בן ארבעים היה הרב גדליה חיון כשעלה לארץ מקושטא וישב כעשר שנים בירושלים והעמיק בקבלה. ובאותם ימים נתגברו בעלי החובות על הקהילה ונתבקש הרב על־ידי פרנסי העיר לנסוע לעירו הקודמת קושטא, ששם נודע שמו, כדי לאסוף תרומות ולהקל על מצוקת העיר. ושהה בקושטא ארבע שנים והצליח בשליחותו וחזר לירושלים והקים ישיבה מיוחדת משאר הישיבות, שכן היא מיועדת רק לבעלי קבלה מובהקים, ושמה בית אל ובה נקבצו כל המקובלים הוותיקים ואליהם נוספו צעירים, נלהבים לתורת הסוד, והשקיעו לילות וימים ארוכים בלימוד תורת האר“י והרמ”ק ובעלי קבלה שקדמו להם.

ובישיבה עסקו גם בתיקונים מעשיים וכל הנכנס לשם כאילו בא למקום של שרפה וחש בלהבות העולות מכל פינה. והרב גדליה חיון היה ראש וראשון ללומדים ומונה ל“רבן של חסידים”. חיים יוסף דוד אזולאי, החיד“א, שהיה בין חכמי הישיבה, כתב על הרב חיון: “תמיד היה מוסיף קדושה ועוסק בחוכמת האמת וכוונות רבינו האר”י ז”ל בכל כוחו… והכול בקדושה והתבודדות ופרישות. ומתפלל על החולים ולפעמים אומרים לחולה בחלום, שניצול עבור תפילת החסיד." עשר שנים לאחר שפתח את ישיבת המקובלים, אף נבחר להיות ראשון ליהודי הארץ והוכתר בתואר “ראשון לציון”.

ויום אחד, כשישב הרב חיון בבית־המדרש ועסק בתורה, התייצב לפניו איש אחד ואמר לו שאוהב הוא תורה אבל לא למד הרבה, וביקש מהרב שיקבלו כמשרתו והבטיח לשמשו בנאמנות. והביט בו רבי גדליה חיון ותהה: שחום מאוד היה וצנום, אבל עיניו בוערות ונדמה לפעמים כי רק אותן רואים בפניו. גלימתו ארוכה כשל הבאים מארצות מדבר, לשונו הגויה לפי כל הטעמים ואין דומה לו בהיגויה. לא ראה כמותו לפני כן וניכר בו עדיין אבק דרכים רבות שעשה.

ואמר האיש כי שמו שלום מזרחי ומדרום ערב בא, מארץ תימן, ממחוז שרעב ועל כן מכונה הוא שרעבי. ובירושלים מעט מאוד יהודים היו מתימן. ונזכר הרב חיון בתימני שקדם לו בארץ במאה שנים והוא תלמיד חכם גדול – שלמה עדני, שחי בחברון וכתב פירוש למשנה ושמו מלאכת שלמה, ואולי בזכותו קיבלו לשמש את חכמי הישיבה, גם אם אין הוא תלמיד חכם מובהק.

שימש שלום שרעבי את הרב חיון ואת תלמידי הישיבה כראוי ובצנעה, ובשעה שלא נתבקש למעשה, היה יושב בפינת בית־המדרש ושומע את תלמודם של החברים. ברקים ולהבות עלו באותו בית־מדרש, ואשרי מי ששמע להם. ושלום שרעבי אוזניו קשובות.

ואנו כאן, כבר עכשיו, נגלה סודו של שלום מזרחי לפני שיתגלה לפני החכמים.

יהודי שרעב שבצפון תימן, שמשם בא שלום שרעבי, מפורסמים היו בחריפותם ובחוכמתם. בגיל צעיר נמשך ללימודי הקבלה, אבל לאחר שאביו הרוכל נפטר ולא היה מפרנס לבית, אנוס היה לקחת את חבילת הרוכלים של אביו על גבו ולעבור בכפרי המחוז ולמכור את מרכולתו כדי לפרנס את משפחתו הגדולה. וכשהיה משתכר קצת כסף שב מיד לביתו ומסרו לידי אמו אשת חיל וחזר לספריו, עד שתם הכסף בבית ויצא שוב לסחור.

