לוגו
תולדות יהודי וארשה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לבתי לרות

באהבה

 

הקדמה    🔗

אנו מגישים בזה לקורא את ספרו של אברהם לוינסון המגולל את תולדותיו הטרגיות של הקיבוץ היהודי בבירתה של פולין. ספר זה בא להציב יד, בישראל, לקהילה היהודית הגדולה, בגולה, אשר נכחדה ואיננה עוד.

אין ספר זה מתימר להיות ספר היסטורי אובייקטיבי. זהו ספר שנכתב בידי סופר, אשר החוויה היהודית בורשה עודה רוטטת בנפשו, אשר הדמויות והמקומות בהם הוא דן קרובים ללבו והוא הכירם ממגע ישיר, אינטימי.

המגע האישי והגישה הבלתי אמצעית מטביעים את חותמם על ספר זה שלפנינו. לאחר שסקר המחבר את התקופות ההיסטוריות הקדומות (מַזוביה, פולין הפיאודלית וראשית השלטון הרוסי) הוא מתרכז בשני נושאים עיקריים: מה היה בה, ביהדות פולין – אשר ורשה היתה מרכזה – וכיצד הושמד הכל, האנשים וערכי התרבות הגדולים אותם הם נשאו.

אנו מפנים במיוחד את תשומת לבו של הקורא לתיאורי התנועות הציוניות וחיי הרוח היהודיים בורשה, בהם היה המחבר שותף פעיל וחשוב.

כמו כן חובה עלינו להתנצל על חסרון אחד בספרנו זה. בגלריה הרחבה של אישים יהודים, שפעלו בורשה, בחלקם חיים אתנו בארץ, השמיט המחבר איש אחד, אשר ידו רב לו בכמה וכמה משטחי החיים היהודים בורשה. פרט למקומות בהם לא היתה לו ברירה אחרת נמנע אברהם לוינסון מלהזכיר את עצמו ואת פעילותו הוא בחיים הצבוריים ובחיי הרוח של יהדות ורשה.

ע.ע.

אני מבקש להביע בזה תודתי לד"ר עזרא ירון (רייכרט), ציר ישראל בבלגראד, שסייע בידי בהכנת כמה מפרקיו של הספר.

א.ל.

 

מבוא    🔗

תולדות יהודי פולין    🔗

“מסורת-הגדה בידינו מאבותינו שהיגרו לפולין: ראו ישראל שהרדיפות נמשכות והולכות והצרות מתחדשות ובאות, עמדו על דרכים ושאלו לנתיבות-עולם: אי-זה הדרך ילכו בה ומצאו מרגוע לנפשם? נפל פתק מן השמים: לכו לפולין. אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש-ברוך-הוא: ריבונו-של-עולם, אם עדיין לא הגיעה שעתי להיגאל, פה-לין בלילה, עד שתעלנו לארץ-ישראל” (עגנון). פה-לין, או לפי גירסה אחרת: פה-לן-יה.

קרוב למאה התשיעית הגיעו היהודים לפולין בשני גלי הגירה ממזרח וממערב, מעל גדות הווֹלגה ומעֵבר הריינוּס. ההגירה ההמונית של היהודים, ביחוד מן המערב, לא פסקה עד המאה הט“ו, וממנה באו בדורות שלאחר-מכן גידולה והתפשטותה של האוכלוסיה היהודית במדינה. בסוף ימי-הבּיניים הגיע מספר היהודים בפולין – לפי המשוער – ל-24 אלף, ב-1578 נאמד מספרם במאה אלף, ובשנת 1648 – ב-400 אלף. במשך מאת השנים הבאות פחתה האוכלוסיה היהודית עקב המלחמות ובלהות הפורענות של חמי”ל והבאים אחריו וירדה עד לפחות מחציה, אולם עד לשנת 1746 חזרה ועלתה עד למעלה מ-600 אלף, ובסוף המאה הי"ח הגיעה עד ל-900 אלף. מכאן ואילך גדלה האוכלוסיה בקצב מהיר, והגיעה – אחרי שחרורה של פולין במלחמת-העולם הראשונה – לשלשה מיליונים ושלוש מאות אלף, כלומר ל-10% ומעלה מן האוכלוסיה הכללית. היהדות הפולנית היתה איפוא הקיבוץ היהודי הגדול באירופה, והשני בגדלו – בעולם. בדור האחרון הזה היתה ורשה הקהילה הגדולה ביותר בפולין, וישבו בה כעשרה למאה מכל היהודים בפולין, והיתה בו בזמן הקהילה הגדולה בכל אירופה.

הבא לתאר את תולדות זו העיר-ואֵם-בישראל ואת הוי החיים הדינמי שלה בדורות האחרונים, הכרח לו לתארם על רקע ההיסטוריה והוי-החיים של היהודים בפולין בכלל. אכן, היתה ורשה המטרופולין של המדינה הפולנית והמטרופולין של הוי-החיים הציבורי של יהודי פולין, והרבה מן ההיסטוריה שלה יש לזקוף על חשבון מעמדה של מטרופולין. כמעט שאין לשמור על גבול מדוקדק בין תחומה ההיסטורי של הקהילה היהודית בורשה ובין זה של המטרופולין לישוב היהודי בפולין.

כמו בכל ארצות הגולה שימשו בחיי היהודים בפולין אורות וצללים בערבוביה, והצללים היו מרובים מן האורות, ביחוד בתקופות ריאקציה במדינה ובשעות זעזועים פנימיים וחיצוניים. תולדות היהודים בפולין בימי-הבינים היו, כמו ברוב ארצות-המערב, פרי יחס הכוחות הפועלים בחיי המדינה: המלך, הכנסיה, השלאכטה והעירונים. היהודים, אשר הונם, כשרונם ועבודתם עשו אותם מקור הכנסה לשליט, נחשבו בפולין כבכל ארצות המערב לעבדי המלך, (Servi camerae). הנסיכים והמלכים הגנו על היהודים בפני מציקיהם ורודפיהם בכוח הפּריבילגיה. כתב הפּריבילגיה הגנרלית הראשון שהוענק ליהודי פולין-רבתי על ידי הנסיך בּולסלב החסיד ב-1264 (הסטאטוס הקאלישאי), הבטיח ליהודים זכויות כלכליות וחברתיות שונות, כגון זכות ההלואה במשכון, הטיל ענשים חמורים בעוון הריגת יהודים וחילול קדשיהם, הטיל קנסות במקרי עלילות-דם והמרה באונס וכו'. הפריבילגיה הזאת הועתקה מן הפּריבילגיות שהיו רוֹוחות באוסטריה, בהונגריה, בביהם ובשלזיה; היא נחשבת ליסוד היסודות של התחיקה הפולנית ביחס ליהודים, בראשוניוּתה ובתכנה, ומשום שאוּשרה וקוּימה על-ידי המלכים בדורות שלאחר-מכן. חשיבות מיוחדת לאישור משנת 1334 על-ידי קזימיר הגדול ולאישור משנת 1453 על-ידי קזימיר הרביעי מבית יגיללוֹ.

הפריבילגיה ומידת ההקפדה על שמירתה נקבעו על-ידי האינטרס האישי של המלך. על-פי הרוב היו עבדי-החצר היהודים במצב חמרי טוב לאין ערוך מאשר ה“קאמר-קנכטים” היהודים בגרמניה. כזה היה מעמדם של היהודים בימי שושלת הפּיאסטים, שעלו בשלטונם הפוליטי המלוכד על המעמדות המפולגים של הכּמוּרה, השלאכטה והעירונים. אולם בה במידה שהועמק ניגוד האינטרסים בין היהודים לשאר המעמדות, במידה שגברה במדינה השפעת הכּמוּרה, ובמידה שמעמד השלאכטה רכש כוח פוליטי עד כדי לשעבד לעצמו את המלך – בה במידה פחת והלך ערכן של הפריבילגיות הגנרליות והמיוחדות. היו מלכים שנטו חסד ליהודים או גילו פנים לכאן ולכאן, כגון קזימיר לבית יגיללו (1492–1447) או זיגמוּנט הזקן (1548–1506); היו מלכים שידעו להגן על היהודים בחסד, כגון זיגמונט אוֹגוּסט, האחרון לבית יגיללו (1572–1548), וביחוד המלך הנאור סטיפן בּאטוֹרי (1586–1576), שריסנו את שנאת המקטרגים והמעלילים. אולם רוב מלכי פולין, ביחוד משושלת הואזים והסכּסים, נהגו שלטון עריצים ביהודים – אם מתוך התעוררות עצמית ואם בלחץ העירונים והישועים.

שונה מזה היה יחסה של השלאכטה אל היהודים. כבר אחרי מות קזימיר הגדול, “מלך האיכרים”, נכנע יורשו, המלך ההונגרי לודויק, לפני השלאכטה, והעניק לה את הפריבילגיה הקושיצאית (1374), ששימשה התחלה ויסוד לחסנה הפוליטי. מאז נחלה השלאכטה זכויות פוליטיות רבות, כגון חסינות בנפש וברכוש, הפקעה מן הזיקה למשפט המלך (ניישאוה 1454), יתרונות כלכליים לגבי העירונים (פיוטרקוּב 1496) וביחוד חוקת Nihilivoni (ראדום 1505), שדרשה הסכמת הסינט והסיים לכל החלטה של המלך. לעתים סתרוּ החלטות הסיימים את החלטות המלך, ופגעו ב“פּריבילגיות הגנרליות”.

בדרך כלל היה יחסה של השלאכטה ליהודים טבוע ברוח אינטרסים חמריים ריאליים. השלאכטה העריכה את זריזותם הכלכלית של היהודים ואת קשריהם עם ארצות קרובות ורחוקות, והחשיבה אותם כמוכרי מוצריהם החקלאיים. ואולם עינה היתה צרה ביהודים וחששה מפניהם פן ירכזו בידיהם את חכירת המסים והארנוניות. אף האדיקות הקתולית של השלאכטה, “מגינת-העם”, השפיעה על יחסה ליהודים.

יש לציין שהאצילים העשירים גילו בדרך כלל יחס של רצון ורחבות-לב לגבי היהודים, בניגוד לאצילים הבינוניים והזעירים שנלחמו בהם. יחס עוין ליהודים גילו גם העירונים, שלא נבדלו מן האצילים אלא במעמד המדיני הרשמי. יחס הכּמוּרה ליהודים היה מצוין ברוח קלריקלית-קנאית. אף התקיפים וההוּמניים שבמלכים לא תמיד הצליחו לרסן את יצר השלטון והקנאוּת הדתית של הכּמוּרה. קזימיר הרביעי הנאור, שלחם לשלטת תרבות הומניסטית בארצו, ידע לעמוד במשך זמן-מה בפני החשמן הקרקובי זביגנייב אולשניצקי, שדרש לבטל את הפריבילגיה היהודית. צורר-היהודים לא נח ולא שקט. “אַל תחשוב – כתב החשמן בחוצפה למלך – כי בעניני הדת הנוצרית רשאי אתה לפסוק כאַות נפשך. אין אדם גדול וחזק בעולם, שאי-אפשר למרוד בו, בשעה שהדבר נוגע לדת. ולפיכך אני מבקש ומתחנן לפני הוד מלכותך לבטל את הפריבילגיות והחרויות הנזכרות. הוכח-נא כי אתה שליט קתולי והסר כל סיבה העלולה לגרום להשמצת שמך ולמדוחים גרועים מזה”.

האפיפיור הקנאי ניקולאוס החמישי נלחם מלחמה עזה בכופרים ובהוסיטים. בין שליחיו, שהוטל עליהם להילחם בכפירה הדתית, היה “מטה הזעם” של הקתוליות, הנזיר הפרנציסקני האיטלקי יאן קפּיסטרנו, שבדרשותיו שיסה והסית את ההמונים החשוכים ביהודים. מדורות-אינקויזיציה, עלילות-דם, גירושי-יהודים, חורבן קהילות שלמות – כזה היה גורלה של עדת ישראל באשכנז עקב ההסתה הארסית של הנזיר המטורף. לשם חיזוק הדת והמלחמה ביהודים הזמין החשמן הקרקובי את קפיסטרנוֹ גם לפולין (ב-1453), שעמדה בפני מלחמה עם הצלבנים הטבטוניים. קזימיר, אשר נזקק בפעולותיו הצבאיות לתמיכת האצילים והכּמוּרה, ראה עצמו אנוס לבטל – בספר-התקנות הניישאוי – את הפּריבילגיות והחרויות שנתן ליהודים, אם כי יחסו הטוב אליהם לא נשתנה. ההסתה האכזרית של קפּיסטרנו הבשילה פירות-דמים, והחל מ-1455 מתחילים בערים שונות בפולין (קראקא, לבוב, פּוזנה, ורשה) גירושים ופרעות שנמשכו עד סוף המאה הט“ו. יחס הכּמוּרה ליהודים הורע שבעתים במאה הט”ז. מצד עצמה לא היתה הריאקציה הקלריקלית הקתולית בפולין אלא חוליה בתנועת הקוֹנטר-רפוֹרמציה שהתלקחה בכל ארצות אירופה, ואולם כלפי היהודים כאן הצטיינה הכנסיה בפעולות-איבה מיוחדות. הסינוֹדים גזרו גזירות קשות, כגון הגבלת זכות הישיבה בערים, צמצום זכות המסחר והמלאכה, איסור החכרת הגביה של מסים ומכס וכו'. כמה מן הגזירות האלה נתאשרו על-ידי מלכים וסיימים, וכמה מהן הוכנסו לתוך חוזים בין המגיסטרטים והיהודים; גזירות אחרות נשארו בגדר הלכה ואין מורים כן, כי רבים מראשי-הכנסיה היו בעלי קרקעות ובעלי “יורידיקות”1 בערים והיהודים שימשו להם מקור להכנסה. אף מסדרי הנזירים הלווּ ממון ליהודים בריבית קצוצה, ולא היו מעונינים בדלדולם החמרי הגמור. ואולם לא היה בהן בעובדות הללו כדי להמתיק את הפורענות. מסדרי הנזירים ניהלו בכל רחבי המדינה פעולת-זועה של הסתה ושׂטנה שחורה, אירגנו וביימו במחשך עלילות-דם ועודו למעשי הרג ביהודים. תלמידיהם, “הז’קים”2, שנהנו מן האוטונמיה המשפטית של מוסדות החינוך, היו משתתפים יחד עם האספסוף העירוני בפרעות ושוד. הדברים הגיעו לידי כך שהיהודים אשר עברו על-פני כנסיה או בית-ספר בעיר היו משלמים מס מיוחד, “קוזובּלץ”, לשם מניעת התנפלות ה“ז’קים” עליהם.

בתעמולת-ההסתה הפרועה עסקו לא רק כמרים וישועיים בלבד; השתתפו בה גם סופרים ומלומדים, שרבים מהם יצאו מחוגי הכּמוּרה. כאלה היו הסופר ניקוֹלאי ריי מנגלוביץ, מרשלק הכתר לשעבר, המשורר סבּסטיאן קלונוביץ, שופט מלוּבּלין, מחבר פּוֹאמות גרפוֹמניות, המטיף של זיגמונט השלישי פּיוֹטר סקרגה, שהאשים את היהודים בדרשותיו ביום א' וחגים באכילת דם-נוצרים, הרופא סלשקובסקי, הכומר מויצקי והראש לשונאי-ישראל בפולין בדורו סבּסטיאן מיצ’ינסקי, שהאשים את היהודים, בספרו “ראי הכתר הפולני” (1618), בכל הפשעים שבעולם. תעמולה זדונית זו הכשירה את הקרקע לפרעות ביהודים, שפרצו בערים רבות, בפוזנה בקראקא, בלוּבּלין, בפשמישל, בלבוב, בבריסק, בוילנה ועוד.

מצב זה נמשך כל המאה הי“ז ועד סוף המאה הי”ח. נשתנו תאריכים ומקומות, שמות ערים ועדות, הוחמרו הרדיפות והגזירות, אך הסיבות הכלכליות והגזעיות-דתיות פעלו באותו הכוח וההתמדה הטרגית.

יותר משהיה הניגוד הדתי-הגזעי סיבה לאיבה, היה הוא גופו תוצאה של האנטגוניזמוס הכלכלי, אשר שלט בפולין החל מן המאה הי“ג בין העירונים הפולנים לבין מעמד הסוחרים והחנונים והאוּמנים היהודים. האנטגוֹניזמוס הזה נגרם על-ידי ההתחרות בין הלוֹוים הנוצרים לבין המלוים היהודים, ובין הסוחרים והאומנים הנוצרים לבין הסוחרים והאומנים היהודים. כמו בארצות המערב נתלוו למלחמת העירונים ביהודים פרעות ועלילות-דם; גם כאן היו לכל ההתקפות האלו סיבה כלכלית ורקע דתי. גם כאן לוּותה מלחמתם בשיסוי סוציאלי של הכּמוּרה. ואם בפולין לא הגיעה התנגדות זו, במאה הי”ג, לממדי-ההיקף והאכזריות שבמערב, היתה הסיבה לכך בפיגור התפתחותה של העיר הפולנית ושל המעמד השלישי הפולני, וגם בתפקיד הקונסטרוקטיבי של היהודים בהתפתחות המסחר ובאשראי שנתנו היהודים למלכים שטופי-מלחמות.

החל מן המאה הט“ז הולכת וגוברת מלחמת העירונים ביהודים. העירונים נתמכו על-ידי מועצות העיר, ששלטונן היה בידי יועצים ממשפחות-סוחרים עשירות, על-פי רוב ממוצא גרמני. הערים האלו, שנתבססו על חוק מגדבּוּרג ונהנו מאוטונומיה משפטית, לא היו בנות-חורין גמורות במלחמתן. היו ערים שנהנו מן הפּריביליגיה המיוחדת De non tolerandis Judaeis שקיבלו מן המלכים, ושאסרו על היהודים לשבת בהן. כנגדן נאחזו היהודים בפריבילגיות הגנרליות וגם בפריבילגיות המיוחדות של קהילות בודדות. סכסוכים אלה היו נגמרים ברובם על-ידי פניה למלך, או על-ידי כריתת חוזה בין העיריות והיהודים, חוזה שהיה ברוב המקרים לרעת היהודים. כמלך כשלאכטה לא היו נוטים, מתוך אינטרס ממלכתי ומעמדי, להפקיר את היהודים בידי שונאיהם בנפש. כרגיל חתרו העירונים לבטל לגמרי את זכות-הישיבה של היהודים בערים; בדלית ברירה היו דורשים להקצות בערים גיטאות מיוחדים בשביל היהודים ולאסור על יהודים זרים להשתקע בערים. ואמנם במאה הט”ו והט“ז נאסר על היהודים לגור בקראקא (גירוש 1495), בורשה (כמה גירושים), בוילנה (הפריבילגיה משנת 1527, האוסרת על היהודים לגור בעיר ולסחור בה), בלובלין ועוד; לכל היותר הוּתר להם להתישב בפרברי-ערים (קראקא, וילנה). לא טוב יותר היה מצבם בערי-המלכים. שגם בהן הוגבל שטח מגוריהם. אך היהודים ידעו גם להלחם באויבם ההיסטורי – העירונים – בעקשנות ובזריזות מפליאה. למרות כל הפקודות והאיסורים והגירושים התחכמו היהודים לעקפם ולהשתקע בערים. אחד האמצעים הבדוקים היה השימוש בחוק, שהרשה ליהודים לבוא אל הערים בימי-הירידים; בורשה השתמשו ביד רחבה בחוק, שהתיר את שבתם בה בזמן התכנס הסיים. במידה מרובה השתמשו היהודים גם בזכות-הישיבה ב”יורידיקות" של האצילים וראשי- הכּמוּרה, שעליהן לא חלה זכות-השיפוט של שלטונות העיר.

תנאי הקיום המיוחדים של היהודים בפולין, האנטגוֹניזמוּס העמוק בין המלכים ומעמד האצילים, האופי האנרכי של השלאכטה והגנתה על “חופש הזהב”, הזעזועים השושלתיים המרובים, קנאות הכּמוּרה, מלחמתם הבלתי-פוסקת של העירונים בחופש הפעולה הכלכלית-המסחרית של היהודים ומצבה הגיאוגרפי הטרגי של פולין בין שלוש מעצמות תוקפניות אדירות – כל אלה גרמו לתנודות ולזעזועים תדירים בחיי היהדות הפולנית. הסכנה שריחפה תמיד מעל לראש היהודים סייעה באופן טבעי להתבצרות לאומית פנימית ובשורה ראשונה – על-ידי מכשיר מיוחד לארגון עצמי והגנה עצמית – האוטנומיה היהודית.

התא ההיסטורי של האוטונומיה היהודית בפולין היה – כמו בכל ארצות-המערב – הקהילה על מוסדותיה הדתיים-התרבותיים-החברתיים: רבנים, בתי-כנסת, חזנים ושוחטים, בתי-קברות, מקואות וחדרים, מוסדות-צדקה. הקהילה, אשר ביחס השלטון הזר לארגונה היה גם מהשפעת המשטר הקוֹרפּוֹרטיבי של ימי-הבּינים, היתה מעין יחידה מוּניציפּלית וגוף אוטונומי, שיצג את היהודים כלפי פנים וכלפי פקידי המלך ושלטונות העיר. הקהילה היתה מרוכזת על-פי הרוב בשטח אחד בקרבת השוק – ורשותה הסדירה את יחסיה עם פקידי המלך (הווֹיבוֹדה) בעניני מסים וכו‘. כפי שהזכרנו נהנו כמה קהילות גדולות, מלבד הפריבילגיות הגנרליות, גם מפריבילגיות מיוחדות. קהילת קראקא קיבלה ב-1586 את הפריבילגיה De non tolerandis christianis, בשנת 1633 זכתה לפריבילגיה זו גם קהילת פוזנא, וכעבור זמן, ב-1645, קיבלוה גם הקהילות הליטאיות. הקהילה היהודית בפולין לא נבדלה בצורת ארגונה מן הקהילה היהודית במערב. בראש הקהילה במאה הי“ד בפולין עמד – כמו בקהילות גרמניה – “אפּיסקוֹפּוּס היהודים”, רב העדה וראש הקהל. האחראים לעניני הקהילה כלפי השלטונות היו 3–5 זקנים (Seniores) או פרנסים, שנשבעו אמוּנים למלך. מלבד הזקנים היו בראש הקהילה גם שבעה טובי העיר ובקהילות גדולות נמצאו י”ב יועצים, שאולי היו ה’ זקנים וז' טובים. עם פקידי הקהילה נמנה השמש, פקיד בית-הדין (“שקולניק”), שתפקידו היה חשוב כתפקיד של נאמן הקהילה.

הקהילה, שארגונה היה פשוט, התפתחה והסתעפה בלחץ המציאות הפנימית ובמשך הזמן נוצר ועד ארבע ארצות (פולין-רבתי, פולין-זוטא, רוסיה, ווֹהלין)3, שהתקיים למעלה מ-180 שנה, החל משנת 1580 (בליטא לחוד – מ-1623) ועד 1764. אמנם אוטונומיה זו מקורה גם בפוליטיקה הפיסקלית של המלכים, ששאפו לרכז את גביית המסים היהודיים ולהבטיח קביעות בתשלומם; לאחר שנכשל נסיונו של המלך זיגמונט הראשון להסדיר את גביית מסי-היהודים על ידי מינוי “גנרל-אֵקזקוּטוֹרים” בפולין-רבתי (הבנקאי אברהם צ’ך), בפולין-זוטא וברייסן (אפרים פישל) ובליטא (מיכאל אזופוביץ) ועל-ידי מינוי רבנים ראשיים, ביטל המלך את שיטת הגובים הראשיים והרשה לגלילות לסדר את הערכת המסים בועדים מורכבים מבאי-כוח הקהילות. אוטונומיה זו לא היתה מחזיקה מעמד במשך דורות, לולא שאיפת יהודי פולין להנהלה עצמית דמוקרטית, לולא עצם ההתנגדות של הישובים היהודים לשיטת המינויים הממשלתיים של ראשיהם ומנהיגיהם. וכך קם בנין התפארה של האוטונומיה היהודית על שלוש קומותיו: הקהילה, הועד הגלילי או ועד המדינה וּועד הארצות. אוטונומיה זו שימשה כעין תחליף לחיים מדיניים עצמיים, ובה נוצרה מגיסטרטוּרה קהילתית מסועפת. על רשות הקהילה היו נמנים: 1) פרנסים או ראשים, שהיו ממנים רבנים ושאר הפקידים השכירים, לוֹוים כסף בשביל הקהילה, מתקינים את תקציבה, וכו‘; בכל חודש היה אחד מהם מכהן כפרנס ראשי (פרנס חודש); 2) “טובים”, שהיו בבחינת עוזרים לפרנסים; 3) “קרוּאי-עדה” או גבאים, שעמהם התיעצו הפרנסים בענינים חשובים; מלבד זאת היו קיימים במנגנון של הקהילה ועדות שונות: גבאי-צדקה, ממונים או פרנסי-שוק, רואי-חשבון, שמאים (מעריכי-המס), לבלר-הקהילה (ספרא דמתא), שמש הקהל (“שקולניק”) או נאמן, בא-כוח רשמי של הקהילה לפני השלטונות ובית-הדין של המלך, ושמשים לענפים שונים בשירות ובמשק. ברוב הקהילות היו גבאי ארץ-ישראל מיוחדים, שהיו גובים מס מיוחד בשביל מוסדות צדקה וחינוך בארץ-הקודש. את הכסף הנגבה היו מעבירים דרך לוּבּלין לראש הועדה הממונה על כספי ארץ-ישראל בלבוב (מרא-דארעא-קדישא או נשיא ארץ-ישראל), ומלבוב אל נשיא ארץ-ישראל שבווינציאה, ומשם דרך קושטא לארץ-ישראל. בקשר עם הקהילה או תחת השגחתה היו חברות שונות, כגון חברה קדישא, שהיתה המוסד המרכזי לעניני צדקה, חברת “פדיון-שבויים” וכו’. תקציב הקהילה נתבסס על שיטת-מסים מיוחדת. מקורותיו היו: מס-גולגולת, שהיה מס ישיר ונערך על-ידי ועדת השמאים, מס בלתי-ישיר (מס בשר, חלב, יין, מלח וכו'), הידוע בשם “קוֹרוּבּקה” – העתק מס ה“גבילא” באיטליה, בספרד ובצרפת – ומס-החזקה, שהיה נגבה מכל בניית בית, מחכירתו או קנייתו, מפתיחת סדנה, משכירת דירה או חנות; מלבד המסים האלה לטובת הקהילה היו קיימים מסי-מלכות, רגילים ושאינם-רגילים, שבטלו אחר-כך בזמנים שונים. לאלה היו שייכים: מתנת-המלך (“שפילקובי”), מס לכלכלת חצר-המלך, תשלום מבתי-יהודים בנויים על אדמת-המלך, תשלום בעד השימוש בבתי-כנסת ובתי קברות (Protowszczyzna), מס שהוטל על חנויות וסחורות של יהודים ודמי שירות יהודי ונוצרי. מלבד זאת שילמו יהודים מסי עקיפים לאוצר המדינה, כגון מסי-משקאות (Czopowy), מסי דרכים וגשרים, מסי-שוקים, מסי-שחיטה (Jateczne), מסים לאוצר הכּמוּרה מבתים שנרכשו מנוצרים, לאוצר בתי-הספר של הכנסיות ושל הישועים, ומס “קוֹזוֹבּלץ” הנזכר. המסים האלה היו מוטלים על הקהילות הראשיות ועל העיירות הסמוכות, שהיו כפופות להן בתחום המסים ובשירותים הציבוריים.

לאחר שנכשל הנסיון להסדיר את גביית המסים מכל קהילה לחוד, קמה הממשלה לארגן ועדים גליליים והטילה הערכת המסים על גלילות שלמים. (הועד הראשון הוּקם בולוֹצלבק ב-1519). יסוּד ועדים אלה שימש שלב טבעי להקמת המוסד הארצי המרכזי המאחד את כל הגלילות והוא – ועד שלוש, ארבע, ולעתים חמש הארצות. קדמו לועדים הגליליים כינוסי נציגי הקהילות לשם דיון בעניני-כלל חשובים, כגון קבלת פריבילגיה או מניעת גזירה. ועד-ארבע-הארצות בפולין היה השיא ההיסטורי של רעיון האוטונומיה היהודית והישגיו בפולין. ועד הכתר היה מתכנס משנת ש“מ-שמ”א ועד שנת תקכ"ד, תחילה פעם, ואחר-כך שתי פעמים בשנה, באביב – בימי היריד בלובלין, ובספטמבר – בימי היריד ביארוֹסלב. בראשו עמדו: פרנס הועד, הנאמן (הגזבר) והסופר. בועד-הכתר היו משתתפים צירי הגלילות וגם צירי קהילות בלתי-תלויות בגלילות. פרנס הועד יצג את היהדות הפולנית בפני המלך ומרשלק הסיים. משרה זו היתה בתחילה שלא על מנת לקבל פרס ואחר-כך הוקצבה לה משכורת שנתית בסכום 500 זהובים פולניים מלבד דמי הוצאות. על-יד הועד היה פועל בית-דין עליון, שהיה מורכב משבעה דיינים, והיה דן בענינים שנמסרו לו על-ידי הועד, כגון סכסוכים בין קהילות וגלילות, בין יחידים וקהילות, ובין קהילות לבין עצמן, בעניני סמכות ושלטון על הקהילות העיירתיות. פסקי-הדין של בית-הדין היו טעונים אישור של פרנס הועד.

עיקר תפקידם של ועד הכתר וּועד מדינת ליטא היה – חלוקת סכום מס-הגולגולת, שהגיע החל מ-1580 ל-15.000 זהובים בשנה. סכום זה גדל והלך והגיע ב-1717 ל-220 אלף זהובים פולניים. מלבד הערכת המסים השתדל הועד בפני השלטונות הגבוהים במדינה למנוע גזירות; הוא הוציא תקנות בעניני ריבית, היתר-עסקא, פשיטת-רגל, שטרות, עניני מותרות, חיי-משפחה, כשרות, שמירת שבת, חינוך, הדפסת ספרים וכו'. הועד עסק גם בעניני כלל האומה, כגון הטלת חרם על הנוהים אחרי שבתי-צבי, בכינוס הועד ביארוסלב (1670) וכדומה.

עד שהספיקו היהודים לרפא את פצעיהם ממכות הפורענות של קלגסי חמי“ל, באה המאה הי”ח והביאה בחיקה זעזועים חדשים ליהודים. היתה זו תקופת אוֹגוּסט השני והשלישי, מלכים הוללים וקטני-לב, שהפקירו את היהודים בידי רודפיהם. מנגנון הממשלה והמגיסטרטים ופקודות וגזירות של הסיימים עודדו את העירונים הנוצרים למלחמה אכזרית ביהודים. פרעות ועלילות-דם חזרו ובאו עד 1763, השנה האחרונה לשלטונו של אוגוּסט השלישי. שנת 1768 נחקקה במרטירולוגיה היהודית על-ידי השחיטות המחרידות של גונטא וז’לזניאק שהביאו הרס וחורבן וכליה והגירת המונים.

על רקע מציאות זו שחה הקומה הרוחנית של היהדות הפולנית. הגזירות והכיסופים לביאת המשיח שנתגברו בעקבותיהן הכשירו את הקרקע לתנועת-התעתועים הפרנקיסטית כהמשך השבתאות, ואותה שעה עצמה קמה בפולין תנועת החסידות, שהביאה נחמה והקלה לפשוטי-העם. בחומת האוטונומיה היהודית נתגלו פרצים. התרוששות האוכלוסיה היהודית, החובות העצומים שהעיקו על ועד ארבע הארצות לרגל הגזירות, המלחמות והשחיטות, נצטרפו לחתירות מבפנים ולהתחרות בעלי-אינטרסים. וסוף-סוף כרע ונפל ועד ד' הארצות. בשנת תקכ"ד הגיע סכום חובותיו של הועד לשני מיליון ומחצית המיליון זהובים. בה בשנה נתחסל קיומו של ועד ארבע הארצות במדינת הכתר ושל ועד מדינת ליטא.

אותה שנה עלה על כסא המלכות בפולין מלכה האחרון, סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי, המלך של תקופת הרפוֹרמות. מצבם הכלכלי של היהודים החמיר מאד. באותם הימים כבר היתה ורשה החשובה בערי פולין, המטרופולין לכל דבר, וגם מעמדם של יהודי ורשה התחיל מתבלט בחייהם הציבוריים של יהודי פולין. אכן לא היו באותו דור מנהיגים דגולים שידעו לעמוד בפרץ. אנשים מסוגם של הקבלן המפורסם שמואל ביזטקובר, הבנקאי ירמיהו קניגסברג או סוכן המלך הירשוביץ, לרבת השתדלנים הרשמיים – היו רחוקים מלמלא באמונה ובכשרון את יעוד הנציגות הלאומית. ודוקא אותה תקופה קצרה של הסיים הגדול (1792–1788) העלתה על הפרק את השאלה היהודית בין השאלות האקטוּאליות של פולין, דוקא אז קמו אישים בעלי הלך-רוח פּרוגרסיבי וליברלי בין מנהיגי הצבור בפולין ועסקניו המדיניים, כגון ציר פינסק בסיים מאצ’יי טופור-בוטרימוביץ, ההיסטוריום תדיאוש צ’אצקי, הכומר הוגו קוֹלוֹנטיי, הקשטלן יז’ירסקי ואחרים, שהיו בעלי הצעות-רפורמה ועמלו בסיים להגן על היהודים בפני הרוב של השלאכטה הצוררת. אכן, כל אותן רפורמות, וזו של המלך עצמו ביניהן לא זכו להתגשם. המלך חלש-האופי לא העז לבצע את תכניתו כנגד הרוב שבסיים; העירונים – השונא ההיסטורי של היהודים בפולין – הגבירו את מלחמתם בשנואי-נפשם וגייסו את השלאכטה והכּמוּרה לעזרתם. חלוקתה השניה של פולין ב-1793 דחתה את שאלת-היהודים לקרן זוית. בּרק יוֹסלביץ יצר גדוד עברי בימי מרד קושצ’יוּשקוֹ ונתן ידו למנהיג-המרד הליברלי; שמואל זביטקובר שמר אמונים לאנשי טרגוביצה, והמון היהודים החלש והמדוכא נרצח בפראגה בידי צבאות סובורוב. באה החלוקה השלישית (1795) ומסרה את ורשה והמחוזות מעבר לנהרות בוּג ונימאן לפרוסיה.

הכיבוש הפרוסי לא גרם לשינויים מרחיקי-לכת במשטרה הפוליטי של המדינה. מדיניותה של הממשלה הפרוסית נתבססה על שני עיקרים: שמירה על אינטרס פיסקלי וניצול היהודים כגורם גרמניזטורי במדינה.

החוקה היהודית, שהונהגה על-ידי השלטון הפרוסי, והידועה בשם תקנת-היהודים הגנרלית (General-Judenreglement), נקבעה מתוך אינטרסים מדיניים-פיסקליים ושמרה על הרבה גזירות והגבלות כלכליות של המשטר הפולני הפיאוֹדלי הקודם. מצד אחר, השתדלה הממשלה להקל על התישבות היהודים בורשה, וביחוד לתמוך בידי היהודים יוצאי גרמניה. מדיניות זו היתה גורם נוסף ליחס-האיבה התדיר בין המוני העם הפולני לבין היהודים. אחרי מפלת הפרוסים ביינה ב-1807 הוקמה על-ידי נפוליאון הנסיכות הורשאית (1813–1807) כמדינה עצמאית. מצבה הגיאוגרפי הטרגי בין שלוש המעצמות הכובשניות, יחסו האדיש של מלך סכּסוֹניה פרידריך אוגוסט לגורל ארצו השניה, ותלוּתה של פולין בנפוליאון גרמו לכך, שעם מפלתו של הכובש הגדול נתחסלה גם הנסיכות הורשאית. תקופת קיומה קצר-השנים של הנסיכות לא הביאה רוחה לאוכלוסיה היהודית: “הפקודה המחפירה”, ההעתק הפולני של גזירת נפוליאון על יהודי אֵלזס ולותר משנת 1808, עיכבה את הענקת הזכויות האזרחיות ליהודי הנסיכות, והטילה עליהם כמה גזירות, ובתוכן גזירת הגיטו בורשה. משום הקלה מוסרית וחמרית היה בביטול המסים המיוחדים, ואחרי מלחמה ממושכת וקשה בוטל כמו-כן פתק-היום; אכן לא ארכו הימים וחזר ונתחדש אותו מס מחפיר.

עם תבוסת נפוליאון וסיפוח הנסיכות לרוסיה נוסדה, לפי החלטת הקונגרס הוינאי ב-1815, המלכוּת הפולנית במסגרת הקיסרות הרוסית. בניגוד למדינות-הכיבוש הגרמנית והאוסטרית העניק הצאר אלכסנדר הראשון למלכות הפולנית חוקה, שהבטיחה לה התפתחות לאומית חפשית. בתקופה זו חזרו ונתעוררו תקוות היהודים להטבת מצבם במדינה. טובי העסקנים היהודים המתקדמים וזקני הקהילה בורשה נסתייעו בעזרתו של נציג רוסיה בממשלה הפולנית, נוֹבוֹסילצב, שהדריכם בעצתו יותר מתוך שנאה לפולנים מאשר מאהבה ליהודים. כל ההשתדלויות נשארו מעל. יחסם של המדינאים הפולנים לשאלה היהודית היה שלילי. אפילו הנסיך אדם צ’רטוריסקי, אשר היה ידוע ביחסו הליברלי ליהודים, דרש למסור את הרפורמה “הדתית-המוסרית” של היהודים לידי הממשלה. הצעת הרפורמה של נובוסילצב שהיתה ליברלית ממנה – להגביל את סמכות הקהילות היהודיות ולהוציא מתוכה את הזכות להטלת מסים ולשיפוט – עוררה התנגדות בחוגי השלטונות הפולנים. סמל לשנאה זואולוגית ליהודים היה המדינאי הנודע סט. סטאשיץ, שמנה את קיום היהודים בין סיבות חורבנה של פולין ודרש לרכזם בגיטאות כתחליף לגירושם. סטאשיץ היה נושא-הדגל של האידיאולוגיה הקלריקלית-הפיאודלית שהיתה עתה ירושתה של הבורגנות הפולנית. אמנם גם דעותיהם של ליברלים כנים הסתננו לתוך הספרות הפולנית באותם הימים. באותו דור נתגבר הקו הריאקציוני ונתרבו הגזירות על היהודים: נתחדשה הגזירה של פתק-היום, צומצם תחום הגיטו היהודי בורשה, הותקן מס-הצבא. שיא הגזירות היה פירוק ארגון הקהילות על-ידי השלטונות (1821) וקביעת “ועדים מפקחים על בתי-כנסת”, שסמכותם נצטמצמה בעניני דת וצדקה בלבד. “התקנה” הזאת הביאה נצחון ליהודים “המתקדמים”. הריאורגניזציה של הקהילה פתחה לפניהם שער לטפל בעניני הציבור.

כפי שהדגשנו היתה המדיניות הליברלית של הממשלה הפולנית לגבי היהודים טבועה ברוח האפּוטרופסות ו“ההבראה המוסרית”. לשם כך נוצרו על-ידיה שני מוסדות, והם: “ועד בני הברית הישנה” על-יד הועדה הממשלתית לדתות ולהשכלה ציבורית, שהיה מורכב מפקידי-ממשלה גבוהים, ו“לשכה מיעצת” על-יד הועד, שהיתה מורכבת – מלבד היושב-ראש הנוצרי – מיהודים, רובם מתקדמים ומיעוטם חרדים. חברי ועד “בני הברית הישנה” הושפעו במידה רבה מן הכומר האיטלקי האנטישמי קיאריני, “מומחה” בתלמוד ובור גמור בעניני היהדות, שהאמין בעלילת-דם. המלומד הזה, שזכה להקצבה ממשלתית מיוחדת כמרצה בעניני המזרח, הובאש ריחו בעיני הממשלה תודות למזכיר הועד, המומר יחזקאל (סטניסלב) הוגה, שעל אף המרתו נהג כבוד ביהדות ובספרותה.

בנובמבר 1830, בימי בכוריה של המהפכה הליברלית במערב, הורם בפולין נס המרד. העדה היהודית בפולין נענתה ברגשי פּטריוטיות כנים לקריאת המורדים. אחרי קרבות-דמים במשך עשרה חדשים דוּכּא המרד באכזריות על-ידי הצבא הרוסי, ועיר-הבירה נכבשה בסערה.

עתה הכבידה הממשלה הרוסית את אכפה על פולין: ביטלה את עצמאותה הקונסטיטוציונלית של פולין, והחלה בפוליטיקה רוסיפיקטורית.

האוריינטציה של וילופולסקי היתה לצנינים בעיני המחנה המהפכני על שני זרמיו: “הלבן” האריסטוקרטי ו“האדום” הדמוקרטי. פקודת הגיוס הכללי (1863), שמטרתו היתה לשתק את פעולת המהפכנים על-ידי ריכוז הנוער בקסרקטיני הצבא הפולני, שימשה עילה להתחלת המרד. בניגוד למרד 1830 השתתפו במרד 1863 בעיקר השלאכטה ומעמד-המשכילים העירוני. על אף אי-הפּוֹפּוּלריוּת של המרד בקרב היהודים השתתפו בו רבים מחשובי העדה ובראשם רבה הראשי של ורשה: ר' דובריש מייזליש, המטיפים בבתי-הכנסת של המתקדמים ד“ר יאסטרוב וקרמשטיק ואחרים מבין ראשי המתבוללים (הנריק ואהל, קרוננברג ועוד). הממשלה דיכאה את המרד בחמת-זעם. נשיא הממשלה הלאומית רומבלד טראוּגוּט נדון לתליה. אלפים מבני העם הפולני הוגלו לסיביר. בטלו כל הזכויות המיוחדות של מלכות פולין, והמדינה נהפכה לשטח פרוץ לפעולתה של הממשלה הרוסית. עגום ודל היה מצבם הפוליטי והכלכלי של היהודים בפולין. בתשעים ערים עדיין היתה קיימת הפריבילגיה שלא לסבול את היהודים, ובערים רבות היו גיטאות למגורי היהודים. עדיין היתה בתקפה המלחמה במסחר היהודי; עדיין היו ה”צכים" הפולנים נעולים בפני בעלי-המלאכה היהודים, עדיין לא בטלה תקנת “פתק-היום”, “גזירת-הלבוש” וחוק עבודת הצבא, אם כי בפולין לא הכביד החוק הזה במידה שהכביד ברוסיה. האינטליגנציה הפולנית עדיין היתה נזונה באידיאל “ההבראה המוסרית” של היהודים, וראתה את גאולתם בטמיעה גמורה; על-יד ה“ליבּרליוּת” הזאת פשׂה נגע האנטישמיות הכלכלית, החברתית, הספרותית. “ההסתדרות החקלאית” מיסודו של הגראף זאמוֹיסקי חתרה בשם “התיקון המוסרי של המסחר” להוציא מידי היהודים את המסחר הגדול, ופתחה פתח לאסכולת האנטישמיות הכלכלית בכלל. ראש המדברים האנטישמיים בספרות היה הסופר רב-הכשרון יוּזף איגנצי קראשבסקי.

ואף-על-פי-כן זכו היהודים ברפורמה של ויילוֹפּוֹלסקי בכמה וכמה הנחות שהיה בהן משום פתיחת פרק חדש במשטר חייהם. הוּתר ליהודים להתישב בערים ובשכונות, שהישיבה בהן אסורה היתה עליהם קודם לכן, הותר להם לרכוש נכסים ומקרקעים באחוזות של אצילים שאיכריהם שוחררו מן השעבוד, ניתן להם להעיד בבתי-דין של המדינה בלי חובת השבועה המחפירה “כמנהג היהודים” ועוד ועוד. רפורמה זו היא שביטלה את פתק-היום, שלא יכלו לו הדורות הקודמים.

דיכוי המרד גרם לידי שיתוק החיים הפוליטיים של פולין, ושימש דחיפה להתעוררות כלכלית רבת-מנוף. פולין התחילה עולה בדרך הקפיטליזמוס והאינדוסטריאליזציה. בסוף המאה כבר יכלה המדינה החקלאית לסכם הישגים ניכרים בשטח הבנקאות, התעשיה, התחבורה, המסחר. בהתפתחות זו תופסים מקום נכבד ההון, היזמה והזריזות היהודיים. בבנקאות בולט ההון היהודי (קרוננבּרג, ואולבּרג, נתנזוֹן ואחרים). כמעט כל תעשית-האריג היא פרי היזמה היוצרת של יהודים (לוֹדז, בּיאליסטוֹק, טוֹמשוֹב, פּבּיאניץ ועוד). התחבורה בפולין היתה מפעלם של המשומדים קרוננבּרג ובלוך. כשלונן של שתי מהפכות בימי דור אחד גרם לכך, שפולין התעוררה לפעולה קונסטרוקטיבית ללא מקסם-רומנטיקה. עם התפתחות הכלכלה משגשגת ופורחת התרבות הפולנית. מנבכי העבר מגיעים הדים מאוחרים של “אחוה פולנית-יהודית”. הוּמניזמוס פולני עולה בספרות היפה ובפּוּבּליציסטיקה (אוֹרז’שקוֹ, קוֹנוֹפניצקה, שויינטוֹכוֹבסקי), ולאורו נוטות הבורגנות והאינטליגנציה היהודיות להתבוללות. גם האידיליה הזאת לא האריכה ימים. התגברות המעמד הבינוני הפולני והמגמה השמרנית בחוגים הבורגניים-הקתוליים חידשו את הרקע ההיסטורי למלחמה ביהודים. הגירת ה“ליטואקים” לפולין ופעילותם הכלכלית הוסיפו שמן למדורה. הפוגרום הורשאי ב-1881 נשא בחוּבּוֹ בשוֹרה ואזהרה גורליות.

הציבוריות הפולנית מתפלגת לשני מחנות פוליטיים מנוגדים: בסוף המאה הי"ט קמו המסגרות הארגוניות לסוציאליזמוס הפולני. הפעילה במפלגות השמאל היתה פ.פ.ס. (בראשותו של יוזף פילסוּדסקי, מיסד העתון “רוֹבּוֹטניק” ב-1894), נושאת רעיון עצמאותה של המדינה הפולנית, שלא נרתעה מפני פעולות-טירור על ראשי השלטון הרוסי. כנגדה נוסדה ב-1897 מפלגת הדמוקרטיה-הלאומית (ובראשה רוֹמן דמוֹבסקי, מבסס האורינטציה הפרו-רוּסית, מנהיג הריאקציה הבורגנית-קלריקלית הפולנית). השתתפותם העצמאית של היהודים בבחירות לדוּמה הממלכתית הרביעית בשנת 1912 ובחירתם בציר יהודי בלודז (ד"ר בומש) ופולני סוציאל-דמוקרט בורשה (יגיללו) גרמו להתפרצות אנטישמית פרועה ותנועת חרם כלכלי על היהודים. התהום שבין הציבוריות הפולנית לבן הציבוריות היהודית נתרחבה ונתעמקה בתקופת מלחמת-העולם הראשונה.

מלחמת-העולם הראשונה התנהלה בחלקה על אדמת-פולין. כרוסיה כן גרמניה שאפו להבטיח לעצמן את סיועו של הגורם הפולני על-ידי הצהרות והבטחות פוליטיות. בראשית 1916 הכריז גנרל בּזלר בורשה בשם המעצמות המרכזיות על יסוּד הממלכה הפולנית. בתוך מערבולת-הדמים של הימים ההם היתה האוכלוסיה היהודית בין הפטיש והסדן. על האוכלוסיה היהודית באזורי-הקרבות ניתכו גזירות-גירושים מערים ועירות פולניות וליטאיות לפלכי-רוסיה הפנימיים. רבבות פליטים יהודים התרכזו בורשה ובערים אחרות בפולין התיכונית, והעזרה ההדדית וגמילות-החסדים של היהודים עמדו בהתלהבות בפני המצוקה ופגעי-המלחמה של המוני הפליטים. ובינתים, עם מאסרו של פילסודסקי וכליאתו במגדבּוּרג עקב סירובו להשביע את לגיונותיו שבועת-אמונים לשלטונות הכובשים, נתגברו הזעזועים המדיניים הפנימיים, זעזועים פוליטיים קשים נכוֹנוּ לה למדינה הצעירה התוקפנית והכובשנית. שנות-קיומה הראשונות עברו במזל מלחמות צבאיות ופוליטיות עם כל שכניה: עם נתיניה הרוּתנים, שטרחו לגאול את גליציה המזרחית, עם הליטאים שתבעו לעצמם את וילנה, עם הצ’כים שכבשו את שלזיה הצ’שינית, עם הגרמנים בשלזיה העליונה ועם רוסיה הסובייטית. פּילסוּדסקי דיכא את מרד האוקראינים, כבש את וילנה (ז’ליגובסקי), כבש בביוּם התקוממות את שלזיה העליונה (קוֹרפאנטי), הפסיד את שלזיה הצ’שינית ואת מאזוֹביה הפרוּסית ונחל מפלה ניצחת עקב פלישה הרפתקנית לקיוב. בפלישה זו החלה המדיניות האנטי-סובייטית, שהטביעה חותם גורלי על עתידה הפוליטי של פולין. מאז רבץ צל כבד של אי-בטחון פוליטי ושל משטר הזדיינות מתמיד ופטלי על המדינה הצעירה.

היום ההיסטורי בתולדותיה של פולין החדשה היה יום הכרזת הקונסטיטוציה, 17 במארס 1921, בסיים הראשון המכונן. שלא ככל חוקותיה הקודמות של פולין היתה חוקה זו להלכה ליברלית, והבטיחה זכויות שוות לכל אזרחיט המדינה בלי הבדל מוצא, לאומיות, שפה, גזע ודת (סעיף 95). הסעיף ה-111 הבטיח לכל אזרח זכות טיפוח עצמיותו ולשונו הלאומית. המיעוטים בפולין ביססו את קיומם האזרחי והמדיני על חוזה-המיעוטים שנחתם על-ידי פולין יחד עם חוזה-השלום. ואולם, במידת גידוּלה וביסוּסה המדיני של פולין הלכו ובטלו הסעיפים הליברליים שבחוקה ואתם כל ההתחייבויות שבחוזה-המיעוטים. פּילסוּדסקי לא נהג לפי קו אנטישמי מובהק, אולם לא נתן ביטוי לעמדה חיובית מפורשת בשאלה היהודית, וגורל האוכלוסיה היהודית בפולין העצמאית הופקר בידי רוב אנטי-יהודי של הפרלמנט הפולני והיה תלוי באדמיניסטראציה שרירותית מרכזית ומקומית. לאור מציאות זו נתארגנה הנציגות היהודית בפרלמנט הפולני ויסדה את ה“קוֹלוֹ” היהודי אשר, החל מן הסיים המכונן ב-1919 ועד הסיים החמישי של פולין העצמאית, עמד על משמר האינטרסים הלאומיים. את עיקרי המדיניות היהודית הביא יצחק גרינבוים לפני פּילסודסקי בשם משלחת יהודית עוד בנובמבר 1918: מלוא הזכויות הלאומיות והאזרחיות למיעוט היהודי בתוך מדינה פולנית עצמאית ומאוחדת, אסיפה לאומית יהודית, שתקבע את החוקה היהודית באישורו של הסיים, קהילות דמוקרטיות יהודיות ומזכירות ממשלתית לענינים היהודיים הלאומיים. תביעות אלו מעולם לא באו על סיפוקן, ופעולות ה“קוֹלוֹ” נצטמצמו למעשה במלחמה לזכויות היהודים כאזרחים ובהגנה על האינטרסים החיוניים של הכלל, ומידת ההצלחה החלקית והארעית היתה תלויה בקוֹניוּטקטוּרה המדינית. לעתים נקטו היהודים בשיטות של אוֹפּוֹרטוּניסמוּס ולעתים בשיטות של מרי.

נקודת- הזוהר בפעולה המדינית של הציבוריות היהודית היתה בשנת 1922, בשעת הבחירות לסיים השני (והסינט הראשון). הריאקציה הפולנית שאפה להפוך את פולין מדינת-הלאומים למדינה חד-לאומית וחתרה לנעול את שערי הפרלמנט הפולני בפני נציגות המיעוטים על-ידי מפת-בחירות מלאכותית בבחירות לסיים. אותה שעה הוקם ביזמתו של יצחק גרינבוים “גוש מיעוטים”, שכלל את המיעוטים היהודי, האוקראיני, הבילוֹרוּסי, הגרמני והרוסי, והביא לנציגות היהודית נצחון מזהיר: על-ידי הגוש נבחרו 24 צירים יהודים לסיים וחמישה לסינט, ויחד עם נציגי גליציה הגיעה הנציגות היהודית בפרלמנט ל-47 צירים.

בתקופה זו התגברה מלחמת ה“קוֹלוֹ” בשתי חזיתות. מצד אחד גבר והלך ליכוד הכוחות הריאקציוניים במדינה, ומצד שני עברו על המדינה זעזועים כלכליים קשים, בקשר עם ירידת שער-הכספים הפולני וההפרעות בהתפתחות המשק במדינה. מדיניות המסים החדשה שהחזיקה בה הממשלה לשם הגנה על הכלכלה הלאומית נפלה ברוב כבדה על האוכלוסיה היהודית והיתה סיבה להתרוששות המונית ולבריחת ההון היהודי מן הארץ. ה“קוֹלוֹ” היהודי חדל-האונים החזיק בקו של אוֹפּוֹזיציה חריפה לממשלות. בעקביות רבה דחה הצעת-הסכם (“אוּגוֹדה”), שדרשה מן הנציגות היהודית להסתלק מחופש פעולתה המדינית במחיר הנחות קלות ערך מצד הממשלה. ההסכם נדחה על-ידי רוב ה“קוֹלוֹ”, שדגל בשם פּוליטיקה לאומית רדיקלית (ציוני פולין הקונגרסאית מיסודו של גרינבוים, “המזרחי” ו“ההתאחדות”) נגד חסידי הפוליטיקה “הריאלית” (הציונים הכלליים של גליציה מיסודו של ד“ר ל. רייך, צירי ה”אגוּדה" והסוחרים).

באותם הימים של מאבק הכוחות הפוליטיים על השלטון המדיני בפולין ועל קביעת צורתה ודרכה לקראת הבאות, קרה מאורע ששינה בבת אחת את פרצופה הפוליטי של פולין. קנאי לאומי רצח את הנשיא הראשון של הרפובליקה, גבריאל נרוּטוֹביץ'. היה ברור שכדור המארב האֵנדקי, אשר פגע בלב הנשיא הליברלי, היה מכוּון ללב הרפובליקה הצעירה. פילסוּדסקי הסתלק ממשרת ראש המטה הראשי, התישב באחוזתו, בסוֹליוּבק, וזמם שם את המהפכה. ב-12 במאי 1926 פרץ פילסוּדסקי לורשה בראש הצבא הנאמן לו וכבש את ארמון בּלוודר (מהפכת מאי). פילסוּדסקי הכריז מלחמה על המשטר הקיים של שחיתות ורקבון ציבורי, על השלטון האוֹטוֹקרטי של הסיים (“444 הסוברנים”), על צמצום השלטון של נשיא הרפובליקה, שאינו אלא בובת-משחק בידי הפרלמנט.

בניגוד למדיניות האנטישמיות של הממשלה הקודמת (“היהודים דורשים במקום זכויות – פּריבילגיות”) ידע נשיא המיניסטרים של המשטר החדש בּרטל להמתיק את מרירות היהודים במליצות על הגשמת הקונסטיטוציה והתנגדות לאנטישמיות הכלכלית. אכן, חל שינוי לטובה במצב הכלכלי של המדינה. באה הטבה רבה במשק החקלאי של המדינה לכל סוגיו. לעומתה היתה זעומה התפתחות המדינה בשטח התעשיה, האומנות והמסחר. כאן מלאה האוכלוסיה היהודית תפקיד פעיל ובכמה ענפים – תפקיד חלוצי, שקבע ברכה רבה להתפתחות המדינה. מ-461.794 תעודות-תעשיה נפדו ב-1938 על-ידי הפולנים 190.723 תעודות ועל-ידי יהודים – 216.498; מספר זה היה למעשה גדול יותר, אם נביא בחשבון שהרבה פירמות יהודיות הוּסווּ על-ידי שמות או שותפים פולניים. אולם דוקא עוּבדה זו היתה לצנינים בעיני מפלגות הריאקציה, שמצאו סעד פּוליטי וסיוע מוסרי בבורגנות הפולנית הבינונית והזעירה, ואף באלמנט הכפרי חסר-הקרקע שביקש עמדות כלכליות במסחר ובמלאכה העירוניים. ההיסטוריה הפולנית הטבועה בחותם המאבק האכזרי בין העירוני הפולני והיהודים חזרה על אכסניה שלה. כל זמן שהיה פילסודסקי חי העיבה מלחמתו הפוליטית ביריביו על בעית היהודים. בבחירות לסיים השלישי והסינט השני ניצחה מפלגת-הסאנאציה שלו בכל החזית, והאופּוזיציה הפוליטית של הסיים, שהקיפה את כל הכוחות הדמוקרטיים של המדינה (“צנטרוֹלב”), הוכתה מכה קשה וכל מנהיגיה נכלאו במבצר בריסק. שלטון הסאנאציה גרם באותה תקופה גם לדלדולה הפוליטי של הנציגות היהודית. שרירות הלב של הממשלה והמפלגה השלטת בארגון הבחירות לסיימים הבאים, שללה מן האוכלוסיה היהודית ומשאר המיעוטים כל תקוה לבחור נציגות לאומית בהתאם לכוחם המספרי. חלר ניכר מן האוכלוסיה, וכל מפלגות-השמאל היהודיות בתוכו, החרימו את הבחירות. האדישות של האוכלוסיה היהודית לגבי הפרלמנט הכשירה את הקרקע לשחיתות פּוליטית של כמה מפלגות יהודיות, שנתנו ידן לממשלה וקיבלו ממנה פירורי-נציגות דלים. מאז פחתה והלכה הנציגות הפרלמנטרית של הציונים; ואף-על-פי-כן היתה גדולה מזו של יריביהם עד הרגע האחרון. המאבק הפוליטי של המפלגות היהודיות בא לידי גילוי בשדה המועצות העירוניות וביחוד בקהילות היהודיות, אולם גם בקהילה היהודית דוּכּא הרצון הפּרוגרסיבי של האוכלוסיה היהודית. הקהילה היהודית הוסגרה בידי מפלגות שומרות-אמונים לסאנאציה, ומוסד הקהילה חזר ונמסר לשלטון בעלי-השררה והתקיפים כמו בדורות קדומים.

מצב היהודים בפולין הורע עם מותו של פילסודסקי, ב-1935. הקשר הידידותי של הממשלה (גנרל בק) עם גרמניה ההיטלרית ניתק בבת אחת את המסורת הפּרוֹגרסיבית של פּולין המשוחררת והעמיד אותה בין שורות הריאקציה הנאצית והפשיסטית. אחרי הפסקה גדולה חיסל סלאוק את המפלגה הממשלתית, ואת מקומה ירש מחנה האיחוד הלאומי (“אוֹזוֹן”), מזיגה לאומית-פשיסטית של מפלגות הסאנאציה והאֵנדציה. השתדלויות הצירים היהודים אצל השלטונות ואזהרותיהם מפני סכנת הפשיזמוס הפולני לא נשאו פרי. אדרבא, המחנה הממשלתי עצמו נקט בתכסיס של אנטישמיות כלכלית מוגברת, ואף העלה את בעית היציאה ההמונית של היהודים מפולין בהכרח ממלכתי.

השנים 1937–1936 ננעצו בתולדות פולין, כשלבי-מדרון אחרונים בקיומה העצמאי. חרב-החורבן כבר ריחפה מעל לראשה, אולם ראשי המדינה, מוּכּי-סנוורים ואשלית-בטחון, לא הרגישו בה. קנה-מידה מדויק לסימני הקץ שימש הרחוב היהודי. החוק על איסור השחיטה בישר קו של אנטישמיות אקטיבית. התגבר החרם הכלכלי על היהודים בשיטת המשמרות; כנופיות “נארא” הידועה לשמצה השתוללו בגיטאות באין מפריע; גזירת-הספסלים, שהונהגה באוניברסיטאות ובשאר מוסדות-החינוך הגבוהים, הביאה לידי התקפות-דמים על הנוער היהודי. באו ימי הפרעות בפשיטיק, במינסק-מאזוֹבייצק ובערים אחרות.

ב-13 בספטמבר 1939 פוזר הפרלמנט הפולני, ופולין נכנסה לתוך תקופת-האֵימים של סערת-העולם והחלוקה הרביעית.


 

היהודים בורשה עד מחצית המאה הי"ח (1414 – 1764)    🔗

צמיחת העדה היהודית בורשה על סף המאה הט"ו    🔗


צמיחת העדה היהודית בורשה קשורה בראשית התישבות היהודים במאזוֹביה במאה הי“ד. פיגורה הכלכלי של מאזוֹביה, שהיתה עד ראשית המאה הט”ו נסיכות בפני עצמה, גרם לכך שיהודי אירופה המערבית איחרו להגר אליה מאשר לפּרובינציות האחרות של פולין. מהגרי המערב, ברובם סוחרים ואומנים יהודים, באו לשלזיה המפותחת במאה הי“ב ולפולין-רבתי במאה הי”ג, ואילו ההגירה היהודית למאזוֹביה התחילה באמצע המאה הי"ד או בסופה.


הגיטו היהודי בורשה    🔗


עירוני ורשה זכוּ בפריבילגיה של אי-סובלנות ליהודים וסגרו את שערי העיר בפני היהודים שהתישבו במאזוֹביה. ואף-על-פי-כן הסתננו יהודים אל תוך העיר החל מן המאה הי“ג וגרו בה לא בגיטו אלא בתוך-תוכה של העיר, ברחוב שנקרא על שמם “רחוב היהודים” או כיכר היהודים בלשון התעודות (Platea Judaeorum), וגם בשם “דונאי”. והיה מי שדרש את מוצא השם מלשון “אדוני”, שהיה מגיע אל אזני הנוצרים מתוך בית-הכנסת שבאותו רחוב. אחרים סבורים ש,דונאי” שימש כינוי סלאוי לכל נהר גדול, וכאן נתכוונו לנהר הויסלה. אותו רחוב נמשך מצפון לדרום, עד הרחוב ריצרסקה מספר 1 של זמננו, ולאורך הרחוב פּיבנה עד הרחוב פּייקרסקה (8 בתים). השם הזה נשתמר עד המאה הי“ז, ומאז ואילך נקרא בשם אבּרמוֹבסקה; לאחר שסטניסלב בּאריטשקה רכש במאה הי”ז את רוב בתיו, נקרא הרחוב בשם באריטשקובסקה, ומאז והלאה נתחלק לכמה מבואות קטנים. “רחוב היהודים” היה מצומצם במידותיו – רחבו 8 אמות, וארכו 109 אמות. ליהודים היו בו 5 בתי-דירה, בית-כנסת, בית-קברות, בית-מטבחים וייתכן שהיה שם גם בית-מרחץ. בית-הכנסת נמצא במקום שבו נמצא בימינו הבית מספר 7 ברחוב Wazki Dunaj; בית-הקברות היה סמוך לבית-הקברות הנוצרי ולכנסית יאן הקדוש. הידיעה הארכיונית הראשונה על ישיבת היהודים בורשה קשורה בשנת 1414 והידיעה הראשונה על קיום רחוב היהודים היא משנת 1430. החל משנת 1421 ואילך מתרבות הידיעות הארכיוניות על יהודי ורשה ועל עסקיהם האשראיים והמסחריים, והן מעידות על הפעילוּת המיוחדת להם בשדה הכלכלה.


העדה היהודית בורשה בימי הנסיך יאנוש הראשון    🔗


ראשית התפתחותה של העדה היהודית בורשה חלה במחצית הראשונה של המאה הט“ו, בימי שלטונו של הנסיך יאנוש הראשון (1381 – 1429). יאנוש שנתחנך בחצר קזימיר הגדול והלך בדרכיו, השתדל לשפר את מצבה הכלכלי של מאזוֹביה על-ידי מתן פּריבילגיה ועל-ידי ניצול הונם וזריזותם הכלכלית של המהגרים מארצות-המערב. יחסו של יאנוש אל היהודים, כמוהו כרוב נסיכי מאזוֹביה, היה מוּתנה בתנאי הפוליטיקה הפיסקלית. הוא העריך את כשרונותיהם המסחריים של היהודים וסייע בעין יפה להתישבותם בארצו. בראשית ימי שלטונו לא היתה הקהילה היהודית גדולה. לפי הרשימה שב”תעודות הכפריות והעירוניות הורשאיות" משנת 1423 היו אז בורשה בסך-הכל 10 משפחות של משלמי-מס (בעלי בתים ובעלי דירות); משפחות אלו ומשפחות הרב והשמש נצטרפו יחד לעדה בת 120 נפש בערך, ולדעת אחרים – ל-150 – 160 נפש.

מהות מעמדם החוקי-המדיני של היהודים במאזוֹביה לא נתבררה כל צרכה. היהודים נחשבו גם כאן ל“עבדי החצר” (Servi camerae), לנתיני הנסיך והיו נתונים לסמכותו ולהגנתו המשפטית. רינגלבלום4 סבור שבמאזוביה לא היה נהוג הסטטוס הקאלישאי, וראָיה לדבר בהבדלים שבדרכי השיפוט לגבי היהודים בין מאזוֹביה ובין מדינת הכתר. במאזוֹביה היו היהודים כפופים ל“חוק-הנוהג” (Consuetudo), הנקרא גם בשם “החוק היהודי” (Jus Judaeorum), המבוסס על הפּריבילגיה המיוחדת של היהודים. במקרים שהחוק לקה בחסר, פנו לחוק הכתר. נוהג זה היה דומה לזה שהיה קיים בישובי היהודים בכמה מנסיכויות איטליה. החל משנת 1482, משהתחילו היהודים להתישב בורשה החדשה, סמוך לורשה הישנה, חל גם עליהם ה“חוק העירוני”, אולם למעשה היו ה“אזרחים” היהודים האלה גם להבא נתיני הנסיך כמו בעבר, ונהנו מהגנת הנסיך ושלטון העיר גם יחד, כלומר: נשאו בעול משנה של מסים לטובת שני השלטונות שלהם היו כפופים.


מצבם המשפטי והכלכלי של יהודי מאזוביה    🔗

יהודי מאזוֹביה נהנו מהנהלה עצמית, אם כי במידה מצומצמת מזו שבכתר. בענינים כלליים היו נתונים לרשות השיפוט של פקידי הנסיך (הסטארוֹסטה והסופר), ובענינים דתיים ובענינים מיוחדים להם בינם לבין עצמם היו כפופים – לפי פקודת הנסיך המאזוֹבי קוֹנרד השלישי משנת 1469 – לבית-דין יהודי, שהיה מוסד הקהילה היהודית. תחילתו של מוסד הקהילה היהודית בורשה נעוצה בראשית התישבותם של היהודים בעיר. הידיעות הראשונות על הקהילה מופיעות כבר בראשית המאה הט“ו. בראש הקהילה עמד הועד של ראשי-הקהלה (Seniores; לפי פקודת קונרד – Factores), שהיה נציגה כלפי חוץ והיה ממונה על מוסדותיה. חברי ועד הקהילה היו: הרב (Doctor juris ebreice ), השמש (Judaeus scolni) והדיינים. מן ה”דוקטורים" ידועים לנו מן המאה הט“ו: ר' דויד בשנים 1469 – 1463 ור' אהרן בשנת 1491. בפקודה של קונרד נזכר כמו-כן “סכולסטיקוס”. הקהילה נתבעה לשלם לו משכורת ולנהוג בו כבוד. קשה לקבוע מה היה תפקידו. ייתכן, שה”סכולסטיקוס" היה מלמד תינוקות או מרביץ תורה ואולי נזדהה עם “הבישוף היהודי” שבמדינת הכתר. מכיון שבתולדות יהודי מאזוֹביה לא נזכר שום יהודי בתפקיד “סכולסטיקוס”, יש לשער שאם היתה זו משרה רשמית לא נתקיימה שם למעשה. הרב בירר יחד עם הדיינים שאלות של איסור והיתר ועניני דת ודין לפי חוקי התורה. לפי פקודת קונרד אסור היה ליהודים לפנות בשאלות אל רבני חוץ-לארץ, כלומר לרבני ארצות-המערב, או – לפי השערת רינגלבלום – לרבני מדינת הכתר. במקרה שהנתבע היה יהודי והתובע או המאשים נוצרי, היה דן בית-דין יהודי מיוחד, שהיה מורכב משופט נוצרי ליהודים (Judex Judeorum), משני יועצים יהודים ומסופר בית-הדין. בית-דין כזה היה קיים בורשה כמו בשאר מחוזות הכתר. על אף האוטונומיה הגמורה בשיפוט, זילזלו בה היהודים והרבו לפנות גם לבית-הדין הנוצרי. גם בדבר הזה היה המצב דומה לזה שהיה קיים באיטליה ובאשכנז.

יחסו של הנסיך אל היהודים, שהיה מוּתנה באינטרס הפיסקלי שלו, גרם ששילמו לו מסים ניכרים. המס הרגיל של היהודים היה “מס-הנסיך” (Census ducalis) בשיעור של שני פלורינים בשנה (66 גרוֹשים), שהיה מס גבוה מאד. מלבד זה הוטלו עליהם כל מיני ארנוניות (Solutiones) בכסף, בפירות ובעבודה, ושולמו על-ידי בתי-האב. בשנת 1423 שילמו כל יהודי ורשה תשלומים בסכום 30 פלורין; קרוב לודאי שהשיעור נקבע לפי צנז הרכוש. כך, למשל, שילם לזרוּס מס ניכר בסכום 6 פלורינים לשנה. הרב והשמש היו פטורים מתשלומי מס.


המסחר היהודי במאזוביה    🔗

משלח-ידם העיקרי של יהודי מאזוֹביה היה המסחר. היהודים הורשאים סחרו בעצים, סוסים, בקר, תבואה, דבש וכו'. סוחרים ובנקאים יהודים היו מוכרים גם קרקעות ויבול-אדמה, שהיו משועבדים ליהודים תמורת הלואות, ולא נפדו. מכיון שהדבר גרם לדלדולם של עובדי-האדמה, נאסר על היהודים (תחילה בכתר וכעבור זמן גם במאזוֹביה) לשעבד קרקעות ויבול בהלואות. יהודי ורשה ניהלו עסקי-מסחר ללא הגבלה עד שנות הששים של המאה הי"ד. יש רואים את ההגבלה הראשונה של המסחר היהודי בגזירה שנגזרה בשנת 1461 ואסרה על הסוחרים היהודים להשתתף בארבעת הירידים לשנה שהסוחרים הנוצרים בורשה הורשו לסדרם. מכה קשה למסחר היהודי היתה הפּריבילגיה של הנסיך בּוֹלסלב משנת 1483, שהגבילה את זכותם של סוחרי-חוץ, כלומר: היהודים. פריבילגיה זו התירה להם לעסוק במסחר סיטוני בלבד, פרט לימי-ירידים, שאז הותר ליהודים גם המסחר הקמעוני.


מסחר-חוץ    🔗

ערכם של היהודים במסחר היה מרובה במשא-ומתן עם ארצות-חוץ. מתוך תעודות היסטוריות מאותם דורות יוצא, שיהודי ורשה ניהלו עסקי-מסחר גדולים עם דנציג, עם ווֹהלין ואפילו עם איטליה וארצות-המזרח. ורשה שימשה מרכז מסחרי לא לבנקאים והסוחרים המקומיים בלבד, אלא גם ליהודים מערי-השדה במאזוֹביה, כגון וישוֹגרוֹד, זאקרוֹצ’ים, פּלוֹצק ועוד. יהודים רבים היו מתעכבים בורשה בדרכם לחוץ-לארץ ומסדרים כאן עסקי-שותפות עם הסוחרים במקום. בעסקי אשראי הצטיינו ביותר יהודי וישוגרוד, ואילו בעסקי-מסחר תפסו סוחרי בריסק דליטא מקום בראש, ובמחצית הראשונה של המאה הט“ו יצא להם שם של סוחרים מובהקים. להם שימשה ורשה תחנה ראשית וסופית במסחרם הסיטוני עם דנציג; כאן מכרו את הסחורות שהביאו מן המזרח, כאן עשו חוזים עם סוחרי ורשה ודנציג. רישומם של סוחרי בריסק בחיים הכלכליים של ורשה נחלש, לאחר שדנציג נהיית בשנת 1454 עיר חפשית תחת שלטונה של פולין. המלך הפולני חילק ביד רחבה מכתבי-ברזל (Glejty) לסוחרים שהיו נוסעים לדנציג. מעתה לא נזקקו סוחרי בריסק לעזרת אנשי ורשה. הבריסקאים שניהלו מסחר סיטוני, סחרו בעיקר בעצים, בדונג ובפרוות. מן המערב הביאו בעיקר אריגים, שהיו מוכרים אותם בכל הערים והעיירות של פולין (לרבות ורשה) וליטא; האריגים היו תוצרת-חוץ, אולם מקצתם נעשו גם בפולין. יחסי-מסחר אלה בין ורשה וסוחרי בריסק לא נפסקו עד סוף המאה הט”ו.


אשראי    🔗

השולחנים היהודים היו מלוים כסף בכל צורות-האשראי המקובלות, באיגרות-חוב, שהלוֹוה נתן למלוה, בהתחייבות ערבים לשלם את חוב הלוֹוה, במשכון של מיטלטלים ושל שעבוד מקרקעים. במאזוֹביה אפשר היה לגבות את החוב על-ידי מכירה פומבית של הרכוש המשועבד וגם על-ידי מאסר הלוֹוה. אולם פקידי בית-הדין של הנסיך לא גילו זריזות יתירה בגביית חובות היהודים. עד מחצית המאה הי"ד היו האצילים – השלאכטה – רוב לקוחותיהם של השולחנים היהודים, מכאן ואילך נתוספו עליהם העירונים, וביחוד בעלי-המלאכה, ובמידה זעומה – גם האיכרים. הנסיך, שדאג להכנסותיו, סייע בידי השולחנים היהודים לגבּות את חובותיהם; בו בזמן התאמצה השלאכטה לרסן את עסקי-האשראי של היהודים, ואילו הנסיך נתן להם חופש גמור, באשר ראה ביהודים – כאמור – את עבדי אוצרו. המצב היה דומה בנידון זה למצב עסקי ההלואה של היהודים באיטליה, באשכנז ובצרפת המזרחית באותו דור ובדורות שלאחר-מכן.

השולחנים היהודים במאזוביה לא הצטיינו בעשירותם, ועסקיהם בהלואות היו בסכומים קטנים. כדי לבצע עסקים אשראיים גדולים יותר, היו שולחנים יהודים קטנים מצטרפים לאגודות שיתופיות עם עשירי וישוֹגרוֹד. בשנות 1423 – 1453 נמצאו בורשה חמישה בנקים גדולים, של אלכסנדר, שפרינצה, יצחק, אברהם ואשר. נראה שחלקם של יהודי מאזוֹביה בעסקי נשך וריבית לא היה מרובה. לעומת זאת עסקו גם הנוצרים בעסקי ריבית מוּסוים על אף האיסור החמור מצד הכנסיה; בין המלוים-בריבית הנוצריים היו גם אנשי הכּמוּרה. לדעת שיפר שימשה מאזוביה מרכז לנושכי-הנשך הנוצרים.

שער הריבית של המלוים היהודים היה גבוה מאד. אמנם, בפריבילגיות שהיהודים קיבלו מן המלכים והנסיכים הפולניים לא נקבע שער לריבית. בועידתה משנת 1347 החליטה השלאכטה שאסור ליהודים להעלותו על 54% לשנה. מתוך המקורות יש להסיק ששער הריבית המקובל היה גרוֹש אחד מקוּפּ של גרושים לשבוע, כלומר 86% (בסכומים קטנים – 43%), אולם למעשה גבו הבנקאים ריבית גבוהה מזו, והיתה מגיעה עד 108% לשנה.


מלאכה    🔗

יהודי מאזוֹביה ובפרט אלה שבורשה עסקו כמו-כן במלאכה. אמנם הידיעות הארכיוניות על האומנים היהודים במאזוביה זעומות מאד. ההיסטוריונים העלו רק את זכרו של הפרון היהודי דויד מבּלוֹינה (Blonie) (משנת 1488), הסמוכה לורשה, ואת זה של שני שוזרי-החבלים הורשאיים שמעון ויצחק (משנת 1491). ואולם העדר שמותיהם של אומנים יהודים בספרי-התעודות העירוניים והכפריים אינו מוכיח על מיעוט מספרם הואיל והאומנים לא היו רגילים לאשר בכתב את ההסכמים עם לקוחותיהם. לעומת זאת יש מקום להסיק מתוך תעודות אחרות שבורשה ישבו אומנים יהודים רבים. רינגלבלום מוצא חיזוק לכך בפּריבילגיה שזיכה בה הנסיך המאזוֹבי בּוֹלסלב את הסוחרים הנוצרים בשנת 1483, ושעליה נשענו אומני ורשה בסוף המאה הי“ח במלחמתם עם היהודים. מלחמת-ההתחרות בין העירונים הפולנים-הגרמנים ובין היהודים גרמה לכך שהמלך זיגמונט הזקן, שהיה מתיחס תחילה בחסד ליהודים והגן על הסוחרים והאומנים היהודים, אסר בשנת 1527 על היהודים לדוּר בורשה ולעסוק בה במסחר ובמלאכה.5) ראיה נוספת לקיום המלאכה היהודית משמש הקונטרס הלטיני “תשובת היהודים בדבר המסחר, לרגל קובלנות סוחרי קראקא” שהופיע בשנת 1539, ובו קבע מחבּרו האנונימי, כי בפולין כמעט שאין אומנים נוצרים ורק 500 סוחרים, בו בזמן שיש בה 3200 סוחרים יהודים ומספר האומנים היהודים הוא פי שלוש ממספר הנוצרים. ללבל מציין (בתולדות פולין), שהיהודים הוכיחו בקונטרס זה, בכשרון רב, שהם מביאים תועלת למדינה ולמסחר. בורשה ישבו החל מן המאה הט”ו גם רופאים יהודים. שיפּר העלה את שמותיהם של 3 רופאים יהודים, שישבו בה בשנות 1435 – 1465, והם: הרופאה סלאוה, אשת החלפן אלכסנדר (בשנת 1435), הרופא ישראל, שבא כנראה משלזיה (1463), והרופא שלמה (1465); ב-1527 פעל בורשה הרופא פליכס מסוֹכצ’וּב. במשפט שהתקיים בינו ובין הכומר רוסלב טען הכומר, כי הרופא פליכס הוציא ממנו באיום 60 גרושים, אבל בעזרת השם הוא הבריא בלי שנזקק לרפואה, ולפיכך דרש בחזרה את 60 הגרושים. לפי פסק-הדין נתחייב הרופא להשבע לפי תורת משה, כי לא איים על הכומר. ייתכן שמספר הרופאים היהודים היה רב יותר, אך לא היו קשורים בהם מקרים שיביאו את שמם בתעודות.


הוי ותרבות במאה הט"ו    🔗

החומר ההיסטורי על הוי היהודים ועל אורח חייהם בתקופה הנסקרת, זעום למדי. מקצת אור על דרכי החיים של היהודים מופיע מזכרי תעודות על משפטים של יהודים בורשה. רינגלבלום ושיפר העלו בחיבוריהם כמה מקרים של משפטים כאלה. ב-1428 הגישה היהודיה הורשאית הדסה קובלנה נגד היהודי יעקב, שהוציא עליה לעז וסטר על לחיה בביתה. יעקב התגונן לפני בית-הדין, שהוא “לא פגע בכבודה ולא סטר על לחיה”. לזכותו של יעקב העידו חמישה עדים, ביניהם השמש חנניה, מיסטרלין מפלוֹצק ושלמה מוישוֹגרוֹד, וכל אחד מהם אמר: “כפי שידוע לי, לא פגע יעקב בכבודה בביתה, ולא סטר לה על פיה”. על האשמותיה הנוספות של הדסה, שיעקב הרס את ביתה ופצע אותה, השיב יעקב באותו נוסח: “לא הרסתי את בית הדסה ולא גרמתי לה פצעים”. בין העדים הנוספים של יעקב היה הדיין של בית-הדין היהודי אלכסנדר ושבעה יהודים מוישוֹגרוֹד, שמזכיר בית-הדין ניסח את עדותם כנ"ל: “כפי שידוע לי, לא הרס יעקב וכו'”. תוצאות המשפט לא נודעו. אותה שנה האשימה הדסה את יעקב בגניבת 24 קוּפים של גרושים; יעקב נשבע שהוא חף מפשע וזוּכּה.

ב-1468 מסר היהודי אושווה (יהושע) לדין את היהודי שלמה, על שקראוֹ בשם נוכל. המשפט נגמר בהתפייסות, ושלמה חזר בו מכינוי-הגנאי.

ב-1477 נתברר משפט בין בני הרב אברהם ויעקב מורשה לבין קבוצת יהודים מבריסק. הבריסקאים ישבו בפונדק, ובראותם בחוץ את אברהם ויעקב, חירפו אותם וגידפום. הנפגעים הרימו קול צעקה; עירונים חשובים בעלי-שלטון שמעו את צעקתם ונתערבו בדבר, ואחרי שנתיעצו עם פרנסי הקהילה כלאו את הבריסקאים בכלא. בני בריסק, שאולי היו מבוסמים בשעת אותו מעשה, הצטדקו והכריזו שהם מכירים את בני הרב כאנשים הגונים וישרים, ולא התכוונו בשם “גנבים” שקראו להם אלא לשם ליצנות בלבד. תוצאות המשפט לא נודעו.

בתעודות הורשאיות מן המאה ה-ט"ו נשתמרו גם כמה משפטים נגד יהודים שנאשמו בהכאות ובהתנהגות לא נאה בבית המשפט.

ערך היסטורי מיוחד יש לתעודה שמצא רינגלבלום בין ניירות בית-המשפט משנת 1460, שעל-פיה אפשר לקבוע את הריהוט, ההלבשה והקישוט של בית-יהודי אמיד בורשה באותו דור. היהודי הורשאי הליאס (אליהו), שיצא ב-1461 לדרך רחוקה, מינה על-ידי שלטונות המשפט את היהודי הורשאי לזרוס לאפוטרופוס של בתו הרכה שפרינצה ועל רכושו. אותו זמן הופיע בבית-הדין קרובו של הליאס, היהודי הורשאי אושווה (יהושע), שמחה על מינוּיו של זר לאפוטרופסות, וטען שעל סמך הנוהג מגיעה זכות האפוטרופסות לו, לקרוב. תביעתו נתמכה על-ידי רחל, אשת היהודי הורשאי יעקב, שהצהירה יחד עם אושווה לפני בית-הדין שלא בלבד שהם ייטיבו לדאוג לילדה מאשר לזרוס, אלא גם יסייעו להגדלת הרכוש. בית-הדין, ששקד על חוק-הנוהג, מסר את האפוטרופסות לאושווה ולרחל. תולדות המשפט הזה, החשובות כשהן לעצמן, נודעת להן חשיבות מיוחדת בגלל הרשימה השלמה מחפצי רכושו של הליאס שנשתמרה בתעודות בית-הדין. לפי רשימה זו נמצאו בביתו:

1) כלים: ארון לשמירת בגדים ולבנים, 7 כדי-בדיל, 6 קערות-בדיל, 3 מחבתות-נחושת, 1 מחבת שחורה, 1 קדירה (“שבה מביאים מים או קונים בשוק בשר או דגים”), תנור-ברזל “שמבעירים בו עצים”, אלפס, דוד, משור, 2 חביות ליין, “אחת טובה ואחת מקולקלת”, וקובית-בדיל למשחק.6

2) בגדים ולבנים: שני כרים, אחד Poszczeladnisa והשני Odzewadlna, ששפרינצה משתמשת בהם ביצועה; שתי כסתות (כרי-נוצה), אחת עטופה ב“בּרכן” (מין אריג-צמר) והשניה – באריג-קולוניא, שתי כסתות עטופות פרוה, 5 כרים, 5 Mansalia7 2 ציפות ארגמן, אחת אדומה ואחת ירוקה, 6 מגבות, 3 מעילי-רחצה, שאחד מהם ניתן לשפרינצה לשימושה.

3) תכשיטים: 15 טבעות, מהן 11 מוזהבות, 11 פריפות-כסף, 3 מהן רוכסת שפרינצה על שמלתה, סיכה וקופה לכסף.

במקורות אחרים נזכרים עוד המלבושים הבאים: טוּניקה של נשים, רחבת-שוּלים, מרופדת פרות-נמיה; מעיל-גבר, שחור, מרופד פרות-נמיה, טוניקה של גבר, חומה, מרופדת פרות-נמיה; פרוה; חגורת-כסף.

מתוך הרשימה מחפצי אותו הליאס לפנינו מהות הריהוט והציוד של בית יהודי אמיד בימי-הבּינים.


שפת יהודי ורשה במאה הט"ו    🔗

לשונם של יהודי פולין, לרבות מאזוביה – היתה “לשון אשכנז”, שהביאו עמם היהודים מגרמניה, מאוסטריה, בּיהם, שלזיה והונגריה. לשון זו שהתפתחה בגיטאות גרמניה במאה הי“ג עד שהיתה שונה מלשון-אשכנז הנוצרית, היתה במאה הי”ד והט"ו גם שפת-הדיבור של יהודי בּיהם, שלזיה והונגריה. ההגירה הרבה של אומנים ופקידים גרמנים לערי פולין בתקופה זו סייעה להתפשטות לשון-אשכנז בקרב היהודים. כבר בתעודה היהודית העתיקה ביותר – ההצהרה החגיגית של יהודי יקותיאל משנת 1435, שנשתמרה בשתי גירסאות – באותיות עבריות כתובה בידי הסופר יקותיאל, ובאותיות גוֹתיות כתובה בידי לבלר גרמני, בולט ההבדל בין “לשון-אשכנז” היהודית ובין זו הנוצרית.8

בספרי-הקרקעות הורשאיים משנות 1423 – 1437 יש רשימות של שמות אנשים וערים, שבהן נמצאות על-יד השמות הכתובים לטינית או גוֹתית, הרשמות עבריות של שמות אנשים ומקומות מגוריהם. מטרת ההרשמות העבריות האלה היתה – להקל למצוא בספר-הקרקעות את השם המבוקש. אין ספק שההרשמות האלו נעשו על-ידי היהודים, ולא (כדעת סוֹבּישצ’נסקי) על-ידי פקידים פולנים יודעי-עברית. מהרשמות אלו אנו למדים, ששפת-השימוש של המסחר והתעודות היתה עברית (בדומה למה שהיה בדורות שונים בארצות המערב). הטרנסקריפּציה היא עברית. למשל Izak – יצחק, Gregorius – גריגור, Musco – משה, Lazarus – עזרא וכו‘. כינויי השמות מתורגמים לעברית: Gregorius Piscator – גריגור דייג, Johannes dlugi – יכּוּש ארוך. בשמות עבריים המתחילים או נגמרים ב“אל” נשמטה הברה זו, שלא לכתוב את כינוי ה’ חולין. לזרוס (עברית אלעזר או עזריאל) חתום בשם עזר, ישראל – בשם ישר. היהודי יעקב, כנראה עם-הארץ – חתם יכוב במקום יעקב. רק פעם אחת מתורגם הכינוי Molendinator (טוחן) “מילנער”; שיפר נמהר להסיק מכאן, שיהודי מאזוביה השתמשו ב“לשון-אשכנז” גם בתעודות. רינגלבלום מצא בארכיון הראשי בורשה חמישה גוילים המכילים בצדי טופס עברי של המקרא פירושים ב“לשון-אשכנז” לפסוקים קשים בירמיהו. יתכן שקטעים אלה – שנשארו בנס כחלקי כריכה לספרים – הם שרידים מספרי השימוש למלמדי תינוקות. רינגלבלום מיחס את הכתב למאה הט"ו, ואין הדבר רחוק מזמן הדפסת תרגום אשכנז ומקרא.

בנוגע לשמות יהודי ורשה, יש ביניהם שמות מקראיים ויש שמות גרמניים, סלאויים וספרדיים. הרבה שמות מסורסים בתעודות, על-פי רוב על-ידי לבלרי בית-הדין. ממוצא עברי הם השמות: Simcha (במאה הט"ו – שם אשה), Victor (אביגדור), Smola (סירוס משמואל), Oszfa (יהושע), Lachman (נחמן?). ממוצא סלאוי Ruchna, Czarnula, Slawa. ממוצא גרמני: Misterlin, Meisterlein (מורה), Jesman (Gotesman), ממוצא רומני: Sprinca (Esperanca– תקוה), ועוד. כדי להבדיל בין יהודים משותפי-שם יש שהוסיפו על שמם כינוי על שם מקצועם (balniensis – בלן, powroznik – עושה חבלים, medicus – רופא), או על שם סימניהם הפיסיים Sayna – היפה, monoculus – בעל עין אחת ועוד).


גירוש היהודים מורשה בשנת 1454    🔗

במידה שגבר כוחם הכלכלי-המסחרי של היהודים בורשה, גברה ההתנגדות אליהם מצד העירונים, אויביהם ההיסטוריים של היהודים בפולין. היהודים, שפעולתם הכלכלית לא צומצמה לכתחילה בשום הגבלות חוקיות, מצאו במאזוֹביה המפגרת כר נרחב לנסיונם המסחרי והבנקאי. העירונים הנוצרים נלחמו בהם בכל הדרכים, בהטלת חרם כלכלי, בשיטת השיחוד, ואפילו בהסתת המונים וארגון התנפלויות עליהם. במלחמה זו בין שני המעמדות העירוניים נקטו האצילים עמדה נייטרלית, ובעומק לבם תמכו ביהודים. ראשית – היו היהודים הקונים הסיטונאים העיקריים של יבול אדמתם והם חשו תמיד לספק את צרכיהם באשראי. שנית – הביטו בחרדה על גידול המעמד העירוני הפולני, שהלך והעשיר, רכש קרקעות, התחיל עוסק במכירת תוצרת כפרית והתחרה באצילים.

לשגשוגם הכלכלי של היהודים סייע במידה רבה יחסו החיובי של המלך קזימיר הרביעי היאגילוני (1447 – 1492) ליהודי פולין. אולם עד מהרה באה שעת צרה ליהודים גם בימיו. ב-1453 בא לקראקא הנזיר הפרנציסקני הקנאי יוהן קפּיסטרנוֹ; קפּיסטרנוֹ, שבט הזעם של אירופה, נלחם מטעם האפיפיורים אייגני הרביעי וניקולאי החמישי ב“כופרים” וביהודים. בכל ארצות ביקורו – באיטליה ובגרמניה, בשלזיה ובמוֹרביה, נרדפו היהודים על צואר ונדונו למוקדי אינקויזיציה ולגירושים. כאמור הטה תחילה המלך קזימיר חסד ליהודים, אולם אחרי שצבאו הוכה על-ידי המסדר הטבטוני, השלים בעל-כרחו עם מדוחי-ההסתה של הכּמוּרה הצוררת וביטל את זכויות היהודים.

בחצר קזימיר בקראקא הכיר קפּיסטרנו את הנסיכה המאזוֹבית אננה, שהוזמנה על-ידי המלך לטקס-נישואיו עם אלז’בּייטה רקוטנקה. בהשפעתו של קפּיסטרנו הזמינה הנסיכה לורשה ששה נזירים ברנרדיניים ובראשם – יעקב גולוגובצ’יק, תלמידו של קפּיסטרנו. עם בואם לורשה התחילו הנזירים להסית בדרשותיהם את ההמונים ביהודים. ההסתה הזאת נתנה חיזוק ליחס האיבה של העירונים הנוצרים אל היהודים, והיא שגרמה לפי השערתם של היסטוריונים לגירוש היהודים מורשה בשנת 1454 או 1455. אמנם אין אישור ברור לגירוש, מלבד העובדה שבשנת 1455 אין אנו מוצאים בתעודות הכפריות (Acta Ziemskie) והעירוניות (Grodzkie) שום רמז ליהודים בורשה, ואילו בתעודות של השנים שלפני-כן ושלאחר-מכן מצוי שפע ידיעות עליהם.


גירוש יהודי ורשה בשנת 1483    🔗

הגירוש השני של יהודי ורשה חל בשנת 1483. רינגלבלום קובע בודאות גמורה את קיום הגזירה. וכמה ראיות לדבר:

1) בשנים 1483 ו-1484 אין שום ידיעות על יהודים בפנקסי בית-המשפט בורשה, וב-1485 נזכר רק יהודי אחד.

2) בשנים 1478 ו-1486 עוזבים היהודים את ורשה ומשתקעים בורשה החדשה – שלא היתה תלויה בורשה הישנה בחוקיה וזכיונותיה – ובבּלוֹינה, והחל מ-1483 גם בפּוּלטוּסק ובצ’רסק.

3) מתוך תעודה על משפט בין שני יהודים ורשאיים, רוּבּין וביאנש, ובין העירוני תיאוֹפיל, שהתנהל ב-1486 בנוכחותו של ציר הנסיך, מתברר שהיהודים הללו גרו במשך שלוש שנים מחוץ לורשה והעירונים תפסו את בתיהם.

4) והאחרון אחרון: בשנת 1483 נתן הנסיך המאזוֹבי בּוֹלסלב החמישי פּריבילגיה לעירוני ורשה במחיר 120 פלורינים. הפּריבילגיה אסרה על יהודים וזרים להשתקע בורשה ולעסוק במסחר ובמלאכה; לסוחרים היהודים בורשה הוּתר לעסוק רק במסחר סיטוני, מלבד בשעת הירידים השנתיים, שבהם הוּתר להם לעסוק גם במסחר הקמעוני. אותה שנה אישר הנסיך את גזירת הגירוש של יהודי ורשה.

העירונים הפולנים ניהלו את מלחמתם ביריביהם היהודים בהתמדה ובחריפות מוגברת. אולם גם היהודים לא טמנו ידם בצלחת, ובשנת 1486 חזרו לורשה בהסכמת הנסיך. בין השאר “השפיעו” על הנסיך לטובה ההלואות שקיבל מן היהודים ביד רחבה. עם שיבתם לורשה הקימו היהודים מחדש את מוסדותיהם שנתחסלו ב-1483. לורשה חזר רב העדה, “דוקטור” אהרן וחזר והוקם בית-הדין עם הדיינים יוסף וביינש. ליהודים הוחזר רכושם המוחרם, בתיהם ודירותיהם.

הנסיך בּוֹלסלב החמישי ידע את ערכם הפיסקלי של היהודים וסחט מהם כספים בצורת מסים והלואות. בחצרו היו כמה סוכני-כספים יהודים, מהם אחד ר' שלמה מצ’כנוב, שהשתקע בורשה.

בסוף המאה הט“ו ועל סף המאה הט”ז הורע מצבם של יהודי ורשה. יורש כסאו של בּוֹלסלב החמישי, אחיו קוֹנרד השלישי הצהוב (1488 – 1503) הכביד אכפו עליהם בהטלת מסים כבדים, שגרמו לדלדולם. בשעת דחק היו מספקים את תביעות הנסיך בכספי קופת-הקהילה; כשאזל כספה, לא נמנע מלשים את פרנסיה בבית-הכלא ולסחוט מהם כספים. לא טוב ביותר היה מצבם תחת שלטון אלמנתו, הנסיכה העוצרת אננה, ואחר-כך תחת שלטונם של בניה הנסיכים סטניסלב ויאנוּש. רינגלבּלוּם מסיק מתוך ידיעות ארכיוניות, כי גם אחרי 1498 חזרו היהודים וגורשו מורשה. ואמנם במיעוט הידיעות על יהודי ורשה באותה תקופה – ראיה לדבר. כך, למשל, נתנו הנסיכים סטניסלב ויאנוש בשנת 1522 במתנה לאציל קוזירסקי את המגרש שעליו היה בנוי בית-הכנסת היהודי. לפי הרשימות של כנסית יאן-הקדוש בורשה משנת 1531 ניתן לכנסיה זו בית-הקברות היהודי לנחלה. ובמקומו נבנתה מאפיה. עובדות אלו מעידות ברורות על חיסול הקהילה היהודית, אם כי אין משום הוכחה שבורשה לא נמצאו אז לגמרי יהודים.


הפריבילגיה של “אי-סובלנות כלפי היהודים” משנת 1527    🔗

ב-1525 גזר הנסיך יאנוש השני, כי אסור לשאינם-קתולים לגור בעיר-הבירה ולעסוק בה במסחר ובמלאכה. קשה להכריע אם נגזרה גזירה זו גם על היהודים, כדעת רוב ההיסטוריונים (קרויסהאר, הילארי נוסבוים ואחרים) או שהיתה מכוּונת לפרוֹטסטנטים בלבד (כדעתו של רינגלבּלוּם).

בכל אופן הונחתה מהלומה קשה על ראש יהודי ורשה בפריבילגיה של אי-סובלנות כלפי היהודים שניתנה לעירוני ורשה על-ידי המלך זיגמוּנט הראשון הזקן ב-1527, לאחר שמאזוֹביה נספחה אל הכתר של מלכות פולין. “מאחר שבעיר זו (ורשה) – נאמר בפריבילגיה – נעשים לעתים תכופות מצד היהודים מעשי גניבה ומעשים אחרים המפירים את הבטחון והמנוחה של התושבים, אוסר המלך על היהודים, לפי בקשת תושבי ורשה – לדוּר בורשה הישנה והחדשה, כמו-כן בפרבריה, או להיות בעלי-בתים, מכלל האיסור הזה יוצא רק המוכס לשעבר משה, שעוד בימי נסיכי מאזוֹביה הוּתר לו להחזיק בית בורשה, הוא, אשתו וילדיו עד יום מותו”.

את הפיקוח על ביצוע הפּריבילגיה מסר המלך לווֹייבוֹדה המאזוֹבי, פליכּס מבּריסק, לסטארוֹסטה הורשאי, אנדרז’י גולינסקי ולעיריה (מגיסטרט) של ורשה.


משה המוכסן    🔗

משה זה, Doctor ebraicus, עשיר מופלג, וכנראה גם בר-אוריין, חכר ב-1526 את המסים הקרקעיים בורשה תמורת 60 קוּפּ גרושים בשנה. חוץ מעסקו העיקרי – חכירת מסים – עסק גם ביצוּא תבואה לדנציג, במסחר אריגים ובעסקי אשראי. לאות תודה על פעולתו הפוריה הפחית לו זיגמונט הראשון את דמי-החכירה ב-10 קוּפּ גרושים.

משה המוכסן גר עם משפחתו, שני בניו עזרא (לזרוס) ויעקב ובתו חנה-שיינה, בחסותם של נסיכי מאזוֹביה, ואחר-כך בחסותו של זיגמונט הזקן. לזרוס בנו היה גם הוא סוחר גדול ובנקאי, ניהל עסקי מסחר וריבית עם שרי המלוכה, עם עשירי ורשה, וילנה, דנציג, ועם הסוחרים היהודים מבריסק. בעניני מסחר עסק גם משה הצעיר, כנראה חתנו של משה המוכסן, שגר בביתו. ואולם גם מעמדו המכובד של משה המוכסן לא הצילו מחמת העירונים, שביקשו לעקור את המסחר היהודי מן השורש. ב-1529 התנפלו עליו העירונים ובראשם יועץ-העיר הורשאי יאן ויצ’ק והעירוני הורשאי יאן פּוֹלטוֹראק. העירונים שדדו ממנו 100 קוּפּ גרושים שנועדו לקניית תבואה, 40 קוּפּ גרושים דמי חכירה של מסים וכל מיני מטבעות, אריגים ושטרי שעבוד משכנתא. בשעת ההתנפלות של האספסוף הורשאי על בית המוכסן, ביקש משה הצעיר מקלט בתעלה שחיברה את הבית עם בית הצייר יאן, וכשגברה זריקת האבנים מצד הפורעים על התעלה, התיק כמה קרשים מגג ביתו של הצייר, והתחבא אצלו. חותנו משה המוכסן מצא מקלט בבית ראש-העיר הורשאי יאן לוֹצ’ייווֹדה. לא נשתמרו ידיעות על סוף ימיו של משה המוכסן. כנראה עזבה משפחתו את ורשה אחרי מותו, לפי התנאי שבפריבילגיה.


גירוש ורשה ב-1527    🔗

הפּריבילגיה משנת 1527 היתה שלב-נצחון חשוב לעירוני-ורשה במלחמתם עם היהודים. זיגמוּנט הזקן גילה כל ימיו – פרט לשנות-מלכותו האחרונות – יחס של הבנה וסובלנות לגבי היהודים. הרי אותה שנה הוציא פקודה, על סמך החלטת הסיים, שהשותה את הסוחרים היהודים והנוצרים בתשלום המכס ומס-הגשרים; וב-1532, כלומר חמש שנים אחרי הפּריבילגיה, הרשה ליהודים בכל רחבי המדינה לעסוק במסחר קמעוני וסיטוני. אם כי היה קתולי אדוק לא הטה אוזן לתורת-הארס של ראשי הכמוּרה (חשמני קראקא יאן חוֹינסקי ופיוטר טוֹמיצקי) ולא נגרר אחרי המזימות ההרפתקניות של אשתו השניה בּוֹנה-ספוֹרצה, שמתוך תאות-בצע מכרה משרות ממשלתיות לנחותי-דרגה והשליטה במדינה אוירה של שחיתות והפקרות. הוא הוקיר והעריך את היהודים כגורם כלכלי-מסחרי פּרוֹדוּקטיבי במדינה. הוא אישר את הפּריבילגיה הגנרלית של קזימיר יגיללוֹ; נתן פּריבילגיות מיוחדות לקהילות שונות; הסדיר את המצב החוקי של יהודי ליטא; מגן על היהודים מפני שרירות לבם של הווֹייבוֹדוֹת והסטארוֹסטוֹת, ששפטו את היהודים ככל הישר בעיניהם, ולא נמנע אפילו מלבוא בחילוף-מכתבים דיפלומטי עם הממשלה המוסקבאית לטובת שני סוחרים יהודים מבּיילסק שנפגעו על-ידי השלטונות הרוסיים. ואף-על-פי-כן אנוס היה זיגמונט לותר, תחת לחץ הנסיבות הפּוליטיות. לפי עדות הסיים הפּיוֹטרקוֹבי משנת 1521 התאחד חלק ניכר של האצילים עם העירונים בחזית משותפת נגד מדיניותו של המלך. לפי השערת רינגלבלום עשו עירוני מאזוֹביה יד אחת עם עירוני ארץ-הכתר במלחמתם עם היהודים, כי על-כן מתגברת מלחמתם כמעט בזמן אחד בערים שונות (בקראקא ובלבוב בשנות 1521, 1527, בפּלוֹצק בשנת 1521 – 1522). לאחר שמאזוביה נספחה ב-1527 אל הכתר, ראה המלך צורך לקנות את לב האוכלוסיה החדשה ואישר את הדקרטים של נסיכי מאזוֹביה, שהיו נוחים למעמד העירוני. אולם בו בזמן שבמדינת הכתר הסתפק המלך בהגבלת חופש-המסחר של היהודים והתנגד בהחלט לגירושם מתוך חשש של נזק לאוצר המלך, הסכים לגירושם מורשה, שהקהילה היהודית בה היתה עניה.


הפריבילגיה האנטי-יהודית משנת 1570    🔗

הפּריבילגיה משנת 1527 סגרה בפני היהודים את שערי ורשה, אולם סגרה אותם רק למחצה ולשליש. הפּריבילגיה אסרה על היהודים לדור בורשה, אולם לא אסרה עליהם לנהל בה עסקי-מסחר. הפּריבילגיה גם לא הגדירה בדיוק את שטח העיר שבו היתה הישיבה אסורה. חוץ מזה מצאו היהודים אפשרות לעקוף את החוק על-ידי בקשת מפלט ביורידיקות של השלאכטה. לא ייפלא איפוא שהיהודים הסתננו לורשה והתישבו בה על אף כל האיסורים. רק כך אפשר להבין את העובדה שהמלך זיגמונט אוגוסט, שעלה על אביו זיגמונט הראשון בפוליטיקה הליברלית לגבי נתיניו היהודים, ראה צורך, בשנת 1570, בלחץ הדרישות של העירונים, לחדש את הפּריבילגיה שניתנה על-ידי אביו לעירוני ורשה. וזה תוכן הפּריבילגיה:

1) כל יהודי ויהודיה, הם וילדיהם ומשרתיהם, בין אם הללו יהודים ובין שהם נוצרים, הם וחפציהם וסחורותיהם – לא תהיה להם זכות אזרח ודירה בשום שטח של העיר או של המלך, של כּמוּרות או של אצילים בורשה הישנה והחדשה, ואסור להם לדור בעיר אפילו בשעה שהמלך שוהה בה, פרט לימי-הסיימים, שבהם מותר ליהודים לשהות בעיר לצרכי מסחר.

2) היהודים שיש להם משפטים בורשה מוּתר להם לשהות בה, אך אסור להם להיכנס אל העיר ולהימצא בה, אלא אם כן קיבלו היתר מן המגיסטרט, אולם אף הללו אסור להם לעסוק במסחר, במלאכה, וברוֹכלוּת ולגרום נזק לעירונים בפרנסתם.

3) אסור ליהודים לדור ולעסוק במסחר או במלאכה בשטח של 2 מילין בסביבות ורשה, משני עברי הויסלה, על כל קרקע שהיא, ואם יעברו על התקנה יוחרם רכושם.

4) ביצוע גירוש היהודים מורשה וסביבותיה, בלי שים לב לשום מכשול ופרוטקציה, ואפילו למכתבים שיינתנו כיוצאים מן הכלל על-ידי המלך והבאים אחריו – נמסר למגיסטרט הורשאי הקיים עתה ואשר יקום אחריו, ולא יעיז איש לעכב בעדו.

הפּריבילגיה חמוּרה ופסקנית בהחלטותיה, וכאילו אינה משאירה מקום לעיקופים. ואף-על-פי-כן הכילה הפּריבילגיה עצמה סייגים, שנתנו ליהודים אפשרות לבוא לורשה. הסעיף הראשון מרשה ליהודים לעסוק במסחר בימי הסיימים, אולם מלבד הסיים הרגיל, שהיה מתכנס אחת לשתי שנים במשך ששה שבועות, היו סיימים להכרזה (נתכנסו אחרי מות המלך), לבחירת מלך, להכתרתו, וסיימים יוצאים מן הכלל, שנתכנסו לפי פקודת המלך. הודות להחלטת הסיים הלובלינאי משנת 1569, שהכריזה את ורשה למקום מושב הסיימים, ניתנה אפשרות ליהודים לבלות את רוב ימות השנה בורשה ולעסוק בה במסחר ואומנות. גם הסעיף השני, המתיר שהייה בעיר ליהודים הבאים בעניני משפטים, נתן להם אפשרות להיות בעיר לאחר שהצטיידו ברשיונות, שקיבלו מיועצי המגיסטרטים במתן שוחד ומתנות. היהודים עסקו לא רק במסחר ובאומנות, אלא גם בחכירת הכנסותיה של העיר; בין השאר חכרו יהודי ורשה את מס הסחורות המכורות (Szelazne) ומס משקאות חריפים (Czopowe). יתר על כן: המלך עצמו לא הקפיד על תקנתו ונתן לאחד היהודים, ידידיה, מבאי-ארמונו, את הרשיון להשתקע בורשה9) יחד עם בני משפחתו ומשרתיו הרבים. ואמנם ידידיה השתמש בזכותו ביד רחבה והרבה יהודים היו רשומים בורשה כפקידיו ועסקו במסחר ובמלאכה.


בימי סטפן בּאטוֹרי    🔗

ביחוד נתרבה פחדם של היהודים מפני העירונים שונאי-נפשם בשנות-הבינים, אחרי מות המלך זיגמונט-אוגוסט חשׂוּך-הבנים. המלך החדש סטפן באטוֹרי (1575 – 1586) שנבחר על-ידי הסיים, אחרי ימי-מלכותו הקצרים של אנרי ולוּאה, המשיך את המסורת הליברלית של הזגמונטים, והיה מגן ומחסה ליהודים. בפריבילגיה משנת 1576 העניק המלך ליהודים זכויות של עירונים, הרשה להם לשכור אומנים לבנין בתים ולעסוק בכל מיני מלאכות. אם כי היתה קתולי אדוק ותמך בכּמוּרה ובישועים, ידע לכבד את הרגשות הדתיים של היהודים, הטיל ענשים חמורים על הסתה לפרעות10), נלחם בעלילת-דם, השלים ושיכלל את זכויות האוטונומיה היהודית בפולין. ב-1578 ביטל את שארית ההגבלות של זכות הישיבה והמסחר שהוטלו על היהודים בהשתדלותם של העירונים הנוצרים. אך גם בימיו נתחדש איסור-הישיבה בורשה. לרגל מעילות שנעשו על-ידי יהודים, חוכרי-המסים העירוניים, גזר סטפן בּאטוֹרי ב-1580 על ישיבת היהודים בעיר ובפרבריה, אסר עליהם את חכירת המסים העירוניים ודרש מן היהודים הבאים לרגל עסקיהם לורשה להצטייד ברשיונות מטעם העיריה. עם מותו של סטפן בּאטוֹרי הורע מצב היהודים. בתקופה המסוערת של המלך הקנאי זיגמונט השלישי (1587 – 1632) ובנו ולדיסלב הרביעי (1632 – 1648) פשט במדינה גל של שנאה ליהודים, שעבר גם על יהודי מאזוֹביה ויהודי ורשה בתוכם.


עלילת-דם בורשה ב-1596    🔗

הנשק הקר שבו השתמשו שונאי ישראל נגד היהודים – עלילת-השקר – לא פסח על יהודי ורשה.

עלילת-השקר היתה עלילה של תיעוב וגסות נבערה, והשתמשו בה והפיצוה שרים וכמרים ומלומדים. שתים היו התועבות: היהודים נאשמו בחילול לחם-הקודש של פולחן הכנסיה, שבו נמצאים דמו וגופו של ישו, ואם מעט הדבר הזה, נאשמו גם בשימוש בדם נוצרים לצרכי אפיית המצה שלהם. שתי העלילות קשורות זו בזו בפנטסיה החולה והפושעת של שונאי ישראל ושתיהן הפילו חללים רבים מישראל.

בשנת 1596 ישבו בורשה שני יהודים אחים, משה ויהודה בני יקותיאל מגוֹמבּין. שני האחים ניהלו עסקים גדולים עם אצילים, ועמדו לקבל רשות לישיבת-קבע בורשה. מכיון שהמגיסטרט הורשאי רצה להיפטר מהם, העליל עליהם עלילה שהם באו לורשה כדי לקנות את לחם-הקודש, ואחר-כך עברו בלחם הזה בכל פולין, סחטו ממנו דם וחיללו קדושתו. שני האחים נאסרו, ובשעת החקירה עינו אותם עינויי אינקויזיציה, עד שמשה בן יקותיאל מת מרוב עינויים. אולם שניהם עמדו בנסיון ולא “הוֹדוּ” בחטאם.

כדי להכריח את יהודה להודות על חטאו ביזו לעיניו את גוית אחיו המעוּנה, קשרוה לזנב-סוס וסחבוה בחוצות העיר, ואחר-כך צלבוה על עץ. משלא הועילו גם בכך עינו את יהודה עינויי אינקויזיציה, וכעבור ארבעה ימים (ט“ז באייר שנ”ו – 1596) מת תחת ידי מעניו.

בימי המשפט של שני האחים נתכנס הסיים, ואולם ענין שני הקדושים לא הועלה על במתו. למלך זיגמונט השלישי נודע הדבר אחרי מותם, וציוה לקבור אותם על חשבון אוצר המלוכה. הקדושים הובאו לקבר ישראל בּבּלוינה בסמוכה לורשה.

לזכר המאורע הזה חיבור פייטן אלמוני קינה, שהוכללה אחר-כך ב“סליחות כמנהג ליטא” (דפוס אמסטרדם)11

– – – דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים וְשָׂמוּ עֲלִילוֹת דְּבָרִים,

אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֵּר שָׁוְא וְהֵעִידוּ עֵדוּת שְׁקָרִים.

אָמְרוּ: נֶאֶרְבָה לְדָם לָצוּד נַפְשׁוֹת יְקָרִים –

וְנִלְכְּדוּ בְּרִשְׁתָּם שְׁנֵי אַחִים קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים.


הַנֶּחְמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב, אֱלֹהִים בְּרֹאשָׁם,

משֶׁה וִיהוּדָה בְּנֵי יְקוּתִיאֵל נָפְלוּ בְּפַח מוֹקְשָׁם

עַל קְדֻשַׁת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא מָסְרוּ נַפְשָׁם, –

יַעֲלוּ לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחוֹ כַּחַטָּאת וְכָאָשָם.


וַיְנַקְּשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם בַּעֲלִילוֹתָם אֲשֶׁר גָּבָר,

וְהֶעֱלִילוּ לְמשֶׁה וַיִתְפְּסוּהוּ וְהוּא לֹא יָדַע דָּבָר,

וַיֻגַד לִיהוּדָה בְּצָרַת אָחִיו וְהַשֶּׁבֶר –

וַיֹאמֶר לוֹ: בַּאֲשֶׁר תָּמוּת אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר.


– – – לֹא הִנִּיחוּ עִנּוּי אֲשֶׁר לֹא עִנּוּ אוֹתָם.

בְּאֵשׁ וְגָפְרִית וְזֶפֶת שְׂרָפוּם וְשִׁבְּרוּ כָּל עַצְמוֹתָם.

וַיִשְׂרְפוּ לָהֶם בְּרִית קֹדֶשׁ פִּתּוּחֵי חוֹתָם –

בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם.


ובפנקס חברה-קדישא של קראקא נרשם זכר הקדושים בתפילת האשכבה; “…ונשמת האחים הנעימים בחייהם ובמותם, הקדושים ר' משה ור' יהודה בני יקותיאל מק”ק גוֹמבּין, אשר עמדו בנסיון ונצרפו בעינויים גדולים בעיר ורשה… זכותם יעמוד לנו ולכל ישראל עם נשמת אברהם, יצחק ויעקב ונשמת כל הקדושים אשר מסרו את נפשם על קידוש השם…"


מלחמת העירונים והיהודים במאה הט"ז    🔗

שתי עלילות-שקר, שבהן היו מעורבים המגיסטרטים של ורשה וקראקא, שופכות מקצת אור על המלחמה הקשה והעקשנית ביותר שהתנהלה בין המעמד העירוני הפולני ובין היהודים. הרקע למלחמה הזאת היה – התחרות כלכלית, שניתנה לה בימי-הבּינים צורה של מלחמה בעסקי הריבית של היהודים. מלחמת ההתחרות החריפה במאה הט"ז, אחרי שהיהודים הספיקו לתפוס עמדות חשובות במסחר המדינה. משום התועלת שהביאו היהודים לאוצר המלך לא העזו העירונים לדרוש, כי היהודים יגורשו מן הערים, אולם לא פסקו ממלחמתם על צמצום זכויות המסחר של היהודים ודרשו מן המלכים והמגיסטרטים לאסור על המסחר הקמעוני של היהודים ולצמצם את המסחר הסיטוני בסחורות מסוימות, לאסור עליהם את המסחר במשקאות חריפים והחזקת בתי-מרזח, את המסחר בתבואה, בפרוות, בעורות וכו‘, את הרוכלות ברחובות ובבתים, את המסחר ביום א’ ובחגאות וכו'. המלחמה בין שני הצדדים היתה עזה ועקשנית. את המלחמה הכלכלית ביהודים ניהלו בעיקר לא הסוחרים הנוצרים העשירים, הסיטונאים, שהיו לעתים גם שותפים לעסקי יהודים, אלא הסוחרים והאומנים הנוצרים הבינונים והזעירים, שמצאו עידוד וחיזוק במגיסטרטים. הפטריציים העירונים שבידיהם נמצא השלטון במגיסטרטים הטילו את עומס המסים ברובו על השכבה הדלה של הסוחרים והאומנים, וכדי להסיח דעתם ממדכאיהם האמיתיים, קוממו ושיסו אותם ביהודים גוזלי-לחמם המדומים. היהודים גילו במלחמתם זריזות בלתי-רגילה. הם נאחזו בפריבילגיות, בחוזים עם מגיסטרטים, ולא הניחו ידם גם ממתן שוחד לשלטונות ומבקשת מחסה בשטחי השיפוט של השלאכטה (“יורידיקה”). ביחוד היתה טרגית מלחמתם של האומנים היהודים, שחסרה להם המסורת של המסחר היהודי ואילו האומנים הפולנים היו מאורגנים באיגודי אומנים (“צכים”) ומצוידים בתקנונים, שאושרו על-ידי מלכים ומגיסטרטים. מצד אחר גרם צמצום זכויות המסחר של היהודים לחדירה מוגברת למעמד בעלי המלאכה. מלחמת התחרות לא נשתנתה על-ידי כך. תעשית-הבית, חיי הדוחק וההסתפקות-במועט של האומן היהודי גרמו לריבוי הלקוחות והקונים מבין השלאכטה, התושבים העירוניים והאיכרים. אם המסחר והמלאכה היו בכלל קשורים זה בזה בימי-הבּינים, היה קשרם הדוק ביחוד בסקטור היהודי. במלחמה זו נתבלט ביותר מצבם הטרגי של הסוחרים ובעלי-המלאכה הורשאים, שאנוסים היו להילחם לא על זכותם לעבודה ולפרנסה במקצועם בלבד, אלא גם על זכותם לבוא לורשה ולדור בה. מלחמה זו שנמשכה 400 שנה ומעלה היא אחד מדפי העקשנות והגבורה המופלאים בתולדותיהם של יהודי פולין בכלל ושל ורשה בפרט.


היורידיקות    🔗

כל עוד היו קיימות הפריבילגיות של זיגמונט הראשון (1527) ושל זיגמונט אוגוסט (1570), שבהן נאסר על היהודים לבוא ולדור בורשה הישנה והחדשה, לא נשאר להם ליהודים אלא לעקוף אותן, כדי לבוא להתישב בעיר הבירה. משיכת היהודים לורשה גברה והלכה מאז הפכה העיר לבירת המדינה, בשנת 1595.

שובר חשוב בצדו של החוק נגד ישוב היהודים בעיר היה קיום היורידיקות. תנאי המשטר הפיאודלי המציאו ליהודים מפלט מגזירות הגירוש בשטחי-השיפוט של האצילים בעלי הארמונות והחצרות בעיר, שלא היה תלויים בזכות השיפוט של המגיסטרט. אמנם רשאי היה המגיסטרט להגיש קובלנה על היורודיקה לבית-המשפט. אולם הפרוצודורה המשפטית העקלקלת בין המגיסטרט לבין יורידיקה היתה מונעת בינתים את ביצוע החלטתו של המגיסטרט. הנתבע לבית-הדין של המגיסטרט, אם היה גר ביורידיקה של האצילים, היה רשאי להגיש ערעור על פסק-הדין לפני בית-הדין של המרשלק או לפני בית-הדין של השופטים, ובינתים נמשך המשפט זמן רב בגלל החזרה על תהלכי הפּרוֹצדוּרה. ואם בסופו של דבר דחה בית-הדין הגבוה את ערעורו של היהודי, היה היהודי עובר – תמורת תשלום חדש – לרשותה של יורידיקה אחרת, וממילא פקע כוחם של פסקי-הדין הקודמים, והעיקר – הפּרוֹצדוּרה הממושכת התחילה מחדש לפני בית-דין אחר. וכך עשו היהודים את המשטר הפיאוֹדלי למגן להם בפני הגזירות של ימי-הבּינים.

