כמה וכמה דרכים לארץ־ישראל בין בים ובין ביבשה, ויהודי היישובים שבדרך לארץ – משום חיבתם לאחיהם ומשום אהבתה של הארץ – דואגים לאחיהם העוברים במקומותיהם, אם בערי הנמל ואם בערי היבשה, ועוזרים להם בדרכם לארץ הקודש.

וכך היה הדבר גם בקהיר. סעיד ברדע, יהודי אמיד העוסק בצורכי ציבור, פרנס וגבאי שיישוב ארץ־ישראל קרוב ללבו, קיבל על עצמו לדאוג לנוסעים בשיירות לארץ־ישראל דרך מדבר סיני ובשעה שהם עוברים בשפלה ועולים בהר, דרך חברון, עד ירושלים. ובא סעיד ברדע בדברים עם השבטים בסיני וראשיהם והבטיח להם תשלום נאה כדי שיגנו על שיירות הנוסעים. ונסע לארץ־ישראל, ועבר בהר חברון שהוא מקום מועד לפורענות, וחקר ושאל מיהו השבט החזק ביותר היושב בהר ומיהו השייח' שלו, ואמרו לו, אלו בני זיידאן, ובא במשא ומתן עם השייח' והבטיח לו כסף רב והשייח' נשבע כי ידאג לשלומם של נוסעי השיירות הבאים ממצרים דרך ההר ויגן עליהם מפני השודדים – שערה לא תיפול מראשם ורכושם לא ייפגע ויובילם בשלום בין שבטי הבדווים והכפרים, עד ירושלים.

והשיירות יצאו לדרך.

לוי אביטבול איש חברון היה ובשנת תס"ח, היא 1708, יצא מטעם קהילת חברון לשליחות בארצות צפון אפריקה. וכשסיים שליחותו ביקר בקהיר אצל גיסו, הוא הפרנס סעיד ברדע, הממונה על שיירות ארץ־ישראל, ונשתהה אצלו, ושמחו זה בזה. וכשעמד לחזור לעירו חברון, אמר לו גיסו סעיד ברדע כי בהגיעו לגבול הר חברון יתקשרו הוא והבאים עמו עם השייח' של זיידאן, כמדובר ביניהם, וישלם לו שכרו, וזה יוביל את השיירה בביטחון לירושלים.

וכך עשה אביטבול, ומשהגיע לגבול הר חברון התקשר עם השייח' והלה שלח את אנשיו ללוות את השיירה. אבל כבר בתחילת הדרך היה אביטבול מאוכזב מהתנהגותם וכשהגיע לחברון, בערב פסח, שלח מיד מכתב נרגז לגיסו הממונה על השיירות וסיפר לו על רשעותו של זיידאן המפר את כל הבטחותיו ותבע להפסיק כל קשר עם השייח' השודד. וכך הודיע לו:

לוי אביטבול תבע מגיסו לבטל את ההסכם עם זיידאן ולא לתת לשום יהודי לנסוע עמו, וסיפר לברדע כי זיידאן, שלא ידע כמובן שהוא גיסו, לעג לברדע ולבאים עמו וכתב לגיסו בקהיר: “הוא אומר כי אינו צריך לך וליהודים וכפר בטובתך ואם יחזור ויחנן קולו – אל תאמין לו שבא עלי שכירותו בכפליים.”

וסיפר אביטבול כי אפשר לשכור שומרים אחרים – בשכר נמוך יותר:

אביטבול לא היה מוכן לוותר על מעיל הצמר – הצוף – שגנבו ממנו וכתב לגיסו ברדע: “ואם תראה את זיידאן תאמר לו שאיני מדבר עמך לעולם אלא אם כן תביא לי הצוף של גיסי מן תחת הארץ.” והוסיף: “ואמרו לי הגויים שיכול הוא, אם ירצה, להחזירה ואם כבר נתייאשתי” – מבקש אביטבול מגיסו – “רחמי שמים רבים, תשלח לי אחר עם מלולו [שם איש] בשיירה ראשונה, שאני עירום ועריה.”

עד כאן מכתבו של אביטבול. אם הצליח ברדע לשכנע את השייח' זיידאן להחזיר את המעיל אינני יודע, אבל בטוח אני שאם לא החזירו, הרי הוא עצמו, טוב לב ורחמן, שלח לו לאביטבול כבקשתו, מעיל צמר חדש ונאה וחימם לבו וגופו.

זה הסיפור על חברון שבהרי יהודה ושודדיה, ומכאן נצפין ואספר מעשה בעיבור משכם שבהרי אפרים.

קטנה הקהילה בשכם, אבל גם בה יש שערוריות ורכילות תהלך שם וגם מעשה פלא בבעל שיצא מביתו לחפש פרנסה ואשתו ילדה בן. ורודפי אמת שבעיר, או שוטרי צניעות מטעם עצמם, הוציאו שמועה רעה על האישה והקהילה הקטנה רעשה. שב הבעל לביתו והגיעו השמועות לאוזניו ולא היה יותר כתמול שלשום והיה רוגן וכועס ורב. נחת מהיילוד שכל אדם זכאי לו – לא היתה לו ואילו אשתו הפנתה גבה אליו, ובני משפחתה הקימו מהומות על שטפלו לשון הרע על קרובתם ובני משפחתו של הבעל הסיתו אותו כנגד אשתו, ולא היה לו מנוח. אין הוא יכול לצאת למסעותיו ולסחור בסחורתו ואין הוא יכול לשבת בשקט במקומו. והחליט לפנות לרב וגדול ולשאול שאלה. ונסע לירושלים, אל בית דינו של הרב שלמה הבדלה, החשוב ברבני העיר, וסיפר לשון הרע ששמע על אשתו והעלה גם תהיותיו. והרב שמע וכך כתב:

ועכשיו, שימו לב. הבעל יצא מביתו בפעם ראשונה בסוף חודש תשרי תפ“א. כששב לביתו בחודש סיוון, שבעה חודשים לאחר צאתו לדרך, עדיין לא ילדה אשתו. יצא שוב לדרך ועברו שישה חודשים ואשתו ילדה. היה זה בחודש חשוון תפ”ב. ועכשיו, אם העיבור הוא משל הבעל, מתי נעשה? אם נאמר בתשרי שעבר, הרי עברו שלושה־עשר חודשים עד שילדה, ואין זה מדרכי העולם. ואם נולד מעיבור שעיבר הבעל בשעה שחזר לביתו בחודש סיוון, הרי עברו רק שישה חודשים עד שילדה, וגם זה איננו מדרכי העולם. שאל הבעל מה יהיה משפט הילד והאישה.

אינני יודע מה ענה הרב. אם דן לקולא שנעשה מעשה נס, או ציווה על גירושין וקבע מה שחכמים מדורות נזהרו ממנו כמפני אש – להכריז על הילד כממזר. אבל יודע אני, שלא שקטה שכם, עד השערורייה הבאה ועד הרכילות שבאה עמה.

מקורות: לתולדות קשריהם של יהודי מרוקו עם ארץ־ישראל – מאיר בניהו בסיני ל“ו; “אורים גדולים” לאברהם זאבי, סיני ל”ו.