוך ואני אהיה מושל ירושלים, ויהי שמח וטוב לב.

שלח שר דמשק חיילים כדי לגרש את עות’מאן מירושלים, והגיעו לרמלה. ועות’מאן הניף דגלים אדומים על חומות ירושלים לאות כי הוא מוכן למלחמה והציב גם ארטילייראש, תותחים, כדי לקדם את פני חיילי מושל דמשק. ומשנה־דמשק וחייליו עמדו שני חודשים ברמלה וכשראה המשנה כי לא נתיירא ממנו עות’מאן, שב לדמשק.

וגבה לבו של עות’מאן ואמר: הלא רוב הון בידי פרנסי היהודים. אקח מהם עשרת אלפים גרוש ואחר כך אתלה אותם על עץ. וציווה להביא את הפרנסים למבצר והחיילים העבירו אותם גלויי ראש ברחובות ירושלים וחבלים על צווארם כמשפט העומדים להיתלות. התכנסו כל קהל היהודים בירושלים וקראו אל אלוהים בחוזקה ובלב נשבר, בכו והתחננו, ותעל צעקה אשר לא נשמעה כמותה. והפרנסים אשר בחצר המבצר הכינו לבם למסור נפשם על קדושת ה' וכפרת עמו.

שיחדו היהודים את מפקד המבצר הוא הבולוק באשי. והוא בא לפני עות’מאן ודיבר טוב על האסורים. נתן להם עות’מאן נ"ה ימים עד אשר תמו לשקול 8,200 גרוש ושילחם לביתם.

ושוב יצאו שליחים לראשי היהודים בקושטא לבקש על נפש אחיהם בעיר הקודש, ויבואו אל חצר הסולטן ויאמרו לו: “מרדו עליך בירושלים!” ושלח הסולטן ספרים לדמשק וציווה לעקור את עות’מאן וכל בעלי בריתו מירושלים. נודע הדבר לאחיו של עות’מאן ובא לירושלים ודיבר על לבו לעזוב את העיר, ולא שמע לו.

ובין כה וכה ברח אבן פרוך מתחת יד משנה המלך ליד בגדד, ודאה כנשר באורחות עקלקלות ובא לירושלים ביום האחרון של חודש תמוז שפ"ו והסתתר בבית אמו. ועות’מאן לא ידע כי אבן פרוך בעיר. ואבן פרוך בא פתאום אל המבצר ומצא את עות’מאן בחדר על החומה. שלף אבן פרוך את חרבו ותקעה בלב עות’מאן גיסו והרגו. ובני ירושלים, יהודים, נוצרים וישמעאלים, בשומעם על מפלת עות’מאן, שמחו וצהלו ואבן פרוך העביר קול בעיר כי מעתה שלום וצדק ישררו בה. ובעורמה עשה.

קרא אליו אבן פרוך את נכבדי ירושלים וסיפר את קורותיו ואמר כי רבו הוצאותיו כדי לגאלם מידי עות’מאן ונתנו לו 5,000 גרוש ויצאו מעל פניו. קרא אליו אבן פרוך את משנהו וציווה עליו להוסיף ולקחת כסף מהיהודים. תפס המשנה את פרנסי העיר והם שקלו על ידו אלף גרוש.

ואבן פרוך אסר נכבדים אחרים והביאו אותם לבית־הכנסת ושם היכו אותם לעיני העדה והחזיקו בזקניהם וגררו אותם ותלו אותם בידיהם מאחורי גבם ושברו אצבעותיהם עד שהבולוק באשי, שר האלף האכזר, ביקש מאבן פרוך להפסיק את עינויים, כי עיניו ראו כי מכרו כליהם וכל אשר להם ואין להם יותר ממה לתת. אמר אבן פרוך: “ישלימו לשלם לי אלפיים גרוש ואעזבם. וציווה להמשיך ולענותם.”