המצב הזה חייב את שונאי ישראל למצוא סמכות משפטית שתחייב את כל הצדדים כאחד.

בית-הדין הרלציוני (שבו ישב המלך בראש וסינטורים שימשו בו דיינים) של המלך ולדיסלב הרביעי פסק, בשנת 1648, כי ליהודים אסור בהחלט לדור בורשה, וכל אשר יתן מחסה ליהודים בביתו ייקנס ב-2000 זהובים אדומים ורכושו יוחרם; ביצוע החוק של סטפן באטוֹרי (משנת 1580) נמסר לשלטון המרשלק של המלך. אולם, אף הפקודה החמורה הזאת לא הועילה. בתחילה גבה המגיסטרט את כסף הענשים הן מן היהודים, הן מנותני המחסה, ששילמו גם הם בממון של יהודים, ואולם אחרי זמן-מה היה המגיסטרט מעלים את עיניו מן היהודים החוזרים לורשה, ורק במידה שנתרבה מספרם והתחילו רוכשים רכוש, היה שלטון העיר שולח שוטרים ונוגשים לגרשם מן העיר או למצוא מקור לשוחד. יש לציין, שבין נותני המחסה בארמונותיהם וחצרותיהם היו גדולי השרים והכמרים וגם סינטורים, והמרשלקים לא העזו לנגוע בהם לרעה או להטיל קנס על יהודיהם. ביחוד הונח ליהודים בימים בהם היה המלך עוזב את ורשה ושוהה בערים אחרות: אז פסק שלטונו של המרשלק, והחוק הדרקוני של 1648 לא היה מוצא אל הפועל.


מרדכי נקל    🔗

אכן היו יהודים יחידים שגרו בורשה בהיתר, על סמך חרויות ורשיונות מיוחדים. ב-1648 הקנה ולדיסלב הרביעי זכות-ישיבה לראש השתדלנים היהודים וסרסר המלך מרק (מרדכי) נקל. נקל, שהיה השתדלן הראשי של יהודי פולין, הגן בורשה בפני בית-הדין של אסיסורים על יהודים שעברו על תקנות שונות. ביחוד קנה לו שם על-ידי הקלת מצבם של יהודים פליטי גזירת ת“ח ות”ט, שנתקבצו בורשה. קשריו האישיים עם צירי הסיים ופקידי-ממשלה גבוהים איפשרו לו להיטיב עם בני עמו. ואמנם, פקודת המלך ולדיסלב משנת 1648 הכירה בזכויות שהיו לו לתועלת אוצר המלוכה. המלך יאן קזימיר, בפקודה מ-1650, הדגיש בפירוש, שנקל רשאי לגור בעיר, הוא ואחד משבעת בניו (משה) עם אשתו וילדיו, כדי שיהיה לו לעזר בעניני החצר ובעניניו שלו. המגיסטרט ביקש, “מתוך סיבות מסוימות”, מן המלך, שבפקודתו לא יזכיר את בנו של מרק; המלך ניאות לבקשתו לאחר שראש העיר ויועציה נתחייבו בתקיעת-כף לא לפגוע בבנו של מרק. אותו בן, משה, נבחר ב-1665 לשתדלן הראשי של הכתר. בשנת 1650 אישר המלך יאן קזימיר את הזכות הזאת, והרשה למרק ולשני בניו, לווק ויקב, לדור, הם ומשפחותיהם, בורשה או בכל עיר אחרת בארץ הכתר ובליטא, בתנאי שישלמו מסים ככל היהודים, ולא ינהלו עסקי-מסחר לרעת העיר. משאר בניו של מרק קיבל חיים יחד עם יעקב הנזכר – על יסוד פקודה של יאן קזימיר – זכות ישיבה ובנין בתים בקראקא ואולקוש; בניו, שלמה ואליהו, קיבלו זכות ישיבה ומסחר בלוּבּלין.

בתוקף הסעיף השני של החוק משנת 1570, ישבו בורשה בקביעות גם השתדלנים היהודים, שנתחברו ל“ועד ורשה” מטעם ועד-ארבע-ארצות וּועד-מדינת-ליטא, והשתדלו כאן לפני השלטונות לטובת היהודים. כמו-כן היה על השתדלנים להצטייד ברשיונות מטעם המגיסטרט.

בשנת 1658 חזרו ונתאשרו הפריבילגיות העירוניות נגד היהודים משנות 1527 ו-1570. כדי להגביר את ההשגחה נמסרת זכות השיפוט על היהודים למגיסטרטים. התבלטה ביחוד המלחמה ביהודים מצד “אגודת הסוחרים בורשה”, שהיתה קיימת החל מן המחצית השניה של המאה הט"ו. כדי לזרז את האדמיניסטרציה הממשלתית לגירוש היהודים, החליטה האגודה בשנת 1676, שמחצית הרכוש המוחרם של יהודי שאינו בעל זכות ישיבה בעיר יימסר לאוצר המלוכה, והמחצית השניה – לקופת האגודה. בשנת 1679 קיבלה האגודה החלטה, שכל אזרח בורשה רשאי לאסור כל יהודי שידור בעיר או יחכור בה נכסים בניגוד לחוק, ורכושו של היהודי הנתפס יוחרם ויימסר לשלטונות העיר.

ההחלטות הללו לא הועילו כנגד כוח-המשיכה שהיה טבוע בתנאי הכלכלה, ובין גזירה לגזירה ובעצם ימי הגזירות הסתננו היהודים בלי הרף אל בירת הממלכה.


המצב הכלכלי של יהודי ורשה במחצית השניה של המאה הי"ז    🔗

המצב הכלכלי והרוחני של יהודי מאזוֹביה, ובכללם יהודי ורשה והעיירות הסמוכות, היה ירוד בגלל המצב הטרגי שבו היתה נתונה יהדות הכתר וליטא אחרי השוֹאה של שנות ת“ח – ת”ט. התפרעות ההיידמקים זיעזעה את היהדות הפולנית ביסודי-יסודיה. הזרם הטבעי, עד אותם ימים, של הגירת יהודים מארצות המערב לפולין, הפך את כיווּנוֹ בבהלה מפולין לגרמניה, לבּיהם, למוֹרביה ולהולנד. תלמוד התורה, שהגיע בפולין למרום שׂיאוֹ, נתדלדל. רבים מגדולי התורה נרצחו בשנות הגזירות והשמדות ושרידיהם יצאו לערי-המערב. הישיבות המפוארות של פולין נחרבו, ושאריתן נתקיימו בלחץ ודוחק. במאזוֹביה ובורשה אין אנו מוצאים דמויות בולטות של רבנים ושתדלנים ועסקנים.

אמנם, פה ושם ניצנצו שביבי אור מתוך חשכת הדור. המלך יאן קזימיר (1648 – 1669) זיכה את היהודים בכמה הקלות, מתוך התחשבות במצבם החמרי הקשה ושיחררם מכמה מסים וארנוניות. חשובה מאד היתה תקנתו לטובת היתומים היהודים, בני חללי הפרעות של חמילניצקי, שארבה להם סכנת שמד מאונס, ונמסרו לפי תקנה זו לאפוטרופסותו של הרב או של ראש הקהילה.

גם יורש כסאו מיכאל וישניוֹבצקי (1669 – 1673), בנו של הנסיך ירמיה וישניוֹבצקי, היה מלך חסד, ובסיים ההכתרה בורשה (5 בנובמבר 1669), אישר את הפריבילגיות הכלליות של יהודי פולין.

מצבם של יהודי ורשה הוחמר ביותר בימי המלך יאן סוֹבּייסקי (1674 – 1696). אותו סוֹבּייסקי, שהראה יחס חסד לגבי קהילות מדולדלות, ואישר חוקים לזכותן ונגד רודפיהן, גילה יחס של התנגדות לגבי יהודי ורשה, מתוך נימוקים כלליים-מדיניים. הוא התכוון להגביר את מעמד-הסוחרים הפולני בעיר-הבירה ולשם כך הקים במקום כיכר-התיאטרון של ימינו מרכז מסחרי בשם מריויל (על שם אשתו הנסיכה הצרפתית מרי), ועשרות החנויות, המחסנים והדירות שבו היו נעולים בפני הסוחר היהודי. ואמנם המפעל הזה עודד את המסחר בין הנוצרים ומשך לעיר הרבה סוחרים זרים, ביחוד גרמנים וארמנים.


מלחמת היהודים על זכות ישיבתם בורשה במאה הי"ז    🔗

ובכל זאת לא פסקו היהודים מלחדור לתוך ורשה בשבע דרכים ולהתישב בה. אחת הדרכים המנוסות היתה – מתן שוחד ודורונות לשרי הממלכה ולפקידיה הגבוהים והקטנים, וכמו-כן ליועצי המגיסטרט. בשיטה זו השתמשו גם העירונים לשם המטרה ההפוכה. בשנת 1691 נחוגוּ נישואי בן המלך יאן סוֹבּייסקי עם הנסיכה נייבורג בורשה. עירית ורשה הטילה מס מיוחד על תושבי העיר לכיסוי ההוצאות לקבלת-הפנים לכבוד החתן והכלה. המגיסטרט שציפה לבואם של אורחים רבים מגדולי המדינה וחשש פן יגיעו רבים מן הסוחרים היהודים אל העיר ויתחרו בסוחרים הנוצרים, גזר – בלחץ אגודת הסוחרים (Konfraternia Kupiecka) – כי שום בעל-חנות בורשה לא ישכיר ולא יחכיר ליהודים דירה או חנות באותם הימים, והכריז קנס של מאה גריבנות שיוטל על כל מי שיעבור על הגזירה. גזירה זו היתה בניגוד לתקנה המפורשת בחוק שהתירה את ישיבת היהודים בורשה בהזדמנות מעין זו. אולם המגיסטרט – אשר ידע כנראה את מידת שרירות הלב שבגזירה זו – לא הסתפק בה, אלא נקט בדרך מעשית כדי לקיים את רצונו. בסיכום ההוצאות של העיר לחגיגת החתונה נרשמו הסכומים הבאים:

1) לאדון המרשלק הגדול של הכתר, לבל ירשה ליהודים לדור בורשה בזמן החתונה – טלרים יצוקים 10, 61 זהובים פולנים, 20 גרוֹש.

2) לכומר המטיף שידרוש בנאומו נגד היהודים, לבל יתנו האדונים (השלאכטה) חסות ליהודים – 6 זהובים פולניים, 20 גרוֹש והין (Garniec) יין.

3) למזכיר הגדול של הכתר, שיבקש מבן-המלך לבל יגן על היהודים – תפוחי-זהב ולימונים בסכום 64 זהובים פולניים.

4) לפקידי המרשלק הגדול של הכתר, בשעה שפקידי העיר יקבלו אצלו לראיון בעניני היהודים – 1 זהוב פולני, 20 גרוֹש.

תעודה היסטורית זו מעידה לא רק על שחיתות הפקידות הפולנית, שהגיעה לשיאה בשיחוד ראש ההנהלה הממלכתית, המרשלק של הכתר בכבודו ובעצמו, אלא גם על כוחם של היהודים, שהביאו בזריזותם את פרנסי העיר לנקוט באמצעים כאלה נגדם. על מתנות העירונים השיבו היהודים במתנות-שכנגד. מלבד זה הוסיפו היהודים להתגונן ב“ערי מקלט”, ביורידיקות של האצילים, שהלכו ונתרבו בורשה בשנים ההן (בשנת 1686 הוקמה יורידיקה ב“נוֹבישויאט”, ב- 1687 – בטמקה, ב-1693 – בוילוֹפּוֹליה). אם המגיסטרט יכול היה לגרש בנקל יהודים יושבי חנויות ומשוטטים ברחובות, קצרה ידו מלגרש את היהודים שנאחזו בקרנות היורידיקה.


יחס המעמדות הפולנים ליהודים במאה הי"ח    🔗

מצבם של יהודי ורשה במאה הי"ח היה פרק אחד מן המצב הכללי של היהודים בדור הירידה הכללית במוסר המדינה. קנאה וקנאות, אלימות ומגישות והתפרעות ההמונים היו הרקע הכללי להוי-החיים החוקי והכלכלי של יהודי פולין ויהודי ורשה בתוכם. המלכים היו קטני-נפש ואוהבי-בצע, ולא קמה בהם רוח להגן על היהודים.

ביחוד היתה שנת 1705 הרת-אסונות בשביל יהודי ורשה. עקב סבלות המלחמה, הרעב והקור פרצה בעיר הבירה מגפה שקצרה קציר-דמים באוכלוסיה. במגפה מתו כ-30 אלף תושבים, 2/3 מכל האוכלוסיה. ב-1711 נתחדשה המגפה, אם כי בממדים קטנים יותר, ואין ספק שגם היהודים סבלו מן המגפות במידה רבה.

עד גבול ההתמוטטות הגיעו חיי היהודים בפולין בימי המלך קטן-הנפש ושטוף-הזימה, אוגוסט השלישי (1735 – 1763), שהכשיר, בעצם, את הקרקע לחורבנה של מדינת פולין שהתחיל בסוף ימיו. בימיו וסמוך להם זועזעו חיי היהודים עד היסוד על-ידי שלושה מאורעות: גזירת חמילניצקי השניה שהתחילה בשנת 1734 וגזירת גונטה-ז’לזניאק, תנועת פרנק וחורבן האוטונומיה היהודית בפולין.

אמנם, המלכים הסכּסיים לא גילו נטיה לטמא את עיר-הבירה בפרעות ובעלילות-שקר, אולם בשטח הכלכלי הטו חסד לעירונים, וחיזקו את מעמדם על חשבון היהודים. השלאכטה הורשאית המשיכה לגבי היהודים בפוליטיקה מעמדית ברוח המסורת של הדורות הקודמים, אולם פוליטיקה זו היתה חסודה לגבי השנאה הפרועה של הכמורה ושל העירוניים. השלאכטה אף נתנה מחסה ליהודים בפני נגישות המגיסטרטים במוסד היורידיקה, ששימש מקור סחיטה מן היהודים. האצילים הקימו בורשה יורידיקות חדשות. הגראף פוטוצקי יסד בשנת 1762 את היורידיקה מריינשטדט, שהגיש אותה במתנה לאשתו מריה לרגל חתונת-הכסף. אפילו מרשלק-הכתר של ורשה, פרנצישק בילינסקי (1683 – 1766) שהיה ידוע כשומר-חוק קפדני – הקים לו יורידיקה לשם מטרה חמרית. ניגודי האינטרסים שבין השלאכטה לבין העירונים גרמו שהשלאכטה תגן על היהודים שנואי העירונים. האצילים מסרו לידי היהודים ענפי-כלכלה שונים ביורידיקות שלהם, לא בורשה בלבד, אלא גם בלבוב, לוּבּלין, קראקא וערים אחרות. שיתוף-פעולה זה, שעמד בסתירה עמוקה לדעת-הקהל וליחס האיבה של הכּמוּרה ליהודים, היה בו לא מעט מן ה“אדנוּת” הטיפוסית של האצילים הפולנים שלא רצו לסבול את חוצפתם של ההדיוטות העירונים שמרדו בזכות שלטון האצילים במדינה.

מן הראוי לציין, שלא כל העירונים התיחסו באיבת-זעם ליהודים. עשירי ורשה, שעמדו בקשרי מסחר עם היהודים והרויחו לא מעט מעסקיהם המשותפים, התנגדו לרדיפות על היהודים ולהגבלת זכויותיהם. הפטריצים האלה היו סבורים שהסוחרים היהודים העשירים ראויים לזכות-ישיבה בעיר. אולם הסוחרים והאומנים הנוצרים, הבינונים והדלים, ראו בהתפשטות הכלכלית של היהודים סכנה לקיומם, ולא חדלו לחשל את נשק מלחמתם ביהודים בכוח ליכוד עצמי והופעות מאורגנות. כך נתקיים ב-1726 כינוס נציגי הסוחרים של ורשה, פּוֹזנה ולוּבּלין ובו נתחבר תזכיר בדרישה מאת השלטון להגביל את פעולתם המסחרית של היהודים.

באותו דור כבר היתה ורשה מטרופולין החיים הציבוריים והתרבותיים של מדינת פולין. הספרות, וביחוד הפובלציסטיקה הפולנית של הימים ההם, היתה לפיכך טיפוסית בראש ובראשונה לורשה, וגם תוצאותיה בהשפעה על דעת הציבור והחוגים המכריעים בקרבו היו מורגשות בורשה יותר מאשר במקום אחר. אותם פובליציסטים, שרבים מהם היו מאנשי הכּמוּרה מכל הדרגות, ואחרים פירסמו את דבריהם בעילום שם, ודאי בגלל מעמדם הרשמי, היו מסיתים לפרעות, מפיצים דברי זועה על היהודים, חוזרים ומעלים גירה את כל הסיפורים והעלילות הבּרבּריים על הריגת משיחם, על חילול קדשיהם, על שימוש בדם נוצרים, על רמאות היהודים ושחיתותם. ויותר משעשתה הספרות עשתה פעולתה הקדושה של הכּמוּרה הקתולית, שהפכה את עמוד ההטפה בכנסיה לבמה להסתת ההמון ביהודים.


תקנת טיקטין    🔗

מסע-צלב זה של הקלירוס הפולני נגד היהודים העמיק בערים את הניגוד הסוציאלי והגזעי בין העירונים הנוצרים והיהודים. במידה שנתגבשה זרימת היהודים לורשה, בה במידה גברה מלחמת העירונים בהם ועמקה שחיתותם המוסרית. אך ההכרח הכלכלי לא החליש אף לרגע את התגוננות היהודים, שעל אף כל המעצורים והאיסורים לא החמיצו שום הזדמנות, כדי לשוב לורשה ולבנות בה מחדש את עמדותיהם הכלכליות. מלחמה זו לא עברה בלי השפעה שלילית גם על רוח היהודים עצמם. אָפיינית מבחינה זו היא התקנה שנתפרסמה בפנקס טיקטין (טיקוֹצ’ין), “ביום דכניסא צום גדליה ת”ל לפ“ק”, שחידשה תקנת-קדמונים על איסור ישיבה במדינת מאזוֹביה. “עס איז ידוע לכל, דז איז איין תקנת קדמונים, דז קיין בר ישראל זאל ניט וואינין במדינת מאז'”. קהילת טיקטין החליטה לרדוף בחרמות ובשמתות כל יהודי שיתישב במאזוֹביה.

הנימוק של הקהל לחידוש האיסור הוא, שכל זמן שהיהודים חיו במנוחה במאזוֹביה, לא הושם לב לתקנת-הקדמונים, אולם עכשיו, שנתגבר הרשע, מן החובה לעצור את היהודים מלהתישב שם ולהכריח את אלה שכבר נשתקעו לעזוב את הגליל (“מאחר עס איז כפשוטה צוגיגנגין היינו כמחריש און האבין לאזין שטיין כדקאי קאי, ועכשיו דז הגלות החל המר איז זיך בעו”ה מתגבר הרשע, ובכל יום חורקים שניהם שני רשעים עלינו, בכן זענין מיר מחזיק בתקנות קדמונינו").

מכיון שהכרוז לא הועיל, ומספר היהודים במאזוביה גדל והלך, פנה כעבור שנתים וחצי קהל טיקטין אל אסיפת ועד-ארבע-ארצות בלוּבּלין וביקש ממנו לאסור את הישיבה במאזוביה. ועד-ארבע-ארצות נענה בחיוב לבקשת קהל טיקטין, “לעזור לק”ק טיקטין להדוף ולרדוף אנשים רעים כאלו בכל מיני רדיפות שבעולם כחפץ נפשם, וכל מי שישא פנים לאיזה מהאנשים ההם, הרי הנושא פנים יעמוד תחתיהם לכל העונשים שבעולם".

מדוע חידשו דוקא אנשי טיקטין את תקנת-הקדמונים? הנימוק המכריע היה התחרות הכלכלית בין קהילות שונות.


התנועה הפרנקיסטית בפולין וּבורשה    🔗

התנועה הפרנקיסטית, שעברה כרוח-קטב בחיי היהודים בארצות שונות, בפולין, בביהם ובמיהרן והחורבן הכלכלי והירידה הרוחנית של היהדות בדרום מזרחה של פולין שימשו לה רקע וקרקע, עברה בלי השפעה ניכרת על יהודי ורשה. אמנם, השלבים העיקריים של התנועה הפרנקיסטית היו בּספר המזרחי, ואפילו ימי שהותו של פרנק במבצר צ’נסטוחוב לא הועילו להפצת “תורתו” בורשה ובמאזוביה בכללה, אבל כמה עובדות וגילויים שליווּ את התנועה, וביחוד השמד של חלק מאנשי החבורה שנתישבו בורשה ויחס הציבור הפולני אליהם ולפרנקיזמוס, יש בהם משום ענינים הנוגעים מקרוב לקורות יהודי ורשה במחצית המאה הי"ח.

כשבא יעקב פרנק ללובלין, בדרכו לורשה, פגשוהו באיבה גלויה וזרקו אבנים ורפש על מרכבתו. בית-הדין שבירר את מעשה-ההתנפלות, העניש את האשמים בו והטיל על העדה קנס של אלפּים גריבנוֹת, שחצים נמסר לפרנקיסטים. ובכל זאת זכה פרנק לאותה קבלת-פנים גם בורשה. במכתב-הבקשה שהוגש למלך הדגישו הפרנקיסטים את הרדיפות מצד הקנאים היהודים בלוּבּלין ובורשה, וביקשו עזרה ותקנה.

ב-18 בנובמבר 1759 קיבל יעקב פרנק בפעם השניה טבילה דתית בטקס חגיגי בכנסית הארמון של המלך, אחרי שכבר נאנס לטבול לשם נצרות יחד עם מרבית אנשיו בלבוב, ב-19 בספטמבר. עתה, בסיום הטקס, הטביל אותו הבישוף זלוסקי בשם המלך וסנדקי-הטבילה היו הסטארוֹסטה ברטקובסקי והדוכסית בריל, ויחד עמו נטבלו כמה ממקורביו.

אין בידינו מספרים מדויקים על ההמרה של הפרנקיסטים בפולין. תיאודור מורבסקי, בעל “תולדות העם הפולני”, מעריך את מספר המתנצרים בכל פולין ב-24,000, מהם – 7,000 בלבוב. על סמך מקורות ארכיונים קבע קרויסהר שבשנות 1759 ו-1760 התנצרו בלבוב 514 נפש, אנשים נשים וטף.

ההיסטוריון האנטישמי הפולני ת. יסקה-חוֹינסקי מפרט בספרו “Neofici polsqy” (המומרים הפולנים) את שמותיהם של בני 180 משפחות יהודיות שהמירו את דתן בשנות 1759 – 1760 בלבוב, בורשה ובקמינץ-פּוֹדוֹלסק, שלושת מרכזי הפרנקיזמוס בפולין. הפרנקיסטים נתפשטו לאטם בכל רחבי המדינה, ובחלקם נשתקעו בממלכה הפולנית, בעיקר בורשה. רק הפרנקיסטים הורשאים – אומר יסקה-חוֹינסקי – הצטיינו אחר-כך בכשרונותיהם ובמעשיהם לטובת המדינה. מהם יצאו המשפחות: יזיוֹרנסקי, קרישינסקי (יהודה לייב בן נטע קריסה), לבּנצקי (מושקה לבנצקי), פּיוטרובסקי, ווֹלוֹבסקי (שור), גרבּוֹבסקי, נמירובסקי 0מנדל מנימירוב), ז’ילינסקי ואחרים. משפחות אלו, שבאו כולן מערי הספר המזרחי-דרומי, נתנו לפולין כמה אישים דגולים, מדינאים, עורכי-דין, רופאים, מלומדים, סופרים ובעלי-תעשיה.

היחס של הציבור הפולני בורשה אל המשומדים הללו היה שלילי. האצילים, שבימי משפטו של פרנק (1760) ובענינים שנסתעפו ממנו אחר-כך, עמדו על כונותיהם האמיתיות של המומרים, שחשקה נפשם בזכויות ותארי-אצילים, הרימו קול מחאה נגדם בסיים הקונבוקציוני מ-1764, שנתכנס לשם בחירת מלך אחרי מותו של אוגוסט השלישי. האצילים הגנו בתוקף על טהרת תואר-האצילים, שאינו נקנה אלא על-ידי לידה מהורים-אצילים או על-ידי נוֹבּיליטציה, כלומר האצלה על-ידי המלך בהסכמת הסיים. הדברים היו קשורים בניצול שניצל המלך לרעה זכות מצומצמת שניתנה לו וטעות שטעו מפרשי החוק, כדי להרבות את הכנסות אוצרו. עתה החליט הסיים לתת לפרנקיסטים מעמד של עירונים בערים ומשלמי ארנונה בכפרים וביטל את הזכויות שכבר קנו לעצמם שלא כחוק.

כאמור, התיחס הציבור הפולני בורשה בשלילה לקתולים החדשים וביחוד משנודע, שחסידי פרנק בורשה מוציאים מן הארץ ושולחים מדי שנה בשנה לאוֹפנבך, “בירת” פרנק, סכומי-כסף גדולים. עירוני ורשה התאוננו, בתזכיר שהגישו לראש העיר דקרט, שהמומרים “מסתירים בכיסם את כל רכושם ההגון, כדי שיוכלו לצאת בכל שעה מן המדינה, וחלק ניכר של רוחיהם הם שולחים מדי שנה בשנה לפטריארך שלהם ומכלכלים אותו בחוץ-לארץ בסכום גדול למכביר”.

היחס השלילי הזה מצא ביטוי גם בספרות. בחוברת אנונימית בשם “מכתב ידיד פולני לאזרח ורשאי” משנת 1790, מתאר המחבר בסגנון סטירי את המנהגים הסודיים והמוזרים של המומרים המתבדלים מן החברה הקתולית, הנמנעים מלרכוש קרקעות, כדי לא להיצמד אליהם ולהפסיד את חופש התנועה. אותה שנה פירסם מחבר אנונימי אחר קונטרס בשם “חצר פרנק או הפוליטיקה של המומרים, שנתגלתה על-ידי אחד מומר לשם תיקון על-ידי הממשלה”. המחבר, הטוען שהמיר את דתו מתוך נימוקים רעיוניים, מתקיף בחריפות את חסידי פרנק השואפים לבצעם בלבד, המוציאים תועפות-כסף מן המדינה, השולחים אל פרנק את בנותיהם לפריצות והמתחמקים מתשלום מסים, משירות בצבא ומעבודת-אדמה. אותה שנה הופיעה גם תשובה אנונימית של אחד הפרנקיסטים על קונטרסי-הפולמוס, אולם התשובה בנימוקיה הקלושים רק חיזקה את דברי-ההתקפה של המחברים עלומי-השם וגילתה את דלוּת המחשבה וחוסר-האונים של הפרנקיסטים בורשה.


מלחמת העירונים הורשאים ביהודים בימי אוגוסט השלישי    🔗

בימי אוגוסט השלישי החמירה מלחמת-ההתחרות בין העירונים הנוצרים והיהודים בורשה. העירונים לא נמנעו ממעשים אכזריים ביותר: השלטונות היו חוטפים יהודים בחוצות, מחרימים את סחורתם ומגרשים אותם מן העיר. לשם התגוננות בפני הגירושים היו היהודים משתכנים ביורידיקות של האצילים והכמרים. כ-60% מיהודי ורשה התגוררו בשטח היורידיקות, ברחובות טלומצקה, בּיילנסקה, סינטוֹרסקה וכיכר התיאטרון. העירונים מצאו סעד במלחמתם ביהודים אצל מרשלק-הכתר פרנצ’ישק בּיילינסקי צורר-היהודים, שהקפיד על מילוּי הפקודות ולא ידע רחם. הוא גירש מורשה את כל היהודים שלא היתה להם זכות-ישיבה, החרים את רכושם והטיל קנסות על הנוצרים שאיכסנו אותם בביתם.

רק פעם אחת הביאה קפדנותו תועלת-מה ליהודים. כידוע סבלו מאד היהודים משרירות לבם של הז’קים, שהיו מתנפלים על היהודים ברחובות או מוציאים אותם מדירותיהם ומכים אותם. היו מקרים שהתקיפו גם אצילים או פקידים שפגעו בכבודם של הז’קים במזיד או בשגגה. הפקרות התלמידים נבעה מן החופש הגמור שניתן להם, כי לפי החוק היו כפופים רק לבתי-הדין של בתי-הספר; והללו, מתוך פחד או מתוך זלזול במעשי תלמידיהם, נמנעו מלהענישם.

חוצפת הז’קים הגיעה עד לידי כך, שפעם אחת התנפלו על משמר צבאי, שהוביל לגרדום פושע אשר נדון למיתה על-ידי המרשלק בּיילינסקי, ושיחררוהו. ביילינסקי העניש קשה את התלמידים ושם קץ להפקרותם הבלתי-מרוסנת; התנפלויותיהם על היהודים פחתו, אך לא פסקו.

אחרי מותו של ביילינסקי (ב-1766) הוטב במקצת מצב היהודים, שוב התחילו מסתננים לורשה ומנהלים עסקיהם בדרכים שונות. מכיון שיורשו של ביילינסקי, מרשלק-הכתר הנסיך סטניסלב לוּבּוֹמירסקי, לא החמיר בתחילה בענין זכות-הישיבה של היהודים, פנו העירונים בבקשה אל הסיים, שהפיקוח על ישיבת היהודים בורשה יופקע מידי המרשלק, ויימסר לרשות המגיסטרט, שייטיב להשגיח על העבריינים היהודים, והמגיסטרט שמר לעצמו את הזכות לפנות לעזרת המרשלק, כדי שיוכל בשעת הצורך להתגבר גם על השרים והכמרים.

הסיים הסכים למסור את הפיקוח על היהודים לסמכותו של המגיסטרט, אולם מצא שלטובת העיר רצוי שיהיו היהודים רשאים לעסוק במסחר ומלאכה בורשה בזמן שהסיים מתאסף, כתריס בפני עירונים מפקיעי-שער. כדי שהיהודים יוכלו להכין להם לפני פתיחת הסיים מקומות מרוּוחים למכירת סחורותיהם, וכדי שיספיקו לגמור את עסקיהם אחרי מושב הסיים, יוּתר להם לבוא אל ורשה שני שבועות לפני פתיחת הסיים ולהישאר בעיר שבועים אחרי נעילתו.

אחרי נעילת הסיים ביוני 1768 הודיע המגיסטרט בתרועת חצוצרות בכל הרחובות, שהיהודים – מלבד אלה שקיבלו רשיון-ישיבה ממנו – מחויבים לצאת מן העיר. היהודים עזבו את העיר, ולמחרת היום חזרו אליה ונשארו בה בזכות מתן שוחד לפקידים ולשוטרים. וכאשר היו נתבעים לדין היו מעתיקים את דירותיהם ממקום למקום, ולא נמצאו. רבים מן היהודים נהנו מן היורידיקות של השרים והכמרים.

במשך שתי השנים שלאחר-מכן נתרבו היהודים בעיר ועוררו בזה את רוגזם של הסוחרים והאומנים הנוצרים.

בשנת 1770 פנו הסוחרים היהודים אל המגיסטרט הורשאי בהצעה לכרות עמהם חוזה קולקטיבי כדוגמת החוזים שכרתו ערים אחרות עם תושביהן היהודים. המגיסטרט דחה את בקשתם וגזר גזירה חמורה לאסור על הנוצרים לקנות מן היהודים, והבטיח פרס לכל מי שיודיע לשלטונות את שמות העוברים על הפקודה. מכיון שגם גזירה זו לא הועילה, כי גדולי השרים והכמרים וגם קצינים של הצבא הרוסי שחנה בעיר הגינו על היהודים, חזר המגיסטרט ומסר את הסמכות בעניני היהודים לידי מרשלק לוּבּוֹמירסקי, וביקש ממנו שיסייע למגיסטרט לגרש את היהודים מן העיר.

המרשלק נענה לבקשת המגיסטרט, וב-10 באוקטובר 1770 פקד:

א) היהודים, נשיהם וילדיהם חייבים לצאת מן העיר;

ב) אסור ליהודים באיסור גמור לעסוק בעיר במסחר, באומנות ובמכירת משקאות;

ג) סוחרים סיטונאים הרוצים למכור סחורותיהם לסוחרים, מוּתר להם לבוא לורשה ולשהות בה שני שבועות כדי למכור את סחורותיהם, ואם לא הספיקו למכרן במשך הזמן הזה, עליהם לצאת את העיר עם סחורותיהם או להשאירן בעיר במחסנים;

ד) מוּתר ליהודים לבוא לורשה בימי השוק ולהביא דברי-מכולת למכירה;

ה) יהודים שיש להם ענין אל השרים או אל בתי-הדין, ויהודיות הבאות לדרוש בעצת רופאים, מוּתר להם להיכנס אל העיר;

ו) הואיל והיהודים שהוּתר להם לשהות בורשה שהות זמנית עלולים להיות זקוקים לרבנים שיורו להם דיני איסור-והיתר לפי דת היהודים או ישפטו ביניהם לפי דיני ישראל, ומכיון שאי-אפשר למנות רב בורשה, כדי שהיהודים לא יוכיחו בכך כי יש בורשה קהילה יהודית, וממילא מוּתר ליהודים לשבת בה – יתמנה שתדלן יהודי, והוא יחד עם דיינים וזקני-היהודים יורה וישפוט. מותר לו לשתדלן להעסיק משמש שיהיה לו לעזר. על המשמש הזה יהיה מוטל לרגל את הגנבים היהודים שנתרבו בעיר.

ז) בעלי הארמונות, בתי-החומה והחצרות אסור להם להשהות אצלם יהודי שאין בידו כרטיס-רשיון לשהות בעיר;

ח) הואיל וביצוע הפקודה הזאת כרוך בהחזקת פקידים ומשגיחים, חייב כל יהודי הנכנס לורשה לפדות תעודת-ישיבה (“פתק-היום”) במחיר שלושה גדולים כסף (גדול של כסף שוה 15 גדולים של נחושת) לארבעה-עשר יום. בכסף פדיון הכרטיסים ותמורת הסחורות שיוחרמו מן היהודים העוסקים במסחר ובמלאכה על אף הפקודה, יתכלכלו הפקידים והמשגיחים.

על אף ההיתרים הכלולים בסעיפים ג, ד, ה, ו, היתה גזירה זו קשה ליהודים, אולם לא היה בכוחה לשבור את ההכרח הטבעי של הסוחרים והאומנים היהודים להתקיים מעמל כפיהם. ואמנם הערימו היהודים גם על גזירה זו ומצאו מחסה מפני הרדיפות בכתבי-החסות שקיבלו מצירי הממלכות השונות שישבו בורשה, מגנרלים ומקצינים רוסיים, וגם מגדולי השרים והכמרים הפולנים, ואף המרשלק לוּבּוֹמירסקי לא העז לפגוע ביהודים הללו.

אותה שנה העלה המרשלק את מחיר “פתק-היום” עד 5 גדולים כסף למשך שבוּעים. כאמתלה להגדלת הסכום שימשה המגפה שפרצה ברוסיה. כדי שהמגפה לא תתפשט גם בגבולות ורשה, ציוה המרשלק לחפור חפירות מסביב לעיר, ואת הוצאות העבודה הטיל בחלקן על אוצר המלוכה ובחלקן על בעלי-הבתים בעיר. כדי שהיהודים ישאו גם הם בעול ההוצאות, הטיל עליהם לשלם חמישה גדולים במקום שלושה. אולם אחרי שנגמרה עבודת החפירות לא בטלה התוספת, והיהודים המשיכו לשלם 5 גדולים תמורת “פתק-יום”. סכום ההכנסה מן הפתקים האלה, שנועד לקופת המרשלק (כעבור זמן נמסרו שני גדולים לקופת המגיסטרט), גדל והלך, עד שהגיע לסך 200,000 זהובים לשנה. אך גם סכום עצום זה לא השביע את רצון השלטונות, ובשנת 1777 נתפרסמה פקודה, שמלבד פתק-היום חייבים כל היושבים בורשה, הקבועים והארעיים, לפדות גם כרטיס כללי, והעוברים על הפקודה יולקו וייגרשו מן העיר.


ועד ורשה    🔗

ועד ורשה היה מוסד מיוחד שהיה קיים בתקופת האוטונומיה כועדה או משלחת מורכבת מנציגי ועד-ארבע-ארצות. חברי הועד קרויים במקורות בשם “ממוני ארצות בורשה”, “אלופי ומנהיגי ארצות בורשה”. ועד זה היה מקבל החלטות בדבר השתדלויות אצל השלטונות המרכזיים בעניני פריבילגיות, ולשם מניעת גזירות בישיבות הסיים. ביחוד היתה פעולת ועד ורשה מסועפת ופוריה בשטח הכספי. הועד היה מדיין עם השלטונות הפיננסיים המרכזיים על גובה מכסת מסי-הגולגולת שהוטלו על הקהילות, היה מטפל בענין תשלומי השיעורים והארכת זמני הפרעון אצל המלוים של ועד-ארבע-ארצות, היה מטיל גם תשלומים מיוחדים על האוכלוסיה היהודית לשם כיסוי ההוצאות הכרוכות בהשתדלויות ובהגנה על עניני היהודים. ועד ורשה היה מודיע כמו-כן למלך על מינוי השתדלן הראשי מטעם ועד-ארבע-ארצות. על משלחת הממונים נלווּ חבר שמשים, לרבות שוחט וטבח. כל חבר במשלחת קיבל 20 זהובים לשבוע לכיסוי הוצאותיו. סכום זה הוגדל אחר-כך עד 50 זהובים. המשלחת נאלצה לפעמים לרסן כל מיני תקיפים, שעסקו בורשה בהשתדלויות פרטיות שענינן היה מנוגד לאינטרס של הכלל. המוסד של ועד ורשה התקיים מסוף המאה הט"ז עד 1765. הידיעות הראשונות על המוסד הזה קשורות לשנת

  1. לפי ידיעות אלו היה ועד ורשה מורכב אז משמונה חברים והם: 6 פרנסי ועד-ארבע-ארצות, השתדלן הראשי וסופר ועד-ארבע ארצות (Notarius generalis). ששת הפרנסים היו: דוד בן יחיאל (יחלביץ) מווֹהלין, שלמה בן יוכים (יואחימוביץ) ממחוז קאליש, יוסף בן אלעזר (לזרוביץ) מגליל לובלין, שלמה בן יעקב (יעקובוביץ) מגליל פוזנה, יעקב בן יוסף (יוספוביץ) ממחוז קראקא ובנימין בן טודרוב (תיאודורוביץ) מגליל פשמישל. השתדלן הראשי היה משה מרקוביץ (בנו של מרדכי נקל). הסופר של ועד-ארבע-ארצות: אברהם בן שלמה (סלומונוביץ).

מלבד ועד ורשה, שהורכב מנציגי ועד-ארבע-ארצות של הכתר, היה קיים גם ועד ורשה שני שהיה מורכב מנציגיו של ועד מדינת ליטא.


מלחמת המרשלק לובּומירסקי והנסיך סולקובסקי על זכות הישיבה של היהודים    🔗

ההיתר שהתיר הסיים ליהודים לדור בגליל מאזוֹביה הועיל למרשלק של המועצה המתמדת, שר הגליל של גנייזנוֹ, הנסיך סולקובסקי, לסגן שר-האוצר של הכתר הגדול הנסיך אדם פונינסקי ולשר-המשקים של הכתר יוסף פוטוצקי ולאצילים אחרים, שהיו להם אחוזות מחוץ לורשה. הללו הקימו בתים וחנויות באחוזותיהם והושיבו בהם יהודים, שעסקו במסחר ובמלאכה. ביחוד הרבה לעשות סולקובסקי, שבנה ב-1766 מחוץ לחפירות העיר בית-חומה גדול ובו דירות וחנויות רבות. למושב זה קרא הנסיך בשם “ירושלים החדשה” וממנו קמו “השדרות הירושלמיות” של ימינו, אחד הרחובות המפוארים ביותר של ורשה. תודות ליורידיקה זו עשו היהודים חיל בעסקיהם. הם ישבו למעשה בשטח העיר ומבחינה חוקית נמצאו מחוץ לשטח שיפוטה ותושבי העיר היו באים אל המושב ועושים שם את מקחיהם.

אגודות הסוחרים והאומנים פנו אל המגיסטרט, וזה פנה אל הנסיך לוּבּוֹמירסקי. פרץ סכסוך חריף בין מרשלק-הכתר, שנסמך על החלטות הסיים, ובין השועים שנסתמכו על החלטת המועצה המתמדת (Rada nieustajaca). לא הועילו ההפצרות וההמלצות של שרים רמי-מעלה ואפילו לא של המלך עצמו, שהשתדל לטובת היהודים. לוּבּוֹמירסקי עמד בכל תוקף על דעתו, כי על-כן סבלה קופתו ביותר מריכוז היהודים ביורידיקות, ואחרי שהוציא בבתי-המשפט פסק-דין, שאסור ליהודים לדור בתחום של שני מילין מסביב לורשה, אף אחרי שהותרה ישיבתם במאזוֹביה, שלח ב-22 בינואר 1775 שוטרים שביצעו את החלטתו בכל חומר-הדין. הנסיך סולקובסקי שלח גייסות מזוינים שיעמדו בפני שוטריו של הנסיך לוּבּוֹמירסקי; פרץ קרב, שבו נפלו חללים משני הצדדים, ולבסוף גברו שוטרי לוּבּוֹמירסקי, גירשו את היהודים, החרימו את כל סחורותיהם והחריבו את בית-החומה של סולקובסקי. כך עשה לוּבּוֹמירסקי גם עם יורידיקה של פוטוצקי (פוטוק) שבה התישבו יהודים.


גזירות לובומירסקי ומנישק    🔗

כדי לשוות אופי חוקי למעשים אלה, ציוה המרשלק לרכז את כל הסחורות במחסן (נקרא בשם “דפּוֹזיטוֹריוּם” או “מחסן היהודים”), שנמצא באחד האגפים של בית-הנשק (אחר-כך הותקן לקסרקטין החפרים ברחוב פּוֹקוֹרנה); במחסן הזה נמכרו הסחורות בפומבי לטובת בעליהן היהודים. כשהמחסן נעשה צר מלהכיל את כל הסחורות, נפתח מחסן שני ביורידיקה של סטניסלבוב, בה נמצא אחר-כך הארמון הקזמירי או הקסרקטין של הקדטים.

מר וקשה היה מצב היהודים אחרי חורבן מושביהם, ואף-על-פי-כן חזרו ונשתקעו בעיר בתחבולות שונות. את בני משפחתם הסתירו, והם עצמם התרוצצו בעיר בפתקי-היום ובכוח השוחד לפקידים ולמשגיחים. קל היה עתה ליהודים להשיג פתקי-יום, הואיל ונאלצו לגבּות את הסכומים שהגיעו להם ממכירת הסחורה המוחרמת, ומכיון שעל-ידי הריכוז המבוהל של הסחורות במחסנים קשה היה לקבוע למי שייכות הסחורות ובכמה כסף נמכרה סחורתו של כל אחד ואחד – ניתנה להם ממילא האפשרות להאריך שהותם בעיר, ועל-ידי כך – להמשיך בחשאי במסחר ובמלאכה. וכך נתרבה מספר היהודים בעיר על אף כל הגזירות והגיע בשנת 1781 ל-3044 איש, רובם ככולם סוחרים ואומנים, רוכלים וסרסורים.

באוגוסט 1783 מת המרשלק לוּבּוֹמירסקי ואת מקומו ירש מיכאל מנישק. המגיסטרט פנה אל המרשלק והציע לפניו תקנות חדשות, שעובדו על-ידי סופר המגיסטרט סויניארסקי, “תקנות בשביל העיר ורשה בנוגע ליהודים”. תקנות אלו הכילו כמה תיקונים והוספות לתקנותיו של המרשלק הקודם, ואלה הם:

כל יהודי הבא לורשה ומביא אתו סחורות, יוביל אותן תחילה אל בית-המכס ומשם אל מחסני-העיר; עליו לקבל רשיון מן הממונה על המחסנים לשהות בעיר ארבעה-עשר יום. על התעודה חותם ראש הפקידים הממונים על עניני היהודים והמשגיח של העיר. במשך זמן זה חייב היהודי למכור את כל סחורתו בשלמוּת לאחד הסוחרים, בלי שיוליך אותן בחוצות או ירכול בהן מבית לבית. אם יימצא יהודי נושא מרכולת ברחוב – מרכולתו תוחרם. אם לא מצא לו סוחר במשך שבועים, תינתן לו ארכה של שני שבועות נוספים, ואחר-כך עליו לעזוב את העיר, גם אם לא הספיק למכור את סחורתו.

האומנים היהודים אסור להם להיכנס לעיר, פרט לצורפים ומפתחי-חותמות. יהודים הבאים בלי סחורה חייבים לפדות כרטיס-רשיון (פתק-היום) לשבוע או לשבועים, ולהאריכו בשעת צורך עד לשני שבועות נוספים. לנשים נמכרו פתקי-יום רק אם היו זקוקות לעצת רופא. במקרים יוצאים מן הכלל אפשר לתת כרטיס-רשיון לשנה שלמה. מחיר הכרטיס לשבועים הוא שני זהובים פולניים, לשנה – שלושה-עשר זהובים. יהודים שנאסרה עליהם הישיבה בורשה לפי התקנות הנ"ל, חייבים היו לצאת ב-21 ביוני 1784.

ב-14 במאי 1784 נתפרסמו התקנות בשם המרשלק, וב-25 בו הודיע המגיסטרט, שעל היהודים לעזוב את ורשה וסביבותיה בתחום של שני מילין. הגזירה החדשה היתה חמורה מן הקודמת לה, הואיל ואחרי מעשי לוּבּוֹמירסקי נזהרו השרים מלאכסן את היהודים באחוזותיהם ובחצרותיהם, וגם סביבות העיר נסגרו בפני היהודים. רוב היהודים גורשו מורשה, ומספרם ירד עד 959 נפש. היהודים פנו אז, ב-2 ביוני, בכתב-בקשה נרגש אל המלך סטניסלב פּוֹניאטוֹבסקי וביקשו ממנו להצילם מחרפת-רעב. המבקשים הדגישו שרבים מן היהודים נולדו בורשה, רבים הובאו אליה בילדותם, ועתה, עם גירושם מעיר-מולדתם, אין להם לאן ללכת. יחד עם זה הדגישו את התועלת שהם מביאים לעיר על-ידי כך ששהותם בה מונעת את הפקעת שער הסחורות בידי הסוחרים והאומנים הנוצרים. אולם, המלך לא שעה לבקשתם.


נצחון תחבולת היהודים    🔗

עתה פנו עשירי היהודים אל הבנקאי הורשאי המכובד פּיוֹטר טפר, בעל האחוזה ראשין, שהיתה מרוחקת שני מילין מן העיר, וביקשו מחסה באחוזתו. טפר ניאות לבקשתם, והיהודים עזבו את ורשה על-מנת שלא לשוב אליה, ונשתקעו בראשין, בה פתחו חנויות מלאות וגדושות סחורות.

ושוב חזר ונשנה מעשה “ירושלים החדשה”. לא רק פקידים גדולים ואצילים ונשיהם היו יוצאים במרכבותיהם לראשין, אלא גם המון העם נהר אל העיירה החדשה ליקח מקחם מן היהודים במחירים זולים. הסוחרים והאומנים הפולנים רגזו. המגיסטרט איים על היהודים שידו תשיג אותם גם בראשין, בפריבילגיות ובפקודות שלו, ואיים גם על טפר בהתראוֹת חמוּרות, כי יעמידוהו למשפט על תתו מחסה ליהודים שלא כדין. המגיסטרט אף פירסם הודעה בדפוס ובה השמיץ את שמו של הבנקאי ובעל האחוזה פּיוֹטר טפר כפורע חוק וחסר רגש אזרחי.

לאחר שכל אמצעי-הלחץ לא הועילו, והמגיסטרט נוכח שהנזק הנגרם על-ידי ישיבת היהודים בראשין עולה על זה של ישיבתם בורשה, הרשה ליהודים לשבת בה בקביעות ברובע מסוים, בין הרחובות סינטורסקה ונובוסינטורסקה, בבנינים שהותקנו מארמון ורשינסקי (פוצ’יוב). המגיסטרט החליט על זה בתוקף הסמכות שניתנה לו על-ידי החלטת הסיים המיוחד (“אקסטראורדינרי”) משנת 1768, שהוציאה את היהודים מתחום השיפוט של המרשלק ומסרה אותם לסמכותו של המגיסטרט של העיר הישנה ורשה, ויחד עם זה אישרה את זכות המסחר היהודי בימי התכנס הסיים. מאז התחילו היהודים מתישבים ללא הפרעה יתירה בורשה; אט-אט הקימו בתי-כנסת בעיר ולא נמנעו מלקיים את מנהגי ישראל בפרהסיה, בתחום הרובע היהודי. היהודים היו משלמים מס מיוחד לקופת האופיציאל בורשה חלף הרשות לקיים בפומבי את מנהגי-הדת ולהתפלל בקול רם. במשך הזמן הפך הדבר למס קבוע, שהיה מוחכר ליהודים ונגבה מכל בית-כנסת ומאנשים שהשיאו את בניהם ובנותיהם. החוק הזה היה בר-תוקף עד 1799, ונתבטל רק על-ידי השלטונות הפרוסיים בורשה.

התישבות היהודים בורשה גברה שבעתים כאשר נתכנס הסיים הגדול שנמשך ארבע שנים (1788 – 1792) וניתנה להם הזכות לבוא אל עיר-הבירה בתוקף תקנות החוק.


 

היהודים בורשה בתקופה הסטניסלבית 1764–1793    🔗


המצב הכלכלי של יהודי ורשה בסוף המאה הי"ח    🔗


במחצית השניה של המאה הי"ח הגיעה מצוקת היהודים בפולין לשיאה. גרמו לכך המלחמות והמהומות במדינה, האנדרלמוּסיה בשנות המרד של הקונפדרטים בבאר, ביטול ועד-ארבע-ארצות, עומס מס הגולגולת שהוטל על היהודים בגובה של שני זהובים לגולגולת. צירי הסיימים, מלבד ליברלים מועטים, לא חששו כל עיקר למצבם הירוד של היהודים אלא לדלדול המדינה, או יותר נכון – לירידת הכנסותיהם של האצילים בעלי-האחוזות שהרויחו מן היהודים.

אין בידינו סטטיסטיקה כלכלית מן התקופה הסטניסלבית; אולם קיימים מספרים מספירת היהודים בשנת 1764 – 1765 ומשנת 1792.

ב-1764 נמצאו בכל פולין 429.587 יהודים, ובליטא – 157.649, ביחד – 587.236 יהודים בגיל שנה ומעלה. אם נעמיד את המספרים על המרובה היו הפולין 750.000 נפש יהודים. לפי ספירה זו ישבו אז בורשה – 1365 נפש, וביחד עם בני המשפחות היהודיות מורשה שנשארו בערי-מגוריהם – 2519 נפש. ורשה היתה איפוא לפי אוכלוסיה היהודים עיר בינונית; קדמו לה 24 ערים בעלות אוכלוסיה מ-1400 נפש (לוּדמיר) עד 7198 (בּרוֹד).

אחרי גירוש היהודים בשנת 1784 לא נשארו בורשה אלא 959 נפש, אולם בשנת 1787 הגיע מספרם ל-2.994, לפי ספירת 1792 הוכפלה האוכלוסיה ועלתה עד ל-6750 נפש. ביחוד גדלה האוכלוסיה היהודית בפראגה. ב-1765 ישבו בה 70 נפש, וב-1792 – 904.

לפי הספירה משנת 1792 עסקו 25% מן האוכלוסיה היהודית (462 משפחות) במסחר, ו-27% (499 משפחות) במלאכה. ל-35% מן היהודים לא היה משלח-יד מסוים.

הסוחרים נתחלקו לפי סוגיהם באופן דלקמן: סוחרים סיטונאים וספקים – 6, חלפנים ומלוים – 8, סוחרים – 163, תגרנים – 94, רוכלי-רחוב – 7, חנונים – 6, מוכרי בגדים ישנים (“טנדטאים”) – 36, סרסורים – 138, שונים – 4. כפי שאנו רואים רק 35% עסקו במסחר הראוי לשמו, ו-65% היו נמושות שעסקו ברוכלות, בתגרנות ובסרסרות.

אשר לבעלי-המלאכה – אמנם היוו בין היהודים 27% לעומת 16% בעלי-מלאכה בין הנוצרים, אולם כל מספרם היה – 499, ואילו מספר האומנים הנוצרים היה 4071, מחצית האומנים היהודים בורשה היו עסוקים במקצועות המחט. לפי הסטטיסטיקה נמצאו בה 74 חייטים ו-53 “טנדטאים”12, 83 שזרים, 20 טרסים, 21 צורפים וזהבים, 17 נחתומים, 6 סנדלרים.

קשה ביותר היה מצב הסוחרים בערים מפני מלחמת-ההתחרות המתמדת עם הסוחרים הנוצרים. מקור ההתחרות היה בזוֹלוּת הסחורה היהודית. ואף-על-פי-כן לא יכלו הסוחרים היהודים להחזיק מעמד בהתחרות. עם זאת נהרו סוחרים יהודים מערים ומעיירות שונות לורשה, כדי למכור סחורתם בימי הסיימים, או להרויח לחמם כסרסורים של ספּקי-חצר וסוחרים סיטונאים. רובם היו מחוסרי הון, והיו לצנינים בעיני הסוחרים הנוצרים.

מבוסס יותר היה מצב הסוחרים העשירים והאֶכּספּורטרים היהודים, שעלו בפעילותם המסחרית על הסוחרים הפולנים. סוחרים יהודים עשירים, מארצות-נכר ומערים אחרות בפולין, היו מביאים סחורות לורשה (טבּק, פּרווֹת) או היו שולחים סחורות דרך ורשה, ביחוד בגדים תפורים, סוסים (מסחר זה היה כולו בידי יהודים), מלח, דבש, דונג, סוכר, פלפל, וכו' – לאוּקראינה, למוֹלדביה, להוּנגריה, לתוּרכיה, ודרך דנציג, ריגה וקניגסברג – לארצות-הים. לפי הדין-וחשבון של ועדת אוצר המלוכה המצוטט בספרו של צ’אצקי, יושב ראש הועדה, נמצאו בידי היהודים שלושה רבעים מכל הייצוא ועשרה למאה מכל היבוא.

הרמה הכלכלית הממוצעת של יהודי ורשה היתה גבוהה משל אחיהם ברוב ערי המדינה. אפייני הדבר, למשל, שבשעת חיפוש שנערך על-ידי המשטרה ב-1791 בין קבצני ורשה, נעצרו 501 איש, וביניהם רק 16 יהודים, שאף הם שוחררו, בערבות של השתדלן אשר הבטיח שהם לא יוסיפו לפשוט יד.


שמואל זבּיטקוֹבר    🔗


ורשה היהודית לא תפסה מקום בדרגות העליונות של הכלכלה, אולם בין יהודי ורשה נמצא אחד שעלה ברכושו, בעסקיו וביזמתו הכלכלית על כל יהודי המדינה בזמנו: שמואל זבּיטקוֹבר. ר' יוסף שמואל בן-יעקב (או אביגדור) זבּיטקוֹבר היה סוחר, חרשתן, בנקאי, חוכר, בעל בתים ואחוזות וספּק צבאי. שמואל זבּיטקוֹבר, שנקרא על שם אביו יעקב גם בשם יעקובוביץ (על גבי מצבתו של שמואל מכוּנה אביו בשם אביגדור בלבד) נולד בשנות השלושים של המאה הי"ח ומת בשנת 1801. הוא בא לפראגה של ורשה מן הכפר זביטקי בשנת 1756 בערך. מאשתו הראשונה שיינדל היו לו שני בנים, אבא וברק (דוב בּר), הוא אבי המשפחה בּרקזוֹן, שעליה מתיחס הפילוסוף אנרי בּרגסוֹן, נכדו של בּרק. אחרי מות אשתו התחתן שמואל באשה משכלת מגרמניה לאה (אליאונורה) שילדה לו בת, איידל. אולם לא שבע נחת בחיים המשפחתיים, נתדיין עם אשתו בערכאות במשך שבע שנים ופיטרה בגירושין. לאה נישאה לסוכנו של שמואל, הסוחר הבנקאי וולפגנג (משה) היימן מברסלוי, שהיה מבאי-ביתו, ישב כמה שנים בורשה ובסוף נכשל במעשה-ריגול לטובת ממלכת פרוסיה ונדון על-ידי הממשלה הפולנית לתליה (1794).

אחרי ששמואל נפרד מרשתו השניה לקח אשה שלישית, את יהודית לוי-בוקי מפרנקפורט ד’אודר, אשה משכלת שהלשון הגרמנית והצרפתית היו שגורות בפיה. יהודית השליטה אורח-חיים מודרני בביתה ונתנה חינוך חילוני לילדי בעלה ולילדיה. היא סייעה לא מעט לבעלה בקשירת קשרים עם שרי-מלוּכה פולניים ורוסיים ונהלה את עסקיו אחרי מותו.

שמו של שמואל זבּיטקוֹבר היה אפוף אגדות, שנתפשטו עליו בקרב יהודי פולין. אנרי בּרגסון מספר בשם אביו מיכאל, כי שמע מפי יהודי ורשה, ששמואל רכב פעם בשבת כדי להציל יהודי מתליה. על מצבתנו בית-הקברות הורשאי חרתו בני משפחתו דברי שבח ותהילה, וסופר מליץ (ש. ייבנין) רומם את “הגבר שהפליא להראות נפלאות במעשה-צדקה, וזרועו סמכתהו לעשות ישועות בעירו לנכאי-לב, כאחד מגדולי הנדיבים בעם”. בחיבה רבה חוזה נחום סוקולוב את דמותו: “ר' שמואל, יהודי בעל זקן ופיאות, לבוש קפּוטה של משי, חגור אבנט, עתיר-נכסים, מטופל בעסקי-מסחר ובצרכי ציבור דק”ק פרגא – ליהודים רבים נתן פרנסה, ומהלכים לו במלכות שנתחלפה בימים ההם והיה ארוג ומשזר במסכת הדרמות ההיסטוריות של אותם הימים…"

אולם זוהר אישיותו המוסרית של זבּיטקוֹבר מחויר לאור העוּבדוֹת ההיסטוריות. הוא היה יהודי מגושם ובוּר גמור שבקושי ידע לחתום את שמו; הסכסוכים המשפחתיים ויחסו הרע לבתו היחידה מאשתו לאה לא הוסיפו לו כבוד. עצם מינויו לפרנס על כל יהודי ורשה ופראגה על-ידי מיניסטר הכספרים פונינסקי, “אחד האנשים הנבזים ביותר שהוציאה פולין במאה הי”ח" (סמולנסקי), מינוי שהיה כרוך בקנוניה כספית מגונה, בסחיטת אלף אדומים (18.000 זהובים) מחמישים ושמונה יהודים – כנראה לטובת פונינסקי – מטיל צל כבד על עסקיו ודרכיו של זבּיטקוֹבר. תאות הבצע שלו לא ידעה גבול. אחרי שקיבל רשיון מן המלך להתקין בית-קברות בפראגה, ניהל עניניו ביד רמה כחוכר בית-הקברות סחט סכומים גדולים ממשפחות הנפטרים האמידים. (2000 זהובים לגולגולת) עד שעשירי ורשה החליטו לקבור את מתיהם בסוכצ’וב ובגרודז’יסק, אולם בהסכמת השלטונות הכריחם זבּיטקוׁבר לשלם גם לו שליש מדמי הקבורה.

לשם סחיטת אותם 18.000 זהובים נתחדש בחסדו של פונינסקי ועד-ארבע-ארצות בשנת תקל“ד, בראשותו של שמואל כ”זקן היהודים בפולין".

וזה לשון כתב-“המינוי” (3 בדצמבר 1773):

“היהודים מכל המדינות, המחוזות והערים, הנמצאים בורשה, נתאספו בורשה, למושב כללי כדי להנהיג להבא סדר נכון, בראותנו שאנו העניים אין לנו מי שיעסוק בעניני הכלל כולו, שישתדל ויבקש רחמים לפני הוד מעלתו המרשלק של הקונפדרציה הכללית (פונינסקי), שיחון אותנו בחסקו… בחרנו באיש חשוב, בשמואל בן יעקב מפראגה שיהיה משתדל למעננו בחצר המלך ובכל המדינה. אנו רוצים בו שיהיה מנהיג ראשי לנו, העם הנמצא בורשה ופראגה…”

אותם חמישים ושמונה החתומים מתחייבים לסלק חוב של אלף אדומים (י"ח חלפים זהוב) ש"קיבלו משמואל, והוא ייגבה ממס מיוחד שיוטל על כל יהודי ורשה. אותו חוב-סחיטה העסיק עוד משך שנים רבות את השלטונות ובתי-המשפט וּועדות של רבנים ופרנסים ועלה להם ליהודי ורשה בדמים מרובים.

תודות חסותו של איש-חסדו פונינסקי הנזכר, שמינה אותו ספּק הצבא הרוסי, יכול היה שמואל לכפות על בעלי-האחוזות את הספקת מכסות-האפסניה בשביל צבא-הכיבוש הרוסי. בזריזות רבה עבר זבּיטוֹבר מאספקה לצבא הרוסי בשנים 1773–1775 לאספקה בשביל צבא הפּטריוטים הפולנים ב-1790. וחזר לעסק האספקה לצבא הרוסי בימי הקונפדרציה של טרגוביצה ב-1795.

לעומת זאת גילה זבּיטקוֹבר כשרון מפליא בשטחי מסחר והתעשיה והצטיין בהם ביזמה ובמעוף. הוא היה עשר מופלג. היו לא כמה וכמה בתים ונחלאות בורשה ובפראגה, כמו-כן הכפרים גרוֹכוֹב ושוידר. הוא עסק בבנקאות והלוה סכומים גדולים לשרי מדינה. על היקף פעולתו מעידה העובדה, שזכה לתארי-הכבוד של סרסור המלכים הפרוסיים פרידריך ופרידריך וילהלם וסרסור המלך הפולני סטניסלב אוגוסט. בשטח המסחר – ריפסד עצים לדנציג, הביא מלח ממכרות ויליצ’קה, סחר בעורות ובהמות, גידל סוסים, קיבל מונופולין על בשר כשר, חכר מס-דרכים וכו'. הוא יסד בפראגה בית-בורסקי מרוּוח עם שש-עשרה גיגיות לשריית עורות ושמונה סכינים לקרצוף. זבּיטקוֹבר צייד בעורות את הצבא, וחוץ מזה שלח מדי שנה בשנה 4.000 עורות בתי-החרושת הפרוסיים; כן בנה גם בית-מטבחים ובית-חרושת למשרפות לבנים. על ממדי יזמתו התעשיתית מעידה העובדה, שהוא רצה לקבל על עצמו לספק בשר לכל תושבי ורשה במחיר מוזל, בתנאי שיימסרו לו מונופולין למסחר הבשר בעיר הבירה. זבּיטקוֹבר חכר בפראגה מסגן המזכיר הליטאי הגראף פרז’זדיצקי בית-מבשל-שכר שתפוקתו השנתית הגיעה לאלף חביות בירה.

אשר נלכד פונינסקי בפח שחיתותיו, לא נוקה גם שמואל מן האחריות למעשי תעתועיו, עמד למשפט ונאסר, אולם זיכה את עצמו בכוח קשריו ועשרו. כאשר פרץ המרד של קוֹשצ’וּשקו בשנת 1794, היה שמואל אנוס לעזוב את ורשה יחד עם קלגסי הרוסים. מקורביו נאסרו בגלל חשד במעשים שהיו קשורים בסיוע לרוסים ובריגול לטובתם.

בכל מעשיו של שמואל קשה למצא את הגבול בין פעולותיו הנועזות לטובת עצמו ובין אלה שעשה לטובת הציבור. על אף המוניטין שיצאו לו כבעל-צדקה, אין למצוא מסמכים לפעולותיו במעשי חסדים, פרט לבית-כנסת ולמקוה שהקים בפראגה, ולנדבה שנדב לתיקון בית-הכנסת של קראקא.


שמואל קנה לו את עולמו בהיסטוריה היהודית בפולין בסיפור מעשה אחד, שלאמיתו של דבר לא יצא מחזקת אגדה:

בימי המרד של קוֹשצ’וּשקוֹ, בימי דיכויו בחרב הקוֹזקים, בשנת 1794, בעצם ימי ההריגה בפראגה, בא שמואל לשם מן המחנה הרוסי והעמיד בחצרו שתי חביות, אחת מלאה זהובים אדומים והשניה מלאה רובלים של כסף והכריז: אדום זהב תמורת יהודי חי ורובל כסף תמורת גויתו של יהודי מת. ומיד נתמלאה החצר יהודים חיים – ויש גורסים יהודים ונוצרים – וגם גויות המתים הובאו לקבורה.


ארגון הקהילה היהודית בורשה במאה הי"ח    🔗


החל מסוף המאה הו“ו ואילך, ובפרט לאחר גזירת 1570, לא היתה קיימת בורשה קהילה יהודית רשמית, מוּכּרת על-ידי השלטון, כי רק סוגים מסוימים של יהודים הותרו לשהות בה. אמנם, הישוב היהודי בורשה לא נפסק על אף כל הרדיפות והגירושים, אך השלטונות מיאנו בעקביות להכיר בזכות היהודים שישבו בעיר ולהקים שלטון עצמי ונציגות רשמית, מחשש שמא ישמש הדבר הכרה בדיעבד בזכות התאחזותם בורשה, ומטעם זה אף לא הרשו להם למנות רב. מאותה סיבה נאסר על היהודים בורשה להקים בתי-מדרש ולסדר תפילה בציבור, ואף נערכו משפטים על יהודים בכוון סידור בתי-תפילה פרטיים, “מנינים”, בבתיהם. אך כשם שהיהודים השתקעו בורשה, על אף איסור הישיבה בה, כך אירגנו וקיימו קהילה יהודית בלי היתר רשמי. רק בפרק-זמן קצר, מ-1759 עד 1766, התירו השלטונות לפרנסים יהודים (Senjores Judaeorum) לכהן בתפקידם באורח רשמי ולמלא תפקידים משפטיים ואדמיניסטרטיביים. בגדר סמכותם היה בירור סכסוכים בין היהודים לבין עצמם, ולפסק-הדין שלהם ניתן תוקף בכוח השיפוט של המרשלק. כמו-כן טיפלו הפרנסים בגביית מס-גולגולת מיהודי ורשה כמסייעים ל”סינדיקס", הממונה מטעם המרשלק. הפרנסים משנת 1759 היו: אברהם מפז’דבּוז', לוק מכמלניק, יעקב מסוקול, מרק מפשמישל ואיציק מווידיסלב.


הקהילה היהודית בפראגה    🔗


איסור זכות-הישיבה בורשה חל גם על הפרבר פראגה. אף-על-פי-כן ישבו כאן היהודים ללא הפרעה ויסדו קהילה, שכללה רבנות (בראשה עמד רבה של פראגה ר' ישעיה’לי חריף), בית-מדרש, בית-מרחץ, בית-מטבחים – שלשתם מיסודו של שמואל זבּיטקוֹבר – ובית-עלמין. גידול העדה היהודית בפראגה נתאפשר על-ידי כך, שכאן משלו ה“פריצים”, שהסבירו פנים ליהודים, ולא העירונים. ביחוד סייע להתפתחות הקהילה היהודית שמואל זבּיטקוֹבר, שהיה תושב פּראגה וריכז בה את רוב מוסדותיו הכלכליים. עובדה זו של ריכוז פעולתו הכלכלית מעידה גם היא כי בפּראגה היו תנאי-החיים קלים ונוחים יותר ליהודים מאשר בורשה.


השתדלן    🔗


ההכרח לדאוג להסדרת עניני היהודים הגרים בורשה, לפקח עליהם ולגבּוֹת מהם את המסים המיוחדים, הניע את השלטונות לארגן אדמיניסטרציה יהודית מיוחדת, מנם לא נבחרת, כמתכונת הקהילה ומוסדותיה, אלא ממונה על-ידי המרשלק ונתונה להשגחתו. מנגנון אדמיניסטרטיבי זה קם סביב למשרת השתדלן היהודי (סינדיקים) שהועמד בראשו מטעם השלטון. השתדלן מילא למעשה את התפקיד של ראש-הקהל, מחוץ לסמכותו המשפטית כאב-בית-דין ליהודים, אך נבדל מראש-קהל ופרנס בזה שהיה פקיד ממונה ואחראי בפני הרשות בלבד, ולא בפני הציבור היהודי, שלא בחר בו. הידיעה הראשונה על השתדלן היהודי בורשה היא מ-1759, היינו, מתקופת שלטונו של המרשלק פרנצ’ישק בּיילינסקי, שנודע כשומר-חוק קפדן. יתכן שהוא עצמו יצר משרה זו אחרי שהתיאש ממאמציו לגרש כליל את היהודים מורשה, וגמר אומר להשלים עם מציאותם בעיר. תחילה הרשה כנראה ליהודי ורשה לבחור בפרנסים, אך מינה על-ידם איש-אמונים שלו, הסינדיקום, שישגיח על ביצוע התקנות הנוגעות ליהודים, אחר-כך נתחלפו הפרנסים בעוזריו הממונים של השתדלן.

תפקידי השתדלן היו מרובים, ועיקר החשיבות נודע כנראה לתפקיד המשטרה שנמסר לידו, היינו, לחפש ולמסור לשלטונות את היהודים היושבים בעיר באורח בלתי-חוקי. מלאכה זו לא היתה קלה, מאחר שלא היתה קיימת חובת-הרשמה של תושבי העיר, וליהודים לא היו כלל שמות-משפחה. השתדלן ועוזריו “השמשים” (Szkolnicy), היו איפוא בולשים אחר היהודים ומתחקים על עקבותיהם של משוללי זכות ישיבה, ועבריינים יהודים אחרים, ומוסרים אותם לידי הרשות. בפקודת המרשלק (אורדינציה) מ-1788 נאמר בענין זה: השתדלן חייב לדעת על-אודות כל היהודים השוהים בורשה ובסביבתה, וכן במה הם עוסקים ועל מה פרנסתם. כל החשוד בעיניו בגניבה או מי שאין לו זכות-ישיבה בורשה, חייבים השמשים לתפסו ולכלאו במצודת המרשלק. השתדלן נדרש למסור ידיעות לשלטון על היהודים “העוסקים בסרסרות, בגניבה, המוכרים בירה, וכן על המחזיקים אצלם פרוצות, השולחים ידם במלאכה, המוכרים סחורה קלוקלת”; כמו-כן לערוך רשימות של עניים, של היהודים הבאים לורשה, וכו'. סמכותו האדמיניסטרטיבית של השתדלן היתה – להבטיח את גביית מס הגולגולת וכן לערוך את מפקד היהודים, כדי לאפשר את הפיקוח עליהם. פיקודי היהודים היו נערכים על-ידיו מדי שנה בשנה, אך נראה כי תוצאות המפקדים לא היו משביעות רצון וקשה היה לקבוע את המספר הנכון של היהודים היושבים בורשה, כי רבים מן היהודים העלימו את קיומם או זהותם מפני השלטונות.

בתחום סמכותו של השתדלן היה כמו-כן הפיקוח על סידור נישואין וגטין, ברית-מילה וכו‘, וכן פעולות החברה-קדישא. שום רב לא היה רשאי לסדר חופה וקידושין, אלא אם כן המציא החתן תעודה מטעם השתדלן, המקיים, כי יש לו לחתן אפשרות להתפרנס בורשה. תמורת תעודה כזאת היה השתדלן גובה תשלום של חצי זהוב. אחד השמשים היה ממונה במיוחד על מתן תעודות נישואין, גטין וכד’, תמורת תשלומי-מס קבועים.

מחוץ לתפקידיו הרגילים שימש השתדלן כעין פקיד-קשר בין השלטונות והאוכלוסיה היהודית. כך, למשל, בשעה שברק יוסילביץ גייס מתנדבים יהודים לגדוד-הפרשים שלו, בימי מרד קוֹשצ’וּשקוֹ, נזקק לעזרת השתדלן. ויהודים עשירים שניסו באותם ימים להימלט מורשה על אף איסור היציאה, ולהבריח את כספם ותכשיטיהם, עצרם השתדלן בגבולות העיר ומנע את בריחתם.

השתדלן לא היה מקבל שום משכורת מן השלטון, אך היה רשאי לקבל מן הנזקקים לו מסים ותשלומים חלף שירותיו. אולם במפורש נאסר עליו לקבל שוחד, שהיה מקור-הכנסה לשתדלנים רודפי-שלמונים. לפי רשימתו המפורטת של רינגלבלום שימשו במשרת שתדלן: בורשה – פסח חיימוביץ13 מאפטא, מ-1759 עד 1784; ברוך יואלוביץ' בקונסטנטין, מ-1784 עד 1788; שמעון שמואלביץ מאפטא, מ-1788 עד 1793, שלמה שעיוביץ מ-1793 עד אוגוסט 1794, יאנקל מושקוביץ – מאוגוסט 1794 עד יום המרד.

בפראגה – ברק איצקוביץ מ-1759 עד 1766 (?), זלמן ליזרוביץ מ-1766 עד 1773, וולף לייבוביץ מלוּבּוֹמיל מ-1773 עד 1778, לייזר קלמנוביץ משידלוב מ-1778 עד 1784, אייזיק שמרלוביץ מ-1784 עד 1793 ויעקב יואלוביץ – 1794. בשנת 1794 בטלה משרת השתדלנים הממונים על-ידי השלטונות.


עוזרי השתדלן    🔗


במנגנון הפקידות של השתדלן נמנו, מלבד השמשים, גם הדיינים המתורגמנים המושבעים. השמשים היו עוזריו של השתדלן בעניני האדמיניסטרציה והמשטרה. מספרם היה תחילה ששה, ואחר-כך אחד-עשר. מהם היו חמישה “שמשים אצל הדיינים”, שהיו מוסרים הזמנות לדין (awizacje), כנראה היו גם מטפלים בהוצאת פסקי-הדין לפועל, וחמישה היו “שמשים לחיפוש גניבות”, כלומר, בלשים ושוטרים, וכן היה שמש ממונה על עניני המעמד האישי.

הדיינים (Duehowni) היו בראש וראשונה חברי בית-הדין של השתדלן והיו יושבים אתו בדין, אולם הם מילאו גם תפקידים אדמיניסטרטיביים כמסייעים לשתדלן, בעיקר כמפקחים ומשגיחים על התנהגות הציבור, ועל היהודים היוצאים-ובאים בעיר.

המתורגמנים המושבעים Tłómacze przysiȩgli)) היו מתרגמים תעודות ומסמכים שונים ופסקי-דין של בית-הדין היהודי מעברית ומאידיש לפולנית, לצורך אישורם על-ידי המרשלק. לתרגומיהם היה אופי רשמי ומס קבוע היה נגבה מכל תרגום. השלטונות היו משתמשים בשירותם גם למען פעולות אדמיניסטרטיביות שונות בקרב האוכלוסים היהודים.


היוריסדיקציה היהודית של השתדלן    🔗


סמכותו של השתדלן היתה מרובה. קיומו של המוסד הזה נמשך משנות הששים של המאה הי"ח עד שת 1795, ביחוד היתה סמכותו רבה עד שנת 1784 (תקמ"ג). הוא היה אב-בין-הדין שנקרא בשם Sąd ordynacyjny (וגם Sąd Sȩdyka)), והיה מוסמך לברר עניני דת היהודים וסכסוכים שהועברו אליו על-ידי בתי-המשפט של המדינה, היינו, בית-המשפט של המרשלק והמושבעים, כדי לדון בהם לפי דיני היהודים, וכן ענינים פליליים, כגון גניבות, זיופים, שבועות-שקר, תגרות וקטטות וכו'. במשפטים שבין יהודים ונוצרים היה בית-הדין היהודי מוסמך לדון כשהנתבעים היו יהודים. על פסקי-הדין של בית-הדין של השתדלן היתה זכות ערעור לפני כוח השיפוט של המרשלק בכל הענינים שערכם עלה על זהוב אדום אחד.

הדיונים בבית-הדין של השתדלן היו נרשמים בספרי-פרוטוקולים שהיו חובה: ספר לרישום פסקי-דין (protokół dekretowy) וספר-פרוטוקולים של חקירות (Protokół inkwizycyjny). שני הספרים היו מסומנים וחתומים על-ידי שופט בית-המשפט של המרשלק, ונערכו בשתי לשונות – פולנית ויהודית.

עיקר הפיקוח על דיוני בית-הדין היהודי היה נתון בידי המרשלק ושופטיו באמצעות זכות הערעור. לצדדים במשפטים ציויליים מוּתר היה להתפשר, מה שאין כן במשפטים פליליים.

היקף סמכותו של בית-דינו של השתדלן צומצם בשנות השמונים (1784) והורחבה סמכות הפיקוח של המרשלק. על השתדלן ודייניו נאסר לברר משפטים בלי נטילת רשות מן המרשלק. עבירה על הוראה זו גררה אחריה עונש ופסק-הדין היה בטל ומבוטל. אותה סמכות לשיפוט שניתנה לשתדלן היו לה תוצאות רציניות בפנים העדה: סמכות זו היתה אכסקלוסיבית, ונטלה מן הרבנים את הזכות לישב בדין-תורה.

לאמיתו של דבר היתה זו הלכה ואין מורים כן.


השחיתות המוסרית של השתדלנים    🔗


תקופת שלטון השתדלנים נמנית על השעות האפלות בתולדות יהודי ורשה. אותם פרנסים שעלו לגדולתם בכוח השררה, סוף כולם היה שהורדו ממנה כוחה של אותה שררה: נסתבכו במעשים פליליים, כרתו ברית עם גנבים ואלימים, הלשינו איש על חברו, ורבים מהם בילו את אחרית ימיהם בבתי-הכלא יחד עם קרבנותיהם מימי גדולתם וכולם כאחד, אם לא הספיקו למות קודם לכך, הורדו מכהונתם על-ידי השלטון שמינה אותם.

השתדלן הראשון פסח בן חיים מאפטא שהאריך ימים במשרתו, 25 שנה, עסק במשך שנים בעסקים מפוקפקים והופיע כמלשין ראשי (Principalis delator) במשפטם של כמה סוחרים נוצרים ממוהילב ודרש מבית-המשפט סכום ניכר כשכר מלשינותו. בעצם ימי כהונתו כשתדלן הועמד כמה פעמים לדין בהאשמות שונות. וסופו שההצלחה פנתה לו עורף ונאסר וגורש מן העיר כמשתתף בזיוף שטרי-חוב. ואותו איש חזר והופיע כעבור כמה שנים בורשה בראש משלחת מטעם הקהילות היהודיות בפולין, שניהלה ב-1791 משא-ומתן עם מזכיר המלך פוניאטובסקי על רפורמות בחיי היהודים במחיר סילוק חובותיו של המלך בכספי היהודים.

פסח זה היה שונה במהותו מחבריו שלא האריכו ימים כמוהו במשרותיהם.


הרבנים בורשה    🔗


הרבנים הוסיפו לנהוג את עדותיהם ורבים היו הפונים אליהם לא בשאלות איסור והיתר בלבד, אלא גם בעניני ממונות, עד שהשתדלן התלונן באזני המרשלק על “הרבנים המעיזים לברר סכסוכים בסתר ולהשתמש בכוח שניטל מהם למרוד בדיינים הממונים כעת על-ידי הרשות”. יש לשער, כי בורשה היה קיים באותה תקופה בית-דין רבני חשאי, שמקום מושבו הקבוע היה באותו בית ישן שברחוב דונאי, אשר שימש בימי-הבּינים בית-כנסת ליהודי ורשה.

רבני ורשה באותו דור ידועים: בשנות הששים – הרב מפּטריקוב ר' נטע הרשקוביץ, הרב מלילוב ר' פסח, והרב מקוֹז’ניץ. בשנות השמונים – הרב מגרוֹדז’יסק ר' אפרים, הרב מקורטשוב והרב מדוֹמבּרוֹבה ר' אלכסנדר סנדר מאפטא. בשנות התשעים – הרב מגרודנו ר' אברהם יעקב, הרב מאינוֹורוֹצלב ר' אביגדור חיימוביץ' (אביגדור אב"ד בלובומלה), הרב מנדז’שין ר' זליג מנדלוביץ, הרב משדליץ ר' מאיר לבקוביץ והרב מקמניץ דליטא בנדט אברמוביץ (לפי שיפר).


הציבוריות היהודית בסוף המאה הי"ח    🔗


אין לדבר על דיפרנציאציה מעמדית-רעיונית של יהודי פולין בכלל ויהודי ורשה בפרט בסוף המאה הי“ח. רוב מנינם של יהודי ורשה – הסוחרים הזעירים, החנוונים, הרוכלים ובעלי-המלאכה – היוו שכבה סוציאלית נמושה, מדולדלת מגירושי-תמיד, מדוכאה מרדיפות ומנגשות. זו היתה חברה אחידה בהוי-חייה המסורתי, אם כי לא היתה אחידה מבחינה תרבותית. היו בה דיינים, מלמדים, שוחטים, בחורי-ישיבות ובעלי-בתים יודעי ספר, שאותם שימש בית-המדרש, והיה בה הציבור האנונימי הגדול של “עמך”, המוני-עם שמצאו את תיקונם הסוציאלי ב”חברות" של בעלי מלאכות.

בקרב אוכלוסיה זו נובטים בשנות השמונים והתשעים של המאה הי“ח הניצנים הראשונים של החסידות, שנזרעה על קרקע ורשה, על-ידי תלמידי החוזה מלובלין, תלמידו של המגיד ממזריץ‘, תלמידי ר’ ישראל המגיד מקוז’ניץ, ר' אברהם יהושע השיל מאפטא, ר' דוד מלילוב, “היהודי” מפשיסחה – אלה אבות החסידות בפולין; אולי היו החסידים הראשונים בורשה מצאצאיהם של פליטי השחיטות של חמי”ל באוקראינה.

בשנת תק"מ היה בפראגה ויכוח בין הרב בגליל בריסק ר' אברהם קצנלבוגן ובין יצחק מז’ליחוב, הוא ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, ששימש אז ברבנות בפינסק. ניצח הרב הבריסקאי והעיד אחר-כך בכרוז שחוּבּר: “כאשר מודעת זאת בכל הארץ, שאר נתוכּחתי וניצחתי ליצחק הזעליחאווער בעיר ווארשי, ריש בריוני שלהם”. כנגדו טען ר' לוי יצחק שסתר את דברי מתנגדו והכריע אותו. מכיון שהרב הבריסקאי רצה להכריע את יריבו לחלוטין, הציע לו לערוך בורשה ויכוח שני, במעמד עדים חשובים, אולם ר' לוי יצחק לא הסכים לויכוח פומבי והציע לו לערוך ויכוח בכתב.

בראש החסידים עמד בשנים ההן ר' יצחק בנימין וולף, דודו של ר' בונם מפשיסחה, אביה של החסידות בפולין ולוחם מלחמת הדת בורשה. במלחמתם עם המתנגדים מצאו חסידי פראגה-ורשה סעד בשמואל זבּיטקוֹבר ואחר-כך בבנו ברק ואשתו תמר’ל – אשר מתוך מחאה על שועי ורשה וטובי הקהילה תמכו בחסידות, בעזרתם של הללו הצליחו החסידים אחר-כך לחדור אל ועד הקהילה, בכל זאת באותו דור עדיין לא היתה ניכרת השפעת החסידים בורשה.

דלה במספרה היתה השכבה הסוציאלית העליונה בקרב יהודי ורשה. זו כללה את הבנקאים, בעלי-התעשיה והסוחרים העשירים; בורשה נמצא כמו-כן קומץ רופאים, משכילים-מתקדמים: ד“ר אליאש אקורד, שתירגם את החוברת “היהודים או הצורך הדחוף ברפורמה” של הסופר האלמוני; רופא החצר, ד”ר שמעון סמלסון; ד“ר יעקב (ז’ק) קלמנסון, ואולי גם ד”ר שלמה פולונוס – שניהם מחברי תכניות-רפורמה.

הללו היוו מעמד סוציאלי מיוחד, אבל לא היו מלוכדים כל עיקר בשאיפה אידיאולוגית, הם דגלו בשם ה“פּרוגרס”, אם ליברלי ואם שמרני. בתנאי המציאות היהודית בפולין והיחסים בין שני העמים עדיין לא היה קיים המושג של התבוללות בקרב הפולנים, אך במרד 1794 היו ההמונים היהודים בני דלת-העם נושאי הפּטריוטיוּת הפולנית, אם כי בצורה מעורפלת. העשיר המופלג שמואל זבּיטקוֹבר תמך בשלאכטה הטרגוֹביצאית ובכובשי פולין. הבנקאים היהודים (סימון הברלינאי, וולפגאנג היימן) היו בינלאומיים מטבע מקצועם, או שירתו את ארצות מוצאם. השתדלנים המכובדים מסוגם של סוכן המלך אברהם הירשוביץ או הבנקאי דוד ירמיהו קניגסברגר – דאגו לאנשי שלומם, לשכבת המשפחות העשירות והתעלמו מן האינטרסים של ההמונים.

על רקע אפור זה מתבלטת לטובה דמות יחיד נעלה של ר' הירש צנצמינר, שהיה נמנה דוקא על “מורדי האור” ולא על המתקדמים.


נפתלי הירש צנצמינר    🔗


נפתלי הירש צנצמינר, יליד הכפר צנצמין או סנצמין הסמוך לקראקא, נשתקע בשנות השבעים של המאה הי“ח בורשה (מת ב-1811), ר' הרשלי צנצמינר היה חותנו של חיים דוידזון, רבה של ורשה, לפני עברו לורשה ישב בקראקא, עסק בחלפנות, עשה הון והרבה במעשי חסד וצדקה וזכה לשני שולחנות. בורשה הגדיל הונו, הזיל מכספו ביד רחבה למוסדות-הצדקה ונעשה אחד מחשובי העדה. הצואה שציוה ליורשיו – לבנו (ר' ישראל הירשזון, מנכבדי קהילת ורשה), לבתו ולחתנו ר' חיים דודזון ולנכדיו – ושנשתמרה בכתב-יד, היא תעודה תרבותית-היסטורית השופכת אור על הוי-החיים היהודי בסוף המאה הי”ח, על הסדרים והמנהגים, האמונות והדעות במשפחה פּטריארכלית יהודית בפולין לפני מאה וחמישים שנה (נכתבה לראשונה ב-1785 ובפעם השלישית ב-1810).

ר' הירש שנשא אשה שניה אחרי מות אשתו הראשונה, מצווה: “חלק מהירושה תתנו גם לאמכם החורגת שיינדל לפרוע את כתובתה וגם להשיב לה את כל החפצים יקרי-הערך השייכים לה ע”פ התנאי. מלבד זאת, צריכים אתם להחזיר לה את הבגדים והלבנים הנצרכים לה, לתת לה 600 טאליר על תכשיטין ובגדי תפארת. לפי התנאי שהתנתה עם בעלה, גם השני לייכטער (שני הפמוֹטוֹת) של כסף בלי רערין (קנים), שהיא מדלקת בהם נרות של שבת, מזלגות וכפות, רק שאת החפצים הללו תקנו בשבילה מן השוק ומחפצי הבית לא תתנו לה כלום; וגם חדר בביתכם בשנה הראשונה למיתתי. גם תתנו לה במשך השנה 7 אחוזים מהממון שנשאר אחרי, העולה לאלף וחמש מאות זהב אדומים, רק בתנאי, אם לא תנשא במשך השנה לאיש. בבקשה מכם, בני, לכבד את אשתי, אם חורגתכם, שלא למררה ולא לעצבה ותתיחסוּ אליה כאל אמכם ממש".


לכל אחד מנכבדיו ציוה ר' הירש מאה זהובים אדומים, 150 טאליר לקנות ספר-תורה וספרים וכלי-כסף שונים. חוץ מזה ציוה לכל אחד מנכדיו ונכדותיו 200 טאליר “מתנה לדרשה”, ספר-תורה וש"ס. לקרוביו ציוה לפי רשימה מפורטת תמיכות זמניות וקבועות, החזרת שטרות לבעלי-חובות ומתנות-כסף לחגים שונים. למשרתי ביתו ציוה 200 זהוב לנדוניה, לבחור – קפּוטה חדשה, לבחורה – קיטל וטלית. סכום של מאה אדומים השאיר בתורת קרן-קיימת בשביל ר' עקיבא אייגר (בנו ר' שלמה אייגר היה בעלה של נכדת ר' הירש), אולם יורשיו רשאים להוציא חלק מן הקרן הזאת לשם הוצאות חיבוריו של ר' עקיבא אייגר, “כדי שלא יצטרך חס וחלילה להתרפס ולאסוף חתומים על חיבוריו, כנהוג בין המחברים בימינו אלה”.

עד כאן עניני הפרט של יהודי בר-אוריין ובעל בעמיו. והנה מה שנוגע לעניני הכלל:

מקודם אשר אעשה סדר חלוקה לכם מכל עזבוני ורכושי, הן היה מן הראוי ונכון להפריש חצי חלק מכל עזבוני להיות גם אני יורש כמוכם לתיקון נשמתי. כי לא טובים אתם ממני בחלק הירושה, ואדם קרוב אצל עצמו". ואולם מתוך חשש שמא לא תספיק מחצית הירושה לחלוקה, ושמא יעורר הדבר תרעומת אצל היורשים, הוא מבקש לנכות פעמים 10% מסכום הירושה (מעשר ראשון ושני) ו-20% מהכנסות מיוחדות (תרומה) לתיקון נשמתו. סכום המעשרות האלה הפריש מלכתחילה ונשמר בארנק מיוחד.

לפי רשימה מפורטת ציוה סכומים שונים למוסדות-הצדקה של ורשה והם: ביקור-חולים, הקדש, תלמוד-תורה, מלביש ערומים, תפוסים (אסירים), חברת נשים, מעות ארץ-ישראל, שמשים דחברה-קדישא וביקור חולים ומלביש ערומים ומשרתי קהל ודיינים, נאמנים (לכשרות) וחברה קדישא דפראגא. ברשימה זו ראויות לתשומת לב החברה להספקת מזון לאסירים והתמיכה בישובי ארץ-ישראל. כפולה ומכופלת היא רשימת המוסדות בקראקא, שהם ציוה סכומים שונים. 100 זהובים אדומים הקציב ר' הירש בשביל בית-כנסת כללי בורשה לכשייבנה (בית-הכנסת היחיד בורשה היה פרטי, ונבנה על-ידי יצחק פלאטוי). חוץ מזה ציוה “בשביל בית-הכנסת הזה ספר-תורה שנכתב על-ידי סופר-סתם מלברטוב, עם כלי-קודש ובגדי-הקודש וגם א' לייכטער של כסף מחמישה רערין שלי וגם א' גבלאזני לייכטער (מנורות חלולות) של כסף שלי, העומדים תמיד אצלי בימים טובים בשעת התפילה, גם הגיסקאן (הכיור) ובעקין (אגן) של כסף שלי, גם שני בעכערליך של כסף לקידוש והבדלה”.

סכום מיוחד הקציב בשביל חברה-קדישא בעד הקרקע המיועד בשבילו, ושלושה שולחנות “מצופים נחושת” לצרכי טהרה. ברשימה מיוחדת פירט את הסכום שיש לחלק בין עניי ורשה ביום הקבורה שלו, ביום-הזכרון למותו וביום הקמת המצבה. את הכסף דרש לחלק בין עניים יהודים ובלתי-יהודים “מפני דרכי שלום וקידוש השם”.

הצוואה מכילה כמו-כן פרטים על מנהגי-אבלות בשעת הלוית-המת ויום-הזכרון, שהיו ראשית מנהגי החסידים בפולין. הוא ביקש בין השאר, כי במקרה, אם לא יספיק להכין לו תכריכים בחייו, יעשו לו בניו תכריכים “מפשתן געמנגלט” (מגוהץ במעגילה) וקיטל חדש, ואת הישן יתנו לבתולה עניה שהגיעה לפרקה. כמנהג המקובלים ביקש שבניו לא ילכו אחר מיטתו, וכדרכם של החסידים ציוה לבניו עיקרי מוסר ותוכחה.

“חיים אנו בגלות בין עמים זרים, ועל-כן הנני מיעץ, שלא תרבו במשרתים, גם לא תרבו בהוצאות”. הוא מזהיר את בניו שלא להתעסק יותר מדי במסחר, למעט בדרך ארץ ולהרבות בתורה. “תקחו לכם מוסר ממני, שבשעה שהשקעתי את עצמי במסחר יותר מדי נתקלקלו עסקי”. הוא פונה משום כך בבקשה לבתו רחל, אשת ר' חיים דוידזון, כי תפרוק מבעלה עול פרנסה ודרך-ארץ, כדי שיוכל להקדיש את זמנו לתורה.

אמר בצואה: תמיד תשאו ותתנו באמונה ותשמרו את כל מוצא פיכם, ושלא תשבעו בעניני מסחר, מכל-שכן לשם הונאה במכירת סחורה. גם לא תשבעו בעסקיכם עם גוי, ר' תאמרו: בכך וכך אני מוכר סחורה זו.

הוא ביקש מבניו להקפיד עם הלוֹוים, אם דחוקה להם השעה ולהחזיר להם את השטר, אם פרעו את הקרן.

כן מדריך ר' הירש את בניו שלא ירדפו אחר כבוד ואחר משרות חשובות בקהילה, אם לא לשם מצוה; שיתרחקו מן הכעס והגאוה; שיתמכו בידי קרוביהם, מכיריהם ומשריהם בשעת הדחק; שבעניני שידוכים לא יתנו עיניהם בעושר וגם לא ביחוס גדול, אלא שיבקשו חתן ממשפחה הגונה, ירא-שמים ולמדן.

תעודה זו, המכילה מקצת חומר על קהילת ורשה ומצבה, חשובה בעיקר להבנת מנהגי ישראל ומידותיו באותו דור, אף מעבר לאָפיה האינדיווידואלי.


 

ורשה בתקופת הסיים הגדול (1788 – 1792)    🔗


תכניות-רפורמה פולניות    🔗


השואה שבאה על פולין אחרי החלוקה הראשונה (1772) עוררה בקרב הציבוריות הפולני שאיפה לתיקון החיים הפוליטיים והסוציאליים של המדינה. בין שאר השאלות האקטואליות של הפוליטיקה הפנימית הועלתה על הפרק גם השאלה היהודית, שהחמירה מאד ודרשה את פתרונה. ואמנם, מצאה השאלה היהודית בתקופה זו הד רב בדיוני הסיים, בתכניות-רפורמה של מדינאים, ובספרות הפובליציסטית. תכניות-הרפורמה האלו טיפלו רובן ככולן בבירור התנאים להענקת זכויות אזרחיות ליהודים, בבעית האוטונומיה הקהילתית, בקביעת המסים של היהודים ובהסדר חייהם הפנימיים. בספרות זו ניכרים שלושה זרמים ציבוריים: זרם שמרני-קלריקלי, הדורש להגביל כיד האפשרות את חופש היהודים על-ידי שיטת חוקים מעיקים; זרם ליברלי, הדורש להעניק בתנאים מסוימים זכויות אזרחיות ליהודים; וזרם בינוני, שעם כל יחסו השלילי ליהודים רואה הכרח מטעמים פיסקליים או ציבוריים-חינוכיים להעניק להם זכויות מסוימות בתנאים קבועים.

נציג בולט של הזרם הראשון הקנצלר לשעבר אנדרז’י זמוֹיסקי (1716 – 1792). שהכניס בשנת 1778 את תכנית-הרפורמה שלו לסיים. תכנית זו מרשה ליהודים לדוּר – בהתאם לחוקת 1768 – בערים, ברבעים מיוחדים, על יסוד חוזים עם העיריות; בכפרים רשאים לדור רק יהודים מועילים שיש להם פרנסה קבועה. ליהודים אסור לרכוש קרקעות, אולם הרשות בידם לחכור אותם; ליהודים המקיימים סעיפי-החוק ניתנות תעודות-זיהוי; כל העובר על אחד הסעיפים יגורש למשך שנה מן הארץ או יועסק בעבודות ציבוריות. אסור ליהודים לשמש במשרות פיננסיות כלכליות, להעסיק משרתים נוצרים, להיראות ברחוב בשעת תהלוכה דתית וכו'. תכניתו של זמוֹיסקרי נדונה בסיים ונדחתה.

על הזרם הפּרוגרסיבי של מדינאי פולין נמנה מאצ’יי טופור-בוטרימוביץ. הציר הפינסקאי לסיים בן ארבע השנים. כמדינאי ליברלי ראה בוטרימוביץ את הפתרון בהענקת זכויות אזרחיות ליהודים. במקום רפרסיות דרש אמצעים תרבותיים-חינוכיים, שיש בהם כדי לקרב את שני העמים.

ברוח הזרם הפּרוגרסיבי היו כמו-כן הצעותיו של ההיסטוריון הפולני והעסקן הציבורי תדיאוש צ’אצקי, אם כי תכניתו היתה שונה בפרטיה ובניתוח השאלה מזו של בוטרימוביץ', כשם שהיתה שונה מן התכניות של אישים אחרים מתונים וליברליים, כגון הוּגוֹ קוֹלוֹנטיי, חוֹלוֹנייבסקי והכומר האיטלקי פיאטולי יועץ-הסתרים של המלך.

מלבד תכניותיהם של אישי ציבור ואנשי-שררה פולניים, שהתכוננו לפתור שאלה מדינית-פנימית זו של פולין, נתפרסמו באותם ימים תכניות רפורמה של יהודים. כונת כולם היתה להיטיב את מצב היהודים בארץ, להפכם לאזרחים בעלי זכויות וחובות למדינה. מלבד קונטרס אחד שנתחבר ברוח מסורתית ולאומית בידי הרב מחלם ר' הירש יוזפוביץ' (1789), היו כל תכניות הרפורמה של היהודים הצעות ויתור מצד היהודים בשטח הוי-החיים, האוטונומיה, הלשון ומנהגי-הדת וכלל תרבותם, והסתגלות באורח-חייהם לזה של האומה הפולנית, בגוונים שונים בדרגות הויתור. כולם היו מושפעים מרוח המהפכה הצרפתית בנוגע לשאלת היהודים, ואפשר לראות את זלקינד-הורביץ בהצעותיו לצרפת כאבי הפובליציסטיקה היהודית-משכילית בפולין באותו דור. ורשה תפסה כבר בימים ההם מקום ניכר בחיי הציבור היהודי בפולין, אולם הפובליציסטיקה בשאלת היהודים – הפולנית והיהודית – באה ברובה מערי-השדה, ובעיקר מפלכי-הספר.

כל הספרות הזאת לא נשאה פרי. חוקת השלושה במאי לא רק שלא הביאה הקלה ליהודים, אלא שללה מהם בפירוש (בסעיפה הראשון) מלא הזכויות האזרחיות. אמנם היהודים גופם התיחסו בחששות לרפורמה; פן יגרום ביטול האוטונומיה הפנימית, שנדרש בכל תכניות-הרפורמה השונות, ביטול העצמיות הדתית-הלאומית של הקיבוץ היהודי. ואף-על-פי-כן תלו היהודים תקוות בסיים הגדול שיביא להם הקלה וישע.


ערב בירור השאלה היהודית בסיים הגדול (בשנת 1790)    🔗


זה היה הלך-הרוחות בציבוריות הפולנית והיהודית ביחס לשאלה היהודית בתקופת הסיים הגדול. במושב הסיים הגיעה השאלה היהודית לדיון הודות ליזמתם של הציר הפינסקאי בוטרימוביץ והקשטלן הלוּקוֹבי – יאצק יז’ירסקי. מקרה התקפה שעל היהודים שהתרחש באותו זמן בורשה גרם לדיון בשאלה.

כבר נזכר שהמגיסטרט הרשה ליהודים להתישב בבנינים שבתחום הרחובות סינטורסקה ונובוסינטורסקה (כיום נמצא במקום ההוא התיאטרון הגדול בכיכר-התיאטרון). בעל הבנינים, השמבלן אורוסקי, התקין בקומה התחתונה של הבנינים חנויות, ובקומה העליונה דירות, ובהן השתקעו סוחרים, חנונים ובעלי-מלאכה יהודים. בתקופת הסיים הגדול נתרבה מספר היהודים, והם יצאו מתחום הרחובות הנזכרים, שהוקצו להם תחילה, ונשתכנו גם ברחובות קלוֹפּצקה, בּיבּליוטצ’נה, טלוֹמצקה וסימטאות שונות עד מקום כנסית השלישיה-הקדושה.

היהודים ידעו שהסיים נתכנס כדי לחזק את כוחה הרופף של המדינה, שנתערער על-ידי המעצמות השכנות ובגלל אי-הסדרים שהיו בה. ראשי העדה היהודית ניצלו את ההזדמנות ופנו אל הסיים – זו הפעם הראשונה בהשתדלות מאורגנת – בבקשה, כי תינתן להם זכות לישיבת-קבע ולחופש-מסחר ומלאכה בעיר-הבירה. לאות נאמנותם לממלכה נתחייבו שלוש מאות מגדולי הסוחרים היהודים להכניס מיד לקופת הצבא של הרפובליקה 80.000 זהובים, ונוסף למסים אשר ישלמו ככל תושבי העיר נתחייבו לצמיתות להעלות בכל שנה לקופת העיר סך של שלושת אלפים אדומים מס המקום.

משנודע הדבר למגיסטרט החליט להפר את עצת היהודים. כמנהגו מקדם בחר מגיסטרט ב-17 באוקטובר 1788 משלחת מיוחדת מורכבת מראש העיר וגדולי חברי המגיסטרט, ועליה הוטלה החובה לפקח בסיים על עניני העיר. המשלחת פירסמה כתב בשם “בירור זכות העיר ורשה בנוגע ליהודים ותשובה על דרישתם לתת להם זכות ישיבה בעיר זו”, פרי עטו של מזכיר המגיסטרט הורשאי מיכאל שויניארסקי. בכתב נאמר, שלפי הקונסטיטוציה מן המאה הט"ז והניסוחים שלאחר-מכן הוּתר ליהודים להתישב בערים הגדולות והקטנות ולעסוק בהן במסחר רק לפי חוזה שביניהם ובין המגיסטרטים. שונה העיר ורשה בנידון זה מכל הערים, כי פקודות נסיכי מאזוֹביה והחלטות הסיימים מגינות עליה מפני היהודים. התזכיר קשר את השאלה היהודית בשאלת הנציגות של העירונים בסיים, כי על-כן רק הם יוכלו להגן מעל במת הסיים על האינטרסים של העיר.

המגיסטרט הדפיס כמו-כן כתב-בקשה אל המלך ואל צירי הסיים, שנתבקשו, בקשר עם התמשכות ימי הסיים, לא להאריך את ימי הזכות ליהודים ולזרים לעסוק במסחר בעיר, אלא לגרשם מיד, על מנת שלא יקפחו את פרנסתם של הנוצרים.

המגיסטרט לא הסתפק בהגנה על זכויותיו העירוניות, אלא ניסה להגן כמו-כן על זכויותיו הפוליטיות. לשם מטרה זו הדפיס ספר בשם “ידיעות על היסוד הראשון של העיר בפולין, פרטי זכויותיהן וסוגי החופש שניתנו להן וגם הסיבות שגרמו למפלתן של הערים האלה וכו'”. בספר זה שנועד למלך ולאצילים, הוכיח המגיסטרט, כי העירונים הם מעמד חפשי כאצילים, וגם להם איפוא הזכות להשתתף בבית הנבחרים של העם. זכות זו, שניתנה להם מאת נסיכים ומלכים, ניטלה מהם ברבות הימים, והם נשארו ללא הגנה בסיימים. כדי לשפר את מצב העירונים, יש להחזיר להם את זכויותיהם הראשונות: רכישת אחוזות ועליה בדרגות הצבא.

היהודים לא הסתפקו בתזכירם הראשון, ובתשובה לעירונים הגישו לצירי הסיים תזכיר שני, בו תיארו את מצבם העלוב של הסוחרים הזעירים והחנונים היהודים בורשה, וביקשו להעניק להם את הזכות לעסוק במסחר קמעוני.

המגיסטרט הורשאי לא הסתפק אף הוא בתזכירו ושלח מכתב אל המגיסטרטים של הערים הגדולות במדינה והציע להם לשלוח צירים לורשה, שישתדלו לפני המלך, שרי המדינה והצירים בענין זכויות הערים. בנובמבר 1789 באו לורשה 272 צירים מ-141 ערים; ורשה הישנה והחדשה שלחו 22 צירים; ביום 25 לחוד נתקבלו כל הצירים בארמון המלך (“הפרוצסיה שחורה”). כעבור יומיים הגישו לו בקשה בשם כל ערי הממלכה בדבר זכויות העירונים; הם אף קיבלו הבטחה מראשי השרים שיתמכו בבקשתם. בנסיבות אלו כאילו הוכשרה הקרקע למילוי הבקשה, שהגישו בראשית ימי הסיים בדבר גירוש היהודים. העירונים הגבירו את השתדלותם בפני השלטונות, כי על-כן בזמן הסיים הגדול נתרבה מאד מספר היהודים בורשה והגיע עד 10 אלפים נפש. תמך בהם ראש העיר יאן דקרט, שתבע גזירת גירוש. העירונים מצאו סעד במלחמתם גם אצל חלק מן הצירים האצילים שירדו מנכסיהם, שמקצתם נתחתנו בבנותיהם של עירונים עשירים ועינם היתה צרה באנשי השלאכטה רבי ההון וההשפעה. הסוחרים ובעלי-המלאכה הנוצרים החליטו להשפיע על הסים באמצעי “מוחשי”, ובמארס 1790 הציעו לו מתנה של 50 אלף זהובים לטובת אוצר המלוכה. ואולם גם המלך וגם הסיים לא נענו לבקשתם. ישיבת היהודים בורשה נתבססה על יסוד חוקי הסיים. אותה שעה, שעת הדיונים של הסיים ברפורמות מדיניות, לא היתה כשרה למילוי בקשת המגיסטרט. רבים מן השלאכטה ושרי המדינה הביטו בעין רעה על חיזוק כוחם הפוליטי של העירונים, וחששו שמא יראו העירונים סימן של חולשה בויתור מצד הממשלה. היהודים מצאו סעד מוסרי לא רק בקרב קבוצת הצירים הליברלים של הסיים, אלא אף בקרב חוגי המסדר המאסוני, שהמלך סטניסלב אוגוסט עצמו נמנה עם חבריו.


פוגרום בוורשה ב-16 במאי 1790    🔗


משראו העירונים שהסיים דוחה את בקשתם וחוזר ודוחה, החליטו להשפיע על השלטונות בנימוק “זעם-העם”.

סוחרים, שרבים מהם היו קשורים עם היהודים בעסקי מסחר, נמנעו מפעולות-הפגנה, ואת מקומם נטלו בעלי-המלאכה. ב-20 במארס 1790 הקיפו ה“צכים” של הפרונים והחייטים הנוצרים את בנין עירית ורשה הישנה וקראו בקול שישמידו את כל היהודים, אם המגיסטרט לא יחליט לגרשם מיד מן העיר. נשיא העיר יאן דקרט הודיע מיד על כך ל“דפּוּטציה לתקנת הערים” שמינה הסיים לועדת הצבא. הדפוטציה שלחה אל ההמון שלושה צירים, כדי לברר את סיבת ההתרגשות. האומנים התאוננו באזניהם, כי במשך שנתים מאז התכנס הסיים לקתה פרנסתם, משום שכל העבודות נמסרו לידיהם של האומנים היהודים, לרבות עבודות ממשלתיות. הדפּוּטציה הרגיעה את ההמונים בהבטחה, שחוק הגירוש יתגשם.

למחרת היום הודיע דקרט באסיפת מגיסטרט, שהמרשלק הגדול יכריז באותו יום על פקודת הגירוש שחלה על כל היהודים, מלבדד הסוחרים. המגיסטרט מינה גם ועדה מיוחדת, שהוטל עליה להשגיח יחד עם ראשי אגודת הסוחרים על מילוי קפדני של הפקודה.


לאמיתו של דבר לא מיהרו השלטונות לבצע את הגזירה. ההמונים חזרו ואיימו בהשמדת היהודים. באסיפה שניה של המגיסטרט שכונסה על-ידי דקרט, דרשו האומנים לגרש את היהודים במשך שלושה ימים ואיימו לערוך שפטים ביהודים.

מעשה השטנה וההפקרות של המגיסטרט עורר התרגשות רבה בקרב האצילים. רבים מהם רגזו על המלך שקיבל בארמונו את “הפרוצסיה השחורה”, כפי שקראו לצירי הערים. הם רגזו על המרשלק שנכנע בפני ההמון והוציא פקודה שלא כדין, רגזו גם על הסיים, שמינה דפּוּטציה מיוחדת לעניני הערים. הם ראו בתעלולי האומנים הנוצרים תכסיסי התחרות של אומנים שיכורים ועצלים, הלוקחים בעד עבודתם שכר מרובה, ומשום כך אינם יכולים לעמוד בפני האומנים היהודים החרוצים, הנמנעים משכרות, המסתפקים במועט ועושים את מלאכתם בזמנה. האצילים ראו במעשה המגיסטרט תמרון פּוליטי שכונתו להוכיח לעירונים, כי אין האצילים רוצים לשאת בעול המסים, ומשום כך הם מעמיסים אותו על העירונים. ואף-על-פי-כן לא מצאו לא השלטונות ולא האצילים עוז בנפשם להתנגד למגיסטרט ולעמוד לימין היהודים. ואמנם רוב החנונים ובעלי-המלאכה היהודים העניים עזבו את העיר, והאמידים שבינינם הסתתרו או ביקשו מפלט ביורידיקות.

לא יצא חודש ימים ובורשה חזרו והופיעו אומנים, תגרנים ורוכלים יהודים. עתה העלימו שלטונות המדינה את עינם מהם, ושלטונות הצבא, שהעדיפו את האומנים היהודים החרוצים והזולים על האומנים הנוצרים, הזמינו אצלם עבודה לצרכי הצבא. כך הוציאה “ועדת הצבא לשני העמים” (תושבי פולין וליטא) פקודה ב-15 במאי 1790 אל מזכיר הצבא קושילסקי, שיקח מן הפרזידנט 40 פתקי-יום בשביל 40 אומנים יהודים, חייטים, פרונים ושזרים, על-מנת לספק לחיילים את צרכיהם בהקדם האפשרי. כשנודע הדבר לבעלי-המלאכה הנוצרים התרגשו מאד והמתינו להזדמנות שתבוא לידם כדי לשפוך זעמם על היהודים.

למחרת אותו יום פגע בגיטו היהודי אחד החייטים הנוצרים בשם פוֹקס בחייט יהודי שנשא בידו בגד. הנוצרי רצה להוציא בחזקה את הבגד מידו, אולם היהודי נחלץ מידיו בשארית כוחותיו ונמלט. פוֹקס הזעיק את שני שוליותיו והתחיל מחפש את היהודי, עד שמצאוֹ בבית-מלאכתו ברחוב קלוֹפּוֹצקה. פרצה תגרה בין החייט המתגונן ובין פוֹקס ושוליותיו, שרצו לסחבו אל ה“צך”. היהודים סגרו את פוֹקס באחד החדרים, כדי לאפשר לחייט להימלט ולטשטש את עקבות עבודתו. בינתים הפיצו השוליות שמועה בעיר, שהיהודים רצחו את פוקס. נתקהל אספסוף עירוני, שהתנפל על היהודים בטלומצקה, אולם היהודים התבצרו והחזיקו מעמד בפני המתקיפים. אותה שעה הסתער ההמון על היהודים שעסקו במסחר בארמון פוצ’יוב. היהודים שהופתעו מהתקפה זו הפקירו את דירותיהם וחנויותיהם וברחו. ההמון שדד וגזל את רכוש היהודים במשך 4 שעות. צבא-המשמר העירוני והמרשלקאי נפגש במטר אבנים; הובהל צבא רגלים ופרשים של גנרל בישבסקי, שהשליט שקט בעיר.

אחר הפרעות דרש בוטרימוביץ' בסיים לענוש את האשמים ולשלם פיצויים ליהודים. בדרישת בוטרימוביץ תמכו הקשטלן יז’ירסקי והציר ברצלב ווברז’צקי. נבחרה ועדה לחקירת הפוגרום, ואולם לרגל המאורעות הפוליטיים שנתרחשו מייד לאחר זאת לא נתקיימה החקירה.

ב-22 ביוני 1790 נבחרה ועדה מיוחדת לעיבוד תכנית הרפורמה ליהודים. הועדה הורכבה מתשעה צירים (3 סינטורים ו-6 צירי הסיים), ביניהם סגן המזכיר של הכתר, ההגמון מחלם גרניש, הקשטלן הלוקובי, יושב-ראש הועדה (אחרי גרניש) יז’ירסקי, הציר ברצלב חוֹלוֹניבסקי, ציר פּוֹזנה זקרז’בסקי וציר פינסק בוטרימוביץ'. הועדה ביררה תכניות שונות, מאלה שהזכרנון למעלה, ועל סמך החומר הזה עיבדה תכנית משלה, אולם לא הספיקה להציעה לפני הסיים, שהיה עסוק בשאלת המבנה המדיני של ממלכת פולין.

תגובת יהודי ורשה על הפוגרום היתה קלושה. כיוצא-מן-הכלל יש להזכיר תזכיר ששלחו יהודי ורשה אל יועצי הערים (“פּלניפּוֹטנטים של הערים הפולניות”), שנכתב ב-1790 (נדפס ב“שבועון הסיים” שהופיע אז בשפה הצרפתית בפולין). התזכיר טיפל בחלקו הראשון בשאלת היהודים בפולין, ובחלקו השני – במלחמת יהודי ורשה לזכויותיהם. התזכיר הצטיין באומץ-לב, בטון תקיף ובהגיון מתובל בהומור ובאירוניה. בתזכיר הודגש שיתוף האינטרסים של המעמד השלישי ללא הבדל דת, וכן ההכרח להגן עליהם בכוחות משותפים. מחבר התזכיר השתמש בזריזות דיאלקטית בנימוקים שהציעו העירונים בתזכירם לסיים, לשם הגנת זכויותיהם. אף הוא לא דרש אלא אותה זכות טבעית שהעירונים הנוצרים דרשו לעצמם. העירונים איימו על השלאכטה במעשי המהפכה הצרפתית, והרי מהפכה זו היא שהיתה ראשונה להעניק זכויות ליהודים. התזכיר מסתיים באזהרה, שאם ורשה תנעל שעריה בפני היהודים, ישתקעו בפראגה, וזו תקבלם ברצון, לדעת ורשה.

בניגוד גמור לתזכיר זה, שיצא מחוגים בעלי-ביתיים של סוחרים ובעלי-מלאכה זעירים, היה תזכיר אחר, שהוגש אותה שנה על-ידי הבנקאי דוד ירמיהו קניגסברג משלזיה למלך סטניסלב אוגוסט. קניגסברג שהיה נמנה על המתקדמים ויסד בורשה כמה מוסדות-צדקה, ביקש זכויות אזרחיות ל-250 משפחות מקרב יהודי העיר. כמובן נתכוון מחבּר התזכיר רק לבנקאים ולגדולי המסחר.


השאלה היהודית בסיים    🔗


ב-14 באפּריל נתקבל בסיים חוק הערים, אולם היהודים, שנחשבו תושבים ולא אזרחים, לא קיבלו לפי החוק שום זכויות.

ב-3 במאי 1791 קבל הסיים את החוקה החדשה של פולין. חוקה ריאקציונית זו שנתנה אי-אילו זכויות לעירונים, והשאירה את האיכרים בשעבודם, עברה בשתיקה גמורה על היהודים. הדבר לא מנע מעשירי ורשה היהודית לחוג ברוב פאר את חג מתן הקונסטיטוציה.

ב-24 במאי 1791 עורר שוב בוטרימוביץ את השאלה היהודית במליאת הסיים ודרש לדון בתכנית שעובדה על-ידי הועדה. אולם הסיים החליט להסיר את השאלה מעל הפרק. ב-30 בדצמבר 1791 העלה שוב הציר הפינסקאי את השאלה ורב את ריב היהודים.

השאלה נדחתה שוב, או יותר נכון – נמסרה לועדה, שהושלמה בראשית 1792 על-ידי צירים חדשים. תכנית-הועדה החדשה עוררה התנגדות רבה, ביחוד מצד באי-כוח הערים בועדה. אולם לבירור בסיים לא הגיעה והסיים הגדול לא פתר את השאלה היהודית.


תכנית הרפורמה של המלך סטניסלב אוגוסט פּוֹניאטוֹסקי    🔗


היהודים שהתיאשו מלהשיג את זכויותיהם הצודקות על-ידי המוסד המחוקק העליון, החליטו לשפר את מצבם על-ידי… המלך סטניסלב אוגוסט. בסתיו 1791 נתאספו בורשה שליחי הקהילות מן הכתר מליטא (על סמך החלטת שליחי הקהילות של ליטא ביריד זלבה) ובראשם הפרנס הורשאי פסח חיימוביץ' (השתדלן הראשון). יש לשער שגם הבנקאים של המלך היימן וסימון, סוכן המלך אברהם הירשוביץ ואולי גם שמואל זבּיטקוֹבר השתתפו באסיפה. פסח חיימוביץ' מסר למזכיר החשאי של המלך, הכומר האיטלקי שיפיו פיאטולי, תזכיר שהכיל הצעה14 לכיסוי חובות המלך.

פיאטולי רצה להביא לידי הגשמת הרפורמה, אולם בעיקר עניינו אותו ההתחייבויות הכספיות של היהודים. לשם כך האריך במשא-ומתן והשהה את ראיון היהודים אצל המלך. לבסוף קיבל המלך משלחת של היהודים בנוכחותם של פיאטולי, הכומר קוֹלוֹנטיי ולינוֹבסקי. היהודים ביקשו זכויות אזרחיות, זכות רכישת קרקעות בערים, וקיום ההנהלה העצמית הקהילתית; באותו מעמד הגישו לו במתנה 15.000 זהובים בזהב (170 זהובים פולניים) וגם הבטיחו לפרוע את כל חובות המלך.

אגב המשא-ומתן עם המלך גזר המרשלק הגדול של הכתר, תחת לחץ העירונים, לגרש את כל היהודים מורשה. לא הועילה קובלנותו של חיימוביץ' לפני המלך. שליחי הקהילות עצמם עם חיימוביץ' בראשם היו אנוסים לעזוב את עיר-הבירה ולעבור לפראגה.