נאה היה ופניו כפני מלאך, כך אמרו הבריות, אבל כל מעייניו היו בתורה וגם בלכתו בדרך ושק הרוכלים על גבו, היה משנן פרקי הזוהר. ופעם בא לעיר הבירה צנעא ועבר ברחוב וחבילתו על גבו וראתה אותו מחלון ביתה אישה עשירה וחשקה בו וקראה אליו שיעלה לביתה כיוון שרוצה היא לקנות סחורה ממנו. וכשבא לבית אמרה לו כי אם לא ישכב עמה תאמר כי ביקש לאונסה ותצווה על משרתיה להורגו. ונבהל הצעיר הצדיק ונתן אלוהים עצה בלבו ואמר כי יישמע לה, ונכנס לבית־הכבוד וסגר הדלת אחריו והתפלל אל אלוהים והבטיח כי אם יינצל מן העברה יעלה לארץ־ישראל. וקפץ בעד החלון אל הרחוב ולא נפגע וחזר לביתו וסיפר לאמו את כל אשר קרה לו ואת הנדר אשר נדר.

והכינה לו אמו צידה לדרך ונסע לעיר עדן אשר על חוף הים ומשם הפליג להודו ומשם לבצרה שבעיראק ומשם לבגדד ומשם לדמשק. ובדמשק השכיר עצמו כעגלון לשר חשוב, ופעם, כשהוביל את הסוסים ודעתו נתונה לעניין שבתורה, שכח שהוא נוהג במרכבה והרפה מן המושכות והסוסים השתוללו והגביר כעס על עגלונו וסטר לו. עזב שלום שרעבי את הגביר ויצא לירושלים וכמסופר, התייצב לפני הרב גדליה חיון, ראש ישיבת המקובלים ולא גילה תורתו והשכיר עצמו כשמש. והיה מעיר את חכמי הישיבה בלילות והולך לפניהם למקווה הטוהרה ופנס בידו כדי להאיר את דרכם וטובל אף הוא, ובבית־המדרש היה נותן לכל אחד את ספרו והוא יושב בפינה ושומע לדברי התורה ושותק, ולעתים מעיין בתהילים. ובני הישיבה חיבבו את השמש השתקן, גם אם לא נראה להם כתלמיד חכם.

ופעם דנו חכמי הישיבה בעניין חשוב אחד ולא ידעו פתרונו והרב חיון היה מצטער. שלום שרעבי הבין אותו עניין לעומקו, אבל לא רצה לגלות עצמו. רשם את התשובה על גבי גיליון נייר וכשכינס את ספרי הלומדים, הכניס את הגיליון לספרו של הרב חיון. כשחזרו החכמים ללימודיהם פתח הרב חיון את ספרו ומצא את הגיליון וקרא את הכתוב ונדהם – היתה זו תשובה פשוטה לשאלה שלא ידעו פתרונה. והשביע את החכמים להגיד לו מי כתב את הדברים, ואיש לא ידע.

וכך קרה כמה פעמים: הרב והחכמים מתקשים בעניין כלשהו, ולמחרת, בתוך ספרו של הרב, נמצאת התשובה ברורה ובהירה וחשבו כי מן השמים באה. ולא היה מתגלה הסוד, אלמלא בתו של הרב חיון – חנה. דירת הרב סמוכה היתה לישיבה ומחלון הבית היו רואים את הנעשה בבית־המדרש. ופעם השגיחה חנה, כי בשעה שכל החכמים יצאו מן הישיבה הכניס השמש שלום שרעבי גיליון נייר לספר של אביה, וידעה על התעלומה והבינה כי מי שנחשב לשמש תמים הוא־הוא איש המסתורין, וסיפרה לאביה. וקרא אליו הרב חיון את שלום מזרחי והשביעו שיגלה את האמת, והודה שלום כי אמנם הוא האיש הכותב את התשובות והתברר לרב כי ידען מופלג הוא בקבלה ותלמיד חכם וגילה את הדבר לחכמי הישיבה והתפלאו ומיד הכניסו את שלום שרעבי ביניהם ובלט בתורתו.