ומדמשק הגיעו בעלי בריתו של אבן פרוך וגילו לו כי ציווה המושל לאסוף צבא רב ולעלות עליו. גם ראה אבן פרוך חלום והנה זקן נשוא פנים מבקש לחנוק אותו. שאל: “מי אתה?” והזקן אמר: “אני דוד המלך, ואתה דע לך כי מות תמות אם תישאר בעיר אשר שמי נקרא עליה.”

הקיץ אבן פרוך משנתו מבוהל. הטעין את גזלותיו על גמלים ושלחם לעיר מלכותו הראשונה שכם.

ואני המספר תמה: מדוע כה איחר דוד המלך להופיע?


קרא אליו אבן פרוך את העצורים ותבע מהם כסף נוסף ונתנו לו ועזב את העיר ויצא לשכם. שמעו בני ירושלים כי אבן פרוך עוזב את העיר והיתה השמחה גדולה. אבל עוד בשעה האחרונה תפס עמו שני פרנסים ולקח אותם עמו, כדי לבקש כסף בעבורם.

ולמחרת התכנסו כל היהודים בבתי־הכנסת והודו לאלוהים על הצלתם וראשי הקהל סבבו ברחובות וקיבצו אוכל ומתנות לעניים.

חגגו בני ירושלים, אבל חוששים היו לגורלם של שני הפרנסים. ובשכם נמצא אותו זמן שליח הסולטן ודיבר על לבו של אבן פרוך לשחרר את העצורים ושילחם בלא כסף, ולא היתה כזאת עד אז. ולירושלים היתה אורה.

ועל העיר נתמנה מושל חדש מטעם מושל דמשק חסן באשה, והוא ציווה לתלות את האגא אשר היה ממונה על מבצר דוד, כיוון שלא לחם נגד אבן פרוך ואת נבלתו הותירו על העץ שלושה ימים.


ואבן פרוך משל בשכם שתים־עשרה שנים ולא נידון ולא נענש שכן פאח’ר א־דין הטיל עדיין מוראו על הארץ והתגרה בסולטן ובחייליו ואבן פרוך לחם בו. וגם לא נמצא טוב ממנו להוביל את שיירת עולי־הרגל למכה. והוא היכה ביד חזקה בבדווים שהיו מתנכלים לשיירה בדרך הארוכה שעשתה עד העיר הקדושה. ואבן פרוך גם הרחיב את שלטונו וכבש חבלים גדולים בהרי מואב מעבר לירדן. הוא מת בשנת 1639 והותיר אחריו שני בנים שמשלו בשכם והיו ממונים על שיירת החג' למכה.

והמושל בירושלים לבו היה טוב ליהודים ולקח מהם מסים במידה ובמשורה. אבל קופת הקהל היתה ריקה ואנשי העיר דלים. שלחו הפרנסים שני שליחים לארצות אירופה לאסוף כסף כדי להחזיר את החובות הרבים ואת הנשך ולהרים את קרן ירושלים. והפרנסים פנו אל סופר העיר – ואנו לא יודעים את שמו – והוא בעל לשון מליצה יפה, וכתב להם במגילה דברים המזעזעים כל מי שנפש בלבו, וסיפר את קורות העיר בימי הרשע אבן פרוך ועוזרו עות’מאן, דבר דבור על אופניו, מאומה לא חסר ואולי גם הוסיף משלו והגזים כדי להניע את לבות הנדיבים לתרום למען אחיהם המרוששים. והוסיפו ראשי הקהל דברי עידוד למגילה, ושלחו אותה בידי השליחים שהדפיסוה בוונציה בספר וקראו לה בשם חורבות ירושלים. ובספר הסכמות של רבני ונציה ודברים החודרים אל מעמקי בטן ולב ובין החותמים על ההסכמות הרב יהודה ממודנה, איש ההלכה והסיפור והעולם הגדול, ולב כל קורא את הספר הזדעזע ואספו השליחים כספים רבים ונשלחו לירושלים.