הודות להתערבותו של פיאטולי קרא המלך את המרשלק ונדלין מנישק את ראש העיר לציית וביקש להמתיק את הגזירה. המרשלק הסכים; לטובת היהודים התערב גם השגריר הרוסי בורשה, אולם ראש העיר סירב; לבסוף ניאות גם ראש-העיר לבקשת המלך. היהודים חזרו לורשה. נציגי היהדות הורשאית עם הבנקאי סימון בראשם מסרו ב-13 במארס 1792 למלך “מתנת תודה בסכום 40.000 זהובים, כמפרעה לסכום גדול שישולם אחרי השגת הזכויות”. אך פרשת הגירוש מורשה עדיין לא נגמרה.

בינתים השתדל המלך להיטיב עם היהודים ועיבד תכנית-רפורמה משלו. התכנית של המלך, שמחברה היה שומר-החותם הגדול של הכתר שיקורסקי, היא תעודה חצי-רשמית שנועדה בשביל הסיים באמצעות ה“דפּוּטציה”. תכנית זו יש בה משום פשרה בין מגמות ההטמעה של רוב המתקנים הפולניים ובין שאיפות היהודים נאמני המסורת לשמור על הוי-החיים של מסורת דתם ועל עצמאותם הקהילתית. התכנית לא היתה מכוּונת לבטל את הקהילות, אלא לצמצם את סמכותן בעניני דת בלבד, אגב שימוש רשמי בשפה הפולנית. התכנית מעניקה ליהודים חופש-המסחר בכל הערים, אוסרת עליהם לחכור בתי-מרזח, אך מרשה לנהל סודניות ולמכור משקאות בחביות; זכות הישיבה בערי המלך תהיה תלויה בהסכמת המגיסטרטים, ובערי האצילים ובכפרים – ברשות האצילים.

גם תכנית ריאקציונית זו, שהתנתה את זכות הישיבה של היהודים ברצון ה“פריצים” והמגיסטרטים, מנעה מהם את ההשתתפות במוסדות הממלכה והמגיסטרטים, וּבאה להטביע את חותם התרבות הפולנית על החינוך היהודי והטילה על היהודים מס שנתי כבד – לא זכתה לבירור בסיים.


תכנית אגודות הסוחרים בורשה    🔗


ב-26 בנובמבר 1791 הגישה אגודת הסוחרים בורשה למגיסטרט הורשאי תכנית רפורמה בשם “עקרונות להכנות סידור היהודים” על-מנת למסור אותה, אחרי תיקונים ושינויים, לסיים, בהסכמת שלטונות שאר הערים. תכנית זו של מעמד-הסוחרים הפולני בעיר הבירה, תכנית המלאה תאות-בצע, צרוּת-עין וטמטום מדיני, מטפלת בסטטוס של היהודים בערים משלושה סוגים: 1) בערי המלך החפשיות, שהיו מוגנות בפני חדירת היהודים על ידי חוקים, חוקות ופריבילגיות; 2) בערים חפשיות, הנותנות ליהודים זכות-ישיבה על סמך תנאים וחוזים מסוימים; 3) ובערים, בעיירות ובכפרים, שאין להם שם שום הגנה חוקית. בערים מן הסוג הראשון תהא ישיבתם של היהודים אסורה בהחלט; ורשה נוטלת על עצמה לשלם בהתנדבות לאוצר המלוכה מדי שנה בשנה סך 400.000 זהובים פולניים “מתוך ההנחה המתוקה היחידה”, כי תמורת זאת יגורשו היהודים “שנתרבו במספר עצום ובלתי-צודק”. בערים מן הסוג השני מציעה התכנית לקבוע מראש את מספר המשפחות היהודיות, שיוכלו לשבת בהן בתורת יהודי-חסות, בתנאי שכל יחיד ויחיד יקבל מן המגיסטרט תעודת-המלצה (Dyplomat protekcji). תעודה כזאת תינתן לכל יחיד עד מלאות המכסה, אולם חלף זכות הישיבה חייבים “יהודי-החסות” לשלם לאוצר המלוכה ולקופת העיר (לקרן בית-החולים) בערים משלוש הדרגות תשלומים מ-750 זהובים עד 4.500 זהובים. חוץ מזה חייבים הם לרכוש חלקות-אדמה שמחירן מגיע בערים מדרגה א' – ל-24.000 זהובים ומעלה. בערים מדרגה ב' – ל-8.000 זהובים ובערים מדרגה ג' – ל-4.000 זהובים. “תעודות-ההמלצה” אלו עוברות בירושה לאלמנות וליורשים ממין זכר בלבד. לפני קבלת התעודה יישבע כל “יהודי-חסות” שבועה חגיגית, שאינו עומד בקשרי שותפות עם יהודי אחר או בן דת אחרת; שבועת שקר תגרום להחרמת מחצית הרכוש. יהודים רשאים לפתוח חנות אחת או סדנה אחת, בעלי-מלאכה רשאים להעסיק שלושה שוליות, סוחרים – ארבעה; בניהם או חתניהם העוסקים במסחר לעצמם חייבים לפדות תעודות לחוד.

אשר לערים, עיירות וכפרים פרטיים, שאינם כפופים לשיפוט בתי-הדין העירוניים, קובעת התכנית, שעל מצב היהודים בהם יכריעו בעלי-האחוזות עצמם, ואולם היא דורשת במקרה קובלנה בשל חובות של סוחרים יהודים או מעשי-הונאה של בעלי-מלאכה יהודים לתבוע אותם לבתי-דין עירוניים בעיר הקרובה.


יהודי ורשה ערב מרד קוֹשצ’ושקוֹ    🔗


וכך, ערב החלוקה השניה, מופיעה פולין הפריצית-הקתולית בדמות משולשת של ריאקציה פוליטית, קנאות דתית ואֵגוֹאיזמוּס מעמדי. הקולות הבודדים של אישים ליברלים לא מצאו הד במדבר האוליגרכיה הפולנית המנוּונת. אולם היהודים לא הסתלקו מתקוותם, כי שעת הרפורמה וההקלה ליהודים תגיע בקרוב.

ביום הזכרון הראשון של הקונסטיטוציה, ב-3 במאי 1792, השתתפו כל היהודים בחגיגות העם הפולני. קהילת ורשה (פּראגה) הדפיסה בארבע לשונות: פולנית, גרמנית, צרפתית ועברית, הימנון מיוחד, “שיר תהילה”. בשער ההימנון נדפסה הכתובת האפיינית: “לחגיגת שלושה במאי 1792, לזכר חוק-הממשלה שנתקבל בסיים של הרפובליקה בכל האסיפות של העם היהודי לאות התרגשות והשתתפות בשמחה הכללית. מוגש על-ידי שליחי האסיפה היהודית, הורשאית (ורשה, דפוס פיוטר דופור, יועץ החצר של הוד מלכותו ומנהל בית-הדפוס של קורפוס הקדטים)”. משלחת יהודית מיוחדת הגישה למלך את ההימנון בכריכה הדורה; בכל בתי-הכנסיות בורשה נערכו תפילות חגיגיות.

כפי שהזכרנו לא נגמרה עדיין פרשת הגירושים. הגירוש הוכרז על-ידי המגיסטרט ב-8 בפברואר 1792 נקבע ל-23 ביוני. נציגי היהודים פנו לכומר הוּגוֹ קוֹלוֹנטיי, ידיד היהודים, וביקשוהו לעכב את הגזירה; חלף עזרתו נתחייבו לכלכל שני גדודי צבא. קוֹלוֹנטיי הודיע על כך לסיים, אולם הסיים סירב להתערב בדבר.

חרב-הסכנה היתה תלויה מעל ראשי היהודים. עשרים נציגים של יהודי ורשה פנו בימים ההם בתזכיר אל המיניסטריון לעניני פנים וביקשו בו בין שאר הזכויות גם זכות להגנה ממשלתית. בקשר עם תביעה זו השיבה הועדה, שלפי חוקת ה-3 במאי נהנים מזכות ההגנה כל אזרחי המדינה, וממילא לא יוצאו גם היהודים מן הכלל. הכלל: “אין מאסר בלי חוק” חל גם על העם היהודי. אולם על-פי התהום של חורבן פולין המשיכו יועצי-העיר המטומטמים את מלחמתם ביהודים.

אותה תקופה נתרחש בפולין מאורע מדיני מחפיר, שזיעזע ועירער את יסודותיה. אצילי פולין, שהחוקה המתונה של ה-3 במאי היתה מהפכנית מדי בעיניהם, נתכנסו לאסיפת-סתרים בכפר טרגוביצה, הרימו את נס המרד בשליטי פולין ופנו אל הקיסרית הרוסית בבקשת עזרה צבאית בפני המהפכנים. רוסיה נענתה מיד לבקשת “הקונפדרציה הטרגוביצאית”.

ב-1793 פרצו צבאות רוסיה ופרוסיה לפולין. בוצעה החלוקה השניה של המדינה בין רוסיה ופרוסיה. הסיים שנתכנס בגרוֹדנוֹ (נובמבר 1792 – יוני 1793) הכיר על-כרחו בחלוקה.

יהודי ורשה שלחו לסיים זה משלחת, שהשתדלה לפני הצירים בדבר מתן זכות-ישיבה ליהודים בורשה. אולם גם יועצי עירית ורשה באו לגרודנו והצליחו בשליחותם. הסיים הגרודנאי קיבל החלטה, כי על היהודים לעזוב את עיר-הבירה.

ואמנם במאי 1793 פירסם ממלא-מקומו של מרשלק-הכתר פקודת-גירוש. לסוחרים היהודים הסיטונאים ניתנה שהות של 14 יום למכירת סחורותיהם. כל יהודי ורשה היו שרויים בחרדה. ברגע האחרון פנו היהודים אל השגריר הרוסי סיורס, ובתפילה ובדורון ביקשוהו לעכב את הגזירה. גם משלחת יועצי ורשה פנתה לסיורס, שהואיל לקבל מתנה גם ממנה. לאחר שננעל הסיים הגרודנאי דרש השגריר ממשלחת היועצים לתת ליהודים שהות של 4 שבועות לשם חיסול עסקיהם. רק עתה הבינו יועצי העיר, כי כל מזימותיהם עלו בתוהו.

מעודדי-נצחון פנו נציגי היהדות הורשאית ב-9 באוגוסט 1793 וחזרו ופנו ב-23 בו אל המגיסטרט בהצעה לכרות חוזה, שיאשר את זכות-הישיבה של היהודים בורשה. אולם המגיסטרט לא שעה לבקשות היהודים.

ובינתים התחולל בחיי העם הפולני מאורע, שזיעזע את כל המדינה: פרץ מרד קוֹשצ’וּשקוֹ.


מרד קוֹשצ’וּשקוֹ ב-1794    🔗


תדיאוּש קוֹשצ’וּשקוֹ, אדם ליברלי בכל נפשו ומאודו, התיחס אל היהודים יפה. אחרי השבועה שנשבע ב-24 במארס 1794 בשוק בקראקא, הלך לקזימיר ובבית-הכנסת הישן קרא ליהודים להשתתף במרד. ואמנם הקהילה הקרקובית נדבה סכום הגון לצרכי הצבא והתחייבה גם לגייס חיילים יהודים לצבא המורדים.

יהודי ורשה נענו לקריאתו. אמנם, רבים מעשירי ורשה, כנוצרים כיהודים, ברחו, ואחדים מן הנמלטים נתפסו עם רכושם. אך במרד השתתפו בעיקר המוני-העם היהודים, בעלי-מלאכה זעירים, אלמנטים מחוסרי עבודה ופרנסה, לרבות פסולת סוציאלית מן “העולם התחתון”. היו אלמנטים שהתלכדו לחברה בשם “דלת בני הדת הישנה”.

ההמונים האלה השתתפו במרד בפועל. בימי 17 ו-18 באפריל הזדיינו, איש כפי יכלתו, ויחד עם הפולנים גירשו, בראשותו של הסנדלר יאן קילינסקי והכומר יוּזף מאיר, את צבאות איגלסטרם מעיר-הבירה. כשנוסדה אחרי גירוש הרוסים גוארדיה (מיליציה) לאומית בורשה, השתתפו בה היהודים, מאורגנים בפלוגות מיוחדות. בשעה שצבאות רוסיה התקרבו לורשה, השתתפו כ-2000 יהודים בביצור העיר. יום-יום, בימי חול ושבת, הלכו היהודים לקצב צלילי מוסיקה עם מעדרים ביד לשפוך סוללות. היהודים השתתפו גם בקרבות פרטיזנים בעיר עצמה. אף-על-פי שבהשפעת יועצי העיר לא נתקבלו היהודים לחיל “הגיוס הכללי”, השתתפו בפועל בהגנה וגילו מעשי-גבורה בחוצות ורשה. יהודי פוצ’יוב, למשל, הסתערו על הצבא הרוסי ואף לכדו תותח. באחד הכרוזים העלה קוֹשצ’וּשקוֹ על נס את גבורת החיילים היהודים, שמסרו את נפשם למען נצחון האנושות.

קהילת ורשה, דוגמת קהילות יהודיות אחרות, הושיטה גם עזרה חמרית למרד, והתחייבה לשלם סכום של 72.450 זהובים ב-4 שיעורים. הסוחרים העשירים תמכו במרד גם על-ידי זה שהוכרחו להמיר מטבעות-כסף בכסף של נייר.

על אף מעשי הגבורה הפּטריוטיים של יהודי ורשה לא שינו העירונים את יחסם אליהם. אמנם לא היתה השעה כשרה לדרוש את גירוש היהודים מורשה, אולם העירונים שמרו בהקפדה על מסורת בידולם האזרחי של היהודים. לא רק המגיסטרט וראש-העיר, אלא גם המועצה הלאומית העליונה מצאו לנחוץ להגן בימים כאלה על מס פתק-היום. כשפנתה קבוצת יהודים אינטליגנטים אל המועצה הלאומית העליונה בבקשה לבטל את המס המחפיר, קיבלה… תשובת סירוב! אסיפת “דלת בני הברית הישנה|” בורשה פנתה בבקשה לראש-העיר לבטל את פתק-היום המכביד כל-כך על עניי-העם, ולהטיל במקומו על היהודים העשירים מס רכוש של 10%. אף קוֹשצ’וּשקוֹ גינה את פתק-היום לפני המועצה הלאומית. אך המועצה הלאומית הקשיחה את לבה לכל הבקשות, והסכימה לכל היותר להוזלה במחירי הפתק.

בימי מצור אלה, שלא ניבאו הצלחה לצבא הפולני, נולד גם הרעיון של הקמת גדוד-פרשים יהודי עצמאי, שיילחם תחת דגלה של פולין בכובשים הרוסים. אבות הרעיון הזה היו בּרק יוֹסלביץ' ויוסף אהרונוביץ'.


בּרק יוסלביץ    🔗

ברק יוסלביץ נולד בעיירה הליטאית קרטינגה, נחלת האציל הוילנאי מאסאלסקי. בנעוריו היה מצליף אצל סייס יהודי, אחר-כך שימש סרסור אצל מאסאלסקי, שהומת בעוון בגידתו בעמו. במסעיו בחוץ-לארץ בשליחות נותן-לחמו קנה ברק לעצמו במידת-מה את הלשון הצרפתית והכיר הליכות-עולם. בתקופת הסיים הגדול גרו ברק עם אשתו רבקה בפראגה של ורשה, קרוב לודאי בגולנדצ’ינוב, שבה היתה הישיבה מוּתרת ליהודים. בשנת 1789 נולד לו בנו היחיד יוסף. ברק הוסיף גם בפראגה לעסוק בסרסרות, במסחר סוסים וכו'.

באפריל 1794, בתקופת המצור על ורשה, הופיעו לפני המפקד של ורשה בּרק יוֹסלביץ' ויוסף אהרונוביץ' והביעו נכונותם לגייס כמה מבני־בריתם להגנת המולדת. הגנרל מוקרונוסקי קיבל ברצון את הצעתם ומילא את ידיהם לגייס מאה צעירים יהודים לספּקוּת צבאית ולריגול האויב. אולם שירות כזה לא היה לפי רוחם של המציעים.

ב-17 בספטמבר 1794 פירסם קוֹשצ’וּשקוֹ ב“עתון הממשלתי” קול-קורא ליהודים, בו העלה על נס את גבורת ישראל בימי קדם ובתקופת החשמונאים. שיבח את התנהגות יהודי ורשה ב-17 וב-18 באפריל, והזכיר את בקשת ברק יוסלביץ ויוסף אהרונוביץ. “הנני מרשה להם – סיים המנהיג את כרוזו – לגייס את הגדוד הנזכר, לציידו בכל התחמושת הדרושה, כדי שיוכלו לעמוד בהקדם במערכה להילחם באויב”. קול-קורא זה נחתם לא רק על-ידי קוֹשצ’וּשקוֹ, אלא גם על-ידי בּרק, שמוּנה לשר-גדוד של היחידה היהודית, פירסם באוקטובר קול-קורא נלהב אל היהודים שנסתיים במלים דלקמן: “האלוהים הכל-יכול עמכם, ואני אהיה לכם לראש! באשר תהיה סכנה, שם אלך, ואתם תלכו אחרי! ובכן, אחים יקרים, זכיתי להתמנות לשר-גדול בפקודת המנהיג העליון. התעוררו איפוא, עזרו לשחרר את פולין המדוכאה. אחים נאמנים! נילחם למולדת עד טיפת דמנו האחרונה. אם אנחנו לא נזכה לשחרורה, האי בנינו יחיו חיי בטחון וחופש ולא ישוטטו כחיות-טרף”.

אם בלשונו של קוֹשצ’וּשקוֹ ואנשיו נשמע הד דעותיהם של אנשי המהפכה בצרפת, עלה מתוך דבריו של ברק זכר ללשום של הועדים היהודים בפאריס ובערים אחרות בצרפת שתים שלוש שנים לפני-כן, בימי המהפכה והקוֹנוונציה.

ב-5 באוקטובר קיבל ברק מן הקופה הלאומית הראשונה 3.000 זהובים פולניים וניגש לארגון גדוד-הפרשים. מספר הפרשים הגיע עד 500. כמה היסטוריוגרפים (ובתוכם קורזון) מפקפקים בעצם קיומו של הגדוד, שלא יכול היה בלי אמצעים דרושים לקום במשך חודש ימים, החל מראשית אוקטובר עד הסתערות על פראגה. מתקבלת על הדעת הנחתו של הפרופ' מ. בלבן וגנרל קוּקיל, שגדוד זה, אשר נתמך על-ידי הקהילות היהודיות (לפי עדותו של קצין הצבא אנטוני סקוטניצקי) הורכב בחלקו מן המיליציה היהודית בורשה. לפי דעת שאצקי הורכב גם מאספסוף יהודי “הולכי-בטל” שגויסו גיוס-חובה.

ב-4 בדצמבר הסתערו צבאות הגנרל סוּבוֹרוֹב על פראגה. 15 אלף פולנים נפלו חלל על סוללות פראגה וברחובות ורשה, מהם כמה מאות יהודים. יש לשער, כי כמעט כל הגדוד היהודי הושמד בהתקפת-דמים זו. טבח פּראגה נרשם בתולדות יהודי פולין כדף שחור של חורבן ושואה.

ברק נפל שבי בידי הצבא האוסטרי; מאוסטריה הצליח להימלט לצרפת. ב-9 בינואר עזבו צבאות רוסיה את עיר-הבירה ונכנס לתוכה הצבא הכובש הפּרוסי.


 

תקופת הכיבוש הפרוסי (1795 – 1806)    🔗

תקנת־היהודים משנת 1797    🔗

בחלוקה השלישית של פולין. בשנת 1795, נספחו ורשה והמחוזות השוכנים מעבר לנהרות בוג ונימאן מערבה – לפרוסיה. ב־17 באפריל 1797 תיקנה הממשלה הפרוסית תקנות (״הסידורים הכלליים של היהודים במחוזות הדרומיים והמזרחיים – החדשים של פרוטיה"), שהיו מכוונות להסדיר את החיים הפנימיים והחיצוניים של האוכלוסיה היהודית בשטח הכיבוש הפרוסי. תקנת יהודים זו – (General Judenreglement) שנבעו מתוך אינטרסים הממלכתיים־המדיניים של פרוסיה והסיחה את דעתה ממהותה הרוחנית וצרכיה הסוציאליים של האוכלוסיה היהודית, ביטלה כמעט את האוטונומיה הקהילתית היהודית: היא נטלה מן הקהילות היהודיות את זכות השיפוט. הפיקוח על בתי־הספר, מינוי הפקידים וכו' וצימצמה סמכותן בעניני־דת בלבד, כגון רבנות, בתי־תפילה, עניני כשרות, בתי קברות וכו'. על הרב היה לדעת את השפות גרמנית ופולנית. התקנה קבעה את מספר פקידי הקהילה ותפקידיהם; במקום בחירת פקידים הונהג מינוים על־ידי הממשלה מקרב נכבדי העדה. במקום פרנסי־קהילה ניתנים ליהודים יועצי מגיסטרט משלהם. בתי־הספר היהודיים מוחזקים על־ידי המלוכה. היהודים שוחררו מחובת עבודת־הצבא ובמקומה הונהג מס־צבא. גם בשטח הכלכלה הכניסה התקנה הגבלות. ליהודים הותר לבנות בתים על מגרשים ריקים ובמקומות שאין להם בעלים נוצרים, המסחר היהודי צומצם. אסור היה לסוחר יהודי לחזר עם סחורתו על הפתחים מחוץ לשוקים, לעסוק במלאכה או במקצוע נוסף אחר. ליהודים תושבי־כפר אסור היה לעסוק במלאכה, למכור לאיכרים מצרכים שאינם נוגעים לחקלאות. בעל־מלאכה חייב להיבחן ולקבל תעודה. ורשאי להעסיק רק שוליות ותלמידים יהודים נתיני פולין. יהודי רשאי היה לשאת אשה רק אחרי הגיעו לגיל 25 . אם היה בעל הון מסוים או פרנסה קבועה. ושילם מס־קידושין בגובה מ־3 עד 5 טאלרים בעד הרשיון. הנושא לאשה בת־חוץ חייב שיהא לו הון של 500 טאלרים לפחות. התקנה הכירה בזכות־המולדת (Heimatsrecht) של התושבים היהודים; תקנות מיוחדות קבעו את זכויותיהם של יהודי־חוץ. כל היהודים חייבים להקנות לעצמם שמות־ משפחה. אשר לגיטאות היהודיים בערים בעלות פריבילגיה, לא ביטלה אותן התקנה, אולם הציעה לעירונים, שיבטלו אותן בעצמם, לטובתם הם.

ההסדר הזה היה צירוף של חוקת היהודים של יוסף השני באוסטריה עם ביכורי הרפורמה בפרוסיה ועם קצת עקרונות של האמנסיפציה בצרפת מתוך התאמה לתנאים המיוחדים של ממלכת פולין, אם כי היתה זו לכאורה תקנה לטובת היהודים לעומת המשטר של פולין, הרי למעשה נסתמכה החוקה הזאת בעיקר על הפרקים השליליים שבתקנות היהודים בארצות האמנסיפציה הגמורה או החלקית; היא שאלה מהן את כל התקנות שהיו מכוונות לביטול האופי המיוחד של העדה היהודית בהוי־החיים. בתרבות, בארגון חייהם הציבוריים והעדתיים. החוקה החדשה נתנה להם מסגרת כללית למעמד אזרחים שהספיקה לקשרם אל המשטר החדש, מתוך ניגוד לאוכלוסים הפולנים ששנאתם תתגבר, בלי לבטל רבות מן ההפליות שהיו קיימות עד עתה.

אמנם המדיניות של הממשלה לגבי היהודים סייעה להתישבות היהודים בורשה ובשאר הערים, שרבות מהן נהנו מן ״הפריבילגיה של אי־סובלנות כלפי היהודים", וביחוד להתישבות היהודים יוצאי־גרמניה. ואולם המגמה הגרמניזטורית של הממשלה היתה זרה ליהדות הפולנית. ולא נקלטה אלא בשכבה דקה של האינטליגנציה המשכילה. היא לא הצליחה, כשם שלא תצליח לאחר־מכן הפוליטיקה הרוסיפיקטורית של הממשלה הרוסית. לא ייפלא איפוא, שהתקנה הגרמנית לא נתקיימה אלא במידה זעומה, כמה מסעיפיה נשארו על־גבי הנייר, כגון החזקת בתי־הספר על־ידי המלוכה. צמצום מספר בתי־תפילה ועוד. הממשלה היתה אנוסה להתחשב בהתנגדות ראשי הציבור היהודי לגזירות הקשות שנגזרו על האוכלוסיה היהודית. ואמנם בפקודה משנת 1802 בוטלו הגזירות של פולין הישנה, והן: איסור־הישיבה של היהודים בערים בעלות הפריבילגיה ואיסור קבלת יהודים לאגודות־אומנים נוצריות.

אכן, הרבה גזירות של פולין הריאקציונית־הפיאודלית נשארו בתקפן, ובראש וראשונה – ״פתק היום“. ואולם מעז יצא מתוק. חתירות העירונים הביאו לידי כך, שגם הממשלה הפרוסית היתה מוכנה לגרש את היהודים מורשה. ואולם פיתוי ההכנסות הרבות של מס־הפתק מנע את המגיסטרט מלבצע את זממו. נתקבלה החלטה פשרנית, שהיהודים שנמצאו בורשה לפני ה־9 בינואר 1796 יקבלו זכות ישיבה. תושביה הארעיים נתחייבו לשלם מס של זהוב ליום. על אלה שנשתקעו בה אחרי שנת 1799 הוטל לפדות פתק־היום. שאלת הישיבה בורשה קיבלה איפוא פתרון חלקי ופשרני, זכו רק המאושרים, שהיו קרואים בשם ״זעקס און ניינציגערס”, כלומר היהודים שהתישבו בורשה עד 1796. ואולם, למודי־נסיון ידעו גם היהודים המקופחים ליהנות מזכות הישיבה בעיר הבירה.

בנוגע למסים נתחייבו יהודי ורשה לשלם שני מסי־יסודו מס־הזנה (Nahrungssteuer) ומס סובלנות (Toleranzsteuer).היהודים שילמו באופן יחסי סכום גדול יותר מאשר הנוצרים. חוץ מזה הוכרחו יהודי ורשה לשלם מס הבשר הכשר, שהיה למעמסה על עניי־העם.

באשר לקהילה היהודית החליטה הממשלה, מטעמים פיסקליים, לחדש את סמכותה ולהגביר את שלטונה. הקהילה היתה מורכבת משלושה פרנסים נבחרים ומזכיר. שלושת הפרנסים הראשונים היו: משה אהרן פירשטנברג, אהרן שמואל ויוסף לנצוטר: המזכיר – שכנא ניידינג. ברשות הקהילה נמצאו כל מוסדות הצדקה והחינוך, כגון ביקור־חולים, מלביש־ערומים, חברה־ קדישה, בית־החולים מיסודו של דוד קניגסברג, שעבר בשנת 1805 לרשות הקהילה, והחל משנת 1806 גם בית־הקברות הידוע שברחוב גנשה. אולם, עיקר פעולתה של הקהילה היה – גביית מסי־המדינה. הקשיים המרובים שהיו כרוכים בכך – הם שהניעו את הממשלה לחדש את הקהילה ולמסור לידיה את הטלת המסים על היחידים ואת גבייתם. מושג־מה על ענין מסי היהודים מתקבל מהסדר תשלום מס־הבשר בורשה.


מס־הבשר בורשה    🔗

מס־הבשר, שנקרא בפנקסי הקהילה בשם ״קורובּקא דזובחי זבח" או בקיצור ״קוֹרוֹבּקא“, היה קיים בורשה במשך כל המאה הי”ח. אולם, החל משנת 1770 היה נכנס כולו לקופת־העיר. המרשלק של הכתר, הנסיך סטפן לוּבּוֹמירסקי אסר אותה שנה על היהודים לדור בוורשה, ורק ליהודים מסוגים מסוימים, כגון סוחרים־סיטונאים או יהודים שבאו לרגל עסקים, משפטים בבית־דין וכו' התיר לשבת בה במשך שבועים, לצרכי היהודים האלה החכיר הנסיך לשני יהודים את הזכות לעסוק בשחיטה ולהחזיק מסעדה. בתחילה שלם השוחט בעד זכות השחיטה 600 זהובים לשנה, ובעל המסעדה – 400 זהובים. אולם ההתחרות בין היהודים גרמה לידי כך, שדמי החכירה עלו עד לעשרת אלפים זהובים לשנה. ראתה ״אגודת הקצבים הנוצרים" שמס־הכשר מכניס סכומים עצומים. וחכרה בשותפות עם היהודי שמעון בן העניך את מס־הבשר בסכום 18.000 זהובים, ואף נתחייבה לא לקבל יותר משמונה זהובים מכל שור הנשחט לבשר כשר, כלומר שליש בערך משויו בעת ההיא. גם חכירת־הזכות של החזקת המסעדה עלתה מ־400 זהובים בשנה ל־4.000 זהובים. עם עליית דמי החכירה נתרבה מספר השוחטים והמסעדות. ב־1797 כבר נמצאו בורשה (חוץ מפראגה) עשרה שוחטים וחמש־עשרה מסעדות.

המס העיקרי היה מס הבשר הכשר, ולא ייפלא שקהילת ורשה, שלא קיבלה שום טובת־הנאה ממנו, נלחמה מלחמה קשה וממושכת על זכות זו. עם גידול האוכלוסיה היהודית בורשה. נתרבו הוצאותיה של הקהילה, שחייבת היתה להחזיק ולכלכל מוסדות דתיים שונים. מאידך גיסא סבלו היהודים מנגישות העירונים הנוצרים שלא פסקו מלחתור תחתם ודרשו מן השלטונות לגרשם. השתדלויות הקהילה לפני השלטונות לטובת היהודים המוּדחים דרשו סכומים כבירים והקהילה כמעט שלא נהנתה לגמרי ממקור ההכנסה הראשי – מס הבשר הכשר. בהתחרות הפומבית היו הנוצרים זוכים תמיד בחכירת־המכס הודות לכוחם הפוליטי, וההכנסה היחידה של הקהילה היתה – ההכנסה משחיטת־חוץ, שהיתה אסורה לפי החוק. ביחוד הורע המצב החמרי, לאחר ש״התקנה היהודית" נטלה מן הקהילה את זכות הטלת־החרם. פרנסי־הקהילה דרשו איפוא להפוך את מס־המזון למס ישיר של בשר כשר ולהרשות להם להשתמש בזכות החרם. עד מהרה ראו הפרוסים הכרח להחזיר לקהילה זכות זו, שהקלה על גביית מס־הבשר.


מוסדות ציבוריים בסוף המאה הי"ח    🔗

לא רבים היו מוסדות הצדקה והחינוך של יהודי ורשה: כמעט את כולם אנו מוצאים בצואתו של ר' הירש צנצמינר, עד שנת 1806 לא היה בורשה בית קברות יהודי, ויהודי ורשה היו קוברים את מתיהם בסוכצ’וב ובגרודז’יסק. בשנת 1806 נרכש, ברשיון הממשלה הפרוסית, בית־העולם היהודי ברחוב גנשה. בית־הקברות נמסר על־ידי השלטונות לרשות החברה־קדישה בורשה, שלא היתה כפופה – לפי התקנות הפרוסיות – לקהילה. אחד מסעיפי התקנות של החברה קדישה קבע שלושה סוגי תשלומים בעד קבורת המתים. דרכי החברה קדישה, היו אלה הדרכים התקיפות שנהגה בהן חברה־קדישה בכל עיר יהודית. ״לא היה ידוע – כותב נוסבוים – אם בהירת הקבר תלויה בגובה התשלום או בזכויות האישיות של הנפטר". מכיון שהפוסק בהערכתם של המתים היתה החברה־קדישה, נפתח כר נרחב לשרירות־לב בפעולתה. החברה, שברשותה היו אמצעים כספיים גדולים, ניהלה את משקה ללא כל ביקורת. כזכר לימים קדמונים, שהחברה־קדישה חיתה מנהלת בקהילות את כל עסקי הצדקה, היתה החברה בורשה נותנת מזמן לזמן הקצבות לבתי תלמוד־תורה, תמיכות לעניים לקניית מצות, עצי הסקה או הלבשה, וגם הלואות קטנות במשכון בלי ריבית, והסיחה בזה את דעת הקהל מתקלותיה. המאורעות הפוליטיים בפולין הסיחו את דעת השלטונות והציבוריות היהודית מהסדרת הענין הכאוב הזה.

בתקופה זו חלה גם התפתחות בית־החולים היהודי. בשנת 1795 אישר הגנרל הרוסי בוקסהברן בורשה מס בגובה גרוש אחד מכל ליטרת בשר כשר לצרכי ריפוי חולים יהודים עניים, שהונהג על־ידי מרשלק המשטרה בורשה. מראשי המטפלים ברעיון בית־החולים היה הבנקאי דוד קניגסברגר. ב־1799 אושר בית־החולים היהודי על ידי השלטונות הפרוסיים; נפתח בית־חולים קטן בבית־עץ שׂכוּר ברחוב נוֹבוֹליפיה מס' 2426. הממשלה מסרה את ההשגחה על המוסד למנהל המשטרה פאץ. למפקח רשמי של המוסד מינתה ב־1807 את מזכיר הקהילה הורשאית שכנא נוידינג, בא־כוח חברת ביקור־חולים שיצג יחד עם זאת את הקהילה היהודית. בשנת 1808 הועבר בית־החולים לבנין בן שתי קומות ברחוב מרשלקובסקה, ובשנת 1811 רכשה הקהילה את הבית, שבו נמצא בית־החולים. בבית־החולים היו חמישים מיטות. מכיון שהקהילה לא יכלה לכסות את תקציב המוסד באמצעיה, פנתה לראש־העיר של ורשה בבקשה שתינתן לה רשות לגבות דמי ריפוי. ואמנם מיניסטרי הפנים הוציא בפברואר 1812 פקודה בדבר הזכות לגבות הוצאות ריפוי מקהילות־חוץ, אולם התוצאות היו זעומות.


פרעות בורשה ב־1804    🔗

המצב הכלכלי של יהודי פולין היה קשה. המוני היהודים עסקו במסחר זעיר, בחנויות ובמלאכה, אולם הממשלה לא נקפה אצבע לשיפור מצבם. בורשה נתגבשה לאטה שכבה דקה של בנקאים ואנשי מסחר גדול, שבאו ברובם מגרמניה. מהגרים אלה הביאו עמהם מלבד הון ונסיון מסחרי גם נימוסים והליכות פרוגרסיביים, שעיקר ביטוים היה בלבוש מודרני ובשימוש בלשון הגרמנית. המוני היהודים החרדים וספוגי־המסורת התיחסו באי־רצון ל״ברלינאים״ האלה וראו בהם מכשיר־התבוללות ממשלתי.

היחס החיובי של הממשלה ליהודים יוצאי גרמניה עורר יחס־איבה של המוני העם הפולני ליהודים. ביחוד נתחדדו היחסים בין היהודים והפולנים בורשה. במשך עשר שנות הכיבוש הפרוסי כמעט הוכפלה האוכלוסיה היהודית בורשה והגיעה מ־6750 נפש בשנת 1796 עד 11.911 ב־1805. כדי להקטין את זרימת היהודים לעיר, הוציאה הממשלה הפרוסית ב־1799 פקודה שהיהודים שיבואו לורשה אחרי 1799 חייבים לשלם מס פתק־היום, כנזכר לעיל, זהוב לגולגולת. מס הבשר ומס הסובלנות הוטלו על כל העדה היהודית. לרבות המהגרים מגרמניה שבאו אחרי 9 בינואר 1796. אולם כל התקנות האלו לא המתיקו את יחס ההמונים הפולנים ליהודים. המצב הכלכלי החמוּר של אוכלוסית עיר־הבירה אחרי דיכוי המרד, שהורע שבעתים על־ידי המדיניות הפיסקלית של השלטון הכובש, יצר אוירה נוחה להתפרצות יצרים. ואמנם בשנת 1804. בחג ״יום ה' הירוק" (Boze Cialo), פרצו בורשה פרעות; בשעת תהלוכה דתית נזרקה אבן בקהל, ומיד נתפשטה שמועה, כי היהודים זרקו את האבן. האספסוף העירוני התנפל מיד על חנויות היהודים ובמשך יומים שדד והמס רכוש יהודי. רק התערבות הצבא הפרוסי שמה קץ לתעלולי ההמון. בכרוניקות יהודיות לא נזכר המאורע הזה, ורק אחד העתונים הפולנים (״גזטה ורשבסקה") מעלה את הדו העגום לזכרון.

עם מפלת הצבא הפרוסי בקרב יינה בשנת 1807 בא הקץ לחבל הפרוסי, והוקמה המדינה הפולנית העצמאית. המלאכותית וקצרת הימים, הידועה בשם ״נסיכות ורשאית". קשה היה המצב הלאומי והכלכלי של היהודים בתקופת השלטון הפרוסי, ואף־על־פי־כן רכשו מספר זכויות והנחות, שנגזלו מהם בתקופת הקיום העצמאי של הנסיכות.


 

יהודי ורשה בתקופת הנסיכות הורשאית (1807 - 1813)    🔗

שלילת זכויות היהודים בנסיכות הורשאית    🔗

בשעה שקמה נסיכות ורשה ב־7 ביולי 1807, לפי חוזה טילזיט בין נפוליאון לפרוסיה ורוסיה, כבר היה שמו של המנצח הגדול ידוע ליהודי פולין, והיה מפואר בעטרת אגדה. כל מקום שדרכה כף רגלו הביא שחרור ליהודים משעבודם לחוקי ימי־הביניים. אותה שנה נתאספה הסנהדרין של רבנים ושתדלנים בפאריס, ונרקמו סביבה שמועות אגדה. אמנם, הגיעו ידיעות מארצות־המערב שאליה זו יש בה קוצים רבים, שהזכויות המדיניות שהעניק נפוליאון ליהודים באו ליטול מהם את כל אָפיים הלאומי, באו לבטל את הוי־החיים המקודש במסורת הדורות, באו לעקור את התורה מבית־ישראל ולהחליפה בחוקות הגויים. אולם ההבחנות הללו היו ענין לאנשים שהכירו את פרטי התכנית של נפוליאון, ואלה היו בין המשכילים. והמשכילים־המתקדמים הם הם שפיהם היה מלא תהילות לשמו של הגואל – הם שראו בו כורש חדש, ושרו שירים לשמו ופיארוהו כמעט כמשיח לעמם. כי באסיפת טובי הקהילות ובסנהדרין כמעט שהגיעו הדברים להרמת ידים, כי הבנקאים העשירים מדרומה של צרפת השתיקו את רבני אַלזס ולותר ובודדים מבין רבני איטליה, שצעקו חמס על חורבן היהדות – דבר זה לא הגיע עד ורשה אם כי נודע שאין דעתם של מורי־הדור, גדולי התורה והאמונה, נוחה מכל ״הגאולה".

בשיר התהילה ״שירי הוד" (נדפס בורשה בתקס"ז), שהגישה משלחת יהודי ורשה לנפוליאון, כאשר ביקר בה ב־19 בדצמבר 1806. תוֹאר הקיסר ה״גבוה מעל גבוהים" כדומה אל ״בר־אינש שאתה עם ענני שמיא“, שבא להביא צדק ושלום ליהודי פולין. ״בצלך נחיה נאפאלעאן וחיתה נפשנו בגללך, קמת בתולת ישראל, עת נפלתי בגורלך” – כאילו היו רגשות ההכנעה והתקוה של ״שה פזורה וורשוי“, רגשות אלה הביעה ״עדת ישורון ווארשוי” גם למלך החדש של הנסיכות, פרידריך אוגוסט, מלך סכסוֹניה והנסיך הגדול של פולין, בשיר־כבוד נמלץ ״תהילה" (נדפס בורשה תקס"ח), שהוגש לו ביום ביקורו בורשה (1807). שני שירי־הברכה עלומי שם המחבר, שנכתבו בסגנון של מליצה שדופה ובמידת הכנעה מופרזת, נתנו בלי ספק ביטוי לציפית־הישועה, בה קידמו המתקדמים שבין יהודי ורשה את המאורע הפוליטי החדש.

התקוות לא נתגשמו אלא במידה זעומה. ב־22 ביולי 1807 הכריזה הנסיכות הורשאית, כי ״כל האזרחים שוים בפני החוק“. למעשה עשו הפולנים את עקרון השויון פלסתר. את העניינים המדיניים של הנסיכות ניהלו הסיים. שנתכנס אחת לשנתיים במשך 15 ימים, הסינט ומועצת המיניסטרים. המלך פרידריך אוגוסט ישב בדרזדן ולא התערב ביותר בעניני המדינה. אמנם היתה החוקה החדשה לאין ערוך רדיקלית ופרוגרסיבית ברוחה מכל החוקות הקודמות. החוקה הנפוליאנית שהונהגה כחוק־המדינה ביטלה להלכה את כל ההפליות הגזעיות והדתיות בין התושבים ועירערה את יסודותיה של פולין הפיאודלית, אך לא הרסה אותם. גם החוקה המתקדמת לא יכלה לבער מושגים ומסורות שנשתרשו במשך 400 שנה. מועצת הממלכה לא יכלה לעכל את שויון הזכויות של היהודים וחיפשה דרך לשלול מהם את חסדי המשטר החדש, באופן שיתקבל גם על דעתו של נפוליאון. בינתים חל בענין היהודים, השינוי הידוע ברוחו של נפוליאון, שהטה אוזן לעצת הריאקציה והכמרים בצרפת, וגזר את גזירות ההפליה מ־17 במארס 1808 על יהודי אלזס ולותרינגיה הידועות בשם ״פקודה מחפירה” (Decret infame) ובהן נדחה מתן הזכויות האזרחיות ליהודי הנפות ההן לעשר שנים נוספות, ״עד שיתחנכו ויהיו לצרפתים טובים".

״הפקודה המחפירה" הפולנית    🔗

מועצת הממלכה תלתה עצמה באילן גדול ופנתה למלך פרידריך אוגוסט בתזכיר בו כתבה: ״נסיכות ורשה היתה נתונה בסכנה, אילו ניתנו פתאום לעם ישראל, שמספרו רב בתוכנו, כל הזכויות האזרחיות, ובתוכן גם זכות בחירה למועצות ערים וכפרים. הוא נבדל משאר האזרחים לא רק במלבושו, במראהו החיצוני ובדרכי חייו, אלא גם בזה שהוא מסרב לעבוד בצבא, שומר על רוחו הלאומית, מחנך את ילדיו ברוח המזיקה למדינה, וחוץ מזה הוא עוסק בהלואה בריבית ולעתים גם בהברחת סחורות בגבולות“. העם הרב הזה הוא למשא כבד עלינו, מפני שאין הוא רוצה לעבוד את האדמה; מיעוטם של היהודים עוסקים במסחר. הם מזיקים למסחר הכללי בריבוי החנויות הקטנות; רבים מהם עוסקים בסרסרות, חיים חיי בטלה ותחת להגדיל את עשרו של העם, הם מהרסים אותו ומתפרנסים מעבודת אחרים”, מועצת הממלכה ביקשה איפוא מן המלך לשלול את זכויות היהודים למשך 10 שנים ברוח הפקודה האֶלזסית. יחד עם זה הציעה, כי הפקודה תאפשר ליהודים בודדים שיצטיינו בפעולתם למען המולדת, לקבל זכויות פוליטיות גם לפני המועד הנזכר. המלך לא ניאות להוציא את הפקודה הסותרת את החוקה, אלא בהסכמתו של נפוליאון. לשם כך מילא את ידי המיניסטר גראף זאנפט להשתדל שנפוליאון יאשר את החלטת המועצה. גראף זאנפט בא בדברים עם מיניסטר־הפנים הצרפתי שמפני ועם מזכיר הממלכה מורה והודיע למלך, כי נפוליאון נוטה למלא את בקשתו.

אמנם נמנע נפוליאון מלחתום על פקודה מפורשת בדבר ביטול זכויות היהודים. אין השעה כשרה לכך – אמר מורה לזאנפט – לגלות ברבים שאנו רוצים להגביל את זכויות היהודים. כל השתדלותו של זאנפט לקבל את הסכמת נפוליאון בכתב לא נשאה פרי, אך שמפני מסר לזאנפט, שנפוליאון מסכים להגבלה ולשם כך מספיקה פקודתו בעל־פה. מועצת הממלכה הסתפקה בכך, וביום 27 באוקטובר 1808 הוציא המלך פרידריך אוּגוסט את ״הפקודה המחפירה" הפולנית ששללה מיהודי פולין את זכויותיהם הפוליטיות למשך עשר שנים, מתוך הוספה, כי יחידים מבני דת־משה יוכלו לקבל זכויות גם קודם לכן, אם יימצאו ראויים לחסד זה.

פקודה זו הוציאה את היהודים מכלל אזרחי פולין. רוח־הזמן לא הרשתה למחוקקי־פולין להכריז בגלוי על שלילת זכויות אזרחיות מחלק של האוכלוסיה, ומשום כך השתמשו בביטוי ״זכויות פוליטיות", שלא שימש אלא כסות לשלילת זכויות גמורה. כך אסרה הממשלה על היהודים. בנובמבר 1808 לרכוש נכסי אצילים.


גזירת הגיטו בוושה במארס 1809    🔗

ב־16 במארס 1809 נצטוו יהודי ורשה לעזוב במשך חצי שנה את הרחובות הראשיים של העיר ולהצטופף בגיטו היהודי. מכיון שבנסיבות כבר אי־אפשר היה לגרש את היהודים מורשה, בא במקום הגירוש תחליף בצורת גיטו יהודי. לרחובות האסורים היו שייכים: העיר הישנה, פוֹדול עם הסימטאות החוצצות. פרטה עם מוֹסטוֹבה, שוינטוֹיירסקה וקוֹז’לה, העיר החדשה (חלק) עם השוק והרחובות הסמוכים, רחוב דלוּגה עם בּיילנסקה ופרז’יאזד, רחוב מיוֹדוֹבה קרקוֹבסקיה פשדמישצ’ה ונוֹבי שויאט (חלק) עם הרחובות הסמוכים, חלק של קרוּלבסקה ומזוֹבייצקה, שויינטוֹקרז’יסקה וטרמבצקה. עם הרחובות האסורים נמנו גם רחוב סינטורסקה, נוֹבה, רימרסקה ודינלוֹביצ’וֹבסקה שבהם ישבו היהודים במשך עשרות בשנים. החוק התיר לדור בכל אחד מן הרחובות הנזכרים רק לשתים־שתים משפחות של בנקאים וסוחרים גדולים שיוכיחו, כי יש להם הון של 60 אלף זהובים בלי חובות, שיודעים קרוא וכתוב פולנית, צרפתית או גרמנית, ששולחים את ילדיהם לבתי־ספר פומביים ושאין להם סימני היכר חיצוניים (לבוש, זקן). כמו כן ליהודים שיבנו בית או בית־חרושת ברחובות הנזכרים ולבעלי מקצועות חפשיים, כמו רופאים, אמנים ועוד. הפקודה הנוספת מספטמבר 1809 הוסיפה חומרות וסייגים חדשים, שלא איפשרו ליהודים לרכוש בתים וקרקעות אפילו ברחובות שהישיבה בהם היתה מותרת. כגזירה קשה קיבלו היהודים שומרי־הדת את התקנה מ־9 במאי 1908 שהטילה עליהם את חובת השירות הצבאי.


תגובת יהודי ורשה על שלילת הזכויות    🔗

תגובת הציבור היהודי הורשאי על הגזירות הללו לא היתה אחידה. רבים ממשכילי ורשה ומתקדמיה לא דאגו אלא לטובת עצמם, והופעותיהם לפני השלטונות היו מלאות התרפסות והסתייגות מגונה מהמוני העם היהודי. כך פנתה בינואר 1809 קבוצה של 17 יהודים מורשה למועצת הממלכה בבקשה להוציאם מכלל היהודים משוללי־הזכויות, הואיל והם ״התאמצו מזמן בהתנהגותם המוסרית ובלבושם להידמות לשאר התושבים“. אך גם היהודים האלה לא היו כשרים לקבלת זכויות אזרחים בעיני המיניסטר למשפטים לוּבּינסקי, ובתשובתו הורה להם פרק בהלכות אזרחוּת בהכריזו, כי השויון בפני החוק המובטח בקונסטיטוציה אינו עושה עדיין את כל בני הארץ לאזרחים, כי אזרח יכול להיות רק מי שנאמן למלך ורואה את הארץ כמולדתו היחידה. ״אך כלום מחזיקי דת־משה יכולים לראות ארץ זו כמולדתם? וכי אין הם שואפים לשוב לארץ אבותיהם? כלום אין הם רואים עצמם כעם נבדל? שינוי הלבוש בלבד אינו מספיק”.

קרובה בתכנה וברוחה לבקשה זו היתה פניית 13 יהודים מן הצמרת הסוציאלית בורשה, שביקשו אף הם, ב־9 בינואר, זכויות אישיות לעצמם. ברוב התרפסותם לא נמנעו מחברי התזכיר מללמד זכות על פקודת 1808 שדחתה את הענקת הזכויות ליהודים ולהתבדל מאחיהם, ובלבד שהממשלה תזכה בזכויות 13 משפחות ״גרמניות", כלומר נאורות.

בין החתומים על התזכיר נמצאים שמותיהם של שתדלנים ועסקנים יהודים, שמלאו לאחר־מכן תפקידים חשובים בציבוריות היהודית בורשה, כגון שמואל קרוננברג, אביו של המומר ליאופולד קרוננברג, מראשוני הבנקאים הורשאים, יצחק שמעון רוזן, אביו של מתיאש רוזן, המדפיס והמו"ל האוניברסיטאי נתן מאיר גליקסברג, לייב אסטרייכר, חתנו של שמואל זבּיטקוֹבר, החרט שמואל מינהיימר, הבנקאים יצחק דוידזון ולוי זלינגר, ואחרים.

שונה ברוחה היתה בקשתם של באי־כוח הקהילה הורשאית. עוד ב־30 בנובמבר 1808 פנו ראשי הקהילה מיכאל אטינגר־ראווסקי, משה אהרון פירשטנברג, יוסף לנצוטר, נתן צדרבוים וברוך הרצפלד בבקשה אל המלך, התאוננו לפניו על הפלית היהודים בנסיכות, וביקשו את הזכויות הפוליטיות והאזרחיות שנפוליאון העניק לכל תושביה. מגישי התזכיר טענו לזכויותיה של כל העדה היהודית. המלך השיב לראשי־הקהל בורשה, כי הממשלה מטפלת בתכנית־תיקונים לפתרון השאלה היהודית. ואמנם עוד משנת 1808 היתה קיימת ועדה מיוחדת בראשותו של הרפרנדר נ. פ. ווֹידה, שעיבד תכנית של תיקונים.


תבנית ווֹיוה    🔗

בתכניתו הראה ווֹידה את האמצעים להעלאת הרמה המוסרית והתרבותית של היהודים, כדי שישתוו מקץ עשר שנים בזכויותיהם הפוֹליטיות עם שאר התושבים: יהודים שהיו דרים מאחד בדצמבר 1806 ואילך בנסיכות הפולנית, רשאים וחייבים להיחשב ליהודים בעלי־זכות בנסיכות; הם רשאים לשבת יחד עם משפחותיהם ועובדיהם בכל רחבי הנסיכות ולעסוק בעבודות מסוימות; יהודים בעלי הון של עשרת אלפים זהוב, או העוסקים בחרושת. או המעבדים 10 מוֹרגות אדמה בעזרת אריסים יהודים, רשאים להתישב מחדש בנסיכות.

עניני היהודים יתנהלו על־ידי הקהילות, בתי־כנסת וקונסיסטוריות. ראש הקהילה, הוא רב או חזן, החייב – החל משנת 1816615 – לקנות ידיעות בשפה הפולנית ובחשבון, בלשון העברית ובתנ"ך.

שלוש עד חמש קהילות מצטרפות לעדת בית־כנסת, הנתונה להשגחתו של מנהל הממונה על־ידי מיניסטר־הפנים.

הקונסיסטוריה הקיימת בכל דפרטמנט מורכבת מיושב־ראש, מזכיר וששה אססורים. היא מפקחת על הרכוש וההון של כל הקהילות, נותנת הוראות לקהילות ולבתי־הכנסת, בוחנת את המועמדים לרבנות, קובעת את סדר העבודה בבית הכנסת, דואגת לסידורי תפילה וכו'.

בשטח ההשכלה – חייב כל יהודי לחנך וללמד את ילדיו לפי הוראות מחלקת־החינוך הכללית.

היהודים חייבים לבחור לעצמם מקום ישיבה קבוע; יהודי יכול לעבור למקום אחר רק ברשות המשטרה ואחרי תשלום כל המסים. יהודים העוסקים במסחר או במלאכה אסור להם לגור בכפרים; מזכות זו ייהנו רק יהודים העוסקים בעבודת־אדמה או חוכרי־קרקעות; יהודים היודעים פולנית רשאים לרכוש חלקות אדמה בערים, בתנאי שיבנו עליהן בתי־חומה בני שתי קומות, שארכם לא פחות מ־24 אמות.

יהודים שאין להם מלאכה קבועה לא יהיו רשאים לשאת אשה. המקצועות המוּתרים ליהודים הם: עבודת אדמה, כל מיני מלאכה, מדע ואומנות, הובלה ומסחר. התכנית מעודדת את לימוד־המלאכה אצל היהודים. חרשתנים ובעלי־מלאכה לא־יהודים ייקנסו על־ידי המשטרה אם לא ירצו לקבל פועלים ושוליות יהודים או ידכאו אותם. ווֹידה דורש להעניק מיד זכויות אזרחיות ופוליטיות למלומדים ולאמנים יהודים ולפי הצעת המיניסטר לאלה שמילאו בהקפדה את סעיפי התכנית המוצעת.

במסחר יכולים לעסוק רק יהודים שיש להם לא פחות מעשרת אלפים זהובים פולניים והיודעים לנהל ספרים בשפה הפולנית או לפחות בגרמנית. אסור ליהודים למכור משקאות חריפים, והעוסקים בזה חייבים כעבור שנה למכור את פונדקיהם ומסבאותיהם. גם המסחר בבגדים ובחפצים ישנים נאסר על היהודים. כל התכנית הזאת היתה העתק מתקנות היהודים של נפוליאון עם ההגבלות שנכנסו בהן החל משנת 1808 ואילך ובתוספת הגבלות שהיו קיימות במקומות אחרים, כגון בוסטפליה.

תכניתו של ווֹידה עוררה התנגדות עצומה לא רק בקרב החרדים והחסידים אלא גם בקרב ראשי־הקהל המתנגדים והעשירים. ואמנם בהשתדלותם נגנזה התכנית בועדה ולא ראתה אור לעולם. אולם על אף החרדים שהתנגדו לכל רפורמה, החליטו ראשי הקהל להוסיף ולהשתדל בדבר זכויות היהודים ולוּ גם במחיר ויתור על לבושם המסורתי של היהודים.

ואמנם ב־17 במארס 1809 פנו חמשת העסקנים הנ“ל מראשי הקהל בבקשה אל הסינט, בה גוללו את כל פרשת הקיפוחים, שנתקפחו בהם יהודי פולין. ״מכל העברים – קוראים אנו בתזכיר – מכבידים עלינו את עול המסים הרבה יותר מאשר על כל שאר האזרחים. בכל מקום שאנו פונים מנחילים לנו רק בוז, שללו מאתנו את החופש לקנות שעל אדמה, לבנות עליה בית קטן לזרוע ולנטוע, ליסד בית־חרושת, לעסוק במסחר כאות הנפש, כל מה שהאלוהים והטבע מזכים בו את האדם נאסר עלינו בורשה, עד שכבר שמענו כי אומרים לגזור עלינו עקירה מן הרחובות החשובים בעיר. ומה יש לנו לדבר עוד על החופש הגדול היקר לכל אזרח מכל שאר הזכויות והוא – זכותו להשתתף בבחירות הפקידים שלו ולהיבחר על־ידי בני מולדתו, כדי שלא יהיה חשוב כמת בעיני הציבור? הפולנים בני דת־משה יודעים שהם חיים בחברת בני־אדם רק בזה, שהמסים הנגבים מהם יום ולילה שוללים מהם את פת לחמם ושבני ארץ מולדתם ממררים את חייהם”.

כאנשים מתקדמים הדגישו בעלי התזכיר את הנכונות לשנות את הלבוש המסורתי, המבדיל את היהודי מן הנוצרי, אם תקנות הממשלה בנידון זה לא יסתרו את הדת. כמובן עורר הדבר רוגז רב בקרב החוגים המשמרים שהתנגדן לכל רפורמה שהיא, באשר יש בה משום סכנה לישראל. ואולם, כל התזכיר היה ספוג רגש כבוד עצמי וחרדה לעניני הכלל ולצרת הכלל. אין צורך להדגיש, שהסינט לא שעה לבקשת ראשי הקהילה ועבר עליה בשתיקה.


יחס הממשלה לאמנסיפציה היהודית    🔗

תכניתו של ווֹידה שופכת אור הן על המצב הכללי של היהודים בנסיכות והן על ההשקפות שהיו רווחות בקרב שליטי פולין. הממשלה לא טיפלה במיוחד בשאלה היהודית. בסיימים של הנסיכות הורשאית, שנתכנסו פעמים. בשנות 1809 ו־1811, לא הועמדה לדיון השאלה היהודית16. רק מזמן לזמן היו מיניסטרים פולניים נוקטים עמדה בשאלה זו. כשפנו בסוף דצמבר 1807 התושבים המכובדים הורשאים מיכאל ראווסקי, מ. פירשטנברג, יוסף לנצוטר ב. צדרבוים, ברוך הרצפלד ולוי בוירהרץ אל המיניסטר למשפטים לוּבּיינסקי בתלונה על כובד המסים ועל קיפוח חירותם, כתב לוּבּיינסקי אל המיניסטר לענייני פנים ואמונות לושצ’בסקי: ״כפי שיש לראות מן הבקשה, הרי תושבי העיר בני דת משה משלמים קודם כל מס בשם Nahrungssteuer (מס המזון) שנקבע על־ידי הממשלה הפרוסית ושהוטל אחר־כך על הבשר הכשר – בסכום של 35,000 טאלרים. הם משלמים את מס הסובלנות בסך 10 טאלרים, האמידים, ולפחות ½2 טאלר המשפחה העניה ביותר, וביחד – לפחות 12,000 טאלרים. הם משלמים בעד כל רשיון נישואים 25 טאלרים. נוסיף עוד תשלומים אחרים… מסים רגילים לגולגולת… ובנקל אפשר לראות. שהיהודים משלמים מסים גדולים יותר מדי. עצם הכינוי של מס־הסובלנות, כמו־כן פתקי־היום והקנסות הכרוכים בהם, וכן תשלומי־הנישואין הם ראיה מובהקת לכך, כמה מוגבלת חירותם של התושבים היהודים. הקונסטיטוציה אינה מוציאה שום יהודי מכלל הזכויות האזרחיות. נדמה איפוא, כי כל התקנות המכבידות על היהודים הן בלתי־צודקות כשלעצמן וגם בלתי־חוקיות. המיניסטר למשפטים, בהביאו לתשומת־לבו של כבוד מעלתו המיניסטר לענייני פנים גם את בקשת היהודים וגם את הערותיו בענין זה, סבור, כי לא ייתכן, שהממשלה תהיה אדישה לגבי הטיפול בשאלה חשובה זו, ביחוד אם תשווה לנגד עיניה את מעשה המופת של אותה אומה ואותו האיש הגדול. שממנו קיבלנו את החוק" (כלומר: נפוליאון).

לאמיתו של דבר היה מצב היהודים בורשה ובנסיכות דומה לזה של יהודי צרפת, ואפילו של יהודי אלזס ולותר, לפני המהפכה, וכאלה כן אלה נדרשו לשלם מסים בעד זכותם לנשום אויר, כי הרבה יותר מזה לא הרשה להם החוק.

את יחסם האמיתי של הממשלה ושל כל הציבור הפולני לשאלת האמנסיפציה היהודית ביטא מיניסטר־הכספים דמבובסקי, שדרש במכתבו לחבריו בממשלה, מיום 4 במארס 1808, להשאיר את מצב היהודים ללא שינוי, וכתנאי קודם לאמנסיפציה של היהודים דרש, שיותרו על התבדלותם בארגונם הפנימי (ביטול הקהילה ובתי הדין היהודיים). בלבוש, בנימוסים ובמנהגים, בנישואים, בחינוך ובעבודת הצבא. היהודים נתבעו לא רק להקנות לעצמם את התרבות הפולנית ולמלא את החובות האזרחיות כלפי המדינה, אלא גם לותר על עיקרי דתם ולאומיותם ולהידמות לעם הפולני־הקתולי, כתנאי קודם לקבלת מלוא הזכויות האזרחיות.


יחס החרדים לחובת עבודת הצבא    🔗

לא ייפלא שתביעה זו חיזקה שבעתים את חששותיהם של המוני היהודים האדוקים והנאמנים למסורת אבות ואת חשדנותם לגבי הקונסטיטוציה, שראו בה סכנה חמורה לדת ולמנהגי ישראל. ביחוד הבהילה אותם חובת עבודת־הצבא, שהוטלה עליהם בתוקף הצו משנת 1808, ושהיה בה כדי להעביר את הנוער היהודי על הדת, להכריחו למאכלי־טריפה, חילול שבת וכו'. לפי ההערכה של השלטונות היה על היהודים לספק לצבא 3,700 איש.

באסיפת עסקני ורשה שבה נדונה שאלת עבודת־הצבא הועלתה הדעה להציע לממשלה תשלום שנתי של מס הצבא בסכום של 700,000 זהובים במשך 10 שנים כפדיון עבודת הצבא. על־ידי קביעת המועד של עשר שנים כאילו התכוונו העסקנים לציין, שבמשך עשר השנים שבהן נשללות מן היהודים זכויות אזרחיות, הם רשאים כמו כן להיות פטורים ממילוי חובות אזרחיות לרגל המצב הדחוק של אוצר הממלכה הסכימה הממשלה להצעת היהודים ובפקודתו מ־29 בינואר 1812 פיטר מיניסטר־המלחמה יוזף פוניאטובסקי את היהודים של הנסיכות מעבודת הצבא בגופם. בפקודה נאמר כי ״מאחר שאין עוד להפקיד בידי היהודים את הענין החשוב של הגנת המולדת", עליהם לשלם תמורת שחרורם מעבודת הצבא מס־צבא (Podatek rekrutowy) בסכום של 700,000 זהובים. גביית המס נמסרה לקהילות. וגם בדבר זה חזרו היהודים בנסיכות ורשה למצבם בצרפת לפני המהפכה, אלא שכאן נעשה הדבר לפי בקשתם.


ברק יוסלביץ ובנו יוזף    🔗

בו בזמן שממשלת הנסיכות הורשאית הוקיעה את חוסר הפטריוֹטיות של היהודים, פעל בורשה ברק יוֹסלביץ‘, גיבור המרד משנת 1794. לאחר שתים‏־עשרה שנות נדודים במערב־אירופה ואחרי השתתפות במסעי־הקרב של נפוליאון, בשורות הלגיונות הפולניים תחת פיקודו של דוֹמבּרוֹבסקי, חזר יוסלביץ’ לורשה בימי יסודה של הנסיכוּת הורשאית ונתמנה למפקד גדוד בצבא הפולני החדש. בשנת 1809, כאשר פרצה המלחמה בין אוסטריה לצרפת. השתתף בה צבא הנסיכות לצדו של נפוליאון, ברק יוסלביץ' נלחם בכמה קרבות, ובמאי 1809 נפל בקרב על־יד קוֹצק, בשעה שפיקד על גדודו. בעתון ״גזטה ורשבסקה" נאמר אחרי מותו: ״הוא מת מות אבירים. ראשון בין יהודי פולין פתח את דרך־הכבוד לבני אמונתו והראה מופת נהדר של גבורה“. הנסיך יוסף פוניאטובסקי ציין את מותו בדין־וחשבון שמסר לנפוליאון במלים מועטות: ״בקוצק שכלנו את ראש־הגדוד ברק, בן הדת הישראלית”. בישיבת האגודה הורשאית של חובבי המדע מיום 22 בדצמבר 1809 הספידו נשיא מועצת המדינה הדוכס סטניסלב פוֹטוֹצקי במלים חמות: ״אתה ראשון השרית במותך יגון על ארץ־גיבורים. הוי, מפקד־הגדוד ברק, השש אלי קרב, כמה נחפזת להנחיל מפלה לאויב! קוֹצק שנתברכה בגזעך, תתפאר בקברך. נקמו רעיך, נקמה העיר את נקמת מותך האכזרי, אך מה השילומים שתמצא לה המולדת? היא תזכור לך את פצעיך ומלחמותיך, תזכור לנצח. כי אתה הראשון אצלנו הראית לעמך את מופת הגבורה שקמה לתחיה והחיית את דמות הגיבורים, שאת מותם היו פעם מבכות בנות־ציון".

פולין לא זכרה לברק את חסד פעלי גבורתו, וכשצריך היה להבטיח אפשרות כיום לאלמנתו, שלא יכלה לכלכל את משפחתה בהקצבה הזעומה שניתנה לה, הרשתה לה הממשלה בפקודה מיוחדת לגור בורשה גם באותם רחובות שהישיבה בהם היתה אסורה על היהודים – ו״לסחור שם ביי“ש”. זה היה שיא הגמול שהאומה הפולנית היתה מסוגלת לגמול עם גיבור יהודי תמורת חיי־גבורה ומות־גיבורים.

בצבא הנסיכות שירת גם בנו של ברק, יוזף בּרקוֹביץ', שהשתתף במסע נפוליאון לרוסיה משנת 1812 ונפצע 16 פצעים. מקצינים אחרים, שהשתתפו במלחמות נפוליאון תחת דגלדי פולין, מזכירות הכרוניקות את שמו של הפוֹרוּצ’ניק נוטקיביץ, שנלחם בלגיונות דומברובסקי וזכה בצלב לגיון־הכבוד, את המיוֹר בגדוד־האוּלנים קצפּר יונגהוף, את הפּוֹרוּצ’ניק בגדוד היורים מרדכי רוזנפלד, ששירת גם בלגיונות וגם בצבא הנסיכות, את היהודי הורשאי העני יאן מדקובסקי, חייט לפי מקצועו, שעלה לדרגת סגן־קצין והשתתף במסעי 1807, 1809 ו־1812, ואולם לפי המתקבל מתעודות מן השנים שלאחר־מכן (בקשות לשלטונות) לא קיבל אף אחד מהם את מלוא הזכויות האזרחיות. אלה מהם שלא ישבו בורשה לפני שנת 1796 נזקקו עתה לפתק־היום.

אחרי שנפטרו היהודים מחובת העבודה בצבא קוצצו עוד יותר זכויותיהם האזרחיות, וב־30 באוקטובר 1812, בהשפעת שונא־היהודים סטאשיץ, גזרה הממשלה על היהודים שלא לייצר ולא למכור משקאות, תודות להשתדלותם של ראשי הקהילה ברק בן שמואל קרוננברג ומשה אהרן פירשטנברג נדחתה הגזירה לשתי שנים.


ביטול המסים המיוחדים והתקנת מס הבשר    🔗

בתוקף הקונסטיטוציה בטלו כמה מסים מעליבים (מס־הסובלנות, מס־החסות. מס־הנישואין) מתקופת הכיבוש הפרוסי, שהעיקו על האוכלוסיה היהודית. לא בנקל השלימו שליטי המדינה עם ביטול־מסים זה, שקיפח במידה ניכרת את קופת־הממלכה הריקה, ובשנת 1809, כאשר נתכנס הסיים הראשון של נסיכות ורשה, באו שרי המדינה בדברים עם ראשי הקהילה הורשאית בדבר מס מיוחד לטובת הממלכה. ראשי הקהילה לא רצו בביטולם הגמור של המסים, כי הללו שימשו גם לקהילה מקור־הכנסה קבוע, אשר נוּכּה מסכום המס הכולל. חוץ מזה שימש המס שנערך על־ידי הקהילה לפי מצבו החמרי של כל יחיד שוט בידיה להילחם ביהודים סרבנים ומרדנים, שקיבלו על־כרחם את מרוּתם של ראשי הקהל מתוך חשש, שמא יגדילו הללו את סכום מסיהם.

סוף סוף הוסכם בין פרנסי הקהל וראשי הסיים, שבמקום המסים המבוטלים יותקן מס הבשר הכשר כמס־עקיפין שיחול על כל אחד ואחד לפי מידת התצרוכת שלו בבשר. וב־24 במארס 1809 הוטל על היהודים מס־הבשר. שהיה מכס במהותו, והוטל כמס, כי לא נצטרף אל מחיר הבשר, אלא נגבה מן הצרכנים.

הסיים העמיד את סכום מכס־הבשר לשנת 1809 על 3,342,726 זהובים. על פלך ורשה (המדינה היתה מחולקת ל־6 פלכים, דפרטמנטים), שמנה 7,216 משפחות יהודיות, הוטל לשלם 571,785 זהובים. פקודת המלך מ־25 במארס 1809 הודיעה שתשלום המכס הוא חובה לכל יהודי הנסיכות, ושהמכס נמסר בחכירה בפומבי למי שירבה לשלם בעדה; אם לא יימצא חוכר, ייגבה המכס באופן יחסי ממשפחות היהודים.

מכאן ואילך התחילה פרשה כאובה של גביית המכס מן הקהילות. לפי המחוזות של דפרטמנט, עד הזמן שהמכס יימסר בחכירה. האוכלוסיה היהודית לא יכלה לעמוד בפני גזירת המכס מפני טעמים שונים כגון גובה המס (הממוצע – 84 זהובים, ואחר־כך 73 זהובים למשפחה), ההערכה המכנית של הממשלה שלא הבדילה בין מחוזות עשירים ועניים, בין משפחות גדולות וקטנות, וכו'. חוכרים יהודים לא רצו לחכור את המס. השלטונות הטילו אחריות חמרית אישית על ראשי הקהילות; אולם רוב ראשי הקהילות לא יכלו גם הם לעמוד בפני אחריות כזאת מפאת מצבם החמרי. יוצא מכללם היה סוכן מס־הבשר בורשה, ברק בן שמואל זבּיטקוֹבר, שעלה על כולם בעשרו.

בתנאי ימי החירום לא נמצאו בין היהודים אלא עשירים מועטים שהסכימו לחכור את המס.

אחרי כשלון גביית המכס על־ידי חוכרים, חזרה הממשלה לשיטת גבייתה על־ידי הקהילות. ראשי הקהילות של הנסיכות החליטו להתכנס ולטכס עצה בדבר סידור ענין המס בהיקף ארצי, וקודם כל – בדבר הפחתת הסכום הכללי של המס. קהילת ורשה לא היתה מעונינת בסידור ארצי של המס, כי בהשתדלות חוכר המס, בּרק בן שמואל, נהנתה מהנחה ניכרת מצד השלטונות. ראשי קהילת ורשה כינסו את באי־כוח הקהילות של פלך ורשה בלבד, והחליטו להעמיד את מכסת המס על 606 אלף זהובים. חלקה של ורשה בסכום זה היה 229 אלף זהובים. סכום נמוך זה עורר ביקורת ורוגז רב בין באי כוח הקהילות של שאר הפלכים. הפעולות שנעשו לאחר־מכן בענין הזה, לא היו ענינה של ורשה אלא ענינן של קהילות כל שאר הפלכים. המשא־ומתן עם הממשלה לא התקיים, ובינתים נתעכב פרסום החוק על פיטורי היהודים מן השירות בצבא. היה נסיון להעמיד את ברק, בנו של שמואל זבּיטקוֹבר, כחוכר כולל לכל הקהילות, ואולם הממשלה לא הסכימה לתנאיו, וב־1812 נכרת הסכם עם שלושה חוכרים שהיו באי־כוח כל הקהילות.

אבל חוכרי־המכס לא עמדו בהתחייבותם: התחיל מסע נפוליאון לרוסיה וחיילותיו שעברו בפולין החרימו הרבה בהמות לצרכיהם.


הטרניקומדיה של פתק־היום    🔗

מקום מיוחד תפסה בתקופת הנסיכוּת מלחמת היהודים במס המחפיר: פתק־היום. אם כי לפי הקונסטיטוציה של 1807 היו היהודים פטורים מתשלום מס זה, לא מיהרו שלטונות עיר ורשה להשלים עם ביטול המס, ששימש להם מקור הכנסה הגון. יהודי ורשה שלא ציפו לשום שינוי לטובה מצד שלטונות העיר, פנו אל המלך פרידריך־אוגוסט וביקשו ממנו לבטל את גזירת המס בתוקף חוקי הקונסטיטוציה. המלך נענה בחיוב לבקשת היהודים, וב־10 בפברואר 1809 הוציא פקודה המבטלת את פתק־היום, אם כי הפקודה נתפרסמה באופן רשמי, הוסיפו שלטונות העיר לדרוש מן היהודים שבאו לורשה לפדות את הפתק. אף החלטת הסיים משנת 1809 שביטלה את כל המסים המיוחדים וקבעה במקומם את מס־הבשר, לא ריככה את עקשנותם של שלטונות ורשה. פרשה זו, שהבליטה את שרירות־הלב וההפקרות של שלטונות העיר לגבי היהודים, היא אחד הפרקים האפייניים ביותר בתולדות מלחמת היהודים עם השלטונות העירוניים בפולין.

ב־31 במאי 1809 ביטל סיים־הגולה שנתכנס בטיקוצ’ין (טיקטין) את פתק־היום, ונסיך פולין אישר את החלטתו; כשחזרה הממשלה לורשה (ביולי 1809). נמסרה ההחלטה לפרפקט של פלך ורשה לביצוע. אולם שלטונות ורשה סירבו למלא גם אחרי החלטת הסיים, שאושרה על־ידי המלך.

ב־10 באוגוסט שלח מיניסטר־הכספים פקודה אל סגן־הפרפקט לאסור על שלטונות ורשה את גביית המס. סגן הפרפקט שלח את הפקודה אל סגן־הפרזידנט של העיר ורשה והודיע לו, שהוא פנה בהצעה אל מיניסטר־הפנים לקיים גם להבא את מס־הפתק, הן מבחינת הכנסותיו לקופת העיר והן מבחינת ערכו כאמצעי הגנה ״מפני כיבוש העיר על־ידי יהודים זרים״. סגן־הפרזידנט של ורשה נצטרף לדעתו של סגן־הפרפקט ואף מצא היתר פוֹרמלי לדרוש מן היהודים את המס הזה, היות והממשלה עצמה ביטלה את קיום חוקי הקונסטיטוציה לגבי היהודים על־ידי דחיית שיווי־הזכויות לעשר שנים. בין הנימוקים השונים לקיום הפתק העלה סגן־הפרזידנט מצד אחד את הצורך להגן על־ידי מס זה על החרושת והמלאכה הפולניות מפני הרמאות היהודית ומצד שני – להגן על יהודי ורשה מפני ההתחרות מצד יהודים זרים.

סגן־הפרפקט. בתשובתו לסגן־הפרזידנט על מכתבו, הודיע לו, שהוא מסר את נימוקיו ותביעותיו למיניסטר־הפנים, אולם עד שתתקבל תשובתו, עליו למלא את החלטת הסיים ולהפסיק את גביית המס. מכיון ששלטונות העיר לא מילאו גם עתה אחרי הפקודה, פנה המלך ב־16 בנובמבר אל מיניסטר־הפנים בדרישה, שיאסרו תיכף ומיד על שלטונות העיר לגבות את המס.

עתה התחיל מחזה טרגי־קוֹמי, שהשתתפו בו מיניסטר־הפנים, סגן־הפרפקט סגן־הפרזידנט של ורשה וראש המשטרה. מיניסטר־הפנים העביר את צו־המלך לסגן־הפרפקט על־מנת שידרוש מסגן־הפרזידנט של ורשה לבטל את המס; סגן הפרפקט, שלא היה מרוצה מן הפקודה, קיים למראית עין את פקודה המיניסטר, אולם סגן־הפרזידנט השתמט באמתלות שונות מלקיים את הצו מתוך תקוה, שיעלה בידו לשכנע את המיניסטר לבטלה, התחילה חליפת־דברים בין הגורמים הנזכרים: כל אחד עושה את שלו, ופתק היום… נשאר בתקפו והוסיף להתקיים בשביל כל יהודי הנסיכות.

מה היה יחסם של יהודי ורשה לפתק־היום? אין בידינו תעודות המעידות על כך, שיהודי ורשה השתדלו לבטל את המס המחפיר הזה, אולם קשה גם לקבל את דעתו של פרענק, כי עסקני ורשה רצו בקיום הפתק, כדי שיהודים מערים אחרות לא יתחרו ביהודי ורשה. פרענק מבסס את הנחתו על מכתב, ששלח ברק בנו של שמואל זבּיטקוֹבר ב־11 בינואר 1811 אל סגן־הפרפקט הורשאי, בהשתדלות פרטית לטובת פקידו, ואין בו כל רמז להתמרמרות ומחאה נגד מס־הקלון היהודי: “החתום מטה, שהוא ספּק של מצרכי הצבא הפולני וסוכן מכס־הבשר, מעסיק לבלר יהודי לענינים אלה, חיים שבח מוורקי. והנה, אף־על־פי שבהודעות המודבקות במבואות העיר ראיתי כתוב, ששום איש יהודי אינו חייב לשלם מס כרטיסי־היום, שילם – אותו לבלר שלי בעד כרטיסי־היום, ואותם אני מצרף בזה. ואולם בהיוכחי לדעת, שרק יהודי עוסק במסחר היה מחויב לשלם מס כרטיסי היום בשעה שמס זה היה קיים, ולא יהודי המשרת את הציבור, ואותו לבלר שלי, מלבד שהמס הזה בטל, יש לו טענה צודקת, שהוא שומר ומפקח על מכס הבשר הכשר, העולה לקופת הציבור, ועל כן אני מתחנן בהכנעה גמורה, שבכדי להימנע ממעשי המצוקה, שהשוטרים במבואות העיר עושים תמיד ליהודים, יינתן ללבלר שלי כתב, שיהיה לו למגן מפני כל מין התנפלות”. ודאי אין ניסוח המכתב הזה מוסיף כבוד לגדול שבעסקני ורשה. ואולם אין תכנו נותן יסוד למסקנה, שעסקני ורשה היו מרוצים מפתק־היום. הרי היהודים לא שקטו והשתדלו לפני השלטונות בדבר ביטול המס, ואין זה מן הנמנע שגם ברק בן שמואל זבּיטקוֹבר היה בין המשתדלים.

ב־17 בינואר שלח סגן־הפרפקט את מכתבו של ברק אל סגן־הפרזידנט של ורשה ודרש ממנו ביאורים. סגן־הפרזידנט (בתשובתו מ־24 בינואר) העמיד פני תם, ובאמתלות כלכליות של שונאי־ישראל ״הוכיח" את הצורך להשאיר את פתק היום בתקפו. סגן הפרפקט קיבל את נימוקיו, ובמכתבו מ־26 בינואר הודיע למיניסטר־הפנים, שאמנם מילא אחרי פקודתו, אולם היא עלולה לגרום נזק רב לאוצר המלוכה, ומשום כך הוא מציע לקיים את פתק־היום עד אשר תיפתר שאלת היהודים באופן יסודי.

אחרי חילוף־מכתבים נוסף וממושך בין ארבעה גורמים ממשלתיים בדבר חידוש ״פתק־היום" הודיע מיניסטר־הפנים בקצרה ב־27 בדצמבר, שעכשיו ״אין השעה כשרה להנהיג מחדש את פתק־היום", ועליו להקפיד על מילוי הפקודה.

כך נתבטל סוף־סוף בנסיכות ורשה המס המכפיר הזה, אולם לא לאורך ימים: ב־7 בספטמבר 1824 הונהג מחדש בפקודת הצאר הרוסי.


מצב החינוך היהודי בנסיכות    🔗

מיוחד במינו היה מצב החינוך העברי בנסיכות.

ב־15 באפריל 1807 התחילה לפעול בנסיכוּת ״לשכת החינוך" ובראשה – המיניסטר להשכלה הפרוגרסיבי סטניסלב פוֹטוֹצקי. היהודים החרדים התנגדו מטעמים דתיים לבתי־הספר הכלליים, כהצעת אחד מחברי הלשכה (לינדה). ושלחו את ילדיהם ל״חדרים". אכן, בורשה נמצאו יהודים מתקדמים שהבינו שיש ללמד את ילדי ישראל גם שפות וחשבון. נמצאו גם כמה נדיבים שהיו נוטים לתת את הסכומים הדרושים ליסד בתי־ספר כאלה.

בשני במאי 1808 הגישו שני יהודים ורשאים: המדפיס האוניברסיטאי ובעל מסחר של ספרים, חבר המסדר של הבונים החפשים נתן גליקסברג והבנקאי יצחק דוידזון בקשה, כי ירשו להם לפתוח ״בית־ספר עירוני גבוה" לילדי היהודים. תכנית הלימודים הקיפה: תורה ומוסר, הלשונות העברית. הפולנית. הצרפתית והגרמנית, כתיבת מכתבים, בעיקר בשפה פולנית, חשבון, כתיבה תמה, פנקסנות, היסטוריה. טיפוס בית־הספר המוצע היה שונה מעט מטיפוס בית הספר של הרץ הומברג בקיסרות אוסטריה.

ב־7 במאי החליטה לשכת החינוך לתת לגליקסברג ולדוידזון את הרשיון. ואמנם, בו ביום שלחה אל הפרפקט של הדפרטמנט הורשאי את כתב־הרשיון בצירוף מכתב, שבו היא מהללת את מגמת ״שני האדונים הנכבדים", והודיעה יחד עם זה לגליקסברג ולדוידזון, שעליהם לקבל את הרשיון מן הפרפקטורה. ב־14 ביוני העבירה להם הפרפקטורה את רשיון הלשכה והודיעה – לפי הוראה מפורשת של הלשכה – שלמורים יהודים, שלא נבחנו ולא קיבלו רשיון, יהא אסור מעתה לעסוק בהוראה, ושניהם חייבים להודיע לשלטונות את שמות המורים היהודים שאין להם רשיון. לאמור: השלטון הרשה לכמה משכילים לפתוח בית־ספר שיכול היה להיות מותאם רק לבני חבורתם ולהשתמש בו כדי לאסור את תלמוד התורה.

גליקסברג ודוידזון פתחו את בית־הספר שלהם ב־20 ביוני ברחוב דלוגה מספר 588. מיסדי בית־הספר התחילו להשתדל בפני היהודים שימסרו להם, בניהם לחינוך, לועד המפקח של המוסד הציע המגיסטרט לבחור – לפי ידי כך שהציעו המיסדים בבקשתם – במקום רב העיר את הסוחר דוד קניגסברג (בורשה לא היה רב קבוע), את האינטנדנט של רובע העיר שבו נמצא בית הספר, האדון פנקלסקי ושנים מיועצי המגיסטרט. אם כי גליקסברג ודוידזון היו משכילים וידעו יפה את הלשון הפולנית, דרש המגיסטרט להעמיד מורה פולני־קתולי להוראת השפה הפולנית. לשכת החינוך מינתה כמורה את ואורז’יניץ טשכובסקי שהיה בור גמור בסגנון הלשון הפולנית ודקדוקה. מתוך מכתב־תלונה שהגיש כעבור זמן טשכובסקי ללשכת החינוך מתברר, שמיסדי בית־הספר פיטרוהו מן העבודה והזמינו במקומו מורה אחר, גנוסיביץ. טשכובסקי מעיד במכתבו על גנוסיביץ זה, שהוא אדם מושחת. מזמין את תלמידיו לבתי־מרזח ומשקה אותם, יושב שם ימים ולילות, שותה בהקפה ואינו משלם. אנשים כטשכובסקי וגנוסיביץ – מעיר בצדק פרענק – היו מורים בפולין, ואנשים כגליקסברג וכדוידזון היו פסולים להוראה בגלל יהדותם.

מיסדי בית־הספר לא חשכו עמל כדי להניע את ההורים שיוציאו את בניהם מן ה״חדרים" וימסרום להם. ״זקני דת משה" דאגו, שהועד המפקח לא יקום מתוך חשש, שמא ירדפו חבריו, פקידי המגיסטרט, את המלמדים שאין להם רשיון ללמד. המיסדים הגישו קובלנה לפרפקטורה והדגישו בה, כי כל מאמציהם ״להביא תועלת גדולה לבני אמונתם ולכל המדינה" עלו בתוהו

״מפני קשי ערפם של תושבי־העיר החשוכים ההולכים אחרי תורת משה, ומפני שהמורים שאין להם רשיון ללמד אינם נשמעים לפקודת השלטונות". הדרך היחידה להבטיח את קיום בית הספר היתה לדעתם – מינוי ועד־מפקח שיהיה האפוטרופוס לבית־הספר. מכיון שהשלטונות נמנעו מלמנות ועד כזה, על אף פקודתה של לשכת החינוך, ביקשו המיסדים מן הפרפקטורה שהיא תחיש את מינוי הועד. ואמנם פנתה הפרפקטורה אל לשכת החינוך וביקשה ממנה לאשר את הועד שהוצע על־ידי המגיסטרט, והלשכה לא נענתה לבקשתה. בית הספר לא האריך ימים ונסגר.

שני המיסדים לא מילאו את דרישת הממשלה שילשינו לפניה על העוסקים במלמדות. לעומת זאת הלשינו המלמדים הורשאים באזני הממשלה על המלמדים הזרים. בכתב־המלשינות, שנכתב בסגנון רצוץ ובשפה פולנית נלעגת, לא נמנעו המלמדים, שקראו לעצמם ״מורי דת משה או דערעקטארים" לבקש מן האדון הנאור והכל־יכול מיניסטר־הפנים, ש״יצווה לגרש תיכף את כל הזרים, כי אסור להם לשבת פה ולגזול לחם מן התושבים“. על הכתב חתמו ששה מלמדים באותיות פולניות וכשלושים איש באותיות עבריות. לכתב המלשינות צירפו המלמדים תרגום פולני של הודעה עברית שהוציאו זקני הקהילה: ברק שמואלוביץ (הוא זביטקובר), שמואל הירש קרוננברג, הירש אברהם ברנסון ומורי־ההוראה: נפתלי אהרן מרגלית, אלקנה אברהם מלוברטוב, שלמה אייגר, רפאל בן דוב־בר וחיים דוד טבל. בכתב זה גזרו ראשי הקהל והבית־דין בורשה, כי שום איש לא ימסור מטעמי צניעות את חינוך בניו ובנותיו ל״בעהעלפער” בבית, אחת היא אם בן ורשה הוא או בן עיר אחרת.

המיניסטר שלח את כתב־המלשינות עם הודעת ראשי הקהל אל הפרפקט וזה המציאם אל הפרזידנט של העיר כדי לברר, אם המלמדים תושבי ורשה מוכשרים ללמד לימודי־דת ועברית לילדים. סגן־הפרזידנט ונגרז’צקי, שהיה ידוע בשנאתו ליהודים, ניצל הזדמנות זו כדי לחזור ולהוכיח לפרפקט את האסון הנורא הצפוי לורשה מן היהודים הזרים, המקפחים את פרנסת התושבים והחותרים תחת התפתחות המלאכה והחרושת בעיר. אולם, הפרפקט ענה ב־27 בדצמבר 1810 למיניסטר־הפנים, כי אמנם יש בורשה מלמדים למעלה מן הצורך, אך מכיון שהותר ליהודים להתישב בעיר בלי להגביל את מעשי־ידיהם, רשאי כל יהודי ויהודי להיות גם מלמד.

אחרי שנכשל נסיונם של נתן גליקסברג ויצחק דוידזון לפתוח בתי־ספר לילדי יהודים, ניסו שני יהודים אחרים, יואל אטינגר ואברהם זוסמן, ליסד בתי ספר כאלה.

ב־30 באוגוסט 1812 קיבל יואל אטינגר את הרשיון לפתוח בית ספר לילדי יהודים בורשה, ברחוב דנילוביטשובסקה 616, בתנאי שיזמין מורה פולני ללימוד השפה הפולנית. כפי שנראה מן הקובלנה לפרפקט, לא יכול היה להשיג מורים עברים, מחמת פחדם מפני הקנאים, ובית הספר לא נפתח. בספטמבר 1813 פתח אברהם זוסמן בית ספר ברהוב אוֹגרוֹדוֹבה 823 ברשיון השלטונות. כדי לקדם מעשה־חתירה מצד האדוקים, הגיש לפרפקט כתב־מלשינות על המלמדים שאינם יודעים לימודי דת ועברית, ועל המורים הזרים, שאינם יודעים קרוא וכתוב, וביקש שהפרפקט יוציא פקודה, כי כל מורה חייב להביא תעודת כשרות ולהיבחן לפני הרקטור של האבות הפיארים. כשנודע ליהודים, כי זוסמן הלשין על המלמדים ואחדים גם הושמו במאסר לפי הוראתו, החרימו לגמרי את בית־ספרו, וסמוך לפתיחתו נסגר.


יהודי ורשה בימי מלחמת נפוליאון בשנת 1812    🔗

מלחמת נפוליאון ברוסיה בשנת 1812 חזרה והעמידה לפני יהודי ורשה את שאלת האוריינטציה. קיסר צרפת, שהיה אפוף אגדות גבורה וקסם אישי, עורר רגשי הערצה גם בלב היהודים. אולי הגיע לורשה גם הד קול־הקורא. שבו הבטיח נפוליאון ליהודים להקים את מולדתם ההיסטורית. מצד אחר זכרו רבים מיהודי ורשה את שחיטת פראגה שבוצעה על־ידי גייסותיו של סוּבוֹרוֹב. ונפוליאון זה הסיע עתה את צבאותיו אל מול רוסיה. ואולם יותר מכל חייבה עמדתה של פולין עצמה שקיותה, כי על־ידי נצחונו של נפוליאון תוקם מחדש המדינה הפולנית בגבולותיה ההיסטוריים. לא ייפלא איפוא שקהילת ורשה נספחה אל ״הקונפדרציה הכללית", שהוכרזה ב־28 ביוני 1812, והודיעה על הזדהותה עם מטרותיה הפוליטיות.

מלחמת נפוליאון ברוסיה נגמרה במפלה. ב־18 בפברואר 1813 נכנסו צבאות הגנרל הרוסי הברון פוֹן קוֹרף לורשה. יהודי פולין לא ספדו על חורבות הנסיכות הקיקיונית, אולם המציאות החדשה עוררה פחד וחרדה בלבם.


 

יהודי ורשה בתקופת פולין הקונגרסאית (1813 – 1831)    🔗

האוריינטציה הרוסית של היהודים    🔗

בשנת 1813, אחרי תבוסת נפוליאון, נפלה כל הנסיכוּת הורשאית בחלקה של רוסיה, תחת שלטונו של הצאר אלכסנדר הראשון. בחסותה של רוסיה הוסיפה פולין ליהנות ממידה מסוימת של שלטון עצמי וגם עתה היה גורל היהודים נתון בעיקר בידי הגורמים המדיניים הפולניים. הללו המשיכו גם עתה במדיניות של צמצום זכויות היהודים והטלת מסים כבדים עליהם. מאפס תקוה למצוא אוזן קשבת לתביעותיהם אצל ממשלת ורשה, החלו היהודים בהשתדלות אצל אלכסנדר הראשון.

כבר בימי מלחמת 1812. גברה בקרב יהודי פולין אוריינטציה פרו־רוסית שמקורה היה מצד אחד, בשלילת מדיניות ההטמעה, שנקט בה נפוליאון כלפי האוכלוסיה היהודית, ובפחד שהטיל שמע הסנהדרין של פאריס על מנהיגי היהודים בפולין, ומצד אחר – באדישותו של נפוליאון לתקנות ההפליה הקשות ליהודים שהתקינה ממשלת ורשה בחסותו. יחסו הליברלי של הצאר אלכסנדר הראשון כלפי היהודים. בראשית מלכותו נתן בלבם את התקוה לשינוי מדיניות־ההגבלה של שליטי ורשה. נציג רוסיה על־יד הממשלה הפולנית הזמנית, הסינטור ניקולאי נובוסילצוב, ששנא את הפולנים, עודד את פנייתם של יהודי פולין אל הממשלה הרוסית בפטרבורג, כדי להרחיקם מעל הפולנים.

בשנת 1814 החליטה ממשלת ורשה (״המועצה העליונה הזמנית") לקיים גזירת המלך הסכּסי משנת 1812, לאסור על היהודים את עסקי היי“ש, הזיקוק המסחר והמזיגה. הקהילה היהודית השתדלה לפני הממשלה בורשה בדבר ביטול הגזירה וכמו־כן שלחה משלחת לפטרבורג והגישה לצאר תזכיר מפורט על מצוקתם של יהודי פולין. בראש המשלחת היה מיכאל אטינגרראווסקי ואתו היו שכנא ניידינג ור' וולף מיכל כהן. אטינגר, ״מתנגד”, בנקאי וסוחר גדול, בר־אוריין, פרנס קהילת ורשה במשך שנים רבות, חוכר מס הבשר בורשה (אבי אבי־אביו של עורך־הדין הורשאי הנריק אטינגר) היה עסקן מובהק. עוד בתקופה הסטניסלבית נבחר על־ידי קהילות פולין כחבר במשלחת שהגישה איגרת־ברכה למלך פולין. השתתף גם במשלחת אל הסיים הפולני בגרוֹדנוֹ ואל המלך הגולה. כמו־כן נתקבל על־ידי נפוליאון בשעת ביקורו בורשה.

שכנא ניידינג היה מחשובי העדה הורשאית. ״מתנגד" ומשכיל, יודע שפות אירופיות ישר ונאמן לעניני היהודים, שימש במשך שלושים שנה בכהונת מזכיר הקהילה היהודית, ואחרי ביטול הקהילה היה למזכיר ״הועד המפקח על בתי־הכנסת". הוא השתתף בכמה משלחות פוליטיות חשובות מטעם הקהילה.

ר' וולף מיכל כהן, חסיד קוז’ניץ, היה סוחר גדול ונקרא ולול לייפציגר על שום עסקיו בירידי לייפציג. הוא היה מחותנו של מיכל אטינגר.

ראשי עדת ורשה היו שליחי כל קהילות פולין. בתזכירם מ־28 ביולי 1814 כתבו: ״הננו מחלים את פני הוד מלכותו בשם 200,000 יהודים אומללים להשקיף עלינו במבט־חסד. בימי השלטון הפרוסי נהנינו מכל הזכויות האזרחיות… כל החוקים הישנים והחדשים מבטיחים לנו חופש הדת… והנה אף על פי כן הגדילו את המסים המכבידים רק עלינו. בורשה גירשונו מן הרחובות שגרנו בהם קודם לכן, ולבסוף שוללים מאתנו זכויות, שנהנינו מהן בפולין במשך דורות, זכות זיקוק המשקאות ומכירתם. איננו מבינים לחלוטין את הסיבות שהביאו את הממשלה הפולנית הקודמת להחמרות כאלה. מילאנו תמיד את כל החובות האזרחיות, שלחנו אפילו את בנינו לצבא. עד הרגע שהממשלה העדיפה להחליף עבודת צבא בתשלום של 700,000 זהובים“. בסוף ביקשו בעלי התזכיר ״להתיחס ליהודים יחס שוה כמו לכל תושבי הנסיכות הגדולה”. בסיועו של הסינטור נובוסילצוב הוכתרה השתדלות זו במקצת הצלחה וגזירת סחר המשקאות נדחתה לשנה.


יחס החוקה החדשה ליהודים    🔗

ב־1815 נוסדה בקונגרס הוינאי הממלכה הפולנית (פולין הקונגרסאית). אלכסנדר הראשון חתם על ״הכללים היסודיים" של החוקה העתידה של המלוכה החדשה, ובהם נקבע סעיף מיוחד (36) על מעמד היהודים: ״לעם היהודי תהיינה שמורות להלכה כל הזכויות האזרחיות, שהובטחו להם כבר על־ידי החוקים והתקנות הקיימים; בהוראות מיוחדות ייקבעו התנאים. שלפיהם יקל על בני הברית הישנה (כלומר היהודים) להשיג השתתפות גדולה יותר בזכויות הציבוריות".


השתדלויות החרדים והמשכילים    🔗

היהודים השתדלו בינתים להשיג מן הצאר כמה הקלות לפני שהקונסטיטוציה החדשה נכנסה לתוקפה. בספטמבר 1815 שלחו יהודי, ורשה, לפי עצת נובוסילצוב, משלחת לפאריס להיפגש עם אלכסנדר הראשון. המשלחת – אותם שלושת פרנסי הקהילה ורפאל שפירא – נתקבלה אצל הצאר והגישה לו תזכיר. מאחר שלא נתקבלה תשובה על תזכיר זה נסעה המשלחת. בעקבות הצאר, לברלין ובאוקטובר 1815 הגישה תזכיר חדש, הפעם לסינטור נובוסילצוב.

ב־12 בנובמבר 1815 בא אלכסנדר הראשון לורשה. כאן עמד לחתום על חוקת פולין. ראשי הקהילה הצליחו להתקבל שוב על־ידי הצאר. המשלחת מסרה לו ״שיר־תהילה" מסורתי שנדפס בשלוש שפות, וביקשה להקל על גורל היהדות הפולנית.

בו בזמן שזקני־הקהילה בורשה השתדלו בעזרת נובוסילצוב לשפר את מצב היהודים, ניסתה קבוצת משכילים מתבוללים לפעול על דעת עצמה ולהסתייג בה מכלל הציבור היהודי. המדפיס של האוניברסיטה נתן גליקסברג והבנקאי גץ לוי הגישו בשם 26 תושבים יהודים משכילים תזכיר ל״ידיד היהודים״ הנסיך הליברלי אדם צ’רטוֹריסקי ובו נתבקש לסייע להענקת זכויות אזרחיות למשפחות היהודיות הנאורות, המצטיינות בהשכלה ובדרגת־תרבות גבוהה. בין חותמי התזכיר, רובם ככולם בנקאים, סוחרים גדולים וכמה בעלי מקצועות חופשיים, היו: יצחק דוידזון, שמואל קרוננברג, משה אייזנברג ישראל ושמעון כהן, יצחק־שמעון רוזן (אביו של מתיאש רוזן), זלינגר, הסוחרים נחום ברינר, יעקב אפשטיין, רפאל גוטמן, דוד קניגסברג, לייבל אסטרייכר, שמואל נוימרק, מ. סמואלסון, הרופאים ד“ר דוד סמלסון, ד”ר יוזף וולף (אביהם־זקנם של הקומפוזיטורים – האחים ויניאוסקי) החרט מינהיימר ואחרים. מחברי התזכיר, שבאו להתבדל מהמוני העם היהודי, הבליטו את כונתם להתקרב אל העם הפולני ולהתמזג עמו. בדצמבר 1815 הגישו הפטריוטים הפולנים האלה, שעוד תמול־שלשום דגלו בשם פטריוטיות פרוסית – תזכיר גם לאלכסנדר הראשון, בזמן שהותו בורשה, אם כי כללו בבקשתם את כל יהודי פולין, תבעו למעשה זכויות פוליטיות רק בשביל היהודים ״המובחרים". אמנם לא השלו את נפשם בתקוה, כי משאלתם תינתן להם ואף לא היו מעוניינים בשיווי זכויות אלא לעצמם בלבד, ולא כללו בתזכירם את תביעת הזכויות האזרחיות לכל יהודי פולין, אלא כדי שלא לעורר את חמתה של כל העדה היהודית.

משנודע הדבר לראשי הקהילה, התחילו להשתדל לפני נציב פולין, הנסיך הגדול קונסטנטין, בדבר ראיון אצל הצאר. הנסיך אדם צ’רטוֹריסקי שלא ראה ברצון את קשר הקהילה עם נובוסילצוב ואת נסיעות שליחיה לפטרסבורג ולפאריס גרם, שמשלחת הקהילה לא נתקבלה על־ידי הצאר. לעומת זאת סייע שתתקבל אצלו לראיון משלחת מטעם המשפחות הנאורות. מובן ש״דרישותיהם״ היו יותר קרובות לרוחו של צ’רטוריסקי. הפטיציות השונות של המשפחות ״הנבחרות" סייעו לא מעט לגיבוש עמדתם המיוחדת של מדינאי פולין בשאלת הזכויות היהודיות.


ארגון החיים הפנימיים    🔗

הקו של המדיניות הפולנית כלפי היהודים היה לכאורה מכוון לביטול ״ההתבדלות היהודית״ ולשינוי אורח־חייהם, לעשותם ״פולנים טובים" וראויים לשויון זכויות. למעשה בוצעה מדיניות זו מתוך פגיעה קשה בעצם קיומם החמרי. כדי ״לתקן״ את מידות היהודים נאסרו עליהם ״הפרנסות הבזויות" בעוד שכל דרך לפרנסות אחרות היתה חסומה בפניהם. תוצאותיה של מדיניות ״מתקנת" זו היתה – התרוששות היהודים ודיכוים מתוך שמירה על התבדלותם.

בימי מלכות פולין גדלה האוכלוסיה היהודית במדינה ובורשה גידול ניכר: בשנת 1808 היה המספר הכללי של היהודים בנסיכות הורשאית – 204,834 ומספר היהודים בורשה הגיע ל־ 11,906 נפש, 28.4% מן האוכלוסיה הכללית בעיר. בשנת 1810 היה מספר יהודי ורשה – 14,601. אחרי זעזועי המלחמה בשנת 1812 פחת מספר היהודים בורשה וירד עד 8000. בשנת 1827 הגיע המספר הכללי של יהודי פולין ל־ 377,754 נפש (9%) ומספר יהודי ורשה ל־ 30,679. 24% מאוכלוסי המטרופולין. יש לשער שמספרם היה מרובה מזה, כי יהודים רבים נמנעו מהרשמה מסיבות שונות.

כמו בתקופת הנסיכות עסק גם עתה רובם של האוכלוסים היהודים במסחר זעיר, במלאכה ובמזיגת משקאות.

חלקם של היהודים בתעשיה לא היה מרובה. בנקאים ותעשיינים יחידים יסדו או חכרו מידי הממשלה בורשה ובסביבתה בתי־חרושת לאריגה ולטויה. אין ידיעות על המספר המדויק של הפועלים היהודים בבתי־החרושת, אולם נוכח השכר הגבוה של הפועלים הגרמנים שהיגרו לפולין, יש להניח שגם פועלים יהודים היו מועסקים בבתי־החרושת. ליהודים אסור היה לשרת במשרות ממשלתיות וציבוריות, ולא יכלו לרכוש קרקעות בשטח חקלאי בעלי־מלאכה יהודים לא נתקבלו לאיגודי האומנים; המסחר הזעיר והרוכלות היו לקויים בשל ההתחרות המתגברת של הפולנים, ומכירת המשקאות חדלה מלהביא רוחים ליהודים.

כשנתעוררה בשנת 1826 שאלת כיסוי ההוצאות להחזקת בתי־הספר העממיים לילדי היהודים בורשה, הצהירה הלשכה המיעצת, כי ״לפי שעה אין לצפות שהישראלים יכלכלו את בתי־הספר בתרומותיהם הם, כי על־כן 9/10 מן האוכלוסיה היהודית חיים חיי דוחק". אכן, בשנת 1822 נמצאו בורשה, בקרב אוכלוסיה יהודית בת 30,000 נפש, רק 45 סוחרים, שהעסיקו עוזרים וביניהם היו רק 12 בעלי הון גדול.


מס־הצבא ופתק־היום    🔗

מס הצבא הווה מעמסה כבדה על היהודים. לפי הקונסטיטוציה החדשה ולפי החוק (1816) היו היהודים חייבים לשרת בצבא, פרט לנשואים. מכיון שיהודי פולין היו משיאים את בניהם בגיל צעיר מאד, היה מספר הטירונים היהודים מועט. הדבר גרם להתקנת חוק חדש, המטיל את חובת הצבא גם על הנשואים. בתנאים אלה חזר ועלה הרעיון על פדיון החייבים בעבודת־הצבא תמורת כסף. קהילת ורשה, שבה היו מיוצגים ה״מתנגדים"– (משה אהרן פירשטנברג), החסידים (ברק בן שמואל) והמתקדמים (יעקב אפשטיין), הגישה תזכיר לממשלה והציעה שהממשלה תעניק לה, לקהילה, את הזכות להמציא לצבא את מכסת הטירונים הדרושים, ואם אין הדבר אפשרי, יונהג־נא מס צבא לפי מתכונת נסיכוּת ורשה לשעבר. הממשלה לא החשיבה ביותר את הערך הצבאי של החיילים היהודים והסכימה להצעה. מסכום 700,000 הזהובים, שנדרש מיהודי פולין, הוטלו 100,000 זהובים על קהילת ורשה. הסכום נגבה מכל יהודי ויהודי לפי מעמדו והעניים היו פטורים לגמרי מתשלום המס. המס הזה הכביד מאד על היהודים, הואיל ומספר היהודים שנשאר בשטח הממלכה הפולנית פחת ב־40%.

מצד אחד הניע ריבוי היהודים בורשה את השלטונות לחדש את הגזירה הישנה של פתק־היום. ב־7 בספטמבר 1824 נאסר על היהודים להשתקע בורשה בלי רשיון הועדה הממשלתית לענייני פנים ולדתות, מלבד זאת הונהג פתק־היום לכל הבאים לורשה ולפראגה לרגלי עסקיהם, כדי זהוב לגולגולת. פתק היום, שהכנסתו נועדה לכיסוי התקציב של מוסדות הצדקה היהודיים הכניס בשנת 1826 לאוצר המלוכה סכום של 68.000 זהובים.

גזירה קשה אחרת היתה כלולה בהוספה לפקודת 1809: לצמצם את הגיטו היהודי בורשה. בפקודה מ־31 ביולי 1821 נוספו על הרחובות, שהישיבה בהם היתה אסורה על היהודים, גם הרחובות: ז’ביה, גרניצ’נה, קרוּלבסקה, נוֹבי שויאט עד לאזינקי, לשנוֹ, מרשלקובסקה, כלוֹדנה, אלקטוֹרלנה, ירוּזלימסקה, חלק מזקרוֹצ’ימסקה עם הרחובות הסמוכים. הפקודה מ־25 באפריל (7 במאי) 1822 הכילה גזירה חדשה, שבבתים בעלי 2 דירות יכולות לדור רק 2–1 משפחות, משפחה בדירה. הפקודות נומקו כביכול בטעמי נקיון ומניעת מחלות מדבקות. גם גזירות אלו היו מכוּונות לעניי העם. המשפחות הנאורות של הבנקאים, הספקים הצבאיים, בעלי־הבתים. חוכרי המסים. הרופאים וכו', ישבו באין מפריע ברחובות האסורים. מצד אחר גרמו הגזירות לפיתוח תחום־המושב על־ידי סלילת רחובות ובנין בתים חדשים.


מלחמת המתקדמים בחרדים    🔗

בכתבי דברי־הימים של ורשה אנו מוצאים עדות חשובה לקורות המלחמה הפנימית בקהילה היהודית בין המתקדמים לבין ראשי הקהל. בשנים 1814–1815 עמדו בראש הקהילה בורשה ששה פרנסים, ורשתם היתה פרושה גם על כמה קהילות סמוכות למטרופולין. משה אהרן פירשטנברג, שמואל אייזיק, ניסן אדלבוים. ברק זוננברג, שמואל לייזר קרוננברג ויוסף אפשטיין, שלושת הראשונים נבחרו על־ידי העדה ובחירתם נתאשרה על־ידי הממשלה, ושלושת האחרונים – נתמנו על־ידי הפרפקטורה לנהל מחלקות שונות בקהילה. ולמעשה היו הללו העושים והמעשים בכל ענייני הקהילה, והיו המשפיעים בדעתם גם על שלושת הפרנסים הנבחרים. רוב הפרנסים בקהילה היו ״מתנגדים“, המצוין ביניהם היה המזכיר שכנא נוידינג, שבסתר לבו רכש אהדה ל״מתקדמים”. כנגדו – היה ברק זוננברג, בנו של שמואל זבּיטקוֹבר חסיד נלהב שתמך בחסידות ורב את ריבה.

מלבד החסידים והמתנגדים, שכוחותיהם היו גלויים וניכרים, היתה קיימת באותן השנים בורשה קבוצה של יהודים מתקדמים. על קבוצה זו היו נמנים בני המשפחות העשירות, כמה צעירים שהיו לומדים בחוץ־לארץ או נוסעים לשם לרגל עסקי הוריהם, חיילים לשעבר בלגיונות הפולניים ובצבא הנסיכות הורשאית, עם חברי הקבוצה הזאת נמנו אנטוני אייזנבוים הצעיר, שמילא אחר־כך תפקידים חשובים בשכבה הראשונה של היהודים המתבוללים בורשה איזק ויינברג, הנריק סמואלסון (בנו של דוד סמואלסון, רופא החצר של המלך סטניסלב אוגוסט), יאן אפשטיין, בנו של המדפיס האוניברסיטאי יאן גליקסברג, ואחרים. קבוצה זו היתה מתכנסת בביתו של מיכאל אטינגר־ראווסקי יהודי מן הדור הישן שנתפס לעניני התרבות הכללית וחינך את ילדיו ברוח הזמן החדש. חברי הקבוצה, שדגלו בשם האידיאלים של משה מנדלסון והמאספים, היו מתכוונים בגלוי להפיץ השכלה כללית בקרב הציבור. כדי להגשים את שאיפתם הכריזו המתקדמים מלחמה על ראשי הקהל, שהיו בכלל מורדי־אור, סמל ״הבערות והקנאות".

כרבותיהם שבאשכנז ניהלו המתקדמים את מלחמתם בשתי חזיתות: מצד אחד הפיצו כתבי־פלסתר להוקיע את חטאות הקהל וחברה־קדישא ואת הנזק הרב שהללו מביאים במעשי־תעתועיהם ליהדות, ומצד אחר – העלו בדרשותיהם ובתעמולתם את חמודות התרבות הכללית והטיפו לרפורמה בחיי היהדות. מיכאל אטינגר הזקן תמך בפעולתם משום חשבונותיו האישיים עם ברק זוננברג ושאר ראשי הקהל. גם מזכיר הקהילה נוידינג תמך בהם בחשאי, חברי הקבוצה קבעו להם מקום אצל המוזג לייבל שבתי ברחוב טוארדה. ייתכן, שאילו היו המתקדמים מרכזים את מלחמתם בראשי הקהל בלבד היו מעוררים אהדה אצל חלק מן ההמונים שראו במנהיגים את הגורם למצוקתם החמרית. אולם מכיון שהם כוננו את חציהם גם נגד הקהילה בכלל ונגד המסורת והוי־החיים שלה, הרחיקו מעל עצמם את איש ההמון וחיזקו את עמדת יריביהם.

ראשי הקהילה ניצלו את המשגה הזה. הפרנסים אסרו על הציבור לנהל ויכוחים עם האפיקורסים, סוכני ברלין המופקרים. הם הטילו חרם על המוזג לייבל שבתי שנחשד בהאכלת טריפות, ואיימו בהטלת חרם גם על קבוצת המתקדמים.

במארס 1814 נתאספה באחד מבתי־הכנסיות של ורשה אסיפה שנקראה לשם המלחמה במתקדמים. הרב ר' אברהם אבלה פתח את האסיפה, ותיאר לפני הנאספים את הסכנה החמורה הצפויה ליהדות מן האפיקורסים. אחדים מן הנאספים הציעו לפנות אל הממשלה, לעורר את לבה על הסכנה האורבת לציבור ולבקש את עזרתה. ברק זוננברג התנגד להצעה זו באמרו כי אין לצפות לעזרה יעילה מצד הממשלה, הואיל והמצב הפוליטי מסובך, ועדיין לא נתברר מה הוא פרצופה של הממשלה; חוץ מזה כרוך הדבר בהוצאות מרובות: שהקהל אינו יכול לשאת בהן, ומשום כך הציע לפנות אל צדיקים גדולי־שם. שברוב השפעתם יטו את לב העם מאחרי הכופרים והאפיקורסים. כהפתעה גמורה נשמעו באסיפה דבריו של ר' שלמה אייגר, בנו של הגאון ר' עקיבא אייגר, שבא להוכיח שכת החסידים וצדיקיהם היא גופה חותרת תחת סמכותו של שלטון התורה והמסורה והסתמך על הגאון מוילנה ועל אביו שנלחמו בחסידים. בנפט – גמר ר' שלמה אייגר את דרשתו – אין מכבים את הבערה". נאומו השפיע על הנאספים, ולהצעתו של ברק זוננברג נצטרפו רק ראשי הקהל וחברה־קדישא. באי האסיפה נתפזרו בלי כל החלטה.

למחרת היום קרא הקהל לאסיפה חשאית לשם דיון במצב. הקהל חזר לאותה החלטה, שאין עצה בדוקה לשמירה על השלטון מתמיכת הצדיקים; וכדי להתגבר על התנגדותו של ר' שלמה אייגר, החליטו לצרף אותו להנהלת עניני הקהילה, וכעבור חודש ימים ישב ר' שלמה בועדת המסים של הקהילה ובועד חברה־קדישא. ראשי הקהל המשיכו בפעולתם כבתחילה, וסייעו להתפתחות החסידות בורשה ובמדינה, ואילו המתקדמים נצטמצמה השפעתם בחוג הקטן של האינטליגנציה.

נסיון חדש לפרוק את עול ראשי הקהל אנו מוצאים בסוף שנת 1817. כמה עשרות יהודים ״מתקדמים" פנו על־ידי ראש עירית ורשה אל הועדה הממשלתית לענייני דת והשכלה בקובלנה על שרירות־לבם של ראשי הקהל וביחוד במה שנוגע להטלת מס הצבא. ״ראשי הקהל מקיימים את משרתם בדרך שאינה נהוגה בשום מוסד, דרך המתנגדת לסדר הטוב והיא בסתירה לחוקי הממשלה, ואינם מוסרים כל דין וחשבון על פעולתם“. מגישי התזכיר דרשו איפוא להרחיק את ראשי־הקהל, את שמואל לייזר קרוננברג, ברק זוננברג ויוסף אפשטיין, ולהכריז על בחירות חדשות. ראש־העיריה לא הסכים להרחקת הפרנסים והוסיף עליהם עוד ארבעה: שני מ״תנגדים”: מיכאל אטינגר ושלמה נוימרק ושני חסידים: ישראל הירשנהורן ונחום פייגנבלט. אולם אטינגר ונוימרק הודיעו ב־4 בינואר 1818 לשלטון, שכל זמן שלא ירחיקו את ראשי הקהל הקודמים לא תבוא הקהילה על סיפוקה… ומתוך דאגה לתואר־הכבוד של אנשים הגונים, אין ביכלתנו להתחבר עם ראשי־הקהל הקודמים ולנהל את המשרה בצוותא אתם, הואיל ובגלל התנהגותם הפסידו את אמון הציבור ועוררו את כעסו ומרירותו בשרירות־לבם. ב־6 בינואר 1818 השיב ראש־העיריה על הבקשות בשלילה. אולם כעבור שני שבועות – ״לפי דרישת ראשי־הקהל הממונים ובהתאם למשאלתם של רוב התושבים המכובדים היהודים" – ניטלו התפקידים מראשי־הקהל הקודמים ובמקומם הוזמנו שלמה מרכוס פוזנר, יצחק לנצוט, וולף מיכאל כהן, חלק מיהודי ורשה ופראגה דרש להחזיר את ברק זוננברג ואייזיק שמואל לכהונתם הקודמת. מדי יום ביומו ניתכו בקשות וקובלנות משני הצדדים. אפילו קבצני ורשה ופראגה פירסמו קול קורא וגינו את מעשי ראשי־הקהל, שהתירו לעניי־חוץ לבוא לורשה וגרמו בכך להגברת ההתחרות במקצוע הזה…

השפעתם של ה״מתקדמים" בקהילה באותו זמן היתה כאין וכאפס. עד שנת 1818 נמנו בין חמשת חברי הקהילה היהודית שני מתקדמים (שמואל קרוננברג ויוסף אפשטיין), ואילו בבחירות החדשות נחלו מפלה ניצחת ואף אחד מהם לא נבחר לועד הקהילה.

עתה נבחרו שלושה מתנגדים (בתוכם מיכאל אטינגר) ושני חסידים. תוצאה ממפלתם של המתקדמים בקהילה היה קונטרס של מחבר אלמוני מביניהם בשם ״בקשה או הצטדקות של בני דת משה היושבים בממלכה הפולנית" (1820). אותו מחבר התקיף בחמת־זעם את מוסד הקהילה ״כגורם עיקרי לירידת היהודים ומצוקתם“. בעל הקונטרס, הכותב בהתלהבות על הצעות התיקונים של משה מנדלסון, מוקיע את שרירות־לבם של פרנסי־הקהל וראשי חברה־קדישא, ביחוד בענינים של הטלת מסים ומכירת ״קרקע”, ואינו נמנע מלבקש בכתב־הפלסתר שלו מן השלטונות שיבטלו את הקהילות, וימסרו את עניני היהודים בידיהם של שלטונות הערים.


הועד המפקח על בתי־הכנסת    🔗

ב־20 במארס 1821 פרסם נציב הממלכה הפולנית החלטה מיוחדת: „בשים לב לדבר שהעדה היהודית אין לה שום תקנות להבטחת קרן להחזקת כלי־קודש, ושברצונם של ראשי־הקהל תלויות קביעת התשלומים וכפייתם בטקסים דתיים, מתוך דיכוי העניים ביותר והריסתם“, הוחלט, שכל עדה יהודית חייבת לערוך על־ידי ועד מפקח על בתי־הכנסת שלה תקציב שנתי להחזקת בית־הכנסת, בית־הספר, הרב, ועניי העדה. קרן התקציב תורכב מהכנסות ממסי הקבורה, המקואות וכו', לפי תעריף קבוע. אם התשלומים לא יספיקו לכיסוי התקציב, רשאית הקהילה להשלים אותו על ידי הטלת מסים בהתאם לרכושו של כל יחיד; הערכת ההוצאות וההכנסות נמסרת לועדה המחוזית לשם מניעת הערכה לא צודקת. ב־24 באפריל 1821 פירסמה ועדת הממשלה לעניני דת והשכלה תקנה ״על בחירת מפקחים לבתי־הכנסת ולחשבונות של קרנות בתי־הכנסת”. לפי החלטה זו הוטל על כל עדה יהודית לבחור בשלושה מפקחים על בתי־כנסת, ובחירתם טעונה אישור מצד הועדה המחוזית. שלושת המפקחים האלה יחד עם הרב עורכים את תקציב ההוצאות הדרושות להחזקת בית־הכנסת, הרב, בית־החולים ובית־הקברות. בקביעת ההוצאות יש להתחשב ברצונם של רוב בני העדה. עליהם לעבד תכנית להכנסות משני מקורות: מתשלומים בעד שירותים דתיים ומתשלומי בני העדה. התשלומים בעד שירותים דתיים דלי־הכנסה, כגון חתונות, ברית־מילה וכו‘, נמסרים לרבנים. ואינם נכללים בתקציב. כל בני העדה מתחלקים לפי רכושם לארבעה סוגים (העניים הנמנים על הסוג החמישי פטורים מתשלום): בני העדה הנימנים על סוג א’ מכסים 40% מן התקציב, הנימנים על סוג ב' – 30%. סוג ג' – 20% וסוג ד' – 10%. הגזירה הזאת היתה כללית, ופולין הקדימה את רוסיה בעשרים ושלוש שנים. ואם כי היתה ארצית וכללית, נגעה בעיקר בהוי הציבורי והארגוני של היהודים בורשה ובעוד כמה ערים גדולות.

