הרב דוד אופנהיים ליווה את האורח שיצא מלשכתו, ובני הבית לא תהו על האיש הלובש מדי כהונה נוצרים. רגילים הם באנשים, מוזרים ומשונים לפרקים בני ברית ושאינם בני ברית, הבאים אל הרב ואיתם השלל שנפשו חושקת – ספרים ישנים וכתבי־יד. והרב מסתגר עמם בחדרו ובודק את הספרים בדקדקנות ובחיבה המלווה בחיוך של הנאה, שכן נודע במדינות כי רבה של ניקלשבורג קונה ספרים וכתבי יד ואם מצא אחד הספרים חן בעיניו, ישלם כל מחיר אשר יושת עליו.

כשיצא הכומר ישב הרב אל שולחנו ודיפדף בקובץ הכתוב בכתב־יד אשכנזי יפה, שעתה זה הובא אליו, ועיין בדברים הכתובים ושמח מאוד, שכן מחזיק הוא בידו חיבור של הרמב"ן – חידושים על מסכת כתובות, שלא ראה אור עד היום בדפוס, והרי אין אלו דברי תורה של קטלא קניא, אלא של גאון ואדיר, חכם וגדול בהלכה.

דרך ארוכה עשו אותו כתב־יד והמכתב המצורף אליו, כאחד־עשר חודשים, והכומר לא בא לסחור בו, אלא היה שליח מצווה. הוא ביקר בירושלים ושם פגש את אריה יהודה לייב כץ, מבני העיר, וביקש אריה יהודה מהכומר, שעמד לעבור בעירו של הרב, למסור לו כתב־יד וספר דפוס ואיגרת. אריה כץ היה אחד מרבים במקומות שונים בעולם, היודעים את אהבתו של הרב לספרים ולכתבי־יד ישנים והם קונים בשבילו כל ספר שסבורים הם כי הרב ישמח בו. מקצתם עושים זאת כמסחר ומקצתם מהוקרת הרב, אבל גם מאלו אין הרב חוסך מתנותיו. רחב לב היה ואלוהים בירך אותו בתורה ובממון. וכך עשה גם אותו פרנס בירושלים, יהודה לייב כץ, שכבר שלח אליו לפני כן כמה ספרים וכתבי־יד ולא עשה זאת לשם עסק, אלא רק מאהבת הרב, כפי שהוא מודיע לו תמיד, אבל הרב אופנהיים לא מנע ממנו, יושב ירושלים הדלה, מנדבת ידו. ובירושלים מצויים עוד שני יהודים הקונים בשבילו ספרים. והוסיף יהודה לייב כץ הירושלמי לכתב־יד הרמב"ן גם ספר שנדפס ארבעים שנה לפני כן באיזמיר ואין הוא נפוץ ביותר, הלא הוא מקור חיים לרבי ברוך קלעי, והבטיח כי יש בידו ספרים נוספים והוא ישלחם לרב בניקלשבורג עם השליח הבא.

כבר רכש הרב אלפי ספרים וכתבי־יד חשובים ונדירים וכינס בביתו תורת ישראל לדורותיה. ולמד בהם ונתן לאחרים ללמוד בהם. ומפורסם שמו בין המדפיסים באירופה והם שלחו אליו כל ספר עברי חדש שהוציאו לאור ומספרים חשובים הדפיסו עותק מיוחד בשבילו, על נייר יפה או אפילו על קלף, והרב שילם להם בעין יפה. עיסוקים רבים לרב, עם הבריות ועם פרנסים ועם רבנים בקהילות קרובות ורחוקות ומקדיש הוא זמן רב לענייני ירושלים. וגם אסונות קרו לו, אבל תמיד הספרים מרגיעים ומפייסים את דעתו, ובכל שעה שיכול הוא להתפנות עובר הוא על ארונותיו, מוציא ספר מכאן וספר מכאן, פותחם, מדפדף בהם, נהנה מהמגע הרך של כריכות העור, נהנה מדפוס נאה, מאותיות בהירות ומרהיבות עין, קורא ולומד וחש כי אין טוב בעולם מכך.

