לוגו
דו"ח על המצב הכלכלי, 1700
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ביום השלישי לבואם, בסתיו קר של שנת תס“א, חלה מנהיגם, יהודה החסיד. יומיים אחר כך מת. התדהמה היתה גדולה. שנה היו בדרך, כחמש מאות יצאו מפולין, נסחפים בהתלהבות ראשם – עברו במורביה, בהונגריה, בגרמניה, בהונגריה, באוסטריה. בכל מקום מצאה ה”חברה קדישא", כפי שכונו, חברים חדשים, נרגשים ונלהבים. שלושים ושלוש שנה עברו מאז התאסלם שבתי צבי וחלום המשיח התנפץ אל חולות הים האדריאטי באלבניה, שם מת ונקבר בחוף השומם. ועדיין היו זיקי התקווה מנצנצים ובוקעים פה ושם, כברק פתאום, וכבים, שכן הזעם על הכישלון והמכשלה היה עדיין גדול. וקם יהודה איש גרודנא, שנודע בחסידותו ובסיגופיו, וקרא לעלות לארץ־ישראל כדי להביא גאולה. היו שחשדו בו שהולך הוא בעקבות משיח השקר ואמרו לרחוק ממנו. ואף על פי כן סחף עמו רבים.

וכינס מאמיניו ויצא לדרך ועבר מעיר לעיר ואחריו עגלות של מאמיניו. ובכל מקום דרש בסוד הגאולה והיה פורץ בבכי, ורבים מן השומעים היו בוכים עמו ובייחוד היה מרגש את הנשים. ולעתים היה עולה לעזרת הנשים וספר תורה בידו ומעוררן לתשובה. נתלהבו ממנו והיו קוראות קריאות שמחה והתרגשות. והיה אף בפרנקפורט על מיין ודרש בבית־הכנסת בשבת והבטיחו לו בני אשכנז, שלא ידאג לכסף, שהם ישלחו לו די צורכו, אלא יעלה ויפעל לקראת ביאת המשיח. ונהו אחריו גם רבנים חשובים וגם בעלי־בתים עשירים שנתנו לו מכספם, וביניהם בני וינה הפרנסים שמעון ורטהיימר ודוד אופנהיים, עשירי היהודים באירופה. אבל תלאות הנוסעים בשיירה, משפחות על אבות ואמהות וילדים, היו גדולות. רבים חזרו לבתיהם ורבים מתו בדרכים. רק חלק מהיוצאים לדרך עלו באוניות בקושטא ובוונציה והגיעו לארץ־ישראל והתיישבו בירושלים, בחצר גדולה שבה ארבעים בתי דירה ובית־כנסת. חלק ממחיר החצר שילמו במזומן ואת שאר הכסף לוו מעשירי הערבים והטורקים ומן הכנסיות שבעיר, בריבית גבוהה, וקיוו לפרוע את חובם מהתרומות שייאספו מארצות מוצאם, וסמכו על רבם החסיד שישיג את הכסף.

אבל לא היתה השעה ראויה. באותו שבוע שבאו לעיר הקודש, ביום שישי, ירד יהודה החסיד לטבול במקווה לכבוד השבת ופתאום התמוטט, ונבהלו חסידיו ולקחוהו לאחד הבתים והיתה גדולה התדהמה ולא עזרו תפילותיהם ובכיותיהם ומת בשבת. ובני השיירה נשארו כצאן ללא רועה, ואין כסף בידם לפרנסה וחובותיהם גדולים והיו מבוהלים מאוד. ומיום ליום גדל החוב ולחץ הנושים קשה ורבים מבני השיירה חזרו לארצותיהם והיו בהם שהתאסלמו ואחרים שהתנצרו. והנותרים גירשו מקרבם את חיים מלאך ובני חבורתו שהצטרפו אליהם בירושלים, כשנתברר שהם שבתאים ממש, אבל צירפו אליהם את רבי אברהם רוויגו ומאמיניו, כשני עשרות איש, שבאו לירושלים מאיטליה וגם עליהם אמרו שהם ספיחי המאמינים בשבתי צבי.

