ספינת שודדי הים הפליגה ממלטה למזרחו של הים התיכון, שוטטה לאורכו ולרוחבו ומלחיה עטו על הספינות שפגשו בדרכם ובזזו את מטענן. ומשמלאה ספינתם בסחורות שדודות פנו לחיפה, עיירת חוף קטנה שאין בה משמר וצבא, ומכרו את ביזתם לסוחרים שבאו לנמל מרחוק ומקרוב לקול השמועה כי הגיעה אוניית שודדים לנמל. בחיפה הצטיידה הספינה במזון ובמים והמלחים הרחוקים מבתיהם ירדו בחוף העיירה הקטנה ברעש רב, אכלו ושתו בפונדקיה ונהנו מטובן של נשים נאות ופחות נאות שבאו לעיר לקול השמועה כי הגיעו המלחים הרעבים לאהבה והם מפזרים ממונם ביד רחבה. וכונתה חיפה “מלטה הקטנה” על שם אי מוצאם של המלחים־השודדים.

מן השער העליון באיסטנבול יצאו מדי פעם איגרות בהולות אל הוואלי של צידון, המושל גם על חיפה, לבצר את העיר ולהרבות חייליה ולהגן עליה משודדי־הים, אבל כסף לא נשלח ודבר לא נעשה. המכתבים, כתובים בלשון מליצית וברורה גם יחד, יצאו ובאו, ואוניות מלטה המשיכו לעגון בחיפה ולמכור את הביזה. מושל צידון ענה לאיגרות השער העליון והציע לבצר את העיר הפרוזה בחומות ובמצודות ולהעמיד בה אנשי צבא רבים, ומסר פרטים ומספרים וסכום ההוצאות, אבל לא היה כסף בידי החצר בקושטא, או רצון, לעשות זאת. ואוניות השודדים חזרו ובאו לעיר ושללן איתן ומכרוהו שם, ואיש לא עצר בעדן. עד שמישהו בשער העליון העלה הצעה: להקים בשני קצות מפרץ חיפה שני מבצרים זה מול זה ולציידם בתותחים למנוע את כניסת אוניות שודדי־הים למפרץ. ונתקבל הרעיון בחצר המלך, ובחודש ספטמבר של שנת 1722 יצא צו אל מושל צידון, הוואלי עות’מאן פאשא, ובו הוראות מפורטות:

קונאק הוא כינוי התחנה להחלפת סוסי השלטון שרוכביהם יצאו בשליחות הממלכה. המרחק בין שני קונאק היה כמהלך יום. אנטאקה היתה בקצה דרום ארץ טורקיה ודאמייט – במצרים.

בהמשך האיגרת נאמר כי יש להגן על הנמל מפני שודדי־הים הפוקדים אותו, וכיוון ששני קצות המפרץ של הנמל קרובים זה לזה וכשיורים בתותח בקצה אחד נופלים פגזיו על חופו של הקצה השני, יש לבנות שני מגדלים בשני קצות המפרץ ולהציב בכל מגדל כ־25 מגינים וחמישה־שישה תותחים, ובעזרתם יהיה אפשר לשמור על הנמל. בניין שני המגדלים אינו כרוך בהוצאות רבות וזהו אמצעי לנסוך שלווה וביטחון על הארץ ועל יושביה.

השער העליון הודיע למושל צידון כי הוא האחראי להקמת המגדלים, שכן חיפה סמוכה לצידון, הורה לערוך סקר־מקדים ולבנות את המגדלים ולהציב בהם 25 מגינים.

הפקודה נתמלאה, המגדלים עמדו על עומדם והוצבו בהם 36 תותחנים ו־36 אנשי יחידת סיוע.

המגדלים והתותחים אמנם עשו את שלהם, אבל עתה התעוררו בעיות נוספות. עד כה נכללה חיפה בפחת דמשק. עכשיו, שנמלה בטוח, עבר חלק ממסחר נמל עכו, שהשתייכה לפחת צידון, לחיפה, ולפחה של צידון נגרם הפסד של דמי המכס. התלונן הפחה בשער העליון ושם אמרו כי הצדק עמו. ויצא פירמאן נוסף, שצירף את חיפה ואזורה, עד טנטורה, לפחת צידון.