נתברך הרב דוד אופנהיים לא רק בתורה ובגדולה אלא גם בממון. כל השלושה נתאחדו בו. והרב לא חסך מאומה ממה שיש לו – לא מתורה שהוא מלמד לרבים ויושב בדין ופוסק הלכה, ולא מגדולה וממשא ומתן עם הבריות ועם השלטונות ולא ממעשי חסד וצדקה ובייחוד למען יישובה של ארץ־ישראל ומשכנע הוא גם את קרוביו בעלי ההון ואת מוקיריו ומודעיו לבוא לעזרת אחיהם בארץ־ישראל.

הרב דוד אופנהיים נולד בוורמייזא, למשפחה שייחוסה גדול ושורשיה נטועים עמוק באדמת הריינוס וכספה רב מעסקים עם חצרות נסיכים ומלכים. הוא למד אצל גדולי הדור וכשהיה בן עשרים נסמך לרבנות. שלוש שנים לפני כן נשא בת למשפחת יהודי־חצר של נסיכות הנובר, אבל עשיר היה גם בזכות עצמו. ייחוסו וכספו באו מאבותיו, אבל תורתו משלו וכשהיה בן עשרים וחמש נתבקש להיות רבה הראשי של העיר ניקלשבורג והקים שם ישיבה שהחזיק בכספו, והתעסק הרבה בענייני יישוב ארץ־ישראל ועמד בקשרים עם קהילות אירופה ועם שרים יהודים בחצר הסולטן כדי להגן על יהודי ירושלים מעריצות שליטים ומלחצם של נושים.

ומנהיגי ירושלים, שידעו מגדולתו בתורה והעריכו את עזרתו, ביקשו את רשותו להכתירו בתואר “נשיא ארץ־ישראל”, ואף שאי־אפשר לומר שלא נהנה מן הכבוד שביקשו לתת לו, הרי אותו בוקר נהנה יותר מכתב־היד שקיבל מירושלים. קרא בו והתרגש, והחליט להדפיס את כתב־היד מיד ולזכות את העולם בחיבור חשוב של הרמב"ן הספרדי הגדול שסיים את חייו בארץ־ישראל. ודן הרב בינו לבין עצמו לאיזה בית־דפוס ישלח את כתב־היד כדי להדפיסו. שכן נוהג היה להעמיד לרשות מדפיסים כתבי־יד חשובים כדי שתפוץ תורה.

אחר כך נפנה לקרוא את האיגרת שהיתה רצופה לספר ששלח אריה יהודה לייב כץ מירושלים, וחייך כשקרא בה, שכן בצד השבחים והמחמאות, שירבב הכותב הנצרך הודעה כי השיא את בתו ודחוק הוא בכסף, וצירף מתנות מיוחדות, כדי לקנות את לבו של הרב והנדבן ופתח בחרוזים, והמכתב הוא מתמוז תנ"ט, היא שנת 1699 למניין הגויים. וכך כתב: “הנשר הגדול בעל כנפיים ולו בתושייה כפליים, שוקד על לימודו בזריזות, דולה ומשקה מתורתו באר מים חיים, מורנו הרב ורבנו הנאמן הרב הגדול המופלג והמופלא, כבוד שמו כמורנו רבנו הרב רב דוד.”

וביקש אריה יהודה כץ מהרב לעזור לשני שלוחים היוצאים מירושלים ויעברו במקומו, וסיפר כי הציע לפרנסי העיר ולנכבדיה שיכתירוהו כרב קהילת האשכנזים בירושלים לאחר מות הרב הקודם, אם רק ירצה בכך.

ואחר כך הביא דרוש קצר שנשא בחג הפסח וחידוש שחידש וביקש מהרב להביע דעתו עליו. ואחר כך הגיע לעיקר והודיע:

והסביר יהודה לייב כץ שלא היה בידיו סכום הנדוניה והיה צריך ללוות כסף כדי לשלם לחתן האלמן.