בשנת תס“ב היתה מגפה בירושלים ומתו חלק מבני החבורה ובשנה שלאחריה נשלח פחה חדש מקושטא לגבות מסים, ולא נתנו לו בני העיר להיכנס לירושלים וצר עליה ולא היה מורא שלטון בעיר וחמסו הערבים את היהודים והנוצרים והיתה העיר במלחמה ארבע שנים, ואף על פי כן לא נתייאשו בני החבורה. וידם של המלווים כבדה והנשים והילדים מבקשים לחם ואין, ושלחו שליחים לחוץ לארץ, ואספו כמה אלפי אריות ולא הספיק הכסף להחזרת החוב וגם פרנס אחד בירושלים מעל בכספים. ופנו בשנת תע”ד אל אחד מבני החבורה, ר' גדליה מהעיר סימיאטיץ, סמוך למקומו של יהודה החסיד, שהיה איש משכיל ומבין במהלכי העולם הגדול ולו גם כושר שכנוע רב, שייצא בשליחות הקהילה כי הגיעו מים עד נפש. יצא ר' גדליה לווינה, שם ישבו הגבירים שמשון ורטהיימר ודוד אופנהיים, ועבר בארצות אשכנז ובכל מקום דרש וסיפר על האסון אשר קרה ליוצאי השיירה עם מות מנהיגם ודבריו נכנסו ללב השומעים. וכדי להשלים את הדברים שאמר בעל פה, חיבר והוציא לאור בשנת תע"ו, 1716, מחברת ושמה שאלו שלום ירושלים וסיפר על השיירה ותלאותיה וגם סיפר על חיי הארץ.

ונמסור סקירה קצרה, לפי גדליה מסימיאטיץ, על מצבה של הארץ על סף המאה ה־18, כיצד חיו בה, מה גידלו בה ומה אכלו בה, מה היו סחורותיה ומוצריה, כמה מסים הוטלו על יושביה ומה לבשו בה. בקיצור ארץ־ישראל מן הצד החומרי, כאמור בכתבי־העתים – “מאת סופרנו הכלכלי גדליה מסימיאטיץ”.

וכך כתב:

יש בה, בארץ־ישראל, הרבה פירות האילן, כגון ענבים, תאנים ורימונים, זיתים, תמרים, אפרסקין, למונס, מרנצון, אגוזים גדולים וקטנים, שקדים, חרובין ועוד הרבה מיני פירות שאין להזכיר את שמם כי אינם מצויים במדינותיכם כלל ואין בני הגלות מכירים אותם. הענבים בחברון מרובים וגדולים מן הענבים אשר בירושלים, וכשמוכרים את הענבים של חברון בירושלים משבחים וצועקים: בואו ותקנו הענבים של חברון! ומענב אחד מתמלא הפה משקה. וכל הפירות בזול, ואת הכול מוכרים במשקל והרבה מיני תאנים בארץ, שחורות ולבנות ושאר מיני תאנים. רימונים יש מהם מתוקים, ויש מהם חמוצים מאוד, ויש ממוזגים דהיינו חמוצים־מתוקים, וגם סוחטים אותם למשקה. זיתים הם הרבה מאוד עד שעושים מהם שמן להדליק במקום נרות. כל התבשילין עושים עם שמן שומשין והשומשומין נטחנים בריחיים על־ידי גמלים המסבבין את הריחיים ומגלגלים אותן, והשמן ניצק בתוך הכלי. דרך הספרדים לסחוט לימונס בכל תבשילם לעשותם חמוצים. יש שקדים מתוקים כמו בכל הארצות, ויש מין שקדים שהם מתוקין וכשנגדלים נעשים מרים. חרובין הם הרבה מאוד, שעושים מהם דבש. ג' מיני דבש הם: אחד של חרובין ואחד של דבורים ואחד של ענבים. והדבש של דבורים הוא ביוקר והדבש של ענבים בזול יותר, אבל הדבש של חרובין הוא בזול גדול.

קשה לישא וליתן כי הדרכים משובשות בגייסות ומסוכנות מגזלנים שחומסים בדרך. למצרים הולכים ארבעה־עשר יום בשיירה דרך מדבר ואי־אפשר לשבות בשבת בדרך, שכן השיירה איננה ממתינה לאיש. ובספינות הדרך ארוכה מאוד ומסוכנת. והיהודים עושים יין שרף מצימוקים, תאנים יבשים, משמרי היין ומחרצנים וזגים, אבל רק לצורכי עצמם, כי הטורקים והערבים אסור עליהם לשתות יין או יין שרף. ואם איזה יהודי מוכר לערבי או לישמעאל מעט יין או יין שרף וייוודע הדבר, כגון שהוא שיכור, אז תופסים לאותו יהודי ומלקים אותו, חוץ מקנסות ממון, על שהכשיל את הערבי והישמעאל. המסחר בעיר מעט והיהודים, ולא כל שכן האשכנזים, שאינם יודעים את לשון הארץ, אינם יכולים להשתתף אפילו במעט המשא ומתן שבעיר.