ב־20 בדצמבר 1821 פרקו השלטונות בפולין את ארגון הקהל ובמקום ועדי הקהילות נתמנו ועדים מפקחים על בתי־הכנסת (Dozor Bozniczy), שמתפקידם היה לטפל בענייני דת וצדקה בלבד. ב־22 במארס 1822 נתחסל בפולין קיום חברה־קדישא ושאר מוסדות הקהילה, וסמכותם נמסרה לועדים המפקחים.

בחיסול מוסד הקהילה ראו המתקדמים בורשה ובערים אחרות את שיא נצחונם. זה היה סוף השלטון העצמי של היהודים בפולין בעניניהם הפנימיים. והמשך לביטול ועד ד' ארצות. הנצחון החיצוני לא הביא למעשה למתקדמים שום ברכה. מלבד הצלחה ארעית בשטח החינוך, אין לזקוף על חשבון פעולתם בתקופה זו שום הישגים. בבחירות לועדים המפקחים היה תמיד הרוב למתנגדים־משמרים ולחסידים. בבחירות לועד המפקח הראשון נבחרו ה״מתנגדים": ר' חיים דוידזון, סוחר ורשאי מכובד, שהיה אחר־כך רבה של ורשה ויוסף חיים הלברשטם, והמתקדם יעקב אפשטיין, ביחוד היה ניכר מיעוטם לאחר שהוכפל מספר חברי הועדים המפקחים (לפי החלטת ראש־העיר מאוגוסט 1821). מספר זה הוגדל כעבור זמן עד תשעה (החלטת ראש העיר מינואר 1831).

במשך השנים 1821–1831 היו פעילים בועדי הקהילה (כלפי פנים נקראו להבא הועדים המפקחים גם בשמם – ההיסטורי): המתנגדים ר' חיים דוידזון. י. ח. הלברשטם, מיכאל אטינגר, שלמה אייגר, שלמה זלמן פוזנר, וולף לייזר כהן, שאול הרצפלד, אהרן ישראל אטינגר, החסידים ישעיה מרכוס פוזנר וולף מיכאל כהן, מיכאל ברגזון והנוטה לחסידים ליאופולד ברגזון, המתקדמים יעקב אפשטיין, הבנקאי וסרסור הבורסה הנריך סמלסון, הסוחר המשכיל תיאודור (טבלה) טפליץ, יוסוף יונאש, ברמן רוזן, מדפיס האוניברסיטה נתן גליקסברג, ואחרים.

אם כי החוק הטיל על הקהילות תפקידי דת וצדקה בלבד, הרי למעשה חרגו מן המסגרת המלאכותית הזאת בלחץ המסורת והמציאות ובמידה מסוימת בגלל ענינים שהממשלה הפנתה אליהן, ואט־אט הרחיבו את סמכותן גם עלי ידי מילוי תפקידים סוציאליים שונים; הן מילאו אפילו תפקידים שתדלניים־פוליטיים.

שדה הפעולה של קהילת־ורשה היה רחב ומגוּון. ועד־הקהילה טיפל בהחזקת יתומים ואלמנות של חיילים יהודים, בהספקת מצות ועצים לעניים, בהספקת אוכל כשר לאסירים ולחיילים החונים בורשה, ואפילו בהשגחה על משרתות יהודיוֹת. ״חברה־קדישא", שהוצאה בימי השלטון הפרוסי והנסיכות מסמכות הקהילה, הוחזרה עכשיו לרשותה. הכנסות מוסד זה היוו את יסוד תקציבה של הקהילה, על אף ההוצאות המרובות הכרוכות באדמיניסטרציה של החברה. בשנים 1824–1826 היוו הכנסותיה 74.8% של כל התקציב ובשנת 1831 –.96%

הקהילה המשיכה בפעולותיה ואף הרחיבה אותן, אלא שהכניסה אותן לתוך המסגרת הצרה של תקנות הועדים המפקחים.

בשטח הבריאות היה שדה הפעולה של הקהילה מצומצם, הואיל ובית־החולים הוצא מפיקוחו ועבר, החל משנת 1819, לרשות ״המועצה המפקחת על בתי־החולים".

כמו כן הוצאה מרשות הקהילה גביית מס הבשר הכשר שהוחכר לקבלנים. לעומת זאת נמסרה עתה לרשות הקהילה פעולת ההערכה למס־הצבא וגבייתו. דוגמה להרחבת הסמכות של הקהילה שימש גם ניהול ספרי המעמד האישי (ילודה ותמותה), שנמצא במשך השנים 1830–1821 בידי השלטונות העירוניים. ב־7 בספטמבר 1831 נמסרה הפעולה לרבנים בהשגחת הקהילה, דבר זה לא היה מיוחד לורשה והיה פרי מלחמה ממושכת בין הרבנים והשלטונות העירוניים בכמה כרכים.

ענפי־פעולה אחרים של הקהילה היו: יצוג התושבים היהודים של ורשה בפני השלטונות, השגחה על בתי תלמוד־תורה, נוכחות בבתי־הדין לקבלת השבועה היהודית, בחירת מועמדים יהודים לסרסורי־הבורסה ב״לשכת זקני אסיפת הסוחרים", הוצאת תעודות עניים, אישורים וערבויות לקבלת רשות נסיעה לחוץ־לארץ. אפילו השלטונות הממשלתיים והמוניציפליים ובתי־דין היו נזקקים לקהילה בשאלות שנגעו לאוכלוסיה היהודית בכלל או לפרט. יותר ויותר חדרה ההכרה שקהילת עיר־הבירה היא מוסד כל־יהודי ותחום האינטרסים שלו – הם עניני היהודים בפולין כולה.

בינתים מצב היהודים בפולין החמיר והלך. ב־8 במאי 1825 שלחו חברי הקהילה הורשאית תזכיר לממשלה הרוסית וביקשו לתקן את מצב היהודים בפולין. ב־22 במאי 1825, הוקם ביזמתה של הממשלה הפולנית ולפי פקודת אלכסנדר הראשון, ״ועד בני הברית הישנה" (Komitet starozakonnych) על־יד הועדה הממשלתית לעניני דת והשכלה.


ועד בני הברית הישנה ופעולתו    🔗

הועד הזה לא היה מוסד אלא משרד ומתפקידו היה לטפל בכל הענינים הנוגעים ליהודים ולתקנם באמצעים של ״רפורמה מוסרית", הועד הורכב מפולנים נוצרים, ממונים על־ידי הממשלה, ואליו צורפה ״לשכה מיעצת״ (Izba Doradeza), שחבריה – פרט ליושב־הראש – היו יהודים, רובם מתקדמים ומיעוטם חרדים. על חברי הועד נמנו: איגנצי זלסקי (יושב־ראש). גראף קרשינסקי, המשורר סטפן ויטויצקי; אחד משני מזכיריו היה המומר סטניסלב (לפני ההמרה – יחזקאל) הוֹגה, שהיה בעיני הממשלה המומחה לשאלות היהודיות. ראש הלשכה המיעצת היה יועץ המדינה מולר ולחברי הלשכה נתמנו יעקב ברגסון (בנם של ברק ותמר’ל), מיכאל אטינגר־ראווסקי, חיים יונאש, שלמה זלמן פוזנר והנריק סמואלסון; הסגנים – ר' שלמה אייגר, יוסף אפשטיין, חיים הלברשטם, תיאודור טפליץ והמתימטיקן ר' אברהם שטרן.

רושם רב עשתה בציבוריות היהודית העובדה שמנהיג החסידים, ר' בונם מפשיסחה, הצדיק המפורסם, נתמנה גם הוא חבר בלשכה המיעצת. למזכיר הלשכה נבחר יאן גליקסברג. כל חברי הלשכה היו תושבי ורשה, לפי הצעתו של הוֹגה נקבע בכל מחוז חבר מקשר, שהיה ממציא לועד ידיעות על מצב היהודים במקום. תקציב הועד שנקבע בסך 45.000 זהובים לשנה, נתכסה מהכנסות מס פתק־היום, שנועד במיוחד למטרה זו.

פעולת ״ועד בני הברית הישנה" הושפע בפוליטיקה התרבותית שלו על־ידי צורר היהודים הכומר האיטלקי לואיג’י קיאריני (Chiarini); הלה, אם כי לא ידע לא פולנית ולא עברית והיה בור גמור בעניני היהדות, נהנה מחסותה ומחסדה של הממשלה הרוסית. עם התקנת צנזורה על ספרים עבריים בשנת 1822, נבחר קיאריני לראש ועד הצנזורה. ״היהודים – כתב הועד בהשפעת קיאריני ב־21 במארס 1825 בדין־וחשבון שלו – לא נשתנו במשך הדורות, תמיד השתמטו מעבודה, היו שואפי־בצע ולא רצו להתחבר עם תושבי הארץ, וכל זה בהשפעת דתם, הנבדלת מתורת משה. לא ייתכן אפילו לקרוא בשם דת לאותו לקט מגושם של עיקרים, שמהם נודפת בערוּת גסה, קנאות ואי־סובלנות של הרבנים". הרפורמה המוסרית של הועד כללה את הסעיפים הבאים: 1) יסוד בית־ספר לרבנים, 2) יסוד בתי־ספר עממיים לבנים ולבנות; 3) החמרת הצנזורה לגבי הספרות הרבנית; 4) תרגום התלמוד לשפה אירופית; ו־5) הקמת קתדרה מיוחדת למדעי המזרח. שני הסעיפים האחרונים הוצעו לשם הכשרת מומחים־נוצרים בעניני היהדות, שיסייעו לממשלה בביצוע הרפורמה היהודית.

ואמנם הוגשמו כל הסעיפים, אך את השאלה היהודית לא הזיזו אף כמלוא נימה מנקודת קפאונה. בשנת 1826 נוסד בית־המדרש לרבנים. אותה שנה הוציא הפרזידנט של ורשה פקודה, שלשם ביקורת וקבלת גושפנקה על היהודים להמציא את כל הספרים העבריים הנמצאים ברשותם. ב־1827 דרש יאן איבשקביץ, ראש הלשכה של ״הועד של בני־הברית הישנה" מן הממשלה, שתסגור את כל בתי הדפוס היהודיים מלבד אחד, שתאסור להדפיס ספרים ללימודי־הדת אשר לא קיבלו אישור מוקדם מן השלטונות, ושתקיים צנזורה בשביל הספרים שיידפסו בבית־הדפוס היחיד שיישאר לפליטה. בשנת 1828 נוסד על־יד האוניברסיטה הורשאית קורס למדעי המזרח, וקיאריני נבחר למרצה. המשרה ניתנה לו בתורת פיצוי עקב מפלתו ב״ועד בני הברית הישנה“, שהשתתף בו בתורת מומחה בשאלת היהודים. משכורתו והסטיפנדיות של התלמידים הקתולים נתכסו מהכנסות המס של ״פתק־היום”. הרצאות קיאריני נדפסו בשנת 1829 בשם “Theorie du Judaisme” (תורת היהדות) והכילו זיופים ודברי שטנה ואפילו אמונה בעלילת־דם. ראשי היהדות החרדית של ורשה ר' חיים דוידזון ושלמה פוזנר והסוחר מיכאל אטינגר דרשו מן הממשלה להחרים ספר זה, אבל היא לא שמה לב לבקשתם.

קיאריני, שמצא עידוד מצד הממשלה במעשיו, הרה־הגה גם רעיון לתרגם את התלמוד לשפה הצרפתית, מתוך הנימוקים הנזכרים לעיל. הממשלה הקציבה לו סכום של 12 אלף זהובים למטרה זו. לשם ביצוע מפעל זה התקשר קיאריני עם המשומד הוגה ועם המורה של בית־הספר לרבנים אברהם בוכנר שהיה משכיל ורפורמטור קיצוני. רבים וקשים היו מעשי־תעתועיו של קיאריני, אולם הוא נתקל גם בהתנגדות הציבור היהודי ובאופן בלתי צפוי בתגובתו העוינת של יחזקאל סטניסלב הוגה גופו.


יחזקאל סטניסלב הוגה    🔗

יחזקאל הוגה היה דמות טרגית של משומד. הוא נולד ב־1791 בעיירה קזימיר פלך לובלין; אביו היה מחסידיו של החוזה מלובלין. בגיל 6 שנים למד כבר יחזקאל ש“ס ופוסקים ובהגיעו למצוות – נשא אשה. כדרך המשכילים הצעירים התחיל קורא בסתר ספרים חיצונים. מעשה־קונדס בחצרו של ה״חוזה” הוציא לו שם כמופקר. הלובלינאי היה עוסק הרבה בענין הבאת המשיח; פעם אחת, בליל שבת, נמצאה בכיס בגדו של אחד החסידים פתקה מן השמים בכתב־סתרים ובחותם על ביאת המשיח, העומד סמוך לעיר. ברעש שקט מסביב לדבר נתגלה שמחבר הפתקה היה יחזקאל, והוא עקר מלובלין כל עוד רוחו בו. לפי מסורת החסידים גילה החוזה עצמו את מעשה הזיוף ואמר שעושהו עתיד לצאת מכלל ישראל.

יחזקאל השתמד אחר־כך בורשה, יש אומרים – בהשפעתו של המיסיונר מק־קאול, ויש אומרים כדי להיפטר מאשתו ולשאת אשה אחרת. בכל אופן, הוא תירגם לעברית יפה את ספרו של מק־קאול ״נתיבות עולם" (1839) וכן ספרים אחרים של מיסיונרים אנגלים. במחצית השניה של חייו היה גר בלונדון, והקונסול האנגלי המפורסם בירושלים, פין היה חתנו. השמועה מספרת שחזר בלונדון אל היהדות ומת שם כבעל־תשובה.

בהקדמה הקצרה האנונימית לתרגום ספרו של מאק־קאול, שהיא התקפה קשה על היהדות, כותב המתרגם: ״ואל אלוהים הבוחן כליות ולב הוא יודע. כי גם רצוני אך טוב לישראל".

עבודתו של הוגה אצל חותנו הסוחר הקנתה לו ידיעות בשפות הפולנית והגרמנית, והוא נתפרסם בכל הסביבה כעילוי רב־כשרונות. שמעו הגיע אל בעל אחוזה הסמוכה לקזימיר, הנסיך אדם צ’רטוריסקי, שקירבו ודאג להשתלמותו. ב־1817 הגיע הוגה לורשה במכתב־המלצה מצ’רטוריסקי אל פרופ' כמילבסקי, המומחה לספרות העברית והצנזור הראשי לספרים עבריים. הוגה נתמנה למרצה בועד הצנזורה. כאן הכיר ב־1819 את קיאריני שקירבו גם הוא בשל בקיאותו בשפה העברית ובספרותה. בשעת היותו משמש במשרה זו הטילה עליו הממשלה לחבר סדר־תפילות וכריסטומטיה ללימודי הדת – פרקי־מוסר מן הספרות העתיקה (Nauka religji dla mlodziezy zydowskiej) שהופיעו בשנת 1822. בימים ההם שמר הוגה עדיין אמונים לעמו ולמסרתו וגם השתדל להיטיב ליהודים בחוגי הממשלה.

באותם הימים החריפה בפולין המחלוקת בין החסידים ובין המתנגדים וקהילות שונות באו בקובלנה לפני הממשלה על מעשי־הפירוד של החסידים. הממשלה פנתה אל הוֹגה ושאלה לדעתו על החסידים. הוגה הכחיש את מציאותו של הבדל דתי־כיתתי או מוסרי בין החסידים לבין שאר היהודים. כפר בטענות המתנגדים והסביר את דרכי החסידים שאינן אלא פרי אדיקות יתירה והתלהבות דתית, ללא כונות מזיקות.

הממשלה רצתה לקבל אישור רשמי לדעה זו ופנתה אל ״ועד בתי־הכנסיות" בשאלה על־אודות עיקרי היסודות בתורתם של החסידים. ״ועד בתי־הכנסיות" בורשה, שחבריו היו מתנגדים ומשכילים, השתמט מתשובה, תחילה מתוך שתיקה, ואחר־כך – בדברים פושרים ומשנתרבו הקובלנות על החסידים מצד המשכילים־המתבוללים, נתנו גם המתנגדים ידם למעשה־חתירה זה. הממשלה ראתה בקנאותם של החסידים מכשול בדרך הרפורמה המוסרית. שאותה אמרה לבצע, ולהתפתחותם של היהודים ועמדה לגזור גזירה חמורה על החסידים, לסגור את ה״שטיבּלך" ולהחרים את ספריהם. הוגה מסר מיד את דבר הגזירה, הממשמת לבוא, לאשתו של בּרק, בנו של שמואל זביטקובר תמר’ל מגינת החסידים, שהצטיינה בחכמתה ובהשפעתה. תמריל פנתה לנציב וביקשה לעכב את הגזירה. הנציב דרש בירור פומבי של השאלה על־ידי באי־כוח המתנגדים והחסידים בפני אנשי הממשלה, והפובליציסט, הפוליטיקאי האנטישמי סטאשיץ, נתמנה יושב־ראש בישיבה זו. שני הצדדים נתבעו לשלוח את דבריהם. המתנגדים מינו לבא־כוחם את אנטוֹני אייזנבּוֹים שונא החסידים; מצד החסידים באו לורשה העסקנים ר' מאיר מאפטא ור' בּוֹנים מפשיסחה. ר' מאיר הסתלק מן הויכוח בשל אי־ידיעתו את השפה הפולנית ור' בונים מסר להוגה את זכות־ההגנה. אנטוֹני אייזנבּוֹים חזר על הטענות הנדושות והאשים את החסידים בהתבדלות, בפולחן הצדיקים,

בנימוסים מוזרים, בקנאות ובשנאה לנוצרים, וכו'. הוגה, שנשאר בו הניצוץ של חסיד בן חסידים, הבליט את טהרת־המידות ויראת־השמים של מנהיגי החסידים ואת מהותה המיוחדת של הדבקוּת הדתית בתפילתם. הוגה הערים ושילב בדברי הסניגוריה שלו נימוקים ברוח מגמותיה של הממשלה. אכן – טען – החסידים מאמינים בצדיקים, ואוטוריטה זו תקל על הממשלה להשפיע על קהל החסידים שלהם, בעוד שלמתנגדים אין פולחן אישי. אם החסידות עשויה באמת להרוס את הקהילה, הרי היא מועילה בכך לממשלה. הרואה אף היא משום נזק בעצמאות הקהילה. לא חסר בדבריו גם רמז לתנועת הפרנקיזמוס שהוֹגה ראה את מקורה בחסידות… תשובתו של הוגה עשתה רושם על סטאשיץ; בתזכירו לנציב המליץ סטאשיץ על כת החסידים. ואמנם באוגוסט 1824 פירסם הנציב פקודה, שבה זיכה את החסידים מכל אשמה והתיר את קיומם ללא הפרעות.


מלחמת הוֹגה בקיאניני    🔗

התנצרותו של הוֹגה בשנת 1825 לא השפיעה על יחסו ליהודים. אדרבא, הוא הוסיף להגן על היהודים וביחוד על החסידים. באומץ־רוח נלחם הוֹגה בקיאריני ולא החמיץ שום הזדמנות כדי להוקיע את בערוּתוֹ. כשהגיש קיאריני ל״ועד בני הברית הישנה" את תכניתו להקמת בית־דפוס ממשלתי להדפסת ספרים עבריים, כתריס בפני הפצת ההשפעה המזיקה של התלמוד והספרות הרבנית. כתב הוֹגה תזכיר על תוכן הספרים העבריים, וסיכל בכך את מזימותיו של קיאריני.

ביחוד קנה לו הוֹגה שם במלחמתו עם קיאריני על רקע של מעשה עלילת־דם שהיה בורשה בערב פסח. ילד נוצרי שיחק עם ילדים יהודים, והתחבא בארגז שנסגר על־ידי הילדים. לרגל היעלמו של הילד הופרחה מיד שמועה על רצח הילד וגרמה למאסר שנים־עשר יהודים. אם כי החקירה שיחררה את היהודים החפים מפשע, מצא קיאריני לנחוץ לפרסם בשפה הצרפתית את ספרו, שבו העלה את השקרים והבדיות של רבם של צוררי ישראל אייזנמנגר, בצירוף דברי סירוס וזיוף בשם התלמוד. ספרו של קיאריני נתקבל ברצון בחוגי הממשלה ובחוגים הגבוהים של הציבור הפולני. בתשובה לקיאריני פירסם הוֹגה בשנת 1830 את ספרוֹ, בשם מאמר מבוא בפרקי הזוהר ״תא חזי" מחקר על היהודים, שבו הגן על אמונת ישראל, התלמוד והקבלה. אמנם הוֹגה ראה צורך להצדיק את בגידתו בדת אבותיו, האשים את היהודים בקנאות ובצביעות ושיבח את הדת הנוצרית, אולם הדגיש את מהותה האלוהית של הדת היהודית.

בהתמרמרות ובחריפות יתירה כתב הוֹגה על עלילת־הדם, המשפילה את כבוד הנצרות ומזיקה לנוצרים יותר מאשר ליהודים, ספרו של הוֹגה נתקבל ברצון בחוגי הממשלה והאינטליגנציה הפולינת17 והבאיש בעיניהם את ריחו של קיאריני. כשניגש קיאריני להדפיס את הקיצור של ספרו בתרגום פולני הודיע הוֹגה על כך לנכבדים היהודים בורשה; היהודים פנו למיניסטריון ההשכלה והדת בבקשה לאסור את הדפסת הספר העלול לגרום לפרעות. ספרו של קיאריני נמסר לביקורת ל… הוֹגה, שהניע את ועד הצנזורה לאסור את הדפסתו.


הפוליטיקה החינוכית של הממשלה    🔗

אחת הדאגות העיקריות של הממשלה היתה – לפתוח בתי־ספר כלליים לילדי ישראל ולבטל את ה״חדרים“, בדבר זה נתקלה הממשלה בהתנגדות רבה מצד היהודים, ביחוד בערי־השדה. ה״חדר” הוסיף להתקיים בכל רחבי המדינה. בורשה בלבד נתקיימו, בשנת 1826, 215 ״חדרים" שבהם למדו כ־2,500 תלמידים; הממשלה החליטה לפתוח בורשה כמה בתי־ספר עממיים לילדי ישראל, כמו־כן לדפתר את כל החדרים הנמצאים בעיר־הבירה, ופנתה לשם כך לעזרת הקהילה הורשאית. הקהילה הסכימה להשתתף ברגיסטרציה בתנאי, שלימוד הדת לא יוכנס לתכנית בתי־הספר העממיים ויישאר ברשות ה״חדרים".

ראשי הקהל רצו על ידי כך להציל את קיום ה״חדרים“. הממשלה לא הסכימה לתנאי זה, ולפי פקודת הנציב ניגשה לרגיסטרציה. הוקמה ועדת־”חדרים" ובראשה – הסופר והמדינאי הסינטור סטניסלב קוֹז’מיאון. קוֹז’מיאן הציע להטיל איסור על פתיחת ״חדרים״ חדשים. בכל בית־ספר ילמדו 100 תלמיד מבני כל דת שהיא. יש לפתוח מיד 4–3 בתי־ספר לילדי ישראל בלבד. בתורת פיצוי ל״חדרים" הציע, שבבתי ספר אלה לא ילמדו ״מקצועות דתיים".

בשנת 1820 נפתחו 3 בתי־הספר הראשונים לילדי ישראל. כעבור כמה זמן נוסדו עוד שלושה בתי־ספר. אל הקורטוריון של בתי־הספר נבחרו: שלמה זלמן פוזנר, חיים דוידזון, לוי שאולזון, ברמן רוזן, בר הרצפלד וגבריאל ברקסון. ליושב־ראש נבחר אברהם יעקב שטרן, ולמזכיר – יעקב טוגנדהולדן יחד עם זה נתמנה טוגנדהולד גם מפקח על בתי־הספר. בלחץ החרדים הוצאו המקצועות היהודיים מתכנית הלימודים. תקציב בתי־הספר מתבסס על ההכנסות ממס הבשר הכשר, והחל מ־1824 – על הכנסות מ״פתק־היום".


אברהם יעקב שטרן    🔗

האיש הבולט והמצוין בין חברי הקורטוריון היה אברהם יעקב שטרן. שטרן נולד ב־1762 בהרובישוב, פלך לובלין, ומת ב־1842 בורשה, בעל השכלה תלמודית רחבה, גילה עוד בנעוריו נטיה למתימטיקה שהפכה למדעי שעשועיו. שען לפי מקצועו, הכניס שכלולים במנגנון השעון. בעזרתו של סטאשיץ נסע לורשה וכאן רכש השכלה במתימטיקה ובידיעת השפות. ב־1812 המציא מכונה לארבע פעולות החשבון. אחר כך הכניס בה שיפורים והכשירה לפעולות בשבר עשרוני והוצאת שורש מרובע. שטרן המציא גם המצאות טכניות שונות, כגון מכונת־דיש מכנית, עגלה טוֹפּוֹגרפית ועוד. בשנת 1815 הפגין את מכונת־החשבון ב״חברה הממלכתית של ידידי המדע" בורשה. החברה בחרה בו לחבר ואף פנתה לממשלה בהשתדלות כי תוקצב לו פנסיה למען יוכל להתמסר לשכלול המכונה. נובוסילצוב הציג את שטרן לפני הצאר אלכסנדר הראשון, וב־1817 נקבעה לו פנסיה שנתית של 200 טאלרים. שטרן שהיה יהודי חרד, לא שינה ממנהגיו ומנימוסיו ואף לא ממלבושו המסורתי.


יעקב טוגנדהולד    🔗

חשובה יותר היתה החוברת של המורה הצעיר יעקב טוגנדהולד בשם ״ירובעל או דרשה על היהודים“. טוגנדהולד הוא אחת הדמויות הבולטות בתקופה זו. הוא נולד ב־1794 על־יד קראקא (דז’יאלוֹשיץ) ומת ב־1871 בורשה. אביו ישעיה טוגנדהולד, אחד ממשכיליה הראשונים של גליציה, היה חבר נכבד בקהילת ברסלוי לשעבר. אחרי שבנו יעקב גמר את חוק לימודיו באוניברסיטה של ברסלוי בשנת 1816, הוזמן על ידי הבנקאי יעקב אפשטיין לורשה בתור מורה לילדיו ויסד כאן בית־ספר לדוגמה (בשנת 1819). במעשהו זה עורר חמת היהודים החרדים ומלמדי ה״חרדים”, שחששו לקיפוח פרנסתם; אולם ראשי הרפורמה ביהדות הגרמנית דוד פרידלנדר וישראל יעקבסון עמדו לימינו.

בחוברתו ״ירובעל“, שבה הגיב כמורה צעיר על החוברת האנונימית ״תחבולה כנגד היהודים”, נתן טוגנדהולד ביטוי בשפה לוהטת לרגש המרירות והעלבון שעורר בלבו סגנונו הגס והפראי של מחבר החוברת. טוגנדהולד האמין שהיהדות הפולנית תצטרף לתרבות האנושית, אם הממשלה והציבור הפולניים יתיחסו בכבוד לעם היהודי ואם ליהודים המצטיינים בפטריוֹטיוּת ובהשכלה גבוהה. תינתן אפשרות לקבל משרות ממשלתיות וציבוריות. אין צורך להדגיש, שחוברתו הקלושה היתה נטולת כל השפעה מעשית על השקפות הדור; גרמה לכך אישיותו של טוגנדהולד, שלא הצטיין ביציבות השקפותיו ובטוהר כונותיו. הוא היה אוֹפוֹרטוּניסט טיפּוּסי, שידע להסתגל על נקלה לרוח הזמן. ״קרייריסט, אוֹפּוֹרטוּניסט ציני, שהעמיד פני תם ויחד עם זה מוג־לב, מלשין ולוקח שוחד" – כך מתאר שאצקי את דמותו. למרות זאת הצטיין בפעילות מרובה בחיים הרוחניים של היהדות הורשאית ובמוֹמנטים ידועים ידע להגיב בכנוּת נפשית.

ב־17 באוגוסט 1820 הוכרז על פתיחת בתי־הספר העממיים הראשונים לילדי ישראל. ב־1825 היו בורשה 6 בתי־ספר, מהם אחד בפראגה. תכנית הלימודים הכילה: דת – 3 שעות בשבוע, השפה הפולנית – 9. כתיבה תמה עברית – 3. היסטוריה כללית (בשפה הגרמנית) – 2, היסטוריה פולנית (בשפה הפולנית) – 2, חשבון – 6, צרפתית וגיאוגרפיה – 4, סך־הכל – 29 שעות בשבוע. בתי הספר האלה נמסרו לפיקוחו של ועד בתי־הספר ( Dozor szkolny) למען ילדי ישראל, שהוקם לפי הוראת הועדה הממשלתית לעניני השכלה ודת. מזכירו של הועד היה המשכיל הרמן ישינובסקי.

בתי־הספר האלה לא ראו מזל ברכה. אם כי הלימוד בהם ניתן חינם, ביקרו בהם בסוף 1820 לא יותר מ־300 תלמיד, ובעיקר – אחרי הצהרים, כי בבוקר למדו ב״חדרים". כדי להציל את המצב, הציע טוגנדהולד לפני הממשלה לסגור את ה״חדרים״ ברבעי־העיר הסמוכים לבתי־הספר, להטיל השכלת־חובה על ילדי ישראל ולא להרשות לשום יהודי לשאת אשה, לעסוק במסחר או במלאכה, אם לא סיים לימודיו בבית־ספר עממי. הממשלה חיסלה מיד את ה״חדרים״ הסמוכים לבתי־הספר והחרימה ספרים דתיים. בהשתדלות אותה מועצת בתי־הספר ביטלה הממשלה את הגזירה.

בינתים הורע מצב בתי־הספר משנה לשנה. מספר תלמידיהם ירד עד למאה, רובם ילדי עניים, ונתערער גם בסיסם החמרי: המקור היחיד להכנסתם היה מס הבשר, והחל מ־1825 מס ״פתק־היום". בתי־הספר לקו גם מבחינת תכנית הלימודים. שפת־ההוראה היתה למעשה אידיש ולא השפה הפולנית, כי רוב המורים – מלמדים לשעבר – לא ידעו את השפה הפולנית כהלכה. ועד בית־הספר הרחיק משום כך את המפקח טוגנדהולד ממשרתו, לשמחת החרדים שונאיו בנפש.

בעית המורים היתה אחת הבעיות החריפות ביותר בתקופה זו. אחרי שנכשל הנסיון של הכשרת מורים על־ידי שיטת בחינות בשביל המלמדים, נקטה הממשלה יחס ליברלי אליהם: כשהתיצבו לבחינות 250 מלמדים, אישרה הממשלה את כולם על אף ידיעותיהם הלקויות. מובן מעצמו שמפאת חוסר ידיעות לא יכלו ״המורים״ האלה למלא את תפקידם החינוכי בבתי־הספר.


דאגת הממשלה להכשרת מורים    🔗

על רקע מציאות זו נתעוררה בחוגי הממשלה השאלה על מוסד מיוחד להכשרת מורים. השאלה החריפה בקשר עם ענין השכלת הרבנים. בהשפעתה של תנועת הרפורמה היהודית באשכנז, נשתרשה הדעה בחוגי הממשלה ואצל היהודים המתקדמים, כי רק רבנים מתקדמים עשויים לסייע לאירופאיזציה של יהודי פולין ולהשפיע על ההורים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פולניים, מיוחדים לילדי ישראל.

הגשמת המטרה הזאת הוטלה על ״ועד בני הברית הישנה“, שהוצף תכניות שונות לרפורמות חינוכיות. התכנית המפורטת והמעניינת ביותר היתה זו של מזכיר הועד, סטניסלב הוֹגה. היא היתה ספוגה רוח התבוללות קיצונית ושנאה ליהדות המסורתית. יחד עם זאת נמנע הוֹגה מהצעות שהיו עלולות להסעיר ולהקניט בגלוי את נאמני המסורת. תכניתו היתה להוציא את לימוד התלמוד מן ה״חדרים” ולהעבירו למוסד ציבורי שיהיה נתון להשגחת הממשלה. את מנת התלמוד הדרושה לרבנים יש לצמצם בידיעת המשנה בלבד; על־ידי לימוד המקצועות הכלליים ישכיל הנוער ויבין את חוסר הטעם והעדר התועלת שבלימוד התלמוד. הוא גם יעץ לא להעמיד מורים מומרים לילדי ישראל, כי על־כן המשומדים הם שנואי נפשם של היהודים. הוֹגה הציע ליסד בורשה בית־ספר אחד לכל 200 משפחות ובערי־השדה – אחד לכל 150 משפחה, לבנים לחוד ולבנות לחוד. לכיסוי ההוצאות הקשורות בארגון בתי־הספר נועדו המסים מבשר כשר ומ״פתק־היום“. החזקתם צריכה להיות מוטלת על היהודים עצמם. הועד של ״בני הברית הישנה” יהיה מוסד הפיקוח על כל רשת בתי־הספר. הקורס בבית־הספר יימשך 3 שנים לבנים ו־2 שנים לבנות, חוץ מתנ“ך ומשנה ילמדו הבנים את עיקרי הדת לפי ספר הלימוד ״בני ציון״ של הרץ הומברג, והבנות – לפי הספר ״בן יקיר” (גם הוא של הומברג). המועמדים למורים בבתי־הספר יהיו נבחנים על־ידי מועצת בית־הספר לרבנים. תפקיד הפיקוח על הלימוד בבתי־הספר ימלאו חבר ״ועד בני הברית הישנה" וחבר הלשכה המיעצת ומפקח מיוחד בערי־השדה. הלימוד בבית־הספר יהיה חינם. כטוגנדהולד כן דרש גם הוֹגה, כי יהודי שלא סיים את חוק־לימודיו בבית־ספר עממי לא יורשה לבוא בברית־הנישואים.

״ועד בני הברית הישנה" לא קיבל את תכניתו של הוֹגה, מתוך ההנחה, כי לפני הקמת בתי־ספר לנוער יש להקדים ולהקים מוסד שיכשיר בחורים להיות רבנים ומורים בבתי־הספר העממיים שעלו במחשבה.

הרעיון על הקמת מוסד כזה לא היה חדש. עוד בשנת 1818 פנה מיניסטר ההשכלה סטניסלב פוֹטוֹצקי אל אברהם יעקב שטרן, שיכין תכנית למוסד מיועד להכשרת רבנים ומורים. שטרן התנגד בנפשו למוסד חינוכי, שיוקם על־ידי משכילים חפשיים בדעות ובעזרת השלטון. על־כרחו הגיש שטרן תכנית ודרש שהחינוך יהיה ברוח המסורת והמורים יהיו שומרי מצוה.

״ועד בני הברית הישנה" לא אישר את תכניתו. בספטמבר 1826 קיבל שטרן הודעה, כי נתמנה מנהל בית־הספר לרבנים ומורה לתלמוד ומוסר. שטרן הודיע לועד שמימיו לא עסק בהוראה, ואינו רואה עצמו מוסמך להוראת התלמוד, שלא הגה בו במשך עשרות בשנים. ״מה שנוגע לי – כתב שטרן בתזכירו – אם כי למדתי בנעורי גמרא בהתמדה, ועד היום נהירים לי ארחות התלמוד עד כדי כך, שאני יודע לפרש בו כל מקום ואני יודע להעמיד את המפרשים הטועים על טעותם, הרי אחרי שהטרדתי את מוחי במשך 36 שנים במדעים אחרים, וחוץ מזה לא לימדתי תלמוד מעודי, חסר לי כושר ההוראה הדרוש למורה לתלמוד, ולפיכך עלול מינויי למורה־תלמוד להוציא שם רע לבית־הספר לרבנים ולגרום לי תוצאות שאינן רצויות, ומטעם זה איני יכול להורות את התלמוד". לעומת זאת הסכים שטרן לקבל על עצמו את הנהלת המוסד ולהורות בו לימודי מוסר. לאמיתו של דבר אף לאחר שהסכים שטרן לשתף פעולה במוסד, לא השלים עם עצם קיומו. לפי דעתו היה על הממשלה להיועץ ביהודים מכובדים שומרי־דת לשם קביעת התכנית. הוא התנגד לכיוון המוסד והרכב מוריו ועושיו; בו בזמן שבארצות־המערב משתדלים לחזק את הדת, שואף המוסד החדש לעקירתה. מטעם זה ביקש שטרן לשחררו מן התפקיד שהוטל עליו, כן ביקש להרחיק מן המוסד את המורים פורקי עול מצוות.

״ועד בני הברית הישנה" לא החשיב את נימוקיו. האסיסור של הועד, הגראת קראשינסקי, מינה סגן מנהל במקום שטרן, את מאיר הורוביץ, מורה לתלמוד. הורוביץ לא הצטיין בכשרון ארגוני, ולמעשה לא טיפל במוּטל עליו. כעבור עשר שנים שוחרר – לפי בקשתו של אנטוֹני אייזנבּוֹים – מתפקידו, ובמקומו נתמנה אייזנבּוֹים.


אנטוֹני אייזנבּוֹים    🔗

אנטוֹני אייזנבּוֹים נולד ב־1791 בורשה ומת ב־1852. בן עניים מחונן בכשרונות, למד בכוחות עצמו ונתקבל בליציאון הורשאי, ומחמת מות הוריו בנעוריו הפסיק את לימודיו, הוא ידע כמה לשונות אירופיות. כמשכיל בן הדור ובעל השקפות פרוגרסיביות שאף להפיץ השכלה בקרב היהודים. בשנת 1823 נבחר להיות עורך העתון „דער בעאָבאכטער אן דער ווייכסעל" (Dostrzegaez Nadwislanski), שהוציאו לאור משכילי ורשה. העתון קיבל תמיכה מאת הממשלה הפולנית בתנאי שיהיה כתוב פולנית ואידיש. האידיש חייבת היתה להיות מתובלת במלים גרמניות במידה כזאת, שתדחק במשך הזמן את רגלי האידיש. העתון התקיים זמן קצר: הופיעו בסך הכל 44 גליונות: 5 גליונות בדצמבר 1823 ־39 גליונות ב־1824 עד ספטמבר. העתון היה קלוש ודל־תוכן, ונסגר בשל הפסקת התמיכה הממשלתית וחוסר ההתעניינות מצד הציבור, שלא הבין את בליל שפתו. ב־1835 נתמנה אייזנבוים למנהל בית־הספר לרבנים וניהלו עד יום מותו. בפעולתו עורר אייזנבּוֹים התנגדות רבה מצד שלומי אמוני ישראל. מתנגדיו השתמשו בכלי־הזין הבדוק של דלטוריה. אייזנבּוֹים נאשם שהוא נמנה על לשכת הבונים החפשיים בפאריס, דחליל השלטון הרוסי בדור ההוא ובדורות הבאים, שהוא נוֹטע רוח מהפכנית בלב התלמידים, שהוא מזלזל בשמירת שבת בפרהסיה, ואינו נזהר ממאכלות אסורים וכו‘. ר’ שלמה ליפשיץ, רבה של ורשה, האשימוֹ בהפצת כפירה ואפיקורסות בקרב חניכיו. על סמך תלונות הרב נחקר הענין, לפי דרישת הועדה להשכלה ולעניני דת, אולם החוקרים זיכוהו מכל האשמות18.

בית הספר לרבנים נפתח ב־26 בנובמבר 1826. תכנית הלימודים שהוכנה על־ידי ״הועד של בני הברית הישנה“, כללה: תנ”ך, תלמוד, משנה־תורה להרמב“ם, שולחן ערוך, מוסר היהדות לפי התנ”ך והתלמוד ודרוש; הלשון העברית, הפולנית, היסטוריה כללית ופולנית, גיאוגרפיה, חשבון וטבע. שפת־ההוראה היתה השפה הפולנית, אולם הוּתר להורות לימודי־הדת בשפה הגרמנית (אך לא אידית!), אם השפה הפולנית לא היתה שגורה בפי המורים. המורים להיסטוריה, לחשבון ולשפה הפולנית היו חייבים להיות נוצרים. את עניני המוסד ניהלו המנהל מפקח ואדמיניסטרטור; בשאלות חינוך טיפלה מועצה פדגוגית. התלמידים נתחלקו לשני סוגים: פנסיונרים, בגיל מ־13 עד 16, שגרו בפנימיה בבנין בית־הספר, ותלמידי חוץ (אכסטרנים) עד גיל 22. לפי התקנה משנת 1827 נתחייבו הפנסיונרים לגמור את חוק־לימודם במוסד; תלמידים שנהנו מתמיכת הממשלה נתחייבו לשמש במשך 5 שנים בתורת רבנים, מורים, פקידים וכו'; במקרה של סירוב חייבים היו להחזיר לממשלה את מלוא סכום התמיכה.

בשנת הלימודים הראשונה. 1827, היה מספר התלמידים – 25. ב־1828 – 42 בשנת 1834 עלה מספר התלמידים עד 145 וב־1846 עד 260. בשלוש השנים הראשונות נמצא בית־הספר בפרבר ז’וליבּוז', אחר־כך – בכיכר שער הברזל.

חוץ מאייזנבוים והורביץ הוֹרוּ בבית־הספר המשכיל הקיצוני אברהם בוכנר (יליד קראקא, 1789) – עברית ותנ“ך, והמתימטיקאי יעקב צנטנרשור – חשבון. תודות ליעקב טוגנדהולד קיבל בוכנר משרת מורה לשפות בביתו של יהודי עשיר בורשה. בוכנר התנגד לחינוך ב״חדרים” ודרש לחסלם ולחייב את הנוער היהודי ללמוד בבתי־ספר כלליים. הוא היה מחברם של ספר־לימוד לתורת הדת ברוח רדיקלית ושל ספר ״מדעי" בגרמנית ברוחו של קיאריני ״אפסות התלמוד" (ב' חלקים, 1848).


מרד נובמבר 1830    🔗

שאיפת העם הפולני לעצמאות פוליטית ולשחרור המדינה המחולקת מידי כובשיה הביאה לידי מרד נובמבר 1830, שהושפע מן המאורע של מרד יולי 1830 בפאריס. המרד התחיל בהתנפלות הצבא הפולני, ב־17 בנובמבר, על ארמונו של הנסיך הגדול קונסטנטין פבלוביץ. אחרי ליל 29 בנובמבר ובריחת הנסיך הגדול מורשה ב־30 בו, נמסרה עיר־הבירה לידי המתקוממים. ב־5 בדצמבר 1830 נתמנה הגנרל חלופיצקי לדיקטטור. ראש חפצו היה – לידי פשרה עם רוסיה ולרסן את כוחות המורדים. גם המדינאים המתונים צ’רטוריסקי ולובצקי – ניסו ברגע האחרון להשפיע על הנוער המהפכני ולהניעו לפשרה עם הממשלה הרוסית, אולם העלו חרס בידם.

כבר ראשיתו של המרד נתלוותה על־ידי מעשי הפקרות ושוד של האספסוף העירוני ברחובות פרנצ’ישקנסקה וּואלובה: בין השאר שודדה חנותו של גדול התורה וראש החסידים, מיסדה של חסידות גוּר, בעל חידושי הרי"ם ר' איצ’ה מאיר אלתר. החוגים הריאקציוניים הפיצו שמועות שהיהודים עוסקים בריגול לטובת רוסיה.

חמישה ימים אחרי היבחרו לדיקטטור הועמד חלופיצקי בפני נסיון לקבוע עמדה כלפי היהודים. אחד סיני־סטניסלב הרניש, בנו של חנוני ורשאי, חניך בית הספר לרבנים ונוטה לרפורמה הברלינית, הגיש לחלופיצקי בקשה בדבר ארגון גדוד יהודי מיוחד לאחר שאירגן למטרה זו קבוצה בת 20–30 צעירים, בני משפחות מכובדות בורשה. חלופיצקי מסר הודעה, שהיהודים לא יתקבלו לגורדיה הלאומית, כי הוא חשש שעבודת הצבא תפתח פתח לאמנסיפציה לפני יהודי פולין מחוסרי האזרחות. לעומת זאת הסכים הגנרל. כי פטריוטים יהודים יחידים יתנדבו לצבא. חלופיצקי מסר את בקשת הרניש לממשלה הזמנית והממשלה קיבלה את דעתו של הדיקטטור. הודעת חלופיצקי עשתה רושם מדכא על היהודים. כדי לפצות את היהודים ביטלה הממשלה ב־11 בדצמבר 1830 את ״פתק־היום" המחפיר.

בינתים נסתבך הרעיון להקמת גדוד יהודי מיוחד. מתוך קנאה בהרניש, שקידמוֹ ביזמת הגדוד, הגיש יוסף ברקוביץ‘, בנו של ברק יוסלביץ’ המפורסם. בקשה מיוחדת לחלופיצקי בדבר הקמת גדוד יהודי, וליתר חשיבות חיזק את בקשתו ביפוי־כוח של ראשי הקהל חברי ״ועד בתי הכנסת", אם כי הללו לא נתנו לו שום סמכות לכך. עד מהרה נתחברו הרגיש, יוסף ברקוביץ' ואחד יצחק הורוביץ מטיקוצ’ין לפעולה משותפת.

יזמת הרניש־ברקוביץ' נתקבלה באי־רצון על־ידי חוגי המשמרים והחסידים; ואילו המתקדמים ראו בהחלטתו של הדיקטטור פגיעה קשה. רבים מעשירי היהודים, ביניהם הבנקאי אלכסנדר ורטהיים, הזילו מכיסם הרבה כסף לצרכי ההגנה. ואמנם ב־20 בדצמבר 1830 הגישו ה״מתקדמים" שמעון ואיסר כהן, ד"ר מרטין והנריך סמלסון, אנטוני אייזנבוים, שלושת האחים טפליץ, ל. סאולסון, שמעון והרמן רוזן, א. מרצבך, א. ורטהיים, נחום ברינר, סלינגר ואחרים תזכיר לממשלה הזמנית על־ידי אנטוני אייזנבוים ועל יסוד חוקת הנסיכות מ־22 ביולי 1807 ופקודת הנסיך הגדול מ־19 בדצמבר 1807 – המקנות זכויות אזרח ליהודים נאורים היודעים פולנית – ביקשו לבטל את פקודת חלופיצקי. מחברי התזכיר תבעו, ברוחם של המתבוללים, את זכות הגיוס למשמר הלאומי ליהודים המתקדמים בלבד.

הדיקטטור שינה עתה את דעתו, ועיבד תכנית מיוחדת ליהודים: 1) ראשי הקהל היהודי ייסדו קרן יהודית לשם הקמת פלוגת־פרשים וגדוד־רגלים 2) תארי קצינים מובטחים ליהודים, היודעים את השפה הפולנית שיתרמו תרומות כסף ניכרות להקמת החטיבה; 3) כמדריכי החטיבה ישמשו קצינים וסגני־קצינים של הצבא הרגיל; 4) היהודים שישרתו בחטיבה וישתתפו בקרבות יוכלו לקבל זכויות אזרח; מן הזכויות האלה ייהנו גם אלמנות החיילים שנפלו בקרבות; 5) החטיבה תיקרא בשם מתנדבי ישראל".

וכך נתמלאה במקצת בקשתם של קבוצת הרניש ושל היהודים המשכילים־המתקדמים גם יחד; ניתנה אפשרות ליהודים המתקדמים להשתתף במשמר הלאומי, והוסכם ליצור חטיבה מיוחדת למתנדבים יהודים. שתי החלטותיו של חלופיצקי נתאשרו על־ידי הממשלה הזמנית.

שונה ממגמת המשכילים היתה עמדתה של הנציגות הרשמית של יהודי ורשה, ועד בתי־הכנסת, שבו השתתפו המשכיל הנריך סמואלסון (שחתם על התזכיר הנזכר). יוסף חיים הלברשטם, הסוחר החסיד ישעיהו מרכוס פוזנר; ואילו המזכיר שכנא נוידינג, עמד מן הצד וציפה לבאות. השאלה נדונה גם בועד המעורב, שהוקם על ידי הקהילה ב־26 בדצמבר 1830. ועד מעורב זה, שהיה מורכב ממשכילים ומתנגדים חשובים, כגון רבה של ורשה ר' חיים דוידזון ר' שלמה אייגר, מיכל אטינגר, המתקדמים האחים שמעון ומתיאש כהן ואחרים, החליט לעודד את יהודי ורשה להתנדבות כספית לטובת המולדת ולאסוף כסף להלבשת החיילים המתנדבים היהודים; יחד עם זה הסתייג הוער מפעולתם של הרניש־ברקוביץ' לשם הקמת חטיבת מתנדבים יהודית. הועד קיים את החלטתו, וכבר בימים הראשונים לקיומו אסף כ־40 אלף זהובים לצרכים הנזכרים.

בינתים פנה המטה הראשי של הצבא הפולני אל ועד בתי הכנסת בשאלת בירור, אם באמת מילא הועד את ידיהם של ברקוביץ‘, הרניש והורוביץ לארגן חטיבה צבאית יהודית, כהודעתו של ברקוביץ’. הועד לא רצה להחליט בשאלה עדינה זו על דעת עצמו והזמין לישיבתו את חברי ״הועד המעורב". בישיבה משותפת ב־5 בינואר 1831 קבעו, ששני המוסדות גם יחד לא מילאו ידי שום איש להציע הקמת גדוד־מתנדבים יהודי. עצם התכנית עוררה בישיבה התנגדות חריפה: א) משום שחטיבה צבאית מיוחדת של יהודים ברוח ההתבדלות הגיטואית עומדת בסתירה לחברות לנשק של יהודים ונוצרים המשרתים בחטיבה צבאית משותפת; ב) מתוך חשש שבמקרה של מפלת החטיבה יתלו את האשמה ביהודים; ג) בשל הקושי לממן חטיבה מעין זו לרגל עומס המסים והמצוקה הכלכלית של היהודים. יחד עם זה הביע הועד נכונות לפרסם כרוז שיעודד את היהודים להתגייסות לצבא, ולהקציב 150 זהובים בשביל תלבשתו של כל מתנדב, מתוך תקוה שעל־ידי מאמצי־הסברה יגיע מספר המתנדבים ל־300.


המלחמה בין הקהילה והרניש־ברקוביץ    🔗

כדי לתת חיזוק יתר להחלטתו, חזר ועד בתי־הכנסת וכינס אסיפה ב־8 בינואר 1831. אסיפה זו הגדילה את מספר חברי הועד בששה חברים נוספים והם: חבר הלשכה המייעצת של ״ועד בני הברית הישנה" לשעבר, נציג סוחרי ורשה, העסקן המובהק בשטח ה״השכלה" תיאודור טפליץ, הבנקאי הורשאי המשכיל ברמן רוזן, המתנגדים הרב חיים דוידזון, שאול הרצפלד ולייזר וולף כהן, והנוטה לחסידות ליאוֹפּוֹלד ברקסון. ועד בתי־הכנסת נתאשר בהרכבו החדש על־ידי הועדה המוניציפלית.

אחרי שנודעה לאנשי הרניש על עמדתו השלילית של הועד בענין החטיבה היהודית העצמאית, פתחו בהתקפה קשה על הועד. אנשי הרניש, שראו את מקור הרעה במזכיר הועד שכנא נוידינג, וידעו על יחסה החיובי של הממשלה להצעתם, החליטו להרחיקו מן הועד ולהושיב במקומו את איש־סודם, המתבולל הרדיקלי משה ולדנברג. ולדנברג, בחור כבן עשרים היה בנה של אננה ולדנברג, שיסדה ב־1824 בית ספר ״לבנות דת משה“. ולדנברג עצמו הגיש כתב־דלטוריה לחלופיצקי, וביקש למנותו מזכיר וחבר של ועד בתי־הכנסת, מתוך הבטחה שישליט בועד ובקרב כל היהודים רוח אהבה למולדת. מתוך הכרת כבודו שלח הועד לחלופיצקי תשובה כהלכה על כתב־הפלסתר; ״בשעה הנוכחית – כתב הועד – צריכים להישאר במשרדים רק אלה שמפאת גילם אינם יכולים להקריב את חייהם על מזבח המולדת. המולדת זקוקה למגינים, שכוחות־עלומיהם נתחשלו באש אצילה של לב צעיר. זהו כלל ישן וצודק, שזקנים הם לעצה ותושיה וצעירים לנשק. ה' ולדנברג יעיד עדות מובהקת יותר לאהבת המולדת, אם ייחלץ וימהר בשוּרת חיילים אל שדה־הקרב, ויזרז גם את חבריו ומכיריו הצעירים לאותו מעשה”. הועד הגן גם על נוידינג, והדגיש כי הוא ״בעל זכויות של 30 שנות עבודה, נהנה מאֵמון בעלי־הבתים וידוע ברבים כאדם טהור־מידות".

אותו זמן התקיף גם יוסף ברקוביץ' את ועד בתי־הכנסת ופנה אל הנוער היהודי בכרוז, שהיה מלא יהירות ומכוּון נגד ראשי הקהל. הכרוז החטיא את מטרתו. שמו של ברקוביץ' הוכתם על־ידי מעילות כספיות, שהטילו צל כבד על ישרו ונקיון־כפיו, ובה בשעה שקרא את הנוער להתגייסות, התנהלה חקירה מטעם השלטונות בדבר מעשיו הבלתי כשרים.

בכל זאת גרם שמו הטוב של אביו, הפטריוט הגדול, שבקרב חוגי הממשלה והצבא יטו אוזן לבקשתו. חלופיצקי מינה את ברקוביץ' לראש המחלקה של גדוד המזוּרים הראשון, ומילא את ידיו להמשיך בגיוס המתנדבים לגדוד היהודי.

מינוי זה היה מכה קשה לועד בתי־הכנסת והעמיק את הפירוד בין ראשי הקהל והמתקדמים שעשו עצמם אפוטרופסים לישראל. למעשה היה נצחונו של ברקוביץ' פורמלי בלבד, כי על־כן גיוס המתנדבים דרש סכומים גדולים, שלא היו ברשותו. מצד אחר – אחרי קבלת הודעתו של ועד בתי הכנסת מיום 5 בינואר בדבר ההתגייסות לצבא – הצהירה הממשלה, מתוך הסכם עם מפקד הגורדיה הלאומית של עיר־הבירה, הגראף אנטוֹני אוסטרובסקי כי היהודים הסוחרים, בעלי ההון, בעלי־הבתים וכו', יכולים להתקבל לגורדיה הלאומית, ״אם מחוץ לכל – יהיו ראויים לכך על־ידי הבעת נכונות לגלח את הזקן ומילוי תנאים אחרים. הנתבעים עתה במקרה זה". תביעה זו של גילוח הזקן הוסיפה שמן למדורת הפירוד הפנימי.

ימי הכרעה קשים עברו על עיר־הבירה. כמו בראשית המרד נמצאו שוב יהודי ורשה באוירה של פרעות והתקפות־דמים, שנוצרה על־ידי סוכני פרוסיה ומוסקבה. נתרבו האשמות היהודים בריגול. הרבה יהודים, קרבנות לעלילות, ניתלו בורשה ובערים אחרות ללא משפט. אחרי שחלופיצקי הודח מכסאו (סייע לכך רופאו, ד"ר יוזף וולף, שהעיד על גילויי טירוף־דעת אצל הדיקטטור) נבחרה ב־30 בינואר ממשלה חדשה. הסיים בחר קודם לכן בנסיך רדזיביל למנהיג. הוא הקים ועד מיוחד לעיבוד תכנית לארגון הגורדיה הלאומית בראשותו של מפקד הגורדיה הגראף אוסטרובסקי; בתכנית זו היה סעיף על מתן זכות אזרחות ליהודים המשרתים בגורדיה ולמשפחותיהם רדזיביל אישר את התכנית, אולם היא לא זכתה לאישור הסיים. התגייסות המתנדבים היהודים נתבססה איפוא על החלטת הממשלה מ־16 בינואר 1831 ובה היה התנאי… של גילוח הזקן.


המלחמה בסעיף ״גילוח הזקן״    🔗

ראשי המתנגדים" בועד בתי־הכנסת, ר' חיים דוידזון ומיכאל אטינגר, ואתם רבה של ורשה, ר' שלמה זלמן ליפשיץ, והמשמרים שלמה פוזנר ורפאל בר פרל, החליטו איפוא לפנות אל הממשלה בבקשה לבטל את הסעיף המחפיר הפוגע בדת היהודית.

השתדלותם לא נשאה פרי. הציבור הפולני ראה בדרישתם גילוי של קנאות וריאקציה, מכל־שכן שהרבה מתבוללים צעירים נתגייסו והסכימו ברצון לגילוח הזקן. ב־24 בינואר הכריזה המועצה הלאומית של המדינה על זכויות שוות בפני החוק. לנוצרים וליהודים, והובטחו הזכויות האזרחיות ליהודים שיצטיינו במפעל חשוב או בהתמדה בעבודה בצבא במשך עשר שנים. מפקד הגורדיה הלאומית, הגראף אוסטרובסקי, שגילה יחס הבנה בשאלה היהודית. הוציא מצדו קול קורא ליברלי על שיווי הזכויות ועל חירות אזרחית ליהודים. אולם גם המתנגדים וגם החסידים, רוב מנינה של העדה היהודית. לא הסתפקו בדברי מליצה. החלטת הממשלה על גילוח הזקן היתה התנקשות בדת היהודית. ואמנם ממחרת היום, שבו נתפרסמו שני הכרוזים, ויתר ראש המתנגדים ר' חיים דוידזון, על חברותו בועד בתי־הכנסת, על אף שידוליהם של המתבוללים, חבריו בועד.


הפטריוטיות של היהודים    🔗

ועד בתי־הכנסת המשיך לאסוף תרומות ונדבות לציוד המתנדבים היהודים;הועד סיפק גם פרווֹת־כבשים לצבא הפולני. לשם כך הזמין הזמנות גדולים אצל החייטים והפרונים היהודים במטרופולין.

האומנים היהודים תרמו מצדם תרומת־עבודה לטובת המרד. במקומות שונים בעיר־הבירה, ״תחת העמודים" על־יד התיאטרון הגדול, בקונסרבטוריון. במריינשאדט – הותקנו סדנאות לחייטים, סנדלרים, רצענים, נפחים וכו'. שנתגייסו לשם המרד. יהודים חרדים לובשי קפוֹטוֹת נתגייסו לעבודה בסוללות.

״במספר כמה מאות – כותב עליהם העתון הפולני ״מרקורי" ב־1831 – היו חוזרים (היהודים החרדים) מן הסוללות בשורות מסודרות, כל אחד עם מגרפה ומעדר בידו, ושרו ברחובות את ההימנון, ‘עדיין לא אבדה פולין’. ההמונים שנתאספו ברחובות קיבלו בקול־תרועה את פני העובדים החרוצים האלה, שלמרות הבדלי הדת והמנהגים גילו מידה שוה של מסירות למולדת". אף הבנקאים והסוחרים היהודים הגדולים פתחו לרוחה את קופותיהם לצרכי הציבור. בראשית פברואר יסדו בית־חולים בשביל קצינים, ויהודים ויהודיות התנדבו לסניטרים ולאחיות לחמניות.

צעירי היהודים בורשה לא פסקו בו בזמן מלהתגייס למשמר הלאומי. לפי תעודות ארכיוניות שירתו ב״גורדיה" כ־250 יהודים ורשאים מבני המשפחות העשירות והמתקדמות. בין אלה נמנו יעקב טוגנדהולד (סגן־קצין), אנטוני אייזנבוים, רוזן (7 בני משפחה), זלינגר, ברקסון, נחום ברינר, דוידזון, יאן גליקסברג, הנריק סמלסון, טפליץ ובניו, ד"ר יוזף וולף, פלטוי ואחרים. להם לא היה בגילוח הזקן משום עיכוב לשירותם.


כשלונם של ברקוביץ' והרניש    🔗

ברקוביץ' לא הצליח לנצל את הרוח הפטריוטית בקרב היהודים. מחוסר כשרון ארגוני לא ידע לנצל את התמיכה המוסרית של הממשלה ולא היה מקובל על החוגים הפולניים; אנשי הצבא ראו בו בזבון ונרגן. לא ייפלא, כי במשך חודש וחצי לא הספיק לגייס אלא 100 צעירים בלבד. אחד הקשיים שנתקל בהם היה חוסר הציוד והכלכלה. הממשלה נמנעה מלהקציב לו תקציב צבאי, והציבור לא נענה לקריאתו. אמנם, בלחץ הממשלה נתחייב ועד בתי הכנסת לנדב 45,000 זהובים לטובת פלוגתו, אולם למעשה נתן לו רק 20,000 זהובים, וברקוביץ' לא ידע למסור חשבון על הוצאת הסכום הזה. פלוגתו נתבטלה, וחייליה נתפזרו לכל עבר. מקצתם נכנסו לשורות המשמר הלאומי19. זה היה סופו של מפעל שראשיתו היתה באמביציה של יחידים שבעטו ברצונו של הציבור.

ראש “המתנגדים”, ר' חיים דוידזון, לא נח ולא שקט גם להבא. ב־11 בפברואר 1831 הופיע בראש משלחת של ״מתנגדים״ לפני המועצה הלאומית העליונה ובתזכיר שהיו חתומים עליו 37 מראשי העדה דרש קבלת יהודים לגורדיה הלאומית בלי התנאי המחפיר של גילוח הזקן, שאינו מוסיף ״לא אהבה למולדת ולא רוח גבורה". על התזכיר היו חתומים גם מיכאל אטינגר, שלמה מרכוס פחזנר, רפאל בר פרל, שלמה אייגר, לייזר וולף כהן ואברהם וינבר. אל התזכיר צורפה חות דעתו של הרב שלמה זלמן ליפשיץ, רבה של ורשה: הרב הסכים לשינוי המלבוש המסורתי שנתקבל על ידי היהודים כחיקוי למלבוש הפולנים, אשר לגילוח הזקן, אמנם יש בחוץ־לארץ יהודים הנוהגים לגלח את זקנם בהיתר, אולם אין לדרוש ממנו, מן הרב, שיתיר את הגילוח.


נצחונו של ר' חיים דוידזון    🔗

עתה הוכתרה השתדלותו של דוידזון בהצלחה; הממשלה קיבלה את נימוקיהם של נציגי המשלחת והציעה לארגן משמר יהודי מיוחד בשם ״גורדיה עירונית" שעליה לשמש מעין שלב מעבר אל הגורדיה הלאומית, שבה יתקבלו כל היהודים הכשרים לשרת בגורדיה.

לפי התכנית שעובדה על־ידי המפקד הנסיך אוסטרובסקי:

1) מתקבלים אל הגורדיה יהודים בגיל 18 עד 60 שנה, שהם או הוריהם בעלי נכסי מקרקעים, בעלי בתי־חרושת, בתי־מסחר, חנויות, בתי־מרזח או עסוקים בהם כעוזרים או לבלרים, בעלי אמנות ואומנות. כל היהודים בעלי הסגולות הנזכרות עשויים להתקבל למשמר גם בלי גילוח זקן:

2) משמר עירוני יוקם בכל עיר ועיר;

3) היהודים הנכנסים למשמר עירוני דואגים בעצמם לציודם ולזיונם;

4) המשמר העירוני כפוף למפקדים מן הגורדיה הלאומית;

5) המשמר העירוני מתחלק לגדודים ולפלוגות. הפלוגות בוחרות בסמלים, את הקצינים ממנה הממשלה לפי הצעת מפקד הגורדיה הלאומית, שלו כפוף המשמר העירוני;

6) בשביל אנשי המשמר היהודי נקבעה תלבושת מיוחדת, שבצבעיה לא היתה שונה הרבה מן התלבושת של הגורדיה הלאומית.

תכניתו של אוסטרובסקי נתאשרה על־ידי הממשלה הלאומית ב־28 בפברואר 1831. השלטונות האיצו בועד בתי־הכנסת להמציא את רשימת המתנדבים. מכאן ואילך התחילה פרשת חבלה בלתי פוסקת מצד ועד בתי־הכנסת שהשתמט מלהגיש את רשימת המתנדבים.


ארגון הגורדיה    🔗

הסיבות לחבלה היו שונות. מלבד שאלות ארגוניות וחמריות מטרידות (האמצעים החמריים להחזקת הגורדיה העירונית והלבשתה, הרכב הקצינים וכו') עורר דאגה היחס בין החטיבות היהודיות לחטיבות הכלליות. החוגים הפולנים הלאומיים התריעו על זכותם של יהודים מגדלי זקן ללבוש מדים צבאיים בצבעים הלאומיים או לענוד את סמל הנשר הלבן בכובעים; ואילו בעיני חיילי הגורדיה היהודית היתה קביעת הצבעים המיוחדים למדיהם סימן השפלה והפחתת־ערך אפילו לגבי היהודים שעבדו בגורדיה הלאומית ולבשו מדי צבא לאומיים ככל החיילים הפולנים; גם האיסור לזיין את היהודים בנשק חם ובחרב לא הוסיף כבוד לגורדיה היהודית. קציני הגורדיה הלאומית שהוטל עליהם לארגן את פלוגות הגורדיה העירונית התחילו לזלזל בפקודות השלטונות. הממשלה פתרה את השאלה בדרך פשרה: אמנם קבעה בשביל היהודים צבעי תלבושת מיוחדים, אך הרשתה להם להזדיין בנשק חם ובחרב. התלבושת המיוחדת השפיעה לרעה על קצב ההתגייסות של היהודים. הואיל וועד בתי־הכנסת פיגר במילוי הפקודות, הוקמה ועדה מיוחדת לכך שהיתה מורכבת מנציגיה של המועצה המוניציפלית ושל היהודיים. מכיון שהועד השתמט מלשלוח את נציגיו לועדה הזאת, נדרשו חבריו, באחריות אישית, למלא אחרי הפקודה.

שני קצינים נתמנו לשם ביצוע ארגון הגורדיה, המיוֹרים קרושבסקי וקילקיביץ. מיוֹר קרושבסקי סיים את ארגון הגדוד הראשון של הגורדיה, שהיו בו 4 פלוגות עם 3 מפקדים, 8 סגני־מפקדים, 35 סמלים, 372 חיילים, פעילים ו־73 הטעונים תשלום. למפקדי הפלוגה נבחרו היהודים: משה פוזנר, חבר ועד בתי־הכנסת חיים רוזנטל, ויצחק כהן.

בחצי אוגוסט סיים המיוֹר קילקיביץ את ארגונו של הגדוד השני, שהיו בו חמש פלוגות עם 5 מפקדים, 15 סגנים, 600 חיילים פעילים ו־363 הטעונים תשלום. המפקדים היו: וולף קוברינר, יוסף לוי טירברג, שלמה אברמזון. יוסף פייגנבלט ויוסף יונגויץ.

בסך הכל שירתו בשני הגדודים 8 מפקדים, 23 סגנים. 95 סמלים ו־192 טוראים, ביחד – 1098.

החלטת הממשלה בענין השירות עוררה תקוות חדשות בלב היהודים ועודדתם. בישיבה מיוחדת של המועצה העירונית (ב־11 במאי 1831), שהשתתפו בה מושל ורשה, ראש־העיר וסגנו, נציגי הכמוּרה והגורדיה הלאומית, נשא ראש המועצה גרבינסקי נאום, בו קרא לביטול ההפליה מחמת הבדלי הדת, הגזע והמעמד, כי ״במקום שהמטרה היחידה היא הצלת המולדת. שם חייבים הכל להיות אחים ובני אדם שוים"…


יחס העתונות והציבוריות הפולניות ליהודים בימי המרד    🔗

כרוזיו הליברליים של הגראף אוסטרובסקי, תזכירו הפרוגרסיבי של יורש מקומו פיוטר לוביאנסקי ונאומו של גרבינסקי עודדו את ועד בתי־הכנסת להגביר את פעולתו לטובת המרד. בחצי אפריל פירסם הועד קול־קורא ליהודים, לנדב לטובת הזיון נדבות־כסף, כלי זהב וכסף ו״עטרות" של הטליתות. היחס של הציבור הפולני היה אחר. כבר בראשית המרד נתבלט יחסם העוֹין של החוגים הריאקציוניים – הסוחרים והחיילים הנוצרים – אל החיילים היהודים. יעקב טוגנדהולד פירסם אז את חוברתו ״הרהורי בן ישראל על המשמר" ודיבר במרירות על ״מכבי זיקי הפטריוטיוּת״ היהודית. שאינם נותנים לזיקים להתלקח לשלהבת… אף הופיע כתב־פלסתר אנטישמי בחרוזים בשם ״לייבלה פינקוס או שתים־עשרה קריאות הידד של יהודון ורשאי“… הדברים הגיעו לידי כך, שהמתבוללים ראו צורך להוציא עתון מיוחד, Israelita Polski, להדוף את ההתקפות האנטישמיות. אף בחדשים הקשים ביותר של המרד, על סף כשלונו, לא פסקו הקולות האנטישמיים. ואף־על־פי־כן עוד ציפו היהודים לשיווי זכויות. ביטוי נמרץ למצב־רוחם של היהודים בימים ההם נתן מחבר אלמוני, שלפי דעתו של שיפר היה זה יאן גליקסברג, בנו של המדפיס האוניברסיטאי נתן מאיר גליקסברג, מזכיר ועד בתי־הכנסת, היחיד ממשפחתו הגדולה שלא המיר את דת אבותיו, המחבר מנתון בחיבורו ״מעוף עין” את התזכירים החשובים ביותר של הלשכה המיעצת על־יד ״הועד של בני הדת הישנה" ובא לידי מסקנה, שכולם נתקלו בחוסר הבנה או ברצון רע מצד הועד ומצד הממשלה. המועצה הציעה לבטל את הרבעים היהודים בורשה, ונתקלה באדישותה של הממשלה; את בית־הספר לרבנים אי אפשר היה לסדר ברחוב מרשלקובסקה, הואיל ולפי הפקודה של הרבעים רק עשירי היהודים היו מוּתרים בדירה ברחוב זה הנמצא מחוץ לגיטו. מאמציו של הועד למשוך את היהודים לחקלאות עלו בתוהו, הואיל והחוק נטל מהם את הרשות להתישב על הקרקע; הועד דאג להפצת אוּמנות בקרב היהודים, אולם החוקים כבלו את פיתוח המלאכה היהודית. הדרישה למשוך את היהודים לעבודת הצבא היתה כקול קורא במדבר. אף פעם לא חשב איש בכובד־ראש על ביטול המסים היהודיים המחפירים, מס הבשר הכשר ומס עבודת־הצבא. בסוף מזהיר גליקסברג מפני חזרה על שגיאות שנעשו בעבר, וקורא אל השלטונות לנהוג ברצון טוב ובצדק בפתרון השאלה היהודית.

שונה היה יחס העתונות הפולנית ליהודים. העתונים “Kurjer Warszawski” (22/4 1831) ו־ Polak Sumienny” (26/4 1831)" פירסמו מאמרי־התקפה חריפים על היהודים בעילום שם המחברים. האשמותיו של המחבר ב״פּולאק סומייני" עוררו את יעקב טוגנדהולד הידוע לפרסם מאמר־הגנה על היהודים. ואותו עתון גופו פירסם גם מאמר לטובת היהודים בו דחה את כל ההאשמות התפלות, הדגיש את חלקם הרב של היהודים במרד וציין שבפולין עדיין מתייחסים אליהם כבמאה הי“ד והט”ו, חריף ממנו היה מאמר־הסניגוריה. שנתפרסם ב־7 במאי 1831 באותו עתון על־ידי מחבר עלום שם. העתון הוא פירסם גם מאמר של חבר ועד בתי הכנסת ב־16 במאי 1831, בו דחה את ההאשמות בריגול ובבגידה, שנפוצו מאד במדינה, ושלפי עדותו של המפקד אוסטרובסקי לא קרה בורשה אף מקרה אחד שראוי היה לאותה דיבה.


השאלה היהודית בסיים ב־1831    🔗

בשאלה היהודית בפולין כולה טיפל גם הסיים באותו זמן. ב־16 במאי 1831 הודיע מרשלק הסיים, כי הממשלה הלאומית הכניסה לסיים ״תכנית בדבר העלאת מס הצבא של היהודים": לפטור את היהודים מעבודת הצבא ולהגדיל במקומה את מס הצבא ארבעה מונים מתוך נימוק, שכוח ההגנה הלאומית גדל פי כמה משהיה לפני המרד (700 אלף זהובים).

לשוא היו נאומי־ההגנה. הסיים והסינט קבלו את הצעת הממשלה עם תיקוני הועדה. במקום להעניק את שויון הזכויות שהובטח ליהודים הועמס עליהם עוּלו של מס כבד. שתי ההקלות ליהודים היו: ביטול ״פתק־היום" המחפיר וחיסול הצנזורה על הספרים העבריים על־ידי המיניסטר להשכלה, ההיסטוריון ללול, שהתייחס גם הוא באיבה ליהודים, עד שהשתיקוהו מתנגדיו הדמוקרטים – בימי הפליטה הפוליטית בפאריס – בהוצאת שם רע… שמוצאו מן היהודים.

הצנזור יעקב טוגנדהולד, שהפסיד על־ידי כך את משרתו, נתעורר בו עתה המשכיל וניסה לשדל את המיניסטר, כי ביטול הצנזורה עלול לאפשר לחרדים ולחסידים את הפצת השקפותיהם הקנאיות בקרב הציבור היהודי. אהרי שהמרד נכשל חזר ונתמנה טוגנדהולד צנזור.


החינוך היהודי בתקופת המרד    🔗

פרק עגום בקורות יהודי ורשה בתקופת־המרד היה מצב מוסדות החינוך ליהודים – בית־הספר לרבנים ובתי־הספר העממיים. כבר בראשית שנת 1831, עם פרסום פקודתו של הדיקטטור חלופיצקי, להרשות ליהודים המתקדמים לשרת בגורדיה הלאומית, נתגייסו כמה מן המורים והתלמידים של בית הספר לרבנים20. לאחר ביטול ״פתק היום" ב־11 בדצמבר 1830 שהיה מקור ההכנסה העיקרי לקופתו, הועמד המוסד בפני דאגת־תקציב חמורה. בתנאים קשים אלה פנה ״ועד בני הברית הישנה" ב־28 בדצמבר אל מיניסטר־ההשכלה בבקשת תמיכה. ואמנם הממשלה נענתה לבקשת הועד והקציבה סכום של 32,280 זהובים לשנת 1831, לטובת המוסד ״המועיל כל־כך למולדת וביחוד לבני הברית הישנה“. ואולם הממשלה המשיכה להתיחס אל המוסד ״המועיל” הזה כאל מכשיר להתבוללות היהודים. כונותיה האמיתיות של הממשלה נתגלו בעובדה, שיחד עם ההקצבה הנזכרת החליטה להמשיך לקיים את הקורס לקדמוניות ישראל על־יד האוניברסיטה העברית. והקציבה אלפים זהובים למשכורת למרצה שונא ישראל הכומר קיאריני, ו־1800 זהובים כסטיפנדיה לתלמדי הקורס.


השכלה ותרבות בשנות העשרים והשלושים    🔗

המלחמה על החינוך היהודי – ויסוד בית הספר לרבנים – היתה כל תכנו של ה״קולטור־קאמף" היהודי בימים ההם. אמנם בשנות העשרים והשלושים נובטים הניצנים הראשונים של ספרות־ההשכלה, אולם ספרות זו היתה רובה ככולה ספרות קלוקלת של שירה פטריוטית, ״קטכיזיס" דתיים או חוברות אפוֹלוֹגטיות. המליץ העברי יצחק אייזיק בנדיה חיבר אלגיה על מותו של הצאר אלכסנדר הראשון בתוספת תרגום גרמני של אנגל (1826), וגם דרמה ״תולדות משה" (1829). אפילו המלומד הרציני אברהם שטרן העלה מס לאלילי דורו ופירסם הימנון לכבוד הכתרת הקיסר ניקוֹלאי הראשון אברהם בוכנר, מורה קוֹסמוֹפּוֹליט בבית הספר לרבנים, פירסם בעברית ספר־לימוד על יסודות הדת ״דורש טוב" (1825); גם יחזקאל הוֹגה חיבר בשפה הפולנית שני מדריכים ללימוד דת־אל (1822). מחקרים אפולוגטיים בפולנית פירסמו טוגנדהולד – ״ירובעל" (1818) – ויחזקאל הוגה – ״תא חזי" או שיחה על היהודים (1830). אם נוסיף את ״פידון" של מנדלסון ו״תשועת ישראל" של מנשה בן־ישראל בתרגומו הפולני של טוגנדהולד נמצא כמעט את כל הספרות העברית־הפולנית באותו דור.

מחוץ לספרות הדלה מצאה ההשכלה בורשה ביטוי ציבורי בבתי־ועד פרטיים לחכמים ולמשכילים. כזה היה ביתו של יחיאל מיכאל אטינגר־ראווסקי, סוחר בר־אוריין, חובב הספר והספרות העברית. ״טרקלין" ספרותי לחוגי המתקדמים שימשה דירתו של תיאודור (טבלי) טפליץ, חבר הקהילה, חבר הלשכה המייעצת של ״ועד בני הברית הישנה" שהיה מפיץ השכלה בקרב היהודים, הראשון שהוציא באירופה המזרחית בשנת 1836 את ה״ביאור" של מנדלסון בהקדמתו של הסופר משה טננבוים, חותנו של ההיסטוריון הילארי (הלל) נוסבוים.

דור המתקדמים מסוגו של טפליץ או אייזנבוים היה עדיין מחובר אל קרקע היהדות, ואילו בדור שבא אחריהם התחילה בחוגים אלה הסתייגות והתבדלות מהמוני־העם והתבלטה משיכה אל התרבות הפולנית, אל המשפחה הפולנית. בהם התחילה מתגבשת ראשית ההתבוללות האידיאולוגית, משפחות רבות מבין עשירי ורשה היהודית ניתקו את קשריהן עם היהדות על־ידי שמד. אכן, עדיין היה חסר למתבוללים בימים ההם הביסוס הרעיוני וחסרה העמדה בחברה הפולנית בספרותה ובעתונותה.

את צביונה של ורשה היהודית קבעו ה״מתנגדים" והחסידים. האינטליגנציה המשכילית היתה ברובה ממוצא ״המתנגדים". היו ביניהם שגילו התנגדות רבה לחסידים, אולם ההשתרשות בדת ישראל ותרבותו לא רפתה והם השתתפו במלחמה בכוחות־ההרס החיצוניים והפנימיים.


מלחמת החרדים והמשכילים בבתי־הספר העממיים    🔗

ביטול ״פתק־היום" השאיר גם את בתי־הספר העממיים ללא תקציב. חברי ועד בתי־הכנסת, רובם ככולם משמרים וחסידים, לא אצו לסייע לקיומם של מוסדות־חנוך אלה, שהיו בעיניהם מכשיר ממשלתי לפולניזציה. אולם הממשלה, וביחוד סגן־המיניסטר להשכלה ללול, דרשו, כי הועד יכלכל בתקציבו את בתי־הספר. בהחלטה מיוחדת הציעה הממשלה לועד, כי יערוך מגבית לטובת המוסדות הללו. מאפס תקציב לתשלום שכר־דירה עמדו בתי־הספר בפני אימת הפינוי והחיסול.

חברי הועד המתבוללים הנריק סמלסון, ברמן רוזן ותיאודור טפליץ דרשו לקיים את תביעת הממשלה. מכיון שהרוב החסידי השמרני, ששאף לחיסולם של המוסדות האלה, סירב למלא אחרי התביעה, עזבו המתבוללים את הועד. המשמרים ניצלו את ההזדמנות ובמקום המתבוללים בחרו בחברים ״מתנגדים" וחסידים. הועד החדש המשיך בתכסיס הועד הקודם ולא דאג למוסדות החינוך. גם המיניסטריון להשכלה וגם השלטונות המוניציפליים האיצו בועד שישלם את שכר־הדירה של בתי־הספר, אולם הועד עבר על כך בשתיקה ובאפס־מעשה. מורי בתי הספר, שמצבם הורע מיום ליום, החליטו לפעול והגישו תזכיר למועצה העירונית והתקיפו בו קשות את הועד, שכונתו האמיתית – להרוס את בתי־הספר. בראש הפעולה עמד המשכיל הקיצוני, שנתפרסם בהתנגדותו להוראת התלמוּד לנוער, המורה הרמן ישינובסקי, שחתם על תזכיר המורים.

לאחר שראש־העיר ונגרז’יצקי קיבל את התזכיר, החליט לפתור את שאלת התקציב של בתי־הספר על־ידי תקנה פשוטה: להנהיג מחדש את ״פתק־היום" המחפיר, ששימש מקור הכנסה לבתי־הספר. הממשלה לא אישרה את הצעתו האנטישמית של ונגרז’יצקי והטילה עליו לגבות מ״ועד בני הברית הישנה" סכום של 8,915 זהובים לחצי שנה.


פרצופו האמיתי של גרבינסקי    🔗

ראש המועצה העירונית גרבינסקי דרש מחברי הועד שיכניסו מיד את הסכום הנ“ל. חברי הועד ניסו להסביר לו שאין צורך בבתי־הספר העממיים, הואיל ויש ״חדרים” למדי. גרבינסקי הגיב על כך בהתפרצות אנטישמית גסה; בתי־הספר העממיים נחוצים, כי ״בשל הבערות יש כל־כך הרבה מרגלים אצל היהודים, ביחוד בקרב דלת־העם“. נציגי היהודים עמדו כהלומי־רעם. רק מיכאל ברקזון לא התאפק והשיב: ״ההשכלה לא תפחית את מספר המרגלים אלא, להיפך, תרבה אותם, כי אנשים חשוכים אינם מסוגלים אפילו להבין מה פירושו של מרגל”. גרבינסקי לא נרגע והודיע, כי ״מכיון שהועד מתיחס באיבה לבתי־הספר, אין לו דרך אחרת אלא לגבות את הכסף בתוקף אדמיניסטרטיבי".

למחרת היום. ב־12 במאי, נתכנס ועד בתי־הכנסת לישיבה, ובין חבריו היה יעקב טוגנדהולד, שעוד ב־9 באפריל נתמנה מרצה־מזכיר במקומו של יאן גליקסברג. חברי הועד החליטו פה אחד להגיש לממשלה ולועדה הממשלתית לעניני השכלה ודת קובלנה על מעשיו של גרבינסקי ולהתפטר מן הועד. יחד עם זאת הודיעו לשלטונות המוניציפאליים שהם מוכנים להמשיך את עבודתם בוער במשך שבוע ימים עד הבחירות, כדי למנוע אי־סדר ושיתוק בהנהלת הענינים.

רק כעבור שלושה שבועות הודיעו השלטונות המוניציפאליים על בחירות חדשות, שנקבעו ל־9 ביוני. לועד החדש נבחרו: תיאודור טפליץ, הסוחר והמתקדם המתבולל חיים רוזנטל, העסקן הותיק, המתקדם־המתבולל יוסף יאנאש, ברמן רוזן ויוסף חיים הלברשטם. קשה היה עול העבודה שהוטל על הועד החדש אחרי חודש וחצי של אפס־מעשה. ביחוד הכבידה על הועד הגביה של מס־הצבא, שעלה עתה לסכום של 400,000 זהובים לשנה. המצוקה החמרית של היהודים גברה עד לידי כך, שההכנסה מכל מסיהם פחתה כדי חצי ושליש. מס הצבא, שהכנסתו נאמדה לפי הערכת הממשלה, ב־2,800,000 זהובים בכל הממלכה, לא הכניס אלא 871,000, ובורשה – 124,000 זהובים במקום 400,000 בדומה לכך ירדו מס הבשר הכשר ( 55,000 זהובים במקום 79,000) ומס המשקאות ( 43,000 במקום 86,000). מזימת הממשלה, שקיותה להגדיל את הכנסותיה על־ידי ההרכב האסימילטורי של הועד, נכשלה.

פעולת הועד לא היתה פוריה יותר בענין בתי־הספר העממיים. הועד החדש לא הצליח לגבות אף מחצית הסכום שהיה דרוש להחזקתם. הועד פנה למיניסטריון ההשכלה בתזכיר מפורט, ותיאר את המצב הנואש של בתי־הספר; המורים קיבלו חופשות־חינם, בתי־הספר נטשו את דירותיהם. במקום לפנות לעזרת הבנקאים והעשירים היהודים בעיר־הבירה, פנה הועד בבקשת עזרה אל הממונים היהודים, אל דלת־העם שכרעה תחת סבל המסים. כך נהג הועד גם ב־20 ביוני, כשנתעוררה בסיים שאלת ״נדבות זהב וכסף" לטובת המולדת. והוצע להחרים את כלי הכסף והזהב של הכנסיות ובתי־הכנסת. בקשר לכך קיבל ועד בתי־הכנסת פקודה מן השלטונות לאיסוף נדבות וחתימה על הלואה לטובת המדינה. שוב פנה הועד בקול־קורא אל העדה היהודית המדולדלת. אפייני הדבר, שעל קול־קורא זה לא היה חתום נציג המשמרים, יוסף חיים הלברשטם. בינתיים לא נמצאה תקנה לשאלת התקציב בשביל בתי־הספר העממיים, עד שנסגרו כולם.


כשלון המרד    🔗

המרד הלך ונתקרב אל קצו. צבאות הרוסים התקרבו אל עיר הבירה. הגנרל סקרזינצקי, ממלא מקומו הזמני של דמבינסקי, זמם קשר מדיני ודיקטטורה צבאית. החוגים הרדיקליים ב״חברה הפטריוטית" חששו פן יתפשר הגנרל עם מוסקבה ויסגיר לידיה את מחוללי המרד. ב־15 באוגוסט נתאספה אסיפה סוערת של ״החברה הפטריוטית" שהחליטה לשלוח אל הממשלה משלחת שתמסור לה את רצון העם המהפכני. ההחלטה שימשה אות והתחלה למעשי־טירור שקדמה להם הסתה מאורגנת. ההמונים המשוסים נהרו אל ארמון המלך ואל היכל רדזיביל בקריאות: ״תליה לבוגדים!" ואחרי שרצחו כמה גנרלים בארמון והמיתו בבתי־הסוהר אסירים שנאשמו בריגול, התנפלו על ״בית־המחסה לעניים יהודים", שנתקלו בו בדרכם, ורצחו ופצעו פצעי־מות עשרות יהודים.

המהפכה הפנימית הזאת הביאה לשינוי פני הממשלה, לראש המטה הצבאי נבחר היהודי המומר הגנרל לוינסקי. עיקר דאגתה של הממשלה החדשה היתה הגנת עיר־הבירה. בתכנית ההגנה היה מוכן תפקיד חשוב לגורדיה הלאומית ולמשמר־הבטחון.

במשמר־הבטחון היו גם יהודים, בעיקר מדלת־העם; עם הכרזת הגיוס הכללי של תושבי הבירה על־ידי הממשלה, נכנסו יהודים רבים לחטיבה החדשה. מראה המגינים האלה היה עלוב ומגוחך. רק מפקדי המשמר היו מזוינים בחרב. אנשי המשמר הטוראים צוידו ברמחים או במוטות עץ עם קנים. מאפס מדים התהלכו לבושי קפוטות וחבושי כיפות לראשיהם: לכיפותיהם ריכסו את הנשר הפולני הלבן ומתחתיו כתובת: ״משמר־בטחון". היהודים עבדו עבודה קשה: שפיכת סוללות, העברת נשק וכו'.

בא היום המכריע, ה־6 בספטמבר, בו הסתער המפקד הרוסי פשקביץ על עיר־הבירה. הרזנובסקי, המושל של ורשה, אשר זילזל במשמר־הבטחון שלח חלק מאנשיו להגן על סוללות העיר, דלת־העם היהודית – לפי עדותו של שר־הגדוד וילסון – ״הגינה על העיר בעוז ואומץ־לב", כמו בימי ההגנה על פראגה בשנת 1794. ב־9 בספטמבר פרץ פשקביץ אל עיר הבירה ודיכא את המרד בחמת זעם.

אחרי כשלון המרד היגרו רוב היהודים, ששירתו כקצינים בצבא הפולני לארצות אירופה המערבית, בעיקר לפאריס. היגרו יוזמי הלגיון היהודי ברקוביץ', סיני הרניש ויצחק הורוביץ.


הוי היהודים בורשה בשנות השלושים    🔗

הוי־חייהם של יהודי ורשה, פרט לשכבה הדקה של המשכילים המתובללים. היה ההוי היהודי המסורתי מדור דור, ולא היה שונה מזה שבכל ערי פולין הגדולות והקטנות. ברובע היהודי, שהיה גדול מישובים יהודיים בערים אחרות, היו בתי־הכנסת מרובים ובתי־המדרש ובתי־התפילה לחסידים ורבות היו החברות שבהן למדו בצוותא – מי ש“ס ומשניות, מי מדרש ועין־יעקב. סוחרים ובעלי־מלאכה ורוכלים, שהיו עסוקים כל היום בפרקמטיה שלהם, לא החסירו תפילה בציבור, וקבעו שיעורים לתורה בהשכמת הבוקר או בין מנחה למעריב. שמשי ה״מנינים” היו מהלכים בבוקר בחצרות ומעירים בקול רם את בעלי־הבתים משנתם ומזרזים אותם לתורה ולתפילה – הכל כמו בכל עיר ועיירה.

דל ועלוב היה מראה הגיטו. החצרות לא היו מרוצפות, לא היו גם סידורים היגייניים; בחוצות היה בוץ ורפש שלא פסקו אף בימות החמה. החדרים בבתי־העץ היו קטנים וצרים ומחוסרי־אויר, ולא טוב מכך היה בחצר וברחוב שעמד בהם ריח מתמיד של סרחון ובאשה.

ואף־על־פי־כן חיו היהודים את חייהם ונהנו מעולמם וקיימו חג ומועד וכל דבר מצוה. בקול רם היו מקדשים את הלבנה בחוצות, מובילים בשירה ובנגינה חתן וכלה לחופה בחצרות בתי הכנסת – שמחים בששונם ועצובים ביגונם, לעיני הגויים. החיים הציבוריים והפרטיים – תשלום המסים, החינוך חיי המשפחה וכו' – היו מוסדרים על־ידי תקנות הקהילה; ועד־הקהילה ובית־הדין משלו בכיפה ויד שלטונם היתה חזקה על העדה היהודית. כל תרעומת ומריבה דוכאו על־ידי תקיפי־הקהל בחומר הדין.

שוט־הזעם ומקל־החובלין של הקהל ובית־הדין היה השמש, שמילא תפקיד מכוון של משגיח, גובה, בלש ושוטר. מקור שלטונו של השמש היה פקודתו של המרשלק לוּבּוֹמירסקי, שעוד ב־1770 הטיל עליו את התפקיד של ריגול הגנבים בעיר. בה במידה שנתרבו האוכלוסים היהודים בורשה, בה במדה נתוספו פעולות בתפקידו, בהערכת המסים ובגבייתם. בתקופת הנסיכוּת הסכסית, כשהיהודים נתפזרו ברחבי העיר, פג שלטונם של השמשים והשגחתם על היהודים. אך עם חיסולה של הנסיכות והקמת המלוכה הפולנית בחסותה של ממלכת רוסיה, וביחוד אחרי גירוש היהודים מרחבי העיר אל הגיטו, נתחדש שלטונו של השמש. שמשים כאלה היו משגיחים ביום ששי עם שקיעת השמש על סגירת החנויות, היו קונסים על חלול שבת, על מעשי פריצות. על משחקים ושעשועים וכו'. דמות טיפוסית של שמש כזה מתאר הילארי נוסבוים: ״בראש הרביזיות האלו עמד השמש הזקן של הנהלת בתי־הכנסת. שהיה ידוע אז בשם פייבל שמש, אשר מימש דמות של סוכן־חרש הטומן פח לפושע. פייבל שמש היה במשך שנים רבות דחליל הקהילה, הוא היה נוכח בשעת הערכת המסים, ותודות לזכרונו הנפלא הכיר כל יהודי בשמו, ידע מקום־מגוריו של כל אחד, את עיסוקו וגודל רכושו".

ביחוד היו מקפידים השמשים האלה על צניעות הנוער היהודי. בימי שבת וחג או בשרב ימי קיץ – כותב ע. נ. פרענק – היה הנוער העממי – משרתים ומשרתות ושוליות של בעלי מלאכה וכו' – יוצאים לטייל בקצות־העיר, מאחורי מוראנוב, בסביבת ״כיכר הנשק“, שהיתה מכוסה עשב ופרחים. או הולכים עד היער הסמוך. אין ספק שרבים מן המקומות הנזכרים שימשו גם מקומות־סתר למחתרת הפוליטית. אך השמשים היו אורבים ל״מופקרים״ והיו מכים אותם מכות־רצח על מעשי־״פריצות” אלה. סוף־סוף נמלכו העבריינים בדעתם ומצאו עצה ותחבולה בפני השמשים: היו מבלים זמנם בשבת בגינות הנוצרים, שהיו מרוחקות מן העיר, ושבעליהן הנוצרים היו מבקרים בהן, רק ביום א' ובחגאות, והקנאים לא העזו לבוא לשם.

בשנת 1827 פנה רבה של ורשה, ר' שלמה זלמן ליפשיץ, אל העיריה בבקשה שימונו שוטרים לעזרת השמשים, כדי לשים קץ להפקרות ולפריצות של הנוער, ואמנם, העיריה נאותה לבקשת הרב והעמידה לרשות השמשים שוטרים, שערכו חיפושים בגנים.

בתקופת המרד של 1830 נפסק לזמן־מה שלטון השמשים. היהודים ששירתו בגורדיה הלאומית וקיצצו את זקנם ופאותיהם, הקנו לעצמם נוהגי־צבא לימדו לשונם לדבר עזות והקלו ראשם בנימוסי הדת. היהודים האלה (קראו להם ״די־איין־און־דרייסיקער", על שנת שירותם בצבא) המשיכו לילך בדרכי הגויים בחיצוניותם גם אחרי שעברו ימי המרד, ותודות לקשריהם המסחריים עם הפולנים אף לא היו תלויים בקהל מבחינה כלכלית. ואמנם הצעירים האלה בילו שבתותיהם וחגיהם ברחובות הנוצרים באין מפריע.

אחרי המרד נתחדשה מלחמת הקהל ב״הפקרוּת". ב־1833 פנתה הנהלת בתי־הכנסת אל ראש־המשטרה בקובלנה, שבורשה מרבים בני הנוער היהודי להתאסף בשבתות ובחגים במסבאות ובבתים פרטיים ומבלים את הזמן בריקודים ובמעשי־פריצות. ראש־הז’נדרמריה אסר על הרב ושמשיו לעשות שפטים בעבריינים ודרש מהם להמציאם לשלטונות המגיסטרט, שיענישום בהתאם לתקנות. ואמנם נתחלפו המענישים, והעבריינים ספגו עכשיו מכות ונחלו בושה וחרפה מנוטרי־הקרת כבתחילה.

מכתבי התעודות יוצא שכל האיסורים והענשים לא הועילו… אחרי שנסגרה לפני הצעירים סביבת ״כיכר הנשק“, הערימו על תקיפי־הקהל והרחיקו ללכת עד ל״סאסקה קמפה” (הגבעה הסכסית), שנמצאה מחוץ לתחום העיר ורשה, אולם יד שומרי־החומות השיגתם גם כאן: ב־4 ביוני 1839 פנתה הנהלת בתי הכנסת בבקשה אל קומיסר המחוז הורשאי, שיתן עזרה לשמשים לדכא את ״פריצותם״ של הצעירים היהודים, המבלים שבתות וחגים ב״סאסקה קמפה" בריקודים ושעשועים. הקומיסר נענה בחיוב לבקשת הקהל…

מובן מאליו שיד קנאי הקהל השיגה רק את הצעירים מדלת־העם, משכבות העמל והעבודה. בני־העשירים נהגו חופש גמור בנימוסיהם ובהליכותיהם ופרקו את עול הקהל מעל צוארם. תקיפי־הקהל, שהיו על־פי רוב הדיוטות ועמי־הארצות שנתעשרו ועלו לגדולה, ראו את החופש הזה כזכות מעמדית שלהם, וסייעו למלחמת הקהל ב״הפקרות“. בשנת 1842 החליטה ״הנהלת בתי־הכנסת” להקציב סכום גדול – 1200 זהובים בשנה – להחזקת שמשי בית־הדין. על פרוטוקול ההחלטה הזאת חתומים נשיא הנהלת בתי־הכנסת מתיאש רוזן, וחבריה – יוזף (חיים יונה) יאנאש ויעקב טוגנדהולד, שהם גופם לא היו צדיקים גמורים ובניהם הלכו בדרכי הגויים בפרהסיה.

לאט לאט פגה חריפותה של מלחמה זו: רוח הזמן החדש, ריבוי בני האינטליגנציה היהודית – ביחוד מקרב בוגרי בית הספר לרבנים – וירידת השפעתה של הקהילה היהודית – שמו קץ למשטר האנכרוני הזה.


 

פולין הקונגרסאית תחת השלטון הרוסי (1831 – 1863)    🔗


המצב הפוליטי של המדינה בימי ניקולאי הראשון    🔗

עם דיכוי המרד משנת 1831 פסקה עצמאותה של פולין. במארס 1832 הוכרז “התקנון האוֹרגני” של ניקולאי הראשון. אמנם התקנון לא ביטל את חוקת 1815, אולם למעשה חיסל לאט־לאט את עצמאותה. פולין הפכה לטריטוריה של הקיסרות הרוסית.

בשנת המרד נמצאו בפולין כולה 372,921 יהודים (כששת אלפים ושלוש מאות משפחות) שהיוו10% מן האוכלוסיה הכללית. מהם ישבו בורשה 31,384 נפש, שהיוו 25.4% מכל אוכלוסי ורשה. פולין לא היתה מבחינה זו שונה מכל ארצות אירופה: היהודים נמשכו לערים הגדולות, ביחוד אל ערי־המטרופולין. בשנת 1845 הגיע מספר היהודים בורשה ל־43,850 יהודים שהיוו 27% מאוכלוסית הבירה: הריבוי היהודי הטבעי עלה על זה של שאר התושבים. כיבוש המדינה ע"י הרוסים גרם לתזוזות ניכרות בחייהם הכלכליים והרוחניים של היהודים.


הבנקאות והתעשייה היהודיות במחצית המאה הי"ט    🔗

בדומה לישובי היהודים בשאר ערים גדולות שבאירופה באותו דור ובקשר עם המציאות הפוליטית והכלכלית בדור המהפכות של 1830 ו־1848 צמח ונתגבש גם בורשה המעמד הבורגני היהודי, וכמו במדינות אחרות גדלה עתה בפולין – בורשה – הבנקאות היהודית. גבול המכס, שנקבע ב־1832 בין רוסיה ופולין, פגע פגיעה קשה בתעשיה הפולנית. המשבר הכלכלי העלה את שער הכסף ופתח שדה־פעולה נרחב לבנקאים ולמלוים היהודים. עד המרד היה קיים בנק יהודי אחד – הבנק של שמואל סטניסלב קרוננברג (נוסד ב־1822), בשותפות עם יצחק שמעון רוזן, ואחרי המרד נוסדו בורשה עשרות בנקים של יהודים, שמילאו תפקיד חשוב בפיתוח החיים הכלכליים של פולין. כאן נצטרפו תנאים מקומיים למגמות הכלכליות הפיננסיות הכלליות באותו דור. כאלה היו הפירמות הבנקאיות של לסר לוי, לוינשטיין, מאיר ברזון, הרש ואולברג, יוליוס ורטהיים, הרמן אפשטיין, ליאופולד קרוננברג ואחרים. בשנת 1847 היו בין 20 הבנקאים בורשה 17 יהודים, ובשנת 1850 הגיע מספרם ל־41. מספר זה אינו כולל את החלפנים והמלוים־בריבית שמספרם הרשום בורשה הגיע בשנת 1843 – ל־163. רבים מהם עסקו לא בבנקאות בלבד, אלא גם ביסוד תעשיות לסוכר, ליציקת מתכת, לטכסטיל (לודז') וכו‘, ובחכירת ענפי־הכנסה ממשלתיים, כגון הגרלה, מסי־דרכים, מונופולין של משקאות, טבק וכו’. גם בדבר הזה היו הפיננסיסטים היהודים בורשה נאמנים לכיוון הכלכלי הכללי באותו דור באירופה המערבית.

רב היה להט ה“יסדנות” התעשייתית של הבנקאים והחלפנים המוּמרים, רובם בניהם של יהודים חרדים, משכילים למחצה, שעוד הספיקו למצוא מנוחתם בבית־קברות יהודי. החוגים הפולנים השמרנים, בני השלאכטה המיוחסת שירדה מנכסיה, העדיפו את הרומנטיקה העצלה והאצילה על תיעוש המדינה והלהיטות האינדוסטריאלית של היהודים וצאצאיהם הבהילה אותם ומילאה את יהירותם מרירות. “מעל לחורבות ארמון – כתב הסופר הפולני יוזף איגנצי קראשבסקי – עולה עשן־ארובה של בית־תעשית־סוכר או ביתי זיקוק־יי”ש; נכדי הטמן מבשלים שכר ומזקקים רעל… עד היכן הגיעו האדונים ומה ההבדל בינם ובין היהודים והבנקאים העשירים?" שריקת הארובות של בתי החרושת היהודיים צילצלה באזני האצילים כצלילי פעמון המבשר את שקיעת מעמדם.

כסמל היזמה והיסדנוּת התעשייתית במחצית השניה של המאה הי"ט משמש ליאופולד קרוננברג. אביו, החלפן שמואל לייזר קרוננברג, היה בן־תורה כתב ודיבר אידיש ונתן לבניו חינוך מסורתי. ברוח זו נתחנך גם לייבל (ליאופולד) קרוננברג. אולם הוא לא שמר מסורת אבות וב־1846 המיר דתו. אחרי צאתו מתחום היהדות לא הפסיק קשריו עמה והוסיף להופיע לפני השלטונות כשתדלן בעניני יהודים, אף הרבה לקבל עוזרים יהודים במשרדיו (1812 – 1878). קרוננברג־הבן חכר את בתי־החרושת הממשלתיים לטבק ואירגן את הפצת תוצרתם במדינה. יחד עם מתיאש רוזן יסד בנק, שעבר אחרי־כן לרשותו, וסייע להקמת בנקים לדיסקוֹנטוֹ, לאשראי, למסחר ועוד. כאיש־כלכלה רב־כשרונות ובעל מעוף נועז חתר להיאחז בענפי־היסוד של הכלכלה הפולנית. יסד כמה בתי־חרושת לסוכר, רכש בית חרושת לתעשית זכוכית, השתתף יחד עם אנדרז’י זאמוֹיסקי ביסוּד חברת־הספנות הראשונה על נהרות הויסלה, הבּוּג והנרוה, עסק בענף המכרות, וקנה לו שם תהילה כחלוץ התחבורה על־ידי הקמת רשת מסועפת של מסילות ברזל בפולין. הוא היה ראש אגודת הסוחרים ונשיא ועד הבורסה עד יום מותו.

המסחר היהודי    🔗

יהודי ורשה חיו בגיטו חיי דוחק וצפיפות במבואות צרים ומזוהמים. בכל אחד מן הרחובות הראשיים בעיר – נובי שויאט, קרקובסקיה פרשדמיישצ’יה הכיכר הסכסית, טרמבצקה, קוז’יה, מיוֹדוֹבה, סינטוֹרסקה, נובוסינטורסקה וּוירז’בּוֹבה, בּיילנסקה, דלוּגה, כיכר הקראשינסקים, רימרסקה וּפרז’יאזד – הותר לגור רק לשלוש משפחות יהודיות כאלה, שיש להן הון של 9,000 רובל, וידיעת קריאה וכתיבה בפולנית או צרפתית או לכל הפחות גרמנית“. הן נדרשו לשלוח את ילדיהן לבתי־ספר כלליים, ולא להבדל בסימנים חיצוניים (זקן, מלבושים וכו') מן הנוצרים ולעסוק בבנקאות או במסחר הגון. שלוש משפחות! בפקודת הצאר “רב החסד” מ־19 בספטמבר 1848 הורחב ההיתר משלוש משפחות ל… חמש. בשאר הרחובות, שמחוץ לרובע היהודים, נדרש מהם רכוש של 3,000 רובל ( 20,000 זהוב) ומילוי תנאי התרבות”.

מלבד הגזירות הנזכרות נפגע המסחר היהודי ממלחמת התחרות כלכלית מאורגנת, שהיתה לה מסורת של דורות. בהתפתחות התעשיה מצאו הסוחרים היהודים כר נרחב לתיווּך בין היצרן והצרכן ולארגן את השיווּק במדינה ובורשה עצמה. רבים מן היצרנים הנוצרים נלחמו בסוחרים היהודים, בהנחה שיוכלו לחסוך את הוצאות התיווּך והשיווּק. הם פנו גם אל הממשלה בדרישה שתזמין את צרכי הצבא אצל היצרנים הנוצרים, מבלי להיזקק ל“מנצלים היהודים”. לאמיתו של דבר היו החרשתנים האלה, על־פי הרוב בעלי סדנות קטנות, תלויים בהון ובאשראי של הסיטונאים היהודים, שדאגו להפצת תוצרתם. ה“בנק הפולני” (נוסד ב־1828) בא לעזרתם בתחילה, באשראי ובסוף נתן כל סיועו לתעשיה הגדולה, שהיתה לרועץ ליצרנים הבינונים יותר מן ה“מנצל היהודי”.

כדרכו תמיד כבש המסחר היהודי את השוק הפנימי במחיריו הזולים. בזריזותו ובהונו, ועם ביטול גבול המכס, ב־1850, פרץ גם אל עבר רחבי רוסיה. ביחוד ניכרו אותותיו במסחר־חוץ: בשנת 1839 השתתפו ביריד ליפסיה 189 סוחרים יהודים ורק 14 נוצרים מפולין הקונגרסאית, ויש לשער שרבים מביניהם היו מורשה.

בשנת 1840 היו בורשה: 496 מוכרי בהמות, סוסים ותבואה, מהם 74.5% יהודים: 1026 סוחרים וחנונים, מהם 74.9% יהודים; 1785 רוכלים, מהם 57.3% יהודים: 215 חוכרי מלח, מהם 71% יהודים; 208 טנדטאים, כולם יהודים; 798 סרסורים, מהם 98% יהודים: 72 ספקים, מהם

79.8% יהודיים; 65 חוכרי גני־פירות, מהם 51.4% יהודים. לעומת זאת היוו הנוצרים רוב בין מוכרי משקאות ( 63.8% ), מוכרי טבק ( 55.5% ). לאמור: בכל עמדה כלכלית שהיתה תלויה בהתחרות חפשית הלכו היהודים בראש, על אף כל הגזירות, ואילו בכלכלה המכוונת על־ידי הממשלה נדחקה רגלם.

בשנת 1849 נמצאו בין 439 סוחרי ורשה – 231 יהודים ובין 1101 חנוני ורשה – 891 יהודים. אמנם היו היהודים מרוכזים בעיקר בענף הדל של חנונות, אבל גם במסחר היו קרוב ל־ 50% מן העסקים בידיהם.


המלאכה היהודית בורשה    🔗


מצב המלאכה היהודית בורשה היה קשה ממצב המסחר היהודי. איגודי־האומנים (ה“צכים”) הנוצריים היו סגורים בפני בעלי המלאכה היהודים. ה“צכים” הנוצריים התנגדו ברשעותם גם להקמת “צכים” יהודיים. המגיסטרט הורשאי פנה ב־1834 אל הממשלה ותמך בתביעת היהודים. בעלי־המלאכה היהודים קיבלו בעקיפין לגליזציה של אגודה עצמאית, על־ידי זה שהותר לאומנים היהודים לטפל בעניני עזרה עצמית לחולים ויתומים. כשהחייטים היהודים פנו ב־1845 בבקשה שיורשה להם להקים צכים משלהם, תמך בהם שוב המגיסטרט, אולם הממשלה דחתה את בקשתם, אף־על־פי שלא שללה את זכותם להתקבל ב“צכים” כלליים. מצבו של האומן היהודי היה חמור ועלוב. לבעל־מלאכה יהודי אסור היה להעסיק פועלים יומיים נוצרים, אסור היה לו להיות אומן מוסמך עצמאי מעסיק שוליות (Majster) או לעבוד אצל אומן נוצרי. משה מונטיפיורי, שביקר בשנת 1846 בפטרסבורג ובורשה ונתקבל לראיון על־ידי הצאר ניקולאי הראשון, נגע בענין הזה בסעיף מיוחד בתזכירו ששלח אל הצאר ואל הנציב פסקביץ', התזכיר לא הועיל הרבה. ואף־על־פי־כן עמדה גם המלאכה היהודית בפני כל הגזירות. כ־25% מכל יהודי ורשה עסקו במלאכה, בעיקר במקצועות ההלבשה והמזון, המתכת והעור. מרובים היו בורשה סבלים ועגלונים יהודים, נוסדו בה “צכים” יהודיים של חייטים, פחחים, כובענים וקשטים. בכל זאת היה גורלם של יהודי ורשה שונה מגורל אחיהם בשאר ערי פולין.

פיגורה האיכותי של המלאכה היהודית לעומת המלאכה הנוצרית עורר בקרב האינטליגנציה היהודית את המחשבה על השכלה מקצועית לילדי ישראל. בשנת 1836 עיבד יעקב טוגנדהולד תכנית של בית־ספר מקצועי יהודי, אולם הממשלה, שהושפעה מנימוקים כלכליים־אנטישמיים, לא אישרה אותו. ב־1840 נוסד בורשה בית־ספר מקצועי על־יד בית המחסה היהודי ליתומים ולזקנים ואם כי ביסודו היה המוסד הזה פילנטרופי יותר מאשר חינוכי־מקצועי, היה צפון בתוכו גרעין, שהנביט לאחר מכן את החינוך המקצועי היהודי.

הזרמים הציבוריים בקרב יהודי ורשה. החסידים    🔗

רובם של יהודי ורשה היו נמנים על כת החסידים, שהופיעה בעיר לראשונה בסוף המאה הי"ח.

במלחמתם עם ה“מתנגדים” מצאו חסידי פראגה־ורשה תמיכה בשמואל זבּיטקוֹבר הידוע, שנטה לחסידות, ובעזרתו הצליחו לחדור אל הקהילה. על השפעתם של החסידים כבר בסוף המאה הי“ח מעידים כתבי־פולמוס נגד החסידים שנדפסו בורשה: ספר הויכוח של המגיד־המתנגד המפורסם ר' ישראל לייבל ממוהילב (תקנ"ח) ו”זמיר עריצים“, המפורסם בחריפותו לטוביה פדר(?)21 (תקנ"ח). החסידים קראו מלחמה על המתנגדים, המשכילים, המתבוללים המתקדמים. הם הרגישו בסכנה שארבה באותו דור ליהדות המסורתית, הבינו שהמלחמה הפסיבית של הרבנים וראשי הקהל לא תעמוד בפני הזרמים החדשים. אכן, יהדות פולין של המאה הי”ט והמאה הכ' היתה בעיקר יהדות חסידית. המשפחות המתבוללות והמשומדות בפולין היו רובו ככולן מצאצאי המתנגדים באותו דור.

כמעט כל מורי החסידות בפולין היו נוטים לעסקנות ציבורית – להציל את היהדות המסורתית מפני הסכנות שארבו לה מצד המשכילים, שדאגו להטבת מצבם החמרי והמדיני של בני עמם. תחת הויכוח איזו דרך טובה להשגת האושר בעולם הזה, באו החסידים וביטלו את כל אותה טובה חמרית ומדינית וליגלגו עליה. כבר ה“חוזה”, ר' יעקב יצחק הורביץ מלובלין, רבם של כל חסידי פולין וצדיקיהם, הלך בדרך זו בכונה ברורה.

בורשה הופצה החסידות ועסקנותה על־ידי אחד שקנה לו שם גדול בחסידות פולין בלהט חריפותו וקיצוניותו בדרך הכת, על אפם של שאר צדיקי החסידים: ר' בונים מפשיסחה. ר' בונים היה אישיות מופלאה. בן העיירה וודיסלב, נדד בנעוריו הרבה כסוכן מסחרי, והיה בגרמניה, ישב זמן־מה בדנציג ורכש לו מידה מסוימת של השכלה. בלבוב עמד בבחינות ונסמך לרוקח. במחלוקת הגדולה בחסידות פולין הלך אחרי רבו ה“יהודי” מלובלין לפשיסחה ונעשה שם רוקח. ורק בסוף ימיו, כאשר נסתמא בעיניו, הסכים להיות לרבי של חסידים. ר' בונים נתפרסם בין החסידים בפקחותו הרבה ובחכמתו גם במילי דעלמא. הוא היה איש־מלחמה לחסידות ושם חסידיו היה מטיל פחד על המתנגדים ועל החסידים המתונים. מבין תלמידיו יצאו מנהיגי החסידות בפולין ששושלותיהם ושושלות תלמידיהם היוו את ההנהגה הגדולה של חסידי פולין עד ימי השואה האחרונה: קוֹצק (גור, סוכצ’וב) וורקה (ביאלה, אלכסנדר, סקירנייביץ).

במשך איזה זמן היה ר' בונים סוכנה ופקידה של תמר’ל, כלתו של שמואל זבּיטקובר, היה מנהל עסקי־העצים שלה בין ורשה לדנציג, וישב בביתו של בּרק בנו של שמואל בורשה. יש אומרים שבבית הזה הכיר ר' בונים לדעת את החסידות. מסתבר יותר שהוא הביאה לשם.

בין כך ובין כך היה ר' בונים העסקן הראשון שאירגן את החסידים בורשה, והראשון שהכריז מלחמה על המתנגדים שהיו כרוכים אחרי המשכילים, אך היה מקובל גם עליהם. ר' בונים היה – כפי שהזכרנו – חבר בלשכה המיעצת של שוער בני הברית הישנה" משנת 1825.


ר' יצחק מאיר אלתר    🔗

אחריו התרכזו חסידי ורשה בעיקר מסביב לאישיותו של ר' יצחק מאיר אלתר – אבי שושלת הצדיקים מגוּר. ר' יצחק מאיר אלתר היה אחד האישים הגדולים בחסידות פולין – גדול בתורה ובמידות ובמעשים, והיה מקובל על בני עירו.

ר' יצחק מאיר היה יליד העיירה מאגנישב והתחנך בביתו של ר' משה אליקים בריעה, בנו של ה“מגיד” ר' ישראל מקוז’ניץ. לפי מסורת החסידים הענישו רבו זה על שעזבו והלך אחרי ר' בונים מפשיסחה. י"ג בניו ובנותיו מתו בחייו, וכל פעם – בשעה שנסע אל רבו לפשיסחה… וכאשר ביקשה ממנו אשתו שיסע לקוז’ניץ לפייס את רבו ראשון, לא הסכים ואמר: האמת הרי היא בפשיסחה…

הוא נשא לאשה את בתו של עשיר ורשאי, ר' משה חלפן, וישב בבית חותנו על התורה ועל העבודה. הוא היה חסיד מובהק ונאמן לר' בונים מפשיסחה. שהטיל עליו תפקידים חשובים. אחרי מות רבו היו חסידים רבים שרצו לעשותו למורם ומנהיגם, אולם הוא קבל עליו את מרותו של ר' מנדל מקוֹצק (מטומשוב), שנעשה אחר כך גיסו, בשאתו לאשה שניה את אחות אשתו של ר' יצחק מאיר. ר' יצחק מאיר בנה את חסידות קוצק וכל הימים עשאה תריס כנגד מתנגדיה אף בשעה שנתפוררה מבפנים. רק בימי זקנותו, אחרי פטירת רבו, בשנת תרי"ט, קיבל עליו הנהגת עדה וירש את רוב חסידיו, את זמנו חילק בין הקהילות ורשה לגוּר (שאביו היה בה רב לפניו), ושם נהג את צאן מריעתו.

ר' יצחק מאיר היה מגדולי התורה בפולין. ספריו בפירושי התלמוד ובשאלות ותשובות של הלכה נחשבים למיטב הספרות הרבנית בדורות האחרונים. כמו־כן הצטיין במידותיו הנעלות, והיה נערץ גם בפי המתנגדים, ואף המשכילים יראוהו וכיבדוהו. כל ימי שבתו בורשה עסק בעניני הציבור, יחד עם מורה אחר לחסידים – חברו מפשיסחה – ר' יצחק קאליש מוורקה. ר' יצחק מוורקה היה מצוין בלב יהודי רגש. ויסוד חסידותו הוא – אהבת ישראל, אמונה ובטחון. ר' יצחק מאיר אלתר היה הלוחם הגדול לחסידים בורשה, ור' יצחק מוורקה היה השתדלן המפשר. כאשר היה משה מונטיפיורי בורשה (1846) השתדל ר' יצחק מוורקה השתדלות רבה לראותו, ולבסוף הוכרח לשם זה לנסוע אחריו למרחקים. ר' יצחק מוורקה בא לבקש ממונטיפיורי שישתדל אצל הצאר לביטול גזירת הלבוש שעמדה אז על הפרק (ראה להלן) וכן גזירת בתי הספר. ר' מנדל מקוצק אמר: דברים בטלים – לבו של השר מתעורר רק כאשר דם יהודים נשפך, אבל לא בדברים אלה שאין הוא מסוגל להבינם. ואמנם, בסיפור עממי נשמר זכר שיחה בין מונטיפיורי לר' יצחק מוורקה.

“השר” אמר: הרי מעשה מרדכי מוכיח שיש ללמוד את לשונות הגוים. אילולא הבין מרדכי את לשונות הגויים לא היה מגלה את שיחת סריסי המלך ולא היו ישראל נפדים מן הצרה…

אמר הצדיק: להיפך, מכאן ראיה שאל ליהודים ללמוד לשונות – אילו למדו היו משרתי המלך נשמרים מפני מרדכי, ולא היה סודם מתגלה…

אמר “השר”: אבל אחד צריך שידע כגון מרדכי…

אמר הצדיק: הרי אתה יודע – ותספיק לכולנו עד ביאת הגואל בקרוב…

ר' יצחק מאיר אלתר ור' מנדל מקוצק שניהם נתפסו לתמיכה במרד 1831 והוכרחו לעקור אחר־כך ממקומם לחוץ־לארץ (ומשם חזרו בשמות־משפחה אחרים). בהשפעתו של ר' יצחק מאיר הלוה חותנו את כל כספו לראשי המורדים בלי בטחונות. אכן, חנותו של ר' יצחק מאיר נשדדה כמעט הראשונה בין חנויות היהודים בידי הפטריוטים המהפכניים, ולא זו בלבד, אלא כאשר ביקשה קהילת ורשה למנות את ר' יצחק מאיר דיין בורשה, בשנת 1843, זכר לו המגיסטרט הפולני את חטא המרד, ועיכב את אישורו במשך עשר שנים…

בימיו של ר' יצחק מאיר עלה כוחם של החסידים, ובסוף ימיו החלו במלחמת־תנופה לכיבוש הקהילה ומוסדות־הציבור. ימי גזירת הלבוש – שידובר בה להלן – היו ימי נסיון לכוחם של החסידים, ועמדו בו הודות לשלמות רצונו של ר' יצחק מאיר. גם חלקו בענין בחירת הרבנים בורשה, ר' חיים דוידסון ור' דובריש מייזליש הוסיף לה כוח ועצמה.

