בהר הנגב ובערבה השתרעה ממלכה אפופת מסתורין – ארץ הנבטים החרוצים שניצלו בכישרון רב את אדמת המדבר החרבה ואת המים המעטים הזורמים בה. הקימו יישובים וערים – חלוצה, ממשית, רחובות, ניצנה, שבטה ועבדת. סוחרים היו ושומרי אורחות, אדריכלים ובנאים ובנו בתים ומקדשים ומבני ציבור לתפארת בהר היבש, וגידלו סוסים קלי רגלים, זה הסוס הערבי הנודע, שהיה מבוקש בהיפודרומים של הממלכה הרומאית וצאצאיו מתחרים עד היום בכל רחבי העולם. בשנת 106 נכנע מלכם האחרון רבאל השני לפני הרומאים וארצם היתה לאיפרכיה רומאית – פרובינקיה ערביה. במרחבים הגדולים של הר הנגב מפוזרים היו ערים, כפרים, מצודות ומצדים – קו הגבול של האימפריה הרומאית, הלימס – שהגן עליה מפני המדבר וארצות הערבים שאינן ניתנות לכיבוש. דרכים טובות עברו בארץ הנבטים והובילו לאורך המדבר מערבה וצפונה – למצרים ולסוריה, ומזרחה – עד הודו, ובהן עברו שיירות שנשאו את סחורות המזרח ואוצרותיו אל המערב.

ברבות הימים נטמעו בנבטים החיילים הרומאים, רובם בני עמים רחוקים שהוצבו במדבר כדי להגן עליו, נשאו נשים מבנות המקום והולידו ילדים ונעשו לאומה חדשה, אומת המדבר. משקיבלו הרומאים על עצמם את הדת הנוצרית, עברו אף חלק מתושבי המדבר לאמונה החדשה כפי שהטיפו להם שליחים רבים ואנשי כמורה, שהקימו בעריהם כנסיות ומנזרים, בניינים מפוארים, לכבוד הדת החדשה. שנים רבות ניצבו אתרי הפולחן לאלי המדבר ובתי התפילה לאמונה הנוצרית זה בצד זה, ובני המקום עבדו לאלו ולאלו ולא היתה מצה ומריבה ביניהם.

חלוצה היתה עיר נכבדה בממלכת הנבטים, ואף שישבה בלב המדבר, עיר גדולה היתה לאלוהים ולאדם. אמנם לא היתה כאנטיוכיה, הכרך הגדול של סוריה, אבל אתה מוצא בה כל מה שאתה מוצא בעיר רומאית חשובה – מרחצאות ובתי־ציבור וכנסיות ובתי־משפט ואיצטדיונים והיפודרומים ובורות מים ורובעי מגורים של עשירים ושל עניים ושוק הומה סוחרים מארצות רחוקות וכל אחד מהם משונה מחברו במראהו ובבגדיו, והולכי דרכים ארוכות ואפילו אוניברסיטה, היא בית־הספר הגבוה לרטוריקה, שבו לומדים פילוסופיה ותורת הנאום, שמלמד בה הפילוסופוס והמשורר אבדאימון, שגם כתב חיבורים חשובים ונודע ברבים, וליבניוס, ראש בית־הספר באנטיוכיה, גדול חכמי סוריה, שנולד בחלוצה, היה ידידו והחליפו דברי חוכמה רבים.

וערב אחד אנו מוצאים את ליבניוס ששמע חוכמתו יצא למרחקים, יושב אל שולחנו בביתו שבאנטיוכיה, טובל את עט־הנוצה בקסת דיו וכותב בלשון יוונית מכתב המיועד לחלוצה. אבל לא לידידו אבדאימון הפילוסופוס כותב ליבניוס כדרכו, אלא למושל העיר, פירמניוס. זה פירמניוס, שבנעוריו, כשהכשיר את עצמו לתפקידים החשובים שקיווה למלא בממלכה הרומאית, יצק מים על ידי ליבניוס באנטיוכיה ולמד מפיו את תורת הפילוסופיה והרטוריקה. והמכתב אשר כותב ליבניוס למושל חלוצה איננו חקירה פילוסופית כמכתביו האחרים, אלא איגרת המרצה ותזכורת. מזכיר הוא למושל פירמניוס, כי לפני כמה חודשים ביקש ממנו להחזיר לתפקידו את ראש המשטרה של חלוצה, בייתוס, שהודח, ועד עכשיו לא מילא את בקשתו.