השווקים של ירושלים אינם כמו במדינות אלו, רק מבואות, דהיינו הבתים למעלה ותחתיהם חנויות פתוחות לרחוב. ויש חנויות עם מיני מאכל ויש חנויות שמוכרים בהן סחורות, כגון מיני צמר ומיני משי, ויש חנויות שמוכרין בהן בשמים. וכמה שווקים יש בירושלים. יש קצת יהודים שיש להם חנויות עם מיני מאכל, וקורים אותן בלשון ערבי באקלאוות על שם המאכל שהם מוכרים, עוגת אגוזים מתוקה. והרבה מיהודים אלה יש להם שותפות עם ישמעאלים, כדי שיגנו עליהם מן הגזל אשר גוזלים את החנוונים. ויש ליהודים קצת חנויות בשוק של עכו"ם [השוק הנוצרי], כגון מוכרי בשמים. ויש יהודים אנשי מערבא [צפון אפריקה] שלבושם הוא כמעט כמו הערבים, ויש להם חמורים והולכים מכפר לכפר עם בשמים ושאר דברים ולוקחים בכפרים חיטין ושעורין ושאר מיני מאכל ומביאים לירושלים, אבל הם רובם ככולם עניים.

הלחם בירושלים נעשה רק מחיטים והם נטחנים בריחיים על־ידי סוסים שרצים סביב האבנים ומגלגלים אותן. ויש בה גם קטניות ועדשים. אין בירושלים בשר שור, רק בשר כבשים ועזים, הזולים קצת מבשר כבשים, ומה שנטרף נמכר לערבים. והבשר הוא ביוקר. תרנגולים יש הרבה, גם יונים.

הלחם איננו כבארצות אירופה, והוא כמין רקיקים והם נאפים על אבנים לוהטות בתנור. בכל רחוב ורחוב יש תנור גדול, וכל מי שרוצה לאפות מוביל את פתו לתנור. ובתנור זה מכינים גם את התבשילים של שבת שקוראים טשאלינט, ומעמידים אותם בערב שבת בקדרות בתנור, ולפעמים מעמידים בתנור כמאה עד שתי מאות קדרות. ובשבת בבוקר באים אל התנור הרבה בני אדם לקחת את התבשילים וכל אחד מכיר את התבשיל שלו.


והסביר מדוע העשירים מרוויחים והעניים מפסידים:

תבשיל מתבשל על פחמים שנעשים מן עצים. והעצים והפחמים מביאים למכור מהכפרים על גמלים וחמורים. והעשיר מרוויח כיוון שהוא קונה בפעם אחת את כל הפחמים והעצים שעל גמל אחד או אפילו שני גמלים, והעני קונה אצל החנווני אחת לאחת במשקל והם ביוקר רב.

ואין בירושלים שום עגלה, ואת המשאות נושאים על גמלים וחמורים והרחובות אינם רחבים, רק כדי הילוך גמל עם משא עצים, והם מרוצפים אבנים. העשירים רוכבים על חמורים והעניים הולכים רגלי.

כל החצרות והבתים הם של ישמעאלים והיהודים שוכרים מהם את החצרות ומשכירים את הבתים לאחרים.

בבתי ירושלים אין תנורים של חורף להחם את הבית וגם חלונות של זכוכית אין שם, רק החלונות פתוחים כל היום, ובלילה סותמים אותם בנסרים. בזמן הקור ממלאים בני ירושלים קערות גדולות – העשיר של נחושת והעני של חרס – בגחלים, ומדליקים בהם אש ויושבים בני הבית סביב הקערה ומתחממים.


וכך הוא מלבושם של בני ירושלים לפי תיאורו של ר' גדליה:

מלבוש של ישמעאלים הוא ארוך ובכל מיני צבעים, ואת הראש הם עוטפים בבגד של כותנה או של משי וקורין את העיטוף טואלפן. והספרדים הולכים גם כן בעיטוף ראש, אבל הם אינם רשאים לעטוף בגוון ירוק, כי אין שום אומה רשאית לילך בגוון ירוק בארץ ישמעאל, רק המאמין באמונת ישמעאל. ובשבת הולכים בבגדי לבן למטה, והבגד העליון הוא שחור או של צבע אחר. אבל האשכנזים הולכים בשבת בשחורים.