בימי המרד של 1831 עדיין היו החסידים כצנינים בעיני המתנגדים", ויותר מזה בעניני המשכילים ראשי הקהל.

עוד בשנת 1834 הגיש ועד בתי הכנסת בורשה לראש־המשטרה תזכיר מלא דברי דלטוריה על החסידים:

"מזה זמן מגיעים מערי השדה ומן הארצות הסמוכות יהודים, המתקשטים בתארים שונים וסוחטים כסף מקלי־אמונה על־ידי הבטחת רפואה לחולים זרע של קיימא לנשים עקרות, שלום־בית וכו‘. לפני חמישים שנה רצה מזלנו הרע, כי בתחום דת משה תקום כת־חסידים מיוחדת, וכת זו נסתעפה לפני כמה שנים לסיעות שונות העוינות לעתים זו את זו. מהם קרויים על שם העיר קוֹצק, מקום מגורי רבם, אחרים על שם פשיסחה וכו’. השרלטנים המגיעים הנה נספחים לסיעה האחת או לחברתה ומוצאים על־נקלה מעריצים המפיצים בקרב העם את תורתם, אדיקותם ומופתיהם. הדבר הגיע לידי כך, שנשים מוציאות בסתר את רכוש בעליהן ומנדבות אותו לרמאים, המתחפשים לצדיקים גמורים ואנשים צעירים מוצאים בדירותיהם מקום לפגישות ולבזבוז כסף וזמן. ועד בתי־הכנסת נשמר מלהעיר, כיצד משפיעים מעשים אלה על ירידת חיי המשפחה על קשי התשלום של מסי המדינה ועל השחיתות המוסרית הכללית, כי סמוך לבו ובטוח, שכבוד מעלתו הגנרל ייטיב לברר, כיצד אפשר למנוע את הדבר בעתיד, ששלטונות המשטרה הכפופים לכ.מ. הגנרל ימצאו בודאי אמצעי אזהרה יעילים…


המתנגדים    🔗

יריביהם המובהקים של החסידים היו המתנגדים, שעדיין חסו בצל המסורת הנעלה של הגאון מוילנה ושל רבה של פולין ר' עקיבא אייגר. מבחינה סוציאלית נתאחדו תחת דגלם גדולי הרבנים וחלק גדול של הבורגנות היהודית, סוחרים, חרשתנים, ספקים וקבלנים. אם כי מחנה המתנגדים היה דל בכמותו, הרי עדיין עלה באותו דור על החסידים בהרכב האינטלקטואלי של מנהיגיו בעיר. המשלחת של הקהילה הורשאית, שהגישה בשנות 1814 – 1815 תזכירים לאלכסנדר הראשון בענין מתן זכויות לאומיות ליהודים, היתה מורכבת מן המתנגדים מיכאל אטינגר, וולף מיכאל כהן ושכנא נוידינג. ב־1835 היו המתנגדים העסקנים הפעילים ביותר ב“לשכה המיעצת”, ובאי־כוחם השתתפו בפועל בעיבוד תכניות רפורמה יהודיות. בתקופת המרד, 1830, היו המתנגדים ראשי הלוחמים לחיסול בתי הספר העממיים, אולם נשקם קהה ולא הספיק כוחם לעמוד בפרץ בפני המתקדמים המשכילים המתבוללים. משום כך אותם חוגים בין המתנגדים שהרגישו בסכנה להוי הרוחני והמסורתי של היהדות החבוי בדרכם של המתקדמים, התגברו על התנגדותם לחסידות. מכל־שכן שהחסידים שנתרבו במספרם בורשה, הפכו לכוח מכריע בבחירות. אף הגזירות השונות שהתרחשו ובאו על היהודים, כמו גזירת הלבוש, עבודת הצבא וכו' קירבו את המתנגדים יותר לחסידים מאשר למתקדמים שלא נפגעו בדרך כלל מן הגזירות האלה.

המתנגדים והחסידים היו משתתפים כמתפללי בתי־הכנסת בורשה, בבחירות לראשי־קהל, שהתקיימו אחת לשלוש שנים. כל בית תפילה ובית־מדרש ששילם מס רשיון לקהילה היה שולח בוחר. הבוחרים היו בוחרים, לפי רשימה מוסכמת, ב־10 נכבדים, מהם 5 חברי קהילה ו־5 סגנים. הצביעו רק משלמי מט הקהילה, שמספרם ב־1833 הגיע לששת אלפים. לפי מעמדם החמרי נתחלקו לחמישה סוגים, ששילמו מס קהילה מ־40 עד 4 זהובים בשנה. למעלה מאלפים יהודים מחוסרי כל שוחררו לגמרי מתשלום המס.

מספר משלמי המס גדל במידה ניכרת בשנת 1842, לאחר שהחוק הטיל את תשלום המס על כל יהודי היושב 3 חדשים בורשה. ראשי־הקהל, שרצו להיפטר מענשן של בחירות, הציעו ב־1844 למגיסטרט הורשאי, שתינתן רשות לבוחרים לבחור בראשי־קהל ובסגניהם מתוך רשימת 100 בעלי־בתים, שתוגש על־ידיהם. המגיסטרט שעמד בקשרי־מסחר עם ראשי הקהל הסכים להצעה ולפיה נערכו פעמים בחירות אל הקהילה. סוף סוף הגיע דבר־הקנוניה לנציב פסקביץ, אשר ביטל את אופן הבחירות.

ב־1855 חל שינוי בחוקת הבחירות: כל בית תפילה בחר במקום בוחר אחד בשלושה, מכיון שבית הכנסת הגרמני ברחוב דנילוביצ’ובסקה (עליו ידובר להלן) ראה עצמו מקופח, הוחלט כי רק בית תפילה שיש לו לא פחות ממאה מתפללים רשאי לבחור ב־3 בוחרים, אך המתקדמים התנגדו גם לכך ודרשו זכות עריכת רשימת המועמדים רק לעצמם באשר רק מתפלליהם אנשים אמידים ומנוסים בעניני ציבור ומשום כך ראו עצמם ראויים לאיצטלה של ראשי קהל.

הדבר עורר מחאה מצד המשמרים והמתנגדים. לא הועילה התערבותו של ראש־העיר. לפי הכרעת השלטון הרוסי נתחלקה ורשה לחמישה מחוזות שכל אחד מהם בחר ב־3 בוחרים. אלה בחרו ב־5 חברי קהילה ו־3 מו.סגנים. על בית הכנסת ה“גרמני” נאסר להוות רוב בהנהלת הקהילה. ב־1858 היתה זכות בחירה ל־53 בתי מדרש מתוך המספר הכללי של 142 בתי מדרש – 7,733 מתפללים.

כך נכשלה המזימה הראשונה של המתקדמים להשתלט על הקהילה בעזרת המגיסטרט הפולני.


המשכילים המתקדמים    🔗

זרם המתקדמים המשכילים בורשה זרם באפיק צר, והתנודד בין הפצת השכלה ותנועת רפורמה יהודית מצד אחד, ובין התבוללות לשונית ותרבותית והתמזגות עם הציבוריות הפולנית מצד שני. בכל זאת תפס החוג הזה מקום רב בחיי הציבור בשעה שדוקא צמצומו של החוג הרבה את השפעתו כאן כבכל תחום המושב היהודי בפולין־רוסיה. הקו האפייני בהשקפת עולמם של המתקדמים במחצית הראשונה של המאה הי"ט היה התבדלותם מהמוני העם היהודי, “השקועים בבערות ובאמונות תפלות” ושאיפתם להשיג בעצמם ולעצמם זכויות אזרחיות עקב השכלתם ומעמדם החמרי והחברתי. אכן, על אף קרבתם לחוגי הממשלה היו הישגיהם דלים מאד; נצחונם היחיד במלחמתם במתנגדים ובחסידים היה בשטח החינוך. המשכילים הצליחו ליסד בורשה בתי־ספר עממיים לילדי ישראל ואת “בית־הספר לרבנים”, אולם המוסדות האלה לא נעשו פופולריים והחזיקו מעמד רק בכוח הממשלה שכפתה את רצונה על ועדי בתי הכנסת.

המגע החברתי־התרבותי בין היהודים והפולנים נשאר רופף עד מחצית המאה הי"ט. המתבוללים הראשונים היו מתלמידי ההשכלה הברלינית, וטיפחו את התרבות הגרמנית שהיתה מקור השראתם. הבנקאים היהודים, שבחלקם היו מיוצאי פרוסיה וברובם היו נציגי בנקים גרמניים, קיימו קשרים הדוקים עם הגרמנים עד כדי נשואי־תערובת. בין המומרים שבהם היו רבים שעברו לכנסיה הפרוטסטנטית. ליאופולד (לוי) קרוננברג, בנו של הבנקאי שמואל קרוננברג, התנצר (בשנת 1845) לפרוטסטנטיות, וגם אחרי השמד הוסיף לעסוק בצרכי הציבור היהודי ולראות את עצמו כנציג היהודים, אף היה מנדב מכספו למוסדות הקהילה היהודית. בעקבותיו הלכו מומרים אחרים מחוגי האמידים־המתבוללים וקיימו בידם נציגות ושתדלנות בשם הציבור היהודי, שעם כל הסתייגותו הנפשית מן המומרים, העריך את קרבתם למלכות והשתמש בפעולתם אצל השלטונות. גם הממשלה ראתה אותם כנציגי היהודים. על אף השמד. מומרים אלה שימשו מופת למשכילים מתקדמים, בהצלחתם ובעלייתם החברתית.

השתתפותם הפעילה של היהודים בהתפתחותה הכלכלית של פולין שינתה את אפיה הקוסמופוליטי של ההתבוללות היהודית. נתרחב תחום המגע הכלכלי חברתי בין מעמד האמידים והאינטליגנציה הפרוגרסיבית של שני העמים. בניהם של הבנקאים הורשאים כבר היו מעורים בחברה הפולנית. יצר הקריירה והתועלת הפרטית מוליך את הדור הצעיר לקראת התבוללות סוציאלית וחברתית. לרבים מהם היו בעיות הרפורמה הדתית והמלחמה בבערות ההמונים ובשחיתות גבאי הקהילות – שהעסיקו את המשכילים־המתקדמים בראשית המאה הי"ט – ענין זר ורחוק, והם התקדמו מהר בכיוון ההתבוללות הגמורה והשמד.

בצד ההתבוללות האופורטוניסטית נסתמן בנוער היהודי גם זרם אידיאליסטי שנתגבש בהשפעת מאורעות המרידה בפולין ותנועות השחרור הסוציאלי והמדיני באירופה המערבית. אלפי צעירים מבני ישראל נלחמו למען תנועת־השחרור הפולנית. ועל אף דפי הזוהר של גבורה יהודית שנחרתו בהיסטוריה הפולנית, לא היה שום גמול היסטורי לדם שפוך זה. השאיפות והתקוות הנעלות שנרקמו ב“יערות פולין”, בשדות־קטל ובערבות־סיביר, עלו בתוהו ללא שילומים לבעליהם וללא כל השפעה על גורל היהודים בפולין.


בתי כנסת של מתקדמים    🔗

התפתחות המחשבה והעשיה האסימילטורית בורשה קשורות במידה רבה בבתי הכנסת לנאורים בורשה. היהודים יוצאי גרמניה שהשתקעו בורשה בימי השלטון הפרוסי, בסוף המאה הי“ח, ביניהם סוחרים עשירים, סיגלו לעצמם הליכות ונימוסים אירופיים והיו, כרוב בני מעמדם בגרמניה, נוטים לשינויים בהוי־החיים הדתי, שהיה הסימן הבולט להתבדלותם מעם הארץ. כאן, בין יהודים נוסח פולין־ישן וחסידים, ודאי שלא היה יאה להם להתערב בקהל פשוטי־העם בבתי התפילה הדלים וחסרי־הפאר. עוד בראשית המאה הי”ט (1802) הקים הסוחר העשיר יצחק פלטאו, מיוצאי גרמניה, בית כנסת בבנין שרכש ברחוב דנילוביצ’ובסקה מס' 616. בית־הכנסת הזה, שנבנה לפי מתכונת בתי הכנסת החדשים בגרמניה, משך ביפיו והדרו קהל מתפללים מבין היהודים המתקדמים, רובם דוברי גרמנית ולבושים במלבושי אשכנז. בית הכנסת נקרא בפי העם בשם “בית הכנסת הגרמני” (דייטשה שוּל). ומתפלליו נקראו בשם “דייטשן”, שהיה השם המקובל בפולין למשכילים לובשי “קצרות”. אחרי מותו של פלטאו, כאשר המקום בבית הכנסת נעשה צר מהכיל את המתפללים שמספרם הלך ורב, רכשה העדה “המתקדמת”, בתרומות חבריה, בית אחר באותו רחוב והקימה בחצרו בנין ארעי לבית־כנסת, שהורחב אחר־כך ושופר. ועד בית הכנסת הזמין בתורת מטיף את ד"ר א. מ. גולדשמיד מקרוטושין, שהשמיע מדי שבת בשבת דרשות בגרמנית, והחזן ערך את התפילות בלוית מקהלה – שני הסימנים המתונים הראשונים של בית כנסת מתוקן בגרמניה. אולם שלטון הלשון הגרמנית בבית־הכנסת נתקל בהתנגדותם של המשכילים המתבוללים, שוחרי התרבות הפולנית, שמבצרם היה בית־המדרש לרבנים מיסודו של אייזנבוים. חניכי בית־הספר לרבנים לשעבר הילארי נוסבוים, יוסף פרוכטמן, יצחק קרמשטיק, יעקב רוטואנד והנריק שמידברג יסדו ועד לשם הקמת בית־כנסת חדש, ששפת הדרשות בו תהיה הלשון הפולנית. מכיון שלא נמצא מטיף שידע לשאת את דרשותיו בפולנית, הטיל הועד את התפקיד הזה על יצחק קרמשטיק שהיה הרוח החיה ביסוד בית הכנסת החדש.


יצחק קרמשטיק    🔗

קרמשטיק נולד בורשה ב־1814 במשפחה עניה. ב־1832 נכנס לבית־הספר לרבנים כתלמיד, ונשאר בו כמורה. הוא האמין בהתבוללות רדיקלית והטיף לתיקונים בדת. בחג הפסח תרי“ב נחנך בית־הכנסת החדש ברחוב נלבקי מס' 2257, ומעל בימתו השמיע קרמשטיק את דרשתו הראשונה בפולנית. ההבדל בין שני בתי־הכנסת של המתקדמים לא היה בשפת המטיפים בלבד, אלא גם במגמותיהם: ד”ר גולדשמיד הטיף דברי מוסר וקרא לקיום המצוות ולמתן צדקה, ואילו קרמשטיק עורר את המתפללים ב“בית־הכנסת הפולני” (כשמו בפי העם) לאהבה למולדת הפולנית, למילוי חובות אזרחיות ולהפצת רעיון “הפרוגרס” (כדאי לציין כי בורשה התקיים זמן רב בית־כנסת על־יד בית הספר לרבנים, שגם בו הושמעו דרשות בפולנית; ראש המטיפים היה אנטוני אייזנבוים עצמו). המשמרים “מורדי־האור” ביטלו את שני בתי הכנסת כאחד והתיחסו בהתנגדות יתירה למגמת ההתבוללות הפולנית, והדרשה הראשונה של קרמשטיק עוררה הפרעות מצד מתפללים נכבדים. במרוצת השנים גברה השפעת המתבוללים גם בקרב העדה הגרמנית, ורוב חבריה החלו לתבוע את השלטת הלשון הפולנית בבית הכנסת שברחוב דנילוביצ’ובסקה, ותיקונים אחרים. לשם ביצוע הרפורמות האלה עמל ועד ביתי הכנסת להפקיע אותו ממרותו של ועד הפיקוח על בתי־הכנסת, שלו היה כפוף לפי תקנות הממשלה. משהצליח הדבר בידו, נעשה בית־הכנסת. בשנת 1855, מוסד בלתי־תלוי. תקציבו נתכסה ע"י תרומותיהם הנדיבות של נכבדי העדה “הגרמנית”, הבנקאים וחוכרי המסים מתיאש רוזן, גוטמן, ברזון, ברינר לבנברג, וינבר וקפטל. לבסוף גורשה הלשון הגרמנית מבין כתלי בית הכנסת.


ד"ר מרכוס (מרדכי) יאסטרוב    🔗

בשנת 1858 הזמין הועד, לפי המלצתו של ההיסטוריון הנריך גרץ מברסלוי, את ד“ר מרדכי (מרכוס) יאסטרוב לשמש מטיף בבית־הכנסת. ד”ר יאסטרוב (1903־1829) נולד ברוֹגוֹז’נה, במחוז פוזנה. מוכתר בתואר דוקטור מהאלה ומוסמך לרבנות ע"י הרב הפוזנאי ר' וולף פיילכנפלד, עסק זמן־מה בהוראה.

בשעה שבא לורשה היו בבית הכנסת הגרמני רק 250 מתפללים מנכבדי העדה, יאסטרוב התחייב לדרוש בפולנית כתום שנה מיום היכנסו לתפקידו ונזדרז והקדים לפני המועד המוסכם. ד“ר יאסטרוב עלה על ד”ר גולדשמיד ועל יצחק קרמשטיק בסגולותיו האישיות ובידיעותיו בתורה ובחכמה ולא הצטמצם בהשמעת דברי מוסר ודת בלבד. על אף חינוכו הגרמני הפך לחסיד נלהב של רעיון ההתקרבות היהודית־הפולנית והפצת הלשון והתרבות הפולניות בקרב היהודים ובניגוד לקרמשטיק היתה לו זיקה עמוקה לקניני היהדות והיה נאמן למסורת ישראל ולעברו. יאסטרוב היה קרוב יותר ברוחו למתנגדים, למשכילים ולחסידים, מאשר למתקדמים, שהלכו והתרחקו מן היהדות. לא ייפלא, שלא היה מקובל בחוגי המתבוללים הקיצוניים. יאסטרוב לא הסתפק בדרשותיו כמטיף, אלא דאג גם לחיזוק היהדות בקרב הנוער המתבולל. הוא היה מרצה בהיסטוריה ישראלית, ולוחמי האמנסיפּציה היהדות מבין הנוער, מתבוללים ומתבוללים למחצה, היו מתכנסים בחשאי בדירתו של העסקן הנריק טפליץ להקשיב לתורתו. יאסטרוב סייע להתקין לימודי הדת היהודית בשביל תלמידי בתי־הספר הפולניים לילדי ישראל. הוא התנגד ל“בית הספר לרבנים” בשל תכניתו הלקויה בלימודי היהדות, יסד קרן מיוחדות, כדי לשלוח לחוץ־לארץ צעירים שוחרי־דת וצמאי־תורה, שאף ליצור ספרות לחקר היהדות בשפה הפולנית ואף דרש להוציא עתון שיעמוד על משמר כבודם של יהודי פולין. על חלקו בתנועת המרד הפולנית יסופר להלן.


המצב הפוליטי־יורידי של היהודים    🔗

קשה עד מאד היה המצב הפוליטי־החוקתי של היהודים בפולין בימי שלטונו של ניקולאי הראשון. על שרידי הגזירות של המשטר הפולני הפיאודלי נתוספו ההגבלות של משטר המוֹנרכיה הרוסית. יהודי פולין מחוסרי־הזכויות חיו עדיין בצל ימי הבּיניים, רק במחצית מ־455 הערים והעיירות יכלו היהודים לגור ללא הגבלות. גזירות הגיטו ופתק־היום נשארו קיימות ברוב הערים.

אמנם ב־1833 השתדלה קהילת ורשה לפני הממשלה, כי תבטל במדינה את הגיטאות היהודיים. אולם הבקשה לא נגעה לגיטו ורשה. ראשי קהילת ורשה ידעו את הנימוק הרשמי של הממשלה, כי איסור הישיבה מחוץ לגיטו יאלץ את היהודי להסתלק מן המלבוש המסורתי ומגידול פיאות וזקן מסורתי. יש לציין שרבים מראשי־הקהל המתקדמים הם עצמם לא היו מעונינים בביטול הגיטו, מתוך חשש שמא יגרום הדבר לירידת שכר־הדירה ברחובות האסורים; היו גם ראשי־קהל מתקדמים שראו בגיטו אמצעי לתיקון מנהגי היהודים. מאידך גיסא דרשו בעלי הבתים של הגיטו להכריח גם את היהודים העשירים המשלמים שכר דירה גבוה ברחובות האסורים, לדור בגיטו.

ב־1848 הוחלט להפחית את מספר הרחובות האסורים ולהעמידם על 13 (שדרות ירושלים עד בלוודר, נובי שויאט, קרקובסקיה פשדמיישצ’יה והכיכר הסכסית טבמבצקה, קוז’ילה, מיודובה, סינטורסקה, נובוסינטורסקה, ויירז’בובה ביילנסקה, דלוּגה וכיכר קרשינסקיך, רימרסקה ופרשיאזד). בכל אחד מרחובות אלה הותר לדור לחמש משפחות במקום 3, בתנאי שלכל אחת יהיה סכום של 9,000 רובל במזומנים. ב־35 הרחובות הנשארים הותר ליהודים בעלי הון של 3,000 רובל לדור בלי הגבלה. הותר להם להקים בתי־חומה (ולא בתי־עץ); היהודים נתחייבו לשלוח ילדיהם לבתי־ספר פולניים ולא ללבוש מלבושים מסורתיים. בהשפעת התקנה הזאת נתרבה מספר היהודים לובש־קצרות; גדל גם מספר בני ישראל בבתי הספר הכלליים.

כגזירה קשה באה על יהודי פולין ה“רפורמה” היחידה שבה זיכה אותם נקולאי, והיא: הפקודה משנת 1843 על חובת השירות בצבא.

חוק זה שמגמתו ה“חינוכית” היתה – להכניס את הנוער היהודי בעל כרחו תחת כנפי הפרבוסלביה ולנתקו ממקור היהדות, פתח את פרשת הקנטוֹניסטים העגומה (חטיפת הנוער וגיוסו לצבא) ועורר חרדה גדולה (“הבהלה”) גם בקרב יהודי פולין. אם כי הממשלה הרוסית התחילה לגייס נוער פולני ב־1834, לא נגעה ביהודי פולין שהכניסו לאוצר המלוכה מס־צבא בסכום 105 אלף רובל. משנודעה החלטת הממשלה להטיל חובת־הצבא על היהודים פתחה קהילת ורשה בשתדלנות, כדי להעביר את רוע הגזירה. ב־1843 נתקיימו אסיפות חשאיות בהשתתפותם של הרב הכולל ר' חיים דוידזון, הרבי איצ’ה מאיר אלתר מגור והרבי מוורקה ר' יצחק. הוחלט ליצור קרן פדיון שבויים כדי לדחות לפחות לזמן מה, את הגזירה. “הועד היהודי” על־יד קהילת ורשה הגביר מאמציו לביטול הגזירה. לעומת זאת השלימו המתקדמים עם החוק וראו בו הכרח אזרחי. אף דעת הקהל של יהודי המערב התיחסה בחיוב לפקודה. גורל הפקודה הוכרע איפוא מראש. בספטמבר 1843 חתם ניקולאי על הפקודה שהטילה בראשית 1844 חובת־צבא על היהודים וביטלה את מסי הצבא.

ברם, בהשוואה ליהודי רוסיה נהנו יהודי פולין מכמה הנחות. ילדים לא גויסו בכלל, אלא רוקים בגיל מ־20 עד 25 שנים; ורק במקרה שלא הושגה מכסת הרוקים, גויסו גם נשואים. זמן השירות היה 15 שנה, במקום 25 שנה למגויסי רוסיה; אב יהודי היה רשאי למסור לצבא במקום בנו בכורו, בן שני או סתם בחור יהודי בגילו. הקהילה פוטרה מערבוּת למכסת המגויסים הדרושה. מחובת עבודת הצבא שוחררו רבנים ששימשו בכהונתם, חקלאים יהודים, אומנים העובדים בבתי־חרושת של יהודים – וכן גם משומדים. לעומת זאת לא שוחררו, בניגוד למקובל ביחס לתלמידי בתי־הספר לרבנים בוילנה וג’יטומיר, תלמידי בית הספר לרבנים בורשה, על אף השתדלותו של מתיאש רוזן, כדי לא להבדיל בינם ובין הנוער האקדמי הפולני, שמטעמים פוליטיים לא שוחרר מעבודת־הצבא.

וכך הודות לחוק הצבא שהיה ליברלי יותר בתנאיו ובביצועו ניצלה יהדות פולין מגילויי השחיתות וההתנוונות שבהן נתנסתה היהדות הרוסית.


“גזירת הלבוש”    🔗

כעבור שנתים באה על יהודי פולין גזירה חדשה, היא “גזירת הלבוש”, שגילתה את כוח העמידה של היהודים ומסירות נפשם על ערקתא דמסאנא, ובסופה הנחילה את הנצחון הגדול לחסידים. החוק שאסר ללבוש בגדי יהודים נתפרסם ברוסיה ב־1844, אולם בפולין נשתהה עד 1846. התקנה שפורסמה בשביל יהודי פולין (ניתרגמה לשפה “יהודית־גרמנית” בסגנון משכילי הדור על־ידי יעקב טוגנדהולד) הכילה “לאוים” רבים שהחמורים שבהם היו: אסור ליהודי הממלכה “להלביש מלבושי יהודית” (!Sic). מחובת שינוי הלבוש פטורים רבנים ומורי הוראה ששימשו בכהונתם לפני פרסום התקנה. נאסר על היהודים ללבוש קפוֹטוֹת של משי, מעילים ארוכים עם מכנסים קצרים, לחבוש כיפות ו“שטריימלך”, לחגור אבנט, לנעול נעליים וגרבים כמנהג היהודים, לגדל זקן ופיאות.

ליהודים בורשה נקבע מועד להחליף את בגדיהם בבגדי “אזרחי המדינה” (נוסח רוסי) או בלבוש האירופי הרגיל, שנקרא “הלבוש הגרמני”. המתקדמים שמחו בלבם לגזירה זו, שבאה להטיל על החרדים את הפרוגרס בבת אחת, וביקשו בתירוצים שונים להצדיק מתנה זו מידי הכובש הרוסי. אף המתנגדים לא ראו בחילוף הלבוש איסור מן התורה. כל ראשי העדה: מתיאש רוזן, אברהם וינבר, משה פיינקינד, שלמה זלמן פוזנר, מאיר ברזון, ראש הקהילה ואחרים השלימו עם הגזירה. משה מונטיפיורי, שביקר ב־1846 בורשה, הסכים לכך ואפילו הביע דעתו זו לפני הנציב פשקביץ בשעת ביקורו אצל הנציב.

לעומת זאת גילו יהודי ורשה מחוגי המון העם, החסידים וכל שומרי מסורת התנגדות נמרצת לגזירה זו.

ביולי 1846 פורסמה גזירת־הלבוש והודבקה בכל בתי־התפילה ובתי המדרש בורשה ובערי־ השדה. תקנת הממשלה הכילה גם הנחה, שעד שנת 1850 מותר ליהודים ללבוש בגדי יהודים בתשלום של מס מיוחד בגובה של 53 רובל לשנה. על־ידי הנחה זו קיותה הממשלה לשבור את עקשנות החרדים.

ברם עקשנותם גברה והלכה. אמנם הרבה רבנים ומנהיגי “המתנגדים” קיבלו עליהם את הדין ומצאו היתר לדבר. גם בין מנהיגי החסידים היתה רווחת הדעה שיש להיכנע. אפילו חצר ר' מנדלי מקוצק היתה באותה דעה.

היחיד שהתנגד בכל תוקף לשינוי היה ר' יצחק מאיר מגור, שאמר כי יש למסור את הנפש על הדבר. נצטרף אליו ר' אברהם מצ’כנוב, אחד מגדולי־התורה והחסידות בפולין, והם ניהלו את מלחמת הבגד היהודי. משהגיע המועד להחלפת המלבוש, פשטו שוטרים בחוצות, תפסו יהודים וגילחו זקנה ופאותיהם ו“הלבישום בגדים אירופיים”: גזרו את שולי מעיליהם. החסידים לא נכנעו. מכיון שהממשלה הוסיפה “תיקון” לגזירה, שעד שנת 1850 מותר ללבוש את הבגדים בנוסח ישן, אבל יש להעלות מס מיוחד חלף זכות זו – מס כבד מאד – אספו החסידים כסף בין תומכיהם, כדי שהעשירים ישאו את העניים – ועד 1850 יבוא משיח ותתבטל הגזירה…

מכיון שנתרבו הרדיפות על החרדים החליט ר' איצ’ה מאיר אלתר להיכנע למראית־עין, והסכים להצעתו של הרב הכולל ר' חיים דוידזון, שהרבנות תוציא כרוז ותתיר ליהודים לקיים את תקנת הממשלה. ואמנם הרבנות פירסמה ב־1849 את הכרוז בחתימת ר' חיים דוידזון, ר' איצ’ה מאיר אלתר ור' ישעיה מושקט, אולם יצחק מאיר לא נכנע והוסיף לעמוד במרדו. ר' איצ’ה מאיר נאסר ונאשם בהסתת החסידים בממשלה.

בינתים נודע הדבר בעיר. החסידים רתחו ויצאו בהפגנה גדולה, והיו מוכנים לשחרר את רבם בכוח… הדבר הרגיז גם רבים מן המשכילים ואפילו את הליברלים שבין הנוצרים. מנהיגי המתקדמים נמלטו מן העיר מפחד זעמם של החסידים, והשלטונות מיהרו לשחרר את ר' יצחק מאיר, כדי לשכך את חמת ההמונים.

במאסרו של ר' יצחק מאיר ובשחרורו הוכתה גזירת הלבוש מכה ניצחת. הממשלה הכניסה תיקון נוסף בגזירה – בהשפעתם של השלטונות הרוסיים. ליהודים ניתנה הברירה: או ללבוש – כדרך “האזרחים” – לבוש עמי המערב, או לבוש גרמני – בגד קצר ומכנסים ארוכים ומגבעת בעלת שוּלים ולקצץ בזקן ובפיאות, או ללבוש – כדרך סוחרי רוסיה – “סורדוט” עד לברכים, מכנסים מופשלים לתוך המגפים או מעל להם, מטפחת עטופה על הצואר וכובע רוסי לראשם, ויוכלו לגדל זקן ולהאריך בשערותיהם…

ר' שלמה זלמן פוזנר, מנהיגם של “המתנגדים”, ורבים מן הרבנים היו בעד נוסח אשכנז, ואילו ר' יצחק מאיר אלתר הכריע לצד הלבוש הרוסי…

מנצחונו של ר' יצחק מאיר יצא אותו לבוש מיוחד של חסידי פולין: הכובע השחור הקטן, שהיה גלגול ה“שאפקה” הרוסית, הקפוטה השסועה, גלגול ה“סורדוט” והמגפים וה“פאצ’יילה” (הצעיף) על הצואר…

הדבר היחיד שנשאר במתכונת המקור הרוסי היה: הזקן המגודל והקפוטה…

לאט לאט שככה הסערה, פסקו הנגישות והרדיפות. השפעת החסידים גברה.


השאלה היהודית בימי אלכסנדר השני    🔗

בשנת 1855 עלה אלכסנדר השני על כסא המלוכה הרוסית אחרי העריץ ניקולאי הראשון. ראשית שלטונו היתה פרוגרסיבית, והיהודים יחד עם החוגים המתקדמים בכל רוסיה תלו בו תקוות רבות.

גם יהודי פולין תלו תקוות מרובות באלכסנדר השני, ובשנת 1857 ערך ועד בתי־הכנסת למחוז ורשה תזכיר מפורט על מצב היהודים במדינת פולין שנמסר לידי מזכיר המדינה טימובסקי על מנת להעבירו אל הצאר. בלשון הכנעה ותודה לשליטי רוסיה על גודל־לבם וחסדם עם היהודים תיאר הועד את המצב העלוב שבו נתונים יהודי פולין וביקש לבטל את ההגבלות הקיימות לגביהם.

נציגי הממשלה הרוסית בפולין השתדלו לסכל כל נסיון של רפורמה לטובת היהודים, ובמזימות ותחבולות שונות, בשותפות עם בעלי בריתם מבין הפולנים, ניסו להבאיש את ריח היהודים בפולין בעיני השלטונות המרכזיים. בשעת ביקורו של הצאר בורשה ב־1859 מנעו הללו את השתתפות היהודים בקבלת־הפנים. מנהל הועדה לענייני פנים ודתות, צורר־היהודים מוכנוב, הוסיף על תזכירם של היהודים כתב־הסבר לנציב גורצ’קוב, להוכיח כי יש לנהוג ביהודי פולין ביחס אחר מאשר בשאר האוכלוסים, ואפילו מאשר ביהודי ארצות אחרות. בניגוד לדעתם של השלטונות במקום היו המדינאים הרוסים בפטרבורג סבורים, שלרגל גידול התנועה הלאומית בפולין מוטב ומועיל לרכוש את אהדת מנהיגי־היהודים העשירים ורבי־ההשפעה ולקנות את לבם של ההמונים בביטול משטר ההגבלות, כדי להרחיקם מתנועת השחרור הפולנית.


קראשבסקי נתפס לאנטישמיות    🔗

יחסם של הפולנים לידידיהם המתבוללים היהודים בורשה מתגלה בהלך־הרוחות בטרקליני החברה ובמגמה שבספרות. הפולנים המנוצחים מגבירים את הרומנטיות הלאומית, ובה על היהודי להיות, עדיין, כמו שהיו אבותיו – עבד נכנע ל“פריץ” ומצפה לחסדו. ה“פריץ” כבר איבד את הכל, רק על שלטונו על היהודי לא ויתר. הקשיים שגרמה הצנזורה הרוסית להסתה האנטישמית, הפנו את מוצא ה“אידיאולוגיה” לאפיקים עקלקלים. הסופר הפולני רב־הכשרון יוסף איגנצי קראשבסקי, שהעלה ביצירותיו דמויות בעלות של יהודים (“פנקס הקסם”, “ספינכּס”, “ז’יד” ועוד), שהתיחס בהומניות עמוקה לשאלה היהודית ונלחם באנטישמיות בעמו, פירסם עתה כתבי־פלסתר חריפים על היהודים. דבריו של קראשבסקי עשו רושם מדכא על המתבוללים היהודים, שאליהם כיון את חציו. הנריק טפליץ הביע במכתב את צערו, כי “משורר ותלמיד ישו נטל לעצמו את התפקיד לעורר בוז ומשטמה לעם ישראל, המתענה בטרגדיה בת אלפים שנה”. אך קראשבסקי הוסיף להשליך שיקוצים על היהדות, וברומן שלו “מטמורפוזות”, שנדפס בהמשכים בעתון “גזטה ורשבסקה”, נתן ביטוי חריף שבעתים לרגשותיו האנטישמיים. העתון הזה, שהיה בטאון השמרנים הפולנים, התקיף את היהודים בכל עת מצוא, ואחרי 1857, כשהומתקה במקצת הצנזורה, נעשה אורגן לאנטישמיות הלוחמת.


לשנובסקי – נושא דגל הריאקציה    🔗

על היחסים בין הפולנים ליהודים המתבוללים מעיד מעשה קל־ערך שקרת ב־1858 ועורר הד חזק בציבור; בעקבותיו גברה ההסתה האנטישמית.

בכונה או שלא בכונה סידרו אנשי האמנות בורשה קונצרט לכנרית מחוץ־לארץ – וילהלמינה נרודה מבוהמיה – בליל יום־הכיפורים. נסיונות כאלה נעשו בזמן החדש במקומות רבים ובאותה תוצאה: היהודים לא באו ומיעוט הקהל הפך עלבון לאמן. ״גזטה ורשבסקה“, שהיתה מגינה תמיד את היהודים הנדחקים לכל מסיבה, נפרעה עתה מכל העם היהודי על זלזולו בקונצרט של נרודה. העתון שפך דברי־קנתור גסים על היהודים, והאשימם בהחרמת הכנרית ברוכת הכשרון משום שאינה מזרע היהודים. ״כנראה – כתב מחבר המאמר יוסף קניג – אין מרת נרודה נושאת חן בעיני סוג מסוים של אנשים המתיימרים להיות מוסיקליים. אין לה אף נשר, צבע פנים כהה, שער שחור, הברתה אינה גרונית, ואין שמה מסתיים בכינוי ברג, בלט, קרנץ, שטרן וכו'. חסרות לה איפוא כל הסגולות המקנות זכות לתמיכה מצד אותה ברית סודית שנתפשטה בכל אירופה, וקודם כל אצלנו”…

מאמר זה עורר התמרמרות רבה בחוגים המתקדמים. קבוצת מתבוללים, שנתאספה בביתו של איגנצי נתנזון, שלחה מכתב מחאה חריף אל עורך העתון, לשנובסקי, והודיעה לו, שאם לא יפרסם מכתב־התנצלות במשך שמונה ימים, יראו בהתנהגותו מעשה־שפלות, הנובע מתוך כונה רעה ותאות־בצע. לשנובסקי לא נענה לדרישה זו, אלא הדפיס בהסכמתו של מנהל הועדה לענייני פנים ודתות, הצורר מוכנוב, תשובה למכתב המחאה והכינה בטפסים מיוחדים, שניתנו לקריאה לכל באי המערכת. לשנובסקי הביע בגלוי את יחסו השלילי אל היהודים המתקדמים, בדומה ליחסו של קראשבסקי אליהם. לשנובסקי התריע על ההתבוללות היהודית, העשויה לשעבד את פולין שעבוד רוחני, כשם שהמונופולין הרכושני של היהודי משתלט על חייה הכלכליים. הוא לא נמנע מלעטוף את רשעותו בדברי רחמים על ״היהודים הדלים, מזי־הרעב ולבושי־הקרעים, השקועים באשמת המתבוללים בבוּרוּת ובאמונות תפלות". לשוא ניסו נתנזון וחבריו להתגונן בעתונות בפני דברי־השטנה של העתון השמרני הנפוץ ביותר בפולין: העתונות הפולנית היתה סגורה בפניהם. ממלא מקומו של הנציב, הגנרל פניוטין, אסר כל הפגנה נגד עורך העתון ולא הפריע לאנטישמים שהפיצו בחוצות ורשה כרוזי־הסתה עלומי־שם. בעצת בעלי־בריתו תבע לשנובסקי לדין את חותמי מכתב המחאה על פגיעה בכבודו. בית־הדין, ששופטיו היו פולנים, דן את כל הנאשמים לשלושה חדשי מאסר…

הענין שהתחיל במקרה עתונאי פעוט – נעשה אבן־בוחן ליחסים שבין הפולנים והיהודים. הקונצרט של נרודה העלה צלילי אנטישמיות, שאם לא היתה חדשה בפולין היתה זו הפעם הראשונה, מכוונת אל היהודים המתבוללים. עמדתו של לשנובסקי נתנה ניב־שפתים ופורקן ליצרי הציבור באינטליגנציה הפולנית העלובה, שמתוך פחד וחוסר אונים נקמה ביהודים נקמת חולשתה וקיפוחה הפוליטי והמעמדי.


תכסיסו של קרוננברג    🔗

הכוח העולה של העתונות התחיל מדאיג את המתבוללים שחיו באשליה, כי שנאת ישראל אינה אלא פרי של חוסר השכלה ולפיכך יש להפוך את דעת הציבור לטובת השקפתם של היהודים המתבוללים. ליאופולד קרוננברג החליט לייסד עתון פולני מתקדם שיוכל להתחרות בעתונו הנפוץ של לשנובסקי. כדי להבטיח מעמד מכובד לעתונו החדש הזמין את… קראשבסקי לערוך את עתונו. ואמנם הסופר שונא־היהודים רב־ההשפעה הסכים לערוך את העתון Gazeta Polska בכספו של היהודי קרוננברג, על אף השתדלותם של רבים מידידיו להניאו ממעשה זה, שהיה בו משום ״בגידה באינטרסים של העם הפולני״! אמנם קראשבסקי נמנע מלנגוע בשאלה היהודית על דפי ״גזטה פולסקה“, שלא תרמה בדרך כלל תרומה רבה לשיפור היחסים בין הפולנים והיהודים. תכסיסו של קרוננברג הצליח בידו: העתון רכש לו קהל־קוראים רב והוריד את יריבו מגדלותו. אכן, לירידת ״גזטה ורשבסקה” גרם גם מותו של לשנובסקי.


השתתפות יהודי ורשה בתנועת־השחרור הפולנית    🔗

מאז עלות אלכסנדר השני על כסא המלוכה, ציפו הפולנים למפנה ליברלי במדיניות הממשלה הרוסית כלפיהם. לאחר שתקוותיהם לא נתמלאו, הלכה וגברה התסיסה הפטריוטית בציבור. כל המפלגות הפטריוטיות, כ״אדומים" כמתונים, כללו בתכניותיהן הפוליטיות את דרישת שויון־הזכויות ליהודים. אכן, שונה היה מעמד היהודים עתה ושונה היה התפקיד שמילאו בתנועה הלאומית הפולנית בהכנת המרד של 1863 מאשר ב־1830. הסיסמאות הדמוקרטיות של המפלגות המהפכניות הפולניות, שהבטיחו שויון־זכויות בפולין המשוחררת, משכו לא רק את לב האינטליגנציה היהודית, אלא גם את לב העשירים היהודים, הבנקאים, החרשתנים והסוחרים, שתמכו ברובם – וביניהם מאתיאש רוזן, ליאופולד קרוננברג, נתנזון ואייזנשטדט – במפלגת הדמוקרטים המתונים. היו גם יהודים שנהו אחרי ה״אדומים".

גם בתקופה הדרמטית של ההתעוררות הלאומית בשנות השבעים לא נטשו סיעות הימין הפולניות את מסורת השנאה ליהודים. מבצר האצילים והשמרנים הפולנים היה בימים ההם – ההסתדרות החקלאית (Towarzystwo Rolnicze), עם אנדרז’י זאמויסקי בראשה, שחבריה נקראו בשם ״לבנים“. ב־1860 יזמה קבוצת יהודים מתבוללים בראשותו של מתיאש רוזן יסוד ״אגודה לעידוד היהודים” (Towarzystwo dla Zachety Zydów). בעלי ההצעה פנו בתזכיר אל ההסתדרות החקלאית וציינו בו את מטרת אגודתם: ״להביא לידי הטמעת היהודים בגוף העם הפולני מבחינה חברתית וכלכלית באופן שמחוץ לדת לא יישאר שום הבדל בין מעמד זה (כלומר היהודים) ובין האוכלוסיה הכללית ״. מזכיר ההסתדרות החקלאית גראזינסקי השיב לבעלי התזכיר, כי יסוד האגודה המוצעת יביא רק נזק למדינה וכי הממשלה (הרוסית) ״תפעל בהתאם לתביעותיו ומשאלותיו של הכלל ולטובת הארץ, שזה עיקר חובתה"… התשובה היתה ברורה: אין העם הפולני זקוק לטמיעת היהודים…

ההסתדרות החקלאית פתחה בפעולה כלכלית, שהיתה מכוונת להוציא מידי היהודים את המסחר הגדול והזעיר ואת התיווך בין העיר והכפר. לשם כך יסדה – בסיסמת ״התיקון המוסרי של המסחר" (Umoralnienie handlu) – בתי קומיסיון ליצוא וליבוא, ולריכוז התוצרת הכפרית החקלאית ורשת בתי־מסחר, כדי לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הפנימי. זו היתה דאגת השמרנים הפולנים, ״הלבנים", בזמן שהתנועה הלאומית הפרוגרסיבית התכוננה לקראת מאבק במשטר השעבוד הצארי.

בפברואר 1860 נתכנסה ההסתדרות החקלאית כדי לערוך את תכנית דרישותיה מן הממשלה הרוסית. אותו זמן נתאספו נציגי המעמד הבינוני הפולני בורשה ובחרו במשלחת על־מנת להגיש לצאר את תביעת התיקונים של המעמד האזרחי. בין חברי המשלחת נמצאו כמה יהודים, וביניהם מתיאש רוזן, ליאופולד קרוננברג ורבה של ורשה דוב בר מייזלס. הרב מייזלס חתם על התזכיר בשם העדה היהודית בורשה.


הרבנים הכוללים של ורשה    🔗

הקהילה הגדולה של ורשה היתה קהילה צעירה, ובמשך כל הדורות האחרונים היו בה רק ארבעה רבנים ששימשו רבנים ראשיים וראב"ד.

הרב הראשי הראשון היה ר' שלמה זלמן ליפשיץ, או ר' שלמה פוזנר, מחבר הספר התורני החשוב ״חמדת שלמה“, שאלות ותשובות להלכה ופלפולים בשיטות הש”ס (ורשה תקצ"ו). הוא היה הרב הטיפוסי לאותו דור וגדל יחד עם הקהילה שצמחה מעבר לויסלה, בפראגה. יליד פוזנה היה וּויתר על כסא הרבנות בעירו, וכדי להיות פנוי לתורה קיבל את הרבנות בעיר הקטנה גאשלסק, ומשם בא לפראגה, שהיתה קהילה נפרדת מורשה – קהילה ממש. כי בה ישבו היהודים בהיתר בשעה ששערי ורשה היו עדיין סגורים בפניהם בלילות. משנוסדה קהילה בורשה נתמנה בה ליפשיץ לרב ראשי, אחרי שהיה נוהג לפני־כן לבקר בה מדי שבוע בשבוע לשם סידור עניניה הדתיים.

כיליד פולין־רבתי היה ״מתנגד" וחי בכל זאת בידידות עם ר' יצחק מאיר אלתר, מנהיג החסידים. היה נוהג את רבנותו ביד רמה והיה מקובל על עדתו. וכרוב בני עדתו לא היה הולך עם ״רוח הזמן".

בי“א בניסן תקצ”ט נפטר הרב והוא בן שבעים ושבע שנים. הקהילה החליטה ״שמהיום במשך ארבעה שבועות אל ישיתו הנשים דפה עדיים עליהן ובלי תכשיט כלל… כי גדול כבוד התורה ובפרט לתלמיד־חכם וגאון כמותו זצ“ל מותר האבל אף ביום־טוב בכל מה דאפשר…”

בשנת 1839 – שמונה שנים אחרי המרד – כבר היתה בורשה קהילה שונה מזו שבה נתמנה ר' שלמה ליפשיץ רב. כבר היה קיים בעיר ״בית־הכנסת האשכנזי", כבר היתה בקהילה עסקנות פוליטית חשובה, אף עלה כוחם של החסידים. אכן, הללו העזו להציע לורשה רב משלהם – את ר' יצחק מאיר אלתר, ונימוקם עמם. צריך שאחד מתושבי העיר, היודע את כל עניניה, יכהן בה רב… באסיפת הבוחרים תמך ר' יצחק מאיר בדרישה זו, והציע את אחד מתושבי העיר שהיה נוכח באסיפה: את העסקן הלמדן, העשיר לשעבר ר' חיים דוידסון, חתנו של ר' הרשילי צנצימינר, מחותנו של ר' עקיבא אייגר.


ר' חיים דוידסון    🔗

ר' חיים דוידסון שנזכר כאן כמה וכמה פעמים היה חשוב ומקובל על העדה, על כל חוגיה. ״מתנגד“, היה ידידו של ר' יצחק מאיר אלתר, מנהיג החסידים, למדן מופלג ומבין לרוח המתקדמים במידה שלא נגעו בקדשי הדת, וידע לעמוד בשער כאשר ראה סכנה ליהודים או ליהדות. מבפנים או מבחוץ. הוא היה חובב ספר ומקרב סופרים, הכניס לימודי חול בבתי תלמוד־תורה. תמך ברעיון ישוב ארץ־ישראל ואף עמד בראש קופת ארץ־ישראל. בזקנתו ירד מנכסיו, והיה כבן שמונים בשעה שנבחר לרב בקהילתו. בן תשעים וארבע שנים כתב צואה ומרוב עניווּת שרף את חיבוריו, וימים מועטים אחרי־כן נפטר – בי”ז אדר תרי"ד (1854).

ר' חיים דוידסון השאיר בורשה כמה דורות של עסקנים פעילים בקהילה. מהם ר' לייבוש דוידסון, מן המשתתפים בועידת קטוביץ, ובנו ד"ר נח דוידסון יושב־ראש ההסתדרות הציונית בפולין.

ר' חיים דוידסון נפטר בדור התפתחותה הגדולה של ורשה היהודית. בדור העליה הכלכלית של היהודים בורשה ומלחמתם הקשה על קיומם ועל זכויותיהם. בדור שעבודם של הפולנים והתכוננותם למרד השלישי. היחסים בין היהודים והפולנים היו עתה בספירה אחרת והרכב הקהילה היה שונה ממה שהיה דור אחד לפני־כן. החסידים היו עתה כוח גדול בציבור, במנין ובבנין, והמתקדמים כבר ביצרו את עמדותיהם, ואי אפשר היה לפסוח עליהם בעניני העדה.

ראשי־העדה, ״בעלי־הבתים" יורשי הדור הקודם, רצו באחד מבני העיר מבני חוגו, לממלא מקומו של דוידסון – בר' יעקב גזונדהייט, גם הוא עשיר ולמדן ומגדולי המתנגדים בעיר, גם עתה הכריע ר' יצחק מאיר אלתר בבחירת הרב – ר' דוברוש מייזלס, רבה של קראקא. ראוי לציין כי היה במעשה הזה משום חידוש שנעשה מסורת בפעולה הפוליטית של חסידי גור; הוא נתן את ידו למשכילים־המתבוללים, שר' דוברוש מייזלס היה מועמדם.


ר' דוברוש מייזלס    🔗

ר' דוברוש מייזלס (מייזילש) היה אחת הדמויות הבולטות בתולדות יהדות פולין באותו דור. יראת שמים ופטריוטיזמוס פולני נלהב, אומץ אזרחי ורוח סובלנות נתמזגו באישיות זו של רב־מנהיג, שנתפס לאשלית ה״אחוה״ הפולנית־יהודית וניסה לכרות ברית שלום בין שני העמים. דמותו של הרב מייזלס מסמלת אחד משלבי המאבק היהודי הטרגי על קיום של כבוד בפולין, מתוך נכונות לשרת את האידיאל הלאומי שלה, בלי לשלם את תמורתו במחיר הטמיעה.

ר' דוברוש היה נצר ממשפחת רבנים, מיוצאי חלציו של הש“ך, נולד בעיירה שקצוקין במחוז ראדום בשנת 1798, ונתחנך בקמניץ־פודולסק בהשגחת אביו. בעודו נער הצטיין בידיעותיו בתלמוד ויצא לו שם של עילוי, נשא לאשה בת סוחר עשיר בקראקא, ר' זלמן בורנשטיין ויחד עם חותנו ניהל עסקים גדולים והמשיך לעסוק בתורה ואף השתלם בידיעת הלשון הגרמנית והפולנית. לרגל עסקיו בא במגע עם אצילים פולנים, הכיר את הליכותיהם ודרכי משאם ומתנם, וקשרים אלה השפיעו במידה ניכרת על פעולתו הציבורית־פוליטית בשנים הבאות. ב־1832 נבחר לרב של אעמל ק”פ בקראקא. אולם רבים נהו אחר יריבו ר' ישראל לאנדוי. השפעתו בקהילת קראקא גדלה במהרה, אם כי לא היה פּוֹפּוּלרי: הוא נלחם במשכילים ה״מתקדמים" והיה דורש מבני עדתו שיסייעו בידי הפולנים במאבקם המדיני, והוא עצמו קשר קשרים עם לוחמי החירות הפולנים. בקולותיהם נבחר ציר לסינט של קראקא העצמאית. כאשר עברה קראקא לרשותה של אוסטריה, ב־1848, היה הרב מועמד לציר בבית־הנבחרים האוסטרי, אולם במקומו תמכו המתבוללים הפטריוטים במשומד יעקובובסקי. ורק כאשר הוכה מועמדם של הללו נבחר מייזלס לפרלמנט. גם בפרלמנט היה משתף פעולה עם הארגונים המהפכניים ונהנה מאמונם22. הוא תמך בעקביות באוטונומיה של גליציה נגד הפוליטיקה הצנטרליסטית של המתקדמים.

הודות למאמצי מחותנו, הגביר הורשאי שלמה זלמן פוזנר, נבחר הרב מייזלס לרב הכולל של עדת ורשה. בורשה תמכו בו המשכילים, הודות לאהדתו לתנועה הלאומית הפולנית, והחסידים החזיקו אחריהם בגלל אדיקותו הדתית והעמדה שנקט תמיד במריבות שבינם ובין המתנגדים, בלי משוא־פנים, עם כל אדיקותו וגדולתו בתורה ידע לכוון לרוח הזמן, ב־1858 הנהיג את לימוד השפה הפולנית וחשבון בכל בתי תלמוד־תורה שהיו ברשות הקהילה. החל משנת 1860 נפתח לפניו כר נרחב לפעולה פוליטית: הוא היה לראש מארגניה של תנועת ״האחוה" היהודית־הפולנית; השתתפותו במרד נתנה היתר להמונים היהודים לתת ידם לתנועה המהפכנית. למרות קשריו עם ראשי האריסטוקרטיה והאינטליגנציה הפולנית נשאר נאמן להילוך וללבוש המסורתי של פולין־ישן: ״פאותיו – כותב פרענק – מסולסלות וארוכות. על זקנו הארוך לא עלו מספרים מעולם, ‘האלאט’ של אטלס היה לבוש מעל ל’קפטן' של אטלס החגור באבנט, על ראשו ה’ספודיק' המסורתי ועל רגליו פוזמקאות לבנים ועליהם, ‘לאטשן’ (מין סנדלים). הכל כנהוג".

החל משנת 1859 – כותב פרענק על סמך עדותם של נכדי ר' דוברוש – ״נוסף לו עוד לבוש אחד שלא התאים ליתר מלבושיו: כפפות לבנות שלבש אותן בצאתו מביתו בערוב השמש. הוא היה מבקר באסיפות הסתרים שנועדו אז בבתי נסיכים פולנים, ואת הכפפות לבש כדי שיוכל להושיט ידו לנשים, שגם הן היו בין הבאים".

הפטריוטיות הנלהבת של ר' דוברוש סינוורה את עיניו מראות מתחת לדוק ״האחוה" הארעית את המציאות היהודית לאמיתה ולהתעלם מן הסכנה האורבת ליהודי פולין. כשפנה אליו רבה המשכיל האשכנזי של ולוֹצלבק, ר' חיים יוסף קארו – אביו של ההיסטוריון הידוע יעקב קארו – לעורר את תשומת־לבו על הסכנה הצרורה ביסוד בתי הקומיסיון מיסודו של הגראף אנדרז’י זאמוֹיסקי. לימד הרב מייזלס זכות על ראשי האגודה החקלאית שאין כונתם להרחיק את היהודים, אלא לעשות מעשה לאומי חשוב… מסיבה זו נשאר אדיש גם לגבי המדיניות הפרו־יהודית של הממשלה הרוסית בימי הרפורמה של ויילוֹפּוֹלסקי, וכשהוכיחוֹ פעם הנציב הרוסי קונסטנטין על תמיכת היהודים במורדים הפולנים למרות יחסו האבהי של הצאר, השיב לו מייזילס: „אמנם הצאר הוא אבינו ואנו מחזיקים לו טובה, אך גם אם יש לנו והיא מולדתנו (פולין), ולפי הנהוג – כל מקום שהאב והאֵם מתקוטטים עומדים הבנים לימין האֵם".

המשך תולדותיו של הרב מייזילס שלוב במאורעות הימים, במידה מסוימת יחד עם שני המטיפים של ״המתקדמים“, יצחק קרמשטיק וד”ר יאסטרוב ויובאו במקומם.


האחוה הפולנית־יהודית    🔗

בראש תעמולת ה״אדומים" להפגנות פוליטיות בעיר הבירה הלכו הסטודנטים של החוג האקדמאי" (Koto akademickie), שמבין חבריו נוסדה אחר־כך ״אגודת האקדמאים היהודים" בורשה. הנוער הזה היה מורכב מתלמידי בית־הספר לרבנים, תלמידי האקדמיה הרפואית, גימנזיסטים ובני משפחות עשירות. הסטודנטים דגלו בשם שחרורה של פולין ברוח התביעות הרדיקליות של האמיגרציה הפוליטית הפולנית בפאריס. ההזדמנות הראשייה להפגנה פומבית נגד השלטונות לא איחרה לבוא. ב־27 בפברואר 1861, ביום הזכרון השלושים לנצחון המתקוממים על־יד גרוכוב בשנת 1830, נאסף מה רב של מפגינים ברחוב לשנוֹ על מנת להגיש לנציב תזכיר בדבר רפורמים בפולין. ההפגנה הביאה לידי התנגשות עם פלוגת קוזקים, וחמישה מן המפגינים נהרגו וכשלושים נפצעו. השתתפות נציגי העדה היהודית במשלחת האזרחית והשתתפותו של הנוער היהודי בהפגנת לשנוֹ הגבירו את תנועת ה״אחוה היהודית־הפולנית" ואת אהדת הפולנים ליהודים. העתונאי יוסף קניג, המסית האנטישמי ב״גזטה ורשבסקה", הביע בפני הרב מייזלס רגשי־חרטה על יחסו העוין ליהודים בעבר והושיט את ידו לאיש ריבו, קרוננברג, לאות פיוס.

המשלחת הורשאית שהתיצבה לפני הנציב הרוסי דרשה רשות לערוך לויה פומבית לחללי ההפגנה. הלויה, ב־2 במארס, שימשה הזדמנות לגילוי נוסף של הסולידריות הפולנית־היהודית. בלויה השתתפו לא רק סטודנטים, אלא גם רבנים ויהודים חרדים רבים מתושבי ורשה. היהודים נתאספו ברחוב רימרסקה ונתמזגו עם התהלוכה הפולנית שבאה מקרקובסקיה פשדמיישצ’יה. אחרי ארונות המתים צעדו בצד הכמרים הקתוליים הרב הראשי מייזלס, שהלך שלוב זרוע עם האפיסקופּוס, והמטיפים קרמשטיק וד"ר יאסטרוב. בבית־הקברות, אחרי עריכת הטקס הדתי על־ידי הכמרים, התפלל הרב מייזלס תפילת אשכבה לנשמות ההרוגים. בתוך התרוממות־הרוח ששררה אותה שעה בבית־הקברות היה נדמה כי בא הקץ לאיבת הדורות של הפולנים לשכניהם היהודים.

״המשלחת" האזרחית שנעשתה לכעין פרלמנט התכנסה ודנה בשאלת האמנסיפציה היהודית. לא היו עוד בתוכה חילוקי דעות בדבר הצורך להעניק ליהודים שיווי־זכויות. ברם, הדמוקרטים הפולנים משנת 1861 לא נבדלו מן הדמוקרטים הצרפתים משנת 1791 והוסיפו להחזיק בדעה, שאין להעניק אמנסיפציה ליהודים אלא במחיר התמזגות גמורה עם האומה השלטת. אולם טמיעה כזו היתה אז עוד פחות אפשרית מאשר לפני 70 שנה. הפגנות־אהדה ארעיות לא הספיקו כדי לעקור את השנאה שהיתה מושרשת בלב אצילים ושמרנים. בעצם הימים ההם, ימי התעוררות מצפון ואהבה (kochajmy sie) פטריוטיים, לא נדמו לחלוטין קולות האיבה כלפי היהודים אף במחנה הדמוקרטים לוחמי־החירות. בחוברת ״סקירה על ההתפתחות המדינית והחברתית במלכות פולין" התריס שוחר הרפורמות ״הליברלי״ מנישבסקי על מגמת ההתקרבות של היהודים וקרא לפולנים להסתלק מאחוה עם היהודים. ה״עלוקות, המוצצות את דם העם הפולני זה שמונה מאות שנה". לא אציל שמרני כתב כך, אלא פטריוט מתקדם, איש התנועה הלאומית הלוחמת.

הפגנות הסולידריות לא פסקו. נערכו אזכרות לחללי ההפגנה ברחוב לשנוֹ בבתי־היראה לנוצרים ובבתי־הכנסת ליהודים, בקהל פולנים ויהודים יחד. ד“ר מ. יאסטרוב ויצחק קרמשטיק נשאו דרשות נלהבות מעל במות בתי־הכנסת ברחוב דנילוביצ’ובסקה וברחוב נלבקי, ועוררו את צאן מרעיתם לאהבת המולדת הפולנית ולאחות שני העמים. הרבנות בורשה פירסמה קול־קורא לכל יהודי פולין, להוכיח כי הפולנים דרשו תמיד את טובת היהודים. בו בזמן שהצד שכנגד (השלטונות הרוסיים) היה מעונין תמיד לחרחר ריב בין יהודים ופולנים. הקול הקורא נגמר בפניה אל היהודים לתמוך בתביעותיהם של הפולנים ולחתום על בקשת הרפורמה שיגישו לצאר. בפרסום קול־קורא זה העמידה המנהיגות היהודית את עצמה בגלוי לצד התנועה הלאומית הפולנית במלחמתה בשלטון הרוסי. ואמנם, יהודים רבים בורשה ובערי־השדה השתתפו עם הפולנים בהפגנותיה של התנועה הלאומית: הפולנים מצדם שאפו להוכיח בדרכים שונות את הכרת טובתם ליהודים. כך החליטה התאחדות הסוחרים בורשה ב־17 במארס 1861 לבטל את הרשימות הנפרדות של הסוחרים הנוצרים והיהודים ולהנהיג רשימה מאוחדת. הרב מייזלס שלח איגרת־תודה אל הסתדרות הסוחרים. הצעה דומה לזו נתקבלה גם על ידי אסיפת בעלי התעשיה והאומנים. כמו־כן צירפו הפולנים נציגים יהודים למוסדות ציבוריים שונים: אגנצי נתנזון נבחר להנהלת המשמר האזרחי שנתארגן בורשה, והרב מייזלס – לועד האזרחי שנתכונן על־יד עירית ורשה. ועד הבטחון הורשאי החליט גם על דעת עצמו לא לגבות עוד את מס ״פתק־היום”.


פעלו הפטריוטי של הרב מייזלס    🔗

תנועת ההתקרבות בין היהודים והפולנים לא היתה לפי רוחו של הממונה על עניני הפנים, מוכנוב, שהתחיל לחתור תחתיה בתעמולת תככים ושקר. מצד אחד סיכסך את האיכרים באצילים וטרח להביאם לכלל דעה, כי לשוא יצפו לחסדי האצילים שהבטיחו לשחררם מעול השעבוד. מצד אחר התאמץ לעורר חשדות בלב היהודים לגבי כונותיהם של הפולנים. כאן מילא תפקיד נעלה הרב מייזלס, שסיכל את מזימות מוכנוב באיגרותיו ובחוזריו לקהילות היהודיות בפולין. בחוזרים האלה הדגיש הרב, כי כנים דברי הפולנים והבטחותיהם ליהודים, כי האצילים יעמדו בדיבורם ביחס לשחרור האיכרים, והזהירם לבלי הטות אוזן לשמועות השקר המופצות על־ידי סוכניו של מוכנוב. בחוזר אחד שנכתב עברית כותב מייזלס בזו הלשון: ״עתה דעו, אחינו, כי האחדות עם שרי הארץ הביאה רק טוב לבית ישראל, לכן חזקו ואמצו לבבכם ללכת אחוזי יד, והתאמצו להסביר את האיכרים שלא יטו אזנם ולבבם אל כל דברי הלאפאווניקעס (לוקחי שוחד) חברי מוכאנאוו השרידים23, כי אם בהשרים והאדונים ישימו מבטחם אשר הם טובת המדינה והצלחת יושביה דורשים באמת ובלבב שלם, וגם לנו ב“י ייטב חלקנו ומצבנו *בעז”ה.* כי הנסיון הורה לנו, שבכל המדינות אשר האיכרים חפשים מעבודת פאנשטשיזנע (שעבוד לפריצים) ומטשינש (מס אדמה), ושדותיהם ואדמתם להם לנחלת עולם, שם יתעשרו האיכרים ומרוב טובם ועשרם ישפיעו גם לשם תושבי המדינה ויתרבו הפרנסות בארץ"… ואמנם התגרנים והמוזגים היהודים שבאו במגע עם האיכרים, הפיצו ביניהם את דברי הרב, ושירתו באמונה את התנועה הלאומית הפולנית.

גבורת הסטודנט לנדה    🔗

בורשה גברה התסיסה המהפכנית. המרקיז ויילוֹפוֹלסקי קיבל לידיו בסוף מארס את השלטון האזרחי בפולין על מנת לבצע תכנית תיקונים שהוצעה על־ידיו ואושרה בפטרסבורג. פירוק ההסתדרות החקלאית. ב־6 באפריל 1861 שנעשה לפי פקודתו, נתפרש כהתנקשות בזכות הפולנים לקיים לפי רצונם מוסדות לאומיים וכהתכחשות להבטחת הרפורמות, ועורר סערת מחאות. ב־8 באפריל 1861 נתקיימה לוית לוחם החירות קסאורי סטובניצקי, שבילה שנים רבות בגירוש סיבּיר. אחרי טקס הקבורה הלכו המלווים לבית־העלמין היהודי בפרבר פוֹבוֹנזק, כדי להפגין את האחוה היהודית־הפולנית ועל קברו של אנטוני אייזנבוים הניחו זר פרחים ושרו הימנונים לאומיים פולניים. כשחזר המון המפגינים מבית־הקברות היהודי, נצטרפה אליהם תהלוכה יהודית שבאה לקראתם מגן קראשינסקי, פלוגת קוזקים שנשלחה על ידי גורצ’קוב כדי לפזר את ההמונים פתחה באש, ובכדוריהם נפגע נזיר קפוציני נושא צלב, שצעד בראש התהלוכה. הצלב שנשר מידו הורם מעל לראשי ההמונים הכורעים על ידי הסטודנט היהודי מיכאל לנדה24. אך כדור הקוזקים פלח את לבו והוא נפל מתבוסס בדמו. בין מאות הקרבנות נהרגו ונפצעו כשלושים יהודים. השמועה על מיתת הגבורה של לנדה הלהיבה את רוחות היהודים והפולנים, משוררים פולנים חיברו שירי־תהילה לזכרו, והמשורר הגדול ציפריאן נורויד הקדיש פואֵמה ליהודי פולין ובה העלה על נס את ״גבורת המכבי ברחובות ורשה".

כל שנת 1861 עברה בורשה בסימן האחוה היהודית־הפולנית. כשהגיעה הידיעה על מות ההיסטוריון והמנהיג הדגול של האמיגרציה הפולנית יואכים ללול, וזמן מה לאחר מכן – על מותו של הנסיך הליברלי אדם צ’רטוריסקי, ששניהם היו מהססים הרבה ביחס לאמנציפציה היהודית, נערכו לזכרם תפילות בבתי־הכנסת, והמטיפים יאסטרוב וקרמשטיק השמיעו דרשות פטריוטיות. אמנם פעולתו המחוקקת של המרקיז ויילוֹפּוֹלסקי לטובת היהודים (שעליה ידובר להלן) הפיגה במידה רבה את חשיבותה של תנועת המרי האנטי־רוסית בשביל היהודים. אולם הפטריוטיות הפולנית הלוהטת של המשכילים המתבוללים לא באה על סיפוקה כל עוד נמשך המאבק על חירות פולין, והאמצעים החריפים שבהם נקט ויילופולסקי כדי לדכא את התנועה המהפכנית, הגבירה את התסיסה שבעתיים. גם הרב מייולס לא משך את ידו מן הברית שכרת עם לוחמי־החירות הפולנים, מתוך אמונה תמימה ב״אחוה" היהודית־פולנית ובעתיד ה״מזהיר" שנכון ליהודים בפולין המשוחררת, לא התושב מייזלס גם בהתנגדות שעוררה בקרב היהודים החרדים השתתפותו בטקסים דתיים־נוצריים, ובמות הארכי־אפיסקוֹפּוּס פיאלקובסקי שיגרה הקהילה הורשאית משלחת רבנים, שלקחה חבל בלויתו.


מאסר הרב מייזלס וחבריו ושחרורם    🔗

באוקטובר 1861 ציוו השלטונות לסגור את בתי־הכנסיה של הנוצרים, משום ששימשו מקומות לתעמולה פטריוטית והתקהלויות המונים. יהודים פטריוטים דרשו לסגור לאות סולידריות גם את בתי־הכנסת של היהודים. הרב מייזלס נתחייב בחתימה שלא לסגור את בתי־הכנסת, אולם משנודע לו כי הנוער הפטריוטי היהודי מתכונן לערוך בבתי־הכנסת הפגנות פטריוטיות. ציוה מייזלס לסגור אותם. הנציב הרוסי החדש לידרש שהגיע מפטרסבורג ערך מיד ״טיהור" נמרץ בשורות הפטריוטים היהודים, אסר את הרב מייזלס (ב־10 בדצמבר), את המטיפים יאסטרוב וקרמשטיק ואת ראשי הקהילה הורשאי, המתנגד משה פיינקינד. חוץ מזה נאסרו כאלפים יהודים שבחלקם הגלו לרוסיה, ובחלקם שוחררו. הרב מייזלס נאשם בין השאר, כי עורר את המטיפים יאסטרוב וקרמשטיק לקומם את היהודים על הממשלה. שהשתתף בלוית הארכי־אַפּיסקוֹפּוּס פיאלקובסקי, שהגשים את האחוה הפולנית־היהודית מתוך פעולת מחתרת משותפת עם הגראף זאמוֹויסקי, ושהשתתף בחיבור הכרוזים העבריים נגד הממשלה. מייזלס וחבריו נכלאו, אם כי בתנאים נוחים, ב״ציטדלה", המבצר הורשאי. 12 סטודנטים יהודים נענשו ענשים שונים, מהם הוגלו לסיביר: מ. אונשליכט. ל. וגנפיש, י, פיינגולד ה. סינטור, י. הרץ, ב. גולדמן, מ. גולדסובל ושטרן.

הממשלה הלאומית הזמנית ביקשה בכל הדרכים לרכוש את אהדת היהודים ולהפעילם בתנועת המרי. באחד מכרוזיה (מ־9 בספטמבר 1862) היא מזהירה את היהודים מפני הרפורמה המדומה המובטחת ליהודים על־ידי רוסיה. שאינה מתכוונת אלא להפוך את היהודים לכלי־שרת לשם מזימותיה האנטי־פולניות. גם חלק מן האצילים שינה את יחסו אל היהודים לטובה. באסיפתם מ־1 בדצמבר 1862 קבעו האצילים את תביעת שחרור היהודים בין שאר תביעותיהם הפוליטיות. אפיינית היא העובדה, שאפילו בתי־הקומיסיון מיסודו של זאמויסקי התחילו מקבלים יהודים לתוכם. ושוב סייע לא מעט לחיזוק ״האחוה" הרב מייזלס שחזר מגירושו. אחרי שישב יחד עם חבריו במאסר, הציטדלה במשך 14 שבועות, שוחרר בהשתדלות הקונסול האוסטרי לדרר והוגלה לאוסטריה; אחרי גלגולים רבים והתערבות השלטונות האוסטריים חזר בספטמבר 1862, בהסכמתו של נציב פולין הנסיך הגדול קונסטנטין לורשה. גם אחרי שובו נשאר נאמן לעצמו; אולם מכיון שנתחייב בהצהרה שלא להתערב בעניינים פוליטיים, נתמסר כולו לעניניה הפנימיים של קהילת ורשה.

אמנם לא תמיד גילה מייזלס עקביות במעשיו; הוא לא הצטיין בעמקיף השיקול הפוליטי, גם לא היה נקי מאהבת־כבוד. אולם על כל ליקוייו אלה של הרב הרוֹמנטי כיסתה אהבתו הגדולה לפולין ואמונתו התמימה והעמוקה במקסם־השוא, ששמו היה ״אחוה פולנית־יהודית".

עקב תנועת המרי שהלכה וגברה, החליטה ממשלת הצאר להעניק סוף־סוף לפולין את הרפורמות שהובטחו לה.


הרפורמה של המרקיז ויילופולסקי    🔗

ב־27 במארס 1861, לאחר סילוקו של מוכנוב, שנוא־נפשם של הפולנים והיהודים, מינתה הממשלה הרוסית את ויילוֹפּוֹלסקי, מי שהיה בזמנו הנציג של פולין המרדנית בלונדון בשנים 1830–1831, תחילה למנהל הועדה להשכלת העם ואחר־כך לראש השלטון האזרחי בפולין.

כמה ימים אחרי מינויו קיבל ויילוֹפּוֹלסקי משלחת של הקהילה היהודית בורשה ובראשה הרב מייזלס. ויילוֹפּוֹלסקי הסביר למשלחת את תכניתו לתיקון מצב היהודים והודיע, כי בדעתו לבטל את כל ההגבלות ולהעניק ליהודים זכויות אזרחיות. בדבריו השמיע נימה חדשה, שלא נשמעה עד כה בפולין, ביחוד לגבי התעסקות היהודים במסחר ובתעשיה. ״אל תחשבו רבותי, – אמר ויילופולסקי לחברי המשלחת היהודית – כי אעוץ לכם, כעצת אנשים רבים, לחדול להיות מה שהנכם, להניח את המסחר והתעשיה ולעסוק בעבודת אדמה. אמנם חשוב, כי תעסקו גם בחקלאות – אולם, חקלאים יש לנו די והותר. ארצנו הסרה מעמד שלישי בריא, שאת גרעיניו נטעה בכם ההשגחה העליונה… נשתדל לחדש ולפתח יחדיו את הגרעינים האלה. זהו – תפקידכם החברתי…"

ויילוֹפּוֹלסקי גמר אוֹמר לקנות לב היהודים ולהרחיקם מן התנועה הלאומית הפולנית, שהצליחה להשיג את תמיכתם על־ידי סיסמת ״האחוה הפולנית יהודית" ועל־ידי הבטחת המפלגות השונות להעניק להם שיווי־זכויות מלא. בדבריו למשלחת היהודית דרש בפירוש, כי היהודים יימנעו מלהשתתף בהפגנות הפטריוטיות ויתנהגו בתבונה. אך יחד עם זה רצה בלב תמים לשפר את מצבה הכלכלי של פולין על־ידי פיתוח התעשיה והמסחר, והבין כי היהודים עשויים להביא ענפי כלכלה אלה לידי שגשוג וגאוּת. לפי דעתו הסתגלות היהודים לחיי המדינה ולעם הפולני תוכל לבוא רק כפרי השואת זכיותיהם כפי שחשבו עד כה. בסופו של דבר נתקבלה תכנית הרפורמה של ויילוֹפּוֹלסקי ונתאשרה בפקודת הצאר מיום 5 ביוני 1862. מעתה הוּתר ליהודים בפולין: א) לרכוש נכסים לא־נדים באחוזות אצלים, שאיכריהם שוחררו משעבוד ונהפכו לאריסים; ב) להתישב בערים ובשכונות, שהישיבה בהן היתה אסורה מקודם, לרבות אזור הגבול המערבי בתחום 21 וירסטאות; ג) להעיד בבתי־הדין של המדינה דוגמת הנוצרים ולהישבע בנוסח שאינו פוגע בכבודם. מצד שני נאסר מעכשיו על היהודים להשתמש בשפה העברית או היהודית בתעודות רשמיות, לרבות פנקסי־מסחר ומכתבים מסחריים. כמה מן ההגבלות שנשארו עדיין בתקפן בוטלו במשך המחצית השניה של שנת 1862. כך הושוו בזכויותיהם בעלי המלאכה היהודים לשאינם יהודים בכל הנוגע למשלח־ידם והורשו להשתייך לאגודות האומנים ולבחור לועדיהן; הורחבו זכויות הסוחרים היהודים; הותר ליהודים להשתלם במקצוע הרוקחות ולהחזיק בתי־מרקחת. לבסוף בוטל מס ״פתק־היום" ומס הבשר הכשר, שבהכנסותיו הוחזקו כמה מוסדות־צדקה בעיר. אחרי כמה גלגולים הונהג מס־קהילה ישיר, שנקבע לפי שיעור ההכנסה.

כדאי לציין פרט, הקשור אף הוא עם תקופת הרפורמות של ויילוֹפּוֹלסקי, והוא: ההשתתפות הראשונה של יהודי ורשה (ויתר הערים) בבחירות המוּניציפּליוֹת. אמנם היהודים הצביעו ובחרו לא לפי רשימה עצמית, אלא לפי רשימה כללית. יועצי־העיר היהודים הראשונים היו מתיאש רוזן, איגנצי נתנזון ישראל גזונדהייט וליאופולד קרוננברג. קרוננברג, אם כי היה מומר, לא ניתק עדיין קשריו עם היהודים.


השתתפות היהודים במרד 1863    🔗

מערכת הרפורמות של ויילוֹפּוֹלסקי לא הביאה להפגת המתיחות המהפכנית בקרב העם הפולני. המרקיז לא נרתע מפני אמצעי־דיכוי קשים, כדי לחסל את תנועת המרי הלאומית, ומעשי־הדיכוי דחפו גם את היסודות המתונים בציבור הפולני אל מחנה המהפכנים והחישו את קצב המאורעות.

סיבת התפרצותו של המרד היתה פקודת הגיוס הכללי (Branka) שהוצאה לפי הצעת ויילוֹפּוֹלסקי ושעיקר מטרתה היה – לשתק את פעולת המהפכנים על־ידי ריכוז המוני נוער פולני בקסרקטיני־הצבא הרוסי. הפקודה החמירה שבעתים, מאחר שבפולין לא נלקח נוער לצבא במשך שנות 1855–1861. ביהודים פגעה פקודת הגיוס פגיעה קשה והממשלה הזמנית החשאית (הועד המרכזי של תנועת המרי) ניצלה בתעמולתה את התמרמרותם של היהודים ועוררה אותה נגד השלטון הרוסי. בכרוז שפירסמה חזרה על הבטחתה, כי בפולין ישרור שויון אזרחי גמור ללא הפליה מעמדית ודתית. אך כמו לגבי הרפורמה, כך גם לגבי תנועת המרי לא היתה תגובת היהודים אחידה.

היהודים החרדים התנגדו לכל צורה של מרד, כי התנועה המהפכנית אף היא ראתה את היהודים, דוגמת שאר הזרמים הפוליטיים, כמועמדים להתבוללות ואת שויון־הזכויות כמכשיר לטמיעה. הרבי איצ’ה מאיר מגור, ידיד המרד של 1831, נקט עמדה עוינת כלפי התנועה החדשה, ועורר נגדו את זעם הפטריוטים הצעירים, שזממו להתנקש בו, ורק תודות להתערבותו של מזכיר ועד הקהילה, יעקב רוטואנד, לא ביצעו את זממם. הבורגנות היהודים המשכילה־המתבוללת נהתה ברובה אחרי ״הלבנים“, מתנגדי המרד הגלוי, ליאופולד קרוננברג לא רצה להכריע במלחמת־האחים ועזב את פולין לפי פרוץ המרד. מספר היהודים שהיו במחנה ״האדומים” לא היה רב בתחילה אך יחס היהודים, וביחוד יחס האינטליגנציה היהודית, אל המרד נשתנה לאחר שהפטריוטים הפולנים נטלו נשק בידם.

ואמנם, השתתפות הבורגנות והאינטלגינציה היהודית בארגון המרד, מימונו וניהולו – היתה ניכרת למדי. כמה מראשי המתבוללים היו בצמרת ההנהלה של המרד. ולדיסלב אפשטיין היה חבר הממשלה הזמנית, נאסר ונידון למות, אך עונשו הוחלף למאסר. ד"ר וינצנטי לבנדובסקי היה ראש המשטרה הלאומית. הנריק ואהל, נכדו של אנטוני אייזנבוים, מי שהיה פקיד בבנק של פרנקל בורשה, נתמנה למזכיר המחלקה הכספית של הממשלה הזמנית וגילה כשרון ומרץ רב בגיוס האמצעים למימון המרד. אחרי מאסרו על־ידי הרוסים וגירושו לסיביר, נתמנה במקומו היהודי הורשאי ברנרד גולדמן, בנו של הסופר העברי יצחק גולדמן.

עזרה רבת־ערך הושיטו היהודים למורדים בהספקת מזון ובהעברת נשק. הרבה משרדים של הממשלה הזמנית נמצאו בדירות יהודיות פרטיות ובבתי־מדרש. הארכיון המרכזי של תנועת המרי נמצא בביתו של ספק לשעבר לצבא הרוסי, יחזקאל בּרדיובר, יהודי מפראג. היהודי הורשאי מרקוס כהן סיפק למורדים כמויות נשק ניכרות באמצעות סניפו בדנציג. לייב פינקלשטיין יהודי פולני שהתאזרח באנגליה, השתמש בנתינותו הבריטית כדי להסווֹת את פעולתו כסוכן תנועת־המרי הפולנית. הוא קנה כמויות גדולות של נשק והעבירן לפולין, ונהנה כל הזמן מחסותו של הציר הבריטי ברוסיה. הסטודנט גוסטב פּאּרוֹצקי טיפל בעניני הסברה בקרב היהודים. בנקאים ובעלי־הון יהודים, אם כי תמכו בלבם ברפורמות של ויילוֹפּוֹלסקי, עזרו בכספם לממשלה הזמנית ושילמו ברובם את הסכומים שהיא הטילה עליהם. ליאופולד קרוננברג לא האמין בהצלחת המרד, אולם לפני נסעו מפולין מסר לצרכי המרד חצי מיליון זהובים.

אין ידיעות מדויקות על שיעור השתתפותם של היהודים בפעולות הצבאיות. מספר היהודים שהשתתפו בפועל במרד נאמד באלף ומעלה, מלבד רבים שהשתתפו בפעולות ארגון ועזרה. מבין קרוב ל־400 איש, שמהם נהרגו מהם נפצעו ומהם הוגלו לסיביר, היו צעירים רבים מורשה. בניגוד למרד 1831 לא הקימו היהודים חטיבות צבאיות נבדלות ונלחמו יד ביד עם צבא המתקוממים הפולנים.

המרד דוּכּא בסוף שנת 1863. הרב מייזלס ישב זמן־מה אצל בני משפחתו בקטוֹביץ ושוב חזר ברשיון הממשלה הרוסית לורשה, אם כי נשאר נאמן לתנועת־השחרור הפולנית, לא יכול היה להשתתף בה מחמת ההשגחה המעולה של המשטרה. בסוף ימיו עסק בספרות רבנית ופירסם בשנת תר“ל (1870) פירוש ל״ספר המצוות” של הרמב“ם, בשם חידושי המרד”ם; נפטר באותה שנה, ונקבר בורשה. הממשלה אסרה על מספידיו בעתונות לציין בנקרולוגים את חלקו בתנועת המרד.

ד“ר יאסטרוב, נתין פרוסי, הוגלה אחרי כשלון המרד מפולין. בשעת מאסרו הראשון הוצע לפניו כסא הרבנות במנהיים וסירב לקבלו. יצא לגרמניה שימש זמן קצר רב בווֹרמס, משם יצא ב־1866 לאמריקה ושימש רב בעדת ״רודף שלום” בפילדלפיה. כאן הקדיש את שארית חייו למדע היהדות והיה מרצה לפילוסופיה דתית ופרשנית ולחקר הלשון הארמית בקולג' פילדלפיה. הוא נתפרסם במילון המפורסם ״לשון הארמית של התלמוד" והיה אחד מעורכי האנציקלופדיה היהודית וסגן נשיא ההסתדרות הציונית בארה"ב.

בתקופת המרד חיבר שתי חוברות בגרמנית על ״מצב היהודים בפולין" (1859) ו״מבשרי המרד הפולני" (1864) – ושתיהן נדפסו בלי שם מחבּרן עליהן. כמו־כן הופיע בפוזנה אוסף דרשותיו הפטריוטיות בפולנית (1862). באמריקה פירסם יאסטרוב אחר־כך את זכרונותיו מן המרד בעתון “Jewish Exponent”. בשנת 1883 שלחו לו מעריציו מבין יהודי ורשה איגרת־ברכה ומערכת־כלים לתה, לאות תודה ״על עבודתו המועילה לפני 20 שנה". הוא מת בפילדלפיה ב־1903.

יצחק קרמשטיק הוגלה ב־1863 לסורדלוֹבסק וב־1868 חזר לפולין. קרמשטיק פירסם חיבורים שונים בעלי תוכן יהודי בסדרה הספרותית Bibljotoka, Warszawska ערך את ״לוח היהדות" בפולנית והיה אחד הסופרים העיקריים בירחון המתבוללים “Jutrzenka,, (אילת השחר). כמו כן תירגם את משלי שלמה לפולנית ומחקר גרמני על התלמוד (1869), ״מדריך הדת היהודית” (1872), מת בשנת 1889. בשנת 1892 הוציאו בניו את אוסף דרשותיו.


החינוך היהודי בורשה עד מרד 1863    🔗

גורל החינוך היהודי בורשה היה גורל תהפוכות. המוני העם חינכו את ילדיהם ב״חדרים", מלבדם התקיימו בשנת 1857 ששה בתי־ספר עממיים לילדי ישראל. בקשר ים הרפורמה של החינוך הכללי פנה וויילוֹפּוֹלסקי ב־1861 לכמה אישים בדבר הצעות לתיקון החינוך היהודי, נענו לבקשתו מנהל בית הספר לרבנים יעקב טוגנדהולד, המטיף יצחק קרמשטיק והעורך דניאל נייפלד, הצעותיהם היו שונות זו מזו, כשם שהיו שונים מחבריהם באפיים ובגישתם לשאלה הנדונה. כבר הכרנו את יעקב טוגנדהולד ואת יצחק קרמשטיק. דניאל נייפלד, אף הוא אידיאולוג של ההתבוללות, היה שונה מהם בגישתו לכלל השאלה היהודית בפולין ותיקונה. טוגנדהולד הציע למסור לידי הקהילות את הזכות להקמת בתי־ספר ליהודים. הוא התנגד ללימוד־חובה, משום שהדבר יעורר התנגדות מצד האבות החרדים; דרש להרחיב את לימוד השפה העברית, ללמד בכיתות הגבוהות חשבון ואת השפות הפולנית העברית והגרמנית. עם זה דרש להחמיר את הביקורת על ה״חדרים״ ולחייב את המלמדים שישלחו שלוש פעמים בשבוע את תלמידיהם ועוזריהם לבית־ספר עממי לילדי ישראל ללמוד את הלשון הפולנית. הצעתו לא נתקבלה על לב השלטונות.


דניאל נייפלד    🔗

דניאל נייפלד, יליד פראשקה, פלך קאליש ( 1814–18714 ) היה עורך השבועון ״יוטרז’נקה“. השתדלו אתו ביסוד העתון המו”ל שמואל אורגלברנד, הילארי נוסבוים וטפליץ. אורגלברנד, יליד ורשה (1810–1868), בוגר ביה“ס לרבנים. היה גדול המו”לים היהודים בפולין והדפיס שם בפעם הראשונה את התלמוד הבבלי בשלמותו, כמו־כן העשיר את התרבות הפולנית בהוצאת האנציקלופדיה הפולנית הכללית (ב־28 כרכים). נייפלד כתב ערכים יהודיים לאנציקלופדיה וחיבר כמה חיבורים מדעיים, ביניהם מחקר על הסנהדרין של נפוליאון, והתחיל בתרגום התנ“ך לשפה הפולנית (שני ספרים יצאו בדפוט). עיקר מפעלו הספרותי־הציבורי היה עריכת ״יוּטרז’נקה”. מגמת העתון היתה: הפצת השכלה בקרב היהודים, הסברת חובות היהודים כלפי המדינה והגנתם מפני שונאיהם. נייפלד התיחס בחיוב לשפה העברית ולספרותה החדשה. כשנפתח בורשה ״בית הספר העליון" תבע, שבמחלקה הפילולוגית ייפתח קורס ללשון העברית, והמליץ על יסוד ספריה בורשה לחקר היהדות. חכמת ישראל היתה בעיניו גשר לקשירת העבר עם ההווה. ככל משכילי דורו התיחס ללשון אידיש בשלילה גמורה ומצא בה מכשול בדרך הפרוגרס היהודי, ובשפה הפולנית ראה את לשון התרבות. בניגוד למשכילי גליציה, נמנע נייפלד משיטת מלחמתם של ה״נאורים" בחסידים והעריך את היסוד החיובי שבחסידות. ברפורמה החינוכית שלו היה נייפלד קונסרבטיבי בהרבה מטוגנדהולד. הוא דרש מן המשכילים שימזגו בבית־הספר שלהם את יסודות ההשכלה והדת, ושיכריזו על לימודי הדת כעל לימוד־חובה בשביל ילדי ישראל בבתי־ספר ממשלתיים. כל קהילה חייבת לקיים בתי־ספר לפי דרישת כל זרם ציבורי. נייפלד דרש לפתוח, מלבד בתי־הספר העממיים, בית ספר אחד בן חמש כיתות בורשה (וכמוהו בלובלין, בקאליש ובסובלק), וסמינר למורים בן 7 כיתות בורשה. בתכנית הלימודים לבית הספר בן 5 הכיתות היתה מידה גדושה של לימודי היהדות (תנ“ך עם ה״ביאור”, דקדוק הלשון העברית, ידיעת הספרות העברית המודרנית, תרגילי לשון, משנה ושו"ע. היסטוריה ישראלית ואפילו גיאוגרפיה של ארץ־ישראל והארצות השכנות). אף תכנית הרפורמה של נייפלד, שדחקה את זמנה, לא נתקבלה על לבו של ויילוֹפּוֹלסקי.

נתקבלה תכניתו של יצחק קרמשטיק, שנתחברה לכתחילה לפי הוראותיו של ויילוֹפּוֹלסקי. קרמשטיק דרש לסגור את ה״חדרים“, את בתי תלמוד־התורה והישיבות ולפתוח במקומם בתי ספר בעלי 3 כיתות, שבהן יילמדו מקצועות יהודיים וחילוניים גם יחד. יש להורות את עיקרי הדת היהודית לפי ספרי־לימוד מיוחדים בלשון הפולנית והעברית. ביחוד יש להקפיד על הוראת הלשון הפולנית, שאינה לשון טבעית בפי הילד היהודי. על הלימוד בבתי הספר האלה להיות – לימוד חובה; כדי להחליש את התנגדותם של המשמרים הציע קרמשטיק להרשות לילדיהם של המקפידים על כך שילמדו מקצועות היהדות מחצית היום (3 פעמים בשבוע) בבית או בתלמוד־תורה. הצעת קרמשטיק נתקבלה, ולא נתגשמה. הרפורמה החינוכית של ויילוֹפּוֹלסקי קבעה, ״שילדי היהודים רשאים לבקר בתי־ספר עממיים יחד עם ילדי שאר התושבים במדינת פולין; אשר לבתי־הספר המיוחדים לילדי־ישראל יוצאו תקנות מיוחדות”. באו המאורעות הפוליטיים שגרמו להסתלקותו של ויילוֹפּוֹלסקי מהזירה המדינית, ואתם נתבטלה הרפורמה החינוכית שלו בשביל היהודים.

גורל בתי־ספר אלה נחתם עוד לפני כשלון המרד. המוני העם שהיו קשורים למסורת העם מאסו בבתי־ספר אלה, שחתרו תחת קיומה של המסורת היהודית. המשכילים המתונים מטיפוסו של נייפלד היו מועטים ורישומם הציבורי לא היה ניכר. מעמד האמידים הנאורים לא ראה הכרח מיוחד בפולוניזציה של ההמונים, והממשלה הרוסית התנגדה לה. היא התחילה במדיניות חינוכית רוסיפיקטורית בולטת.

אבל רוב משכילי ורשה, באי הטרקלין הספרותי של הילארי (הלל) נוסבוים. שמרו אמונים לאוריינטציה הפולנית.

עד מהרה הקיץ הקץ על בתי־הספר העממיים הפולניים לילדי ישראל. ב־10 באוגוסט 1866 נגזרה הגזירה על חובת הלימוד של השפה הרוסית בבתי־הספר העממיים. בפולין נבעה הפרץ הראשון בשיטה לחינוך מלאכותי, שקיומה היה מותנה בתנאים מיוחדים לכך.


חיסול בית־הספר לרבנים    🔗

עתה בא הקץ לקיומו של בית הספר לרבנים בורשה. העובדה ששום מוסמך מן המוסד הזה לא שימש ברבנות, חזרה ועוררה את שאלת אפיו ותכניתו שעוד אברהם יעקב שטרן העמידה על הפרק. ועדה מיוחדת נקבעה לשם כך על־ידי הנציב, וחבריה היו ספיאנוֹ, חבר ״המועצה להשכלה ציבורית", יעקב טוגנדהולד והמומר קריסטיאן טשרסקר, שהיה מיסיונר פרוטסטנטי ועוזר הצנזור לספרים עבריים. דעתו של כל אחד מחברי הועדה היתה שונה משל חבריו. הקיצוני ביניהם היה טשרסקר, שדרש לבטל את המוסד לחלוטין; הואיל ובפולין עדיין לא הוכשר הדור להיזקק לרבנים מודרניים. ספיאנוֹ דרש לשנות את מבנה המוסד ברוח תכניתו של אנטוני אייזנבוים ולפצלו לשיר מוסדות: תיאולוגי וריאלי. טוגנדהולד ראה את כשלונו הן בתכנית הלימוד והן בהנהלתו. הוא דרש לבטל את הלימודים החילוניים ולהרבות בלימודי היהדות. להעמיד את מספר הכיתות על 8 (במקום 5) ואת מספר התלמידים על 50 (במקום 180). על־יד המוסד יש להקים ועד לבית־הספר, ולהעמיד בראשו את הרב הכולל של ורשה. כמו־כן יש לשפר את הרכב המורים. מלבד זה הציע טוגנדהולד להקים בית־ספר ריאלי בעל 4 כיתות לילדי אותם היהודים, שאינם רוצים לשלוח את בניהם לבתי־ספר ריאליים כלליים מחשש חילול שבת. הנציב פשקביץ ראה את הדברים ראיה משלו. אין היהודים בוחרים לרב אלא מבין זקני־העדה, ולפיכך אין הם רוחשים אֵמון וכבוד לבוגרים הצעירים של בית־הספר לרבנים.

״הועדה הממלכתית לענייני פנים ולדתות" הכריזה על יחס חיובי לבית־הספר לרבנים. חברי הועדה, רובם פקידים פולנים, העריכו את חשיבותו לפי פעולתו בהפצת ההשכלה בקרב היהודים. בבתי־הכנסת לנאורים, כדוגמת בתי־הכנסת המתוקנים בחוץ־לארץ, ראו הישג תרבותי. כדי להבטיח משרות רבנים לגומרי בית־הספר, הציעו להקפיד על כך, שבכל קהילה שיתפנה בה כסא־הרבנות ייבחר לרב מוסמך מבית־הספר הזה. שלטונות החינוך התקינו אפילו בחינה מיוחדת לאותם מועמדים לרבנות, שלא באו מבית־הספר לרבנים.

הריאורגניזציה היסודית, שהמוסד היה זקוק לה, לא באה. הממשלה המרכזית. שהתכוונה למדיניות של רוּסיפיקציה, התנגדה לרבנים בעלי השכלה פולנית והעדיפה עליהם את הרבנים מן הטיפוס הישן ואת החסידים, שמתוך אדישותם המבטלת לעניינים מדיניים היו לוֹיאליים כלפיה. אכן חששותיה לא היו לשוא: רוב יוצאי בית־הספר היו פטריוטים פולנים, ורבים מהם השתתפו אחר־כך בתנועת המרד. מטעם זה לא מיהרה הממשלה לתקן את המוסד ולהכניס בו שינויים. מצב זה נמשך גם אחרי מותו של אייזנבוים (1852), בשעה שיעקב טוגנדהולד נתמנה על־ידי הקורטור של בתי הספר, מכנוֹב, למנהל בית־הספר. כמו בכל בתי־הספר התיכונים והעליוֹנים של הממשלה, הונהג גם כאן לימוד מקצועות אחדים בשפה הרוסית, אם כי לפי פקודת מוכנוב לא הוכנסו שום שינויים במבנה בית־הספר. אמנם הונהגה בחינה לרבנים, אך לפי הוראתו היו אף המועמדים שנכשלו בבחינות רשאים לקבל משרות של רבנים. המאמצים לחזק את המוסד ולהבטיח את קיומו, לא יכלו להצילו מגורלו. לפי התקנות משנת 1857 הוכנס שינוי יסודי במבנה המוסד. התכנית נתחלקה לקורס כללי שנמשך 4 שנים, ולשני קורסים מיוחדים: תיאולוגי (2 שנים) ופדגוגי (שנה אחת). הקלות מיוחדות ניתנו לגומרי שני הקורסים המיוחדים. כגון פיטורים מתשלום שכר־לימוד, מחובת עבודת הצבא וכו'. אולם תלמידי בית־הספר לא גילו רצון לעסוק ברבנות וראו בו מוסד הכשרה לגימנסיות ולמוסדות־חינוך גבוהים. ואמנם רבים מתלמידיו המשיכו את לימודיהם בבית־הספר החקלאי במרימונט, ״באקדמיה הרפואית החירורגית הקיסרית־ממלכתית" (נוסדה ב־1857) ו״באסכולה העליונה" (נוסדה ב־1861).

החל מראשית העשור הששי התחילה שקיעתו המהירה של המוסד. הקהילה הורשאית התנגדה לעצם קיומו, והתנגד לו מנהלו טוגנדהולד. לדעתו, עדיין לא היתה השעה כשרה לכך שהקהילות היהודיות תבחרנה לרבנים את גומרי המוסד, ולפיכך דרש לצמצם את פעולתו ולהעמידה על הכשרת מטיפים ומורים בלבד. גם יאסטרוב התנגד למוסד ודרש להקים במקומו סמינריון למורים, אשר יכשיר מורים בשביל בתי־ספר עממיים ותיכוניים.

ברוח זו נתפרסמה בנובמבר 1861 תקנתו של וילוֹפּוֹלסקי, שהרשה להקים במקום בית־הספר לרבנים סמינריון להכשרת מורים לדת.

אולם תקנה זו באה אחרי זמנה. ״ב־1862 – כותב הילארי נוסבוים – השתדלו יחידים ידועי־שם בחוגי המתקדמים, שראו בבית־ספר דתי ליהודים אנכרוֹניזמוּס, כעין חומה המונעת מן היהודים את התמזגותם עם הציבור הפולני – ובית הספר לרבנים היה בעיניהם מוסד ששליחותו נסתיימה וכבר אינו מתאים לרוח הזמן, – כי יחוסל לגמרי המוסד הזה, היחיד במדינת פולין, שנשא הרבה פירות־הילולים במשך 37 שנות קיומו". ואמנם ב־31 ביולי 1863 סגרה הממשלה הרוסית את המוסד. כעבור שנתים חוסל גם הועד המפקח על בתי־הספר העממיים ונמסר לרשותו של המפקח על בתי־הספר העירוניים לבני שאר הדתות.


חיי התרבות של יהודי ורשה עד מרד 1863    🔗

בחיי התרבות של יהודי ורשה היו ניכרים שלושה זרמים רעיוניים: של החרדים, המתנגדים והמשכילים המתקדמים לגילוייהם השונים. ברם, כמעט עד סוף המרד לא נזדקקו שלשתם – מלבד האפיזודה הקוריוזית של ״הצופה על גדות הויסלה" – לבמה ציבורית. רוב משכילי הדור, שראו את השפה הגרמנית כשפת תרבותם, נתחנכו על העתונות היהודית־גרמנית שבאה מגרמניה. רק בשנים האחרונות לפני המרד הוקמו שתי במות ציבוריות־ספרותיות, שלמרות קיומן הקצר מילאו תפקיד חינוכי רב־ערך בחיי התרבות של העדה הורשאית. הבמה הראשונה היתה השבועון ״יוּטרז’נקה", שעליו כבר דובר לעיל. השבועון, שדגל כאמור בשם התרבות הפולנית והטיף לאחות שני העמים, עמד על יסוד היהדות ההיסטורית וחרד לערכי־תרבותה הרוחניים ולספרות העברית. לרגל מיעוט חותמים (600 איש) לא האריך ימים (1861–1863). נייפלד, אם כי היה רחוק מהלך־הרוח של אנשי המרד, נחשב בעיני הממשלה למהפכני בעוון שאיפתו לאחות העמים. הוא נאסר והוגלה לסיביר. הוא שב לפולין שבור ורצוץ, וקצרה ידו להמשיך בעבודתו הציבורית.

הבמה השניה היתה ״הצפירה״ העברית שהוקמה בפברואר 1862. עוד ב־1857 השתדלה קבוצת משכילים: חיים זליג סלונימסקי, הילארי נוסבוים, יעקב רוטבנד, ראש הקהילה ויעקב אלזנברג, המפקח על בתי־הספר הממשלתיים לילדי ישראל לקבל רשיון להוצאת בטאון בשם ״הישראלי" (Israelita) בשפות העברית והפולנית. המשתדלים הדגישו, שאין מטרתם אלא להפיץ השכלה ומוּסר בקרב היהודים ללא שמץ פוליטיקה. אולם השלטונות דחו את בקשת המשכילים מתוך חשש, שהשבועון יזרע פירוד בין העמים. להכשלת הבקשה סייע הצנזור המומר והמיסיונר טשרסקר, צורר המשכילים. לא טוב ממנו היה סגן־הצנזור טוגנדהולד, שהבין אמנם את חשיבות הענין, אולם שנאתו לחז“ס מנעתו מתמיכה בו. מתוך תחושת עתידות התחיל ח. ז. סלונימסקי להשתדל באופן מקביל בדבר קבלת רשיון להוצאת שבועון עברי, אף בקשתו זו נדחתה. אולם סלונימסקי המשיך במאמצי השתדלות ובסוף 1861 קיבל רשיון להוציא את ״הצפירה”. השבועון העברי הראשון בפולין נערך ברוח האידיאלים של ההשכלה. מקום ראשי בשבועון תפסו מאמרים על היהדות, על מדעים שונים ומחקרי־לשון. מכיון שחז“ס מוּנה אותה שנה למפקח בית־המדרש לרבנים בז’יטומיר ולצנזור, חיסל את הוצאת השבועון, לאחר שהספיק להוציא 25 גליונות בלבד. רק כעבור אחת־עשרה שנה נתחדשה ״הצפירה” והופיעה תחילה בברלין (מן 8 ביולי 1874 עד 1 בספטמבר 1875) ואחר־כך בורשה (החל מ־9 בספטמבר 1875).

דלה וקלושה היתה הספרות העברית בתקופה הנסקרת. לפי רשימתו הבלתי־מלאה של הילארי נוסבוים שפורסמה ב״מסות ההיסטוריות" שלו, נדפס בורשה מראשית המאה הי“ט עד 1863 – 41 ספרים של 18 מחברים בשפה העברית. הספרים האלה כוללים ספרות־הלכה, מחקרי יהדות, שירה, מדע פוֹפּוּלרי, מלונים וספרי־דקדוק וספרי הדרכה לדת בשביל הנוער. בשטח ספרות ההלכה הוצאו ״חמדת שלמה” של ר' שלמה זלמן ליפשיץ (1836). ״תפארת יעקב" של רבה הראשי האחרון של ורשה ר' יעקב גזונדהייט (1842) וחידושי הרי“ם (הרבי ר' יצחק מאיר אלתר). לתקופה זו שייך גם ספרו של התלמודאי והביבליוגרף אהרן ולדן ״שם הגדולים החדש” (1864), המכיל – בעקבות חיבורו של ר' ח“י אזולאי – רשימת שמות של רבנים־מחברים (מערכת גדולים) ורשימת חיבוריהם (מערכת ספרים). השירה העברית ספוגה כולה רוח השכלה (שירי תהילה, קינות ותרגומים) וקלושה בכמותה ובאיכותה. המשורר דוד לונטל – אוסף שירים בשם ״אילת השחר״ (1844); משה לסקי – עיבד בחרוזים את האגדה התלמודית ״חולדה ובור”, פייול שיפר פירסם פואֵמה בשם ״חצרות השיר“, המתארת בנוסח ״שירי תפארת” של וייזל את חיי יעקב אבינו (1840). ו״מטה לחם“. תיאור אידילי של עבודת־אדמה (1843). מלבד זאת פירסם שיפר ביאוגרפיה של המצביא פשקוביץ ״דבר גבורות” (1845) ו״תולדות נפוליאון" בשני חלקים (1849–1857). הספרות היפה בפרוזה היתה דלה וחסרת־ערך. בעיקר היתה פוריה הספרות המדעית הפופולרית. במרכז הספרות של מדעי־הטבע עמד ח. ז. סלונימסקי, חתנו של אברהם שטרן, שפירסם חיבורים על תכונה וכרונוגרפיה יהודית. מהם: ״תולדות השמים" (1838), ״יסודי העיבור" (1853) ועוד. תרומה רבה להפצת מדעי הטבע תרם יוסף שיינהק מטיקטין, שפירסם ״תולדות הארץ" בשלושה כרכים (1841, 1859) מתחום הזואולוגיה, הבוטניקה והמינרלוגיה. בהוספת הערות על הטרמינולוגיה התלמודית־מדרשית. ד“ר מ. סטוּדנצקי פירסם שלושה ספרים על רפואה, החשוב בהם: ״רופא הילדים” (1847). בתחום מדעי־הרוח וביחוד על יסודות היהדות ועיקר האמונה פירסמו; חז“ס – ״מציאת הנפש” (1851), משה טננבוים, חותנו של הילרי (הלל) נוסבוים – ״מטעי משה" (1838) בתוספת אוטובּיאוֹגרפית; נוסבוים תירגם לגרמנית גם את ספר חותנו Der Talmud in seiner Wichtigkeit (1849) שנכתב בתורת תשובה לספרו הגרמני של א. בוכנר: (״אפסות התלמוד") Der Talmud in seiner Nichtigkeit לספרות זו שייכים גם ספרי־הדרכה לנוער בשאלות דת בשפות העברית והפולנית. מחבריהם היו א. בוכנר, יעקב טוגנדהולד, ומפקח בתי־הספר יעקב אלזנברג. בתחום הספרות העתיקה קנה לו שם הסופר יצחק זיבנברגר, שתירגם לעברית את הספרים החיצונים: חיי טוביה, יהודית, ספר המכבי וספר ברוך (1839–1843). בשדה חקירת הלשון והלכסיקוגרפיה פירסמו: א. בּוכנר – מלון עברי־גרמני, אוצר לשון הקודש (1830), יוסף שיינהק – מלון ארמי־תלמודי בשני כרכים (1848) ויצחק זידנברגר – לכסיקון עברי־גרמני וגרמני־עברי – ״אוצר השרשים" – ב־4 כרכים.(1846)

בתקופה זו נוסדים בורשה גם בתי־הדפוס העברים הראשונים. עוד בסוף המאה הי"ח השתדלו יהודים ליסד בית־דפוס בורשה, היחידי שזכה לכך היה לייזר בן יצחק, סוכן וספק של המלך סטניסלב אוגוסט, שקיבל רשיון ליסד בית־דפוס יהודי בפראגה של ורשה, אולם המפעל לא הובא לידי הגשמה, כי על־כן לא נמצאו בעלי־רכוש שיאבו להשקיע כספם בעסק זה.

המדפיסים הראשונים של ספרים עבריים היו נוצרים. ב־1780 קיבל המדפיס ומוכר־הספרים הורשאי פטר די־פּור זכיון ליסוד בית דפוס עברי; זכיון זה עבר ב־1781 לידי יוהן אנטון קריגר, שיסד בית דפוס בנוֹבי־דבוּר הסמוכה לורשה. אותו זמן נדפסו, החל מ־1796, ספרים עברים גם על־ידי המדפיס פיוטר זאואדסקי. אחרי שנסגר בית דפוסו ב־1801 המשיך ויקטור דומברובסקי בהדפסת ספרים עברים עד שנת 1807.

המדפיס היהודי הראשון בורשה היה צבי הירש בן נתן (נוסונוביץ) מלוטוֹמירסק. אחרי שקריגר חיסל את בית־דפוסו בנוֹבי־דבוּר רכש ממנו צבי הירש נוסונוביץ את כל מכונות־ההדפסה ואת חבר עובדיו. הוא התקשר עם אביגדור בן יואל לבנזון (ברי"ל) וניהל יחד עמו את המפעל. לאחר שלבנזון פרש מן השותפות, שיתף נוסונוביץ את בנו בבית־הדפוס ויחד עמו ניהל את העסק בשינוי־שם: שריפטזצר (רמז למקצועו). הודות ליזמתם ומרצם נעשתה ורשה מרכז להספקת ספרים עבריים. אביגדור לבנסון עלה בסוף ימיו ארצה ומסר את בית הדפוס לידי בנו יואל, שהצליח גם הוא במפעלו. בין הספרים המרובים שהוציא היה גם הש"ס השלם. שני בניו של יואל לבנסון עבדו תחילה עם אביהם. אחר־כך יסדו בית דפוס לעצמם.

ב־1832 נתוסף בית־דפוס חדש של לייב דויד שקלובר, חתנו של ר' יוסף מאי, רבה של דרנפורט. ב־1835 יסד יעקב בן־אליהו בּומבּרג בית־דפוס גדול. בשנת 1857 נוסד בית־דפוס חדש על־ידי שמואל אורגלברנד הנזכר למעלה, שקנה את עולמו בהוצאת התלמוד, הוצאה מלאה והדורה, שהיתה זולה יותר מהוצאת ז’יטוֹמיר ובהוצאת אנציקלוֹפדיה כללית בשפה הפולנית. בשנת 1859 נוסד עוד בית־דפוס על־ידי ניסן דויד זיסברג.

כזו היתה דמותה של התרבות העברית ערב המרד של 1863. בצד הספרות העברית הרבנית, החסידית והמשכילית – פרחה גם ספרות יהודית בשפה הפולנית. אולם מיעוטה של ספרות זו היתה מוקדשת לעניני דת ורובה המכריע למדע, וביחוד למדע־הרפואה (ד“ר ל. הירשפלד, ד”ר לודויק נתנזון ד“ר ב. רוזנבלום, ד”ר מ. סטוּדנצקי ועוד).

החיים התרבותיים־חברתיים נתרכזו אותה תקופה בטרקליני־נדיבים ועסקנים ששימשו בתי־ועד למשכילי ורשה. כטרקלין חברתי־ספרותי שימש ביתו של המשכיל תיאודור (טבלי) טפליץ. טפליץ נתן ידו להרבה מפעלים תרבותיים: הוא סייע להופעת ה״יוּטרז’נקה“, מימן את הוצאת ה״ביאור” של מנדלסון והוציא את ההיסטוריה של קרויסהאר. טרלקין25 ספרותי שימש גם ביתו של משה טננבוים הנזכר. אחרי מותו התחילו מתכנסים המשכילים בביתו של חתנו הילארי (הלל) נוסבוים. בית־ועד לסופרים וללומדי־תורה מבין חוגי המתנגדים היתה דירתו של הרב הראשי ר' חיים דוידזון, שקירב תלמידי־חכמים ותמך ביד רחבה במחברים שונים. בין באי־ביתו היה גם הרבי ר' איצ’ה מאיר אלתר, שכיבדו על למדנותו ויושר־לבו.


 

השלטון הרוסי אחרי המרד השני    🔗

מוסדות הצדקה של יהודי ורשה במאה הי"ט    🔗

אחת התכונות הנעלות של עדת ורשה במשך כל הדורות היתה הדאגה להקמת מוסדות צדקה וחסד. אפילו בשנים שיהודי ורשה נרדפו על צוארם וישבו בה שלא ברשות – לא התעלמה הקהילה מדאגה למקופחי־הגורל שבתוכה. לעניים ולחולים. לפי כתבי התעודות של הקהילה נוסדה חברת ביקור חולים בורשה עוד בשנת 1793. בשנת 1795 השיג פרנס הקהילה הורשאית יעקב ליברוביץ רשות מן המושל הצבאי הרוסי הגנרל בוקסהודן לגבות לטובת החברה גרוֹש אחד מכל ליטרה של בשר כשר. פעולת החברה נתרחבה עד לידי כך שיכלה ב־1801 לפתוח בית־חולים משלה ברחוב נוֹבוֹליפיה, הראשון בורשה והיחידי בכל מלכות פולין עד למחצית המאה הי“ט. לאחר מכן מינו השלטונות את שכנא נוידינג למפקח על בית־החולים ובשנת 1807 עבר המוסד לרשות הקהילה. לא ארכו הימים והמוסד נעשה צר מהכיל את החולים והועבר לבנין מתאים ברחוב מרשלקוֹבסקה. אולם ב־1824, כאשר נאסרה על היהודים הישיבה בסביבת הרחובות קרוּלבסקה ומרשלקובסקה ונקבע להם תחום־מושב באזור הרחוב פרנצ’ישקנסקה, הועבר גם בית־החולים לאותה סביבה, נרכש בנין חדש ברחוב ז’ילונה, וב־1827 נחנך בו בטקס חגיגי ״בית־החולים של בני הברית הישנה”. בראשו הועמד מטעם השלטונות העסקן יעקב אפשטיין, לרגל הפקעת המקום על ידי השלטונות לבנין הציטדלה (מבצר ורשה) נאלצה שוב הנהלת בית החולים להעביר את המוסד למקום אחר וב־1842 שוּכּן ברחוב אינפלנדסקה, בבנין מרוּוח שהוקם בכספי הפיצויים של השלטונות. בכספי תרומות ונדבות וברוחי החכירה של מס הבשר הכשר שנמסרה לאפשטיין הנזכר (ומחציתם הוקדשה לצרכי בית־החולים). אחרי מותו עמד בנו יוסף אפשטיין בראש המוסד כמפקח מטעם השלטונות.

בשנות הארבעים של המאה הי“ט נעשה הצעד הראשון לארגון העזרה לעניי העיר. ב־1840 מסר גבריאל ברקסוֹן לרשות הקהילה למשך 3 שנים בית בקצה רחוב ווֹלסקה, על־מנת לסדר בו בית־מחסה ליתומים ולנכים. כתום 3 השנים רכש י. ש. רוזן בשביל בית־המחסה בנין קטן עם גינה וחלקת אדמה סביבו ואירגן ועד שידאג לקיומו. בית־המחסה הורחב ונתבסס כאשר עברה ההנהלה לידי בנו, מתיאש רוזן. תקציב המוסד שנקרא בשם ״בית־מחסה לעניים, יתומים וזקנים יהודים בורשה”, בא ברובו מהקצבות ממס הבשר הכשר וממסים אחרים. ב־1847 עלה בידי רוזן לגייס את האמצעים הדרושים להקמת בנין מרוּוח על אדמת בית־המחסה, בבנין החדש נפתח גם בית־ספר לחניכי המוסד וסודרו בתי־מלאכה לאומנויות שונות. הנערים היתומים היו מקבלים בבית־המחסה חינוך כללי ומקצועי עד גיל שלוש־עשרה, והמוסד דאג להתמחותם גם אחרי שיצאו משם, על־ידי סידורם כשוליות אצל בעלי־מלאכה מומחים, שנתחייבו לכלכלם, להלבישם ולאמנם במלאכתם במשך שלוש שנים. ב־1862 נוסד על־יד בית־המחסה בית־ספר לילדי עניים. התלמידים קיבלו בו גם מזון והלבשה. תקציב בית־הספר הובטח על־ידי תמיכה קבועה של ״ועד בתי הכנסת", וכן על־ידי תרומותיהן של נשים נדבניות. מבין הנשים האלו נבחר ועד מפקח על בית־הספר בראשותה של יוסטינה רוזן.

מחוץ למוסדות הנזכרים, שהחזקתם היתה בעיקרה מעשה נדיבים, הוציאה קהילת ורשה לצרכי צדקה סכומי־כסף ניכרים. ברשות ״ועד בתי הכנסת" היו קרנות מיוחדות לגמילות־חסד, למעות־חיטין, לעזרת יולדות עניות. לפדיון שבויים, להלבשה, להספקת עצי־הסקה ולמטרות אחרות.

פעולה מיוחדת פיתח הציבור היהודי בורשה בדאגה לילדים. פעולה זו קשורה ביחוד בשמותיהם של מתיאש רוזן ומתיאש ברזון. בשנת 1862 נוסדו על־ידי חוגי נשים עסקניות, ביזמתן של עמליה נתנזון וגב' פכקרנץ, שני בתי־מחסה לבנות ישראל, ששימשו מעון ובית־ספר לילדות עזובות. אותה שנה נוסד על־ידי חברת־הצדקה הורשאית בית־מחסה לילדים נוצרים ויהודים. מכיון שחברה זו הקימה בורשה 13 בתי מחסה לילדים נוצרים, הסכימה החברה בהשתדלותו של מתיאש רוזן, ליעד את בית המחסה ה־14 לילדות ישראל בפיקוחו של הנריק נתנזון. בשנים הבאות הוקמו עוד 5 בתי־מחסה ברבעי־עיר שונים, כל בתי־המחסה הציבוריים נמסרו לניהולה של חברת־הצדקה הורשאית.


החיים הכלכליים של יהודי ורשה בשנות השבעים והשמונים    🔗

השיתוק בחיים הפוליטיים וההתעוררות בחיים הכלכליים – שניהם היו תוצאה של דיכוי המרד של 1863. שחרור האיכרים, גידול מספר היהודים והתרכזותם בערים, התהליך המוגבר של התיעוּש, סלילת מסילות־ברזל במדינה – כל אלה הרחיבו את תחום תפקידם הכלכלי של יהודי פולין בכלל ושל יהודי ורשה בפרט. מספר היהודים במדינה עלה מן 523,396 נפש (11.1%) בשנת 1845 ל־599,875 (12.6%) ב־1860 ול־815,433 (13.5%) ב־1870. בשנת 1862 היה מספר היהודים בורשה 42,639 נפש (27%). וב־1871 – 89,318, מהם – 72,240 תושבים קבועים.


ליאופולד קרוננברג חלוץ מסילות־הברזל בפולין    🔗

הענף הכלכלי הראשי שלו נתן קרוננברג את רוב אונו והונו, היה ענף מסילות־הברזל. מסילת־הברזל היחידה בפולין הקונגרסאית במחצית המאה הי"ט היתה המסילה בקו ורשה־וינה, שמחמת משקה הרע עמדה להיות מוחכרה לאנשים פרטיים.

כדי לקבל מידי הממשלה את הזכיון לניצול מסילה זו יסד קרוננברג קונסורציון, שהשתתפו בו מתיאש רוזן וכמה אריסטוקרטים פולנים. כנגדו עמד מתחרה, גם הוא יהודי בעל פירמה בנקאית ותיקה, הרמן אפשטיין, ששיתף במפעלו בעלי־הון מחוץ־לארץ, ובתוכם את בית רוטשילד מפרנקפורט דמיין. בזכיון זכה אפשטיין, אולם בתחבולות שונות הכריח קרוננברג את אפשטיין לסלק ידו, ובשנת 1869 קם הזכיון לו. קרוננברג לא הסתפק בפיתוח הקו הורשאי־וינאי בלבד. הוא נשא את לבו להמשכת הקו וסיעופו, מתוך מגמה לקשר את פולין עם הארצות הסמוכות. קרוננברג יסד חברה מיוחדת לשם סלילת מסילה לאלכסנדרובו, כדי לקשר בין פולין לגרמניה בקו ישיר, הוא קיבל זכיון, והמסילה נסללה (1864).