בייתוס זכה להמלצה של הפילוסוף הנודע כיוון שבנו עבד כמנהל משק הבית אצל ליבניוס, והפילוסוף, כמעביד טוב, נענה לבקשת הבן להמליץ על אביו, וכאמור עד כה לא נענה והוא כועס. וכך כותב הפילוסוף למושל, השנה היא 356: “לפירמניוס. מה שביקשנו להשיג ממך אינך עושה ואינך מודיעני מדוע אינך עושה זאת ועל־ידי כך אתה מצער אותי?”

ואחרי שהודיע על צערו, המשיך:

קיפל ליבניוס את המכתב ואחד מתלמידיו קשר אותו בשרוך והחתימו בחותמת ומסרו לרץ של הדואר והלה עלה על סוסו ויצא בדרך המלך דרומה והחליף סוסים בתחנות המיועדות לכך ועבר את מישור החוף מקצהו הצפוני ועד קצהו הדרומי, בעזה, ופנה משם מזרחה, אל המדבר, והגיע לחלוצה ומסר את המכתב ליעדו. קרא מושלה של חלוצה את האיגרת ופניו הסמיקו קצת, כיוון שלא מילא את בקשת מורו ורבו הגדול. עכשיו נענע והחזיר את בייתוס לתפקידו. מילא בייתוס את תפקיד ראש המשטרה במשך שלוש שנים והתעייף ואז העביר את התפקיד לבן משפחתו זינוביוס.

אפשר שבייתוס ראש משטרה מוצלח היה, אבל ככל מי שממלא תפקיד כזה, קנה לו אויבים בעיר והללו עשו מה שעשו והצליחו להעביר את ראש המשטרה החדש מתפקידו. ושוב פנה בייתוס אל פטרונו באנטיוכיה והפעם למען קרובו זינוביוס ושוב בא ראש הרטורים ליבניוס לעזרתו. בינתיים נתחלפו מושלי העיר ובראש חלוצה כבר לא עמד פירמיניוס, אבל גם המושל החדש אורבאנוס שמע את שמו של ליבניוס מאנטיוכיה ודבריו חשובים אצלו. וזהו נוסחו של המכתב שנכתב לטובתו של זינוביוס:

ואני מניח שגם הפעם הצליח ליבניוס לשכנע את המושל, שכן שמע חוכמתו הגיע רחוק והוא מכובד על הכול, והצליח המושל גם לקנות את לבו של הגמון העיר למען זינוביוס.

רוחות הנגב סחפו עמן חולות רבים. שנים רבות חלפו, יותר משלוש מאות. יושבי הנגב עדיין היו מעבדים את אדמותיהם בשיטות שעברו מדור לדור והמשיכו לעסוק במסחר וללוות שיירות הנושאות בשמים ותבלינים מהמזרח המסתורי אל ערי אירופה, שמושליה ואציליה מתגעגעים לטעמים ולריחות של הנרד והכמון, האניס והקינמון והציפורן וכן לפלפלים השומרים על הבשר שלא יירקב. אחרי חמש מאות שנים של שלטון הרומאים־הביזנטים, עלו שבטי ערב מן המדבר הדרומי, מקום מושבם מדורות, וכבשו את ארץ הנבטים, ויושביה, שכבר שכחו את תולדות ממלכתם שראשיתה מצועפת בערפילי הזמן, קיבלו על עצמם את האמונה החדשה שהביאו עמם הכובשים החדשים, את דת מוחמד. השיירות עדיין הלכו במדבר, אבל ערי הנבטים החלו לרדת מגדולתן והחולות כבר החלו לכסות את שוליהן. הכובשים החדשים, הנוודים בני המדבר, זילזלו בעובדי האדמה, הדרכים העתיקות שנסללו לפני מאות שנים על־ידי הרומאים, נזנחו, והשודדים שמעבר לערבה התנפלו על השיירות שעברו במחוזותיהם ובזזו אותן באין מפריע, ושיירות הסוחרים מצאו להן דרכים אחרות. המדבר סגר על ארץ הנבטים. תושבי העיר הראשה חלוצה, מקצתם קיבלו על עצמם את הדת החדשה, ועדיין נותרו בה נוצרים רבים וכנסיות ומסגדים ודרווישים ונזירים חיו אלו ליד אלו בשלום.