והיהודים הולכים בכובעים גדולים, והישמעאלים הולכים בכובעים נמוכים רחבים והערלים הולכים בכובעים כמו שהולכים במלכות פולין, כי כן הוא חוק ישמעאל, שילכו כל אומה בלבוש השייך לה, כדי שיהא היכר בין אומה לאומה. וכן במנעלים יש הבדל בין האומות, כי היהודים הולכים במנעלים צבועים בצבע שקוראים בלאו או טונקל־בלאו. אבל הערלים הולכים במנעלים צבועים אדום, וכולם אינם יכולים ללכת בצבע ירוק, כי הישמעאלים הולכים בזה הצבע.

הטורקים והישמעאלים אם הם מכובדים – אינו שכיח שיעשו איזו רעה לישראל, אבל הקטנים פגיעתם רעה, כי אין לנו רשות להרים יד על הישמעאלים, וכן הערלים.

מדי פעם עולה לשלטון מושל חדש ויש מהמושלים המתנכלים ליהודים: אחד מהם, שמשל בירושלים לא מזמן, גזר שלא ילבשו בגדי לבן בשבת ועיטופי הראש שלהם יהיו שחורים, ואם יפגוש יהודי ישמעאלי ייטה תמיד לצד שמאל. והיו הישמעאלים הולכים דווקא באמצע הרחוב, מול היהודי, כדי להרגיזו וגזר עוד גזרות משונות והיו היהודים לשחוק. ויום אחד נכנס כלב למסגד בהר הבית וחיללו וציווה המושל לבער את כל הכלבים מירושלים. והודיע כי כל מוסלמי שיהרוג כלב ויוציאו מחוץ לעיר יקבל פרס כסף. והיו נערי הישמעאלים רודפים אחרי הכלבים והורגים בהם ואחר כך תופסים יהודי או ערל ומכריחים אותו להוציא את גוויית הכלב המת מחוץ לחומות, והיהודים בתחילה התחבאו בבתיהם.


ופעם יצא ר' גדליה לבית הריחיים לטחון חטים לפסח, והיו עמו כמה יהודים, ופתאום עבר הקול שהערבים גוררים כלבים מתים ברחוב, והסתגרו בבית הריחיים שעות ארוכות.

ומשראה אותו מושל רשע כי למרות השכר שהוא נותן להורגי הכלבים, נותרו עדיין כלבים רבים בעיר, פקד שכל חצר של יהודים או של נוצרים חייבת להביא כלב חי אל מחוץ לחומות ושם ישלמו לערבי שיהרגו. והיו היהודים לשחוק בעיני הערבים שכן ברחו הכלבים והיהודים רדפו אחריהם ברחובות העיר ולא הצליחו לתופסם והיו מוכרחים לקנות מן הערבים כלבים והוציאו אותם מחוץ לעיר ונתנו אותם לערבים ושוב שילמו להם כדי שיהרגום.


ואל נשכח את המסים ואת השוחד הרב שהיו היהודים צריכים לשלם. ומנה ר' גדליה את את המסים והארנונות והקנסות והשלמונים שבני ירושלים חייבים בהם:

כל שר חדש שבא לעיר – הוכרחו ליתן לו ה' מאות אריות. העשיר לא ירבה משני אדומים והעני לא ימעיט מאדום זהב אחד. ובכל שנה ושנה בא שליח מהסולטן, ועל הרוב הוא בא לפני חג הפסח, וישב בירושלים עד שבועות או יותר, והעניים התחבאו אז בבתיהם, ואם נמצאו, מוכרח הפרנס ליתן בעדם כסף. ולאותו שליח של הסולטן היו משרתים ועוזרים ויצאו לחוצות העיר לחפש אנשים שלא שילמו את המס. ומי שנתן את המס נתנו לו כתב שכבר נתן. ואם נמצא ברחוב העיר מישהו שלא היה בידו כתב על תשלום המס, היו עוצרים אותו עד ששילם המס. חוץ מחברון שהיה להם חירות ממלך ישמעאל שלא ליתן המס, מפני שהאבות קבורים שם במערת המכפלה. וכל הדרים בחברון, בין ישראלים בין ערלים, פטורים מן המס. ונתנו היהודים מתנות הגונות ושוחד לשר של המלך. ובני חבורת יהודה החסיד נתנו מכסף פרנסתם לישמעאלים בעד החובות שלהם, כדי שלא יאסרו אותם בכלא. ונשארו הם וטפם בחוסר כול.