וחנה בת הרב חיון, שבזכותה נתגלתה גדולתו של שרעבי, נהה לבה אחרי הבחור השקדן והצנוע, והרב נתנה לו לאישה.

ובהנהגתו של הרב חיון רבתה תורתה של הישיבה. וחכמיה, גדולים בזכות עצמם, כמו הרב יום טוב אלגאזי והרב חיים יוסף דוד אזולאי, הוא החיד"א, ביקשו משלום מזרחי ללמוד איתו, ושלום שרעבי אמר שיעור לחכמים מובחרים ומספרים כי באותה שעה היו מלאכי שמים מעופפים סביבו. ואישה אחת נשבעה כי מאוחר בלילה, כשכל חכמי הישיבה הלכו לבתיהם, ראתה את שלום שרעבי לומד עם איש לא מוכר וידעו חכמי הישיבה כי הוא אליהו הנביא. ושמו של שלום שרעבי נתפרסם בירושלים ומחוצה לה ורבים ביקשו את עזרתו ועשה מעשי נסים וריפא חולים והציל בתפילתו את העיר כמה פעמים מידי מושליה הרעים. ואותו גביר מדמשק שסטר על פניו כששימש בעגלתו, ונודע לו מי הוא, השתטח לפניו וביקש את סליחתו.

בשנת תקי“א נפטר רבי גדליה חיון ובא במקומו רבי ישראל יעקב אלגאזי, הזקן בין חכמי הישיבה, אבל גדולתו של שלום שרעבי מוכרת על הכול, והדריך אותם בתפילות ובסיגופים ועשה להם תיקונים שונים והיה מוביל אותם כל לילה אל הכותל המערבי לתיקון חצות שערכו לפי כוונות האר”י. וביקש להעלות את עצמו ואת חבריו למעלות גדולות ולהיותם כבימי האר"י. ויום אחד בא לישיבה רבי חיים דוד אזולאי, שהיה מחפש אחרי ספרים וכתבים ישנים וחוקרם, והודיע בשמחה:

“מצאתי כתב של תלמידי האר”י!"

וסיפר לחבריו כי הגיע לידיו שטר ההתקשרות של תלמידי האר“י שנחתם כמאתיים שנה לפני כן, שקיבלו עליהם תקנות חשובות. והתלהבו בני החבורה ושלום שרעבי בראשם ועיינו בכתב והחליטו, כתלמידי האר”י, להקים אף הם חבורה שבכוחות משותפים, במאמץ אחד, תנסה להביא את הגאולה, וקראו לאגודתם “אהבת שלום” וכתבו שטר התקשרות והודיעו: “רוח קודש לבשה אותנו צעירי הצאן להיות כאיש אחד חברים והכול לשם ייחוד קודשא ברוך הוא, לעשות נחת רוח ליוצרנו, ועל דבר זה נכרת ברית בינותינו.” והכריזו בראש ההתקשרות על אהבתם זה לזה והודיעו שכל אחד אמנם עומד לגופו, אבל ברוחניות מדובקים הם לגוף אחד ואחראים זה לזה וכל אחד צריך לעשות ככל יכולתו למנוע חטאים מחברו גם אם נפטר לעולמו:

חברי האגודה קיבלו על עצמם להציל זה את זה מחטא ולעזור זה לזה בתיקונו, ובייחוד התחייבו לפעול לשם כך אלו שיילכו לעולמם וקרובים הם יותר לכיסא הכבוד.