למשל קירין. הריהו אב בכנסייה ולא רק אב בכנסייה, אלא אב ממש ואין הוא מסתיר זאת. באותם ימים אנו מוצאים כמרים רבים אבות לילדים. והוא אב טוב. בצוק העתים אנוס היה למכור את בנו כמשרת לאחד מחשובי המוסלמים בעיר, אל־אסוד. ואולי נשבה הבן בקרב והיה לעבדו של אל־אסוד. ואין הדבר נותן מנוח לקירין, רוצה הוא לשחרר את בנו. והוא חוסך ממזונו ואוסף פרוטה לפרוטה כדי לפדות את הבן. ואחרי זמן רב הוא אמנם מצליח לאסוף סכום כסף מסוים, אבל אין בו די כדי לפדות עבד צעיר ובריא כבנו, שמחירו כחמישים סולידי.

וקירין מתחיל לשאת לתת על אל־אסוד וכדין המדבר הרי זה משא ומתן ארוך, זה מציע כך וזה אומר סכום כזה, ומורידים משהו, ושותים קהווה ויושבים בביתו המפואר של אל־אסוד ומשוחחים על נושאים רבים המעסיקים את עיר המדבר ומדברים משמועות מארץ מצרים וסוריה, וממשיכים במשא ומתן.

ואין אל־אסוד איש רע, אבל אוהב הוא משא ומתן ופגישות עם אנשים, וגם אין זה מקובל לוותר בבהילות על כסף שמגיע לאדם. אל המשא ומתן מצטרף כומר נכבד של הכנסייה בחלוצה, אבא גיורגיוס, והוא ותיק במקום ומקובל על כל תושביו, גם המוסלמים, והוא בקיא בדרכי המשא־ומתן הנהוגות בעיר והוא משבח את אל־סאוד ומונה את מעשיו הטובים ואת רוב כבודו ורכושו והונו והנפש אשר עמו, ומצטט על פה משירי המדבר הישנים. ונפשו של אל־אסוד משתפכת עליו, אוהב הוא שירוֹת ישנות. וכשלבו של אל־אסוד טוב עליו, אומר אבא גיורגיוס כי בלילות שומע הוא את בכיו של האב קירין המתגעגע אל בנו ומעיר כי אל־אסוד שהוא עצמו אב לבנים רבים, יחיו כולם לאורך ימים ויביאו לו כבוד רב, ודאי מבין ללבו של אב. ואבא גיורגיוס לשונו משובחת ויודע הוא לפתוח לבבות, ולבסוף מוותר אל־אסוד, כמנהג המדבר וכמסורה, על חלק נכבד מהסכום שנקב לראשונה – במקום חמישים סולידי ישלם רק שלושים, והשאר – מתנה. והכול שבעי רצון. ואבר גיורגיוס ציווה להביא את החרט ואת קסת הדיו ואת הפפירוס וכתב כפי החוק והסדר את שטר השחרור:

ואז נקרא אחד מנכבדי העיר, סרגיוס בן גיוגיוס בן פטריקוס, והוא התבקש לשמש כעד וחתם: “הנני מעיד כפי שנאמר למעלה.”

ונחתם השטר כדת, ונקרא הנער לחדר ונמסר לידי אביו המאושר. ואל־אסוד ציווה לעבדיו – ונשארו לו עוד רבים – לשחוט כבש ולערוך כרה נאה ואכלו ושמחו וסיפרו אגדות מימים רחוקים של חלוצה ונפלאות אבותיהם וגבורת סוסיהם והדיאקון גיורגיוס קרא משיר ערב הישנים, והיו מדושני עונג. והיה זה בשנת 687 בחלוצה בלב המדבר. ואני עד.

מקורות: בייתוס ראש משטרת חלוצה – מ' שובה בידיעות בחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה תרצ“ה; הנ”ל – זינוביוס ראש משטרת העיר חלוצה בידיעות תרצ“ז; הנ”ל – שטר שחרור בפפירוסי עוג’ה אל־חפיר בספר מגנס; הנ“ל – אבדאימון ובית־הספר הגבוה לריטוריקה שבחלוצה, ציון תרצ”ז; אדוני המדבר – אברהם נגב.