קרוננברג סלל כמו־כן את המסילה הורשאית־טרספולית (קו ורשה־בריסק). ואת הקו המחבר את ורשה עם דנציג (קו חבל הויסלה – ״נדוישלנסקי"). במפעל הזה נתקל קרוננברג בהתחרות מצד יהודי אחר בעל־מום, יאן בוגומיל בלוך מראדום (התנצר ב־1851), וניצח אותו. על אף ההיקף הרב של פעולתו הכללית נשאר קרוננברג קרוב לעניינים ציבוריים. בהשתדלותו נוסד ב־1875 ״בית הספר העליון למסחר", שנתמך בכספו. בצואתו חייב את הנהלת המוסד לקבל בו תלמידים ללא הבדל דת; וחלק זה בצואתו לא נתקיים.


משפחת אפשטיין    🔗

בין שאר הבנקאים שהצטיינו בפעולותיהם נמנה הרמן אפשטיין. אביו, הספק הצבאי יעקב אפשטיין, עשה הון כביר מחכירת מכס הבשר הכשר. הונו גדל עד לידי כך, שבשנת 1835 הציע לממשלה יחד עם הבנקאי המומר שמואל א. פרנקל, חתנו של שמואל זבּיטקוֹבר, הלואה בסכום 150 מיליון זהובים פולניים. בשטח העסקנות היהודית קנה לו שם על־ידי יסוד בית־החולים היהודי בורשה. תודות לזריזותו ויזמתו עלה מהר בנו הרמן אפשטיין בסולם המדרגות הכלכליות; ב־1836 נתמנה למנהל המכס וההגרלה של המדינה הפולנית והיה משתתף בדעה מיעצת בועדת־הכספים הממשלתית. קנה לו שם בענף תעשית הסוכר (יסד את בית החרושת ״הרמנוב"), טרקלינו של הרמן אפשטיין שימש בית ועד של סופרים ואמנים ולא פעם ביקר בו הנציב פסקביץ. הרמן ואחיו יוסף, קבלן ותעשיין, חבר הלשכה המייעצת של ״הועד היהודי", המשיכו את מסורת אביהם בבית־החולים היהודי ושמרו על שרידי קשרים עם העדה היהודית. האח השלישי, מייצ’יסלב, הצטיין אף הוא בשטח הכלכלה; יסד בנק לדיסקונטו, היה יושב הראש של הבורסה הורשאית ושל חברות תעשיה שונות. יצא מתחום היהדות.


משפחת הנתנזונים    🔗

על הבנקאים היהודים בורשה, שקנו להם שם גם בעסקנות הציבורית ובפעולה בשטח התרבות, נמנו משפחת נתנזון ומשפחת ואולבּרג, אבי משפחת נתתנזון היה זליג נתנזון (1795–1879), סוחר מופלג וחרשתן, והיה יהודי חרד, בוי היו מצוינים בפעולותיהם: איגנץ – סוחר ותעשיין, הנריק – מו“ל ידוע־שם וסוחר בספרים, לודויג – רופא ואיש־מדע, יוזף – חוקר טבע, ויעקב – פרופסור מפורסם לחימיה בבית־הספר העליון (Szkola Glowna) בעזרתו של קרוננברג נוסד ב־1866 הבנק ״נתנזון ובניו”, שבו השתתפו כל בני המשפחה. הבנק (שהתקיים עד 1932) עשה חיל ותפס מקום ניכר בחיי הכלכלה בפולין. ד"ר לודויג נתנזון, ראש המתבוללים בורשה, עורך שבועון רפואי “Tygodnik lekarski״ כיהן כראש הקהילה היהודית בורשה מ־1871 עד 1896, וסייע להקמת מוסדות ציבוריים שונים, כגון בית־הכנסת, בית־חולים בית־ספר למלאכה, ועוד. אחיו, הנריק, היה נשיא הועד של בית־הכנסת לנאורים בורשה. בנו של הנריק – ד”ר קזימיר נתנזון – היה נמנה בקהילה היהודית על אגף המתבוללים התקיפים, ויחד עם פרופ' ש. דיקשטיין נלחם במחנה הלאומי וחתר תחת הזכויות הלאומיות של היהודים.


היפוליט ואולברג ורוטואנד    🔗

הבנקאי היפוליט ואולבּרג (1901–1843) היה מצוין בפעולתו הפילנטרופית והתרבותית בקרב הפולנים. אביו הירש (הרמן), סוחר במנופקטורה, יסד ב־1846 משרד שולחני, שגדל מהר והיה לבנק גדל־ממדים. בנו היפּוֹליט פתח סניף בפטרסבורג ועשה הון במפעלים פיננסיים מוצלחים. שני הבנקים הגיעו למעמד חשוב בחיי הכלכלה בפולין. היפּוֹליט ואולברג פעל בעניני פילנטרופיה, ונדב סכומים גדולים למטרות תרבות וצדקה לפולנים. לפי היקף נדבותיו לא קם כמוהו לפניו ואחריו בקרב יהודי פולין, יחד עם גיסו סטניסלב רוֹטואנד יסד בית־ספר טכני תיכוני למופת, מושבות־קיץ בצ’כוֹצ’ינק לילדים, ללא הבדל דת, בנה שני בתי־חומה והתקין בהם דירות זולות לפועלים, הקים מוזיאון טכני, נשא בעול הקמת האנדרטה למיצקביץ‘, התקין פרס על־יד האוניברסיטה של לבוב בעד חיבור על תולדות היהודים בפולין (על מקבלי הפרס נמנה ד"ר י. שיפר), הדפיס הוצאה עממית של כתביהם של מיצקביץ’, סנקביץ‘, אורז’שקוֹ ופּרוּס, תמך בסופרים ובאמנים וכו’. מפעולותיו למען היהודים ראויה לציון נדבנותו לטובת בית החולים היהודי. הקמת בתי־מלאכה על־יד הקהילה היהודית בורשה, ויסוד בית־ספר חקלאי בצ’נסטוֹחוֹב.

בעקבותיו הלך גם גיסו ושותפו לבנק רוטואנד, שבנה 2 בתי־ספר ריאליים תמך באמנים, ביניהם גם בציירים ופסלים יהודים, רוטואנד היה ער למצוקת אחיו, ותמך בהם לעתים דרך מוסדות־כלכלה מרכזיים.


יאן בוגומיל בלוך    🔗

דמות מיוחדת במינה בעולם הכלכלה בפולין היה יאן בוגומיל בלוך, בשנות השישים של המאה שעברה. יליד ראדום, בן בינונים, עבד בורשה בבית־המסחר של טפליץ, קיבל משרה באחת האחוזות בפודוליה, ועבד בטחנות־קיטור בפטרסבורג. בימי מרד 1863 יצא לברלין, ושמע שם הרצאות באוניברסיטה. עם שובו לפולין חזר והתמסר לפעולה כלכלית. משנשא את בתו של סטניסלב קרוננברג לאשה התקרב לליאופולד קרוננברג. מלא רוח יזמה ונטיה מיוחדת לענין מסילות הברזל, מצא בקרוננברג שותף לרעיונותיו ונעשה שותף גם למפעליו. בשמו של קרוננברג הגיש בלוך לשלטונות את הצעת הבנין של מסילת הברזל הטרספּוֹלית. בידיעת קרוננברג קיבל בלוך את הזכיון לבנין מסילת הברזל ורשה־לודז' (Lodz Fabryczna). סכסוך עסקי הפריד בין שני הקבלנים הגדולים ועשה אותם מתחרים איש ברעהו. בלוך התמסר לבנין מסילות ברזל ברוסיה ויזם את הקוים איבנגוֹרוֹד (דמבלין) – דומבּרוֹבה, ליבּוה – רוֹמני, בריסק – קיוב, ואחרים. הוא עסק גם בעבודה ציבורית־כלכלית, ואחרי מותו של קרוננברג נבחר בלוך לזקן אגודת־הסוחרים בורשה.

הוא פירסם כמה חיבורים מדעיים בענייני כלכלה ותחבורה: המחקר ״מסילות־הברזל הרוסיות מבחינת ההכנסות וההוצאות של הניצול, מחיר המשלוח ותנועת המטענים" (1875), זיכהו במדליה בתערוכה הגיאוגרפית בפאריס. החיבור השני, ״השפעת מסילת־הברזל על המצב הכלכלי ברוסיה" (1878, 5 כרכים), תורגם לפולנית וצרפתית וזיכהו במדלית־זהב מיוחדת בתערוכה הלאומית בפאריס. ניתוח מדעי ברוח אוניברסלית־יהודית גילה בלוך בחיבורו ״המלחמה העתידה מבחינה טכנית, כלכלית ופוליטית" (6 כרכים, 1898). בלוך מתאר בו את ההשפעה הקטלנית של המלחמה על ההתפתחות הכלכלית של העמים, וקורא לישב סכסוכים בינלאומיים בדרך שלום. הספר תורגם לפולנית, גרמנית, אנגלית וצרפתית.

בלוך גילה ערוּת רבה גם לגבי השאלה היהודית. בימי המדיניות האנטישמית של אלכסנדר השלישי ברוסיה, לא נמנע בלוֹך מלהגן בגלוי על היהודים, וגם הגיש לשלטונות תזכירים בשאלה היהודית. תזכיר אחד שלו שהוגש לצאר על ידי מיניסטר הכספים וישנייגרדסקי, היה מכוּון להוכיח בחומר סטטיסטי את חשיבותם של היהודים לחיי הכלכלה בניגוד להצעת התכנית של הנציב לפולין, הגנרל־גוברנטור גורקו, שהוצעה לשם הגבלת זכויותיהם של היהודים בפולין, הצאר הסכים לחות־דעתו של בלוך, והגזירה נתבטלה.

את יחסו ליהודים הביע בלוך גם במחקרו ״השואת מעמדם החמרי והמוסרי של הפלכים המערביים, הולִיקוֹרוּסיים והפולניים" (5 כרכים, 1901). על יסוד השואה סטטיסטית של פלכי תחום המושב עם הפלכים שמחוץ לתחום וניתוח מצב היהודים מבחינת הריבוי הטבעי, הכלכלה, ההשכלה וכו', הדף המחבר את התקפותיה של הריאקציה הרוסית על היהודים ודרש לבטל את ההגבלות שהשלטון הטיל עליהם. הספר לא זכה לבוא בקהל, כי היה למאכולת־אש בשעת שריפה בבית־הדפוס, ולא ניצלו ממנו אלא 25 טפסים. גם המשלחת לחקר מצבם הכלכלי של היהודים בערי השדה – שי. ל. פרץ היה אחד ה״תיירים" שלה – נתארגנה על־ידי בלוך ובכספו. כן תמך בהוצאות הפריוֹדיות של י.ל. פרץ באידיש.


השתתפות יהודי ורשה בתעשיה    🔗

השתתפותם המכריעה של היהודים בבנקאות סייעה ממילא לחיזוק פעולתם התעשיתית. בכמה ענפים היו היהודים יחד עם בעלי־הון גרמנים, צרפתים ובלגים, חלוצי התעשיה ומניחי יסודותיה. הפולנים עצמם לא גילו יזמה וזריזוּת תעשיתית, בין מחוסר ההון הדרוש. בין מחוסר נטיה. ועובדה היא שבענף הטכסטיל, למשל, בלודז' ובערים אחרות, לא קמה עד חורבנה של פולין במלחמת העולם השניה אף פירמה פולנית אחת. להשתתפותם המוגברת של היהודים בתעשיה סייע גם תעריף המכס משנת 1870, שפתח את שערי רוסיה בפני התעשיה הפולנית, והגן עליה מפני יבוּא התוצרת הפרוּסית. רובה של התעשייה שבידי היהודים – פרט לתעשיה הטכסטילית – נתרכז בעיר ורשה ומקצתה נוסדה ברחבי המדינה על־ידי תעשייני ורשה. על חלקם של יהודי ורשה בתעשיה לענפי־יצורה השונים מעיד תזכירו של ועד הבורסה הורשאי מ־1886, הקובע כי ענפי התעשיה של טכסטיל, סוכר, נייר, משי, יערנות, טחנות וזיקוק משקאות הם בעיקר בידי יהודים.


המסחר והמלאכה היהודיים בורשה    🔗

חלקם של היהודים במסחר היה גדול מחלקם בתעשיה. למעלה מ־ 69% של הפעילים בענפי הכלכלה מבין יהודי ורשה עסקו במסחר ובמלאכה. כמעט כל מסחר התבואות, הבהמות ועסקי הקבלנות היו בידי היהודים. דין וחשבון רשמי משנת 1863 קובע שהיהודים מהווים רוב מכריע בין אנשי המסחר, בין בעלי החנויות והרוכלים; הטנדטאות והספסרות – כולן בידי היהודים. לעומת זאת היוו היהודים רק שליש מכל המוזגים בעיר־הבירה: עסק זה היה תלוי בחסדי הממשלה. אשר למלאכה היו מרוכזים היהודים בעיקר במקצוע ההלבשה, עיבוד המתכת, זהבוּת, שענוּת, מזון ודפוס. רוב בעלי־המלאכה היו עניים, ורק בכוח הזול של תוצרתם יכלו להתקיים. ואף־על־פי־כן היה מצב בעלי המלאכה היהודים טוב מזה שבערי־השדה. אם כי בכמה בתי־חרושת של יהודים עבדו פועלים יהודים, עדיין לא היה בדור ההוא פרולטריון חרשתי יהודי. חסרה לו לפועל היהודי הכשרה מקצועית, ובעל־התעשיה היהודי נמנע מלהעסיק יהודים בבית־חרשתו מטעמי שמירת שבת. ואף העובד היהודי העדיף את התנאים הקשים של מלאכה זעומה – בגלל האפשרות לעצמאות בעתיד הצפונה בה – על שעבוד כלכלי מתמיד בבית־ החרושת.


בתקופת הפוזיטיביזמוס הפולני    🔗

דיכוי תנועת־השחרור הפולנית בכידוני הריאקציה הרוסית הביא חלק מן האינטליגנציה הפולנית לידי שידוד־מערכה. תבוסת שתי מהפכות במשך דור אחד הביאה מן ההכרח בעקבותיה הלך־רוח ריאליסטי בקרב חלק מן הדמוקרטיה הבורגנית, שניערה את חצנה מן הרומנטיקה הלאומית, והמירה אותה באידיאל פּוֹזיטיבי וקוֹנסטרוקטיבי של בנין המולדת. אמנם הבורגנות הפולנית לא השלימה עם האֵמנסיפציה שניתנה ליהודים ב־1862 ובגלוי ובסתר לטשה את נשקה נגד האכּספּנסיה הכלכלית של הבנקאים, התעשיינים והסוחרים היהודים, והחצים היו מכוּונים במיוחד לעבר יהודי ורשה, שתפסו כבר בימים ההם את המקום הראשון במהלך ההתפתחות של פולין החדשה. דוקא הפוזיטיביסטים היו מבחינה זו רומנטיקאים, ועליזה אורז’שקו ואלכסנדר שויינטוֹכובסקי בחרו להם כטיפוסים ליהודים לוֹיאליים אנשים מ״פולין ההיסטורית", משטחי האכספּנסיה המזרחית שלה. המציאות של מאורעות החיים נגעה ביהודי ורשה ובפריפריה הגיאוגרפית־החברתית שלהם. כאן מתגבר תהליך הפוֹלוֹניזציה. השפה הפולנית נעשית יותר ויותר שפת המשפחה, החינוך והחברה בתוך הבורגנות היהודית. בשנת 1872 למדו בורשה 449 צעירים יהודים בגימנסיות הפולניות, והם היו שני שלישים ממספר כל הצעירים היהודים שלמדו בגימנסיות בכל שטח פולין של רוסיה. בעלי־ההון היהודים בורשה נעשים נדיבים לפיתוח האמנות הפולנית; האינטליגנציה היהודית נוהרת אל התיאטרון ואל הקונצרט הפולני; אפילו נשואי־תערובות נעשו שכיחים במשפחות הפלוּטוֹקרטיה היהודית.

תיאור בולט של הפלוּטוֹקרטיה היהודית בורשה והאידיאולוגיה הסוציאלית שלה תיאר הילארי נוסבוים מתוך אהדה מרובה לשכבה זו: ״שוה־זכויות לגבי החוק, רואה הישראלי הפרוגרסיבי העשיר את עצמו שוה חובות אזרחיות כלפי הציבור. הדת והמוצא יש להם בעיניו ערך היסטורי, ואילו את צרכי המדינה ודרישות הכלל הוא רואה כצרכים שלו, כדרישות שלו, וחובה קדושה היא לו להשתדל למלאם. הוא משתמש בממונו כך, שבצד הרוחים המגיעים לו יביא תועלת גם למדינה: הוא רוכש מגרשים ריקים, מרחיב את העיר בונה בתי־חרושת, מניע את תעשית המדינה, משתתף בבנקים פרטיים. יחד עם זה הוא מפיץ השכלה, תומך באמנות, מסייע לספרות המדינה וממליץ על אמנים. הוא תופס מקום בכל האסיפות המדעיות, התועלתיות והחברתיות בדעתו הצלולה, בעצתו הנבונה ובישוב דעתו ההגיוני ונעדר־הפניות הוא רוכש את תודת חבריו הלא־יהודים. כמו־כן הוא נבחר למשרות־כבוד; אנו רואים אותו בבית־הדין באסיפת סוחרים ובועדים אזרחיים, ובכל מקום הוא ממלא ביושר, בהכרת כבוד ובנימוס את התפקידים המוטלים עליו, היה משתתף באופן פעיל בעניני קהילתו, מכניס סדר ומשטר במוסדותיה, נותן קצב תקין למהלך עסקיה, מקפיד על שלמות קרנותיה וע“י כך הוא רוכש עלי דפנה חדשים בזר־תהילתו” – – – (״מתוך תיק אחד הותיקים״ עמוד 19).

זה הוא תיאור אידיאלי של חוג היהודים המתבוללים בורשה, שאי־אפשר היה לתארו במקום אחר בפולין, חוץ מקראקא, – מעבר לגבולה של פולין הקונגרסאית.

החוג הזה היה נושא הפוֹלוֹניזציה בפועל, ההתבוללות החברתית־כלכלית. על־יד החוג הזה פעלו עוד שתי אוֹריינטציות אסימילטוריות אחרות: של חוג המשכילים־המתקדמים מסוגם של דניאל נייפלד או הילארי נוסבוים שהתכוונו לשמור על המסורת ועל היחוד הדתי של היהודים, וחוג של אסימילטורים קיצונים, שהטיפו להתבוללות גמורה ולניתוק הקשרים עם ״המוני־ העם החשוכים".

כלי המבטא של המשכילים־המתקדמים היה עתה השבועון „איזראליטא" שהיה קיים ארבעים שנה ומעלה (1866–1908). עורכו היה מורה עברי וסופר, שמואל פלטין, יליד מריאמפּול (1831–1896). פלטין פירסם סדרה של מאמרים ב״יוּטרז’נקה“, ואחרי חיסולו הוזמן לערוך את ״איזראליטא”. השבועון שנוסד לשם התגוננות מפני ההתקפות הצוררות של יאן ילנסקי וחבריו, דגל בשם האידיאלים של הפצת ההשכלה וההתבוללות התרבותית. בניגוד לקודמו היה ״איזראליטא" עתון לוחם ותקיף ונלחם בעקביות – פרט לתקופה קצרה שנערך בידי נחום סוקולוב (1903–1904) – לאידיאל ההתבוללות התרבותית והחברתית של היהודים בקרב העם הפולני.

אַפּיזוֹדה גרידא היתה הופעתו של השבועון ״ווארשויער יידישע צייטונג", שהופיע בשפה היהודית בעריכת הלל גלייטשטרן, העתון נערך ברוח ההשכלה והתקיים פחות משנה (1867–1868).

המשכילים־המתקדמים הפיצו רעיונותיהם תחילה ב״יוּטרז’נקה" ועכשיו ב״איזראליטא" ללא הצלחה יתירה. בשביל האינטליגנציה הפרוגרסיבית הצעירה היה השבועון יהודי למעלה מן המידה הדרושה, ואילו המוני־העם לא הבינו שפתו ולא נהו אחרי רוחו האסימילטורית.


הריאקציה לפוזיטיביזמוס הפולני    🔗

הריאקציה לפוזיטיביזמוס הפולני לא בוששה לבוא. הספרות היפה הפולנית התחילה להעלות טיפוסי יהודים שליליים בתיאורי החיים הסוציאליים והמשפחתיים. הסופר קלמנט יונושב (שניאבסקי) הבליט בסיפוריו וברשימותיו יחס של לגלוג ובוז ליהודים, שהשפיע לרעה דוקא משום שהיה מרוסן במידה הגונה של הוּמוֹר. תיאורי־אגב של טיפוסי יהודים בלתי־סימפטיים אנו מוצאים אפילו אצל טובי הסופרים והדרמטורגים הפולניים (בּוֹלסלב פּרוּס, יוזף נז’ימסקי, זיגמונט סרנצקי, מריאן גבלביץ).

ההתנגדות של החוגים השמרנים־בורגנים־קתולים ליהודים ולהתחזקותם בכלכלה ובתרבות הפולנית נתבלטה ביותר בפובליציסטיקה הפולנית.


הפוגרום בורשה בשנת 1881    🔗

הפוליטיקה הריאקציונית והאנטישמית הגלויה של הממשלה הרוסית סמוך להירצחו של אלכסנדר השני ב־1881, נתנה את אותותיה גם בפולין, ונחשול פרעות־הדמים בדרומה של רוסיה ב־1881–1882 לא פסח על פולין. ב־25 בדצמבר 1881 – יום אידם – פרץ בורשה פּוגרום, שהוכן על־ידי אנשי השלטון ובוּצע בידי אספסוף עירוני ובריונים שהובאו מן החוץ. אמתלה לפוגרום שימשה בהלה שקמה בכנסיה ״שויינטוֹ־קרז’יסקה", שגרמה לה התעלפות של אשה בשעת הפולחן. הפוגרום נמשך שני ימים, מצהרי יום א' עד צהרי יום ג' ועלה וירד כגעש ברחובות מאוכלסי יהודים וברחובות מעוטי יהודים. בגז’יבוב, וביחוד בנלבקי, פעלה הגנה־עצמית יהודית שהבריחה את הפורעים. השלטונות היו פּסיביים. יש אומרים שפועלים לא השתתפו בפרעות ובמקום אחד אף פיזרו את ההמון. שלושה יהודים נהרגו, 24 נפצעו, ונשדדו כ־1500 דירות וחנויות של יהודים. הנזק החמרי נאמד במיליון רובל ומעלה (ההערכה הרשמית היתה… שמונים אלף רובל). סבלו בעיקר סוחרים זעירים, חנונים ובעלי־מלאכה עניים. כמה פורעים הועמדו לדין ובני־הנעורים ששדדו את רכוש היהודים הולקו לעיני הוריהם. הדי המעשה לא שככו בציבור היהודי וגרמו לתסיסה פנימית רבת היקף והשפעה.


תגובת הציבור הפולני    🔗

תגובת הציבור הפולני על הפוגרום היתה שונה. שימשו בו בערבוביה ציניות. אדישות ורגשות הומניים. אגודת הסוחרים הורשאית, שנתכנסה לפי פקודת ראש העיר ב־29 בדצמבר 1881, החליטה – על סמך האינפורמציה הרשמית של השלטונות – להביע תודה לגנרל גוּבּרנטור על ״דיכוי הפרעות“. אחד המשתתפים באסיפה (ורנר) עמד על הנזק הנגרם על־ידי מאמרי־הסתה הנדפסים בעתונות, והנריק נתנזון מצא לטוב להעיר, כי קבלת החלטה רשמית כזאת עלולה להקניט את העתונות. לשם פשרה הוחלט לבוא לידי הסכם ידידותי עם מערכות העתונים שלהבא יימנעו מן ההסתה. אפיינית היא ההחלטה (הנטקה). ״שכל בעל־מלאכה, שוליה, צוער, תלמיד וכל עובדי המוסדות, משרת, רץ, עגלון וכו', חייב להופיע במוסדו בכל חג, וביחוד בזמן מהומות, שאם לא כן יהא אחראי למהומות כאחד המשתתפים בהן”. כמו־כן החליטה אגודת הסוחרים בורשה לנדב מקופתה סך אלף רובל לטובת נגועי הפרעות.

החוגים הפרוגרסיביים של הציבור הפולני הגיבו במחאה על מעשה הזועה ומביימיו. סייע לכך הרושם הרע שהפוגרום עורר באירופה המערבית. כמו־כן הוקם ועד ״להושטת עזרה לנפגעי הפרעות", שאסף סכום כסף ניכר.

ביטוי נעלה לרגשות שהיו מהלכים בחוגים הללו ניתן על־ידי הסופרים עליזה אוֹרז’שקו בקונטרס היהודים והשאלה היהודית" שפורסם ב־1882. המחבּרת התקוממה על מוסר האגרוף, והגנה על היהודים, אם כי – ככל אנשי הפרוגרס ברורה – ראתה בהתבוללות את הפתרון היחיד לשאלת היהודים. ״כל כמה שאי־אלה ספרדים – כתבה אוֹרז’שקוֹ – מדכאים ומשמידים אי־אלה מאוּרים, המאוּרים סובלים מזה, אולם הספרדים לוקים שבעתים“. המשוררת מריה קוֹנוֹפניצקה פירסמה בשנת 1890 – בהשפעת הפוֹגרוֹם – את הסיפור ״מנדל גדנסקי”, והעלתה בו את הפוגרום לדרגת טרגדיה כל־אנושית. אותו סיפור נדפס תחילה בבטאון הפרוגרסיבי הפולני ״קראי" (מדינה) שהופיע בפטרסבורג: האווירה בורשה לא היתה נוחה לסיפורים מסוג זה.


אלכסנדר שויינטוכובסקי    🔗

באומץ־לב ובסגנון לוהט הוקיע הסופר העתונאי הפרוגרסיבי אלכסנדר שויינטוֹכוֹבסקי בפראבדה" (אמת) שלו את האשמים האמיתיים בפוגרום: ״כל זמן – כתב ‘ציר האמת’. ראש הדמוקרטיה הפרוגרסיבית בימים ההם – שבּוֹלסלב פּרוּס יהא רשאי לכתוב, כי ‘הפרולטריון היהודי מרמה את עמנו מנצל אותו, משחית נפשו, עושק אותו, צורם את אזנו בז’רגון שבפיו, פוגע בכבודו ביהירות צינית’, כל זמן שאין כל אוהבי האמת רוצים להשלות את נפשם ב’הרמוניה' ו’באהבה אידיאלית‘, שאינן אלא בדיה של סנטימנטליות תפלה, כל זמן שחיים זה בצד זה שני סוגים אתניים שונים לגמרי, העוֹינים זה את זה – יכולים להישנות מאורעות דצמבר בכל רגע, כשתירדם עֵרנוּתם; במקום לשקר, לצמצם את חוג המשתתפים במהומות ולהעמידם על ‘כנופיה קטנה’ ו’אספסוף חמסנים’. מוטב להשלים עם המחשבה, שהשריפה הקיפה חוגים רחבים של האוכלוסיה הנוצרית".

שויינטוֹכוֹבסקי ראה את אֵש השריפה, אך לא ידע לכבות אותה. את תרופתו לקח ממרקחת ״הרפורמה המוסרית", כגון ביטול הקהילות – מקור ההתבדלות היהודית – חינוך הנוער ברוח התרבות הפולנית, התמזגות תרבותית עם העם הפולני, וכו'. ראייתו היתה שטחית ולא הגיעה לשרשי הנגע שבשנאת ישראל. לא ייפלא, שכעבור זמן קצר נצטרף שויינטוכובסקי לאותם חוגים עצמם ונעשה לאחד ממבעירי־אֵש השריפה האנטישמית בפולין בשם הפרוגרס הקדוש.

רוב העתונאים ועסקני־הציבור נקטו בשיטה של הטלת האשמה על כנופיות פרחחים, על הפועלים ואפילו על היהודים עצמם. כשהציע יאן בלוך ב־27 בדצמבר, ביום האחרון לפוגרום, לבקש מן הממשלה שתנהיג מצב צבאי ותתלה את הפורעים ״למען ישמעו וייראו“, התנגד לכך הגראף לודויק קראשינסקי בטענה, כי אשמה בכך כנופית פרחחי רחוב ומנוּולים, אך לא האוכלוסיה הנוצרית. הוא התנגד להקמת ועד מיוחד לעזרת נגועי הפרעות. כשפנה ההיסטוריון הפולני־היהודי הילארי (הלל) נוסבוים לידידו הסופר יוזף איגנצי קראשבסקי, שיחוה את דעתו על המאורע, השתמט קראשבסקי מתשובה וגינה את היהודים על התבדלותם הלאומית. כל העתונות הפולנית. פרט ל״פראבדה”, חרכה באש הפרעות את צידה האנטישמי.

מקום מיוחד בחבורה זו תפס יוזף פוֹטוֹצקי, המו"ל של השבועון הסוציאליסטי “Glos,, (הקול), שנוסד ב־1886. חסיד הסוציאליזמוס המעמדי, שינה פוטוצקי מעט־מעט את עורו והגיע ללאומנות קיצונית, ברוח ה״ליגה הפולנית” (נוסדה ב־1886). ליגה זו הכשירה את הקרקע לצמיחתה של המפלגה הנציונל־דמוקרטית (ה״אנדקית"), שנוסדה ב־1897. מסקנותיו הלאומניות־גזעניות של פוטוצקי הרגיזו את המתבוללים והביאום לידי הרהורים קשים, לדעתו פשטה ההתבוללות את הרגל, באשר אין בכוחה לבטל את הניגוד הפסיכולוגי המבדיל בין האינטליגנציה הפולנית והיהודית. נוסף לניגוד הכלכלי ביניהן. האינטליגנציה הפולנית היא פולנית היסטורית, ואלו האינטליגנציה היהודית היא פולנית תרבותית בלבד.


יילנסקי וחבריו    🔗

בורשה היה המרכז של שנאת־ישראל בפולין בנוסחה החדש. נוסח המערב: מלחמה ב״השתלטות היהודים" על החיים הכלכליים, חדירתם למקצועות החפשיים וכן ״השתלטותם על התרבות“. בראש שונאי ישראל באותו דור עמד הפובליציסטן יאן יילנסקי, עורך העתון ״רולה”, אשר מיום היוסדו ב־1883 נעשה לבטאונם של החוגים הקלריקליים־הריאקציוניים בשנאתם לישראל.

מבין חבריו לדעה של יילנסקי קנה לו שם תיאודור ייסקה־חוֹינסקי, אשר לחם ביהודים בעטו לפי שיטותיהם של האנטישמיים בגרמניה.


״הליטואקים"    🔗

הזדמנות מיוחדת להתפרצות האיבה ליהודים ניתנה לחוגים הריאקציוניים בשנת 1886. ב־1885 הוקמה בורשה ועדה לשם חקירה, אם ובאיזו מידה רצוי להנהיג בפולין את החוקים המגבילים שחלו מ־1882 ואילך על היהודים ברוסיה. יאן בלוך והנריק נתנזון, שליחי ועד־הבורסה, שעמד על משמר בעלי־ההון הגדולים בפולין, ערכו תזכיר בו העלו על נס את פעולתם רבת היזמה והתועלת של היהודים, בייחוד במסחר ובתעשיה, מתוך הדגשת־אגב שה״אלמנט המקומי המקורי״ עדיין לא קנה את מלוא הכושר למקצועות אלה. הערה זו עוררה התמרמרות מרובה בעתונות הפולנית והוסיפה שמן למדורה האנטישמית. ״איזראליטא" הגיב על ההתקפות בשתיקה. ״זעם העם" הפולני ביקש לו שעיר לעזאזל חדש, ומצאו ב״ליטואקים".

חופש התנועה שניתן ליהודים בתוקף החוק מ־1862, משך למחוז הויסלה הרבה יהודים מליטא שלא מצאו אחיזה כלכלית במקומם. ״הליטואקים" הללו שבאו מליטא ומאוקראינה ומרוסיה הלבנה, הלכו בעיקר לערים הגדולות. לתעשיה ולמסחר בורשה ולודז'. הם באו לפולין בעיקר אחרי גל הפרעות משנת 1882 ואילך, וביחוד אחרי גירוש מוסקבה משנת 1891. הם הביאו אתם נסיון מסחרי ברוסיה, ובידיעתם את השוק ברחבי האימפריה סייעו במידה רבה להידוק הקשרים המסחריים בין רוסיה ופולין, ביחוד בהפצת מוצרי הטכסטיל הפולני בשוקי רוסיה. מבחינה לשונית־תרבותית נתאקלמו המהגרים החדשים עד מהרה בפולין, ונתערו בחייה התרבותיים והציבוריים. האנטישמיים הפולנים פתחו בהתקפה שיטתית על המהגרים האלה, שנקראו בבוז בשם ״ליטואקים“. הנימוק העיקרי שהופנה נגדם היה הנימוק הכלכלי: תפיסת עמדות־המפתח בכלכלה הפולנית ודחיקת רגלי הפולנים מן המסחר והתעשיה. נימוק אחר היה פוליטי־לאומי: ״הליטואקים” הם אלמנט זר, המשמש מכשיר לרוּסיפיקציה של פולין.

ורשה נטלה חלקה ב״ליטואקים" שסייעו בבנין כלכלתה של העיר, ועל אף התבדלותם הראשונה בציבור – מתנגדים ומשכילים בקרב חסידי פולין ומתבולליה – הסתגלו מהר לסביבה החדשה והשפיעו גם מרוחם בעיצוב החברה היהודית. ורשה נטלה את הלקה גם בהתקפת הפולנים על היהודים, במסווה של התקפה על הליטואקים.


רומן דמובסקי    🔗

ורשה היתה כמו־כן מקום פעולתו ומרכזו של האיש המרכזי בתנועה ה״אנדקית" ומבסס האידיאולוגיה שלה – רוֹמן דמוֹבסקי, שהשקפותיו ההיסטוריוסופיות והפוליטיות בשאלה היהודית היו לקו ולמשקולת לעיני הריאקציה הפולנית עד ימינו אלה. מתוך ניתוח קר ורציונליסטי של המציאות הפוליטית והכלכלית של העם הפולני ושל הניגוד התרבותי־היסטורי והנפשי הקיים בין הפולנים לבין היהודים, שאין ביניהם אפשרות של פשרה, בא דמובסקי לידי מסקנה, כי יש להילחם ביהדות, המהווה גורם אנטי־פולני הרסני. השפעתה של השקפה זו בראשית המאה העשרים הביאה לידי זעזועים קשים בחיי היהדות הפולנית.


יחס הסוציאליזמוס הפולני אל היהודים    🔗

יחס הסוציאליסטים המאורגנים בפולין אל פתרון השאלה היהודית היה מיוחד במינו. במפלגת־הפועלים הראשונה ״פרוֹלטריאט“, שנוסדה ב־1881, היו כמה מנהיגים יהודים, ביחוד התיאוריטיקן של המפלגה, סטניסלב מנדלסון, בן למשפחה מתבוללת עשירה בורשה וחתנו של נחום סוקולוב ושמעון דיקשטיין (יאן מלוֹט), מחבר קונטרס־התעמולה ״מי מתפרנס ממה”, שתורגם לכמה שפות וגם לאידיש, על־ידי ש. רבינוביץ, והיה אחד הקונטרסים הסוציאליסטים הראשונים בשפה זו (1890). המפלגה הסוציאליסטית הפולנית פּ. פּ. ס. שנוסדה ב־1892, הכירה, כמוה כ״פרולטריאט", בזכותו של שויון־זכויות ליהודים, אולם שתיהן לא הודו באפיוֹ הלאומי ובאינטרס הלאומי של הפועל היהודי. הפּ. פּ. ס. לא רצתה להשלים עם שום גילוי־עצמאות בתנועת־הפועלים היהודית.


המתבוללים הורשאים בסוף המאה הי"ט    🔗

פּ. פּ. ס., שבראשה עמדו כמה יהודים בעלי משקל והשפעה, שמרה בעקשנות דוֹגמטית על עמדתה הפרו־אסימילטוֹרית בשאלה היהודית, ונמנעה באותו דור מכל שיתוף־פעולה עם תנועת־העבודה היהודית. אמנם, במידה רבה היו אותם יהודים שבין חבריה ומנהיגיה אחראים לאוריינטציה הזאת.

בסוף המאה הי"ט עדיין עמדה ההתבוללות בורשה – המעשית והרעיונית – בשיא זהרה. שלטון הקהילה בעיר־הבירה נמצא בידי המתבוללים, והמשמרים והחסידים היו גרוריהם בעניני ציבור. התנועה הלאומית עדיין היתה בחיתוליה, ולא הדריכה עדיין את מנוחתם של ראשי הפלוּטוֹקרטיה והאיני טליגנציה המתנכרת.

ואף־על־פי־כן כבר מסתמנת אותה שעה ראשית שקיעתה של ההתבוללות. בציבור הפולני, כפרוגרסיבי כשמרני, נתחוורה הדעה שלא תיתכן טמיעתו של עם שלם. יותר ויותר נתקבלה ההשקפה שסכנה צפויה לחברה הפולנית מן ההתבוללות הפורמלית, החיצונית, ״המיהדת יותר את הפולנים משהיא מפלנת את היהודים“. לא ערבה לחכם של המתבוללים עמדתו ״המשונה” של הפּוּבּליציסט הפרוגרסיבי אלכסנדר צ’רנובסקי, אשר בקונטרס שלו ״מחקר על היהודים" הביע עוד ב־1880 את הדעה, כי אין היהודים עדה דתית, אלא עם; ומשום כך יש להעניק להם זכויות לאומיות בפולין.


שלטון המתבוללים והחסידים בקהילת ורשה    🔗

המתבוללים היו בודדים וחלשים בחזית החיצונית, וביקשו להתבצר בחזית הפנימית, וקודם כל – במצודת השלטון האוטונומי של יהודי ורשה, בקהילה. ועד הקהילה היה לפי החוק ועד בתי־הכנסת, ומשום כך היתה זכות הבחירה לקהילה, עד שנת 1871, למתפללים בבתי־הכנסת ובתי־התפילה. כל מאה מתפללים היו בוחרים בשני בוררים, ואלה היו בוחרים מקרבם מועמדים. שמהם היו 7 הברים ו־7 סגנים טעונים אישור השלטונות. מכיון שסדר־בחירות זה נעל את דלתות ועד הקהילה בפני המתבוללים, שלא היו בין המשכימים לתפילה, השתדלו אצל הממשלה והניעו אותה להתקין תקנות חדשות לבחירת חברים לועד הקהילה. לפי התקנות החדשות לא המתפללים היו הבוחרים, אלא כל יהודי ויהודי ששילם מס־קהילה שנתי במכסת 15 רובל. החברים בועד הקהילה נבחרו לשלוש שנים. הסדר החדש הזה גזל את זכות הבחירה מאלפי יהודים עניים: בקרב אוכלוסיה יהודית בת 90,000 נפש בחרו רק 600 משלמי מס. וכך נמסר שלטון הקהילה בידי אמידים, מהם חרדים, מהם פרוגרסיביים. סדר זה גרם לברית בין המתבוללים ובין החסידים והחרדים, שפתחה לפני המתבוללים את שערי הקהילה והבטיחה להם רוב בועד. שלטון המתבוללים והחסידים בקהילה הפך לאוֹליגרכיה של תקיפים, שמשלו כמעט יובל שנים בועד הקהילה הורשאית.

מה איחד את שני הזרמים המנוגדים האלה? תשובה ממצה על שאלה זו נתן האידיאולוג של המתבוללים הילארי נוסבוים (ב״תיק אחד הותיקים"): ״המתקדמים מסתפקים בכיבוש מוסדות־ הצדקה ומשרות הקהילה, הדורשים נציגות־כבוד בפני השלטונות, ואין הם כופים השכלה (על האוכלוסיה) מתוך תקוה, שרוח הזמן יעורר את האחים הנרדמים. ולעומתם החרדים אדישים ואינם עושים דבר למען ההשכלה או נגדה. הם מרחמים על יריביהם, אך אין הם שונאים אותם. שומרים בשתי ידיהם על מנהגיהם ומסורותיהם הדתיים, בלי להפריע לסדרי הקהילה החדשים, לתיקוניה ולחידושיה. יחס הסובלנות המדומה הזה של שני מעמדות המרוחקים זה מזה מרחק של מאה שנים. ריסון מוצלח זה של התפרצויות הדדיות, של קנאות קיצונית ופרוגרס מתקדם דיכוי חיצוני זה של מלחמת ההשקפות והעקרונות בחיים הקהילתיים כלפי חוץ, היתה צורתם שונה לגמרי בחיים הפרטיים, המשפחתיים, הביתיים. כאן גבהה חומת־מבצר חוצצת בין אנשים מחוסרי־השכלה, מחוסרי ערך ומעמד בציבור, ובין אנשים נאורים בעלי השפעה וקסם של מעמד חברתי. כמעט שאין בית מתקדם או עשיר שיכבד אחים אורתודוכסים, ולו גם יקשרו אותם יחסי ידידות ורעוּת, קרבת משפחה ועניני מסחר. משפחת המתקדם העשיר חותרת למרום החברה במדינה, לספירות עליונות, ומקיפה את עצמה באנשי מדע, אמנות, רכוש וערך לאו דוקא מבני דתה, ובחוג כזה היה היהודי המפגר כעין אנוֹמליה, ונוכחותו היתה מעוררת דיסהרמוניה ואי־רצון הדדי. גם ביתו של היהודי החרד היה סגור בפני אחיו המתקדם, שהיה מוצא בסביבה זו, באופן הדיבור ובמנהגים שבה, אנכרוניזם בלבד, המעורר לעג ואירוניה מרה".

עד מהרה מצאו החסידים הזדמנות מיוחדת לנצל את בריתם עם המתקדמים. במשך עשרות שנים נשתרשה בקרב עדת ישראל בורשה המסורת של רבנים־כוללים מבין ה״מתנגדים“. אחרי ר' שלמה ליפשיץ, בעל ״חמדת שלמה”, שלא התערב בעניני פוליטיקה, ישבו על כסא הרבנות של ורשה ר' חיים דוידזון ור' דובריש מייזלס, שני ה״מתנגדים״ המובהקים. החסידים לא העזו לחתור תחת שני האישים הדגולים האלה, ששמם היה ידוע לתהילה בכל רחבי המדינה. אולם משנבחר ב־1870 הרב יעקב גזונדהייט לרבה של ורשה, אחרי מותו של הרב מייזלס, מצאו החסידים את שעת־הכושר לגבות את חובם. אכן, ר' יעקב גזונדהייט היה מועמד לרבנות ורשה כבר בשעה שנבחר ר' דובריש מייזלס, ומתנגדו אז היה ראשם של חסידים, ר' איצ’ה מאיר אלתר מגור.


ר' יעקב (יוקל) גזונדהייט רבה של ורשה    🔗

ר' יעקב גזונדהייט, בעל ״תפארת יעקב“, היה תלמיד ישיבה בורשה והיה גדול בתורה, ולפי הצעת ועד בתי הכנסת נתאשר על־ידי השלטונות לכהונת הרב. מיד אחרי היבחרו התחילו החסידים לחתור תחתיו ברשת דיבות ועלילות. בכתב־פלסתר אנונימי שהפיצו בציבור דרשו החסידים את פיטוריו בטענם, כי רב שלא נבחר על דעת כל הקהל אינו ראוי לאֵמון. ביחוד השתדלו להקדיח את תבשילו של הרב שהוא מקיל בעניני שחיטה וכשרות, ואת פסקיהדין המקילים שלו תיארו כמעשה קנוניה עם הקצבים. גם ה״מתנגדים” לא טמנו ידם בצלחת, וברשות השלטונות הדיחו מבתי המטבחים והאטליזים את כל אנשי שלומם של החסידים, ודבר זה הוסיף שמן למדורת הפירוד בין שתי הסיעות. החסידים החליטו להשחיר את פני הרב בעיני הממשלה ולהדיחו על־ידי כך מכהונתו. לשם מטרה זו התקרבו אל אישים בעלי השכלה ובעלי עמדה בציבור ובחוגי הממשלה – למתבוללים ולמתקדמים. בבחירות לועד בתי הכנסת, ב־1871, עלה בידם להכניס להנהגת הקהילה נציגות חדשה, רובה ככולה משכילית־אסימילטורית, עם ד"ר לודויק נתנסון בראש. המתבוללים רימו את אנשי בריתם ומ־14 חברי הועד לא נבחרו אלא שני חסידים בלבד; אך בבחירות אלה ביצעו החסידים את זממם. ועד בתי־הכנסת החדש, שנקרא מעתה באופן רשמי בשם ועד הקהילה, הכניס בפעולתו תקנות ארגוניות חדשות, שהיו מכוונות להרבות את עצמאות הועד ולצמצם את סמכותו של הרב, שלא היה בעיני חברי הועד, אלא פקיד הכפוף לשלטונם. באין ברירה פנה הרב במחאות ובקובלנות אל השלטונות. הדבר גרם לפירוד עמוק בינו ובין הועד, שראה צורך לדרוש מן השלטונות את פיטוריו של הרב הכולל.

ברית זו שבין החסידים והמתבוללים גרמה בסופה לביטולו של מוסד הרב הראשי בפולין: הרב גזונדהייט היה הרב הכולל האחרון לורשה ולפולין כולה. המשרד לענייני דת, שקם עתה, היה כלי שרת בידי ועד הקהילה. התנועה הלאומית, שראשית גיבושה הל בשנות התשעים, עדיין לא כבשה לה מעמד והשפעה ברחוב היהודי. הזרמים הסוציאליסטיים שעמדו בראשית צמיחתם – לא היה רישומם ניכר בעם. המתבוללים והחסידים משלו איפוא בקהילת ורשה באין מפריע ובאין מכלים.

בסוף המאה הי“ט עלו ההדים הראשונים של מאבק הכוחות הדמוקרטיים עם שלטון הריאקציה בקהילה. במידה שהרעיון הלאומי נשתרש בלבם של יהודי ורשה, בה במידה נחלש מעמדם של השליטים בקהילה. במלחמתם גינו הלאומיים בעיקר את שיטת הבחירות, ששימשה מקור לסילוף דמותה של הנציגות היהודית ולשרירותם של התקיפים. עוד בשנת 1888 הגיש החסיד קרקואר קובלנה לראש־העיר סטרינקביץ על הפרת החוק בבחירות לקהילה: אל הקלפי באים אנשים בעלי 100 כרטיסי־בוחר ובקולות האלה הם בוחרים את מועמדיהם. ראש־העיר דרש ביאורים מראש הקהילה ד”ר לודויג נתנסון. נתנסון הודה שאמנם נהוג הדבר בבחירות, ואם כי יש בזה משום סתירה לחוק, הציע שבתנאי המציאות היהודית יורשה לכל בוחר להצביע בחמישה כרטיסי־בוחרים. ראש העיר אישר את הצעתו, ומאז הונהגה בבחירות לקהילה שיטת יפוי־כוח (״פּלניפּוטנציה"), שפתחה פתח לאלימות ולשחיתות של בעלי־השררה והבוחרים־את־עצמם. בנקאים ובעלי הון לחצו על הסוחרים בכוח האשראי, נותני־עבודה סחטו כרטיסי־בוחר מעובדיהם באמצעי כפיה. ורבים קנו את כרטיסי־הבוחר בכסף. הבחירות לקהילה היו אחד הדפים הקודרים ביותר בתולדות הקהילה הורשאית. רק בראשית המאה הכ' התחילה המלחמה המאורגנת של הציונים בשליטי הקהילה, מלחמה שהביאה לידי נצחונה של הדמוקרטיה.


ל. קרוננברג    🔗

דור עלייתם ושלטונם של המתקדמים־המתבוללים בקהילת ורשה העלה כמה דמויות טיפוסיות, אישים שהצטיינו בפעילותם בשטח הכלכלה, העסקנות הציבורית והתרבות. טיפוס זה עבר ואיננו, אישיות בולטת בחברה היה הבנקאי ל. קרוננברג. לפי תיאורו של ההיסטוריון י. שאצקי היה קרוננברג אדם מוגבל, חסר־השכלה, ונוסף לזה בעל גאוה; ככל עושי הון קפץ בכל מקום בראש. בער באש של אמבּיציה לוהטת למלא תפקיד נכבד לא בחיים הכלכליים בלבד, אלא גם בחיים הפוליטיים. אם יאנוס היה כפול־פנים. נתברך קרוננברג בכפל כפלים. בין ״האדומים" נשבע שבועת אמונים להילחם עד ״טיפת־הדם האחרונה" למען ״פולניה רסטיטוטה" משנת 1772; בקרב ה״לבנים" היה בעל חשבון מעשי שבמעשי, שצינן וטיהר את דמו הלוהט מחלומות רומנטיים, וקרא להתחשב עם המציאות שבפוליטיקה. בקרב יהודים ראה את עצמו כיהודי, אף־על־פי שהיה מומר, ובקרב נוצרים ראה את עצמו נוצרי אדוק ההולך בכל יום אי עם כל משפחתו, כמעט באופן הפגנתי אל הכנסיה הפרוטסטנטית שברחוב קרולבסקה. הציבור הפולני הביט עליו כעל נציגם האמיתי של היהודים המתקדמים בפולין, כסוחר טוב ומארגן נפלא ידע קרוננברג – על־ידי מתן הלואות לסוחרים בתנאים נוחים ועל־ידי המונופּולין של תעשיית הטבק בכל המדינה – למשוך לצדו גם את הפולנים וגם את היהודים. בעיני החברה הפולנית, שחלמה על עצמאות כלכלית, עלה קרוננברג למדרגת גיבור לאומי הודות לחידושיו בשדה המסחר והתעשיה של פולין. הממשלה הרוסית ראתה בו אדם משלה, שהוא יותר מדי מעשי ותלוי בה כדי שייגרף במים הזידונים של הזרם הלאומי־הרומנטי. קרוננברג נקט בכלל; לא להפסיד שום צד, לחיות בשלום עם כל אחד ואחד, ולפלס דרכו בים האידיאולוגיות בין צוקי־סלע קיצוניים.


מתיאש רוזן    🔗

האישיות המרכזית בתקופה שבין שתי המרידות היה מתיאש רוזן (1804–1866), בנו של הבנקאי יצחק שמעון רוֹזן. הוא גמר את חוק־לימודיו בליציאון, שנוסד על ידי הגרמנים בורשה. חבריו לבית־ספר היה אנטוני אייזנבּוים והקומפּוזיטור הפולני המהולל פרדריק שוֹפּן, רוזן קיבל גם חינוך עברי ברוח ההשכלה, כתב בנעוריו שירים עבריים וחתם על ספרי ההשכלה.

אחרי מות אביו הגדיל עסקו ורכושו על־ידי שיתוף עסקים עם ל. קרוננברג. בנדבותיו שפיזר ביד רחבה לטובת מוסדות־תרבות פולניים קנה לו שם של פטריוט פולני; אולם היה עֵר גם למצבה של דלת העם היהודי ולא חשך ממנה מעשי צדקה וחסד; ביחוד הצטיין בפעולתו וביזמתו בענין בתי־המחסה לילדים בורשה, בהקמת מושב־זקנים וביסוד בתי־ספר עממיים לילדי ישראל. ב־1841 נבחר רוֹזן, כנציג בית הכנסת ה״גרמני", לראש הקהל. אם כי היה משכיל לא נהג יחס דוגמטי בצרכי העדה וידע להעריך גם מוסדות־חינוך דתיים, כמו בתי תלמוד־תורה, אך דאג להכניס לתוכם קצת לימודים חילוניים. הוא ״סייע״ גם לשטיבלך של חסידים וחברות־צדקה בלתי־לגליות בהשגת אישור חוקי מן השלטונות. כשהוקמו בורשה בשנות האחוה הפולנית־יהודית בתי מחסה לילדי־ישראל מוזנחים ומיותמים, הציע ראש הצדקה המרכזית (הפולנית) בורשה הנסיך לוּבוֹמירסקי לחנך את ילדי ישראל במוסדות משותפים יחד עם הילדים הנוצרים. אולם רוזן, למרות מגמתו הפוֹלוֹניזטורית. דחה את הצעת הנסיך מתוך הדגשה, שבין ילדי הפולנים והיהודים ישנו לא רק הבדל דתי, אלא גם פסיכי.

מתיאס רוזן, אם כי תפס עמדה מכובדת בחוגי השלטונות ובחברה הפולנית, היה יהודי נאמן וחם־לב, שחרד למצוקת עמו וחש לרוחתו.

כאיש־מעשה שהיה רחוק מכל דוֹגמטיות ביקש להקל את סבלות היהודים על־ידי מפעלים קונסטרוקטיביים בשטח המלאכה והצדקה. ואמנם רוֹזן דאג לדור הצעיר היהודי בתנופה רבה של נדבן רחב־לב ונבון־דרך.

פעילות יתירה גילה רוזן בשדה הקהילה היהודית. הוא הרים את קרנה, שיוה לה רמות מודרנית, הכניס בה סדר ומשמעת. הוא נלחם בעוז בשרירות־הלב של חברה־קדישא, הגדיל את מכסת המסים של עשירי העם, ביטל את זכות־היתר של חברי הקהילה, שהיו פטורים מטעם החוק מתשלום מס הקהילה וחתר לבסס את תקציבה על־ידי הגדלת ההכנסות.

ב־1846 התחיל רוֹזן מתעניין באמנסיפּציה של היהודים, ואף עמד בענין זה בקשרים עם משה מונטיפיורי, שהודות למאמציו ביקר בורשה.

בפברואר 1861 חתם יחד עם כמה אזרחים נכבדים על תזכיר שהוגש לצאר בדבר רפורמות. בימי ההפגנות של 1861 נבחר לחבר ״המשלחת העירונית" ופעל בה לטובת היהודים. פשרן, שקט ומתון בהשקפותיו, היה רחוק מן המדיניות הרדיקלית של אנשי המהפכה. הוא לא האמין בהצלחת המרד, ותמך בשאיפות הרפורמה של ויילוֹפּוֹלסקי והאוֹריינטציה הרוסית. ויילוֹפּוֹלסקי האיר לו פנים ולפי הצעתו נתמנה רוזן ב־1862 חבר ב״מועצת הממלכה" שהקים הנציב, הנסיך הגדול קונסטרנטין.

מגוונת ומסועפת היתה פעילותו של רוזן בשטחים שונים. יש לציין בין השאר, כי רוזן תמך בכספו – החל מ־1840 – בירחון הפולני המפואר "Bibljoteka Warszawska״ ואף פירסם בו מאמרים בשאלות כלכליות שונות. הוא שיתף בהחזקת הירחון גם את ליאופולד קרוננברג.


הילארי נוסבוים    🔗

הילארי נוסבוים, יליד ורשה (1820–1895), קנה לו בדורו שם כעסקן ציבורי והיסטוריון, ממסיימי בית־הספר לרבנים בתר“א, יסד בית־ספר לנערים ועסק בהוראה. ב־1842 נשא לאשה את בתו של הסופר המשכיל משה טננבוים, מחבר ״מטעי משה”. נוסבוים היה חבר באותו ועד של בית־הכנסת הגרמני, שהנהיג בו ב־1852 את הלשון הפולנית והזמין את חבר הועד יצחק קרמשטיק להטיף. אחרי מותו של מתיאש רוזן נבחר נוסבוים לראש בית־המחסה לזקנים ויתומים, והיה כמו־כן חבר בועד הקהילה, ובשנים 1852–1879 החזיק במשרות־כבוד שונות בקהילה. חשיבות מסוימת היתה לפעולתו הספרותית מדעית. מלבד התרגום הגרמני של ספרו האפולוגטי של משה טננבוים ״התלמוד בחשיבותו“, מענה על כתב־הפלסתר של א. בוכנר ״התלמוד באפסותו”, פירסם נוסבוים שני מחקרים לקורות העדה היהודית בורשה: ״מתיק אחד הותיקים של הקהילה היהודית בורשה" (1880,Zteki Weterana) ו״מסות היסטוריות על חיי היהודים בורשה“, וכו' (Szkice historyezne), המוֹנוֹגרפיה הראשונה על חיי היהודים בורשה החל מן המאה הי”ג ועד שנות השמונים של המאה הי״ט. כמו־כן חיבר נוסבוים ״היסטוריה יהודית ממשה עד הדור הזה" בחמישה כרכים (1888–1890); והשוב בו הכרך החמישי, על תולדות יהודי פולין. נוסבוים היה שייך לדור המתבוללים הפרוגרסיביים נלחם בקנאותם ובבערותם של ההמונים, וחלם את חלום ההתמזגות החברתית והתרבותית עם הפולנים. הוא לא השלים עם חיסולו של בית־הספר לרבנים. דרש לבטל את ה״חדרים" ולהקים במקומם בתי־ספר מתוקנים, קרא ליסד סמינריונים להכשרת מורים ולהקים חברת מפיצי השכלה (״מתיק אחד הותיקים"), ״שתעודתה נעלה ונכבדה מזו של הנהלת הקהילה, כי כל המפיץ אור (השכלה) בקרב המונים נבערים, מונע דלוּת וכל מיני מדוים גופניים ומוסריים הכרוכים בה". האידיאל האזרחי שלו היה – הישראלי הפרוגרסיבי, האוהב את ארצו (הפולנית), ממלא כחובה קדושה את כל תביעותיה… וקשור ליהדות.


מתיאש ברסון    🔗

דמות טיפוסית של מתבולל יהודי־פולני, שסימל את המסורת האידיאלית של אהבת ישראל ופטריוטיוּת פולנית היה מתיאש ברסון (1823–1908). ברסון נתחנך בורשה והשתלם באוניברסיטה בברלין. אחרי מות אביו מאיר ברסון ניהל יחד עם אחיו יאן את בית החרושת ועסקי המסחר של אביו, ועסק גם בעבודה ציבורית. הוא היה יוזם, מיסד וחבר במוסדות ציבוריים שונים בורשה: במשך שנים רבות היה חבר ועד הקהילה, חבר הנהלת חברת הצדקה. נשיא בית החולים לילדי ישראל שנוסד על־ידי אביו, אפוטרופוס לרוב בתי־המחסה לילדים עניים וכו'. כחובב נלהב של דברי אמנות ועתיקות אסף ברסון במשך כל ימי חייו חפצי אמנות. את מיטב המוצגים שברשותו נתן במתנה למוזיאונים בורשה, בפּוֹזנה, בקראקא ולמוזיאון הפולני ברפרסביל; את המוצגים הנוגעים לתולדות היהודים בפולין נדב לקהילת ורשה, והניח בכך יסוד למוזיאון יהודי שנקרא על שמו.

חשיבותו של מתיאש ברסון היתה בפעולתו המדעית, בחקר תולדות פולין ויהודיה. בין 1861 ו־1906 פירסם ברסון עשרות מחקרים, רובם בבעיות האמנות ותולדותיה. ממחקריו בהיסטוריה היהודית והאמנות היהודית ידועים: Dyplomatarjusz (כרך א'). קורפוס של תעודות היסטוריות מתוך הארכיון הראשי של המלוכה הנוגעות ליהודי פולין בשנים 1388–1782: שני קונטרסים חשובים על בתי־הכנסת הקדומים בפולין; הגיטו ברומי“; “טוביה הרופא, רופא פולני במאה הי”ז”; ו״מלון ביאוגרפי של יהודים מלומדים בפולין במאה הט“ז, הי”ז והי“ח”.


אלכסנדר קרויסהר    🔗

על אותו דור הפאר, בימי גדולתם של המתבוללים האידיאליסטים, נמנה גם אלכסנדר קרויסהר, אם כי חי עד ימי דורנו, סמוך לחורבנה של פולין (1931–1843). במשפחת קרויסהר בלטו שלבי ההתבוללות בהדרגתם בתוך היהדות הורשאית. הסב מאיר, האב הרמן והבן אלכסנדר קרויסהר הם בבואה נאמנה של ההתפתחות הסוציאלית במשפחה פרוגרסיבית אחת בורשה במאה הי"ט.

הסב – אחד ממפקדי המיליציה העירונית בורשה בימי מרד 1831 – מסמל את ראשית המעבר ממחנה ההוי המסורתי אל הלך־מחשבה משכילי־מתקדם הוא עדיין שומר אמונים למסורת ולשם העברי.

האב הרשל – הוא הרמן קרויסהר – היה נתון כבר בתחום האידיאלים והאמביציות של ה״ישראלי הפרוגרסיבי". הוא עולה ומתקדם בשלבי הקריים בבורסה הורשאית, מיצג פּטריוטיות פולנית למעשה ושומר על קשריו האידיאליסטיים עם אמונת אבותיו.

הנכד אלכסנדר קרויסהר, יליד ורשה, חניך הגימנסיה הריאלית בורשה נשא בנעוריו את נפשו לשירה ולספרות. אכן, היהודים לא היו קיימים בעיני קרויסהר כקיבוץ אֵתני מיוחד ולא היווּ בעיה לאומית. הפדות לצרותיהם מותנית בהתבוללות גמורה. הניגוד בין היהודים והפולנים לא היה בשבילו אלא פרי נסיבות שליליות חיצוניות, שיחלפו מהר. ב״אחות הפולנים והיהודים" ראה את ראשית הפדות. פעולתו הספרותית הראשונה היתה בשירים הליריים שפירסם בעתונו של נייפלד, ״יוּטרז’נקה“. אחר־כך בקובץ מיוחד ״דפים” – ובהם היו נושאים מעמק הבכא של הגורל הטרגי של היהודים. בהשפעת ידידו, המשורר הפולני הנריק מרצבך (מזרע יהודים) אחד הלוחמים הנלהבים לחירותה של פולין, הצטרף אל תנועת המרד הפולני, ופעל בה כעורך העתון הרשמי של ממשלת המחתרת הפולנית. בפעולה זו המשיך אחר־כך בגרמניה, בלייפציג, אחרי שנמלט מפני חמתה של ממשלת הצאר.

התנאים החמריים הכריחו את קרויסהר לשוב לורשה, וב־1866 הוסמך ״באסכולה הגבוהה" ונעשה פרקליט. כשלונו של מרד 1863 והאוירה האנטישמית שנשתלטה בחברה הפולנית, הביאו את ק. הצעיר לידי התפכחות.

באותו זמן חיבר את מחקרו המדעי ״ההיסטוריה של יהודי פולין" (Historja zydów w Polsee), תיאר את חיי היהודים בפולין בתקופת הפיאסטים והיאגילונים על יסוד חומר ארכיוני (2 כרכים). ההיסטוריה", שנדפסה ב־1865–1866 בתמיכתו של הנדיב וחובבי הספרות הנריק טפליץ, היתה ביסודה תרומה מדעית רומנטית לאידיאולוגיה האסימילטורית – לרומם את פולין העתיקה ויחסה הסובלני ליהודים.

קרויסהו לא המשיך את ״ההיסטוריה" שלו. מ־400 מחקרים ומונוגרפיות ומעלה שפירסם בחייו, רק מועטים וחסרי ערך־מדעי עסקו בענינים יהודיים. אפילו את הספר "Dyplomatarjusz,, של חותנו מ. ברסון הוציא קרויסהר תוך זלזול רב בעריכתו.

יותר ויותר נתרופפו חוטי־הקשר הנפשיים שקשרוהו אל היהדות. אף על הפוגרום בורשה בשנת 1881, שהסעיר את הרוחות, עבר בשתיקה. ולכתלי הטרקלין החברתי־הספרותי שלו, שהיה בית־ועד לגדולי ורשה האינטלקטואלית, לא הגיע הדה של השאלה היהודית הכאובה. מפולין המרדנית הצעירה לא נשארו לו אלא ה״קונפדרטקה" (כובע מרובע קרנות) ומדי־קצין, שבהם היה מתהלך בבירת פולין העצמאית בשנות חייו האחרונות.

המושלם בכל חיבוריו המדעיים, “Frank i Frankisci,, ״פרנק והפרנקיסטים” (1895), שעדיין לא פגה חשיבותו לתולדות פרנק ועדתו, נכתב גם הוא מתוך מגמה של הגנה על משפחותיהם של מגנטים פולניים מצאצאי הפרנקיסטים, שהותקפו באותו זמן בעתונות האנטישמית. החיבור הזה המושתת על מקורות ראשוניים שלא שזפתם עין זולתו, חלקו הראשון תורגם על־ידי נחום סוקולוב (פראנק ועדתו). סוקולוב לא המשיך בדבר, כי באותו זמן שם קרויסהר קץ לשיירי יהדותו… בשמד.

ב־1931 מת ונקבר בבית הקברות הקתולי בורשה.


 

יהודי ורשה בראשית המאה העשרים    🔗

בראשית המאה העשרים, בהשפעת המאורעות הפוליטיים באותן שנים, חל מפנה גדול בהוי חייהם של יהודי רוסיה ופולין.

תבוסת המהפכה של שנת 1905, שנסתיימה בביטול הקונסטיטוציה ברוסיה ובחיסול המרד הפולני, הביאה ליהודים נחשול של פוגרומים בכל האימפריה. הפולנים הלאומיים – ובראשם רומן דמוֹבסקי בורשה – ויתרו מיד על כל מלחמתם לחירות, והסתפקו בזכות שניתנה להם להגביר את שנאתם לישראל. אף הפרוגרסיביים שבין דוברי הציבור הפולני דרשו טובה לעצמם על… שלא עשו פרעות ביהודים יד ביד עם מדכאי היהודים. גם מפלגות־הפועלים הפולניות (פ. פ. ס. והפרקציה המהפכנית של פילסודסקי והמפלגה הסוציאל־דמוקרטיות הפולנית, פ.ס.ד.) לא תמכו בדרישות האוטונומיה הלאומית של היהודים.

בעדת ורשה עדיין היו המתבוללים ראשי המדברים. על אף יחסם הבוגד של הפולנים, לא פסקו המתבוללים מדבקותם בהם על חשבון זכות הקיום של עמם. אולם כבר הגיעה שעת שקיעתם, ובמאורעות הדור מאז ואילך התחיל עולה אורה של התנועה הלאומית.

הבחירות לדומה הממלכתית הראשונה והשניה    🔗

בשעת הבחירות לדומה הממלכתית הראשונה (27 באפריל 1906) קמה בורשה מפלגת־פולין דמוקרטית פרוגרסיבית (פדרציה). בין מייסדי המפלגה הזאת תפסו היהודים המתבוללים מקום חשוב, ותכניתה היתה מחושבת על קולות הבוחרים היהודים. בהנהלתה ישבו גם שני חברי ועד הקהילה נתנסון וקרנבוים. מפלגה זו סירבה לתמוך בתביעות המיעוט היהודי והבטיחה ליהודים זכויות אזרחיות בלבד, בלי בסיס של זכויות לאומית. היהודים המתבוללים השלימו עם השקפתם של הפולנים הליברלים, ואחריהם נגררו גם העסקנים היהודים הלאומיים, מאימת האנדציה.

בבחירות לדוּמה השניה, ב־1907, היתה השתתפות היהודים – פרט למתבוללים – לכאורה עצמאית יותר, אך היתה מפוצלת והססנית, וגם הפעם לא הביאה ליהודים שום טובת־הנאה פוליטית. המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס.) לא השתתפה בבחירות. מפלגת־הפועלים “פרולטריאט” נתחברה אל הדמוקרטים המתקדמים וביחד יצרו את הגוש השמאלי הפרוגרסיבי ואחרי הגוש הזה נהו הציונים. ה““בּוּנד” הצטרף למפלגה הסוציאל־דמוקרטית (פ.ס.ד.) שהיתה מסונפת למפלגת ס.ד. הכל־רוסית, וניהלה פוליטיקה נבדלת. שונה היה בבחירות אלו תכסיסם של האנדקים לגבי היהודים. הפעם ניסו הדמוקרטים הלאומיים להופיע כ”בלתי אנטישמיים" והסתלקו מתעמולת־השיסוי ביהודים, מתוך רצון להרחיקם מן הגוש הפרוגרסיבי ולרכוש את קולותיהם, כדי להצדיק בפטרסבורג את טענתם ליצוג הארץ כולה. תכסיס־בחירות זה לא חייבם למשוך את ידם מן המלחמה הכלכלית ביהודים ומכל “האידיאולוגיה” הכרוכה בה. לצורך הבחירות היו הדמוקרטים הלאומיים מוכנים לתת ליהודים שלושה מקומות ב“קוֹלוֹ” הפולני; ועד הריכוז הלאומי פנה בקול־קורא ליהודים והבטיה להשתדל בדבר ביטול ההגבלות ליהודים ושיפור מצבם של הפולנים והיהודים כאחד. אכן, לשון הכרוז הזה של ה“קונצנטרציה” היתה שונה לחלוטין מסגנון־הארס של כרוזי־ההסתה של האנדציה מן השנה שלפני־כן. בכל זאת לא נתנו המוני היהודים אמון בכרוז הזה ורק המתבוללים נלכדו ברשתו. הם ראו בו הזדמנות לשוב מדרך הפוליטיקה היהודית המיוחדת שהיתה למורת־רוחם, כהרת־סכנות לאוכלוסיה היהודית. נשיא הקהילה בורשה, ברגסון, פנה אל ראשי הקהילות בערי השדה ודרש מהם להקים ועד יהודי כללי לתמיכה בקונצנטרציה הלאומית. ועד כזה הוקם אחר־כך על־ידי המתבוללים בורשה. טענת המתבוללים היתה, כי מאחר שהאנדציה שינתה את טעמה אין כל יסוד להעדיף עליה את הגוש השמאלי הפרוגרסיבי, בפרט שהדבר עלול לעורר שוב את רגזה של האנדציה ולגרום לחידוש ההסתה האנטישמית. נימוקים אלה לא שיכנעו את הבוחרים היהודים. מאידך גיסא, במקום שלושת הצירים היהודים ב“קוֹלוֹ” הפולני, שהובטחו על־ידי ה“ריכוז הלאומי”, הוכנסו שני מומרים, עורכי־הדין קוניץ וזונדרלנד. האנדקים נוכחו לדעת שנסיונם למשוך את לב הבוחרים היהודים נכשל, ועוד לפני שנסתיימה תעמולת הבחירות שבו למלחמתם הגלויה ב“יהודים אויבי פולין”. אכן, גם הציונים לא הפיקו תועלת מעשית מבריתם עם האיחוד הפרוגרסיבי, שעמדתו לגבי השאלה היהודית נשארה מעורפלת. היהדות הלאומית נגררה אחרי הגוש השמאלי הפרוגרסיבי בלי שהיה לה העוז להציג בגלוי את תביעותיה ולעשות את קבלתן תנאי להתחברותה למתקדמים הפולנים בתעמולת הבחירות.


הבחירות לדומה השלישית    🔗

נצחונה המכריע של האנדציה בבחירות לשתי הדוּמוֹת הראשונות דיכא את רוח היהודים בפולין ומנהיגיהם בורשה וריפה את ידיהם. מהסכמי־הבחירות עם המפלגות הפולניות המתקדמות למדו לדעת, כי בדרך זו יהיו כלי־שרת בידי המפלגות האלה ולא ישיגו שום עמדה פוליטית לעצמם. מלבד זאת הוכנס לפני הבחירות לדוּמה השלישית שינוי בשיטת הבחירות, שהפחית את מספר צירי פולין מ־36 ל־12 (היינו, עשרה מכל המחוזות ואחד אחד מורשה ומלודז'). תקנה חדשה זו נטלה מן היהודים כל אפשרות לבחור ציר יהודי, אף אילו רצו בכך, כי בשום מחוז־בחירות לא היה רוב יהודי שהיה עשוי להכריע בבחירת ציר יחיד בלי קולותיהם של הפולנים.

בנסיבות אלה החליטו ציוני פולין, שנתכנסו בהאג, לרגל הקונגרס הציוני שנתקיים שם, לא להשתתף בבחירות לדוּמה השלישית. “איננו רוצים – כתב אז י. גרינבוים – שהמוני עמנו ימלאו תפקיד של משרת במפלגה פולנית זו או אחרת, תפקידו של אותו כושי, שעליו להסתלק אחרי שעשה את מלאכתו… אנו רוצים שהמוני עמנו יילחמו כחטיבה מיוחדת על אינטרסים שלהם ועל צרכיהם, ולפיכך אנו מדירים26 עצמנו מן הבחירות”.

בעקבות הציונים הלך רוב מנינו של הציבור היהודי ומשך את ידו מן הבחירות. עתה לא שימשו היהודים אובייקט לתעמולת־פיתוי או הפחדה בהתגוששות המפלגות הפולניות ביניהן לבין עצמן.


הבחירות לדומה הרביעית (1912)    🔗

תנועת החרם הכלכלי, שרק הדים בודדים שלה נשמעו בזמן הבחירות אל הדוּמוֹת הראשונות, נכנסה לשלב של הגשמה מאורגנת וקיבלה אופי ברוטלי בפרוט הבחירות אל ה“דוּמה” הרביעית (1912). על במת החיים הפוליטיים בעיר הבירה הופיע “הריכוז הלאומי” (Koncentracja Narodowa), גוש לבחירות של מדינאים שונים, פרוגרסיבים, שמרנים ובלתי־מפלגתיים. הגוש הזה היה פוסח בין השאיפה לרכוש את קולות היהודים, לבין אוירת האנטישמיות הגסה שמילאה את כל חלל המדינה, ושבה הוכרז כל תומך ביהודים ל“גוי של שבת” שנמכר ליהודים. היהודים מצדם לקחו מוסר מנסיון משולש של בחירות ל“דוּמה”, ובדעת הקהילה היהודית בורשה נתגבשה עמדה לאומית מוגדרת וגלויה, שניתן לה ביטוי בעתונות. למזלם של היהודים גילה מועמדו של הריכוז הלאומי, יאן קוכארז’בסקי, חבר האֵנדציה לשעבר, את יחסו האמיתי לשאלת היהודים, ללא עקיפין דיפלומטיים, והציל את עסקני היהודים מסכנת היגררות אחרי הפולנים. בנאום מכריע שנשא ערב הבחירות בורשה סירב קוכארז’בסקי להתחייב בגלוי להגנה על שויון־הזכויות של היהודים בפולין, לעומת זאת הסכים לתמוך בתיקון המצב החוקי של היהודים ברוסיה ודרש, ברוח האנטישמיות הפרוגרסיבית, שהפולנים הנלחמים על מעמדם הכלכלי ישתמשו במלחמה זו באמצעים “תרבותיים”.

יחסה של העתונות הפוליטית אל ענין הבטחת זכויותיהם של היהודים בפולין היה ציני בדרכי התנגדותו.

בתנאים אלה של מלחמה זואולוגית ביהודים מצד האֵנדציה והתנגדות עקרונית של הריכוז הלאומי לתמוך בתביעות היהודים, היה על העסקנים הלאומיים לקבוע את עמדתם בבחירות.

בשאלת ההשתתפות בבחירות היו דעותיהם של מנהיגי היהודים מחולקות. י. גרינבוים קרא להחרימן, משום שבהשקפותיו האנטישמיות אין הערב־רב ה“דמוקרטי” שהכריז, כי אינו רוצה בתמיכת היהודים כציבור אלא ביחידים בלבד, טוב הרבה מן האֵנדציה; ואשר למפלגות־הפועלים הפולניות, הרי לא השתתפו בבחירות אלא לשם הפגנה בלבד. גם מפלגות־הפועלים היהודיות החרימו את הבחירות. כנגד זה החליטו רוב היהודים הלאומיים להשתתף בבחירות מטעמי פוליטיקה ריאלית. על־כל־פנים היה ברור שאין היהודים יכולים לתמוך בקוכארז’בסקי ולסייע במו ידיהם לפוליטיקה אנטי־יהודית. מאידך גיסא אוירת האנטישמיות הלוחמת שהשתררה בעיר־הבירה לא היתה נוחה להצעת מועמד יהודי. מאין ברירה תמכו היהודים במועמד של הבלוק השמאלי, של פ.פ.ס. בהסכם עם ה“בּוּנד”, ובחרו באיגניוש יאגיללו, פועל פשוט, שקיבל את דרישת שויון הזכויות למיעוטים, בהתאם לתכנית הסוציאליסטית. לטובת הסוציאליסט יאגיללו הצבעו כל חוגי היהדות הלאומית, הבורגנים והפועלים, וגם חלק קטן של מתבוללים. מיסודה של ה“ניאו־אסימילציה”, שלא היו מרוצים מתכסיסיהם של מנהיגי־המתבוללים, וביקשו להתקרב אל הלאומיים.

מעשה נועז זה של היהודים, שמלאם לבם לבחור בציר פולני סוציאליסטי בעיר־הבירה, הוציא את חוגי הריאקציה הפולנית מן הכלים. החוגים הבורגניים, שעוד שמרו למראית־עין על גחלת הדמוקרטיה, הסירו עתה את המסוה מעל פניהם: “הריכוז הלאומי” התאחד עם האֵנדציה במלחמה משותפת ביהודים, ובשנאתם העיורת ליהודים הסיחו יחד את דעתם משאלות חשובות, שנגעו באינטרסים החיוניים, הפוליטיים והכלכליים של פולין. סיסמת החרם על היהודים הוכרזה והופעלה בקנאות רבה. כל העתונות הבורגנית של ורשה עמדה לשירות התנועה. לשם תעמולה המונית, דמגוגית גסה, נוסד על ידי האֵנדציה עתון זול בשם “גזטה פוֹרננה, דוא גרושה”, כדי לגרות בהסתתם את היצרים הלאומניים, לעמוד על משמר החרם ולהוקיע את מפיריו. מורשה יצאה הסיסמה האֵנדקית לכל רחבי המדינה: “swegro po Swoje,Swij do” (“קחו משלכם אצל שלכם”). מדי יום ביומו קרא ה“דוא גרושה” להחרמת סחורות, להרחקת לקוחות מחנויות היהודים בכח הזרוע, להעמדת משמרות על־יד חנויות היהודים, לקלקול הסחורות הנקנות מיהודים. העתון קבע גם מדור מיוחד בשם “הסואה יהודית”, להוקיע את הפירמות היהודיות המסתתרות תחת שם נוצרי ואת המפעלים הכלכליים של נוצרים, שבהם משתתפים יהודים כשותפים, סוכנים או עוזרים. התעמולה נשאה פרי. אגודות כלכליות פולניות חייבו את סוכניהן שלא למכור סחורות של יהודים; כמה מהן דרשו מפירמות רוסיות וזרות, שיטלו את נציגותן מן הסוכנים היהודים וימסרוה לסוכנים פולנים. הדבר הגיע לידי כך, שחוג רופאים פולנים התחייב לא להמליץ לפני חוליהם על תרופות ממקור יהודי. חוג הרופאים הנוצרים פנה במכתב לחברת “ליגת הצדק” (חברה פילנטרופית יהודית לעזרה רפואית במקרים דחופים) והודיע, ש" שלהבא אנו מסתלקים מלרפא חולים הנשלחים בהמלצת החברה, אולם אנו מודיעים, שחולים עניים ללא הבדל דת יכולים לקבל מצדנו עזרת־חינם לפי ראות עינינו".

על אף תקנות־הצנזורה שהיו חמורות, התיחסה הממשלה בפסיביות גמורה לתעתועי העתונות האנטישמית, שלא היה גבול לשנאתה ליהודים. הממשלה שראתה במלחמה פנימית זו אמצעי לדיכוי התסיסה המהפכנית במדינה, עודדה מתוך שתיקה את תנועת־החרם, ורק השגיחה שלא תעבור את תחום עניני הכלכלה ולא תביא לידי פרעות־דמים. ואף־על־פי־כן לא תמיד הצליחו תעתועי־הלאומנים. כזה היה גורלם בפעולתם האנטישמית בחברת־האפותיקי העירונית בורשה. לפי הסדר הקיים נמצאו החברות העירוניות לאשראי האפותיקאי בידי הפולנים, אף-על-פי שברוב הערים עלו בעלי־הבתים היהודים במספרם על חבריהם הפולנים. בורשה, למשל, היו כל פקידי חברת האשראי העירונית פולנים. מספר הנציגים היהודים באורגן הצבורי של החברה היה 59 מתוך 214, אף על פי שבהתאם למספרם היה מגיע ליהודים רוב באורגן הצבורי. האנטישמיים לא הסתפקו בכך, ובשם “1300 בעלי בתים פולנים” הכניסו לחברה הצעה, כי זו תשתדל בפני השלטונות לשנות את תקנות החברה ולצמצם את נציגות היהודים עד 20 אחוז. תחת לחץ הטירור של הלאומנים נתקבלה ההחלטה על-ידי החברה ונשלחה אל השלטונות לאישור, אולם מועצת המיניסטרים דחתה את בקשת חברת־האשראי הורשאית והודיעה לה, כי שינוי בתקנון החברה אפשרי רק על-ידי הכנסת הצעת תכנית בענין זה ל“דוּמה”. אף הגנרל־גוברנטור הורשאי סקאלין ציין בחות־דעתו, כי “לנציגים הפולנים אין רוב בטוח בחברה, ומכיון שהבקשה להגבלת הנציגים היהודים בחברה באה מצד קבוצות לאומניות־קיצוניות וקשורה בחרם על היהודים, על הממשלה לדחות את הבקשה”.

ואמנם ההחלטה לא נתאשרה על-ידי הממשלה.

תנועת החרם לא הסתפקה בשטח הכלכלי בלבד, אלא חדרה גם לשטח התרבות והחינוך. העתונות הלאומנית, בהגנתה על טהרת התרבות הפולנית התקיפה מלומדים, סופרים ואמנים יהודים או מזרע היהודים, ש“יהדו” את התרבות הפולנית כגון באגודה “תרבות פולנית”, בה שיתפו פעולה סוציאליסטים עם פרוגרסיביים ושהיה אי בודד בתוך ים־האנטישמיות הנרגש. הדברים הגיעו לידי סכסוכים סוערים בין נציגי שני המחנות, והממשלה חיסלה את המוסד. ארס האנטישמיות נסתנן גם לבתי־הספר העממיים והתיכונים, וחניכיהם השתתפו בתנועת החרם ובמשמרות שהועמדו על־יד חנויות היהודים. הדבר הגיע לידי כך שאגודת המורים ראתה צורך לעצמה למחות, מטעמים פדגוגיים, על שיתוף הנוער הפולני במעשי התעתועים.


יחס הציבוריות הפולנית לתנועת החרם    🔗

הציבור הפולני התיחס לתנועת החרם מקצתו בחיבה ומקצתו בהתלהבות. בעתונות הפולנית לכל זרמיה שימשו בערבוביה הנמקות פוליטיות, דתיות תרבותיות, כלכליות וציבוריות־חברתיות, ובמקלעת השקרים והדיבות לא נמנעו אפילו מלהשתמש בעלילת־הדם על מנדיל בייליס (1913). האינטליגנציה הדמוקרטית הפולנית, הפובליציסטים ואנשי־הרוח בעלי־השם נרתמו כולם לרכב האנטישמיות הלוחמת ושימשו אותה בעטם ורוחם. ידידי היהודים טוי דלי מספר וערך. רובם היו מזרע היהודים, וגם קוראי כתביהם האפולוגיטיים היו בעיקר היהודים.


הניאואסימילציה היהודית    🔗

בתקופת מעבר זו של מלחמת היהדות הפולנית על קיומה ועל עצמיותה הלאומית, הגיע משבר פנימי קשה לשאיפת ההתבוללות. המשבר נבע הן מתוך התגברות ההכרה בקרב טובי האינטליגנציה הפולנית, שטמיעת עם גזעי כיהודי פולין אינה בגדר האפשרות, הן מתוך האכזבות המרות של המתבוללים עצמם, שבסערת המלחמה ביהודים לא הועדפו על פני היהודים הלאומיים, והן מתוך הכרת כשלונם בשדה פעולתם הפולוניזטורית בקרב היהדות הפולנית. ואולם המתבוללים לא חשבו עדיין על הסגרת עמדתם הציבורית והפוליטית ליהדות הלאומית. במדה מסוימת הניעה אותם אף תבוסתם בחזית החיצונית שישתדלו להתבצר בחזית הפנימית, וקודם כל במצודת השלטון האוטונומי של היהודים – בקהילה היהודית בורשה.


סיסמת “כיבוש הקהילות”    🔗

חובת “כיבוש הקהילות” – סיסמתו של הרצל בראשיתה של התנועה הציונית - הניעה עוד ב־1899 קומץ של ציונים בורשה שיסתערו בכוחותיהם הדלים על מוסד הקהילה של בירת פולין, שהמתבוללים שלטו בו בכיפה מזה עשרות בשנים. ערב הבחירות לועד הקהילה, שנקבעו לאותה שנה, פנו הציונים בקול־קורא לאוכלוסיה היהודית ודרשו להעמיד בראש הקהילה יהודים נאמנים לעמם ולא יהודים “לפי מוצאם” בלבד, מתנכרים ליהדות. אולם הדרישות הציוניות נגעו רק בכמה תיקונים בהנהלת עניני הקהילה וסדריה. הציונים לא העזו עדיין לדרוש שקהילה תהיה מוסד של הנהלה עצמית לאומית. המועמד הציוני היה נחום סוקולוב, שעדיין השתתף באותם הימים בעתון המתבוללים “איזראליטא”, אם כי גילה בו מזמן לזמן, בלשון זהירה למדי, את דעותיו בעניני הלאומיות והציונות. עם פרסום הכרוז הציוני לקראת הבחירות לקהילה, הסביר סוקולוב בשני מאמרים ב“איזראליטא” את נחיצות התיקונים שנדרשו על־ידי הציונים. משהו דומה לתעמולת לטובת המועמד הציוני אירגנו – באמצעים הזעומים שעמדו לרשותם – אברהם פודלישבסקי, הסטודנט נח דוידסון והצעיר ליאון לויטה. סוקולוב לא קיבל אלא 119 קולות, ומועמדותו נכשלה. הפעולה כשלעצמה היתה חשובה כנסיון ראשון להתקיף בגלוי ובמלחמת בחירות “פרוגרמתית” את שלטון המתבוללים בקהילת ורשה.


הבחירות לקהילה ב־1902    🔗

כעבור שלוש שנים, בבחירות לקהילה ב־1902, היתה הופעת הציונים מאורגנת יותר ונועזה יותר. תעמולתם התנהלה בבתי הכנסת ובאסיפות פומביות, והנואמים הציונים ביקרו ביקורת חריפה את סדרי הקהילה, אם כי גם עתה לא העזו לערער על אפיה היסודי הדתי, וכיונו את מלחמתם אל כת המתבוללים השליטה. נוכח האופוזיציה הציונית המאורגנת כרתו המתבוללים ברית עם החסידים ובמלחמת־המגן בציונים נסתייעו גם בעתונות הפולנית. “קורייר ורשבסקי” התריע על סכנת התנועה הציונית שהובאה לפולין על־ידי “הליטואקים”, וטען שהיא פוגעת בחוש “האזרחות הפולנית” של האוכלוסים היהודים. הפולמוס בין הציונים והמתבוללים החריף מאד. אך גם הפעם לא הצליחו הציונים להעביר מועמד משלהם. בכל זאת זכו הציונים ב־456 קולות מתוך המספר הכללי של 1580 מצביעים, לעומת 729 קולות למועמדי המתבוללים. התקדמות זו לגבי הבחירות משנת 1899 היה בה משום עידוד רב למחנה הציוני והלאומי.

ב־1905, בעצם ימי הסערה המהפכנית, חל שוב מועד הבחירות לקהילת ורשה. נראה כי גם השלטונות וגם ההנהלה המתבוללת של הקהילה לא ראו את הזמן מתאים לבחירות. הן נדחו ונתקיימו רק כעבור שתי שנים. אכן, התמורות החברתיות והמדיניות שבתחוללו באותה תקופה נתנו את אותותיהן בבחירות שנערכו ב־1907.


“הקלוב היהודי הלאומי” בבחירות של 1907    🔗

שוב יצא האופוזיציה הציונית למערכה עם המתבוללים, אך הפעם לא היתה עוד מבודדת ובסיסה הציבורי נתרחב במידה ניכרת. בצד הציונים קמה שכבת יהודים בעלי הכרה לאומית שאף אם לא קיבלו את התורה הציונית, היו מוכנים לתת ידם למאבק במתבוללים המתכחשים לקניני העם ומתעלמים מצרכיו. כך נוצר, לרגל הבחירות. ב־1907, לקהילת ורשה, גוש של הציונים והלאומיים שנתארגן ב“קלוב היהודי הלאומי”. הגוש הזה הצליח לנתק את הזיווּג הישן של המתבוללים והחסידים ולמשוך לצדו את מחנה החרדים. בראש “הקלוב היהודי הלאומי” עמד העסקן הציוני ד"ר נח דוידסון. הקלוב פנה לציבור הבוחרים בכרוזים בפולנית ובאידיש והתוה בהם את תכניתו, שכללה תיקונים יסודיים בארגון הקהילה ובעבודתה בשטח התרבותי, הכלכלי והפוליטי. בראש וראשונה הועמדה שאלת ביטול הצנז לבחירות או לכל הפחות הורדתו לדרגה מינימלית. בשטח התרבות דרש “הקלוב” הפצת השכלה אירופית בקרב המוני העם והקניית ערכי היהדות לאינטליגנציה. מבחינה כלכלית תבע “הקלוב” מן הקהילה הגנה על האוכלוסיה היהודית מפני נישולה מן החיים הכלכליים ויזמה בהקמת מוסדות עזרה הדדית, אגודות בעלי מלאכה, בנקים עממיים וכו'. בשטח הפוליטי – עמידה על משמר הזכויות היהודיות בכלל וקיום הקהילה כמוסד לאומי עצמאי.

התעמולה מטעם הגוש הציוני־הלאומי ובעלי בריתו החסידים התנהלה במרץ. תגובת המתבוללים היתה חלשה. תוצאות הבחירות נחשבו כנצחון גדול לגוש הציוני הלאומי והחסידים, שביחד הצליחו להעביר מועמדים משלהם, שהיו ארבעה חסידים, שני ציונים – יוסף לויטה וד“ר ז. ביחובסקי – ושני חרדים שהיו מועמדי הציונים. אכן, נוכח השפעתם הרבה ומעמדם הבלתי־מעורער של המתבוללים בקהילת ורשה במשך עשרות שנים היה בתוצאות אלה משום הישג רב. המתבוללים עצמם קיבלו את בחירתם של מועמדי החסידים והציונים כמהלומה קשה, והשתדלו לפסול אותם בעזרת השלטונות. ואמנם שני מועמדים, הציוני ד”ר זלמן ביחובסקי והחסיד זיסקינד ביאלר, לא נתאשרו על־ידי הממשלה.

בשנים שלאחר־כך הוסיפו הציונים והלאומיים להילחם על הדמוקרטיזציה של הקהילה ולתבוע מן השלטונות את ביטולה של שיטת יפויי הכוח ואת הורדת הצנז. כתוצאה מהשתדלויותיהם הזמין נשיא־העיר ב־1911 את חברי ועד הקהילה, ברגסון וקירשרוט, וביקש מהם לחוות את דעתם על התיקונים הנדרשים. נציגי הקהילה דרשו לקיים את שיטת יפוי הכוח גם להבא, בטענם שהיהודים התרגלו אליה במשך 37 שנים, וביטולה עלול לגרום לזעזועים בחיי הקהילה. לבסוף ניאותה הממשלה לבטל את משטר יפויי הכוח, אך סירבה לשנות את הצנז, מתוך התחשבות בנימוקם של המתבוללים ומחמת החשש מפני חדירתם של אלמנטים בלתי רצויים" לקהילה.

מלחמת הבחירות לקהילה ב־1912    🔗

בינתים חזר מועד הבחירות לקהילת ורשה. מלחמת הבחירות היתה עזה וממושכת. היא התחילה ב־1911 (לקראת הבחירות שעמדו להיערך באותה שנה ונדחו לשנה שלאחריה) ונתחדשה ב־1912. שלושת הגושים המתחרים – המתבוללים, החסידים וקלוב הציונים והלאומיים, יצאו הפעם למערכה בדרכים נבדלות, כל אחד על דגלו. אכן, הלקח שלמדו החסידים מן הבחירות של 1907, שבהן לא הופיעו עוד כגרוריהם של המתבוללים, הביאם לידי הכרת כוח עצמם עד כדי כך, שהרהיבו עתה עוז בנפשם לתבוע את שלטון הקהילה לעצמם. הגוש הציוני־הלאומי אירגן את תעמולתו בעזרת העתונות היומית באידיש, שעמדה ברובה לרשותו, בעיקר ה“היינט” וה“מומנט”. אך גם המתבוללים ראו צורך להזדקק לעתון באידיש, ורתמו לרכבם את העתון “נייעס”, שפתח בסניגוריה על ועד הקהילה הקיים. זמן־מה נדמה היה כי הודות ליתרון הארגון והתעמולה ינחלו הציונים והלאומיים נצחון ניכר בבחירות, אולם בהגיע מועד הבחירות נתברר שוב מה רב כוח הלחץ של המתבוללים – הבנקאים ואילי־הכסף, בעלי הקשרים בחוגי השלטון והחברה הפולנית – על היהודי הפשוט, הסוחר ובעל־המלאכה. הציונים והלאומיים פתחו ברגע האחרון במשא ומתן עם החסידים והגיעו אתם לידי הסכם תמורת ויתורים גדולים. אולם מיד לאחר־כך כרתו החסידים ברית גם עם המתבוללים וגרמו לתבוסת הגוש הציוני־הלאומי. שני בעלי הברית הישנים חזרו וקיבלו לידם את השלטון בקהילת ורשה וחילקוהו ביניהם. שוב נבחר המתבולל הישיש מיכאל ברגסון, כראש ועד־הקהילה, ושימש בתפקידו עד ימי מלחמת העולם. לציון דמותו של ראש הקהילה אפיינית הבדיחה שהיו מספרים עליו בעיר: מעשה ביהודים שבאו להתאונן לפניו על שהוכו על־ידי פולנים ברחוב. ברגסון לא נתן אמון בדבריהם, אף כעס ורטן וטען כנגדם: הרי גם אני יהודי, ואני מהלך בחוצות העיר, ומעולם לא הכני שום פולני ולא הרים עלי ידו. מאידך גיסא, הרי גם אני פולני, ומעולם לא התנפלתי על שום יהודי להכותו… ברגסון התפטר מחמת זקנה ב־1914. במקומו בא סגנו וחברו לדעה סטניסלב נתנזון, שנשאר בכהונתו במשך כל תקופת המלחמה, עד 1919.


מלחמת הציונים במתבוללים על הנציגות בקהלה    🔗

המלחמה בין המתבוללים לבין היהודים הלאומיים לא נצטמצמה בתחום הקהילה בלבד, אלא הקיפה את כל הענינים הפוליטיים של היהודים, כרגיל תפסו מתבוללי־ורשה עמדה פולנית־פטריוטית בשאלות יהודיות ולעתים היה בכך משום בגידה באינטרסים הלאומיים. והרי כמה דוגמאות לעמדה זו משנים קודמות:

ב־1905 קיבל כל מוסד ציבורי זכות להגיש לשלטונות בקשות ושאילתות בשאלות ציבוריות שנגעו לאלה שהמוסד יצג אותן. הקהילות היהודיות בכל רחבי רוסיה ניצלו זכות זו והגישו לממשלה בקשות ותזכירים על מתן שיווי זכויות ליהודים. קהילת ורשה בלבד לא פנתה אל הממשלה, מתוך חשש פן יאשימוה הלאומנים הפולנים בשיתוף פעולה עם יהודי־רוסיה. העסקנים הלאומיים בורשה נתכנסו לישיבה וערכו פטיציה לממשלה בחתימת שלושת אלפים יהודים. אולם הבקשה איחרה להגיע ולא השיגה את מבוקשה. פסיביות פלילית גילה ועד הקהילה גם בשעה שהוכנסה ל“דוּמה” הממלכתית ההצעה על שביתת חובה ביום א' לשבוע. ושוב הגיבו העסקנים הלאומיים על הגזירה בהגשת פטיציה בחתימת עשרים אלף יהודים.

ב־1905 כינס הגנרל־גוברנטור הרוסי בפולין ועדה מיוחדת לבירור שאלת ההנהלה העצמית בערי הארץ. לועדה זו הוזמן הפרופ' שמואל דיקשטיין כבא־כוח הקהילה. כבר בישיבה הראשונה הוחלטו שתי החלטות, שפגעו באינטרסים החיוניים של היהודים. הוחלט, שזכות הבחירה להנהלה העצמית תינתן רק ליהודים היודעים קרוא וכתוב פולנית, ושבעלי הזכות יהיו נמנים על שתי קוריות נפרדות, לפי מעמדם החברתי והחמרי. בחלוקה זו נמנו אנשי הכמורה הנוצרית עם הקוריה הראשונה, והרבנים – עם הקוריה השניה. דיקשטיין קיבל את הגזירות ולא מיחה. רק לאחר שתלמידו של דיקשטיין, זליג וייצמן, פירסם בעתון “טלגרף” מחאה על התנהגותו של דיקשטיין, נקט ועד הקהילה עמדה שלילית לגבי ההחלטה הראשונה בנימוק כללי, שרבים בקרב המוני העם הפולני אינם יודעים קרוא וכתוב.

נמיכותה של עמדת המתבוללים בורשה בשאלת ההנהלה העצמית, עמדה של פחדנות וּותרנות, בלטה ביותר למול העמדה שנקט “הקולו הפולני” (Kolo polskie). בשאלה זו מעל במת הפרלמנט הרוסי. לפי ההצעה הממשלתית צריכות היו הבחירות אל ההנהלה העצמית בפולין להיעשות בשלוש קוריות לאומיות: רוסית, יהודית ופולנית. לקוריה היהודית הוצעו חמישה ממספר היועצים שיועמדו לבחירה בכל מקום שהיהודים מהווים שם רוב, ועשירית מן היועצים – במקומות ששם הם במיעוט. גורל האוכלוסיה היהודית, שהגיעה בהרבה ערים ועיירות פולניות ל־50% עד 80% מן האוכלוסיה הכללית, עמד איפוא להימסר בידי מיעוט פולני. הצעה זו לא סיפקה את רוחם של “לוחמי הצדק”, וציר “הקולו הפולני” יארונסקי מסר הצהרה רשמית בשם העם הפולני על הצורך להגביל את זכויות היהודים בפולין. כדי לטשטש את הרושם הרע של ההצהרה בחוגים הרוסיים הפרוגרסיביים, תומכיה של פולין, הציע ציר הקולו ולדיסלב גראבסקי תיקון: שתינתן הרשות לבוחרים של קוריה אחת לבחור ביועצים מקוריה אחרת. תיקון זה שנראה מכוון לאפשר בחירת יהודים על־ידי פולנים (ולהיפך), הסוה למעשה את ההצעה לצמצם את הנציגות היהודית הדלה על־ידי מתן רשות לפולנים להשפיע וללחוץ על היהודים, וחלק מקולותיהם של היהודים יפול בקלפי של הפולנים. ועד הקהילה לא הגיב על הצעה ישועית זו של הציר הפולני, האיש שעתיד היה למלא תפקיד עגום בחיי היהדות הפולנית בדור האחרון לקיומה, וה“נובה גזטה” האסימיליטורית ראתה בהצעה זו ברכה ליהודים.


בגידת המתבוללים    🔗

רגש הפחד מפני “מה יאמרו הגויים” היה לו בן זוג בלב השליטים של ועד הקהילה: החשש מפני חיזוק הנציגות היהודית הלאומית, שאי אפשר היה לבטלה בהשתדלות, בקנוניות ובזיופי־בחירות. ראשי הקהל המתבוללים לא נמנעו אפילו מבגידה גלויה באינטרסים של היהודים בפולין ומהצבעה בעד הגבלת זכויותיהם. בשעה שנדונה ב“דוּמה” שאלת ההנהלה העצמית בפולין, כינסו הצירים היהודים, פרידמן וניסלוביץ, ישיבה לשם בירור השאלה ולשם יחוד עמדת היהודים בענין זה. לפי הזמנת צירי־הדומה היהודים שלח ועד הקהילה לישיבה זו את שני באי־כוחו, יוסף נתנזון ושמואל דיקשטיין.

בישיבה, בדירתו של ניסלוביץ בפטרסבורג, השתתפו שני צירי הדוּמה, שני שליחי ועד הקהילה הורשאית והצירים הפולנים גראבסקי והרוסיביץ, ונתגלעו בה חילוקי דעות בין הצירים היהודים לבין הפולנים בענין שיוו־הזכויות של היהודים בהנהלה העצמית. דיקשטיין לא תמך בדרישות הצירים היהודים, ונתנזון הודיע בגלוי, שעדיין לא הגיעה השעה לשיווי הזכויות ליהודים בפולין בשל רמתם התרבותית הנמוכה…

שעה שהמלחמה בין המתבוללים לבין הלאומיים עדיין נמשכה במלוא־תקפה ועדיין הייתה ידם של המתבוללים חזקה במצודת הקהילה היהודית, הגיעו ימי המלחמה העולמית. מאורעותיה פגעו פגיעה קשה ביהדות הפולנית, אך בעקבותיהם הבשילה והעמיקה הכרתה הלאומית. באותן שנים של זעזועים ושל שינויי ערכים בקרב יהודי פולין, נסתיימה למעשה מאליה מסכת המאבק הפוליטי בין ההתבוללות והתנועה הלאומית היהודית בורשה.


 

בימי מלחמת העולם הראשונה    🔗


יהודי ורשה בימי שלטון הרוסים (1914 - 1915)    🔗

עם פרוץ מלחמת־העולם, ביולי 1914, כאילו נבלם לזמן־מה יצר השנאה לישראל ונשתתקה תרועת המלחמה האנדקית. אולם, עד מהרה הרימה האֵנרציה ראש וחידשה את מלחמתה ביהודים. באוגוסט 1914 פירסם המצביא הראשי, ניקולאי ניקוֹלאייביץ', הצהרה בה הובטחה לפולנים הגשמת שאיפותיהם הפוליטיות. היהודים קיבלו בברכה את האקט הפוליטי של הממשלה הרוסית. לא ארכו הימים והמצביא הראשי גילה את רשעותו בכל נוולותה. יהודי פולין וליטא שימשו אמתלה להצדיק את מפלותיו של הצבא הרוסי בשדה־המלחמה. והתחילה פרשה טרגית ואכזרית של עלילות, האשמות בריגול ואהדה לגרמנים – ובעקבותיהן גירושים המוניים מתחום החזוית וסביבותיה.

מאות אלפי יהודים נלחמו במערכות הצבא הרוסי בכל החזיתות ובפקודת מפקד־הצבא העליון, ניקולאי ניקולאייביץ‘, נעקרו 600,000 יהודים ממקומות מושבותיהם והוגלו לפלכים שבפנים רוסיה. זועת האשמה בריגול, לקיחת בני־תערובות מבין היהודים העשירים, משפטים צבאיים בלי חקירה ודרישה פרעות ושוד, שריפת עיירות שלמות, עבודות־כפיה, הרחקת סניטרים וחיילים יהודים פצועים. רבבות פליטים יהודים ששוטטו בעגלות וברגל בכל הכבישים והדרכים – כזו היתה המציאות הטרגית של היהודים באותם ימים. האנדציה מצאה עתה שעת כושר – כנראה מתוך הסכם חשאי עם הגורם הרוסי – לחדש את התקפתה האנטישמית בנשק חדש. בצד ביצועה של תכנית מחושבת להשפלת היהודים והרחקתם מהשתתפות בארגון עזרה אזרחית לנפגעי המלחמה, כרתה האַנדציה ברית עם הריאקציונרים הרוסים – אויביהם של הפולנים – והשמיצה את שם היהודים כאויביה של רוסיה וכבעלי אוריינטציה אוסטרית, זו שהיתה רצויה לפולין. נמצאו פולנים שהפיצו בדותות על משלוח זהב לגרמנים בארונות־מתים. באווזים וכו’ ועל קשרי טלפון (חוטי ה״עירוב") עם האויב, פולנים העידו נגד יהודים במשפטי־ריגול מבוימים, האשימו את היהודים בהעלמת מעות בשוק, בביעור תבואה וכו'. לא המונים חשוכים בלבד הפיצו דברי־שטנה אלה, אלא רבים מן האינטליגנציה, נשקה הרגיל של האַנדציה והחביב עליה – היתה הדילטוריה. המו“ל המתבולל הורשאי יעקב מורטקוביץ פירסם את ״ספר עין הקשת” (Kaleiga Treczowa), אוסף תעודות של ממשלות רוסיות שונות בשאלה הפולנית, שהיה מכוון לערער את אמונת הפולנים בכונות הטובות של השלטונות הרוסיים. מנהיג האנדקים הסופר א. ניימובסקי התנפל על הספר, וכיד המלשינות הטובה עליו הוכיח כי זהו מעשה ידי היהודים החותרים תחת פולין, אגודת הסופרים והעתונאים הפולנים מחאה אמנם על דרכי־פולמוס כאלה, אולם יותר משבאה להגן על היהודים. הגינה על האינטרס המקצועי של הסופרים; אמנם היו סופרים בעלי שם שלא הזדהו עם עמדתו של ועד האגודה ומחאתו הפושרת, ועזבו את האגודה.

היהודים נפגעי המלחמה ביקשו מקלט בערים. בורשה בלבד התרכזו בחדשים מאי־יוני 1915– 80,000 פליטים. היה צורך לתמוך במשפחותיהם של חיילי־המילואים (רזרביסטים), בחולים. בזקנים וילדים ובפועלים מחוסרי־עבודה. בקושי סודרו הפליטים בבתי־מחסה שונים וקיבלו תמיכה דלה של 10 קופיקות ליום, מועד העזרה שעל־יד ועד הקהילה. בשטח זה היה פעיל מאד ראש ״המזרחי“, העשל פרבשטיין. ביחוד הצטיין בורשה ארגון העזרה לטובת ילדי הפליטים. במסירות מפליאה עסקו בפעולה זו הסופרים י.ל. פרץ וי, דינהזון. כל המפלגות היהודיות, כציונים כ״בונד”, כחסידים כמתבוללים, נתנו יד־אחים למפעל זה. ההסתדרויות הסוציאליות הגדולות, יק“א, אוֹר”ט ואוז"ה הושיטו את עזרתן, כל אחת בשטח פעולתה.

מקצת עזרה ניתנה ליהודים גם על־ידי ה״ועדים האזרחיים״ הכלליים שנוסדו בזמן המלחמה, אך כאן נמשך תכסיס הבידוד והבידול שנהגו בו הפולנים כלפי היהודים. ועדים אלה, שמטרתם היתה לעזור לכל התושבים ללא הבדל דת ולאומיות, הפרישו ליהודים עזרה זעומה ובעין רעה. מחוץ לכל יחס למידותיה של האוכלוסיה היהודית ולנזקיה. בועד האזרחי המרכזי של עיר הבירה לא נבחר אף נציג יהודי אחד; ורק בלחץ דעת הציבור הוקמה בתוך הועד סקציה יהודית, שהיתה תלויה בכל ענין בהחלטת הועד (שפעל בלי השתתפות יהודים) ולא היתה אלא פיקציה, וסופה שאף המתבוללים שהשתתפו בה עזבוה.

ככל שגברו הדלוּת והמצוקה של האוכלוסיה היהודית וככל שנתרבה בעיר־הבירה ריכוז הפליטים, קרבנות הגירושים והעלילות, כך גדל הצורך בעזרה סוציאלית עצמית, שתהיה מאורגנת על־ידי הציבוריות היהודית. בתחילה סירבה הקהילה היהודית לטפל בעבודה זו, כדי לא ליצור חלילה מוסדות ״בדלניים" כלפי ועד־האזרחים המרכזי; החסידים והמתבוללים התנגדו בכלל למוסדות־עזרה חדשים מיוחדים ליהודים. אולם, לאחר שנתגלה פרצופו של ועד האזרחים, הקימה הקהילה ״ועד סניטרי יהודי״, שטיפל בהושטת עזרה רפואית לנפגעי המלחמה. פעולתו של ועד זה היתה מצומצמת מחמת חוסר אמצעים.

לעומת זאת פיתחו הסתדרויות ציבוריות יהודיות פעולה רחבה ופוריה והקימו רשת של מוסדות סוציאליים. קמו בתי מחסה לפליטים, בתי תמחוי, מוסדות “טיפת־חלב” לתינוקות, בתי־מחסה ליתומים וכו'

קבוצת מתבוללים, שדעתם לא היתה נוחה מפעולות ועד הקהילה, קיבלה רשיון מן הממשלה להקים “אגודה להושטת עזרה ליהודים – קרבנות המלחמה”; וכך התקיימו שני ועדי־עזרה. לרגל המצוקה החמרית ששררה בקרב היהודים הסכימו הציונים להשתתף בפעולת שניהם.

הפעילות הפוליטית היתה צנועה יותר בזמן המלחמה. המתבוללים וגרוריהם החסידים התנגדו כדרכם לכל ענין של פעולת־הגנה שבא מצד יהודי רוסיה או יהודי חוץ־לארץ.

עוד בדצמבר 1914 פירסמו ראשי המתבוללים, פרופ' דיקשטיין, נתנזון ואחרים, הודעה ב״קוּרייר ורשבסקי" והדגישו, כי השאלה הפולנית־היהודית היא שאלה פנימית גרידא, שתיפתר בחיוב על־ידי גורמים פולניים בלבד בלי התערבות מן החוץ. המנהיגים הללו אף היו מוכנים לפרסם הצהרה, שהתנועה האנטישמית מכוּונת רק נגד ה“ליטואקים”, ולא נגד היהודים הפולנים. על הצהרה זו עמדו לחתום גם כמה ״רביים" של חסידים. הדבר נמנע בהתערבותם של העסקנים היהודים בפטרסבורג, שבידיהם נמצא מפעל העזרה לנפגעי־המלחמה בפולין…

אותה שנה נסעו לפטרסבורג שני עורכי־דין ורשאיים מפורסמים, סטניסלב פטק וליאון ברנסון (יהודי), והשתדלו בחוגים הציבוריים היהודיים לבל יתערבו ביותר ביחסים הפולניים יהודיים, הואיל וזה עלול להגביר את תעמולת־השטנה של האנדציה.

כשפירסם הסופר הידוע גיאורג ברנדס מאמר חריף בגנות האנטישמיות. פנה אליו עורך ה“איזראליטא”, יוזף וסרצוּג, במכתב גלוי ודחה את התערבותו, בהוכיחו שהיא לא תביא שום תועלת ליהודי פולין. ברוח זו כתב גם המתבולל המובהק הנריק נוסבוים בעתונו “Rozwaga” (שיקול־דעת). כן תמך העתון האסימילטורי “נוֹבה גזטה”, מיסודו של סט' קמפנר, תמיכה מלאה במדיניות של הציבור הפולני שהתנגד בתוקף למתן ערובות לאומיות ליהודים.

קשה היה מצב הציונים, שלא יכלו להתארגן ולהופיע בפומבי לרגל האיסור לנהל פעולה פוליטית. הציונים הקימו באופן בלתי־לגלי “ועד פוליטי”, שעסק באיסוף תעודות על מצב היהודים בזמן המלחמה, פירסם הודעות, שלח ידיעות לצירים הפרוגרסיביים של ה“דומה” וכו'…

ביחוד הורע המצב הפוליטי בימים האחרונים למציאותם של צבאות הרוסים בורשה. בהשפעת הקטרוגים המתמידים של האֵנדציה אסר הגנרל־גוברנטור הורשאי את הופעת העתונים היהודיים ״היינט“, ״מוֹמנט” וה״צפירה", וברגע מכריע נדם קולה של העתונות היהודית.


יהודי ורשה בימי הכיבוש הגרמני (1915–1918). המצב הכלכלי    🔗

ב־5 באוגוסט 1915 כבשו צבאות הגרמנים את ורשה. הכיבוש החמיר את המצב הכלכלי של יהודי פולין שבעתים. לסבלות המלחמה שנגרמו בעקבות משטר־הדמים הרוסי, נוספו צרות חדשות שהונחתו על ראש היהודים על־ידי שלטון־הכיבוש הגרמני. לפי אנקיטה שנערכה על ידי הג’וינט אחרי המלחמה (בסוף 1920 וראשית 1921) נמצאו בורשה באוגוסט 1914 – 9731 מפעלי־תעשיה יהודיים, שהעסיקו 63,145 עובדים. בשני המקצועות ״היהודיים", הלבשה והזנה, היו עסוקים לפני המלחמה 28,158 יהודים, ואחרי המלחמה – רק 8113. בשנת־המלחמה הראשונה חוסלו 21.2% של המפעלים התעשיתיים בשנת 1915 – 30.2%, ב־1916 – 35.4%. המפעלים חוסלו בשל חומר מכונות, חוסר הון חוזר וחוסר לקוחות. הדבר גרם לאבטלה מבהילה בקרב האוכלוסיה היהודית העובדת.

פגיעה קשה נפגעו היהודים גם על־ידי הוראות המלחמה בשטח הכלכלה, כפי שנקבעו על ידי שלטונות הכיבוש. הרשמה מפורטת של כל הסחורות. החרמת המצרכים החיוניים תמורת שטרי נייר חסרי־ערך, איסור התנועה החפשית במדינה, הגבלת החילוף החפשי במצרכים וכו' – הרסו במידה רבה את המסחר היהודי. מקרקע המציאות הזאת צמחו פירות־באושים של ספסור במצרכים, יוקר מבהיל, שוחד פרוע, פריקת מוסר, רעב ותמותה מוגברת. לפי מספרים סטטיסטיים של עירית ורשה היו בשנת 1915 לעומת כל מאה נולדים – 118 מתים. ב־1916 – 172, וב־1917 – 357, כלומר: פי שלושה וחצי.


המצב הפוליטי    🔗

לעומת המצב הכלכלי חלה רוחה בחיים הפוליטיים של היהודים. למקרא דברי־העידוד שפירסם מטה־הצבא המאוחד הגרמני־האוסטרי בשפה העברית והיהודית חזרו ונתעוררו התקוות בלב היהודים, כבימים שפירסם ניקולאי ניקולאייביץ' את הצהרתו. באחד הכרוזים ל״יהודי־פאולען" שנזרק ממטוסים. הזכיר מטה הצבא הגרמני־האוסטרי את פרעות־הדמים של ממשלת הצאר, שם ללעג ולבוז את הבטחות־החופש של המונרכיה, והבטיח שויון־זכויות ליהודים, שיהיה מבוסס על יסוד מוצק. ביחוד גברו התקוות של היהודים אחרי פרסום הצהרת נובמבר על הקמת מדינה פולנית. יחד עם הצהרה זו נתפרסם החוק על השלטון העצמי היהודי בתחומי הקהילות, ועל יסוּד מועצה עליונה של הקהילות לכל מדינת פולין, אם כי לא נואלו היהודים להאמין שתינתן להם זכות מלאה לסדר את חייהם האוטונומיים כארגון לאומי עצמאי, רבה היתה התקוה שהגרמנים ינהגו בהם דין של קיבוץ לאומי מיוחד, כדי למנוע את התבוללותו בקרב הפולנים. אם לגבי הגרמנים היו קיימות אשליות שנתבדו מהר, הרי יחס הפולנים ליהודים לא השאיר מקום לאשליות. אמנם ראשי האנדציה, בעלי האוֹריינטציה הרוסית, עזבו את פולין יחד עם צבאות רוסיה, אך אלה שנשארו, וביחוד המדינאים הפורשים מן ״הסצסיה" האנדקית, שמרו באמונה על היחס המסורתי ליהודים, שמלפני הכיבוש. כך למשל הופיעו בראשית ספטמבר 1915 שליחי העתונות היהודית (״היינט“, ״מומנט” ו״הצפירה") לפני הנסיך זדז’יסלב לובומירסקי, נשיא ועד־האזרחים שנבחר לראש העיר, וקבלו לפניו בתזכיר על קיפוח זכויותיהם של היהודים בועד האזרחי ובמוסדותיו, במיליציה העירונית, בקומנדנטורה וכו'. הנסיך לובומירסקי הבטיח לבדוק את הדבר, אך המצב לא נשתנה לטובה. אשר ליחס הגרמנים ליהודים, הרי מדיניותם לא היתה עקבית ורבו בה התנודות. היא היתה תלויה על־פי־הרוב ביחסים שביניהם לבין הפולנים, ובמצב הפוליטי שהכריח אותם לא פעם לותר לפולנים.


התנועה הציונית בתקופת הכיבוש הגרמני    🔗

ויתוריהם של השלטונות הגרמניים ליהודים יש לזקפם כולם או רובם על חשבון התנועה הציונית, שהגיעה למידת התפתחות ניכרת.

התהליך של גידול התנועה הציונית נתלווה על ידי תהליך־משנה של דיפרנציה רעיונית, שמצד אחד סייעה לגיוון המחשבה הציונית והעמקתה, מצד שני נתנה אפשרות לזרמים הרעיוניים הציוניים, ה״מזרחי“, פועלי־ציון וצעירי־ציון, להרחיב את הבסיס הסוציאלי של התנועה. ב־13 בספטמבר 1916. כינסו הציונים הכלליים ועידה ארצית, שבה נבחר מרכז־המפלגה הארצי. ביחוד גדלה פעולת התנועה הציונית בשטח התרבות והחינוך. בורשה ובערי־השדה הוקמה רשת של בתי־ספר עבריים מיסודה של ״תרבות”. הפגנה גרנדיוזית של הפצת הרעיון הלאומי בקרב הדור הצעיר שימשה תהלוכת ל"ג בעומר, שנערכה ב-1916 ברחובות ורשה בהשתתפות רבבות יהודים.


ראשית צמיחת האגודה    🔗

גידול כוחה של התנועה הציונית הדאיג חוגים מסוימים ביהדות הגרמנית, שראו את תעודתם בהרבצת התרבות הגרמנית בפולין. תעודה זו הזדהתה עם מגמת הממשלה הגרמנית ליצור בפולין מפלגה שתשמש מכשיר לפוליטיקה גרמניזטורית. ואמנם, הגנרל לוּדנדוֹרף הזמין אליו את אחד מראשי האוֹרתוֹדוֹכּסיה היהודית המתבדלת בגרמניה, את ד“ר פנחס כהן, רבה של אנסבך, ואת ד”ר עמנואל קרליבאך, רבה האוֹרתוֹדוֹכּסי של קלן, כמו‏־כן את ציר הרייכסטג הגרמני, מנהיג המפלגה הדמוקרטית ד“ר לודויג האאז. לוּדנדורף הציע לפניהם לקשר את יהודי פולין עם היהדות הגרמנית ולשתפם בפעולה למען גרמניה. פנחס כהן הוכיח ללודנדורף שמטרה פוליטית כזאת. אם יוכרז עליה בגלוי, תעורר אי־אמון לשליחותם ולפיכך הציע לצמצמה בקשירת קשרים בין יהודי גרמניה ופולין, לודנדורף מסכים לכך, ושני הרבנים יצאו לפולין. בפעולתם סייעו להם מנהל הפוליטיקה הגרמנית בורשה פון מוטיוס והמרצה בעניני היהודים ד”ר לודויג האאז. שני הרבנים, שנקטו יחס שלילי לגבי התנועה הלאומית היהודית, ניגשו מיד לארגון היהדות החרדית והקימו את ״אגודת האורתודוכסים“, שנהפכה כעבור זמן לאגודת שלומי אמוני ישראל, ולבסוף – למפלגת האגודה (״אגודת ישראל"). שליחי גרמניה ידעו לנצל את הכוח הפוליטי שהיה קיים בין החסידים בפולין. חסידי גור, שהקדימו את הציונים בפעולת כיבוש הקהילות, והם שהיו שותפיהם ובעלי בריתם של המתבוללים בתקופה שלפני הכיבוש הגרמני – למורת רוחם של רוב החסידים האחרים. הרבנים־השליחים הגרמנים התקשרו עם בית הרבי מגור ומנהלי הפוליטיקה שלו ובכוחם נוסדה ה”אגודה“. שאר החסידים וצדיקיהם עמדו מנגד, מפחד שלטונה של גוּר. משום כך היה כוחה של ה”אגודה" רב. יש לציין שכהן וקרליבאך ניסו תחילה לבוא בדברים עם הציונים, אך לא מצאו אוזן קשבת לפוליטיקה שלהם, בעזרת הגרמנים הוציאו החסידים את העתון “דאס יודישע ווארט” (גלגולו של “ווארשעווער טאגעבלאט”), ואחר־כך “דער יוד”. חששותיו של פנחס כהן נתאמתו: המפלגה החדשה, פרי החשבונות הפוליטיים של השלטון הכובש, עוררה יחס של אי־רצון בקרב היהודים, ועל אף תמיכת השלטונות לא רכשה אלא חלק מן היהדות החרדית.