וסיפר ר' גדליה כי הוא ובני ביתו היו להם לשבת רק ארבע רגליים של כבש או של עז. והיו מבשלים אותן עם קטנית או עם חטים טחונות. והרבה פעמים לא היו להם אפילו רגליים לשבת. ור' גדליה מספר על מקרה שקרה בו: פעם הלך להביא את התבשיל מהתנור של הציבור, שנוהגים היו להביא לשם את המאכלים בערב שבת, והתבשיל היה רגליים של כבש עם קטנית, ושמח שיש לו ולמשפחתו מה לאכול, כי בשאר שבתות אפילו רגליים לא היו לו. אבל נתחלפה הקדרה שלו בקדרה של עני אחר והביא אותה לביתו ולא מצא בה אפילו רגליים.

והעכו"ם – הכמרים והנזירים שישבו בכנסיות העיר ובמנזריה – רבים בירושלים והם בגלות כמו הישראלים, ומשלמים כל המסים כמו הישראלים, והם כמו היהודים משלמים מס הגולגולת שאינו חל על הערבים. והעניים המקבלים צדקה או בעלי מומים, כמו חיגרים או סומים, פטורים ממס הגולגולת. וישמעאל מיוחד גובה את המס ואין לו רשות לתבוע את המס בשבת או ביום־טוב ולכן הולכים היהודים בעיר בשבתות ובימים־טובים ללא פחד, אבל בימי חול אל לו לעני ללכת ברחוב. ואסור להם לגובים להיכנס לבתים או לבתי־כנסת לגבות את המס, אבל הם מערימים ועומדים בפתח בית־הכנסת וכשיוצאים היהודים מהתפילה, שואלים כל אחד אם יש לו כתב שכבר נתן המס. ובעל הזיכיון לגביית המס משחד את מושל העיר וזה נותן לו רשות לשניים־שלושה ימים לחפש בבתים. כשהוא מחפש ברחוב אחד ביום ראשון, העניים מתחבאים ברחוב אחר, ולמחר, הם חוזרים ומתחבאים ברחוב שבו כבר גבה המוכס את המס.


ולמרות אהבת ארץ־ישראל שבלבו של ר' גדליה, הזהיר בסוף דבריו:

מי שמבקש לעלות לארץ, אל יעלה עם בנים ואל יעלה אם אין לו ממון. ואם יש לו חמש מאות אריות יעלה, ויכול הוא להלוותם לעכו"ם בריבית עשרה למאה, נמצא שיש לו חמישים אריות לשנה. הוצא מהם ב' זהובים אדומים מס גולגולת, וכן שכר בית ושאר הוצאות, ויחיה.


אבל מי שהוא עשיר גדול – מודיע ר' גדליה – אז ראוי לו שיבוא וישכון בארץ־ישראל, ויוכל לפרנס גם אנשים נוספים. ואל יקווה לשום עסק בירושלים, רק ללמוד תורה ולהתפלל.

עד כאן דיווחו של ר' גדליה, ולמדו קוראיו מקצת חיי הארץ ולבם נפתח לתלאות יושביה.

ובזכות שלוחי הציבור וגבירים יהודים בווינה ובפרנקפורט ובמקומות אחרים ויהודים חשובים בקושטא, כמו יוסף רופא, שהיה רופא הסולטן, נשלחו לבני החבורה כספים לעזרה, אבל אלו לא הספיקו להחזרת החוב שתפח מן הריבית, ובשנת תפ"א, היא 1721, משלא החזירו את חובם לישמעאלים והללו נואשו מלקבלו, התנפלו על בית־הכנסת שבחצר יהודה החסיד והרסוהו ושרפו ארבעים ספרי תורה ואת כל מלאכת העץ שבתוכו וגירשו את כל היהודים האשכנזים מהעיר והודיעו כי מי מהם שיראה פניו בירושלים, בן מוות הוא. ונותרו בירושלים ספרדים בלבד ומעט אשכנזים שסיכנו חייהם והסתתרו והציגו עצמם כספרדים.