ותיקנו גם תקנות בהנהגה בינם לבין עצמם: “עוד נתרצינו ונאותנו ונתחייבנו שלא לשבח איש אחד ממנו את חברו ואפילו שהוא גדול ממנו בחוכמה ובמניין ושלא לקום איש ממנו לחברו, ושנתנהג כאילו כולנו איש אחד.”

ועוד: “נתחייבנו שלא להקפיד איש על חברו כלל ועיקר, ואם יחטא איש לאיש ימחול לו מיד בכל לב ובכל נפש.”

והחליטו: “נתחייבנו שלא לגלות הדבר הזה שנתחברנו ונתייחדנו לשום נברא שבעולם.”

ובאו על החתום. וראשון החותמים שלום מזרחי, ובין החותמים החיד"א וכן אברהם ישמעאל חי סאנגוינטי.

את סאנגוינטי אנחנו מכירים כבר מזמן. שלוש־עשרה שנים לפני כן – כשעדיין היה נער ועלה לארץ עם חבורתו של חיים בן עטר בעל אור החיים, כתב אז לאביו על החיים בארץ וביקש מאביו לשלוח לו שעון של כיס. ולמד בישיבת אור החיים ואצל הרב חיון ואצל שלום שרעבי ונתגדל בתורה.

וכעבור שלוש שנים חתמו הנבחרים על שטר התקשרות נוסף ובו הכריזו על שותפות במצוות והודיעו כי מי מהחברים שיוולד לו בן מחויבים שלושה מחבריו לבוא אל ביתו וללמוד תורה כדי לשמור את היילוד. והודיעו גם כי אם יחלה אחד מהם מחויבים הם לבקש רחמים עליו ואם ימות יתפללו את התפילות הנאמרות על הגוסס ויתעסקו בקבורתו ואחר כך ישגיחו על בניו שילכו בדרך הנכונה.

והוסיפו עוד כתב התקשרות שלישי ובו כמה תקנות נוספות, וכתב רביעי.

בשנת תקי“ו, 1756, נסתלק רבי ישראל יעקב אלגאזי לעולמו וראשות ישיבת בית אל עברה לשלום שרעבי. בימיו גדלה הישיבה ותורתה רבתה והצטרפו אליה מעטים וטובים, גם אשכנזים, כמו אברהם־גרשון מקוטוב, גיסו של הבעל־שם־טוב, ואחרים ויצא שמעה ושם ראשה בעולם. ורבי שלום שרעבי חיבר חיבורים חשובים בתורת הסוד ובכוונות התפילה לפי תורת האר”י – נהר שלום ורחובות הנהר. בשנת תקמ"ב, 1782, נפטר לעולמו.

ונחשב הרב שר שלום שרעבי, כפי שכינוהו לאחר מותו, כרב ומורה המקובלים בארץ־ישראל לאחר האר“י ז”ל ותלמידיו ועד היום מתפללים מקובלי הארץ לפי סידורו ורואים בו חסיד וקדוש, ובכל עשרה בשבט, יום פטירתו, היו מתכנסים בישיבת בית אל ולומדים תורה לפי כוונותיו ומזמרים שיר שחובר לכבודו: “אמא שלום תבורך מנשים, ממך יצא קודש הקודשים.”

וישיבת בית אל היתה לישיבת המקובלים החשובה ביותר עד ימינו, מכללה גבוהה לסוד, שאין דומה לה לאורך ימים, ומשבא לארץ גרשום שלום, פותח השערים לתורת הקבלה בדורנו, יצא מיד לישיבת בית אל כדי להיפגש עם מקובליה ולהשתעשע איתם בתורת הסוד. ואף שידע את תורתם לעומק ופתר הרבה מחידותיהם, לא היה הוא עצמו אפילו שעה אחת בכל חייו מה שהיו הם כל חייהם. ועל כך קינא בהם.

מקורות: ספר אור השמש – יעקב שלום גפנר; לתולדות ישיבות ירושלים – ש"ז הבלין בשלם ב‘; ספר החיד"א – מאיר בניהו; קהל אשכנזים בירושלים – מאיר בניהו בספונות ב’.