ואותו סופר ירושלמי אלמוני בעל לשון ולב אשר כתב את קורות העיר הקדים הקדמה לדבריו ובה מנה עשר סיבות מדוע לא שמעו בני ירושלים למזהירים אותם כי טוב לעזוב את העיר בימי הרעה והיו פטורים מרדיפות הצורר ומתשלום דמי השוחד הרבים. הוא כתב עשר סיבות מדוע אסור היה לנטוש את עיר הקודש:

ראשונה: כי אפילו העוף הפורח היה יוצא בקושי מירושלים מחמת השומרים אשר שמו הצוררים בשעריה של ירושלים ובדרכים אליה.

שנית: גם אם יכולים היו לצאת, הרי היו נשארים אחריהם העניים המרודים שקצרה ידם לשאת בהוצאות הדרך וקצרה ידם לשלם שוחד.

שלישית: כספים רבים חבו היהודים לישמעאלים, ואיך יתנום אלה לצאת מן העיר בלי פירעון החובות? ויש טוענים – אומר הכותב – שלא כן הדבר, הישמעאלים היו מוכנים לוותר על החובות בתנאי שהיהודים ייצאו מירושלים ולא ייזכר בה שם ישראל עוד.

ורביעית – אומר המחבר – גם אם היו הישמעאלים מתרצים לוותר על החובות ואפילו היו מסכימים לתת לכל יהודי עני את הוצאות הדרך כדי להורישנו חס וחלילה מירושלים, הלא תתפורר ותימוט הארץ ומוסדות השמים ירגזון. התירש שפחה גבירתה ובן הגר יגרשנו מהסתפח בנחלת ה'?

חמישית: מי זה האיש אשר יעצור כוח לעזוב את רבותיו, את מולידיו, את נשיו וצאצאיו ואחיו ואחיותיו ומיודעיו, אשר בעפר יסודם, ביד אדונים קשים אשר כבר פעמים אחדות עלתה המחשבה הרעה על לבם לחרוש חורשים על גבי הקברים?


6 ליד הכותל המערבי בתוך תעלולי אבן פרוך ועבדו (2).jpg

ליד הכותל המערבי


שישית: כי הנה אלוהינו עומד מאחורי כותלנו, לא זזה שכינה מכותל מערבי להשגיח על בני ישראל בכל מקום. ואם ה' יתברך מאהבה אותנו נתאווה לדור עמנו, איך יעלה על לב איש אשר בשם ישראל יכונה, שזיכהו האב הרחמן להסתופף בבית ה', לעוזבה משום הפסד ממון?

שביעית: הלא מיום שנחרב בית־המקדש נשבע ה' שלא ייכנס בירושלים של מעלה עד שייכנסו בני ישראל בירושלים של מטה. והנה קודם ביאת אבן פרוך היו נחרדים כציפור בנים רבים מארבע כנפות הארץ להתיישב בירושלים, והיה זה בידינו סימן לתחילת קיבוץ גלויות. ואיככה היה לנו לתת, חס וחלילה, כתף סוררת לעיר הקודש בהשליכנו אותה מאחורי גוונו?

שמינית: ארץ־ישראל לא ניתנה אלא בייסורים. את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל?

תשיעית: אילו היינו יוצאים חס וחלילה מירושלים, הלא תגבר יד הקליפה, ומי יודע אם לא לעת כזאת הגענו להתיישב בה. כי הנה כל ההתחלות קשות והתחלתנו היא יותר מחצי הכול. כי בשבתנו בעיר אלוהינו, עם היותנו מתי מספר, נחשבים אנחנו כאילו כבר נקבץ בה יותר מחצי הגלות.

ועשירית: הסברה נותנת אשר האלוהים ניסה אותנו כמצרף ומטהר כסף כדי לבררנו וללבננו באש הצרות, כדי להקל מעלינו חבלי משיח. ולו לא היינו, בר מינן, עומדים בניסיון, היה שב צל הזכות אחורנית כמה מעלות, וכדי ביזיון וקצף.


אלה דברי הסופר האלמוני, ואנו – מה נוסיף עליהם?


מקורות: חורבות ירושלים – מהדורת מינה רוזן; מושלי ירושלים מבית פרוך –עאדל מאנע בקובץ בראשית התקופה העות’מאנית; המאה העות’מאנית, מחוז ירושלים במאה השבע עשרה – דרור זאבי.