ולא רווח לירושלים וזעקתה הגיעה לאחינו היהודים בארצות קרובות ורחוקות ובשנת תפ"ז, היא 1727, קם בבירת הטורקים “ועד פקידי ארץ־ישראל בקושטא” כדי לתמוך ביישוב ארץ הקודש. ופקידי קושטא עמדו בקשרים עם קהילות היהודים הגדולות, כמו אמסטרדם והמבורג וערי פולין והמערב, וקיבצו כסף למען תושבי ירושלים והערים הקדושות ומוסדותיהם, והשגיחו על שלוחי הארץ שלא ימעלו בשליחותם, ובדקו את חשבונות ערי הקודש והתערבו בענייני היישוב ובאו לידי ריב עם הקהל בירושלים. כך דרכו של עולם – אלו שנתמכים אינם אוהבים את תומכיהם ואלו שתומכים רוצים להשליט את דעתם.

וקמו בירושלים בתי־מדרש וישיבות רבות. ויהודים בעלי הון, שעשו כספים בעסקים עם אומות העולם, לא שכחו את אחיהם בארץ הקודש והחזיקו בישיבות של ארץ־ישראל כדי להיות שותפים בתלמוד התורה, כמו בני משפחת ויגה בליבורנו שהקימו את ישיבת בית יעקב, ששמעה יצא בעולם בזכות רבה יעקב חאגיז. ומשירדו בני ויגה מנכסיהם, נתמכה הישיבה על־ידי בני משפחת פירירא מאמסטרדם, שביקשו לכפר על ימיהם כאנוסים. וישיבת חסד לאברהם ובניין שלמה, שקמה בכספי משפחת אברהם נתן ממצרים. ונוה שלום, שתמכה בה משפחת דה־מאיו מקושטא, וגדולת מרדכי שהחזיק בה הנדיב מרדכי טאלוק מאפריקה, וישיבת דמשק אלעזר שתומכה היה אלעזר אשכנזי מקושטא וישיבות כנסת ישראל וחסד לאברהם בירושלים ואמת ליעקב בחברון שקמו על־ידי גבירים מאמסטרדם, וישיבת משמיע ישועה בטבריה, שמחזיקיה היו נדיבים מאיטליה. וכן ישיבת חסידים בית אל שיושביה, חבורה של חכמים צעירים, למדו קבלה וזוהר וכתבי האר"י. ועלה מן הישיבות קול תורה ביום ובלילה, שאז מוארות הן באור נרות כאורות נשמה. והתלמידים התפלפלו ביניהם ושיננו דברי תורה וחידשו בה ויש מהם שפירסמו ספרים חשובים.

וממשיכים ובאים לארץ חבורות תלמידי חכמים, כמו זו של רבי חיים בן עטר שהקים את ישיבת כנסת ישראל, וכמה שנים לפניהם התיישב בצפת אלעזר רוקח מאנשי קלויז בעלי הסוד שבברודי בפולין. ובשנת תק“ד ירד בנמל עכו רמח”ל, הוא רבי משה חיים לוצאטו, שהעמיק בתורת הסוד והיה לו, כך אומרים, מגיד וחיבר ספרים רבים, וגם כתב מחזות ושירים, והתכנסו אליו תלמידים. ואויביו האשימוהו בשבתאות – מאה שנה לאחר שהלך לעולמו המשיח מאיזמיר עדיין הידהדה תורתו בקרב בני ישראל – ופרץ סביבו פולמוס גדול באיטליה ונאלץ לעבור לאמסטרדם וגם שם היה נערץ וחשוד, ונסע לארץ, והתיישב בעכו ונקבצו אליו מבני הארץ וקיווה כי בארץ הקודש יגלה מה שלא הצליח לגלות עד כה. אבל ארבע שנים אחרי שבא לארץ פרצה מגפה וחלה ומת. ויש אומרים כי הוא קבור בכפר יסיף ויש אומרים כי נקבר בטבריה.

כל זה ועוד הרבה, ממעשי הארץ באותו זמן.


מקורות: מסעות ר' גדליה מסימיאטיץ עם שיירת ר' יהודה החסיד בתוך מסעות ארץ־ישראל בעריכת אברהם יערי; שלוש איגרות על ארץ־ישראל מן המאה הי"ח – עזריאל שוחט בשלם א‘; קהל אשכנזים בירושלים – מאיר בניהו ספונות ב’.