המדיניות הפשרנית של ציוני ורשה בתקופת הכיבוש הגרמני    🔗

לתנועה הציונית ניתנה עתה הזדמנות מזהירה להפגין את הרצון האמיתי של האוכלוסיה היהודית לעומת מטרות פוליטיות מלאכותיות וזרות. בקיץ 1916 היו בחירות למועצה העירונית בעיר ורשה, ששימשו מעין נסיון לבחירות כלליות לשלטון עצמאי בפולין. מדינאים יהודים חשובים, ובתוכם ראש הועד הפוליטי יצחק גרינבוים, היו ברוסיה. בראש התנועה הציונית עמד העשל פרבשטיין, שהיה נוטה לפשרות. המפלגות הפולניות המאוחדות שחששו מפני תוצאות הבחירות בעיר־הבירה, הציעו ליהודים לחלק ביניהם את המנדטים בדרך של הסכם, כדי להפגין כלפי חוץ את אחדות התושבים. מתוך נימוס־סרק, שהשתתפות נפרדת בבחירות עשויה להגביר את האנטישמיות ומתוך הערכה מוטעית של כוחות העם – הסכימו הציונים להצעת הפולנים, ובזה החמיצו שעה טובה להפגנת כוחם בעם. ועד־הבחירות המרכזי היהודי, שבו השתתפו הציונים והחסידים והמתבוללים המתונים, בא לידי הסכם עם ועד הבחירות הפולני והובטחו לו 15 מנדטים. הפשרה הציונית עוררה תרעומת בקרב חלק גדול מן היהודים הלאומיים, שהחליטו לצאת לחוד לבמת הבחירות בקוּריה הששית (האחרונה לפי הצנז), שבה צריכות היו להיות בחירות. קבוצת העסקנים הקימה “ועד עממי”, שבראשו התיצבו נח פרילוצקי, שמואל הירשהורן, ה. ד. נומברג ושלקוביץ, מיסדי מפלגה חדשה, המפלגה העממית (“פולקיסטים”). הפולקיסטים נחלו נצחון וקיבלו 4 מנדטים. בסך הכל נבחרו למועצה העירונית 19 יהודים (לעומת 71 פולנים) והם, מן המתבוללים: בולסלב אייגר, ואצלב קירשרוט, אדולף וייסבלט, אדוארד נתנזון, מן הניאו־אסימילטורים: ליאון ברנזון, שמואל גולדפלם ויוליוש מוטרמילך; מן הציונים; העשל פרבשטיין, הרב ד"ר שמואל פוזננסקי ושמעון זיידמן; מן החסידים: לייבוש דוידזון, לייזר פריבס ויואל וגמייסטר; מן הפולקיסטים: נח פרילוצקי, שמואל הירשהורן, בנימין אפרון ואברהם אייזנברג; מן הלאומיים הבלתי־מפלגתיים נבחרו: רפאל שרשבסקי ואדולף טרוסקר.

הצעת ההסכם של הפולנים לפני הבחירות היתה תכסיס־לשעה, שלא היה בו אף רמז למפנה ביחסים הפולניים־היהודיים. המגיסטרט המשיך באותו יחס אל היהודים כפי שנהג ועד־האזרחים. לא היתה אף פינה בחיי הציבור שבה לא קופחו זכויות היהודים. המגיסטרט יסד בתי תמחוי זולים לדלת־העם, אולם בתי התמחוי הפולניים השתתפו ב־8% ממחיר הארוחות ואילו מוסדות היהודים השתתפו ב־44%, אף־על־פי שמחצית האוכלוסיה היהודית בורשה היתה זקוקה לקצבה. על ועד הקהילה היהודית הוטל להשתתף בסכום של 32,000 רובל בהחזקת בתי־הספר העירוניים הפולניים לילדי ישראל, אם כי לילדי הנוצרים ניתן בבתי־הספר חינוך־חינם. בפקידות העירונית, שמנתה כ־12.000 פקידים, היה רק קומץ קטן של פקידים יהודים. ואף־על־פי־כן לא היו נוטים היהודים להעמיק את הפירוד היהודי הפולני מעל במת הפרלמנט העירוני וציפו לפתרון השאלה במוסדות העליונים בהיקף ממלכתי ארצי.

התקוות לא נתקיימו. השלטון הכובש נקט עמדה שלילית בולטת לגבי השאיפות הלאומיות של היהודים. “המדור היהודי”, על־יד “המחלקה לכנסיות ובתי־ספר” שהתנהל על־ידי ד“ר לודויג האאז, נהג ביהודים דין עדה דתית בלבד. ה”פקודה בדבר ארגון עדה יהודית דתית בגנרל־גוברנמנט הורשאי" שחוברה על־ידי האאז, קבעה בסעיפה הראשון, שהיהודים, תושבי הגנרל־גוברנמנט הורשאי, הם חברה חוקית־פומבית דתית. בראשה עומדת מועצת יהודים, הכפופה לשלטון הפיקוח של המלוכה. סמכותה מקיפה עניני דת. חינוך וצדקה. הציבוריות היהודית והעתונות נקטו לגבי פקודה זו עמדה שלילית, באשר שיותה לקהילה היהודית אופי דתי גרידא ושללה ממנה זכויות לאומיות פוליטיות. רק החרדים והמתבוללים היו מרוצים, שהיתה הפקודה לפי רוחם. בהשפעת המחאות והתזכירים של הגורמים הלאומיים העמידה הממשלה את מס הקהילה על מרק אחד. הבחירות אל הקהילה החדשה נקבעו למאי 1918. מכיון שהשלטונות הפולניים החליטו לעשות שינויים בתקנות הבחירות, דחו הגרמנים את מועד הבחירות עד 16 באוקטובר. ואולם רוב הקהילות סירבו לקיים את הבחירות לפי תקנות שלטונות־הכיבוש. ומה גם שנראו כבר אותות התפוררותם במדינה.


יחס היהודים למועצת הממלכה הזמנית    🔗

במידה שהחמיר מצבם של צבאות גרמניה ואוסטריה בחזית המלחמה, בה במידה הומתקה מדיניותם לגבי פולין, בנובמבר 1916 הכריזו גרמניה ואוסטריה במניפסט חגיגי על יצירת מדינה פולנית עצמאית כמונרכיה קונסטיטוציונית ובינואר 1917 הוקמה מועצת הממלכה הזמנית (.aד sowa Rada Stanu). באוקטובר 1917 נוסדה מועצת העוצרים (Rada Regencyjna ). חבריה היו: לוּבּוֹמירסקי, הגראף אוסטרובסקי והארכי־הגמון קקובסקי

יחס היהודים למועצת הממלכה לא היה אחיד. המתבוללים הגישו לה ביום פתיחתה איגרת ברכה מלאה רטט־הכנעה והבעת נכונות לפעול למען הקמת ממלכה פולנית עצמאית. אף “אגודת האאורתודוכסים” שכחה בין־לילה את אנשי חסדה ובירכה את המועצה מתוך תקוה שתנהג ביהודים במידת סובלנות דתית. “הבונד”, בעקבות פ. פ. ס. – שמאל והסוציאל־דמוקרטיה הפולנית (ס.ד.ק.פ.ל.), התיחס בשלילה גמורה למוסד הממלכתי שהוקם על־ידי הגרמנים. הציונים והעממיים נמנעו מלשלם מס־אמוּן מראש והמתינו למעשים, אך הפגינו, עם כל המפלגות הפולניות, את נאמנותם לפולין.

ברם התקוות היהודיות, שצצו בראשית נביטת העצמאות המדינית הפולנית, לא נתקיימו. גם ראש הקבינט הראשון קוכארז’בסקי, גם ראש הקבינט הריאקציוני סטצ’קובסקי השתמטו מקביעת עמדה גלויה בשאלת היהודים. בינתיים התרחש מאורע היסטורי בחיי פולין, גרמניה ואוסטריה נחלו מפלה ניצחת במלחמה. מבית־כלאו במגדבּוּרג חזר לארצו הפטריוט הפולני הגדול, יוזף פּילסודסקי.


 

יהודי ורשה בפולין העצמאית (1918 – 1939)    🔗


בדורות עצמאותה של פולין הישנה לא זכתה יהדות ורשה אלא בריבונות יחסית מאד בקרב יהודי המדינה. הקהילה היתה צעירה בימים ההם, ומקצת החשיבות שהגיעה לורשה בגלל היותה מטרופולין המדינה ומושב המלוכה והסיים, היתה קשורה בעיקר בכמה שתדלנים מן החוץ שהיו באים לורשה לעונות הקצרות של מושבי הסיים ולפגישות עם שלטונות בתי הדין העליונים ועם השליטים, – ולא היה היכר מיוחד לעדה הדלה של ורשה גופה. בכל אופן לא היה בכוחה של עדת ורשה להתחרות במעמדן החשוב של קהילות קראקא ולובלין ולבוב ובריסק, אפילו לא בשטח השתדלנות המדינית ומקומה לא היה ניכר בדיוני ועד ד' הארצות.

ראשית עלייתה של ורשה קשורה בטשטוש ההוי היהודי המסורתי: בעלייתם של האלמנטים ה“מתקדמים”, אבות ההתבוללות היהודית בפולין, ועלייתה של העדה נשארה קשורה במעמדם של האלמנטים הללו. נסיונם של גדולי מנהיגי החסידים לנהל את עדתם ממרכז בורשה, נכשל. ר' איצ’ה מאיר אלתר ור' יצחק מוורקה – שניהם עזבו את ורשה ועברו לעיירות הסמוכות גוּר וּוארקה, ורק משם אָצלו מרוחם על עדת ורשה.

חשיבותה של ורשה היהודית עלתה במחצית המאה הי"ט בגלל גידולה של העדה ובגלל עלייתם הכלכלית של יהודי המטרופולין, שעשתה אותם לראשי המדברים גם בשטח ההנהגה וסייעה לריכוזם של כוחות האינטליגנציה היהודית מכל הארץ. ועדיין היתה עמדה זו תלויה בדיפרנציאציה החברתית של הדורות הקודמים ועליונותה היתה בעיקר חיצונית ומוסכמת.

מעמדה של ורשה היהודית השתנה שינוי רדיקלי החל מן השנים האחרונות למאה הי"ט וביחוד מתחילת המאה העשרים. השינוי הזה היה פרי ההתפתחות המדינית והחברתית הכללית בפולין וברוסיה, וביחוד – פרי השינויים הפו־ ליטיים והחברתיים בהכרתם של היהודים בדור הזה. עם התפתחות התנועה הלאומית ותנועת־הפועלים היהודית, ממילא נעשתה ורשה – עיר המטרופולין של פולין ובעלת הישוב היהודי הגדול ביותר בארץ – מרכז חיי הציבור היהודי בעניני הפוליטיקה, התרבות, הספרות ובכל הגילויים של חיי ציבור ערים.

הקו הזה נמצא בעליה, בהקבלה להתפתחות הכללית בכיוון הדמוקרטיה ולהתגברות ההכרה הלאומית והתנועה הלאומית והציונית בקרב היהודים. כל המאורעות הגדולים שאירעו בינתים בפולין – מרד 1905, מלחמת העולם הראשונה, הכיבוש הגרמני, על תוצאותיהם החיוביות והשליליות, – חיזקו כולם את הקו הזה וכולם באו לידי ביטוי מוגבר בעדת ורשה, שנטלה בפועל את ההנהגה לידיה.

ההתפתחות בכיוון הזה הושלמה עם יסודה מחדש של מדינת פולין העצמאית. עשרים ואחת השנים של קיום המדינה – עד למלחמת העולם השניה – היו ללא שום ספק שנים של עֵרות חברתית, של מלחמת יצרים פוליטיים גדולים בפנים וכלפי חוץ, של יצירה ומחץ, של מעלות ומורדות בגורל יהודי פולין, שלא היו כמותם במשך כל הדורות של גלות פולין. כאילו התכוונה ההיסטוריה לתת ליהדות זו, העסיסית, הפעילה והנדיבה שבכל גלויות ישראל, הזדמנות לחשוף את כל צפונותיה לפני שעלה עליה הכורת האכזרי שבכל דורות הפיזור.

בכל מאורעות הדור הזה בפולין נטלה ורשה היהודית חלק בראש. עדת ורשה שימשה סמל ומופת ליהודי פולין. ורשה היתה מושב כל הועדים המרכזיים של כל המפלגות והתנועות היהודיות בפולין; ורשה שימשה באופן טבעי שדה המלחמה הפוליטי של כל נציגי היהדות; כאן הגן ה“קוֹלוֹ” בפרלמנט הפולני על האינטרסים החיוניים של יהודי פולין ולחם בגזירות והגבלות, בשרירות האדמיניסטרציה ובגילויי האיבה וההפקרות של מפלגות הריאקציה הפולנית; ורשה היתה מושב כל המוסדות והמפעלים המרכזיים לתורה ולחכמה, לספרות ולאמנות, למו"לות ולעתוֹנאוּת, לכלכלה ולהיגיינה, לצדקה ולספורט, לכל ולכל. ובכל הפעולות האלה, לא היתה ורשה אכסניה בלבד. מספרם של בני ורשה ונציגיה בכל המוסדות המרכזיים היה למעלה מחלקם היחסי ביהדות פולין, ובשעות קשות של משבר בחיי הציבור היהודי בפולין נתגלתה עדת ורשה כסמל יפה ליהדות פולין כולה.


הבחירות למועצת העיר ב־1919    🔗

ב־1919, שנת הבחירות לסיים המכונן, היו כמו כן בחירות למועצת העיר של ורשה, הראשונה מאז חידוש עצמאותה של פולין. בתוקף הצו של ראש הממלכה מיום 7.2.1919 בדבר השלטון העירוני הוגדל מספר חברי המועצה ל־120.

הנסיון של גוש יהודי מאוחד שנתגבש בשעת הבחירות שלפני כן, תוך הסכם עם מפלגות הימין הפולניות ואגב פרישת ה“עממיים” וה“בּוּנד” (שהתקשר עם פ.פ.ס.) לא היה מעודד. הוא עורר תרעומת בחלק ניכר של הציבור היהודי. הצלחת הועד העממי בבחירות של 1916 הוכיחה שהמוני היהודים רוצים בנציגות עצמאית במוסדות הנבחרים ובעמידה תקיפה על זכויותיהם במסגרת הדמוקרטית של הרפובליקה הפולנית החדשה. המפלגות היהודיות השונות יצאו הפעם למערכת הבחירות ברשימות נבדלות, תוך נכונות לעמוד במבחן כוח בקרב הציבוריות היהודית. האגודה" בלבד הגיעה להסכם עם ארגון הסוחרים. תוצאות הבחירות היו: 28 יועצי־עיר יהודים. המנדטים נתחלקו כדלקמן: “האגודה” והסוחרים – 8 (אליהו קירשברוֹין, יעקב טרוקנהיים ועוד, מן ה“אגודה”, אדולף טרוסקר, רפאל שרשבסקי ואחרים. מן הסוחרים). הציונים – 6 (יצחק גרינבוים, משה קרנר, מנחם אלנברג ועוד), הבונד" – 7 (עם הנריק ארליך וּויקטור אלתר בראש), הפוֹלקיסטים – 5 (נח פרילוצקי, ש. הירשהורן, ד"ר יוסף דוידסון ועוד) ו“פועלי” ציון שמאל – 2 (י. לב ובוקסבוים). כחברי הנהלת העיריה (“לאוניקים”) נבחרו 2 יהודים (מבין 12): מאיר רונדשטיין והמהנדס אדולף וייסבלט.

אפשרות הפעולה של הנציגות היהודית במועצה עירונית זו היתה, בדרך כלל, מוגבלת מאד. הרוב במועצה תמך במפלגות־הימין האנטישמיות, ורק בקושי יכלו היועצים היהודים להשיג מתקציב העיר הקצבות למוסדות יהודיים. כן נדחתה מדי פעם בפעם הצעת היהודים לקרוא רחוב בורשה על שם הרב מייזלס (הצעה שנתקבלה לבסוף במועצה שלאחרי־כן). הסיעות האזרחיות היהודיות הקימו קלוב של יועצי העיר היהודים (“קוֹלוֹ”), אך נציגי ה“בּונד” ופועלי־ציון שמאל לא הצטרפו אליו, ובמקרים רבים הצביעו עם הפ.פ.ס. נגד הסיעות האזרחיות היהודיות.


מועצת העיר 1927־1934    🔗

תקופת כהונתה של המועצה הזאת נסתיימה ב־1927. בבחירות למועצה החדשה, שנערכו באותה שנה, קם גוש יהודי כללי של הציונים, “המזרחי”, ה“אגודה”, ארגון הסוחרים, בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים. ברשימות לחוד הופיעו ה“בּונד”, פועלי־ציון שמאל, וברגע האחרון – “פועלי אגודת ישראל”, שניתקו עצמם מן הגוש במטרה לרכוש תוספת מנדטים ל“אגודה”, מחוץ לרשימה המשותפת. אולם, מספר היועצים היהודים שנבחרו לא עלה על מספרם במועצה הקודמת. נבחרי הבלוק הכללי היו 15. משלוש הסיעות היהודיות האחרות קיבלו הבונדאים 7 מנדטים, פועלי־ציון שמאל ופועלי אגודת ישראל – 2. כחברי הנהלת העיריה נבחרו מבין היהודים המהנדס משה קרנר וד“ר ז. ביחובסקי, ולפי הסכם בין ה”בּוּנד" ופ.פ.ס. – ויקטור אלתר. במועצה זו היתה לנציגי היהודים אפשרות פעולה מרובה מאשר במועצה הקודמת – לשום סיעה מן הסיעות הפולניות במועצה לא היה רוב מכריע. וקולותיהם של היועצים היהודים היווּ “לשון־המאזנים” בין המפלגות הפולניות, שנזקקו אליהם מדי פעם בפעם לשם השגת רוב. כך הצליחו היועצים היהודים להשיג הקצבות בסכומים ניכרים יותר למוסדות לחינוך ועזרה סוציאלית של העדה היהודית. סכום ההקצבות האלה עלה למיליון זהובים ומעלה בתקציב השנה. בהשתדלות ה“לאוניקים” והיועצים היהודים קם מפעל סוציאלי רב־ערך – בית מחסה עירוני לילדים יהודים עזובים, שבנינו עלה בסכום של קרוב ל־ ¼4 מיליון זהובים. ראש ועד הבנין היה מ. קרנר, והתכנית הוצאה לפועל על־ידי האדריכל הנריק שטיפלמן. הבנין המפואר והמשוכלל ברחוב פלוֹצקה, שנועד לשיכון 500 מילדי העוני, הושלם ונחנך ב־1933, אולם עין הממשלה היתה צרה במתנת חסד זו לילדי ישראל, וכעבור שנה, לאחר פיזור מועצת העיר ומינוי הנהלה עירונית מטעם הרשות המרכזית, סילקה הנהלת העירייה הממונה את הילדים היהודים מבית המחסה שברחי פלוצקה, ומאות היתומים, האסופים וילדי־ההפקר, הועברו לבית צר וישן ברחוב ווֹלסקה, ששימש מושב זקנים ובית יתומים. בנין בית־המחסה שהוקם בהשתדלות יועצי העיר היהודים הפך לבית חולים עירוני.

מספר היהודים בורשה היה יותר משליש מן האוכלוסיה הכללית, משום כך דרשו היועצים היהודים למנות יהודי כאחד משלושת סגני ראש העיר, אולם אף אחת מן הסיעות הפולניות, לרבות פ.פ.ס., לא הסכימה לתמוך במועמד היהודי. בכל זאת מלאו ה“לאוניקים” היהודים תפקידים חשובים ואחראיים בהנהלת עניני העיר. ד"ר ז. ביחובסקי שימש ראש מחלקת הבריאות וחבר במחלקה לעזרה סוציאלית. המהנדס מ. קרנר נתמנה לראש מפעל הביוב והמים, ראש מחלקת התעשיה, המלאכה והתחבורה, היה חבר ההנהלה של שירות החשמליות והאוטובוסים, חבר ועדת התקציב של העיריה וכן חבר המרכז של איגוד העיריות הכל־פולני. ויקטור אלתר הועמד בראש בית העבוט העירוני.


נצחון ה“בונד” בבחירות למועצת העיר האחרונה    🔗

בסוף 1934 פוזרה מועצת העיר בפקודת הממשלה המרכזית, שמינתה מועצה עירונית בת 35 חברים, ומהם חמישה יהודים. ראש העיר הממונה היה סטפן סטאז’ינסקי. חברי המועצה היהודים, שנתמנו על־ידי השלטונות, היו אברהם גפנר, רפאל שרשבסקי, יעקב טרוקנהיים, משה כהן ועורך־הדין זונדלביץ‘. מועצה זו, שפעלה בחסות השלטון המרכזי, שירתה עד 1938. באותה שנה הסכימה הממשלה לערוך בחירות. היהודים השתתפו בבחירות אלה בשלוש רשימות: גוש ה“אגודה”, “המזרחי”, ציונים כלליים ב’ וסוחרים, גוש ציונים כלליים א' ופועלי־ציון ימין, וברשימה שלישית – ה“בּוּנד”. שיטת הבחירות שנקבעה היתה לרעת היהודים. העיר חולקה ל־15 אזורי בחירות, והחלוקה היתה מכוּונת להפריד בין ריכוזי הקולות של היהודים. בכלל היתה השתתפות היהודים בבחירות מועטה: רק 48% מבעלי זכות הבחירה הצביעו. הסיעות הציוניות היו מפולגות ומסוכסכות ביניהן. הבחירות הנחילו נצחון מכריע ל“בונד”, שזכה ב־20 מנדטים. גוש ה“אגודה”, הציונים הכלליים ב' וכו‘, קיבלו שני מנדטים (טרוקנהיים ושרשבסקי), והציונים הכלליים א’ ושותפיהם מנדט אחד בלבד (הרטגלס).

זו היתה הנציגות היהודית האחרונה במועצת העיר ורשה לפני פרוץ מלחמת־ העולם השניה.


קהילת ורשה בתקופת מעבר (1919־1926)    🔗

הועד של קהילת ורשה שנבחר ונתאשר על־ידי השלטונות הרוסיים בנובמבר 1912 למשך של שלוש שנים, נשאר בכהונתו – לרגל המלחמה והמאורעות שלאחריה – קרוב לשתים־עשרה שנה. בתום ימי המלחמה היה הרקע המדיני לארגון החיים הציבוריים של יהודי ורשה שונה משהיה בזמן בחירת אותו ועד, כשם שהיו שונים המושגים הציבוריים־המדיניים בפולין העצמאית, בתקופה שאחרי המהפכה ברוסיה, מאלה של שנת 1912. נשתנה כמו־כן יחס הכוחות שנתגבשו בציבוריות היהודית והמגמות הכלליות שלה. אף מבחינת הרכבו האישי פסק ועד הקהילה להיות בעל כושר־פעולה. כמה מחבריו מתו במשך השנים או הגיעו לזקנה. עוד ב־1918, משבטלו הבחירות שנועדו להתקיים בפקודת שלטון הכיבוש הגרמני, נאלץ הועד לצרף כמה פרנסים. כדי למלא את מקומם של החברים שנפטרו. בדרך זו נצטרפו החסיד בר ביחובסקי, אחיו של הציוני ד“ר זלמן ביחובסקי, ושני עסקנים בלתי־מפלגתיים, נחמיה קרסוצקי ובנימין ריטנברג. ב־1919 התפטר ראש הקהילה סטניסלב נתנזון. במקומו בא הפרנס מאיר רונדשטיין, מנהל הבנק לדיסקונטו בורשה. אם כי גם הוא נמנה על חבורת המתבוללים, הרי היה מוצאו מבית יהודי אדוק, וחינוכו המסורתי, הרגלו בלשון אידיש ואף שמירתו על שמו העברי הפלוהו מן המתבוללים ה”מושלמים", “הפולנים בני דת משה”, שקדמו לו בראשות הקהילה, ומינויו ציין את תקופת המעבר בקהילת ורשה בין שלטון המתבוללים ובין הנהלה לאומית או לאומית־דתית. רונדשטיין מת ב־1922 ובחירת ממלא מקומו, שבתי ברגמן, היתה צעד נוסף לקראת “האמנסיפציה” של הקהילה הורשאית מחסותם של המתבוללים. ברגמן היה ספק צבאי וסוחר עשיר ולפי מוצאו – מבית יהודי פשוט וקשור להוי מסורתי: הוא קנה לו שם בורשה כעסקן רב־פעלים במוסדות־צדקה. כהונתו לא חידשה ולא־כלום בהנהלת הקהילה וזמנה עבר תוך ציפיה למועד הבחירות לועד החדש לקהילה, שארגונה ותחום סמכויותיה נקבעו על־פי הדקרט של ראשי המדינה מיום 7.2.1919 .

תקנה זו של ממשלת פולין הדמוקרטית, שהשאירה לארגון הקהילה את אפיה של עדה דתית, הכזיבה חלק מן החוגים הפרוגרסיביים של יהדות ורשה הלאומית והנאורה, ששאפו למסגרת ארגון של אוטונומיה קהילתית־לאומית. אולם הממשלה השהתה את מועד הבחירות לקהילה אף לפי המתכונת שלה, ורק בפברואר 1924 הכריזה סוף־סוף על בחירות חדשות.


ועד הקהילה בראשותו של פרבשטיין (1926־1931    🔗

עצם ענין הבחירות עורר התעניינות מרובה בציבור, אולם שיטת הבחירות הגבילה את מספרם של בעלי זכות הבחירה ל־57,500. בכל זאת שיקפו תוצאות הבחירות במידה רבה את מערכת הכוחות והזרמים המפלגתיים ביהדות ורשה. מבין 50 חבריה של מועצת הקהילה החדשה נבחרו 15 נציגי ה“אגודה”, 12 ציונים, 5 חברי ה“מזרחי”, 5 בונדאים, 5 פוֹלקיסטים, 3 חרדים בלתי־מפלגתיים, 2 “פועלי ציון” שמאל, ובלתי־מפלגתי אחד מפרבר פראגה.

אך מיד לאחר שמועצת הקהילה החדשה התכנסה לישיבתה הראשונה נתגלע ריב בינה לבין השלטונות, שהיה ריב משותף לכל קהילות ישראל בפולין. מיניסטריון הדתות וההשכלה דרש, כי לשון הדיונים במועצה תהיה הלשון הפולנית, וסירב לשוות לטקס הפתיחה אופי רשמי. נציגי כל הסיעות במועצה הביעו את התנגדותם לעמדת הממשלה וראו בה כונה להתנקש באָפיוֹ הלאומי והדמוקרטי של מוסד הקהילה ונסיון למעט את דמותו. הסכסוך החמיר ונמשך למעלה משנה וחצי. המועצה לא נתכנסה ולא אירגנה את עבודתה ובינתים הוסיף ועד־הקהילה הישן, בראשותו של שבתי ברגמן, לשמש בתפקידו. לבסוף חוסל המשבר בתוקף פקודת המיניסטר לדתות ולהשכלה מיום 24.1.1926 שלפיה הורשתה מועצת הקהילה לנהל את ישיבותיה בעברית, באידיש או בפולנית, בתנאי שהפרוטוקולים יירשמו בפולנית, על־מנת לאפשר לשלטונות לבקר את פעולות הקהילה. המועצה התכנסה ובחרה בהנהלה: ה“אגודה” וגוש החרדים 7, הגוש הציוני 6, ה“בונד” 1 והפלקיסטים 1. בהתאם להוראות הממשלה צורף להנהלה גם בא־כוח הרבנות כראש הקהילה נבחר נשיא המזרחי יהושע העשל פרבשטיין.

הנהלת עניני הקהילה נתחלקה למחלקות שונות: 1) עניני הנשיאות; 2) כספים; 3) מסי הקהילה; 4) עניני הדת והרבנות; 5) בתי ספר ותרבות; 6) פיקוח סוציאלי ועניני צדקה; 7) עזבונות; 8) בריאות; 9) כלכלה; 10) חברה קדישא ובית־הקברות; 11) ביקורת.

ריבוי הסיעות במועצה, באין רוב מכריע לאף אחת מהן, הקשה על הדיונים ופגע בכושר־הפעולה של הועד החדש. הסיעה הגדולה ביותר – גוש הציונים וה“מזרחי” היו לה 20 קולות, אולם המספר הדרוש כדי להוות רוב היה 26 קולות. המועצה נעשתה זירת ויכוחים וחיכוכים מפלגתיים שלא פסקו. בכל זאת יצגה מועצת הקהילה בפעם הראשונה את יהדות ורשה בשלמותה, על כל פלגותיה, ולא שלטה בה עוד שכבת נכבדים מתבוללים שהתנשאה על העם. אף סיכום הפעולות של הנהלת קהילה זו בחמש שנות כהונתה לא היה קל־ערך. בשטח החינוך עלה התקציב השנתי מ־340,000 זהובים בשנת שירותו האחרונה של ועד הקהילה הקודם, עד ל־

1,169,182 זהובים ב־1930, ומספר המחלקות בבתי־הספר שברשות הקהילה גדל מ־31 עם 1262 תלמידים בשנת הלימודים 1925/26 ל־60 מחלקה עם 2167 תלמידים ב־1930/31. תכנית הלימודים בבתי־הספר העממיים האלה כללה תולדות ישראל, תנ"ך ותפילה. פעילות מוגברת הראתה גם המחלקה הסניטרית, שהוצאותיה עלו מ־ 93,000 זהובים ב־1926 ל־ 417,000 ב־1930. סכום ניכר הוקצב לבנין אמבולטוריום, שצויד במכשירי רפואה מודרניים.

כמוסד המייצג את האוכלוסיה היהודית שבבירת פולין ואת קהילת ישראל הגדולה ביותר באירופה, חרגה קהילת ורשה בהזדמנויות שונות מתחום סמכויותיה המקומיות ונקטה בפעולות שלא היו מכוונות לאינטרסים של יהודי ורשה בלבד, ונודעה להן חשיבות יהודית כללית. מסוג הפעולות הללו היתה פרשת ההשתדלויות לביטול שביתת החובה ביום א' בשבוע וכו', ארגון מגבית של קהילות פולין למשלוח מצות ליהודי רוסיה. ועד הקהילה טיפל גם בענין כלל־ישראלי כסיכול הצעת הרפורמה של הלוח, שנדונה בועדה מיוחדת מטעם חבר־הלאומים ושביצועה עלול היה להעמיד בסכנה את שמירת השבת. כן עשה הועד לתקנת השמות הפרטיים העבריים, שסולפו בתעודות הלידה ובספרי האוכלוסים ע"י הכתיב הפולני. ועדה שמוּנתה על־ידי קהילת ורשה ערכה רשימה מפורטת של השמות העבריים הנכונים והמסולפים, שאין לרשמם בתעודות, והמציאה אותה לכל הקהילות והרבנים בפולין. הקהילה הורשאית עסקה גם בבעיה הכאובה והמטרידה של מסירת גופות של יהודים לניתוח לפקולטות הרפואיות, בעיה ששימשה נושא־הסתה בלתי־פוסק בעתונים ובאיגודי־הסטודנטים האנטישמיים; ביזמת ועד הקהילה של ורשה נתקיימו התיעצויות מיוחדות בענין זה בהשתתפות נציגי הקהילות של הערים האוניברסיטאיות וילנה, קראקא ולבוב, יחד עם באי־כוח אגודת הרבנים וארגוני הסטודנטים היהודים, ונפתח משא ומתן עם המיניסטריון לדתות והשכלה ונציגי האוניברסיטאות.

הענין שבו לא התרוממה קהילת ורשה למעלת תפקידה הכללי בתקופה האחרונה הרת־הגורל, היה ענין הסיוע לבנין ארץ־ישראל. הפרנסים הציונים השתדלו מדי פעם בפעם לעורר את ועד הקהילה לפעולות למען ארץ־ישראל, הן בצורת הקצבות לקרנות הציוניות ולצרכי העליה, הן בדרך החלטות אהדה והפגנות לביטוי הקשר החי של יהדות ורשה אל המפעל הארץ־ישראלי, אך מאמציהם נתקלו בהתנגדותם של האנטי־ציונים במועצת הקהילה, ו“ביד המוחקת” של הממונה על ביקורת התקציב מטעם השלטונות. הקצבות מעטות בלבד, לפי הערך, הושגו לתמיכה בעליה החלוצית ומקצת הענקות למפעלים כספיים של “התאחדות יהודי פולין” בארץ־ישראל. רק בפרוץ המהומות בארץ־ישראל, ב־1929, הוקם ביזמת מועצת הקהילה ועד־עזרה לנפגעי המאורעות, שאסף בערי פולין סכום של 920,000 זהובים. לזכותו של ועד הקהילה תצוין גם השתתפותו בארגון תנועת המחאה בפולין על המדיניות הבריטית בארץ־ישראל לאחר פרסום הספר הלבן ב־1930. כינוס באי־כוח כל הקהילות בפולין, שנערך על־פי הזמנתה של קהילת ורשה ב־29 במאי, הביע את מחאתה של יהדות פולין על הפרת התחייבויותיה של בריטניה כלפי העם היהודי.


הקהילה בשלטון “האגודה” (1931–1937)    🔗

עם קביעת מועד הבחירות לועדי הקהילות בפולין ב־1931, הגיעה לקצה כהונתו של ועד־הקהילה הרפרזנטטיבי הראשון בורשה מאז חידוש העצמאות הפולנית. התקרבות ה״אגודה״ לממשלת הסנציה, שבאה לידי גילוי בולט בבחירות לסיים, עתידה היתה להתגלות כמו־כן בבחירות לקהילות. הממשלה עשתה כל שהיה בידה לעשות כדי לסייע לנצחונם של בעלי־בריתה. אנשי ה״אגודה" והאדמו“רים, ואלה לא חסכו עמל כדי לנצח – ״בפקודת אדמו”ר״ ובכוח השלטונות. המגמה הישנה לשוות לקהילה אופי דתי גרידא קיבלה מדי פעם בפעם חיזוק נוסף מצד הממשלה והובלטה בתקנות השונות של המיניסטריון להשכלה ולדתות (מ־1927, 1930 ו־1931), שבאו להשלים את הדקרט על ארגון הקהילות משנת 1919. לפי אחת התקנות הללו נשללה זכות הבחירה לקהילות מיהודי העובר בגלוי על מצוות הדת או הטוען בפומבי שאין לשמור מצוות; תקנה ששימשה בעיירות רבות אמצעי לפסול בוחרים ומועמדים שנראו כבלתי־רצויים ל״אגודה" ולשלטונות. עם כל זאת לא הצליחו המאמצים המשולבים של ה״אגודה" ושל הממשלה אלא חלקית. בבחירות לקהילת ורשה ב־1931 השיגה ה״אגודה" רק רוב יהסי קטן. מספר פרנסיה בועד הקהילה החדש היה ששה (מבין 15 חבריו). אולם, כדי להגיע לרוב מוחלט ואפשרות הכרעה נגד הציונים וה״מזרחי“, באה ה״אגודה” לידי הסכם עם שלושת הפרנסים הבלתי־ציונים שבועד – פוֹלקיסט, בלתי־תלוי ובא כוח בעלי־הבתים, והבטיחה לעצמה את נשיאות הקהילה. פרנס ה״אגודה" אליהו מזור נבחר כיושב־ראש ועד הקהילה. נבחרי הציונים וה״מזרחי״ (העשל פרבשטיין, משה פלדשטיין, מנחם אלנברג, יהודה שצ’רנסקי, יעקב הימלפרב – בלתי־ציוני שנבחר ברשימת הציונים – וד"ר י. דראליץ', נציג הרביזיוניסטים) נשארו במיעוט.

עיקר הפולמוס בועד הקהילה ובמועצתה ניטש בכל שנה מסביב לתקציב שהגיע בממוצע לחמישה מיליון זהובים. פרנסי ה״אגודה" טרחו להגדיל את ההקצבות למוסדות־הדת ומפעלי־החרדים, והתקציב היה מתאשר בדרך כלל לאחר מיקוח ממושך ומיגע. אחרי קבלתו על־ידי מועצת הקהילה היה התקציב המוצע טעון אישור מצד השלטונות. הפקיד הממונה על עניני הקהילה מטעם המיניסטריון להשכלה ודתות היה בוחנו בחינה קפדנית. מוחק ומשנה בו סעיפי־הוצאות שונים. בשנים האחרונות גברה התנגדות הממשלה להקצבות לטובת ארץ־ישראל ולצרכי העליה, ולעתים נמחקו בתקציב אף תרומות קטנות שנקבעו בו לטובת הקרנות הציוניות או לקרן ישוב ארץ־ישראל מיסודה של ה״אגודה".

משאלתם של פרנסי ה״אגודה“, שביקשו ל״ישב בשלוה” ולעשות את רצון הרשות, לא נתקיימה. בלחץ כוחה של שנאת ישראל שהיתה גוברת והולכת היתה הקהילה אנוסה לחרוג מדי פעם בפעם ממסגרת סמכויותיה הרגילות ולעסוק בפעולות מחאה והשתדלות, בהגנה על זכויות יהודיות יסודיות וכלליות.

הענין שהעסיק והסעיר ביותר את הועד האחרון של קהילת ורשה, היה ענין גזירת השחיטה, מאז הוגשה לסיים על־ידי הצירה פריסטור. בפברואר 1936. הצעת החוק לאיסור השחיטה לפי דיני ישראל. הנהלת הקהילה עמדה בקשר מתמיד עם הצירים היהודים בסיים, שהשתדלו למנוע ולבטל את הגזירה; בהשתדלויות אלה היה פעיל ביותר הציר הציוני ד"ר אמיל זומרשטיין. על־פי יזמתה של קהילת ורשה נערך כינוס של באי־כוח קהילות פולין כדי למחות על אישור החוק. במעמד שליחיהן של קרוב ל־600 הקהילות היהודיות שבמדינה, שנתאספו בבנין ועד הקהילה הורשאית, נבחר ועד שליחי הקהילות בפולין, שהורכב מנציגי קהילות ורשה, לודז', לבוב, קראקא, וילנה, ביאליסטוק ופוֹזנה. ועד־הקהילה הורשאי אף ניסה לפעול לביטול הגזירה בהשפעת גורמי חוץ, ולפי בקשתו ביקר הרב הרצוג, רבה של אירלנד בעת ההיא אצל האפיפיור ברומא, וקיבל את הבטחתו להעביר לארכי־הגמון הפולני את משאלתו שיהודי פולין לא יופרעו בשמירת דתם.


ועד הקהילה הממונה בראשותו של מאוריצי מייזל (1937–1939    🔗

מערכת־הבחירות השלישית לקהילת ורשה מימי שחרורה של פולין, ב־1936. הביאה למפנה מפתיע בהרכב ועד הקהילה, עקב נצחונו של ה״בּוּנד“, שהשתתף עתה בבחירות אחרי שב־1931 החרים אותן. תוצאות הבחירות נתנו ל״בּוּנד” רוב יחסי, כלומר: מעמד של הסיעה הגדולה ביותר בקהילה. מבין 50 הפרנסים שבמועצת הקהילה נבחרו 15 נציגים של ה״בּוּנד" לעומת 11 פרנסי הגוש הלאומי, שכלל את כל המפלגות הציוניות (ציונים כלליים, ״מזרחי“, ״פועלי־ציון־ צ.ס.” ו״התאחדות") מלבד ״פועלי־ציון" שמאל והרביזיוניסטים, וכמספר הזה פרנסים מן ה״אגודה“. בהרכב זה לא היתה הקהילה בעלת כושר־פעולה רב, ונוכח תפקידיה המרובים בשמירה על רשת מוסדות־הדת של יהדות ורשה – הרבנות, חברה־קדישא, תלמוד־תורה, מקואות וכו וכפיפותה לפיקוח הממשלה, ששקדה תמיד על שמירת אפיה הדתי של הקהילה – היה שלטון הבונדאים בקהילה כרוך בקשיים פנימיים רבים. המצב שנוצר נתן לממשלה הזדמנות טובה לחסל את ועד הקהילה כמוסד מייצג. היא פיזרה את מועצת הקהילה שנבחרה ומינתה לראש הקהילה את מאוריצי מייזל, מיועצי־העיר היהודים הותיקים, עסקן בלתי־מפלגתי שלא היה אחראי בפני הציבוריות היהודית, מתבולל למחצה ומקורב לשלטונות. על־ידו נתמנה ועד־קהילה שהורכב מאישים בלתי מפלגתיים וכמה מאנשי ה״אגודה” (יועץ־העיר מרק ליכטנבוים, אדם צ’רניאקוב, משולם קמינר עורך הדין ברנרד זונדלביץ' ואחרים). מאחר שנציגי המפלגות האחרות סירבו להיענות להזמנת השלטון ולהצטרף לועד הממונה. מייזל, שבני עדתו ראו בו קומיסר ממשלתי, קיבל את הנהלת עניני הקהילה כתפקיד אדמיניסטרטיבי, וקיימוֹ בהתאם להוראות השלטונות. הוא נשאר על כנו עד לפלישת הנאצים ובימי־המלחמה הראשונים מיהר להימלט מן העיר והפקיר את ענייני הקהילה. נשיא העיר סטאז’ינסקי מינה אז במקומו את אדם צ’רניאקוב, שתפקידו הטרגי וגורלו האכזרי שלובים בפרק־האימים של חורבן קהילת ורשה.


המצב הפוליטי של היהודים ערב החורבן    🔗

מצב היהודים בפולין החמיר והלך. בהשפעת ההסתה האֵנדקית הרימה האנטישמיות ראש. ב־1931 אירעו בבתי־הספר הגבוהים מאורעות, שנתפשטו מאז ואילך מורשה על־פני המדינה כולה. כנופיות בריונים, אקדמאים, הפגינו נגד הסטודנטים היהודים, הכּוּם בכל מקום ולא נתנו להם להשתתף במעבדות ובחדרי־הניתוח. על אף התגובה הנמרצת של המשטרה מחוץ לכתלי האוניברסיטה ועל אף איומיה של הממשלה, כי הפקרות הבריונים תביא לידי צמצום האוטונומיה האוניברסיטאית מימי־הבּיניים, לא פסקו הפרעות ונמשכו עוד גם ב־1932. הריגת שני סטודנטים פולנים בזמן ההתפרעות בוילנה (1931) ובלבוב (1932), הוסיפה שמן למדורת השיסוי של האַנדציה. העמדה התקיפה של מיניסטר־הפנים פייראצקי ומיניסטר־ההשכלה יינדרז’ייביץ לגבי המסיתים והמוסתים הרגיע לזמן־מה את האוירה הסעורה. בפרשה עגומה זו הצטיינו האקדמאים היהודים בהבלטת הכבוד הלאומי בעמידתם האמיצה שלא הסכימו לשבת על ספסלי־הגיטו, והיו עומדים על רגליהם במשך כל שעות השיעורים.

החל משנת 1933 כאילו פגה לזמן־מה חומרת מצבם של היהודים בפולין. היהדות הורשאית ניצבה בראש תנועת־מחאה שהקיפה את כל יהודי פולין וקידשה מלחמת חרם כלכלי על תוצרת גרמניה. נוסד ועד יהודי מאוחד להושטת עזרה לפליטי גרמניה, והוא נענה ביד רחבה לקריאתם של קרבנות הנאציזם. ה״קוֹלוֹ״ היהודי העלה את שוֹאתם של יהודי גרמניה על הבמה הבינלאומית, וב־11 במאי שלח אל מועצת חבר־הלאומים פטיציה בענין ״היהודים הגרמנים בשלזיה העליונה וכל הרפובליקה הגרמנית“, שבה הוכה כי ״גרמניה הפירה את התחייבויותיה הבינלאומיות, וחבר־הלאומים נתבקש לפעול במעשים שיהיה כוחם יפה ותכליתי לתקן את העוול, להחזיר את תוקף החוק ולפצות את הניזוקים”. פטיציה זו נתמכה בטלגרמות של קהילות יהודיות והסתדרויות שונות.


צללי הנאציזם בפולין    🔗

תחילה התיחסו השלטונות הפולניים בעין יפה לתנועת־החרם. אולם, בתוקף התנאים הפוליטיים והכלכליים ובתוקף מגמתה של הפוליטיקה הפולנית באותם ימים, הטילה הממשלה איסור על תנועת־החרם ולבסוף כרתה ברית עם גרמניה.

באו השנים 1934, 1935, 1936. הסרטן הנאצי עבר מזמן את גבולות פולין והוא מתפשט והולך ומטיל זוהמתו בגופה של האומה הפולנית. מי יודע מה ילד יום?

באחד הימים נראו כנופיות של אנשי ״נארא״ (לאומיים רדיקליים) ברחובות ורשה וערים אחרות, והתחילו מתנפלים על יהודים ומכים אותם בידיהם. ההופעה היתה המונית, מאורגנת, מנוהלת מבחוץ, מכוּונת נגד הממשלה. בתגובה נמרצה ומהירה יכלה הממשלה לדכא את הטירור, אולם התגובה לא באה. בחוגים מסוימים בממשלה האירו פנים לצעירים אלה וקיוו להיבנות מהם.

והפוגרומים באו. באו ימי פשיטיק, מינסק־מאזובייצק הסמוכה לורשה, ביילסק שבשלזיה, ובסוף – ההתנפלויות ההמוניות על היהודים בחוצות ורשה (ב־1937).

יותר מן הפוגרומים עצמם היתה מחרידה האוירה הציבורית שאפפה אותם. בית־הדין המחוזי בראדום, שדן במשפט פשיטיק, הטיל עונש על הבריונים ועל היהודים כאחד, החמיר בדינם של היהודים המתגוננים והתיר בכך את דמם של ישראל.

כזו היתה המציאות היהודית בפולין ערב חורבנה. בתוך המציאות הקודרת הזאת ניצנצו שביבי־הגבורה של האוכלוסיה היהודית, שלא נרתעה ולא נכנעה, אלא ידעה לעמוד על נפשה ולהתגונן בפני אויביה – בפשיטיק. ברחובות ורשה ובמקומות אחרים.


 

יהודי ורשה בכלכלה    🔗

השתתפות היהודים בבנקאות    🔗

מלחמת־העולם הראשונה ותוצאותיה הביאו בעקבותיהן תמורות וזעזועים באותם ענפי־כלכלה בפולין, שבהם היה מרובה חלקם של היהודים, בהונם וביזמתם. ירידה ניכרת חלה בחלקם בשטח הבנקאות, שבה היו היהודים בולטים במאה הי“ט. הפוליטיקה הכספית של הממשלה שהיתה מכוּונת לצמצם את תחום פעולתה של הבנקאות הפרטית, גרמה לחיסולם של בנקים מפורסמים בורשה, כגון הבנק של וילהלם לנדוי על סניפיו. הבנק של האחים גולדפדר (1932), ועוד. הבנק היהודי היחידי שעשה חיל וקנה לו שם בקרב האוכלוסיה היהודית בורשה היה הבנק של ד. מ. שרשבסקי. לפּוֹפּוּלריותו של הבנק סייע אחד מבעליו, העסקן הציבורי רפאל שרשבסקי, סינטור לשעבר, יועץ העיריה, יושב־הראש של ״צנטוס” וחבר־ההנהלה במוסדות כלכליים שונים. את אֵמוּן היהודים, ביחוד של החוגים הציוניים, רכש באותו זמן הסניף הורשאי של הבנק הלודזאי לפקדונות, בהנהלתו של ד“ר מ. הינדס. בדרך כלל נשתנו האופי והמבנה של הבנק היהודי הישן. רוב הבנקים הפרטיים נעשו רכושן של חברות־מניות, שבהן פעלו יהודים כמנהלים וחברי־מועצות. כן השתתפו יהודים, כמנהלים, ב״בנק הורשאי לדיסקוֹנטוֹ (הרמן פוזננסקי) ב״בנק הכללי לאשראי” (אמיל שפט). ב״בנק המערבי" (אלכסנדר מושקובסקי) ב״בנק למסחר ותעשיה" (סטפן בנזאב); ביחוד היתה רבה השתתפותם במועצות הבנקים, כגון ב״בנק האנגלו־פולני“, ב״בנק למסחר עם חוץ־לארץ” ועוד. במידה רבה היתה זו זכות היזמה היהודית שבנקים אלה סייעו לקידום התיעוּש ופיתוח הכלכלה במדינה.


השתתפות היהודים בתעשיה    🔗

רובה ועיקרה של התעשיה היהודית בפולין – פרט לתעשית הטכסטיל, שמרכזיה היו לודז' וסביבותיה, ביאליסטוק, ועוד – היו בורשה. מקומם של רוב בתי־החרושת היה בורשה עצמה ומקצתם נוסדו ברחבי המדינה על־ידי אנשי־תעשיה ורשאים. החשובים שבין הורשאים מיסדי התעשיות היו:

בשדה תעשית העץ: הפירמה אנדלמן ופפיירני, שעסקה ביצוא עצים לגרמניה; יאן גוטליב בלום, מיסד בית־החרושת הראשון למרצפות־עץ ודיקטים באוֹרזיב על־יד קלבן; נחום הלר, שיסד בתי־חרושת רבים בסולץ־קויאבסקי ומיקאשביצ’ה (בית החרושת הגדול ביותר ליצור דיקטים באירופה); יעקב צירינסקי, שסייע לכיבוש השוק האנגלי בשביל יצוא העצים; המהנדס אליהו לשצ’ינסקי (גיסו של רפאל שרשבסקי), מנהל חברת המניות "Las״ (יער), חבר הלשכה לתעשיה ומסחר בורשה, סגן נשיא אגודת תעשייני העץ וסוחריו במדינת פולין (עבר לארץ־ישראל); זיגמונט הלר (מנסרות ובית־חרושת ללוחות ציפוי בויירז’בּניק); חיים לוברז’ינסקי, אלברט שטיינברג, מאוריצי אופנהיים ואחרים.

תעשית מלט, סיד, לבנים וזכוכית. משפחת אייגר, יסדה כמה בתי־חרושת לתעשית מלט (בית־חרושת Wysoka על־יד זאויירצ’ה, ובית־החרושת Wolyn על־יד זדוֹלבּוּנוֹבוֹ). בני אייגר נטלו חלק מצרכי הציבוריות היהודית. בולסלב אייגר, חבר מועצת ורשה בזמן הכיבוש הגרמני וציר מועצת הממלכה ב־1917. היה יושב־ראש ועד העזרה ליהודים נפגעי המלחמה; אחיו ברוניסלב היה ממיסדי החוה החקלאית היהודית צ’נסטוֹנייב (Czestoniew), שבה קיבלו הכשרה חלוצים, וממיסדי בית־הספר היהודי למלאכה בסטבקי, בורשה; ד“ר פאול מינקובסקי – נשיא הסינדיקט של בתי־החרושת למלט בפולין ניהל את בית החרושת ״ויסוֹקה”. ד“ר ויקטור קוטן אירגן קונצרן של כמה בתיחרושת בשם ״פירלי” (Firley); נחום מן, המנהל של ממכר תוצרת ״סולביי״ (Solvey), היה ממנהלי הסינדיקט של בתי־החרושת למלט.

בתעשית הסיד, בניצול המחצבות, ביצור לבנים מכניות, הצטיינו יואכים וקזימיר המפל (בתי־החרושת Checiny), יחאל אינגבר (״Janina״) סט. זגייסקי (בעל האוסף הגדול ביותר של חפצי אמנות עתיקים בורשה), סטניסלב ושמעון ארליך (Kadzielna) ועוד. בענף הלבנים השרופות הצטיינו אהרן אופנהיים (Lubna על־ידי גוּרה קלואריה), ש. הלבר (Pustelnik ו־ Halberowka) ) וביחוד הנריק דוקטורוביץ (Marki, Henrykow), ציוני מובהק. שיסד באחוזתו חות־הכשרה לחלוצים.

תעשיית המתכת. משפחת וולאנובסקי, צאצאי מאיר וולאנובסקי, מיוצאי ראדום, שפיתח תעשיה זו בורשה עוד ב־1858. ב־1874 יסד בה בית־חרושת למסמרים, לתיל ולרעפי־גג. בראשית שנות העשרים עברה הנהלת הפירמה ליירז’י וולאנובסקי, בנו של מיסד הפירמה. לפני מלחמת־העולם הראשונה עבדו במפעלו 800 פועל, שהפיקו 16,000 טון מוצרים. אחרי מלחמת־העולם רכשו הפולנים את רוב המניות של החברה. ב־1927 נבחר יירז’י וולאנובסקי לנשיא הסינדיקט של מצרפות־הברזל בפולין וקבע הסדר בממכר התוצרת, שהיה לקוי מחמת ההתחרות הפנימית. בנו סטניסלב וולאנובסקי יסד ב־1928 בית־חרושת חדש ליצור ברגים.

בין תעשייני ורשה ראוי להזכיר את יוזף רוזנפלד, מיסד בית־החרושת למסמרים ותיל "Drut,, נשיא בנק הסוחרים והתעשיינים ו״האשראי הכללי״ בורשה, ואת א. פוֹגלנסט, מיסד בתי־חרושת למוצרים סינתיטיים של מתכת (פלאטר ואלפקה).

תעשית בגדים, לבנים ונעלים. בשטח תעשית הלבנים קנה לו שם בורשה בית־החרושת "opus״ מיסודם של לוין ורפופורט. בית חרושת זה שיוק את תוצרתו גם בחוץ־לארץ.

חלוץ תעשית העור (יצור נעלים) היה יצחק ברוכיס, שעוד לפני שחרורה של פולין כבש לו עמדה בשוק הרוסי. בשדה תעשית־העור היה גדול חלקו של נשיא מחלקת־העור של אגודת הסוחרים יעקב הימלפרב, מיסד בים. החרושת ״slon" ונשיא הנהלתו. הימלפרב היה שופט בבית הדין למסחר וקוה לו שם בקרב העדה הורשאית כעסקן מסור וחבר במוסדות ציבוריים שונים.

תעשיה הימית. המהנדס יוזף בירנבוים מלודז' יסד בתי־חרושת למוצרים חימיים בסטרז’מישיצה, שנצטרפו לאחר־מכן לשותפות המניות “strem״ בורשה. מנהל ״סטרם” היה העסקן הותיק בשדה תעשיה זו ד"ר יוזף לנדוי, נשיא הנהלת הועד של התעשיה החימית בפולין, חבר הלשכה לתעשיה ומסחר בוורשה וכו'.

תעשית הגומי. כל התעשיה הזאת קמה בפולין העצמאית על־ידי יהודים שבאו ממקומות אחרים, ומרכז פעולתם היה בורשה: א) שותפות המניות פ.פ.ג. שיצרה ערדלי־גומי. יוזם המפעל היה משה הלפרין, יליד ברנוביץ‘. מלבד בית־החרושת הגדול בגרוּדז’יונץ, הקימה השותפות בית־חרושת בווֹנברז’נו (חבל פוֹמוֹרז’ה) ליצור צמיגים, צינורות־גומי וכו’, ובית־חרושת שלישי בורשה ליצור מכשירי־גומי לצרכי תעשיה. שלושת בתי־החרושת העסיקו ב־1929 למעלה מ־6 אלפים פועל ומאות פקידים. ב) שני תעשיינים יהודיים מריגה, האחים סובולביץ, יסדו בורשה בית־חרושת לערדלים "Rygawar,, (ריגה־ורשה), ויחד עם הפירמה היהודית הלודז’אית "Gentleman״ כבשו את רובו של שוק הגומי בפולין ואף שיווקו את יצורם לארצות אמריקה הדרומית, אסיה ואפריקה.

העשית סבון וקוסמטיקה. זליק נתנזון והאפשטיינים הידועים היו חלוצי תעשית הסבון במאה שעברה. תעשיה זו זכתה להתפשטות מרובה בכל ערי פולין; לא פחות מ־500 תעשיינים קטנים ובינונים יצרו סבון־כביסה, מלבד מיצרי המינים המשובחים. בורשה הצטיינו ביותר הפירמות של ברנשטיין אייזנברג, גינזבורג, קסטנברג וסטוק. בשדה ארגון תעשית הסבון קנה לו שם נחום מן, נשיא אגודת תעשית־הסבון בפולין ודנציג. משאר העסקנים יש להזכיר את הרמן לנדה, מיסד בית החרושת ליצור מייבושם בשם הפירמה.George Dralle

תעשיית הנייר. גם חלוצי תעשיה זו בפולין היו בני משפחות נתנזון ואפשטין. בזמן החדש תפסו מעמד מרכזי בתעשיה זו בני משפחת שורצשטיין, שרכשו את רוב המניות של בית־החרושת ליצור נייר בקלוצ’ה, שהיה בו מדור ליצור נייר נטול־עץ וליצור צלוּלוזה, ורכשו מניות של בית־חרושת לנייר בשלזיה העילית. מאוריצי שורצשטיין היה סגן־נשיא הסינדיקט של בתי־החרושת לנייר בפולין.

תעשיית מצרכי מזון. בשטח זה הצטיינה משפחת שפילפוגל שיסדה את בית־החרושת לשמרים "Henrykow״ ובתי־חרושת שונים לעמילן, סודנית וזיקוקי־כוהל בוולה קרישטוֹפוֹרסקה; בית־חרושת לשמרים וזיקוק כוהל יסד גם הרמן בינטל בורשה. בשנים האחרונות קנה לו שם בכל פולין בית־החרושת לשוקולדה "Plutos,, מיסודם של הברגריץ, קמניצקי ושפירא, שהתחרה בהצלחה בשוקולדה של הפירמות ודל (ידועה בשנאתה לישראל), פוקס ואחרים.

תעשיית הסוכר. זולוצי תעשיה זו היו קרוננברג, הרמן, אפשטיין ובלוק. מאיר ברזון ובנו יסדו את בתי־החרושת לסוכר “Czerslk״ ו־ “Michalow״. גדול התעשיינים היה נפתלי מייזנר, בעל בית־התעשיה ״מריה”, ״לנינטה” ו״איזבלין". בשנים האחרונות עלו בתעשיה זו משפחת פרשבורסקי וקרל זקס. גם הבנק של ד. מ. שרשבסקי היה פעיל בשטח זה, שלו היו בתי־ החרושת ב־ "Maia Wies,, ו־ "Chelmice״.

הטחנות. היהודים הם שהקימו את הטחנות כמעט בכל הערים הגדולות והבינוניות בפולין. בורשה בלבד היו 10 טחנות בידי יהודים. חשובי היצרנים במקצוע הזה היו: הנריק גרסברג, בעל טחנות אחדות בורשה, נשיא אגודת הטוחנים בפולין, כמו כן משפחת נוימן, בעלת הטחנות הגדולות בביאלה הסמוכה לביילסק ובפוזנה. נשיא הקהילה היהודית בורשה לשעבר, עסקן ה״אגודה״ אליהו מזור (תל־אביב), יסד בגדיניה על־יד דנציג ״בית־חרושת לניפוי אורז וטחנות, קרקוב".

תעשית הבורסקאות. מבין אנשי־התעשיה היהודים בורשה הצטיין בפיתוח תעשיה זו הרש בר ראאבה ובניו (העסקן הסוציאליסטי וינצנטי ראאבה והעסקן בשדה הפילנטרופּיה מאוריצי ראאבה).

תעשית תקליטים וסרטי קולנוע. החלוץ בתעשית התקליטים היה היהודי הורשאי יוליוס פייגנבוים, שיסד ב־1904 בית־חרושת לתקליטים בשם “Syrena–IRecord”. בשנת יסודו יצר בית־החרושת 200 תקליטים ביום והעסיק 10 פועלים, ובשנת 1911 הגיע היצור היומי ל־ 20,000 תקליטים ומספר הפועלים ל־300. במלחמת־העולם הראשונה הרסו הגרמנים את בית־החרושת והעבירו את המכונות לארצם. ב־1919 חידש פייגנבוים את מפעלו וב־1932 הפך אותו לחברת־מניות. פייגנבוים שיתף בפעולתו את מיטב הכוחות המוסיקליים והדרמטיים הפולניים והיהודיים.

אבי הראינוע הפולני היה אלכסנדר הרץ, שיסד ב־1908 את חברת ״ספינכּס“, סוכנות של פירמה צרפתית, וסמוך לכך יצא לרשות עצמו וב־1911 הכין את הסרט הראשון ״מתק החטא”. בהצלחה רבה נתלווּ סרטיו ״מאיר זפוביץ" לפי עליזה אורז’שקה, ה״אשנטית" לפי פרז’ינסקי, בסרטיו (170 סרטים, מהם 50 דרמות) השתתפו טובי השחקנים הפולנים.


המסחר היהודי בורשה    🔗

מימיו הראשונים של הישוב היהודי בורשה ועד ימיו האחרונים היו קורותיו שלשלת של נפתולי־מאבק של הסוחר היהודי והאומן היהודי על קיומם. קשיחות־הלב הלאומית־המעמדית שהניעה בימי־הבּינים את ה״עירונים״. לגרש את היהודים מן הערים או לסגרם בגיטאות ולצמצם את זכויותיהם הכלכליות, היא שדחפה ב־1905 את אנשי ״רוֹזבוּי״ לחרם כלכלי והיא ששמה בפי ראש־המיניסטרים סקלדקובסקי ב־1935 את הסיסמה שהוציאה לו מוניטין: ״פוגרומים אסורים, אך מלחמה כלכלית – אדרבא". אכן, הפוליטיקה של ממשלות פולין המשוחררת לחיזוק ה״מעמד השלישי״ הפולני ותעמולת־השיסוי של העתונות האנטישמית וההתפרעות המאורגנת של ההמונים שהיו שלוחותיו – סייעו אמנם לגיבושו וחיזוקו של מעמד הסוחרים הפולנים בערים, אבל לא הכריעו את מעמד־הסוחרים היהודי בשיעור גדלו במסחר הבינוני והזעיר בכל רחבי המדינה.

בשנת 1849 היו בורשה 231 סוחרים יהודים לעומת 208 סוחרים לא־יהודים (52.6%) ו־891 חנונים יהודים כנגד 210 לא־יהודים (81%), ואילו בשנת 1926 היו בעיר: 667 סוחרים סיטונאים יהודים (40%) כנגד 999 סוחרים סיטונאים לא־יהודים, ו־18,842 סוחרים סיטונאים־קמעונאים (57.3%) לעומת 14,109 סוחרים סיטונאים־קמעונאים לא־יהודים (סוג ראשון ושני של תעודות פטנט").

עלייתם של הפולנים היתה איפוא במסחר הגדול, ואילו היהודים עלו במסחר הבינוני. אך כבר כעבור שתי שנים הורע מצב המסחר היהודי בורשה, ואחוז היהודים במסחר הבינוני גדל עד 59.2. רק במסחר הפעוט והרוכלות (סוג שלישי ורביעי של תעודות ״פּאטנט"), כלומר בשלבי המסחר הנמוכים ביותר היה ליהודים רוב מכריע.

אחת התכונות המיוחדות באפיו של המסחר היהודי בורשה היתה הנטיה לריכוזם של ענפי־המסחר השונים, כל ענף ברחוב מיוחד לו. כך, למשל, נתרכז מסחר הספרים הפולניים, וביחוד ספרי לימוד וספרים עתיקים ומשומשים, ברחוב שויינטו־קרז’שיסקי מצד ימין, מסחר הבגדים הזולים (קונפקציה) באותו רחוב מצד שמאל וברחוב מיודובה, מסחר כלי־הברזל – ברחוב באגנו, מסחר הכובעים ברחוב דלוּגה, מסחר הפרווֹת ברחוב שויינטויוסקה וכו').

ההתפתחות המהירה של המסחר המריצה את הסוחרים לארגון־עצמי של בני מעמדם. בשנת 1905 קמה בורשה אגודת הסוחרים, שפעלה תחילה בשטח עיר־הבירה בלבד. ב־1919 נוסד מרכז אגודת הסוחרים היהודים בורשה שטיפל בארגון הסוחרים הגדולים והבינונים בכל המדינה. ב־1932 הקיף המרכז 489 סניפים והסתדרויות, שחבריהם יצגו – 30,000 מפעלים מסחריים. הסוחרים הזעירים נתארגנו אף הם במרכז־הסוחרים־זעירים יהודים. במשך הזמן נתחלק המרכז לפי ענפי־מסחר שונים, שמספרם הגיע עד 120. ראשי־העסקנים במרכז אגודת הסוחרים היו הסינטורים רפאל שרשבסקי ואדולף טרוסקר, הציר לסיים ו. וישליצקי, השופט למסחר יעקב הימלפרב, אברהם גפנר ואחרים.

כמו בחיים המדיניים כן בחיים הכלכליים, ביחוד בצד הארגוני שבהם, תפסה ורשה מקום מרכזי וקובע בקרב כל יהודי פולין. מצבו של המסחר היהודי במדינה היה קשה. העמדה המכריעה של הסוחרים היהודים בכמה ענפים ביחוד הטכסטיל, האפיה, העורות והמתכת, ובאכספורט של חמרים גלמיים. היתה לצנינים בעיני הממשלה, כבעיני עסקני־כלכלה ובעיני מעמד הסוחרים הפולנים. לא היתה ממשלה אחת בפולין המשוחררת שנקטה בפוליטיקה משקית ליברלית. בצלה של מלחמת־התחרות גסה בצורת חרם על היהודים שהתנהל לעיניה של אדמיניסטרציה אדישה, חקק הסיים חוקים שהיו מכוּונים לדיכוי המסחר היהודי.

פגיעה קשה פגעה בתעשיה ובמסחר היהודי המדיניות הכלכלית המכוּונת של הממשלה, שנטלה לידיה את המונופּולין של הכוהל, הגפרורים והטבק. את יצוא התבואה, את ניצול היערות והמנסרות וכו'; ענפי כלכלה שהעסיקו מאות סוחרים ואלפי עובדים יהודים.

גורם כלכלי נוסף שהזיק למסחר היהודי היתה התנועה הצרכנית שהתפתחה בפולין. הטרגדיה של היהודים הועמקה בזה, שסבלו לא רק מן הריאקציה אלא גם… מן הפרוגרס. כך, למשל, קביעת מקומות מיוחדים לשווקים וירידים היתה בודאי תקנה טובה ומועילה, אלא שבשורה הראשונה פגעה במסחר ובמלאכה היהודיים. יתר על כן: השלטון המחוקק והאדמיניסטרציה בחרו תמיד באותם התיקונים הסוציאליים, שעל־ידיהם נבנו הנוצרים מחורבנם של יהודים. לסוג תיקונים אלה היה שייך גם פיתוח הקואופרציה החקלאית־מסחרית־צרכנית, שנטל את החנות הנוצרית מן הסיטונאי היהודי ואת הקונה הנוצרי מן הקמעונאי היהודי בכל מקום שלשם הגיעה ידן. לא ייפלא שהמסחר היהודי הבינוני והגדול הלך ונצטמצם, ובשנים האחרונות – נמצא בסימן של ירידה גדולה.

במידה שנצטמק המסחר הגדול והבינוני, הלך ופשה בקרב היהודים המסחר הזעיר, החנונות, הרוֹכלוּת. הדלות שיועה מתוך מדפי הסחורות הריקים למחצה.


בעלי‏־מלאכה יהודים בורשה    🔗

לא טוב מזה היה מצבם של בעלי־המלאכה היהודים. חוקי־הכלכלה כאילו לא נכתבו בשבילם, והסטטיסטיקה לא דייקה מעולם בציוּן משלח־ידם. התחומים היו מטושטשים ומקצוע נגע במקצוע. התעשיין הזעיר היה בעל־מלאכה, ובעל־המלאכה היה חצי־סוחר, והסוחר הזעיר לא מאס ברוכלות וסרסרות. בורשה עצמה נמצאו לפי הספירה הנזכרת והבלתי מדויקת משנת 1929 – 8,414 אומנים יהודים לעומת 6,278 אומנים שאינם יהודים.

כמו בכל המדינה היתה גם בורשה המלאכה היהודית מרוכזת במקצועות מסוימים, בראש וראשונה מקצועות המחט: חייטוּת, כובענוּת, סנדלרים פרונוּת, תפּרוּת, וכמו־כן זגגוּת, צוֹרפוּת, פחחוּת, אפיה, נגרות. מספר היהודים בענפים אלה הגיע עד ל־50% ומעלה מכל בעלי־המלאכה בעיר ובאחדים מהם היו 75% ויותר. המלאכה נמצאה בשפל המדרגה, וברובה לא פירנסה את בעליה אפילו בדוחק. על הרוב עבדו בעלי־המלאכה באמצעים פרימיטיביים. למעלה מ־ 40% מהם עבדו בלי מכונות, וכ־50% השתמשו במכונות בלתי־ממוכנות; בכמחצית הסדנות לא היתה עבודה שכירה, וברבות מהן העסיק בעל־המלאכה רק עוזר אחד.

בעל מלאכה זה עדיין החזיק איך־שהוא מעמד במציאות הכלכלית. במסורת־דורות מצא אמצעי־חיסון: לא שתה, הסתפק במועט, העסיק בעבודה את בני־משפחתו. כלי־זינו המכריע היה מחירה הזול של עבודתו. המלאכה היהודית יצרה בכמות עצומה סוג סטנדרטי מיוחד של תוצרת פשוטה, זולה, ״טנדטית", ביחוד בענפי ההלבשה והריהוט, ובמחירה הזול התחרתה במלאכה של הנוצרים. היצור הזול היה המוצא היחיד בתנאי הקיום והעבודה של בעלי המלאכה היהודי. לבסוף נשמט גם נשק זה מידו: כתריס בפני המחיר הזול החלה הממשלה להגן על המלאכה הנוצרית, וחקקה חוקי תעשיה ומלאכה שדיכאו – במסוה דרישות הפרוגרס – את המלאכה היהודית.

על ראשם של בעלי־המלאכה בגנשה ודז’יקה שבורשה, כעל חבריהם בערים אחרות, ניתך מטר של גזירות כלכליות, כגון חובת מיכון של סדנאות מסוימות, בחינות־חובה לאומנים, שביתה ביום א', ועוד.

עם נעילת שערי העולם בפני ההגירה היהודית הוּרע שבעתים מצבם של האומנים היהודים. הנציגות הפוליטית היהודית בסיים – קצרה ידה לעמוד בפרץ ולהקל במידה ניכרת על גורלם של האומנים.

בתנאים אלה היה רב מאד ערכו של הארגון העצמי של אנשי המלאכה בפולין, וכך הוקמה ה״אגודה של בעלי המלאכה בפולין".

בורשה, כבשאר ערי פולין, היו אגודות בעלי־המלאכה גלגול חדש של ה״חברוֹת״ של בעלי־מלאכה, שמהן יצאו והתפתחו לגופים ציבוריים בעלי ערך רב.

האגודה הראשונה של בעלי־מלאכה יהודים בורשה נוסדה בנובמבר 1913. אגודה זו (ז’ימנה 7) נקראה בשם צנוע ״מועדון בעלי־מלאכה" והיתה הגרעין הארגוני של התנועה החברתית של בעלי־המלאכה, שהיתה אותה שעה בתחילתה. יושב־ראש האגודה היה יוזמה ומיסדה המהנדס צ. אלאפין, ומספר הבריה היה כ־15. תנאי החיים בימי המלחמה הגבירו את הצורך בליכוד הכוחות לשם קואופרציה והשגת חמרי־גלם, ובשנת 1915 עברה האגודה לדירתה המרוּוחה בלשנוֹ 42. אותה שעה כבר היה מספר חבריה 500, והללו יצגו 36 אומנויות. ביולי 1917 הועמד בראש האגודה המהנדס אדם צ’רניאקוב (עד 1918) והוא הרבה לעשות לשיפור מצבה הכלכלי והתרבותי של האגודה: מספר חבריה עלה אז עד 1406, בעלי 103 אומנויות. מאותה אגודה יצאה אחר־כך – בנשיאותו השניה של אלאפין (שחזר מרוסיה) ברית מרכזית של בעלי־המלאכה היהודים בפולין. ב־27 בנובמבר 1923 אושר התקנון של ברית זו בשם: ״האגודה המרכזית של בעלי־המלאכה היהודים בפולין"; בשנת 1928 נמנו עליה 493 אגודות מקומיות על 94,338 חבריהן.

האגודה המרכזית גדלה והתפשטה עם ריבוי תפקידיה וריבוי התביעות והצרכים של המוני בעלי־המלאכה. האגודה הגינה על האינטרסים של בעלי־המלאכה היהודים בלשכות הכלליות ובמועצת הלשכות של בעלי־המלאכה דאגה למתן אשראי, לארגון מכירת התוצרת, למפעלים קואופרטיביים, להשכלה מקצועית וניהלה מלחמה בגזירות הסוציאליות, בחוק ה״צכים", בשיטת המסים הריאקציונית.

כשם שהיתה ורשה מקום הליכוד, היתה עתה למקום הפירוד בין בעליהמלאכה. קמו בה שתי אגודות מתחרות: פוֹלקיסטית בראשותו של חיים רסנר וציונית בהנהלתו של אדם צ’רניאקוב, שנועד למלא תפקיד היסטורי בתקופת חורבנה של יהדות פולין, חלק מבעלי־המלאכה היו נתונים גם להשפעתו הפוליטית של ה״בּוּנד" והמפלגות הציוניות הפועליות.


הפרולטריון היהודי בורשה    🔗

עגומה היתה דמותו של הפּרולטריון היהודי בורשה. לפי ספירת 1921 נמצאו בפולין כרבע מיליון יהודים עובדים שכירים, מהם למעלה ממאתים אלף פועלים וכחמישים אלף פקידים ועוזרי־מסחר. מספרם של העובדים השכירים היהודים היה מרובה בורשה ובלודז' מאשר בשאר ערי פולין. בממוצע היה אחוז הפועלים בכל המדינה 22% (מלבד חקלאים), נוצרים ויהודים יחד, ומספרם היחסי בעדה היהודית לחוד מרובה מזה של הנוצרים לחוד, אם יצורפו אליהם העובדים במקצועות הרוחניים (27.3% כנגד 24.8%); ואילו בורשה היה האחוז הממוצע של פועלים פיסיים ועובדים רוחניים בעדה היהודית – 41% (לעומת 72% בין הנוצרים). רוב מנינם של הפועלים היהודים היה מרוכז במלאכה. פרולטריון־המלאכה בא מחוגי החנונים והרוכלים, סוחרים זעירים ובעלי־מלאכה מדולדלים, כל אלה שקצרה ידם לנהל משק עצמי: הוא היה פרי הכרח, מחוסר כל מוצא אחר. אחד ממקורות־ הקיום החשובים ביותר – הפקידות הממשלתית – היה סגור לגמרי בפני היהודים. בשנת 1931 היו בפולין כחצי מיליון פקידים ממשלתיים, ואחוז היהודים בין הפקידים היה 1, פחות מאשר עשירית מחלקם של היהודים בקרב האוכלוסים. בין 3,177 פקידים במוסדות אשראי ממשלתיים, כלומר בשטח כלכלי שבו הצטיינו היהודים בנסיון ובכשרון טבעי, היו בשנת 1923 בסך הכל 23 יהודים – 0.66%. היהודים היו

33% מאוכלוסית ורשה, ובין 4342 פועלים ופקידים בטראם העירוני היו בשנת 1928 שני יהודים, 0.05%; בשנת 1929 נתקבלו 1500 פועלים ופקידים חדשים, ואתם – אחרי השתדלויות מרובות – עוד… 4 יהודים.

מקור אחר לפרנסה שהיה סגור בפני העובד היהודי היו בתי־החרושת הגדולים של נוצרים כשל יהודים. לא ייפלא איפוא שהפועלים היהודים נמשכו אל התעשיות הזעירות, אל סדנאות־מלאכה, ומקצתם נהפכו ל“כלופניקים”, אומני־בית מיוחדים במינם, שהיו מנצלים ומנוצלים כאחד; עשו מלאכה בביתם בשביל בעלי החנויות ונוצלו על־ידי מעבידיהם נותני החומר הגלמי, והם גופם העסיקו פועלים ו“ניצלו” אותם. לעתים קרובות השתכרו הללו יותר מן המעבידים המנוצלים. בורשה היו ב־1928 כשלושת אלפים “כלוּפּניקים”.

רובו של הפרולטריון היהודי בורשה התרכז בתעשית ההלבשה (כ־50%), המזון והאריגה; בתעשיות המתכת, העור, העץ והבניה היה חלקו זעום. בעיקר עבדו היהודים במפעלי תעשיה זעירים. לפי החקירה של ג’וינט משנת 1921 היו 75% מן הפועלים היהודים בפולין עסוקים במפעלים שמספר העובדים בהם היה מאחד עד עשרה, בו בזמן שבמפעלים מן הסוג הזה עברו רק 12.6% מבין הפועלים הפולנים ו־59.3% מהם עבדו בבתי־חרושת שהעסיקו מ־50 פועלים ומעלה. תכונות כלכליות אלו מנעו מן הפועל היהודי כל אופי פרולטרי־פרוגרסיבי, ושללו ממנו כוח והשפעה בחיי המדינה.

בשנת 1932 היו בורשה 53% יהודים שלא היה ביכלתם לשלם לקהילה את מינימום המס, 5 זהובים לשנה. למעשה היה המצב עוד יותר טרגי, באשר מ־35% עד 40% של יהודי ורשה, לודז' וערים אחרות היו זקוקים לצדקה, לקצבה מקופת הקהילות.

המחריד בחייהם הכלכליים של יהודי פולין היתה הדינמיקה שלהם: תהליך מתמיד של התרוששות והידלדלות. העסקנים הפוליטיים והכלכליים של ורשה קראו אמנם לועידה בסיסמה “זכות לעבודה”, לקדם את פני הרעה ולקבוע את דרכי המלחמה על זכות העבודה של היהודים בפולין, אולם הועידה העלתה חרס. תריס כנגד שקיעתה הכלכלית של היהדות הפולנית שימשה – אם כי רק בתחומי אפשרות מוגבלת – העזרה העצמית היהודית הקונסטרוקטיבית והפילנטרופית.


התנועה הקואופרטיבית היהודית בורשה    🔗

התנועה הקואופרטיבית תפסה מקום בראש בשטח העזרה הקונסטרוקטיבית. בשנת 1919 נוסדה על ידי ד“ר א. לוין, מנהל המחלקה הציבורית הכלכלית של ההסתדרות הציונית, “ברית אגודות צרכניות יהודיות בפולין”. כדי לארגן את אגודות הצרכנים ולהמציא להם מצרכים במחירים סיטוניים. לברית זו הצטרפו כל אגודות הצרכנים, מלבד צרכניות הפועלים וחלק מצרכניות האומנים. ב־28 בפברואר 1921 קמה ביזמת א. פרובלסקי וח. דורפמן “ברית־ביקורת של האגודות הקואופרטיביות היהודיות בפולין”, שנקראה החל משנת 1925 בשם “ברית­־אגודות קואופרטיביות יהודיות בפולין”. עסקנים מובהקים בתנועת הקואופרציה היו: מנהל ברית־האגודות אלכסנדר בירקנהיים, הציר לסייר ד”ר א. זילברשטיין, ציר הסיים ו. וישליצקי, המהנדס קבצקי, מ. שליט (מוילנה) ואברהם פרובלסקי, מזכיר הברית.

חיכוכים וסכסוכים שלא פסקו בתנועת הקואופרציה מנעו מן הברית את מילוי התפקידים הגדולים שלשמם באה לעולם, וגרמו לריבוי “בריתות” שהתחרו זו בזו. ב־1930 היתה הקואופרציה היהודית בפולין מאורגנת בארבע בריתות כלליות ושלוש סוציאליסטיות: “ברית האגודות הקואופרטיביות” בפולין, בורשה, “ברית כללית של קואופרטיבים בנויים על עזרה עצמית” בלבוב, “ברית אגודות־סוחרים יהודיות של קואופרטיבים בפולין”, בחסותה של ה“אגודה”, בורשה, ו“הברית המרכזית של קואופרטיבים לעזרה עצמית” מיסודו של הציר היהודי ממפלגת ה“סאנאציה” ד"ר י. יאגר. ב־1933 כאילו התאחדו שלוש הבריתות הקואופרטיביות הראשונות, אולם למעשה לא פסקה ההתחרות ביניהן.

ורשה היתה כמו־כן מקומן של הבריתות הסוציאליסטיות: “מזכירות התעמולה הקואופרטיבית”, מיסודו של ה“בּוּנד”, אשר בשנת 1920 הקיף 62 קואופרטיבים על 35,000 חבריהם, ו“ברית מוסדות הפועלים המשקיים” מיסודם של “פועלי ציון”, שכללה 31 קואופרטיבים על 14,556 חבריהם. שדה־פעולתם המצומצם והאופי המפלגתי של הבריתות הללו היה בעוכריהן, וקיומן פסק לאט על אף תמיכתם של הג’וינט" והפונדיישן".


ברית האגודות הקואופרטיביות    🔗

בשנת 1936 היו בפולין 728 קואופרטיבים מאורגנים ב“בריתות” ובהם 141,653 חברים. ההון החוזר של ברית האגודות הגיע ל־70,900,000 זהוב, והונן של שתי הבריתות האחרות ל־33 מיליון. בראש ברית האגודות עמדו הסינטור רפאל שרשבסקי, ד“ר הרמן פרנס וד”ר אברהם זילברשטיין. המפקח הראשי של הקואופרטיבים היהודיים בפולין היה המהנדס חיים שושקס. המכשיר הפיננסי המרכזי של ברית האגודות היה “הבנק לקואופרטיבים” בורשה (נוסד ב־1933, אחרי חיסול הבנק הקואופרטיבי הקודם). הבנק המרכזי הקיף 632 בנקים קואופרטיביים ובהם 175 אלף חברים, ראשי משפחה. המחזור הכספי של הבנק ב־1939 הגיע ל־15 מיליון דולר. האקטיב הגיע ל־8 מיליון דולר בצורת הלואות קטנות לבעלי מלאכה וסוחרים זעירים וניכוי־שטרות של סוחרים בינוניים. לברית היה אשראי אף בבנקים של המדינה.

בראש הבנק עמד הסנטור רפאל שרשבסקי ואחר כך שמואל גולדשטיין, מנהל הבנק היה חיים שושקס.

בראש ברית האגודות עמד אלכסנדר בירקנהיים.

ב־1926 אירגנה הברית בורשה צרכניה לבעלי מלאכה “סורוויט”, ובה היתה מרוכזת המכירה של צמר, מוצרי־טכסטיל ואבזרי־חייטים. בשנת 1927 כיה היה ברשות הברית 5 צרכניות למכירת תוצרתם של האומנים. מלבד זאת ניגשה הברית גם לסידור מאפיות ממוכנות, בהתאם לדרישת החוק משנת 1927. אולם בדרך כלל לא הצליחה הברית בצד זה של פעולתה, והנסיונות להקים קואופרציה יצרנית וקואופרציה להפצת חומר גלמי ותוצרת בעלי־מלאכה עלו בתוהו, מחמת כמה ליקויים ארגוניים ומשקיים שהיו בברית.

ברית ואגודות טיפלה גם בפעולת תעמולה לשם חיזוק הקואופרציה. הבטאון המרכזי של הברית היה “די קאַאפּעראַטיווע באוועגונג”, שהופיע בורשה משנת 1923 ואילך בעריכת א. פרובלסקי, ומשנת 1932 – בעריכת י. יאשונסקי, בהשתתפות טובי הכלכלניים ועסקני־הקואופרציה. חוץ מזה פירסמה הברית עתון עממי בשם “פאר’ן פאלק”, לשם הפצתו ברבים של רעיון הקואופרציה והחסכון.


קופות גמילות חסד    🔗

התרוששותה של האוכלוסיה היהודית בפולין הגבירה את הצורך במתן הלואות גמילות־חסד לשכבות־העם המדולדלות בלי ריבות ולזמן־פרעון ארוך. ביזמות הג’וינט קמה ב־1926 בורשה, בניהולו של יצחק גיטרמן, רשת קופות גמילות־חסד על היסוד של עזרה עצמית אשראית. בשנת יסודן היה מספר הקופות 226, ובשנות 1936 ו־1937 – 826. כל הקופות היו מרוכזות במרכזי הקופות Centralna Kasa Bezprocentowa – Cekabe)), שנוסד ב־1932 בנשיאותו של רפאל שרשבסקי וסגנו יצחק גיטרמן.

לשם תיאום הפעולות בקופות שבורשה והפיקוה עליהן, נוסדה ב־1934 ביזמת הג’וינט ברית של קופות גמילות־חסד ורשאיות, שהקיפה 56 קופות. הללו נמנו על שלושה סוגים, לפי סקטורים סוציאליים שהיו תלויים בדיפרנציאציה שונה של חבריהן:

1) לפי ענפים כלכליים. הקופות מן הסוג הזה היו מכוּונות לסוחרים זעירים ובעלי־מלאכה, כגון: קופת סוחרי־העץ על־יד מרכז הסוחרים, בעלת הון יסודי של 14,500 זהובים; קופת “עזרת רעים” (פנסקה 25), בעלת הון יסודי של 20,000 זהובים, שהקיפה גם בעלי מקצועות חופשיים; קופת הסקציה של תפרים (“קאמאשן־מאכער”) על־ידי אגודת האומנים הסוציאליסטית; עזרה עצמית של סבּנים (עושי סבון), לשנוֹ 40; חנוני־מכולת על־יד אגודת הסוחרים הזעירים, לשנוֹ 10, חייטים־כלופניקאים (קבלנים למלאכת־בית) על ידי אגודת האומנים הסוציאליסטיות, פרז’יאזד 13; מוכרי רהיטים, וילנה 28; שוק החנויות (Hala Tarrgowa) שו. ירסקה ועוד. מיוחדות במינן היו קופות גמילות־חסד של סינדיקט העתונאים (גרניטשה 11) וקופת “צדקה” של הנשים, שנוסדה ב־1902 – והיא הראשונה לקופות בורשה. מספר הקופות מסוג זה הגיע ל־21.

2) לפי אזורי העיר. לאלה היו שייכות: קופות אזור אוֹגרוֹדוֹבה (ז’לאזנה 76); טשרניאקוב (טשרניאקובסקה 92); פובישלה (מריינטשדט 15); שמולביזנה (רדזימינסקה 9); ווֹליה (וולסקה 173) ועוד. מספר הקופות לפי אזורי העיר היה 27.

3) לפי בתי־תפילה ובתי־מדרש. בית התפילה בנלבקי 19; בית התפילה “תיקון תורה” (מילא 44); “לומדי תורה” בבית־המדרש של זלמן נוז’יק (טוארדה 6); “בני־ציון” (טרגובה 64), בית התפילה נובוליפקי 7; בית־התפילה יאגילונסקה 14, ועוד. מספר הקופות מסוג זה היה 8.

לכל אחת ואחת מן הקופות היה הון יסודי בין 5 אלפים ו־25 אלף זהובים. שנצטרף מדמי־הרשמה, תשלומי חבר חדשיים, נדבות וכו'. מימון הפעולות של כל קופה נעשה על־ידי “צקאבה” וג’וינט באשראי לזמן ארוך (עד 8 שנים). ההון העצמי של כל הקופות הורשאיות הגיע ל־600,000 זהובים, ועוד מאה אלף זהובים ניתנו בהלואה על ידי ה“ג’וינט”. סכום ההלואות שניתן על־ידי הקופות ללקוחותיהן הגיע ל־800,000 זהוב לשנה. מספר חברי הקופות היה בשנת 1938 – 6000. סכום כל הלואה היה בגדר 50 עד 500 זהוב, שהלוֹוים היו פורעים אותה בשיעורים שבועיים וחדשיים. בראש ברית הקופות של ורשה עמד מייצ’יסלב זגייסקי וסגניו היו עורך־ הדין וולף אייזנמן ואיזידור אפשטיין.


הועד הכלכלי היהודי    🔗

מוסד מרכזי חשוב, שהביא קונסולידציה בחיים הכלכליים של היהודים בפולין ועמד על משמר העמדות והאינטרסים שלהם, היה הועד הכלכלי היהודי, שנוסד בורשה במאי 1933. בועד השתתפו באי־כוחם של כל ההסתדרויות והמוסדות הכלכליים והסוציאליים המרכזיים בורשה, כגון אגודת־הסוחרים המרכזית, אגודת בעלי המלאכה, אגודת הסוחרים הזעירים, “אוֹרט”, “ג’וינט”, “צנטוס”, “צקאבה”, אגודת הרופאים, המהנדסים וכו'. הועד שם לו למטרה לתאם את פעולת ההסתדרויות הכלכליות, לקבוע את קוי המדיניות הכלכלית ואף להבריא את החיים המשקיים על־ידי פעולה קונסטרוקטיבית ויצירת עמדות כלכליות חדשות. במשך הזמן הרחיב הועד את היקף פעולתו והכניס שטחי פעולה חדשים. הוא הגיב על כל גילוי של קיפוח יהודים מצד מוסדות הממשלה, נלחם לקבלת אשראי מ“קרן־העבודה” לטובת קהילות ומוסדות ציבוריים יהודיים לשם העסקת יהודים מחוסרי עבודה, יסד ויזם קואופרטיבים וסדנאות בשביל עובדים; הגן על בעלי המלאכה שעמדו לפני התמוטטות, מחמת גזירות המלכות; יסד באמצעות מחלקת־הנשים שלו קורסים למשק־בית; אירגן ועד־עזרה מיוחד לפליטים, קרבנות הנאציזם הגרמני; העלה את הסיסמה של שבירת החרם על עבודה יהודית בבתי־חרושת יהודיים. לשם הבטחת הצלחתו יסד הועד את אגודת “סטר”, שבאה בקשרי מסחר עם פירמות גדולות בחוץ לארץ, לאפשר יצוא של מוצרי המלאכה היהודית והתעשיה הזעירה.

פעילי הועד היו הציר הנריק רוזמרין, הציר ואצלב וישליצקי, אדולף פרץ. מאוריצי מייזל ואחרים.


 

החיים הצבוריים    🔗

חובבי ציון בורשה    🔗

עם פרוץ הפרעות בדרומה של רוסיה, ב־1881, התחיל רעיון חיבת־ציון תוסס ומתפשט ברוסיה ובגליציה, כת המתבוללים בפולין, שהיתה קשורה ודבוקה בתרבות הפולנית וספוגה רוח פּטריוטית, דחתה כל רמז לתחיה לאומית יהודית. כמוהם התנגדו לה גם החרדים, כמתנגדים כחסידים, מטעמים דתיים. אף טובי המשכילים התנגדו לרעיון חיבת־ציון בראשית צמיחתו: נ. סוקולוב נלחם בו על עמודי ״הצפירה" בשם ההשכלה, א. צדרבוים בעל ״המליץ" ההפכפך, לא העז לתמוך בתנועה בגלוי; אטלס, בעל ״הכרם" נטר איבה לתנועה זו עד סוף ימיו; אפילו שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר) עדיין התנגד לחיבת־ציון והעדיף את ההגירה לאמריקה על שיבת־ציון. על אף כל זאת משנזרע הרעיון, התחיל מכה שרשים בלבבות ונובט במקומות ציבוריים, באגודות ובבתי־כנסת.

בורשה היו קיימות כמה אגודות נפרדות של חובבי־ציון שרק לאחר־מכן נתאחדו לאגודה אחת. אליהו לוין־אפשטיין מספר בזכרונותיו על אגודת סטודנטים, בראשותו של הסטודנט ליאון זמנהוף (אבי האספרנטו). בשם ״חברת גובים“; מטרתה היתה – לרכוש מנדבים שישלמו מס חדשי לטובת חלוצי החקלאות בוני הארץ ולטפל בגביית המס. ואמנם אספה האגודה כספים למען ישוב ארץ ישראל והעבירה אותם לידי רבה של דורקהיים, אדולף סלבנדי, שהיה המפורסם בין חובבי־ציון. מנדבי הנדבות פורסמו על־ידי סלבנדי בשבועון ״יודישע פרעסע”.

באותם הימים נוסדו בורשה עוד שתי אגודות אחרות של חובבי־ציון, של חסידים ושל מתנגדים. על האגודה של החסידים היו נמנים שמואל לוין־אפשטיין (אבי אליהו לוין־אפשטיין), זיסקינד ביאלר, אהרן פייבל טרוקנהיים, הרב יצחק פייגנבוים, ש. ד. זלברג ואחרים. על האגודה השניה נמנו יעקב־משה מאירסון, חיים כהן, הסופר שאול פנחס רבינוביץ ואחרים. אגודה זו נקראה בשם ״חברת חובבי־ציון".

בשנת 1883 התאחדו בורשה, במאמציהם של שפ“ר וד”ר זמנהוף, שתי האגודות המתחרות לאגודה אחת של ״חובבי ציון“. יושב הראש שלה היה עורך הדין ישראל איזידור יאסינובסקי (1842–1917), יליד עיירה במחוז גרוֹדנוֹ, בחור־ישיבה בנעוריו ועורך־דין מובהק בורשה. הוא הצטרף לתנועת ״חובבי־ציון” אחרי פרסום ה״אוטואֵמנסיפציה" של פינסקר, והיה אחד ממארגניה של ועידת קטוביץ ב־1884, וחבר הועד הפועל של הנהגת ״חובבי־ציון“. יחד עם לבנדה השתתף בעריכת ספר־התקנות של הועד האודיסאי. בהשפעת ״מדינת היהודים” של הרצל התלהב לציונות המדינית והיה מעריץ נלהב של הרצל. בעברו בשנת 1903 דרך ורשה לרוסיה התאכסן בין בביתו. הדור־פנים, ענותן ומתון במזגו ובהליכותיו – היה מקובל על בן החוגים הציוניים. הוא עסק בעבודה הציונית בפועל, בעזרתו הנמרצת של ש. פ. רבינוביץ. אחרי פתיחה בשפה הפולנית היה דורש באסיפות בפני העם באידיש עסיסית, מתובלת בפתגמים ומשלים. בציונות שלו היה הרבה מהשפעת הקסם האישי של הרצל. הוא השתתף בשבעת הקונגרסים הראשונים. ואחרי הקונגרס השביעי עבר למחנה הטריטוריאליסטים.

מזכיר האגודה היה הסופר והיסטוריון שאול פנחס רבינוביץ (1845–1910), עסקן רב־פעלים וברוך־יזמה. בניגוד ליאסינובסקי המתון והשקול, היה שפ“ר חם־מזג ולהוט־מעשה עד כדי הפרזה במידת עצמאותו וסמכותו. הוא היה הרוח החיה באופני הפעולה של האגודה הורשאית. ביזמתו נדפסה והופצה בכל רחבי המדינה תמונתו של משה מונטיפיורי, לזכר שנת הולדתו המאה והכניסה במשך זמן קצר למעלה מ־15 אלף רובל, סכום גדול לפי מושגי הימים ההם. לפי הצעתו של שפ”ר נשלח עורך ״המגיד“, דוד גורדון, לאנגליה, ומסר לבעל־היובל הישיש אלבום ואלפי איגרות ברכה של חובבי־ציון ברוסיה. בהשפעת שפ”ר נבחזרה קטוביץ למקום הכינוס של ועידת חובבי־ציון. לא מעט השפיע גם על מהלך עבודתה והחלטותיה. שפ“ר עסק במדרש ובמעשה כאחד, במאמריו הפובליציסטיים הרבים הפך ברעיון ״חיבת־ציון”. ״כנסת ישראל“, הבמה הספרותית שהוקמה על־ידיו, היתה לשופר המחשבה הלוחמת של ״חיבת־ציון”, בניגוד ל״האסיף" של סוקולוב, שעדיין היה דוגל באותם הימים בשם לאומיות השכלתית.

חוץ מיאסינובסקי ושפ“ר השתתפו בועד האגודה והורשאית המתרגם והפדגוג א”ש פרידברג (הר־שלום), ממציא האספרנטו ד"ר ל. זמנהוף, הסוחרים יעקב משה מאירסון, לייבוש דוידזון, ר' יעקב ברוידה, בנימין ריטנברג ואחרים.

אחד הפעילים ביותר בועד חובבי־ציון בורשה היה ר' לייבוש (אריה־יששכר) דוידזון (1853–1923). לייבוש (בן יוסף־צבי) דוידזון היה נכדו של ר' חיים דוידזון, רבה הראשי של ורשה. אשתו, שרה־רחל פינס היתה אחותו של חובב ציון המפורסם ר' מיכל פינס. דוידזון היה גם בנו חורגו של הגאון ר' יצחק־אלחנן ספקטור, שנשא את אמו אחרי מות בעלה הראשון.

דוידזון הצטרף לתנועת חובבי־ציון בשנת 1882. ב־23 בספטמבר 1883 השתתף במועצה בת 13 חברים בקטוביץ שנטלה על עצמה להכין את הועידה העולמית של חובבי־ציון, ואמנם ב־6–11 בנובמבר 1884 התכנסה ועידת קטוביץ, שהניחה את היסוד לתנועת חיבת־ציון. מלבד לייבוש דוידזון השתתפו בועידה עוד 4 צירים כשליחי ורשה: ישראל יאסינובסקי, שפ“ר, ב. ריטנברג ויעקב מ. מאירסון. בחירת ורשה כמקום מרכז־המשנה מעידה על ערכה בתנועה. דוידזון השתתף עם שפ”ר בכל פעולותיו. כשנוסדה בורשה, כעבור שנים מספר, אגודת ״מנוחה ונחלה", לשם יסוד מושבה בארץ־ישראל, היה דוידזון (יחד עם ר' שמואל מוהילבר, יעקב ברוידה ובצלאל קורלנדסקי) אחד מחברי המשלחת שביקרה בארץ ורכשה בה אדמה.

בעבודת הועד של חובבי־ציון בורשה השתתף זמן־מה גם האגרונום מנשה מאירוביץ מניקוֹלאייב. הוא פעל באגודות ורשה לפני הצטרפותו לביל"ו ועלותו ארצה.

ורשה, שהיתה מרכז־משנה, נעשתה למעשה למרכזו של הארגון, היזמה והפעולה של חובבי־ציון ברוסיה כולה. האגודה זו – מעיד ש. ציטרון ב״תולדות חיבת־ציון" – נעשתה החברה היותר אקטיבית והיותר פוריה בפעולותיה בין חברותיה בשאר ערי־השדה".

אורך־רוח ועקביות רבה גילה הועד הורשאי כלפי גזירתה של ממשלת תורכיה. שאסרה על היהודים להשתקע בארץ, ועוררה מבוכה ודכאון במחנה. ועדי זוובבי ציון בורשה ובביאליסטוק עמדו בפרץ וקראו לאורך רוח והתמדת־מעשה מתוך אמונה ובטחון, כי ״לא יארכו הימים וכל גזירה וכל פקודה כצל תעבור".

רוחה התקיפה של ורשה באה לידי גילוי באחת השאלות, שבפתרונה היה תלוי כבודה ואולי גם גורלה של כל התנועה, והוא היחס להתישבות הביל“ויים. כדי לבצע את מפעלו הגואל של י. מ. פינס, שקנה ב־1884 את אדמת קטרה בשביל הביל”ויים, היה דרוש סכום של 15 אלף רובל. רוב האגודות עמדו לסלק את ידיהן ממפעל העזרה, ולבנדה בראש האגודה הוילנאית דרש אפילו לתת להם דמי הוצאות הדרך חזרה לרוסיה, אבל לא כסף לקניית אדמה. אף קלונימוס ויסוצקי, נדיב וחובב־ציון, התנגד לתמיכה בביל“ויים, והציע לנשלם מעל אדמת גדרה. אולם אגודת ורשה הגנה על הביל”ויים ובעקבותיה שאר האגודות. אם הביל“ויים – טענו אנשי ורשה – נתנסו בנסיונות קשים ומרים כל־כך ועמדו בהם ונשארו בארץ, כדאי לסייע בידם, כדי שיגשימו במעשה את האידיאל שלהם, וראוי להעמידם על הקרקע ולתת להם את כל מחסוריהם, עד שיוכלו להתפרנס מעמל כפיהם”.


הפעולה ההתיישבותית של חובבי־ציון בורשה    🔗

הפעולה הארגונית והתעמולתית של חובבי־ציון בורשה נשאה פרי, ובהשפעתה קמו בערים שונות בפולין וליטא אגודות־התישבות, שחבריהן נשאו לבם להתנחל בארץ.

״יסוּד־המעלה" היתה המושבה הראשונה שנוסדה על־ידי יהודי פולין הקונגרסאית. ״הנה אנחנו – כותב בא־כוח המתישבים הראשונים, ברוך מאיר רוזנבלום, לחובבי־ציון בורשה – הראשונים ממחוזות פולין אשר הקרבנו לבבנו ונפשותינו על מזבח ארה“ק, ושביב הקודש מישוב ארץ־ישראל, אשר לשמה ולזכרה תאות נפש הישראלי, היה ללהב אש וייקד בקרבנו לירות אבן פינה ממחוז פולין במדינת רוסלנד”. בבנין המושבה השקיעו מתישביה 10,000 רובל במזומן.

בסיועם המעשי והמוסרי של חובבי־ציון בורשה קשור גם יסוד של המושבה עקרון. כאשר בא, ב־1884, ר' שמואל מוהילבר לורשה בדרכו חזרה מביקורו אצל הברון בפאריס, עורר בישיבת האגודה את השאלה בדבר עובדי־אדמה יהודים שכדאי לישבם בארץ. עורך הדין יאסינובסקי העיר, שבעיירה רוזינוי, הסמוכה לגרוֹדנוֹ, נמצאת מושבה קטנה שכל יושביה חקלאים והציע לישבם בארץ, הצעתו נתקבלה. יחיאל בריל, בעל ״הלבנון“, נשלח מטעם הועד הורשאי לרוזינוי ובעזרת רבה הגאון ר' מרדכי גימפל יפה בחר ב־11 משפחות (101 נפש), שנשלחו בסוף תרמ”ג ארצה. אחרי שנה של עבודת נסיון במקוה־ישראל עלו המתישבים על אדמת עקרון (מזכרת בתיה), שנקנתה לצורך זה על־ידי הברון.


יסוד רחובות    🔗

שיא המפעלים ההתישבותיים של חובבי־ציון בורשה היה – יסוד המושבה רחובות. בשנת 1890. אליהו זאב לוין־אפשטיין ביחד עם חיים כהן, מתתיהו כהן, אליעזר קפלן וזאב גלוסקין הניחו יסוד לאגודת ״מנוחה ונחלה“, ששמה לה למטרה ליסד בארץ מושבה למופת, שלא תהא תלויה בעזרת הבארון. חיים כהן, בר אוריין ומשכיל, היה מנהל של בנק פרטי; אליעזר קפלן היה מנהל המחלקה הורשאית של בית־החרושת לטבק של שרשבסקי בגרוֹדנוֹ וקנה לו אחר־כך שם ביזמתו המו”לית ב״אחיאסף" וב״הצפירה“; מתתיהו כהן, יליד מזריץ', חובב־ציון נלהב, היה מנהל בית־מסחר גדול לנייר; זאב גלוסקין, מראשוני חובבי־ציון בורשה, היה פנקסן בבית־מסחרו של אהרן פייבל טרוקנהיים, שגלוסקין משכו לתנועה; לוין־אפשטיין, יליד וולקוביסקי, נצר למשפחת המהרש”א, היה אחד מבעלי בית־המסחר לספרים “האחים לוין־אפשטיין” בורשה וניהל גם את בית־המסחר של דודו, ישראל רוקח.

אחרי בחירה קפדנית נתוספו חברים חדשים אל חמשת המיסדים וביניהם יעקב ברוידה, סוחר עשיר ובר־אוריין שניאות לעמוד בראש החברה, לייבוש דוידזון, בצלאל קורלנדסקי ואחרים.

לקניית אדמת רחובות קדמו כמה נסיונות ארגוניים של הצליחו. אחרי משא־ומתן עם ראש האגודה המינסקאית יהושע סירקין, הוחלט ליסד בורשה כדוגמת חובבי־ציון במינסק ״אגודת אלף", על־מנת לרכוש קרקע בארץ, לאחר שהאגודה תמנה אלף חברים. הנסיון נכשל. אגודת־האלף הורשאית נתחסלה לאחר שנרשמו בה לא יותר מ־200 חבר.

עד מהרה צף רעיון להקים אגודה, שכל אחד מחבריה יכניס במשך 5 שנים סכום של אלף רובל, בשיעורים שנתיים של מאתים רובל. עד מהרה קיבלה ה״חמישיה" הנזכרת ידיעה, שאפשר לקנות שטח אדמה סמוך ליפו לשם יסוד המושבה. הראשונים שהשתתפו ברכישת האדמה היו: ר' יעקב ברוידה (5 חלקות), לייבוש דוידזון (3 חלקות). פ. טרוקנהיים, ב. קורלנדסקי ושמעון אטלס (2 חלקות כל אחד). במהרה נמצאו בעלנים לכל 30 החלקות. מספר החברים גדל בינתיים עד ל־50 איש.

בז' באדר נוסדה החברה ״מנוחה ונחלה" (השם ניתן על־ידי שפ"ר). ראש החברה היה י. ברוידה, המזכיר – זאב גלוסקין, הגזבר – קורלנדסקי, מנהל החברה – אליהו לוין־אפשטיין. באייר תר"ן נשלחו לפי החלטת החברה י. ברוידה ואליהו לוין־אפשטיין לארץ־ישראל לשם קניית אדמה. אחרי חיפושים רבים רכש לוין־אפשטיין בעזרת יהושע חנקין את כל אדמת דורן ( 10,600 דונם) במחיר 20 אלף רובל ששולמו במזומן; ששת אלפים דונם חולקו בין 50 חברי החברה והשאר נמכר לקונים שונים.

אחרי שהונח היסוד למושבה החדשה, ואף נעשו בה הסידורים הראשונים, בסיועו של י. חנקין, חזר לוין־אפשטיין לורשה ומסר דין־וחשבון על הנעשה. לוין־אפשטיין הביא עמו את ה״קוּשנים" (שטרי־הקניה התורכיים) על שמם של חברי האגודה. כדי לפענח את הכתוב פנו חברי האגודה אל המנהל של… המאפיה התורכית היחידה שנמצאה אז בורשה. אולם, גם שר האופים התורכי, שודאי היה יוני, לא ידע לפתור את הכתוב, והנהלת האגודה הסתפקה ביחס האֵמון אל שליחיה.

אחרי שאוּשרה הקניה ותכנית הפעולה חזר לוין־אפשטיין ארצה, והמשיך בפעולתו הברוכה כראש ועד המושבה, שרשמה דף מזהיר בתולדות ההתישבות בארץ.


חברת “כרמל”    🔗

מפעל כלכלי חשוב שהביא ברכה רבה למושבות היה מפעלה השני של חברת “מנוחה ונחלה” – יסוד חברת “כרמל”.

מכירתם של יינות ארץ־ישראל בגולה היתה בשפל המדרגה, הואיל ופקידי הבּארון היו מזלזלים בענף הזה. מיסדי ״מנוחה ונחלה“, לוין־אפשטיין וגלוסקין, החליטו איפוא ליסד חברת־מניות לשם שיווק יינות ארץ־ישראל בגולה. לשם כך נחוץ היה לקבל מן ״הנדיב הידוע” מונופולין למכירת תוצרת יקביו, כתריס בפני זיופי־היין ובפני הצורה הפילנטרופית של מכירתו.

לוין־אפשטיין וגלוסקין נסעו אל הבּארון לפאריס. רק דבר קטן הפריך ביניהם בפאריס, על סף ארמון הבארון. ״לודויפול שגר אז בפאריס – מספר גלוסקין בזכרונותיו – יעץ לנו לחבוש צילינדרים, כי אין לבוא לחצר הבארון בכובע פשוט. לוין־אפשטיין התנגד, אני הסכמתי. לוין־אפשטיין הוכרח להסכים אף הוא, אבל עמד על דעתו שיקנה צילינדר פשוט בעשרה פרנק ואחר־כך ישליכהו. ואני אמרתי: אם צילינדר – יהיה צילינדר כהלכה, שיהיה יפה גם לורשה. וכך עשינו".

השליחות הוכתרה בהצלחה. הבּארון קיבל אותם בסבר פנים יפות והסבים לקבל את ענבי רחובות ליקביו, ומסר לחברת ״כרמל" את המונופולין לכל ארץ רוסיה למכירת היינות והקוניאק מיקביו.

ב־1896 נוסדה בורשה חברת ״כרמל" בהון של 25,000 רובל. מיסדיה האחראים היו: י. ברוידה וז. גלוסקין. ב־9 בינואר 1900 נוסדה בורשה חברה חדשה בשם ״כרמל־ויין קומפני" בהון של 60 אלף רובל, לשם מכירת יינות ארץ־ישראל באמריקה. מיסדי החברה היו י. ל. גולדברג והשנים הנ“ל. בנובמבר 1902 נוסדה בורשה חברה שלישית בשם ״כרמל מזרחי”, שנועדה למכירת היינות בארצות המזרח הקרוב. בהון החברה (60 אלף רובל) השתתפו חובבי־ציון ברוסיה, יק“א וכורמי ארץ־ישראל. בסידור החוקי של עניני החברה טיפל עורך הדין הורשאי בוריס סטבסקי, חובב ציון ותיק וחבר ״בני משה”. החברה הרימה את קרן התוצרת הארצישראלית (יין ופירות) בכל העולם, וסייעה לביטוסו של היסוד הכלכלי של מטעי הגפן בארץ. ״נדמה לי – כותב אחד מעסקני התקופה ההיא, הסופר והעסקן הציוני הורשאי מ. י. פרייד, בזכרונותיו – כי עדיין לא העריכו את מפעל ‘כרמל’ די צרכו; הרי אז, בזמן ההוא, היה (היין) מעין קול מבשר, מעין יונה ראשונה המביאה עלה זית בפיה לידע ולהודיע, כי אור חדש על ציון האיר, כי שיבת בנים לגבולם התחילה ויין־כרמל זהו ראשית ביכורים של יד ישראל בארץ־ישראל. כשראו יהודי ורשה בפעם הראשונה את הפתקה על בקבוקי היין של ‘כרמל’ מיקבי ראשון־לציון ושקיקי השקדים וצנצנות הדבש – קמו ובירכו עליהם ברכת ‘שהחיינו’ ויאמינו בחיבת־ציון ובעסקניה…״

לזכותו של גלוסקין יש לזקוף כמו־כן את המפעל החשוב של מסירת היקבים לרשות הכורמים. בינואר 1904 התחיל גלוסקין להשתדל בפני מנהלי יק“א, שיימסרו לאיכרים על אחריותם כמה מן העבודות ביקבי ראשון־לציון. משהצליחו האיכרים להכניס קימוצים בעבודות אלה, הגיש גלוסקין ליק”א הצעה בדבר מסירת כל עניני היקבים לארגון האיכרים, ובשנת תרס"ז נחתם חוזה בדבר מסירת היקבים לחמש שנים לאגודת הכורמים; חוזה זה הוארך אחר־כך ל־33 שנים.


חברת ״גאולה״    🔗

בשמה של ורשה קשורה עוד חברה חשובה, חברת ״גאולה" שנוסדה ב־1904. החברה נוסדה בהון יסודי של מאה אלף רובל (אלף מניות בנות מאה רובל כל אחת). ראשי מיסדי החברה היו: מ. אוסישקין, מ. דיזנגוף, י. ל. גולדברג ו. גלוסקין. החברה שמה לב למטרה לסייע לגאולת הארץ על־ידי רכישת קרקעות בעיר ובכפר, על־מנת למכרם אחר־כך ליחידים ולקבוצות בריוח מינימלי. החברה השתתפה ברכישת הקרקע בשביל חברת ״אחוזת בית", שהניחה את היסוד לתל־אביב. פעולותיה התרחבו בעיקר אחרי מלחמת־העולם הראשונה וסייעו לגאולת שטחים נרחבים בשביל התישבות עירונית וכפרית. מנהלה הראשון היה מ. דיזנגוף, השני – בצלאל יפה, ומ־1925 – ז. גלוסקין.


לשכת ״בני־משה" בורשה    🔗

מקום נכבד בתולדותיה של חיבת־ציון בורשה תפסה אגודת ״בני־משה“, מיסודו של אחד־העם, שרבים מחבריה מילאו אחר־כך תפקידים חשובים בתנועה הציונית בפולין ומחוצה לה. החבר הראשון של אגודת ״בני משה” בורשה היה אליהו־זאב לוין־אפשטיין, שהושבע בשבועת הברית לחברי האגודה בביאליסטוק, על־ידי הסופר א. ש. הרשברג וד“ר ל. חזנוביץ. לוין־אפשטיין משך לאגודה את חבריו זאב גלוסקין ואליעזר קפלן; מכיון שלשם יסוד לשכה מקומית לאגודה היו דרושים לא פחות מ־5 חברים, סיפחו גם את עורך הדין בוריס (דב) סטבסקי ואת מתתיהו כהן. אחד־העם שלח מאודיסה לורשה את יהושע אייזנשטט (ברזילאי), כדי לעזור ביסוד הלשכה, שקראה לעצמה בשם ״לשכת־ישורון”.

ביום ט“ו באב תר”ן (1890) נתקיימה בורשה האסיפה המיסדת של אגודת ״בני־משה“. באסיפה שהתקיימה בביתו של חיים כהן השתתפו שליחו של אחד־העם יהושע אייזנשטט ובאי־כוח 14 לשכות. אחרי שנקרא המבוא להצעת התקנון של לשכת אודיסה ״דרך החיים” ו״מלואים“, שנתקבל פה אחד על־ידי הנוכחים, קיבלה האסיפה את ספר־התקנות שהכיל עיקרי חיזוק הלאומיות, שמירת הדת, טיפוח תרבות, חיי אהבה ואחוה ויחסי־מוסר, כמו־כן שורת תקנות ארגוניות. תלונות חברים על כמה סעיפי התקנון הניעו את אחד־העם לבדקו מחדש, ולהוציא מתוכו את הסעיפים שגרמו לתלונות. לפי הצעתו הוקמה הלשכה המרכזית הזמנית של האגודה בורשה (הפעולה הספרותית הוטלה על אודיסה). הלשכה הורשאית הכניסה שינויים בתקנות האגודה ולאחר שנתקבלה הסכמה מכל החברים לשינויים, הודיעה הלשכה רשמית, שהנהגת האגודה נמצאת בידי ״לשכת־ישורון” עד לאסיפה הכללית הקרובה.

החברים החשובים ב״לשכת־ישורון" (מלבד החמישה שנזכרו) היו: שפ“ר, הרופא הנודע ד”ר טולובייצ’יק, הסופר א“ש פרידברג, העסקן הציוני הותיק בצלאל יפה (מגרודנו, מת בארץ), הסופר מרדכי פראס (איש יהודי ספרא), הסופר ועורך ״דער יוד״ (אחר־כך מנהל מחלקת החינוך בארץ) ד”ר יוסף לוריא, ברוך סרייסקי ועוד.

הלשכה הוורשאית של ״בני־משה" גילתה פעילות רבה והזדהתה למעשה עם חובבי־ציון בורשה. במרום פעילותה היא מופיעה בשנת תרנ“א (1891), אחרי גירוש מוסקבה, כשנולד בקרב חובבי־ציון הרעיון ליצור הסתדרות מרכזית לקניית קרקעות בארץ־ישראל וליסד בנק חקלאי למתן הלואות נגד אפותיקאות. להגשמת הרעיון נתנו ידם באי־כוח הלשכה הורשאית, הביאליסטוקאית והוילנאית. בהשתדלותם של ר' שמואל מוהליבר, שפ”ר ויהושע סירקין ממינסק, שהתייצבו לפני הבארון הירש ומסרו לו את פרטי ההצעה, התקיימה בפאריס אסיפה של באי־כוח הבארון, ה“אליאנס” וחובבי־ציון ברוסיה ובגרמניה. באסיפה אושרה ההצעה להלכה. שפ"ר בא בדברים עם “בני־משה” בורשה ובוילנה וזירזם לגשת לעבודה לטובת הבנק החקלאי ולהפצת מניותיו הראשונות בסכום של 50 אלף רובל.

בינתים באה הגזירה התורכית על איסור הכניסה לארץ־ישראל. הבארון הירש הדגיש את הצורך לשלוח משלחת לממשלה התורכית בדבר קניית קרקעות בארץ, כמו־כן – משלחת מיוחדת לבחירת שטחים להתישבות. יחד עם זה דרשו הבארון הירש והבארון רוטשילד להקים באירופה המערבית מרכז לישוב ארץ ישראל. ואמנם בספטמבר 1891 התקיימה לשם מטרה זו מועצה בנשיאותו של הרב צדוק הכהן ובהשתתפותם של מיכאל ארלינגר איזידור לב, הד“ר הירש הילדסהיימר הרב שמואל מוהילבר ושפ”ר. המועצה החליטה לשלוח שתי משלחות אל הממשלה התורכית ולארץ־ישראל וליסד מרכז בפאריס לעניני ישוב ארץ ישראל, שבו ישתתפו חברת כל ישראל חברים בפאריס וסניפו בוינה, הועד האודיסאי, הועד הגרמני המרכזי לתמיכת יהודי רוסיה והועד היהודי הרוסי בניו־יורק.