וכאמור אף מתנות צירף יהודה לייב כץ לחבילת הספרים. ומה ישלח יהודי עני מירושלים? מה שלא ימצא שום אדם בניקלשבורג – אבנים חתומות בחותמת השולח להעיד עדות אמת כי מן המקומות המצוינים באו. ועניין זה של משלוח אבנים ממקומות הקודש מקובל היה באותם ימים והיו שהתפרנסו גם ממלאכה זו:

וביקש השולח מן הרב כי ימסור לקרובו וואלף אופנהיים שתי חתיכות אבן מציון קבר יוסף הצדיק ולהאלוף הקצין רבי לייב ליפשטט גם כן אבן מציון יוסף הצדיק. והזכיר הכותב כי כבר לפני שנתיים שלח לרב ולשני הנכבדים המצוינים מאבני ארץ־ישראל וכן בורית, היא סבון, שנעשה בירושלים משמן זית, וכן אפר מקודש מאדמת הארץ, וביקש לדעת אם קיבלו הנמענים את מתנתו. וסיים: “כה דברי נאמן אהבתו הדורש בשלום תורתו ומתפלל בעדו ובעד בני ביתו מדי שבת בשבתו לפני כותל המערבי.”

קרא הרב את האיגרת והוציא מהתיבה כמה שקלי כסף והניחם בצד, כדי לשולחם ליהודה לייב כץ על־ידי שליח שיחזור לארץ, דמי טרחתו בהעתקת כתב־היד ומחיר הספר ושי לנישואי הבת, והכול בעין יפה.

ואת הספר הניח בארון בין ספריו ואת כתב־היד הניח לפניו על השולחן כדי להוסיף ולעיין בו.

וכעבור שנה נשלח לרב כתב מינוי רשמי מטעם פרנסי ירושלים וראשיה שמינוהו “נשיא ארץ־ישראל” והיה ממונה על איסוף הכספים למען הארץ ומשלוחם ועסק הרבה בעניין בני חבורת יהודה החסיד שבאו לארץ ורבם מת לאחר בואם ולוו כספים רבים כדי להחיות את עצמם ולא היה בידיהם כסף להחזיר. ופנו אל הרב ואל נדיבי ישראל בקריאות נואשות לעזרה, ועמד בקשרים עם בעלי־הון וחכמים במקומות שונים למען ארץ־ישראל, וחיבר חיבורים חשובים ונתמנה לרב של פראג ושל מדינת מורביה ונודע בכישרונותיו המתמטיים וערך חשבונות עיבור מסובכים וענה תשובות לשאלות שבאו אליו ממקומות קרובים ורחוקים. וגם השתתף בפולמוסים ובמריבות שפרצו באותם ימים, כבימים אחרים, בין חכמים וקהילות, וקיסר המדינה קרל השישי אף הוציא פעם צו המורה לגרש מפראג צעירים שפגעו בכבודו של הרב.

וכל אותו זמן המשיך ואסף ספרים וכתבי־יד והוציא כספים רבים משלו ומירושות נשותיו שנפטרו והיה נוסע ליישובים רחוקים אם שמע שיש שם ספר או כתב יד שביקש, ופירסם בין הסוחרים רשימות של ספרים שחיפש ונסע מדי פעם ליריד הגדול בלייפציג שלשם הביאו מדפיסים את ספריהם החדשים. ועד סוף ימיו עשה למען יישוב הארץ והיה גאה ומתכבד בתואר נשיא ארץ־ישראל. ונפטר בשנת תצ"ו, והשאיר אחריו 7,000 ספרים ומהם כאלף כתבי־יד, הספרייה היהודית הגדולה ביותר שנאספה עד אז. ונשמרה הספריה בתחילה על ידי יורשיו, אבל כמאה שנה אחרי מותו נמכרה על־ידי נכדתו במחיר זעום לאוניברסיטת אוקספורד, שם היא מצויה עד היום והיא עיקר האוסף היהודי בספריית הבודליאנה.

מקורות: חליפת איגרות בין הקהילה האשכנזית בירושלים ור' דוד אופנהיים – מאיר בניהו בירושלים, ניסן תש"י.