אוניות באו ועגנו במפרצה של חיפה, נושאות סחורות מהארץ ואל הארץ והעיירה הקטנה התפתחה. אבל בעיותיה לא נפתרו: אמנם היתה מוגנת משודדי ים, אבל לא משודדי היבשה. שבטי הבדווים הסמוכים לה היו אורבים על הדרכים המובילות אליה ושודדים את השיירות הבאות ויוצאות מהנמל ולעתים אף פרצו אל תוך העיירה עצמה. שוב הגיעו תלונות אל השער העליון, וישבו שם הגנרלים והפקידים החשובים ודנו וחשבו, ואנשים שמילאו תפקידים שונים בארץ והכירוה העלו הצעות שונות וסופם שהחליטו ליישב בחיפה בעלי נחלות מאזור ג’נין ולאג’ון שבשומרון שייגנו על העיר. אם יסכימו – יפה, הם גם יהיו פטורים ממסים ויקבלו מתנות שונות, ואם יסרבו – יילקחו מהם נחלותיהם ויינתנו למי שיעברו לחיפה. ושוב יצא צו מהשער אל ואלי צידון ובו נאמר בין השאר:

חיפה במאה ה־17

הפקודה יצאה ובעלי הנחלאות מלאג’ון בנו בתים בחיפה והשודדים רחקו ממנה. אולם כעבור שנתיים החלו תושבי חיפה הוותיקים להתלונן – מדוע זה הם חייבים במסים ואילו החדשים זה מקרוב באו, פטורים. וקם מעין ועד של הוותיקים ושלח תלונה לאיסטנבול: השער העליון ביקש ליישב את חיפה ונתן מתנות נאות לאנשי לאג’ון שבאו לגור בה, אבל צעד זה גורם לכך שבני חיפה עצמם, שעול המסים נתון עליהם, עוזבים את העיר כדי להיפטר מהמסים הגבוהים. מה הועילו חכמים בתקנתם?

והוואלי של צידון בא לחיפה, וישב עם זקני העיר ועם המתיישבים החדשים, ונציגי שני הצדדים העלו לפניו את טענותיהם והוא שמע להם בתשומת לב רבה, ולבסוף הציע ברוב חוכמתו הסדר שהתקבל על דעת שני הצדדים, ונדמה היה שהכול בא על מקומו בשלום.

ואמנם כך היה. אל העיר באו בני לאג’ון נוספים, אנשים אמיצים וגיבורי חיל, ושוב ישבה חיפה לבטח, העיירה גדלה ואמרו כי הנה סוף־סוף תהיה לעיר, כפי שראוי ליישוב הנמצא במפרץ הגדול בחופו המזרחי של הים התיכון.

עברו כעשר שנים מיום שניתן הצו בדבר בני לאג’ון העוברים לחיפה. עות’מאן פאשא, מושל צידון שבנה את המבצרים, הלך לעולמו ובמקומו בא הווזיר אבראהים פאשא. הוא החל להתנכל למתיישבים מלאג’ון וסירב להכיר בפטור ממסים שהוענק להם והציק להם. ורבים מאנשי לאג’ון שבו למקומותיהם בשומרון וחזר לחיפה אי־הביטחון. כשנודע הדבר בקושטא, נשלחו איגרות דחופות למושל צידון והזהירוהו להניח לבני לאג’ון לנפשם, ולא שמע להם הוואלי שחשק בכספם והתחמק מלבצע את הוראות השער העליון בתירוצים שונים. והעביר השער העליון את הוואלי למקום אחר ואל צידון נשלח החאג' סולימאן פאשא וגם הוא התעלם מאזהרות קושטא, וקצין הצבא שמונה על חיפה הוסיף להתנכל למתיישבים החדשים ואלו נטשו את העיר והביטחון באזור הורע. ובשנת 1736 נשלח מכתב דחוף לסולימאן, מושל צידון, ובו נאמר בין השאר: יש למנוע לחלוטין את מעשי־העושק וההתנכלויות. יש לסלק אותו אדם בתואר של קצין שמונה על בני לאג’ון. יש להחזיר את הנפוצים לכל עבר ללא שהות. נוסף על חובת השמירה אשר הוטלה עליהם לא יתנכל להם מעתה ואילך הווזיר או אדם אחר בדרישה לשלם מסים או בכל עניין אחר. עליך לדאוג כי לא יוטרדו עוד וכי תינתן להם הגנה מספקת.

ולא הועילה האזהרה. השלטון המרכזי התרופף באותם ימים ומושל צידון ואנשיו המשיכו וסחטו מסים מבני חיפה, והניסיון לעשותה לעיר ולנמל חשוב נכשל. שוב היתה חיפה לעיירת דייגים קטנה על חוף הים. עד אשר כבש דאהר אל עומר, שפרש לפני כן את שלטונו על ארץ רבה, מהגליל העליון ועד עמק יזרעאל והרי השומרון, גם את חיפה, עיירה עלובה ונדחת, ועשאה לעיר ולנמל חשובים עד היום. וסיפור מעשיו וגדולתו יבואו במקומם.

מקורות: תעודות עות’מאניות על בניינה של חיפה במאה הי"ח – אמנון כהן, בתוך ארץ־ישראל כרך י'; תולדות חיפה בימי הטורקים – אלכס כרמל.