במרחשון תרנ“ב נתקיימה בורשה אסיפה, כדי להתיעץ בדבר השתתפות חובבי־ציון הרוסיים בהסתדרות הנ”ל. באסיפה השתתפו כששים איש, וביניהם: אחד־העם, אוסישקין, אלכסנדר צדרבוים, וסילי ברמן, ד“ר צ’לנוב, ז. טיומקין, נחום סוקולוב, הרב מזא”ה, יהושע סירקין, ועוד. ערב יום האסיפה התאספו בביתו של בוריס סטבסקי כל חברי “בני־משה” מורשה ומערי השדה, להתיעצות מוקדמת, כדי לקבוע את ההחלטות שיש להעבירן באסיפה הכללית. באסיפה זו השתתפו מאנשי ורשה בוריס סטבסקי, בן־אביגדור, זאב גלוסקין, שפ“ר, אליעזר קפלן, מתתיהו כהן, חיים כהן, וד”ר סולובייצ’יק, ומחוץ לורשה: מ. מ. אוסישקין, אריה ניישול, משה אהרליך, יהודה נופך, ברגין, שייביץ וטיומקין. במועצה זו הוחלט לבחור באחד־העם וטיומקין לחברי המשלחת לתורכיה; לחברי הועד המרכזי בפאריס מצד חובבי־ציון ברוסיה נבחרו ר' שמואל מוהילבר, ר' איסר־בר וולף מקובנה ומ. מ. אוסישקין. בהשפעתם של “בני־משה” נבחר ועד זמני, שמקום מושבו בורשה. חבריו: ישראל יאסינובסקי – יושב־ראש, שפ"ר – המזכיר, וכן ז. גלוסקין, ישראל גינצבורג, מ. מורגנשטרן, אליעזר קפלן ומ. קבצ’ניק. לועדת הביקורת: ר' שמואל מוהליבר ויהושע סירקין.

כל המאמצים עלו תוהו. הבארון הירש הסתלק מהבטחתו והתמסר כולה להתישבות בארגנטינה. בקרב חובבי־ציון התחילה תסיסה נגד "בני־משה ". נבעה פרץ בקרב התנועה.

בשנת תרנ"ג (1893) התקיימה בורשה, בהשתתפותו של אחד־העם, אסיפת ראשי “בני־משה”, בה הוחלט להפוך את אגודת־הסתרים לאגודה פומבית, ומכיון שבתנאי רוסיה אי אפשר היה לקיימה בגלוי, הוחלט לעניי את המרכז ליפו.

בתקופה זו נכנסה אגודת “בני־משה” לתחום מלחמה קשה בחזית פנימית וחיצונית. בראש המלחמה ב“בני־משה” עמדו שני חברי האגודה לשעבר ר' י. מ. פינס ואייזיק בן־טובים, שמטעמים דתיים (פינס) ואישיים (בן־טובים) השליכו שיקוצים על האגודה. יותר חריפה וכעורה היתה ההתקפה המשותפת של בני הישוב הישן, שהתרכזו מסביב ל“חלוקה” ו“מחזיקי הדת” בקובנה (“הלשכה השחורה”), שלא חשכו כל עמל כדי להבאיש ריחם של חובבי־ציון ו“בני־משה” על־ידי כתבי־פלסתר, שהכילו שקרים ועלילות תפלות והופצו בכל רחבי הגולה. בשאלת התכסיס לגבי אויבי “בני־משה” נתגלה הבדל עמוק בין האגודה הורשאית והוילנאית. הוילנאים המתונים היו נוטים לעבור בשתיקה על כל ההתקפות, ואילו הורשאים דרשו להתחיל במלחמתי־תנופה בקנאים ומורדי־האור. שפ“ר פירסם איגרת נרחבה לר' יצחק אלחנן ספקטור, בו גילה לפניו את כל המזימות והתככים של מכתבי הפסקוילים. על האיגרת חתמו טובי חובבי־ציון ו”בני־משה" בורשה ובערים אחרות. יחד עם זה נשלחו להגריא"ס גם אלפי פטיציות מערים שונות. אולם גם האיגרת גם הפטיציות לא הגיעו לידו, הואיל ונתבטלה המשלחת המיוחדת שעליה היה למסור לידו את כל החומר.

במכתבו לורשאים מיום כ“ג בניסן תרנ”ה כתב אחד־העם: “אחרי אשר נתעוררתם ראשונה, עליכם החובה לקחת המשרה על שכמכם ולצאת בראש מחננו, אם יישמע קול מלחמה. עם הוילנאים תוכלו לבוא בדברים ולברר היטב, הלנו הם אם לצרינו”.

ואמנם הורשאים היו מוכנים למלחמה, אם כי באסיפתם החליטו לאחוז בכל האמצעים כדי להשכין שלום בועד האודיסאי. הם ביקשו מאחד־העם לא להניח בשום אופן את מקומו בועד: יחד עם זה מילאו את ידי טובי חובבי־ציון לנסוע לאודיסה ולהתאמץ להשכין שלום בין חברי הועד.

בינתים נתכנסה – אחרי כמה דיחויים – הועדה המיוחדת שנקבעה לשם בירור הסכסוך. פעולת ועדה זו נגמרה, כידוע, בנצחון מזהיר של אחדהעם ו“בני משה”.

לא ארכו הימים ונתקבל מכתב בחתימת אחד־העם ורבניצקי, בו הציעו מחבּריו – אחרי ניתוח מעמיק של מטרות האגודה והסיבות לירידתה – להתיר אותה. אמנם הלשכה הורשאית ובעקבותיה גם הוילנאית התנגדו להתרת האגודה. “מודים אנו – ענו חברי לשכת ורשה לאחד־העם.. אגודתנו במצבה הנוכחי לא תוכל להפיק רצון מחבריה, כי חסרים לה דברים רבים הנחוצים לשכלול כל אגודה. אבל בעוד שאתם רואים במצב זה סימני גסיסה, רואים אנחנו בו אך “חבלי לידה”. ואמנם בסוף שנת תרנ”ו נעשה עוד נסיון אחרון להחיות את האגודה באסיפה כללית של “בני משה” באודיסה. אולם כל ההחלטות שנתקבלו בה נשארו על הנייר בלבד, ואחרי שהודיע אחד־העם בראשית שנת תרנ"ז, כי הוא מסתלק מהנהלת “בני־משה”, הלכה ונתחסלה לאט־לאט אגודה זו, שרשמה דפים רבי־השראה ומתיחות בתולדות חיבת־ציון, ושרבים מהם יש לזקוף על חשבון “לשכת־ישורון” בורשה.


התנועה הציונית בורשה בסוף המאה הי"ט    🔗

התנועה הציונית בתחילתה לא כבשה את יהדות פולין בסערה, ואף לא עוררה מיד אותם הדים, שנשמעו בקרב יהודי רוסיה. יהודי פולין לא נתנסו בזועת הפוגרומים ההמוניים שהביאו את שאלת קיומם של יהודי רוסיה עד משבר ועוררה את תנועת ההגירה המבוהלת משנות השמונים ואילך. ה“משכילים” בפולין – מלבד יחידי סגולה – לא עברו דרך בית המדרש של ה“השכלה”, שממנו הגיעו בסופו של דבר אל הציונות. משכילי פולין היו חדורים ברובם רוח פטריוטית פולנית ושאפו להתבוללות והתמזגות תרבותית וחברתית עם הפולנים. בכלל היה מצבם המדיני והכלכלי של יהודי פולין בסוף המאה הי“ט טוב ממצב אחיהם ברוסיה. יהודים רבים מגורשי מוסקבה (1891) ומהגרים מערי־התחום מצאו בפולין חוף מבטחים והפכו לשבט המגוון של ה”ליטואקים", שהשתקעותם בורשה ובלודז' ובערים אחרות עוררה את חמת זעמם של האנטישמים הפולנים. הרקע התרבותי והפסיכולוגי והכלכלי, ששימש בסיס ראשי לדיאלקטיקה הציונית ברוסיה, לא היה בולט ביותר בפולין. גם הוי־החיים המסורתי־החסידי של רוב האוכלוסיה היהודית בפולין, ומרותם של הצדיקים על הלך המחשבה ודרכי החיים, עיכב את התפשטותו של הרעיון הציוני שהיסוד הפוליטי החילוני היה בו עיקר.


בתי־כנסת ציוניים    🔗

תנועת חובבי־ציון, כמוה כתנועה הציונית, היתה, כידוע, אסורה בכל שטחה של הקיסרות הרוסית. עינה של המשטרה היתה פקוחה על כל אסיפה ועל כל פעולה ציונית כעל מעשים מהפכניים. לא ייפלא, שהפעולה הציונית ותעמולתה התנהלו בורשה ובשאר הערים בהסואה של ענינים דתיים ורוכזו בעיקרם בבתים־כנסת ובית־מדרש27, אליבא דאמת ידעו השלטונות על כל הפעולות האלה, ויחסם היה של סבלנות למחצה ולשליש. בית הכנסת הראשי של חובבי־ציון היה “אוהל משה”, שנוסד ב־1885, במלאות מאה שנה לר' משה מונטיפיורי. מיסדיו הראשונים היו שאול פנחס רבינוביץ, משה מרדכי פראס, זאב גלוסקין ואחרים. החל מתרס“א שימש בו כדרשן הרב יצחק ניסנבוים, מטובי המטיפים לרעיון חיבת־ציון, נואם נלהב ואדיר השפעה על ההמונים. רוב דרשותיו היו מוקדשות ל”ישוב ארץ ישראל" ול“קרן הקיימת”. דרשותיו כונסו והוצאו לאור בספריו “דרשות לכל שבתות השנה והמועדים” (תרס"ח) “הגות לב” (תרע"א), “היהדות הלאומית” (תר"פ). חומר חשוב על ורשה הציונית מכיל גם ספר זכרונותיו “עלי חלדי” וילקוט מאמריו הפובליציסטיים “כתבים נבחרים” (תש"ח).

אחרי שהמקום ב“אוהל משה” נעשה צר מהכיל את כל המתפללים, הקימו מיסדיו אגודה בשם “מוריה”, לשם בנין בית כנסת חדש לאלפי מתפללים דתיים־לאומיים. אולם המיסדים הוכרחו לותר לפי שעה על רעיונם והסתפקו בשיפורו של בית הכנסת הקיים. בשנת תרס"ח נפתח ברחוב דזילנה בית הכנסת החדש בשם “מוריה”. אחד החידושים שהונהג על־ידי הדרשן ר' יצחק ניסנבוים בבית־הכנסת זה היה – דרשה עברית בכל שבת ראשונה בחודש. הרב ניסנבוים וח. י. חזן יחד עם נתן מיליקובסקי בלודז' היו המטיפים הראשונים בפולין, ואולי בעולם כולו, שהחזירו את הלשון העברית להיות לשון מדוברת במקום ששם הופסקה לאחרונה: כלשון הדרשה בבית־הכנסת.

מרכז שני להסברה ופעולה ציונית היה בית הכנסת “שערי ציון” ברחוב פאביה, מיסודה של האינטליגנציה הציונית מחוג “בני־ציון”. מיסדי בית הכנסת הזה היו נח פינקלשטיין מבריסק (ממיסדי ה“היינט”, אחר־כך, יחד עם אחיו נחמיה). הסופר ש. י. יצקן (עורך ה“היינט”), ד“ר טוביה הינדס ושלמה ברקמן. בסדריו היה בית הכנסת הזה דמוקרטי יותר מ”מוריה", אולם אחרי הקונגרס הציוני הששי נפגמה בו במידת־מה השלמות הציונית והוכנס לתוכו הדיסוננס הטריטוריאליסטי. דיסוננס זה קשור בשמו של מטיף בית הכנסת חיים יהודה חזן (אביו של מנהיג “השומר הצעיר” בארץ, יעקב חזן). חזן הצטיין בנועם שפתו וחריפות מחשבתו. דרשותיו על הציונות עשו רושם על קהל שומעיו. הוא נבחר כציר של ציוני ורשה לכמה קונגרסים. אולם אחרי הקונגרס הששי שינה את טעמו, והתחיל מטיף בבית־הכנסת לרעיון הטריטוריאליזם. בהתנגדותו לציונות הרחיק לכת מיאסינובסקי שעדיין נשארה בו זיקה לרעיון ישוב ארץ־ישראל.

ואף־על־פי־כן הוסיף בית־הכנסת “שערי־ציון” לטפח אהבה ונאמנות לציונות. בין מייסדיו הצטיין ביחוד ד“ר טוביה הינדס, יליד קרמנץ שבווהלין. היה חבר מפלגה מהפכנית רוסית, ואחרי הפוגרומים משנות השמונים הצטרף למחנה “חובבי־ציון” ואחר־כך לתנועה הציונית. בצעירותו עלה ארצה ושימש רופא בבית חולים בירושלים. כעבור שנה חזר לורשה והמשיך במקצועו, וקנה לו שם של רופא מובהק בשכבות העמלים היהודים. ד”ר הינדס נשא בלבו את הרעיון של בן־עירו הגדול ר' יצחק בר לוינסון, על הפרודוקטיביזציה של המוני העם היהודי ויסד בורשה כמה קואופרטיבים של בעלי־מלאכה, שלא היו בני־קיימא, כי הקימם טרם זמנם. פעילות רבה גילה ד“ר הינדס בשדה התרבות העברית. כיושב ראש של “חובבי שפת עבר” (סגנו היה הסופר של"ג) היה מדי שבת בשבת מנהל את אסיפות האגודה שהיו מוקדשות לבעיות הספרות והתרבות העברית. קצת מגושם במראהו עם ניב של המוניות בדיבורו, היה ד”ר הינדס אחד מטובי נאמני הציונים בדור שעבר.

מלבד שני בתי־הכנסת האלה, שהציונות היתה רקע עיקרי לקיומם, היו בורשה עוד בתי־כנסת של חוגים סוציאליים שונים במגמה ציונית. כאלה היו: בית הכנסת “תפארת־ציון” ברחוב פרנצ’ישקנסקה, בשביל אנשי־תעשיה וסוחרים בעלי־בתים ובית־המדרש “אהבת־ציון” ברחוב פאנסקה, שמתפלליו היו ברובם מבין החסידים.

ראשיתה של הציונות המדינית בורשה היתה מצערה, כבפולין הקונגרסאית כולה. לורשה הגיעו בסך־הכל שני טפסים של “מדינת היהודים” סמוך להופעתו – אחד מהם בא לידי עורך־הדין יאסינובסקי, והשני – לידי נחום סוקולוב. הותיקים שבחובבי־ציון כאן כבמקומות אחרים רגנו על אותו דוקטור וינאי, שהתעלם מאבי חיבת־ציון ד“ר פינסקר (כידוע לא ידע הרצל ולא שמע על הופעת ה“אוטואמנסיפציה”). חובבי־ציון בורשה “יראו – לפי הגדרתו של סוקולוב – להיכשל בענין מדיני, ליצור הסתדרות עולמית, לקרוא לקונגרסים, לחבר תכניות; הם היו מתאספים בסתר ולא ערבו לבם לגלות חלומם לאחרים”. אך גם סוקולוב עצמו, שהיה מתנגד לחיבת־ציון, עדיין לא הבהיר בימים ההם את מקומו בציונות המדינית. אט־אט נתגברו הדי הציונות בחוגי חובבי־ציון הורשאים, הכרזת כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבזל עודדו כוחות, עוררו תקוות רדומות. אף ורשה התכוננה לקונגרס הראשון. בחירות, כמובן, לא נערכו, משום… שלא היו עדיין בוחרים. אבל כבר תססה בלבבות הרגשת המפנה הגדול המתרחש בחיי היהדות, וגדול היה רצון יחידים אחראים לקבל את תורת הלאומיות החדשה במקום שניתנה. ואמנם, משלחת צירי ורשה אל הקונגרס הראשון לא היתה קטנה. השתתפו בה: נ. סוקולוב, ד”ר שמואל פוזננסקי, עורך־ הדין ישראל יאסינובסקי, הסופר שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר), ד“ר יוסף לוריא (יסד בורשה בית ספר מתוקן “החינוך”), הסוחר העשיל פרבשטיין ד”ר זלמן ביחובסקי ונח פינקלשטיין.

נחום סוקולוב, שהלך לבזל כעורך “הצפירה”, קסמה לו אישיותו של הרצל והפך מעריץ נלהב שלו ולוחם נאמן לציונות המדינית. בשובו מן הקונגרס פירסם בהצפירה" (12.12.1897) מאמר נלהב על הרצל ושיקע עצמו בארגון העבודה הציונית בורשה. הציונות המדינית היתה אז נחלת חוגי משכילים מצומצמים – חבורות אינטליגנטיות" וקומץ סטודנטים באוניברסיטה הורשאית. אולם במרוצת הזמן קמו בעיר ובפרבריה אגודות שונות להשתלמות – ההסואה הרגילה ברוסיה הצארית לחבורות בעלות מגמות פוליטיות – שרבים מחבריהן היו מבני החסידים. בחורי ישראל היו נאסרים ונכלאים על חטא של מכירת שקלים, ואסיפות ציוניות היו נערכות בסתר במסוה של מסיבות משפחתיות והילולות. ב־1898 התקיימה בורשה הועידה השניה של ציוני רוסיה, ועידה חשאית, שבה השתתפו כמה מראשי חובבי־ציון לשעבר – אוסישקין, צ’לנוב, ברנשטיין־כהן, הרב צירלסון מקישינוב ואחרים. בועידה זו נשא סוקולוב נאום גדול ורב־רושם.


“התחיה”    🔗

בשנת 1903, בימי התסיסה הפוליטית הדמוקרטית בהסתדרות הציונית, קמה בורשה אגודת “התחיה”. אגודה זו ראתה את עצמה כחלק מן ההווי העממי של ההסתדרות הציונית, השואפת לתחית העם במולדתו, ולא למציאת “טריטוריות” בשבילו. לאגודה זו היו סניפים בערי־השדה. חברי הועד המרכזי היו יצחק גרינבוים, יאן קירשרוט, יוסף שפרינצק, זליג וייצמן, יעקב אולשונגר נח פרילוצקי ועוד. “התחיה” נסתייעה בפעולתה התרבותית וההסברתית בחברי האגודה האקדמאית “קדימה”, שחבריה היו סטודנטים באוניברסיטה הורשאית. באגודה זו הצטיין בפעילותו יאן קירשרוט, בן למשפחה מתבוללת. שהטיף ל“הליכה אל העם” ברוח ה“נארודניקים הרוסים (מת באביב ימיו 1912־1879, בשיא פעולתו הציונית). על חברי “קדימה” היו נמנים גם משה קרנר, האחים נח ויוסף דוידסון, ניר־רפלקס, נחום סירקין, א. הרטגלס ועוד. מלבד “קדימה” התקיימה אגודת נוער “מתתיהו” ואגודת נשים, על־פי רוב “קורסיסטיות”, “דבורה”. במשך זמן קיומה הקצר (1905־1903) קיבלה “התחיה” את השפעתה הרוחנית ממקורות שונים. בדעותיה שימשו בערבוביה השקפות לאומיות וסוציאליות שונות שבדרך כלל לא היו מתמזגות. הארץ־ישראליות שבתכניתה היתה מכוּונת הלכה למעשה, ושותפת לה היתה פעולה ציונית מעשית בגולה. לקונגרס הציוני הששי שלחה “התחיה” ציר משלה – את זליג וייצמן. ה”בורסה" של “התחיה” נמצאה בקרן רחובות דז’יקה פאביה. היה לה גם “בית־קפה” ברחוב גנשה, שבו היו נפגשים החברים ומנהלים שם את עבודתם שבמחתרת. “התחיה” השתתפה באופן אקטיבי גם בהגנה יהודית, שאירגנוה חבריה בורשה ובערי השדה. באמצעות חברות של “התחיה” ו“דבורה” היו מעבירים נשק מורשה לאותן ערים שחששו בהן לפרעות. החל מ־1905 התחילה התפוררותה של האגודה. ההרכב הבלתי־ממוזג של חברי האגודה והעדר תכנית פוליטית מגובשת הביאו לידי חיסולה. החוג שהתרכז מסביב לגרינבוים מצא לו תפקיד בביצור האגף הדמוקרטי של ההסתדרות הציונית; חלק מן חברים, עם יצחק טבנקין ובן־ציון רסקין בראש, הכריזו על עצמם כעל “פלשתינאים פרינציפיוניים” והניחו יסוד ל“פועלי־ציון” בפולין; לעומתם הוסיפו י. שפרינצק ואחרים לטוות את האידיאולוגיה של “התהיה” גם אחרי התפוררותה – במסגרת רעיונית חדשה, “צעירי־ציון”.


נחום סוקולוב והשפעתו    🔗

נחום סוקולוב היה האישיות המרכזית שסביבה התרכזה האינטליגנציה הציונית. הוא השפיע בדברו, בע“פ ובכתב, בקסם אישיותו, בידיעותיו המרובות. תפקיד רב־ערך בהפצת הרעיון הציוני והסברתו בחוגי המשכילים ואנשי־הרוח המתקדמים בורשה מילאו ״מסיבות שני־בשבת”, שהיה מכנס בביתו, ברחוב מריאנסקה 2. כך מתארת בתו סופיה רצ’קובסקי בזכרונותיה על בית אביה את המסיבות האלה: ״סלתם ושמנם של חכמי ורשה, סופריה ומשכיליה, היו מתכנסים בכל יום שני־בשבת בדירת הורי וכל גילויי החיים המדיניים, הלאומיים והספרותיים שימשו נושא לויכוחים לוהטים. היתה זו במה חפשית, כי בויכוח יכלו להשתתף גם מתבוללים, גם בונדאים, גם ציונים, ואולם במרוצת הימים הפכה לבמה ציונית גרידא, כיון שבצדו של אבא התגבשה קבוצת עסקנים צעירים: יאן קירשרוט, משה קרנר, ליאון לויטה, שמעון זיידמן, א. הרטגלס ורבים אחרים. בלי גוזמה אפשר לאמור כי ״ימי שני־בשבת" מפורסמים אלה הכשירו את הקרקע להסתדרות ציונית גדולה בפולין, ובתולדות תנועתנו היה להם תפקיד רב־ערך".

אחרי משבר אוגנדה בקונגרס הששי (1903), נתכנסו ״ציוני־ציון" לועידה בחרקוב. תומכי הרצל והציונים המדיניים התארגנו אז באגודת ״מגיני ההסתדרות", שקבעה את מרכזה בורשה, והיתה ידועה בקרב הציונים בעולם כולו לפי כתבתה ברחוב חלודנה 8. ראשי האגודה היו: עורך הדין יאסינובסקי אברהם פודלישבסקי, נח פינקלשטיין וש. י. יצקן.

בקונגרט השביעי, בשנת 1905, נבחר סוקולוב לועד הפועל הציוני הגדול, והוטל עליו התפקיד של מורשה ציוני פולין, במקום עורך הדין יאסינובסקי (שעבר למחנה הטריטוריאליסטי). למזכיר הלשכה הגלילית בורשה נתמנה סטודנט צעיר, שהתחיל מתבלט בעבודה הציונית, יצחק גרינבוים. באותו זמן החל להופיע בורשה העתון היומי באידיש ״דער טעלעגראף", כלי מבטאה של ההסתדרות, בעריכתו של סוקולוב. עורכו למעשה היה נהום סירקין.


השפעת ועידת הלסינגפורס על הציונות הפולנית    🔗

בהשפעת התסיסה המדינית הכללית ועקב האכזבה שנגרמה במחנה הציוני על־ידי אוגנדה, חל מפנה בהלכה הציונית, וּועידת ציוני רוסיה שנתקיימה בהלסינגפורס ב־1906, כללה בתכניתה הציונית את ״עבודת ההוֹוה", את המאבק המדיני על הזכויות הלאומיות והאזרחיות של היהודים בגולה.

ועד־הקהילה הורשאי היה כידוע מבצרם של המתבוללים, שנתמכו על־ידי החסידים, בעלי־בריתם בשלטון. ״המתבוללים – מספר הרב יצחק ניסנבוים בזכרונותיו – שלטו בבית־החולים, בבית־הקברות, בבתי־הספר ובמוסדות־הצדקה ומסרו לרשותם של החסידים את ‘התלמודי־ התורה’, הרבנות והכשרות, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה“. שיטת הבחירות לקהילות וסיועם של שלטונות העיר הועילו להם לראשי־הקהילה המתבוללים בורשה, ד”ר לודויק נתנזון ומיכאל ברגסון, להדוף מדי פעם בפעם את הסתערות הציונים על ועד הקהילה, ולקיים בו את ההגמוניה של סיעתם. פעמים נכשלו הציונים בבחירות, ולבסוף, כשהצליחו ב־1908 להעביר שנים ממועמדיהם, את ד“ר זלמן ביחובסקי ויוסף לויטה, פסלו השלטונות את בחירתו של ד”ר ביחובסקי, ולויטה נשאר הפרנס היהודי הלאומי היחיד בקהילת ורשה.

הריאקציה שבאה אחרי ימי ״האביב המדיני״ ב־1905, בעקבות המאורעות המהפכניים, היתה לרועץ גם לתנועה הציונית. המשטרה אסרה מכירת שקלים ומניות ה״אוצר להתישבות היהודים״. בורשה נאסר יצחק גרינבוים ונכלא לשלושה חדשי מאסר. השתדלויותיו של נחום סוקולוב בפטרסבורג אצל ראש המיניסטרים הגראף ויטה, לאישור הפעולה הציונית, לא נשאו פרי.

ב־1906 הוזמן סוקולוב על־ידי דוד וולפסון לשמש מזכיר ראשי של הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, שמושבה היה בקלן. לפי החלטת הלסינגפורס הוקמה בורשה לשכת ההסתדרות הציונית שנוהלה על־ידי אברהם פודלישבסקי, יצחק גרינבוים, א. הרטגלס ומשה קרנר.

עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה שותקה לזמן־מה העבודה הציונית. המצוקה הכלכלית וזרם הפליטים שנהרו מאזורי הקרבות או מחמת גירושים ורדיפות תבעו את מלוא המרץ לארגון עבודת עזרה והצלה. כמה מן העסקנים הציונים, וביניהם אברהם פודלישבסקי ויצחק גרינבוים, עזבו את ורשה ועברו לרוסיה. אחרי כיבוש פולין על־ידי הגרמנים נתחדשה העבודה הציונית אגב ההתעוררות הכללית שחלה בחיים הציבוריים היהודיים.

בסתיו 1916 נתקיימה בורשה ועידת באי־כוח האגודות הציוניות בשטה הכיבוש הגרמני, שהיתה הועידה הארצית הראשונה של ציוני פולין הקונגרסאית. אותה שנה נערכו במדינה – וביתר פאר בורשה – חגיגות ל“ג בעומר, שנעשו מסורת להפגנות ציוניות רבות־רושם. התנועה הציונית בפולין עדיין לא קבעה אז את דרכה הברורה בסבך הבעיות הפוליטיות האקטואליות. בבחירות למועצת העיר בורשה בקיץ 1916 הופיעו הציונים בגוש אחד עם החרדים והמתבוללים, שהיו קשורים במפלגות הימין הפולניות. ועל־ידי כך גרמו להקמת מפלגת העממיים” (פולקיסטים) על־ידי נח פרילוצקי ולהצלחת רשימתו בבחירות. עד מהרה הצטרפו היועצים הציונים לשאר הסיעות היהודיות בתביעותיהם הלאומיות.

בתקופת מלחמת־העולם הראשונה גילתה ההסתדרות הציונית בורשה פעילות רבה בשטח החינוך והתרבות העברית. קמה רשת של בתי־ספר, גני־ילדים ושיעורי־ערב עבריים. נוסדו או נפתחו מחדש מועדוני־נוער ואגודות־תרבות למיניהן (״מרכז“, ״התחיה”, ״הזמיר" ועוד), ארגוני צופים וחברות ספורט (״מכבי“, ״בר־כוכבא”, ״שמשון"), שהודרכו רובם ככולם ברוח הציונות.


״חובבי שפת־עבר"    🔗

ביחוד פוריה היתה פעולת אגודת ״חובבי שפת עבר“. אגודה זו נוסדה בורשה ב־1907. עסקניה המובהקים היו ד”ר טוביה הינדס (יושב־ראש). רופא פּופּולארי בקרב יהודי ורשה וחובב תרבות עברית, הסופרים ש. ל. גורדון, פראס (איש יהודי ספרא), יצחק מאיר פרייד ואחרים. בין מייסדי האגודה היה הרב המטיף יצחק ניסנבוים. אגודה זו הגבירה את פעולתה בשלהי מלחמת העולם ופתחה בתעמולה להוראת הלשון העברית בכל בתי־הספר היהודיים. ב־1916 החל להופיע בורשה שבועון ההסתדרות הציונית באידיש ״דאס יודישע פאלק" בעריכת ד“ר יהושע גוטליב. כן חודשה הופעתה של ״הצפירה” כשבועון, והעתון היומי הנפוץ ״היינט" הועמד על־ידי עורכו ש. י. יצקן לרשות התנועה הציונית.

בראש ההסתדרות הציונית עמד – אחרי צאת פ. פודלישבסקי לרוסיה – העשל פרבשטיין. במחצית 1917 אושר על־ידי שלטונות הכיבוש הגרמניים התקנון של ההסתדרות הציונית, שנקראה מעתה בשם ״ברית הציונים בפולין“. אותה שנה התקיימה הועידה הארצית הראשונה של ״מזרחי” בפולין וראש ההסתדרות הציונית, העשל פרבשטיין, הסתלק ממשרתו ונבחר לראש הסתדרות ״מזרחי“. במקומו נבחר ד”ר מאיר קלומל.

בקיץ 1917 אירגנה ההסתדרות הציונית מסע־תעמולה בקרב יהודי פולין, שנקראו להשתתף במשאל־עם על יסוד הבית־הלאומי היהודי בארץ־ישראל. בסתיו אותה שנה, ערב הצהרת בלפור, נתכנסה הועידה הארצית השלישית של ציוני פולין בשטח הכיבוש הגרמני. ועידה זו קבעה את המצע הפרוגרמטי של התנועה הציונית בפולין וקיבלה את עיקרי התכנית ההלסינגפורסית. הועידה דנה גם בשאלת לשון ההוראה בבתי־הספר היהודיים ואחרי פולמוס חריף, שבו ביססו ש. ל. גורדון וד"ר מאיר קלומל את בכורת הלשון העברית, החליטה הועידה, כי עברית בלבד תהיה שפת ההוראה בבתי־הספר, ואידיש תשמש כשפת־עזר ארעית.

מתן הצהרת בלפור בנובמבר 1917 עורר גל של התלהבות בקרב יהודי פולין והוחג בורשה במקהלות עם וברוב פאר והדר.

ב־1918 חזרו לורשה מרוסיה אברהם פודלישבסקי ויצחק גרינבוים.

ב־1919 התקימה בורשה הועידה הראשונה של ציוני פולין הקונגרסאית ומחוזות המזרח לאחר שחרורה של פולין, ד"ר מאיר קלומל נבחר ליושב ראש הועד המרכזי.

עם ראשית העליה ב־1919 הוקם בורשה המשרד הארצישראלי, בהנהלת ועד מורכב מנציגי סיעות ציוניות שונות. הועד הארצישראלי בורשה מילא תפקיד היסטורי בתולדות העליה לארץ־ישראל. בראשו הועמד ליאון לויטה, ומנהל המשרד בשנים הראשונות היה ד"ר פיליפ קורנגרין.


יצחק גרינבוים    🔗

שגשוגה של התנועה הציונית בפולין קשור באישיותו של מנהיגה יצחק גרינבוים.

בשלוש חזיתות ניהל גרינבוים את מלחמתו הפוליטית בפולין. בקיצוניות נועזה, ללא צל של פשרה, עמד גרינבוים בראש חבריו, במערכה הכבדה בחזית הראשונה, מול הריאקציה הפולנית. מבודד במלחמתו לא רק מן הליברלים הפולנים, אלא אפילו ממפלגת פ. פ. ס., שהסתפקה לגבי היהודים בסולידריות מופשטת בלבד, ללא כל עזרה פוליטית ממשית.

מזימת הממשלה הפולנית, להחניק את הנציגות הפרלמנטרית של יהודי פולין הניעה את יצחק גרינבוים ליצור במערכת בחירות לסיים השני את ״בלוק המיעוטים הלאומיים“, שהכניס לפרלמנט הפולני 54 נציגים יהודים בתוכם ציונים לזרמיהם השונים. יחד עם זה הגשים גרינבוים את הקונסולידציה של הכוחות הפוליטיים הציוניים על־ידי יצירת ״מועצה לאומית זמנית”, שהורכבה מצירי הפרלמנט ונציגי המפלגות.

בד בבד עם מלחמתו בחזית החיצונית המשיך גרינבוים את מלחמתו בחזית הפנימית עם האגודה ושותפיה האידיאולוגיים מקרב הבורגנות היהודית, נושאי הדגל של המינימליזם והאופורטוניזם הפוליטי, ה״אגודה" הביאה את יחסם של השלטונות לתביעות הפוליטיות של האוכלוסיה היהודית לידי דמורליזציה גמורה וסיעה לכך שהשלטונות הורידו את התנועה הציונית למדרגה של תנועה בלתי־לויאלית. ה״אגודה" קיבלה מידי הממשלה פרס־נאמנות: את השלטון בקהילות היהודיות.

ביתר שאת בלט הקו הפוליטי של גרינבוים בחזית השלישית, הציונית. גרינבוים לחם בכל כוחו בפוליטיקה השתדלנית, שכמה ממנהיגי גליציה רצו לכפות על ה״קוֹלוֹ״ היהודי. הוא לחם באופן קבלת הזכויות כ״מתן בסתר", כפירורי זכויות המושלכים מעל שולחן הפריץ.

מבין חברי המרכז הציוני שדגלו בשם הרדיקליות, הן בפוליטיקה הארצית והן בפוליטיקה הציונית, הצטיינו בפעילות יתירה חברי סיעתו של י. גרינבוים, עורך־הדין אפּוֹלינרי, מ. הרטגלס, המהנדס מ. קרנר ויצחק שיפר.


הפולמוס בין ״על המשמר" ו״עת לבנות״    🔗

משנת 1924 גדל זרם העליה לארץ־ישראל מפולין והגיע ב־1925 לממדי הגירה המונית, שהקיפה יהודים רבים מבני המעמד הבינוני והבורגנות הזעירה, אשר נפגעו על־ידי המדיניות הכלכלית האנטי־יהודית של המיניסטר ול. גראבסקי, עליה זו נודעה בארץ־ישראל כ״עליה הרביעית“. באותו פרק זמן גדל הפולמוס בין שתי הסיעות בהסתדרות הציונית בפולין, ״על המשמר” ו״עת לבנות“, שנוצרו על רקע חילוקי־הדעות בשאלת דרכי־הבנין של ארץ־ישראל ובענין השיתוף של בלתי־ציונים בסוכנות היהודית המורחבת. השאלה שימשה נושא לויכוחים בקונגרס הי”ג בקרלסבד. קבוצת ״על המשמר״ בראשותו של יצחק גרינבוים התנגדה להרחבת הסוכנות היהודית לפי הצעתו של הנשיא ויצמן, וקבוצת ״עת לבנות“, ובראשה ליאון לוויטה וד”ר יהושע גוטליב, תמכה בתכנית ההרחבה.

מחוץ לשאלת המחלוקת בענין הרחבת הסוכנות היו שתי הסיעות מפולגות בהשקפותיהן בשאלות־יסוד ציוניות. אנשי ״על המשמר" תבעו שמירה על האופי הדמוקרטי של ההסתדרות הציונית, תמכו בעליה החלוצית ובמפעל תנועת העבודה בארץ־ישראל ודרשו עמדה תקיפה יותר כלפי ממשלת המנדט בארץ־ישראל. בו בזמן הקצו מקום נכבד ל״עבודת ההוֹוה" וגרסו פוליטיקה רדיקלית בגולה להגנת זכויות היהודים על יסוד הערובות הקונסטיטוציוניות וחוזה המיעוטים הלאומיים. בפולין הם תמכו בקו המדיניות הלוחמת של גרינבוים בסיים.

סיעת ״עת לבנות" יצגה את היסוד הבורגני האמיד והשמרני יותר בהסתדרות הציונית. היא הטעימה את חשיבות הגורם הכלכלי במפעל ההגשמה הציוני ועמדה על הצורך לשתף יותר את ההון הפרטי בבנין ארץ־ישראל ולסייע להתישבות המעמד הבינוני בארץ. בשטח הפוליטיקה היהודית בפולין היא נטתה, בדרך כלל, ליתר מתינות.

הפולמוס בין ״עת לבנות" ו״על המשמר“, אשר פילג במשך שנים את ההסתדרות הציונית בפולין וגרם ל״שלטון סיעתי” בה, תחילה של ״עת לבנות" ואחר־כך של ״על המשמר" – פג במידה רבה לאחר הועידה הארצית העשירית של ההסתדרות הציונית בפולין הקונגרסאית ומחוזות־הספר, שהתקיימה בורשה בפברואר 1932. הועידה נסתיימה בבחירת הנהלה מרכזית מורכבת מבאי־כוח כל הסיעות והכיווּנים בציונות הכללית הפולנית. הועידה הביעה את הכרתה העמוקה למנהיג התנועה יצחק גרינבוים, שעזב את פולין לתקופה ממושכת, ונבחר לנשיא־הכבוד של ההסתדרות. אולם פולמוס הסיעות ששכך התחדש כעבור זמן וב־1937 עזבה סיעת ״עת לבנות״ את ההסתדרות הארצית והקימה הסתדרות משלה. השלטון בהסתדרות הארצית עבר להלוטין לידי ״על המשמר" וכנשיא ההסתדרות לאחר הועידה הי“ב נבחר עורך־הדין א. הרטגלס. הסתדרות זו הצטרפה לסיעה העולמית של התאחדות הציונים הכלליים בעוד שסיעת ״עת לבנות” יצגה בפולין את הזרם הימני של ברית הציונים הכלליים.

להסתדרות הציונית היו מסונפים הארגונים: ״הנוער הציוני“, ״החלוץ הכלל־ציוני ו״החלוץ בעל־המלאכה”, שעסקו בפעולות חינוך ציוני והכשרה חקלאית ומקצועית לעליה, וכן ארגון הנוער הציוני האקדמאי ״למטרה".

בשנים 1938–1939 עמדה התנועה הציונית בפולין תחת רושם השמועות על מזימות ההתנקשות של הממשלה הבריטית במנדט וגזירות ״הספר הלבן“. באוקטובר 1938 התקיים בורשה כינוס גדול של יהדות פולין, שהקיף מפלגות וארגונים מאגודת־ישראל עד פועלי־ציון שמאל והפגין את תביעת העם היהודי לארץ־ישראל. בכינוס השתתפו שליחי ארץ־ישראל ד. רמז וד. אוסטר. לאחר פרסום ״הספר הלבן” נקבע על־ידי ועד התיאום של כל המפלגות הציוניות יום של שביתת־מחאה שהקיפה את כל שכבות היהדות וכן אורגנו פעולות־הפגנה שונות נגד המדיניות הבריטית לגבי ארץ־ישראל.

באותן שנות 1938–1939 כבר התקדרו שמי היהדות הפולנית בענני הנאציזם. שהתקרב לגבולות פולין. הפוליטיקה האנטישמית המובהקת של ממשלת הסאנאציה, גזירת השחיטה בסיים, גזירת הספסלים במוסדות־החינוך הגבוהים הפוגרום בפשיטיק ובבריסק – כל אלה ניבאו שחורות ליהדות הפולנית. הידיעות המחרידות על רדיפות היהודים בגרמניה על־ידי הנאציזם זיעזעו את היהדות הפולנית, וייזקף גם זאת על חשבונה של ורשה הציונית והלאומית. שהיא השמיעה ראשונה את אזהרתה ההיסטורית בפני ההיטלריזם והכריזה מלחמת־חרם על התוצרת הנאצית. אך הממשלה הפשיסטית הפולנית אסרה והפסיקה את מלחמת־החרם; אף בעמדה על עברי פי פחת המשיכה במדיניות הפליה גזענית, עד לחורבנה של המדינה הפולנית…


הסתדרות המזרחי    🔗

הסתדרות ה״מזרחי“, סיעת החרדים בתוך ההסתדרות הציונית העולמית, רכשה לה בפולין השפעה ניכרת בקרב אנשי המעמד הבינוני נאמני־המסורת. בעוד ש״אגודת ישראל” צמחה בפולין מברית שנכרתה בין החסידים ובין האורתודוכסיה האנטי־לאומית בגרמניה, קמה הסתדרות ״מזרחי" ממיזוג ״המתנגדים“, ש״מרכזם הרוחני” היה בוילנה, עם המשכילים הליטאים וחובבי־ציון הדתיים בפולין.

ראשיתה של הסתדרות הציונים החרדים ״מזרחי" קשורה ב״לשכת המזרחי“, שהוקמה ב־1901 על־ידי הרב שמואל מוהילבר (השם ״מזרחי" – ראשי־תיבות של מרכז רוחני – שמה של סיעת הציונים החרדים, שקמה בקונגרס הציוני בלונדון ב־1901). ב־1902 כונסה על־ידי הרב י. י. ריינס וזאב יעבץ בוילנה ועידת היסוד של ה״מזרחי”. בורשה נתארגנה המפלגה ב־1916. בועידה הארצית השניה של ה״מזרחי" בפולין בשנת 1919 נתמנה יהושע השיל פרבשטיין, מראשוני הציונים המדיניים, לנשיא הסתדרות ״מזרחי" בפולין הקונגרסאית. למפלגה הצטרפו אז מספר רבנים ידועי־שם, כמו הרב י. רובינשטיין מוילנה, הרב קוֹבלסקי מולוֹצלבק, הרב ש. ברוֹט מטומשוב. הרב טרונק מקוטנה, הרב זלוטניק מגומבּין, הרב ברונרוט מצ’כנוב. וגם כמה אדמו“רים, כמו הרב לנדא מזאויירצ’ה ועוד. המפלגה קלטה גם חסידים ש״סרחו״ ומיאנו להכנע למרותם של האדמו”רים. בדומה להסתדרות הציונית הכללית היה גם ה״מזרחי" מחולק לשלוש הסתדרויות גליליות; בורשה היה מושב הועד המרכזי של הסתדרות ה״מזרחי" בפולין הקונגרסאית ובגלילות המזרחיים.

החל משנת 1919 פירסמה הסתדרות ה״מזרחי" בורשה שבועון יפה בעברית, ״המזרחי“, בעריכת הרב י. ניסנבוים, ואחר־כך – ״אונזער שטימע”, עם מוסף עברי.

עיקר פעולתו הנבדלת של ה״מזרחי" היה בשדה החינוך. בשנת 1920 הקים בורשה בית מדרש לרבנים ולמורים ״תחכמוני" והסתדרות חינוכית ״יבנה“. ניהול לימודי־הקודש ב״יבנה” נמסר להרב ש. ד. כהנא, ולימודי חול –לפרופסור מאיר בלבן. ה״מזרחי" השתתף בפרלמנט הפולני (הצירים ה. פרבשטיין, יצחק רובינשטיין, הרב ברוד, ד"ר ש. ב. פלדמן), בעיריות ובקהילות; הוא פעל בשיתוף מלא עם ההסתדרות הציונית הכללית בשדה הקרנות הלאומיות, אולם עשה גם למען קרנו המיוחדת – קרן ארץ־ישראל.

מלבד העשל פרבשטיין היו פעילים ביותר ב״מזרחי" בורשה – הרב יצחק ניסנבוים, המנהיג הרוחני של המפלגה, מחברם של כמה ספרי דרוּש ודרשות וספר הזכרונות ״עלי חלדי“, לוי לוין־אפשטיין (מת בארץ), הרב קובלסקי שמואל לנדוי, י, שצ’רנסקי (פרנס קהילת ורשה), הרב אלימלך נייפלד, ד”ר ש. ב. פלדמן (שני האחרונים עלו לארץ).


תנועת ״תורה ועבודה"    🔗

הסתדרות ה״מזרחי״ אירגנה תנועת־נוער דתי, שחרתה על דגלה את הסיסמה ״תורה ועבודה“. תנועת ״תורה ועבודה” הקיפה את האינטליגנציה העֵרה של היהדות הדתית, שבאה מבתי־המדרש, מן הישיבות ומחוגי החסידים. הצעירים נתקלו בקשיים רבים מצד האדמו“רים, הגבאים וראשי־הישיבות. ראשית פעולתם היתה כמעט במחתרת, ומחתרת זו הטביעה חותם רומנטי על התנועה. פעולת ״תורה ועבודה” הסתעפה לשלושה כיוונים: במפעל הציוני הכללי (תעמולה בחצרות האדמו"רים ובישיבות, איסוף כסף לקרנות וכו'); 2) בשדה הארגון הפנימי (פעולה תרבותית, סמינריונים, שיעורי־ערב, מחנות־קיץ). 3) העבודה בקרב הנוער (תנועתה בפולין נקראה בשם ״השומר הדתי“, ובגליציה – בני־עקיבא”).

עיקר פעולתו של ״החלוץ המזרחי״ התרכז בארגון קבוצות־הכשרה לעליה. מספר הנקודות במדינה הגיע לשלושים ומעלה. בין שאר הקבוצות אורגנה בגדיניה קבוצה מיוחדת לדיג ולספנות בשיתוף פעולה עם ״זבולון".

יחד עם ה״מזרחי" אירגנה תנועת ״תורה ועבודה" ספריה עממית ״יבנה", שהוציאה בכל חודש ספר אקטואלי בשלושים אלף טפסים. מסביב לספריה זו התרכזו הסופרים הדתיים ה. צייטלין, י. שטרן, י. יפת, ח. סמיאטיצקי ועוד.

בראש תנועת ״תורה ועבודה" בפולין עמדו עורך־הדין זרח ורהפטיג (יליד ורשה), ד"ר ש. ז. כהנא (שניהם בארץ), עורך הדין אברהם בלום, י. רדזינסקי (קידש את השם במרד ורשה).


״פועלי־ציון"    🔗

תנועת־הפועלים הציונית התחילה להתארגן בורשה במאוחר. באביב 1904 בבוא בר ברוכוב לורשה, מצא בה אגודה קטנה של פועלים ציונים, שמנתה כעשרים חבר. לא שונה בהרבה היה המצב כשהגיע לורשה, בראשית שנת 1905, נחום רפאלקס (ניר) על מנת לכנס ועידת־יסוד של ״פועל־ציון“. במשך השנה גדלה האגודה במידה ניכרת. בהשפעת המאורעות המהפכניים נספחו אליה חברים רבים מאגודת הנוער הציוני התחיה”, שהיתה קיימת בורשה מ־1903. ״התחיה" היתה קשורה בתנועת הנוער הציוני הדמוקרטי, שהתחילה להתארגן בראשית המאה על בסיס האידיאולוגיה של ״הפרקציה הציונית הדמוקרטית" מיסודם של מוצקין, וייצמן ובּוּבּר. תנועת ״התחיה" דגלה בעקרון הדמוקרטיזציה של ההסתדרות הציונית בגולה וברעיון הקולקטיביות כיסוד להתישבות היהודית בארץ־ישראל; כלומר, היא הטיפה לסוציאליזם לעתיד לבוא בארץ־ישראל, אולם למעשה לא חרגה ממסגרת הציונות הכללית.

התסיסה המהפכנית של 1905 הגבירה את הלכי־הרוח הרדיקליים ברוב ארגוני הנוער, ובכללן באגודות־הסטודנטים הציוניות ״מתתיהו" ו״קדימה" בורשה. גם באגודת ״התחיה" הורשאית היתה יד הכיוון השמאלי על העליונה ואחרי פרישת המתונים הצטרפה האגודה כולה לארגון ״פועלי־ציון". בראש המצטרפים עמדו בן־ציון ראסקין ויצחק טבנקין.

בד בבד עם השתתפותה במאבק המהפכני, הכריזה אגודת ״פועלי־ציון״ בורשה, במחצית השניה של 1905, על עליית פועלים לארץ־ישראל ובסוף השנה עלתה הקבוצה הראשונה בת 11 חברים. באותו זמן נתקיימה הועידה הראשונה של באי־כוח אגודות ״פועלי־ציון" בפולין. בועידה השתתפו: דוד בלוך, דוד גרין (דוד בן־גוריון), אריה הולנדסקי, יצחק טבנקין, מ. יארבלום. שמואל אדלמן, שמעון פרושיצקי, בן־ציון ראסקין, נחום רפאלקס (ניר) ואחרים. הועידה הכריזה על יסוד ״איגוד הפועלים היהודים הסוציאל־דמוקרטי ‘פועלי־ציון’ בפולין" (יודישער סאָציאל־דעמאקראטישער אַרבייטער פערבאַנד פועלי־ציון" אין פוילען, או בקיצור: ״פוילישער פרבאנד") ובחרה בועד מרכזי. כמה מעסקני האיגוד החדש נאסרו זמן קצר אחרי הועידה.

בהשואה ל״בּוּנד" היה תחום השפעתה של מפלגת ״פועלי־ציון" מוגבל.

בתקופת הכיבוש הגרמני התרכזה עבודת ״פועלי־ציון" בורשה בבית־הפועלים (ארבייטער־היים) שהוקם על־ידיהם, ואשר בו אירגנו מטבח־פועלים, ספריה ומועדון. בבחירות 1916 למועצת העיר ורשה לא הופיעו ״פועלי־ציון״ ברשימה מיוחדת, אלא קראו לחבריהם להצביע בעד רשימת הגוש הסוציאליסטי ״בּוּנד־פ.פ.ס. שמאל“. בדרך כלל, גדלה השפעתם והיקף פעולה התרחב במשך ימי המלחמה. ב־1918 התחילו ״פועלי־ציון” בורשה להוציא את כתב־העת ״ארבייטער צייטונג".

בועידה העולמית של ״פועלי־ציון" בוינה (27 ביולי – 8 באוגוסט 1920) הביא הויכוח בשאלת ההצטרפות לאינטרנציונל השני וההשתתפות בקונגרס הציוני ליידי פילוג במפלגה. האגף השמאלי של המפלגה בפולין יצר אחרי הפילוג את ״מפלגת הסוציאל־דמוקרטיה היהודית פועלי־ציון בפולין“, או בקיצור: ״פועלי־ציון” שמאל. המפלגה דגלה ברדיקליזם שמאלי, התריעה על הרפורמיזם של ״פועלי־ציון" ימין וה״בּוּנד" כאחד, לחמה את מלחמת האידישיזם בגולה. מפלגת ״פועלי־ציון" שמאל תפסה לפי גדלה את המקום השלישי בתנועה הסוציאליסטית היהודית בפולין (אחרי ה״בּוּנד“, ובשנים האחרונות –אחרי ״פועלי־ציון” ימין). היא השתתפה בפעילות בתנועה המקצועית היהודית ובשטח הפעולה החינוכית (״צישא"). מלבד עתונות פריודית הוציאה המפלגה בפולין את ה״יידישער ארבעטער פנקס" בעריכת זרובבל (1927) ו״פועלי־ציון אלמאנאך" (1931), המכילים חומר עשיר על תולדות התנועה וביסוסה הרעיוני. החל מ־1937 התחילו להשתתף בקונגרס בליגה של ״ארץ־ישראל העובדת" וכו'. מנהיגי התנועה בפולין היו: זרובבל רוזן, יצחק לב, הולנדסקי והקדושים נתן בוקסבוים ושכנא זגן.

הפילוג החליש במידה רבה את הפלג הימני של ״פועלי־ציון“. בורשה נמצאה רק קבוצה של אינטליגנטים שהמשיכו לטוות את חוט־האידיאולוגיה של ״פועלי־ציון” ימין, ובתוכם ד"ר י. שפר, שבא לורשה מגליציה.


״צעירי־ציון"    🔗

החל משנת 1918 התחיל מתגבש זרם חדש בתוך תנועת העבודה בפולין, ״צעירי־ציון“. הגרעין הרעיוני של תנועה זו היה נעוץ באופוזיציה בקרב אגודות הציונים הצעירים (מאוגדות בהסתדרות – ״מרכז") לרגל הברית שכרתו הציונים ב־1916 עם הניאוֹ־אסימילטוֹרים מיסודם של עורך־הדין ל. ברסון וד”ר ש. גולדפלם. בתחום ה״מרכז״ התחילה להתארגן קבוצה שיסדה את הפרקציה העממית ״צעירי־ציון", בועידה נבחר הועד המרכזי הראשון של הפרקציה, שלא הגיעה עדיין לידי דיפרנציאציה רעיונית פנימית.

רק בועידה השניה שנתקיימה ביוני 1919 נתגבשו שני זרמים יסודיים: סוציאליסטי ועמלני. בראש הזרם הראשון עמדו: ק. לברטובסקי (ברלב ז"ל) יצחק שוייגר, נ. שולבה ופועה רקובסקי; בראש העמלנים: יהודה אייגס (מת בארץ) והאחים אברהם ויוסף גרביצקי. מכאן ואילך מתחילה תסיסה רעיונית פנימית שהביאה בסופה לידי פילוג וגיבוש שתי מפלגות נפרדות. עוד ב־1920 הוזמנה מפלגת

״צעירי־ציון" לועידת פראג. צירי המפלגה מפולין שהושפעו מאישיותו המקסימה של א. ד. גורדון הודיעו על הצטרפותם הרעיונית ל״הפועל הצעיר" והקימו בפולין את מפלגת ״התאחדות“. הדבר לא מנע את הפילוג במפלגה. ״צעירי־ציון” הסוציאליסטיים, שהיוו רוב בתנועה, הוסיפו להתקיים כמפלגה עצמאית, בלי להצטרף ל״התאחדות“. בשנת 1920 הוקם בורשה ה״מזרח־פארבאנד” של ״צעירי־ציון“, שהקיף, מלבד פולין, גם את שאר ארצות אירופה המזרחית. למפלגה נוספו כוחות אינטלקטואליים, שהגיעו מרוסיה, ובתוכם ישראל מרמינסקי, שנבחר לראש ה״מזרח־פארבאנד” ולעורך ה״באפרייונג“. ה״מזרח־פארבאנד” ראה עצמו קרוב מבחינה אידיאולוגית ל״אחדות העבודה“, אם כי לא התקשר עמה מבחינה ארגונית. שיתוף־הפעולה של ״צעירי־ציון” עם ״פועלי־ציון" ימין הבשיל את רעיון האיחוד של שתי המפלגות. ואמנם ב־1926 נתאחדו שתי המפלגות בשם פועלי־ציון־צ.ס.


פועלי־ציון־צ.ס.    🔗

השפעת המפלגה היתה ניכרת בעיקר בערים הקטנות ובעיירות, לעומת זאת בכרכים, וביחוד בורשה, עלו עליה ״פועלי־ציון" שמאל, וה״בּוּנד" עלה על שתיהן גם יחד. למען הגביר את השפעתה על הדור הצעיר על־ידי חינוך, החליטה המפלגה המאוחדת להשתתף במרכז החינוך של ציש“א (צענטראלע יידישע שול־ארגאניזאציע), שנמצא בחוג השפעתם של ה״בּוּנד” ו״פועלי־ציון״ שמאל. אולם הרוח האנטי־ציונית ששררה בו הכריחה את המפלגה להסתלק מציש“א ולהקים הסתדרות־חינוך משלה בשם ״שוּל־קוּלט”, שהקצתה בבתי־הספר שלה מקום חשוב למקצועות העבריים, והשליטה בה את רוח ארץ־ישראל העובדת.

המפלגה ניסתה לחדור גם לאגודות המקצועיות של ה״לאנד־ראט“, שהיו נתונות להשפעתו של ה״בּוּנד”, והקימה בכמה אגודות, ביחוד בקרב הסבּלים וכו'. סיעות של פועלי־ציון־צ.ס.; מכיון שהסיעות דוכאו וחברי המפלגה סבלו מצד מזכירי האגודות כל מיני קיפוחים, בּשל הרעיון להקים אגודות מקצועיות עצמיות. הנסיון המוצלח הראשון היה – ארגון אגודת הסבלים. גורם מסייע לכך שימש בואו של אבא חושי לורשה על־מנת לגייס סבלים יהודים לשם עבודה בנמל חיפה, קרוב לאלף פועלים שנתפסו לרעיון הציוני נכנסו לאגודה החדשה שהוקמה על־ידי המפלגה. ב־1934 נוסדה בורשה מועצה מקצועית מרכזית, שהקיפה מראש 11 אגודות מקצועיות. הנסיונות לאחד את המועצה המרכזית עם ה״לאנד־ראט" נכשלו בשל סירובו של ה״בּוּנד" לנקוט עמדה נייטרלית בשאלת ארץ־ישראל.

מ־1930 מתחילה עליית קרנה של המפלגה, שהפכה לתנועה המונית ותפסה את המקום השני (אחרי ה״בּוּנד") בתנועת־ העבודה היהודית בפולין. החל מן הקונגרס הציוני הי“ח קיבלה רשימת ארץ־ישראל העובדת את רוב ציריה מפולין. עליה זו באה בעיקר הודות לתנועה החלוצית שהכתה גלים בקרב הנוער. רבבות חברים הצטרפו לסניפי ״החלוץ” ויצאו להכשרה. מרכז המפלגה ומרכז ״החלוץ" בורשה שיתפו פעולה בשטח ההכשרה וההסברה הנוער המפלגתי – כמה גלגולים ארגוניים עברו עליו: מ־י.ס.א.י. (נוער עובד סוציאליסטי יהודי) ו״צ.ס. יוגנט" עד ל״פרייהייט" (דרור), שהתאחד בספטמבר 1938 עם החלוץ הצעיר".

ב־1934 נוסד בורשה, על־ידי המפלגה, איגוד ״העובד" שריכז כ־5 אלפים איש, רובם ככולם בעלי־מלאכה, שמפאת גילם ומצבם המשפחתי לא יכלו לצאת לקיבוצי־הכשרה ועברו את הכשרתם הרוחנית בסניפים במקום.

משנת 1933 הוציאה המפלגה עתון יומי ״דאס ווארט" בעריכת ד"ר י. הלמן.


ה״התאחדות"    🔗

אחרת היתה דרכה של ה״התאחדות" בפולין. אחרי ועידת פראג הצטרפו ל״התאחדות העולמית" המפלגות בפולין הקונגרסאית ובגליציה המזרחית והמערבית, אם כי גם במהותה הארצישראלית וגם בהרכבה הסוציאלי לא נבדלה מפועלי־ציון־צ.ס., הרי הפרידו ביניהן שאלת ההשתייכות לאינטרנציונל והיחס לשאלת השפות. המפלגה לא ראתה צורך לותר גם על אותו חלק של התנועה, שהתנגד בגולה לסוציאליזם המעמדי הלוחם. יותר עמוק היה הניגוד בשטח הלשון והתרבות העברית. ה״התאחדות" דגלה בשם העבריוּת השלמה, התנגדה ל״דוּ־לשוניות״ בחינוך והיתה מעמודי־התווך של הסתדרות ״תרבות" בפולין בכלל ובורשה בפרט. אחד מעיקרי הפעולה של ה״התאחדות" היה – תנועת ״החלוץ" וההכשרה החלוצית. ביחוד ניכרת היתה פעולה זו בגליציה, שבה הוקם ״החלוץ" על־ידי ה״התאחדות“. פעילות עֵרה גילתה המפלגה גם בשטח הפוליטי, ביחוד בקהילות ובעיריות. באקטיביות מיוחדת הצטיינה המפלגה בשדה העבודה הפוליטית בשנים 1922–1927, כשזכתה –הודות ל״בּלוֹק המיעוטים” – לשלוח 4 צירים לסיים. ה״התאחדות״ הקימה תנועת־נוער מפלגתית ״גורדוניה“, שהיו לה סניפים בכל המדינה, הוציאה שבועון בשם ״ערד און ארבעט” וספרות עיוּנית.

תנועת האיחוד בארץ העלתה גם בפולין את שאלת האיחוד של פועלי־ציון צ. ס. וה״התאחדות“. אחרי משא־ומתן ממושך קם בועידת דנציג ב־1932 איחוד שתי המפלגות. האיחוד לא היה מלא; למפלגה החדשה הצטרפה רק ה״התאחדות״ בגליציה המזרחית. רוב מפלגת ה״התאחדות” בפולין הקונגרסאית וגליציה המערבית לא הצטרף לאיחוד, הואיל ובתכנית המפלגה המאוחדת נשארו סעיפי־הפירוד הנזכרים ללא פתרון. ברם הפירוד לא מנע את שתיהן מלשתף פעולה, ככל האפשר, בעבודה ציונית קונסטרוקטיבית. ״בורוכוב־היים", גנשה 14, ופשיאזד 1 בורשה הם קטעי היסטוריה רוטטים, מרכזים רבי ההשפעה. המבוע הזה הזין כוחות, חינך דור הגשמה, הכשיר עם עובד לקראת שחרורו.


הסתדרות ״השומר הצעיר" בורשה    🔗

ערב המלחמה העולמית הראשונה, עת גברה ההתעוררות הלאומית בקרב הנוער היהודי בפולין, נוסדה בשנת 1913. בורשה, הסתדרות הסקוֹיט העברי, אשר בה יש לראות את ראשית ״השומר הצעיר".

הסתדרות זו, אשר התארגנה ופעלה לפי דוגמת הסתדרות הצופים הפולנים וברוח הסקויטינג האנגלי, משכה אליה נוער משכבות מתבוללות למחצה, אשר שפתו היתה פולנית ואשר קנה את השכלתו בגימנסיות.

בימי המלחמה עלתה השפעתה של הציונות ובאותה שעה חל גם מפנה לטובה בתנאי העבודה. ההסתדרות עברה מחיי מחתרת לפעולה לגלית. אם בראשית הצעדים הושם הדגש על ההכשרה הטכנית והצופית, הרי עתה גברה השאיפה לסינתיזה ובוטלו המחיצות המלאכותיות בין ענפי החינוך. השפעת הצהרת בלפור ועליית הסיכויים המדיניים של הציונות מצד אחד והדים ראשונים מארץ־ישראל מצד שני העלו במידה ניכרת את השפעת המוֹמנט הארצישראלי בחינוך הצעירים. בשנת 1918 נקראו כבר כל הקנים בפולין הקונגרסאית, ובראשם קן ורשה, בשם ״השומר הצעיר". אותה שנה נקראה לעיר־הבירה הועידה הראשונה של התנועה השומרית, אך היא פוזרה על־ידי המשטרה הגרמנית, ורק שנה אחר־כך נערכה בעיר לודז' ועידת היסוד.

בקן ורשה החל להופיע העתון המודפס הראשון של ״השומר הצעיר" בפולין. העתון ״חזק ואמץ" הופיע בפולנית בלווית תוספת עברית קטנה.

זרם העליה השלישית העמיק את תהליכי הגיבוש הרעיוני ויחד עם זאת החל החיפוש אחר דפוסים חדשים לעבודה חינוכית. הגדודים בקן ורשה היו מאורגנים לא לפי חלוקה לגילים, אלא לפי קשר לבתי־הספר. וכך קמו גדודים ליד הגימנסיות השונות. במסגרת כזאת לא היתה אפשרית אלא פעולה צופית ארגוניות, טיולים וכו'.

בהמשך הזמן, לאחר שהונחו היסודות הראשונים של ציונות חלוצית וחיי שיתוף בקיבוצים סוציאליסטיים בארץ, בא גם שידוד מערכות החינוך של התנועה. החל משנת 1920/12 אורגנו בקן הורשאי גדודים חינוכיים דו־מיניים לפי הגיל של החניכים. קמו שלוש שכבות: ״כפירים" –בני 8 – 12; צופים – בני 13–16; קשישים –מבני 17 ומעלה. מקום ניכר הוקדש עתה לחינוך חברתי, לחינוך עמלני וללימוד עברית. בקן נוסדו בתי־מלאכה בהם למדו החברים מקצועות שונים בהדרכת מומחים. התערוכות השנתיות של הקן הפגינו את הישגי החניכים. כשש שנים לאחר הועידה המיסדת של התנועה בפולין החליט כינוס בוגרים בורשה, כי דרך ההגשמה החלוצית מחייבת כל בוגר בתנועה. סיכום מכריע זה נתן את אותותיו דוקא בקן ורשה אשר חלק ניכר מבוגריו היו תלמידים בבתי־ספר גבוהים.

קן־ורשה היה נקודת־המוקד להדרכה הרעיונית, למפעלי חינוך והכשרה ולפעולה הספרותית הענפה של התנועה. כאן התקיימו כל הועידות של התנועה וכאן ראו אור הפרסומים הרבים. התמורות הרעיוניות וגיבוש דרכה של התנועה מצאו את ביטויים בדו־השבועון העברי ״השומר הצעיר“, בכתב־העת ״המדריך”, בחוברות הסברה והדרכה, וכד'. הבית ברחוב דלוּגה 50 היה לאחד המרכזים השוקקים של פעולה חלוצית וציונית בורשה.

העבודה בקן נשאה אופי ארצישראלי מובהק. היחס ל״עבודת ההווה" היה יחס של שלילה מוחלטת וכל המאמצים רוכזו סביב החינוך להגשמה חלוצית ומסביב למפעלים למען ארץ־ישראל. חברי הקן היו פעילים ב״החלוץ“, בקרן הקיימת, ב״תרבות”, במוסדות ארץ־ישראל העובדת וכו'.

ברבות השנים נשתנה ההרכב הסוציאלי של הקן. הרעיון החלוצי הקיף שכבות רחבות של נוער ואל הקן נהרו עתה צעירים משכבות עממיות, נוער עובד חסר השכלה וחסר אמצעים. גידולו של הקן הביא ליסוד סניף בפראגה. סמוך לשנות השואה מנה הקן כ־1200 חברים.


״החלוץ"    🔗

ורשה, עיר ואֵם בישראל, הלב וצומת הגידים של יהדות פולין, היתה גם למרכז של התנועה החלוצית בפולין ואחר־כך גם של תנועת ״החלוץ" העולמית שהחלה לצמוח ב־1917. בתקופה הראשונה הצטיינו בפעילותן בעיקר תנועות הנוער החלוציות, אולם במשך הזמן התפתחו סניפי החלוץ, ובשנות הגאות של העליה הרביעית הגיעו לממדים רחבים וריכזו המוני נוער בוגר. בימי העליה החמישית (1933–1935) לא יכול מועדון ״החלוץ" בורשה להכיל את המוני הנוער שהתדפקו על שעריו והיה צורך לפתוח סניפי משנה בקצוי עיר־הבירה.

ברם, עיקר ערכה של ורשה היה לא בסניפה המקומי, אלא בזה ששימשה מרכז לתנועה החלוצית בפולין ובעולם כולו. בורשה הוקם הועד המרכזי הראשון (בדצמבר 1917) של אגודות ״החלוץ“; בסוף 1918 התקיימה כאן מועצת ״החלוץ” הראשונה בפולין הקונגרסאית; ב־1919 נערך כאן כינוס באי־כוח ״החלוץ" מרוסיה, ליטא, פולין הקונגרסאית וגליציה; כאן הוקם הועד הפועל של ״החלוץ" ממזרח אירופה, שפעל עד הקמתו של מרכז ״החלוץ" העולמי. כאן נקבע מושבו של מרכז ״החלוץ" העולמי, שהתקיים עד ימי חורבנה של היהדות הפולנית. בזמן הגאות – בשנת 1934–1935 – מנתה תנועת ״החלוץ" כחמישים אלף חבר, מהם נמצאו בסניף ורשה כאלפּים. לפי ההרשמה במרכז העליה של ההסתדרות עלו משנת 1930 ועד יוני 1939 –71,391 עובדים, מהם 47% השתייכו ל״החלוץ".

מרכז “החלוץ” הוציא עתונות פּריודית: את השבועון “העתיד”, “להבות” ו“ידיעות” (באידיש). בשנת 1930 הוציא “מאסף לתנועת החלוץ”.

בתנועת “החלוץ” בורשה קשור במיוחד שמה של חות ההכשרה החקלאית בגרוכוב שעל־יד ורשה. חות־ההכשרה נוסדה ב־1919 על־ידי חכירת 34 מורגים מן הקהילה הורשאית. החוה התחילה עבודתה ב־4 חלוצים, ללא אינוונטר חי על שטח אדמה עזוב ושומם. לאט־לאט גדל המשק ויהי לדוגמה של תרבות חקלאית, אך גם למקור קנאה מצד הסביבה הכפרית. לא פעם נזרקו בלילה, על־ידי פרחחים, אבנים לתוך בתי החלוצים, ופעם. בשנת 1935, פילח כדור מרצח את לבה של אחת החברות (פרידה ווֹלקוֹביסקה). אך חות גרוכוב גדלה והתרחבה והפכה למשק משוכלל ומבוסס (70 מוֹרגים). במשך השנים קיבלו כאן את הכשרתם אלפי חלוצים לפני עלותם ארצה, עד הימים הטרגיים של גיטו ורשה, בהם מילאה החוה תפקיד רב־תהילה.


איגוד הפועלים היהודי הכללי –„בוּנד"    🔗

אין לתאר את הסתדרות־הפועלים היהודים, “בּוּנד”, פעולתה הסוציאליסטית. הפוליטית והמקצועית על כל מפעליה ומוסדותיה בלי ורשה היהודית ואוכלוסיתה העובדת הגדולה. אחרי וילנה, שהיתה עריסת ה“בּוּנד” ובמשך שנים מרכז העצבים שלו, נעשתה ורשה חוט השדרה של הסתדרות פועלים רבתי השפעה זו. בספטמבר 1897, בועידה חשאית של קבוצות סוציאל־דמוקרטיות יהודיות בוילנה, נוסד “איגוד הפועלים היהודי הכללי ברוסיה ובפולין” (אלגעמיינער יודישער ארבייטער בונד אין רוסלאנד און פּוילען"). הקבוצה הורשאית היתה מיוצגת בועידה זו על־ידי ליאון גולדמן, יוסף מיל (דז’ון וצביה הורביץ, כולם יוצאי וילנה שהשתקעו בורשה ויצרו בה את גרעין תנועת־הפועלים היהודית. באחד במאי 1889 כבר ערך ה“בּוּנד” בורשה אסיפות־פועלים המוניות והשתתף בהפגנות רחוב יחד עם פ.פ.ס. כן התחיל הבונד" לארגן את התנועה המקצועית היהודית ועמד מאחורי השביתות שפרצו באותה שנה בורשה. בקיץ של אותה שנה התחיל הבּוּנד” להוציא את העתון „דער ווארשעווער ארבייטער". הוא יצא מהר מתחום הפעולה הכלכלית המקצועית למרחב התעמולה הפוליטית לפי קוי הפרוגרמה הסוציאלי דמוקרטית. עוד ב־1898 נאסרו כמעט כל חברי הועד המרכזי של ה״בּוּנד” בורשה. כמו־כן רבים מחברי השורה, בעזרת בלשים ופרובוקטורים, אולם עבודת ה״בּוּנד” בורשה לא שותקה.

כל אותן השנים היו היחסים בין עסקני ה״בּוּנד” בורשה, שהיו ברובם יוצאי ליטא ורוסיה, ובין המפלגה הסוציאליסטית הפולנית פ.פ.ס., מתוחים למדי. מנהיגי פ.פ.ס., שהיו חדורים פטריוטיזם פולני לוהט והעלו בראש מלחמתם את מאבק השחרור הלאומי, לא ראו בעין יפה את ה“ליטואקים” דוברי הרוסית מן ה״בּוּנד”, שטענו לאינטרסים המיוחדים של הפרולטריון היהודי וסירבו לרתמו במרכבת התנועה הסוציאליסטית־הפולנית. ואמנם, ה“בּוּנד” לא התלהב לגמרי לרעיון ניתוקו הגמור של הפרולטריון הפולני מן המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הכל־רוסית. אולם מאידך גיסא כפר ה״בּוּנד” גם בעקרון הלאומיות היהודית. רק אחרי לבטים רבים קיבלה הועידה הרביעית של ה״בּוּנד” (ב־1901) החלטה, שבה הכירה, כי “המושג אומה יכול לחול גם על העם היהודי” וכי לתנועה הסוציאליסטית היהודית נועד גם תפקיד לאומי מסוים בתחום התרבות בלבד. אותה ועידה הכריזה גם על מלחמת־מצוה בציונות, וההתנגדות לתנועה הציונית נעשתה מאז אחד מעיקרי תורתו של ה״בּוּנד”.

השנים שלאחר־כך, שנות התסיסה המהפכנית ברוסיה והתארגנות תנועת־הפועלים הכל־רוסית, היו שנות גידול ופעילוּת מוגברת ל"בּוּנד” ברוסיה ובפולין. בורשה אילצו המסיבות הכלליות את הפועלים היהודים והפולנים לשתף פעולה, מדי פעם בפעם, על אף היחסים הרעים שהיו קיימים בין ה״בּוּנד” לפ.פ.ס.

ימי־מאבק קשים, אך רבי־תהילה, באו ל“בּוּנד” ב־1905, שנת הגאוּת של התנועה המהפכנית. אחרי מאורעות הדמים בפטרסבורג נטל ה״בּוּנד” בורשה חלק רב בארגון השביתות הפוליטיות בקרב הפועלים היהודים. במאי התקיימו הפגנות גדולות של פועלים יהודים לפני בית־הסוהר הפוליטי פאויאק בורשה. ההפגנות נסתיימו בתגרות־דמים בין הפועלים המפגינים ובין אספסוף של גנבים ואנשי העולם התחתון אשר שוסו ושולחו בהם על־ידי המשטרה הצארית. תוצאות חמורות ביותר היו להפגנה עצומה של פועלים פולנים ויהודים, שנערכה ב־18 באוקטובר בככר גז’יבוב, ושבה השתתפו לראשונה, מלבד ה״בּוּנד”, גם מפלגות־הפועלים הציוניות ״פועלי־ציון” וס"ס, שקמו אז בורשה. סופה של ההפגנה היה קציר דמים איום לאחר שגדודי צבא ומשטרה הפילו 28 חללים בקרב שורות הפועלים. בפרשת מאורעות אלה מילאו תפקיד־גבורה הפלוגות הלוחמות של ה״בּוּנד”. בשלהי 1905, כשהגנרל־גוברנטור סקלון החל לדכא את התנועה המהפכנית באכזריות חימה ואימת פוגרומים נפלה על האוכלוסיה היהודית, עמדו הפלוגות הלוחמות של ה״בּוּנד” על המשמר בשערי בתיהם של היהודים.

מהפכת 1905 הביאה לידי הישג חשוב כשלעצמו: לאחר ביטול חופש ההתאגדות שהיה קיים תקופה קצרה, נשאר בתקפו חופש האיגוד המקצועי. אולם התנועה המקצועית היתה כרוכה בפעולה הפוליטית של המפלגה האסורה וממילא גם בסכנה של גילוי עסקני התנועה וחבריה, ולפיכך נשארה ברובה חשאית על אף חוקיותה. בעקבות השפל הכלכלי והריאקציה הפוליטית שבאו אחרי 6־1905 עבר על ה״בּוּנד” משבר חמוּר, ובלב רבים מחבריו השתררו אכזבה ויאוש. ורק בשנים שלפני מלחמת־העולם הראשונה באה התאוששות בפעולתו בהנהגתם של בּרוֹניסלב גרוֹסר וּולדימיר מדם. לאחר פרוץ מלחמת־העולם הראשונה נתהדקו יותר קשרי ה״בּוּנד” עם השמאל הסוציאליסטי הפולני ובורשה הוקמה מועצה משותפת של נציגי פ.פ.ס. שמאל, ס.ד.ק.פ.ל. וה״בּוּנד”. מועצה זו הוציאה כרוז לאוכלוסיה הפולנית, ברוסית ובאידיש, בו הוקיעה את האופי האימפריאליסטי של המלחמה וציינה, בין השאר, את תעלולי מפקדת הצבא והשלטונות הרוסיים כלפי האוכלוסים היהודים בארגון הסתת־הריגול, הגירושים והפרעות. אולם בו בזמן סירב ה״בּוּנד”, מחמת התנגדותו העקרונית לשותפות “כלל־שראלית”, לשתף פעולה יחד עם שאר הארגונים הציבוריים היהודיים במוסדות העזרה לנגועי המלחמה והפליטים מחוסרי־הגג.

בראשית הכיבוש הגרמני נאסרה כל פעולה על מוסדות וארגונים ציבוריים שלא קיבלו רשיון מיוחד לכך מטעם השלטונות. ה״בּוּנד” בפולין נשאר להלכה בלתי חוקי כמקודם; אולם ב־1916 עלה בידי ולדימיר מדם, ששוחרר על־ידי הגרמנים מבית הסוהר בורשה, להשיג רשות משלטונות־הכיבוש לחידוש השבועון “לעבענספראגען”, ששימש מעתה כלי־מבטא ל“בּוּנד” ונעשה אחר כך, ב־1919, עתון יומי.

בבחירות למועצת־העיר הראשונה בורשה בתקופת הכיבוש, שנערכו בשנת 1916, הופיע ה„בּוּנד” ברשימה משותפת עם סיעת השמאל של פ.פ.ס.

לאחר שחרורה של פולין, ב־1919, התאחד ה״בּוּנד” הפולני עם המפלגה הסוציאליסטית היהודית בגליציה. בועידת המפלגה המאוחדת נתקבלה ברוב דעות החלטה על הצטרפות לאינטרנציונל השלישי. אוריינטציה רדיקלית זו גרמה לאיסור פעולתו של ה״בּוּנד” על־ידי ממשלת פדרבסקי הריאקציונית. והחל משנת 1920 נאלץ לרדת שוב למחתרת. אולם ה״בּוּנד” פיתח באותה תקופה פעולה תרבותית ענפה באמצעות מוסדות מיוחדים שהוקמו על־פי יזמתו.

ב־1921 נוסדה בורשה ה“קולטור־ליגע”, שהיתה מעוז האידישיזם ומילאה תפקיד רב בארגון עבודת התרבות באידיש. כן נוצרה באותו זמן הסתדרות ציש“א (צענטראלע יודישע שול־ארגאניזאציע) שלידה נמסר הפיקוח על בתי־הספר וגני־הילדים האידישיסטיים. בשני המוסדות האלה השתתפו גם “פועלי ציון” וה”מאוחדים" (פעראייניגטע). ה״בּוּנד” הקים גם מזכירות מיוחדת בורשה להדרכת התנועה הקואופרטיבית היהודית, בעיקר הצרכנית. שהתחילה אז להתפתח בפולין.

ב־1924 חזר בו ה״בּוּנד” מהחלטתו בדבר הצטרפות לאינטרנציונל הקומוניסטי ועל־ידי כך נעשתה שוב עבודתו לגלית. רק ב־1930, אחרי מלחמת־דעות פנימית ממושכת, החליט ה״בּוּנד” להצטרף לאינטרנציונל הסוציאליסטי.

ה״בּוּנד” ניהל פעולה חינוכית־תרבותית בקרב הדור הצעיר בהסתדרות־הילדים “סקיף” והסתדרות־הנוער “צוּקוּנפט”.

במשך העשור האחרון שלפני מלחמת־העולם השניה זכה ה״בּוּנד” להצלחה ניכרת בבחירות לקהילות היהודיות ולעיריות, בניגוד לכשלון הגמור בבחירות למוסדות המחוקקים העליונים, הסיים והסינט. בבחירות לפרלמנט ראה היהודי מן הרחוב כעין פוליטיקה גבוהה והצביע בעד רשימות־הציונים, ואילו בבחירות לעיריות וקהילות ראה ענין של הגנה על האינטרסים היום־יומיים שלו. אף על פי שהישגי הציונים בבנין הארץ גדלו והעליה לארץ גברה, בכל זאת נטה לבו של היהודי למסור את הגנת האינטרסים החמריים שלו לידי אלה, שהאינטרסים הללו הם כל תכניתם הפוליטית והסוציאלית. לא מעט מן הנצחון יש לזקוף גם על חשבון פירוד־הכוחות בתנועה הציונית. אם נוסיף גם את העובדה, שהקומוניסטים, שגברו בזמן האחרון בפולין והיו מפלגה בלתי־חוקית, נתנו, לפי הוראה, את קולותיהם ל"בּוּנד”, יובן לנו המקור הפסיכולוגי והריאלי של נצחון ה”בּוּנד” בבחירות לעיריות.

בראש התנועה בפולין עמד חבר עסקנים סוציאליסטים בעלי שאר־רוח ואמונה לוהטת באחות־ העובדים, כמו ולדימיר מדם וברוניסלב גרוסר מראשוני התנועה, ביינוש מיכלביץ, נח פּוֹרטנוי, הנריק ארליך, ויקטור אלתר, יוסף לשצ’נסקי (כמורנר), מאוריצי אוֹרז’ך, יעקב פאט, ח. ש. קז’דן ואחרים.


אגודת־ישראל    🔗

היזמה לארגון אגודת־ישראל במסגרת הסתדרות מודרנית, במפלגה פוליטית, באה מצד מנהיגי היהדות האורתודוכסית הגרמנית, שכיבוש פולין הביאם במגע ישיר עם היהדות הפולנית. כפי שהזכרנו לעיל באו לפי הזמנת הגנרל לודנדורף הרבנים ד“ר פנחס כהן (שהיה אחר־כך נשיא ההסתדרות העולמית של “אגודת־ישראל”) וד”ר עמנואל קרליבאך לורשה ופתחו בפעולת ארגון ענפה בקרב היהודים הפולנים החרדים. בעזרתם נוסדה בורשה, ב־1916, “אגודת האורתודוכסים”, ששינתה את שמה ב־1918 וקראה לעצמה “שלומי אמוני ישראל”, ולבסוף –“אגודת־ישראל”, או בקיצור “אגודה”. השלטונות הגרמניים סייעו לה בראשית 1917 להוציא את העתון “דאס יודישע ווארט” בעריכת העסקן האגודאי נחום לייב ויינגוט. העתון נעשה בטאונה של “האגודה”, ששמר על קו הלוֹיאליות כלפי שלטונות־הכיבוש. תביעותיה הפוליטיות של מפלגת החרדים היו צנועות למדי, ומצאו מלוא סיפוקן בפקודת השלטונות “בדבר ארגון הקהילות הדתיות בפולין” ובתביעות סובלנות דתית.

“אגודת האורתודוכסים” ידעה לנצל את התמיכה הממשלתית שניתנה לה לשם עבודת ארגון, הקמת מוסדות כלכליים ופעולה ענפה בשדה החינוך. תחת השפעת הרבנים הגרמניים השליטה במידת־מה ב“חרדים” ובישיבות רוח מודרנית ולימודי חול. היא נתנה את דעתה גם על חינוך הבנות ממשפחות החרדים, שהיה עד כה מוזנח לגמרי, והקימה בתי־ספר לבנות, “בנות־יעקב”, שהציבו להם למטרה לתת להן השכלה מודרנית ויחד עם זה לחנכן ברוח הדת והמסורת. בכינוס רבני פולין מטעם ה“אגודה” שהתקיים בסוף 1917 נדונה שאלת החינוך והובעה חרדה גדולה להתפשטות החינוך האפיקורסי. הושמעה אפילו הדרישה, שכל מוסדות החינוך היהודיים במדינה יועמדו תחת פיקוח הרבנים.

האגודה הקימה גם ארגון פועלים דתיים (“צעירי יהודה”), כדי למנוע אותם מלהיסחף בזרם הכללי של תנועת הפועלים.

אחרי שחרור פולין, ביולי 1919, נתכנסה בורשה ועידה ארצית של “שלומי אמוני ישראל”, שבחרה במועצה העליונה. בשנים שלאחר־כך הודקו והוסדרו היחסים בין ה“אגודה” בפולין ו“אגודת־ישראל” העולמית, אשר קבעה כמה מרכזים לפעולותיה. ורשה נבחרה למרכז האדמיניסטרטיבי של הסתדרות ה“אגודה” העולמית, המרכז לעניני דת ואדיקות בכלל.

“אגודת־ישראל” הקימה בפולין כמה ארגונים, שמרכזיהם היו בורשה; הסתדרות נוער “צעירי אגודת־ישראל”, “פועלי אגודת־ישראל”, אגודת נשים “בנות אגודת־ישראל” וכן אגודות מיוחדות כמו “אגודת הרבנים”, “שומרי שבת” ומוסדות כלכליים שונים.

אגודת־ישראל יצגה בעקיבות את האגף השמרני הקיצוני של הציבוריות היהודית בכל שטחי החיים. בשטח הפוליטיקה היתה סמל האופורטוניזם הפשרנות והלויאליות חסרת־הביקורת לגבי כל ממשלה, ללא הבדל מדיניותה לגבי היהודים. אם בסיים הראשון נרתמה ה“אגודה”, בעל כרחה, ברכב המדיניות הרדיקלית של ה“קוֹלוֹ”, הרי בסיימים הבאים תמכה בשתי ידים במדיניות הממשלה ולא נמנעה מלקבל מנדטים ממפלגת הממשלה (הסאנאציה) שנתגלתה בשנים האחרונות לפני מלחמת־העולם השניה במלוא קומתה האנטישמית.

יש לציין את המפנה החשוב שחל ביחסה של ה“אגודה” לארץ־ישראל. ארץ ישראל החיה, הנבנית, לא מצאה. כידוע, הד מוחשי בקרב החסידים. קדושת הארץ כאילו נדחתה מפני קדושות אחרות. יחידי סגולה בין החסידים, בעלי דעה ובעלי מעשה, שעמדו בקשרי מסחר עם הציונים, לא העזו לגלות ברבים את רגשותיהם הלאומיים. “הצהרת בלפור”, שהביאה בכנפיה בשורת נהמה ותקוה ליהודי פולין, זיעזעה את חומת ההתבודדות של החסידות הפולנית. המתחילים במצוה והראשונים להתארגנות ולפעולה מעשית היו חסידי ורשה. מתפללי בית־החסידים דסקרניביץ שברחוב נלבקי 43, רובם ככולם סוחרים אמידים ובראשם יהודי רב־פעלים מחסידי וורקה ר' יצחק גרשטנקורן. חסידים אלה יסדו בשנת תרפ“ב אגודה בשם “בית ונחלה”, שהציגה לה למטרה ליסד בארץ מושבה לחסידים מבוססת על משק זעיר. במאמציו הונח בארץ יסוד לבני־ברק החסידית, שנשתלבה אחרי עמל רב במסכת היצירה של הארץ. נתעוררו כוחות נרדמים, נתגלה הרגש הארצישראלי שהיה גנוז במשך דורות. ההתעוררות באה מלמטה, אולם סייעו לה גם כמה מן האדמו”רים.

“כל מה שהיהודים עושים למען ארץ־ישראל – אמר בימים ההם רבי יצחת מאיר אלתר מגור –יש לסייע בידם”. יחס חיובי לבנין הארץ גילו האדמואף מרדזימין ר' מנחם מנדיל גוטרמן, והאדמו"ר מאלכסנדר, ר' שמואל צבי דנציגר.

אותו אור אמונה ואהבת ציון היה פרוש על מפעל שני, מפעל של שני אדמו“רים מפולין, ר' יחזקאל טאוב מיאבלונה ור' ישראל גוטמן מקוז’ניץ. בשנת 1924 יסדו את החברות: “נחלת יעקב” ו”עבודת ישראל“, ששמו להן למטרה ליישב בארץ חסידים מיוצאי פולין. החברות רכשו שטח אדמה של 19.000 דונם בעמק זבולון, ובמשך שנת 1925 עלו 110 משפחות על הקרקע. ברם המשבר הכלכלי בפולין והדוחק בכספים זיעזעו את החברות. הרוחה באה רק ב־1926 כשההנהלה הציונית אירגנה מחדש, לפי הצעת ועדת מומחים, את המפעל ההתישבותי. הנסיון המחודש הצליח. אחרי שנות לבטים וכשלונות קם ופרח בעמק כפר חדש, מושב החסידים הראשון, “כפר חסידים”, ישוב שני הוקם בכפר־עטה, שנועד להתישבות חקלאית של יהודי פסוסצ’נו, חברי “עבודת ישראל”, חסידיו של ר' קלונימוס שפירא ז”ל, שנרצח על־ידי הנאצים במחנה בודזין.

בהשפעת התעוררות זו בקרב החסידים נשתנה יחסה של ה“אגודה” לבנין הארץ. התנועה החלוצית עוררה הדים בקרב הנוער האגודאי; קמו התאים החלוציים הראשונים; הוקמו נקודות ההכשרה הראשונות.

ראשי ה“אגודה” בורשה היו: הרבי אברהם מרדכי אלתר מגור, נכדו של בעל “חידושי הרי”ם", אישיות דגולה ורבת השפעה בקרב כל היהדות החרדית, מנהיג התנועה ר' אליהו קרישברוין, ציר כל הסיימים, יעקב טרוקנהיים, הבר הסינט והמועצות העירוניות בורשה, משולם קמינר, פרנס קהילת ורשה, אייזיק בר אקרמן ואלכסנדר זישא פרידמן, שנרצח על־ידי הנאצים אחרי דיכוי מרד גיטו ורשה.


המפלגה היהודית העממית    🔗

מפלגת העממיים (פאָלקיסטים) קמה בורשה ב־1916, שנת האביב של התנועה הציבורית היהודית בפולין, בעת הבחירות למועצה העירונית בורשה. היא אורגנה על־ידי קבוצת מתנגדים לרשימת הגוש המאוחד, שנוצר על־ידי הציונים, האורתודוכסים והמתבוללים על יסוד הסכם בחירות עם המפלגות הפולניות. ביזמת כמה מחברי אגודת הסופרים והעותנאים בורשה ובראשותו של נח פרילוצקי, ציוני לשעבר, הוקם “ועד עממי” (פאָלקס־קאָמיטעט) שיצא ברשימה משלו ובסיסמת פוליטיקה יהודית עצמאית והכריז על תביעה לשיווּי־זכויות פוליטי, כלכלי ולאומי לקיבוץ היהודי בפולין. רשימת הועד הזה זכתה להצלחה ניכרת בבחירות ושלחה ארבעה יועצים למועצת העיר. מאז התחיל למעשה קיומה של המפלגה. מנהיגה, נח פרילוצקי, עורך דין, סופר, חוקר הלשון היהודית ופולקלוריסטן, קנה לו פופולריות רבה בקרב האוכלוסיה היהודית בורשה, ביחוד בקרב הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה, הודות להשתדלויותיו אצל השלטונות לטובתם. בנובמבר 1918 התכנסה בורשה הועידה הארצית הראשונה של המפלגה בפולין, שנקראה “יודישע פאלקס פארטיי אין פוילען” (המפלגה היהודית העממית בפולין). בועידה זו נוסחה התכנית המפלגתית, שהושתתה על יסודות תורת האוטונומיזם של שמעון דובנוב. הפולקיסטים נלחמו על זכויות לאומיות במסגרת אוטונומיה לאומית־תרבותית, הכריזו את השפה היהודית לשפת התרבות הלאומית ומוסדות האוטונומיה היהודיים.

בבחירות לסיים הראשון ב־1918 השיגה המפלגה העממית שני מנדטים לסיים (נח פרילוצקי ושמואל הירשהורן) והיתה פופולרית למדי בשדרות הבורגנות הזעירה ובעלי המלאכה היהודים. עם חבריה נמנו זמן־מה הסופרים ד. נומברג והלל צייטלין שהפיצו את רעיונותיה על דפי העתונות היומית. אולם לא ארכו שנות קיומה של המפלגה. היא ניגפה לפני התנועה הציונית, שהשתלטה בציבוריות היהודית. שדה־פעולתה של המפלגה העממית הצטמצם בתחום בעלי המלאכה העממיים, שנפרדו מבעלי המלאכה הציונים.

ב־1926 נתהווה קרע במפלגה היהודית העממית בפולין והפלג הוילנאי פרש ויצר את ה“יודיש־דעמאקראטישע פאלקיסטישע פארטיי אין פוילען”. אמנם המפלגה הכל־פולנית נתאחדה מחדש ב־1929, אך כל המאמצים להחיותה עלו בתוהו, ובמשך שנות השלושים פגה שארית השפעתה על הציבור היהודי. גם בשטח הפעולה התרבותית־האידישיסטית לא הרבתה עשות ונגררה אחרי מפלגות השמאל הרדיקליות.


הנוער האקדמאי היהודי בורשה    🔗

כבר בסוף שנות התשעים של המאה הי“ט יסדו הסטודנטים הציונים של האוניברסיטה הורשאית אגודות אקדמיות בשם “ספרות” ו”קדימה", שעסקו בפעולה תרבותית. כשנוסד ב־1897 הפוליטכניון הורשאי, יסדה קבוצת צעירים אקדמאים ציונים (נחום סירקין, יאן קירשרוט, משה קרנר ואחרים) – אחרי מלחמה קשה עם מתבוללים – קורפורציה מיוחדת בשם “אחוה” (Braterstwo), שמטרתה היתה לא רק עזרה עצמית חמרית, אלא גם פעולה תרבותית. אגודה זו התקיימה עד מהפכת 1905.

בשנת 1911 נוסדה על־ידי תלמידי האוניברסיטה הורשאית האגודה האקדימאית “ירדניה”. חבריה, בני הדור השני של התנועה הציונית בפולין עסקו בהשתלמות עצמית והשתתפו בפועל בחיים הציוניים בורשה. על מיסדיה וחבריה הראשונים נמנו: יעקב רובינזון, מתתיהו הינדס, משה גרדון, אברהם לוינסון, הרטגלס ואחרים.

על אף האנטישמיות העזה שהשתררה בפולין מיד לאחר שחרורה, לא הונהגו ההגבלות לקבלת סטודנטים יהודים לאוניברסיטה הורשאית אלא קמעה־קמעה. אולם הפוליטכניון הורשאי, שגילה מיום היוסדו נטיה אנטישמית ברורה, הזדרז והנהיג את ה״נוּמרוּס קלאוּזוּס" עוד בשנים הראשונות לעצמאותה של פולין. אחוז המתלמדים היהודים באוניברסיטה של ורשה היה בשנת 1922/23 32.8%, כשיעורם היחסי באוכלוסיה הכללית בורשה. אולם בפוליטכניון הלך מספר הסטודנטים היהודים ופחת והגיע אותה שנה ל־ 14.7%. עקרון ה״נוּמרוּס קלאוּזוּס", שלפיו הועמד מספר האקדמאים היהודים על 10% בערך, הוגשם אחר־כך בקפדנות בכל הפקולטות ובבתי־ספר גבוהים שונים.

אחרי מלחמת־העולם הראשונה נוסד ״בית אקדמאי" (Strzecha akademicka) שהקיף את כל הנוער האקדמאי היהודי בורשה. בהסתדרות זו צץ הרעיון על הקמת בית־מגורים בשביל הסטודנטים היהודים, ביחוד בשביל בני־חוץ מחוסרי־אמצעים, שלא יכלו להשיג דירות בורשה. בשנת 1921 נוסדה וכעבור שנתים אושרה בורשה אגודה בשם Auxilium academicum judaicum (״עזרה אקדמית יהודית"), שמטרתה היתה –להושיט עזרה לאקדמאים היהודים ויחד עם זה נתנה ידה להגשמת הרעיון של ״הבית האקדמאי". האגודה היתה פעילה גם בשדה הפעולה התרבותית והשתתפה במלחמה הפוליטית בהגבלות על יהודים במוסדות־החינוך הגבוהים.

בשנת 1931 בנה האוּכסיליוּם סנטוריום בשביל סטודנטים חולי־שחפת בסכום של 700 אלף זהובים באחוזה הררית וורוכטה. הסנטוריום, שהיה מיועד בשביל מאה חולים, היה מצויד במיטב הציוד ההיגייני, הטכני והחקלאי לצרכי משק המוסד. תקציב ההוצאות של האוּכסיליוּם הגיע ב־1935 ל־82,000 זהובים. יושב־הראש של האגודה היה בשנות 1937/8 ד"ר גרשון לוין; סגניו –המהנדס מ. קרנר והמהנדס אליהו לשצ’ינסקי.

מפעל הפאר של ה״אוּכסיליוּם" היה – הקמת הבית האקדמאי. על־יד האגודה הוקם ועד בניה בראשותו של חבר הקהילה המהנדס אדולף וייסבלט. הודות למאמציו החליטה הקהילה להקצות בשביל הבנין מגרש בקרבת המקוה בפראגה. אולם חברי ה״אגודה״ בקהילה התנגדו בעוז להחלטה זו מתוך חשש של חילול שבת וקרבה יתירה לנשים המתרחצות במקוה הסמוכה. הקהילה העמידה אז לרשות האגודה מגרש אחר ברחוב נמיסטניקובסקי 7 בפראגה, וגם הקציבה למטרה זו סכום של 9 אלפים דולר.

בשנת 1924 הונחה אבן הפינה של הבנין וב־1926 הוקם הבנין, שארח 300 סטודנטים (גברים בלבד). בעל התכנית והאדריכל של הבית היה האדריכל הנריק שטיפלמן. כמנהל ראשון של המוסד נבחר הציוני הותיק ד“ר נח דוידזון, אחרי מותו ב־1928 נבחר במקומו ד”ר יצחק שיפר, שניהל את המוסד עד ליום הטרגי. הבית היה בנין לתפארת, בנוי לפי התביעות האחרונות של הארדיכלות המודרנית.

לפי יזמת ״בית־האקדמאים היהודי" נוסדה ״הסתדרות האקדמאים היהודים לעזרה הדדית בבתי־הספר הגבוהים בפולין“. איגוד זה היה בלת־מפלגתי28 וקבע את יסוד הלאומיות היהודית כתנאי יחיד לחברוּת בו. לאיגוד היו מסונפים כל ארגוני הסטודנטים היהודים מלבד ״אגודת המתבוללים האקדמית” (zjednoczenie), שהשפעתה לא היתה ניכרת.

ראשונה בגדלה בקרב הנוער האקדמאי היתה אגודת הסטודנטים ״יוגנט" מיסודה של מפלגת ״פועלי־ציון" שמאל, אחריה –האגודה הבּוּנדאית ״רינגען“, ובסוף – החוג המאוחד של ״פועלי־ציון־ צ. ס. ו״השומר הצעיר” –״חירות".


 

ורשה –מרכז התרבות העברית והיהודית    🔗

ספרות ההשכלה בסוף המאה הי"ט    🔗

עד שנות השמונים לא היתה למרכז הורשאי השפעה רבה על הספרות העברית. הפעולה הספרותית נצטמצמה בתחום צר של ספרי־מדע וכמה יצירות בלטריסטיות, על פי רוב מתורגמות ובלתי־חשובות. לספרי המדע שייכים כתבי חיים זליג סלוניסקי, חתנו של אברהם יעקב שטרן, על תכונה; של גבריאל ליכטנפלד, חותנו של י. ל. פרץ, על חשבון ותכונה; של יוסף שיינהק על מדעי הטבע. בשנת 1862 נוסד בורשה, על־ידי חז“ס, השבועון ״הצפירה”, אך הופעתו נפסקה במהרה עם צאתו של חז“ס לז’יטומיר, בה נתמנה למפקח על בית המדרש לרבנים. ״הצפירה” חוּדשה בורשה, ב־1875, והחל מ־1879 החל להשתתף בה נחום סוקולוב, תחילה כעוזר ראשי, אחר־כך כעורך משנה ולבסוף –כעורכה היחיד.


ה״מאספים" נפולנית    🔗

בעריכתו של סוקולוב הופיע גם השנתון הספרותי־מדעי ״האסיף" (1884–1889 ו־1893), ששימש בית ועד למיטב הסופרים מדור ההשכלה והזמן החדש. לעומת ״האסיף" הבלתי־ציוני (סוקולוב נספח לתנועה הציונית בימי הקונגרס הציוני הראשון) יסד שפ״ר את המאסף השנתי ״כנסת ישראל" (1886–1888), שנתן ביטוי למחשבה הלאומית ושימש גם הוא אכסניה מפוארת לטובי הסופרים במדינה. בשני השנתונים האלה השתתפו –מלבד עורכיהם – סופרי ההשכלה אליעזר צוייפל, שלמה באבר, יעקב רייפמן, אלעזר אטלס, אליעזר שולמן, קלמן שולמן, שמואל יוסף פין, שזח“ה, דוד קויפמן אייזיק הירש וייס, חיים יהיאל בורנשטיין, זאב יעבץ (״מגדל המאה"), דוד כהנא המשוררים י.ל. גורדון, מ. צ. מאנה, ד”ר ש. מנדלקרן, יצחק קמינר ועשרות סופרים אחרים. כאן תפס את מקומו בספרות העברית המבקר השנון והפיליטוניסט דוד פרישמן, כאן פירסם את סיפוריו ושיריו העבריים י.ל. פרץ, כאן פירסם מביכורי־עטו העבריים שלום עליכם ועוד.

כהמשך ספרותי לבמות אלה שימשו בראשית המאה העשרים ״לוח אחיאסף“, בעריכת בן־אביגדור, קלוזנר, אחד־העם ואחרים (ראשית הופעתו ב־1893). ו״ספר השנה” בעריכת סוקולוב (1900–1904). על שאר ההוצאות הפריודיות ידובר להלן.

ראויים לציון הנסיונות להוצאת אנציקלופדיה עברית שנעשו במאה שעברה בשנת 1887 הגה הסופר יצחק גולדמן את הרעיון להוציא אנציקלופדיה עברית כללית בשם ״האשכול“. גולדמן הזמין את שפ”ר לעבודת המזכירות ולכתיבת הערכים. אולם המפעל נפסק עם מותו של גולדמן, לאחר שהופיע הכרך הראשון (אות א' עד אוירזינס) של האנציקלופדיה.

בשנת 1894 הציע אחד־העם להוציא ״אוצר היהדות בלשון העברית“. שפ”ר, שנתנסה בעבודה זו ב״האשכול“, עיבד תכנית מפורטת של ה״אוצר” שבקויה הכלליים אושרה על־ידי אחד־העם. אולם גם תכנית זו לא בוצעה, ולא הופיעה אלא ״חוברת לדוגמא" של האוצר. לא יצא לפעולות גם רעיון ״האנציקלופדיה הכללית היהודית", שהעלה נחום סוקולוב. לא הוכשר הדור למפעלי־ענק כאלה.

מספרי־המופת המדעיים שיצאו בתקופה זו יש לציין את ההיסטוריה של גרץ, שהופיעה בתרגומו העברי של שפ“ר, בעשרה כרכים. להוצאת 5 הכרכים הראשונים סייעה חברת כל ישראל חברים (ה״אליאנס"), ואחר־כך – חברת מפיצי השכלה. שפ”ר הרחיב בתרגומו את היריעה, בהוסיפו חומר חדש על היהדות באירופה המזרחית ועל פעולת הגורם הכלכלי בחיי היהודים. להיסטוריה נספחו גם מילואים חשובים מאת אברהם אליהו הרכבי בשם ״חדשים גם ישנים“. יצירה זו, למרות שפת־התרגום הנמלצה של שפ”ר, היה לה ערך השכלתי וחינוכי רב בשביל הדור הצעיר.


נחום סוקולוב    🔗

המעבר מספרות המאה הי“ט לזו של המאה העשרים בוּטא ומוּמש ע”י זקן הסופרים העברים, נחום סוקולוב, ששרשיו היו נעוצים בדור ההשכלה ונופו גדל והסתעף בספרות העברית המודרנית.

בפשטותו ובעמקותו, בפקחותו ובאצילותו סימל סוקולוב את היהדות הפולנית. הוא היה איש־אשכולות, בעל מוח אנציקלופדי, כל־בו ספרותי, שהכיל את רוב הצורות וענפי־היצירה הספרותיים. בעל זכרון פנומנלי, גודש ידיעות, ריבוי סיגנוֹנות, עשירוּת לשון, פלסטיות תיאורית, שפע הומור, טביעת־עין דקה – אלה הן מקצת הסגולות שבהן ניחן הנ"ס. בדינמיות הכבירה של כשרונו עתיר־הגילויים יש משהו מן הטרגיות של יצירה אכספנסיבית, שנתפזרה ונתפרטה בתחומים מרובים, בלי להתמצות עד סופה בתחום יסודי אחד. אף־על־פי־כן נשאר בכמה תחומים מניח יסודות, סולל־דרך לדורות.

בהרבה כתרים השתמש סוקולוב בחייו, אולם הכתר הטבעי שבן29 קנה את עולמו בראשית פעולתו הציבורית, היה כתר העתונאות. בסדרות מאמריו: ״דברי הימים“, ״הצופה לבית ישראל” ו״משבת לשבת" שנדפסו ב״הצפירה" חינך את הדור, קרע לפניו חלונות לתרבות האנושית, קירבו לספרות מודרנית, למדע, לערכי יהדות פרוגרסיבית. הוא לא התעטף מעולם בתגא של הוגה־דעות או איש־מדע, אם כי העשיר את ספרותנו במחקרים מדעיים חשובים. הנ“ס, שהיה ביצירתו איש־הסינקרטיזם המובהק, עתונאי רחב־אפקים. חובק זרועות־עולם וחסר הרגל של ריכוז וצמצום מדעי הנקנה על־ידי השכלה אקדמית – שבר כל מסגרת של שיטתיות ומשמעת מחשבתית. בלהט־יצרו העתונאי, בהתמדתו ובפוריותו המפולאה, כפר בחלוקת תפקידים. הוא כתב את ההשקפה המדינית, נשא את דברו הפובליציסטי, ערך את מטעמי הפיליטון לשבת, פסל את דיוקנאות ה״אישים”, תירגם את זימל, תיאר את רשמי מסעיו. שלח ידו גם בשירה ואפילו בדרמה, ולכל ענף יצירה סיגל ותיאם סגנון מיוחד. סגנון משנתי־תלמודי מתובל במלים וניבים ממכמני ספרותנו העתיקה, סגנון תנ“כי מדושן ומבוסס במיטב המליצה או סגנון מודרני מתובל בחידושי מונחים וצירופי־מלים וניבים. הז’וּרנליזם שלו היה ספוג ביסודו רוח השכלה. ב״השכלה” הציונית המודרנית מצא שדה טבעי לגילוי תכונות־רוחו. לאירופיות שלו, ללמדנותו הכבירה, לפוליגלוטיות שלו, להוּמור ולחריפות שלו. הז’וּרנליזם איפשר לו להאיר את התקופה לפני עמו, להיענות לכל תביעותיה, ״לצרף, לברר וללבן" את בעיות האנושיות והיהדות לשעה ולדורות. סוקולוב היה כעין מוסד בפני עצמו, מין תזמורת רבת־כלים, שכל אחד מהם מנגן ניגונו המיוחד ויחד עם זה הצטרפו למנגינת תרבות אדירה.

מכל סוגי הספרות היו קרובים ביותר לסוקולוב המונוגרפיה הביאוגרפית והמחקר ההיסטורי. ב״אישים" נתבלט נ“ס כאומן הדיוקנאות, בפורטרטיסטן מובהק, כערכם של קרלייל, אמרסון או הרדן. בתמונות ה״אישים” לא שקד נ"ס על דיוק אובייקטיבי בלבד, אלא צייר אותן מבפנים, צר צורות מתוך הרהורי לבו ומצפונו האמנותי, ומבחינה זו ספר האישים שלו הוא כעין אוטוביאוגרפיה בלתי־כתובה של סוקולוב עצמו ומפתח־זהב לסגור לבו ורוחו.

סוקולוב היה הורשאי ביותר מכל הסופרים היהודים בורשה. ביתו במריאנסקה 2 היה, לפני עזבו את ורשה, מרכז רוחני, תלפיות, בו גובשה המחשבה הלאומית ולוטש הנשק הציוני. כאלה היו ״מסיבות השני־בשבת" (Poniedziatki) שהיו נערכות בביתו. במסיבות אלו, שנערכו בכסות ״הועד של מערכת ‘הצפירה’ “, היו משתתפים סופרים ועסקנים מזרמים שונים שדשו בשאלות קיום היהדות. יש ובימים אלה היו מתקיימות מסיבות אינטימיות של האינטליגנציה היהודית בורשה; כאן היו נפגשים בזמנים שונים המטיף של בית־הכנסת לנאורים, חוקר תולדות הקראים ותקופת הגאונים, הרד30 ד”ר שמואל פוזננסקי, הד“ר לודויק זמנהוף, יוצר האספרנטו, שהרצה כאן על יסוד חברה הומנית ברוח התנא הלל הזקן; המתבולל הידוע ד”ר ה. נוסבוים, שהתנצר בסוף חייו, הסטודנט ברוניסלב גרוסר, שהפך לאחד ממנהיגי ה”בּוּנד”; התיאורטיקן של פ.פ.ס. סטניסלב מנדלסון, ממיסדי ה״פרולטריאט“, שהיה אחר־כך חתנו של סוקולוב; הסופרים פרץ, פרישמן, נומברג, ובעל־מחשבות (ד"ר אלישיב) הצעיר, שבא מחוץ־לארץ; מנהיגם של ״חובבי־ציון” בורשה עורך־הדין יאשינובסקי, שעבר אחרי הקונגרס הששי למחנה הטריטוריאליסטים; העסקנים הציונים יעקבר קירשרוט, שמת בדמי ימיו, המהנדס נחום סירקין, עורכו של ״הטלגרף" מיסודו של סוקולוב, ד“ר ז. ביחובסקי, זליג וייצמן, ד”ר ש. מינץ, ד“ר נח דוידזון, מ. י. פרייד, וייבדלו לחיים ש. אש. יצחק גרינבוים ויוסף הפטמן. מסיבות מגוּונות כאלה יכלו להתקיים רק בהשפעתו של סוקולוב, שידע – בעזרת אשתו רבקה – לאחד בקסמו האישי יסודות כל־כך מנוגדים זה לזה. האסיפות האלה נמשכו כשנתים ימים ולא נפסקו אלא לרגל מלשינות של אחד הפרובוקטורים, שמסר לממשלה את רשימת המשתתפים, ואולם עוד שנים רבות היתה ניכרת השפעת ״הימים” האלה, שסייעו לא מעט לגיבוש הרעיון הציוני ולהפצתו.

ל״פּונידז’יאלקים" קדם יום־אינטלקטואליים אחר –Czwartki כלומר ימי חמישי בשבוע. מסיבות אלו, שמקומן לא היה קבוע והיו נערכות בבתים שונים, היו מיועדות לחוג סופרים ועסקנים אחר ולמטרה אחרת. לחוג זה היו שייכים מתבוללים למחצה ולשליש, לאומיים בלי חותם מפלגתי וכמה סופרים ומלומדים עברים, שהיו מתאספים לסירוגין בבתי חברי החוג. חוג זה פעל בתקופה כשעוד לא פסה האמונה כי אפשר למצוא לשון משותפת. ״מודוס ויונדי" תרבותי, עם אותם המתבוללים, שהיו עדיין מושרשים ביהדות. על חברי החוג הזה נמנו ההיסטוריון הלל־הילארי נוסבוים, מחבר ״המסות ההיסטוריות“, שמואל פלטין, עורך ה־ “Izraelita״, מטיפי בית־הכנסת לנאורים ד”ר צילקוב ויצחק קרמשטיק, עסקן הספריה של בית־ הכנסת לנאורים הביבליוגרף איגנץ ברנשטיין, מחבר ה״יידישע שפריכווערטער” והספרן שלא־על־מנת־לקבל־פרס של אותה ספריה, ר' משה מושקובסקי, זאב אשכנזי, אביו של הפרופסור שמעון אשכנזי, ומן הסופרים העברים נחום סוקולוב וח"י בורנשטיין.


דוד פרישמן    🔗

מה שהיה סוקולוב בשדה העתונאות העברית בפולין, היה דוד פרישמן בשדה הספרות היפה העברית. יליד זגירז‘, הסמוכה ללודז’, בא פרישמן הצעיר לוארשה ובלבו – אהבת תרבות, שאיפה ליופי ושנאת בטלנות. שלוש אלה יחד עם ידיעה מופלגת בשפה העברית קיפל פרישמן בן העשרים בחוברת האנונימית ״תוהו ובוהו“, בה הכריז מלחמה על שלטון המליצה השדופה ודלות־המחשבה בספרותנו. הוא היה אחד המעטים שלחם לא רק לתכנה של יצירתנו, אלא גם לצורתה האירופית. הוא שר שירה קלה גרציוזית (״בשביל המשיח"), דקת־הוּמוֹר (״אגדות") או כבדת־הגוּת (״משה“,״דניאל בגוב האריות”), לטש את הנוֹבלה הקצרה, את הסיפור הלירי־עגמומי או האגדה התנ”כית המסוגננת (סדרת ״במדבר"), יצר את הפיליטון הקל והבהיר, רב־החן ודק־הטעם (״אותיות פורחות"), כתב ביקורת ספוגת אירוניה דקה או לגלגנות מצליפה ועוקצנית (״מכתבים על דבר הספרות") והכל – בסגנון מלוטש ובטוב־טעם אסתיטי, פרישמן, יפה־הרוח המעודו. ההדור תמיד בלבושו ולא נפרד אף לרגע מן הסיגרה שלו, לא האיר בדרך כלל פנים לחבריו לעט וביחוד לי. ל. פרץ, ואף־על־פי־כן ידע למשוך ולקרב את טובי הסופרים לבמות הספרותיות שהקים. השבועון הספרותי ״הדור“. שהופיע בעריכתו במשך שנתים לסירוגין (1901/2 – 1904/5), היה הבטאון הספרותי המעולה ביותר שהופיע בורשה. יחסו אל התרבות, האירופיזם שלו, התבטא במוֹטוֹ שנקבע בשער ״הדור”: ״דרך הטוב – אל הרגשת הטוב והטעם הטוב“. ברוח סיסמה זו ערך גם את קבצי ״ספרות”, חוברות ה״רשפים“, העתון ״הבוקר”, ואחרון אחרון – ״התקופה".

בכמיהתו לספרות האירופית יש להסביר את פעילותו הרבה בשדה התרגום מספרות לועזית. בשמות הסופרים והספרים המתורגמים אין שום אידיאה משותפת מלבד אחת: יופי אמנותי; וכך תירגם פרישמן את ג’ורג' אליוט (דניאל דירונדה), את שומכר (ביריניקה), את ניצ’שה (״כה אמר סרטוסטרה"). את ביירון (״קין"), את שקספיר (קוריולנוס), את אנדרסן (אגדות), את שירי פושקין ואת רבינדרנט טגורה (מבחר כתביו).

פרישמן לא היה ציוני ולא נמנה בכלל על שום מפלגה פוליטית. אולם אחרי שביקר בארץ־ישראל, חזר מוקסם ומלא־התפעלות מיפי הארץ. את רשמי־נסיעתו פירסם אחר־כך.


הלל צייטלין    🔗

אחד הסופרים העברים־יהודים הפּוֹפּוּלריים ביותר בורשה היה הלל צייטלין ז“ל. ראשית יצירתו היתה בשפה העברית. מגמות השכלה, השפעת חוגים סוציאליסטיים יהודים בהומל, קרבת־נפש ליוסף חיים ברנר ולאורי ניסן גנסין, השפעת ניצשה מזה ור' נחמן מברסלב מזה, ועל כולם נשמה צעירה, רגישה סוערת – בתרמיל רוחני ונפשי זה הופיע צייטלין על סף המאה בספרות העברית. שרוף־אהבה וסעור־זעם, נלחם, הטיף, הוכיח בשער בת־רבים, עורר כיסופי יופי, רומם והאדיר את השירה בחיים, בז לצביעות ולעבדות, קרא לדבקות באלוהים חיים. כך פירסם את ה״הרהורים” ו״מכתבי אחד הצעירים" ב״הדור" של פרישמן ואת ״הטוב והרע“. הוא לא ניחן בכשרון הבנאוּת הספרותית, זר היה לו חוש־המידה האדריכלי, אך שפע האהבה והזעם הכנים כיסה על כל הליקויים האלה. במונוגרפיות שלו על ״רבי נחמן מברסלב” ו״החסידות" נתבלטה ביותר תכונת־נפשו היסודית: ״בקשת האלוהים“. אולם את תיקונו הפובליציסטי־ציבורי מצא צייטלין בעתונות היהודית היומית, תחילה ב״היינט” ואחר־כך ב״מוֹמנט“, בו עבד עד מותו הטרגי. על־ידי מאמריו המרובים, שבהם שימשו בערבוביה אהבת־ישראל ותוכחת־מוסר, תורה והויות־עולם, תגובות נרגשות על כל הופעות החיים והספרות – נתעלה צייטלין למדרגת מחנך, מורה, מנהיג. ביחוד קנה לו שם ב״מכתביו אל הנוער היהודי”, שנתפרסמו ב״היינט" והשפיעו השפעה רבה על הנוער החרדי והחסידי.

לפי השקפותיו היה אמנם הלל צייטלין טריטוריאליסט, אולם האנטי־ציונות שלו נבעה מתוך חשש לאומי־דתי שהרעיון ההיסטורי הגדול יחולל על־ידי הגשמה קטנה. במשך הזמן, במידה שהרעיון הטריטוריאליסטי נתרוקן מתכנו עזב את עמדתו זו ונתן את ידו ולבו לכל מפעל ציוני. הוא שמח בשמחת בנינה של ארץ־ישראל וידע לכאוב את כאב משבריה וזעזועיה.

צייטלין המשיך את המסורת הסוקולובית של פגישת־סופרים, אם כי לא בצורה קבועה ומאורגנת, אלא באופן חפשי, עממי. ביתו, ברחוב שליוקה 60. היה בית ועד לסופרים, אמנים ועסקנים ותיקים וצעירים, עבריים ויהודיים. כאן היו מתכנסים בזמנים שונים ראשוני הספרות: מרדכי ספקטור, אברהם רייזין, ה. ד. נומברג, י. מ. וייסנברג, צבי פרילוצקי, בעל־מחשבות ור' מרדכ’לי, האחים אורי־ניסן ומנחם גנסין (שחקן הבימה"). הפדגוֹגים אלתרמן ופוּגצ’וב, והסופרים הצעירים יונה רוזנפלד, א. ח. שפס (אלמי) והמשורר מנחם בוריישה (שלשתם היגרו אחר־כך לאמריקה), משה סטבסקי ויואל מסטבוים (שניהם כיום בארץ), אפרים קגנובסקי ושלמה גילברט, קרליניוס וקאווה־וונוילד, זוסמן סגלוביץ ויעקב שטיינברג, פישל לחובר ויאושזון יוסטמן (שלושת האחרונים נפטרו בארץ), ההומוריסטים ונדרוף וטונקלר ורבים אחרים. לכאן הביאו הסופרים את כתביהם והקריאום –אחד ביוהרה אחד בצנעה; כאן היו מתוכחים על שאלות ציבוריות, בונים עולמות ומחריבים אותם, משמיעים דברי שבח ולגלוג, מתבדחים בדברי הוּמוֹר, פזמוני־עם וניגוני־חסידים. בתוך המון פני הסופרים הצעירים, הצנועים־חולמים והעליזים־נועזים, היתה מתבלטת דמותו הפטריארכלית של ר' הלל צייטלין ארוך־הזקן הצהוב, שבמשך השנים הכסיף והפך שיבה. עזרו על־ידו שני בניו, המשורר אהרן, ברוך ההגות הדתית (כעת באמריקה) והפובליציסט המוכשר אלחנן, עורך ״אונזער אקספרעס" (נרצח עם משפחתו על־ידי הנאצים). שליזקה 60 –היתה חלק מההוי הספרותי של ורשה.


״התקופה״    🔗

השגשוג האחרון של התנועה הספרותית העברית בפולין קשור באישיותו של יחיד, המו“ל המופלא והיחיד במינו אברהם יוסף שטיבל, שעליו ידובר להלן. בעצם ימי מלחמת־העולם הראשונה, ביצע שטיבל במוסקבה את מפעלו הספרותי הכפול – הוצאת הרבעון ״התקופה” וספרית־היסוד העולמית בעריכתו של ד. פרישמן. בימי־התמוטה של ערב מהפכת אוקטובר הועבר המפעל לורשה. אמנם למפעל נכונו גלגולים ותמורות בהתפתחותו, ומורשה שלח פארותיו לברלין, לניו־יורק ולתל־אביב. אולם רק בפולין הגיע המפעל למרום גידולו והתפתחותו. כאן הופיעו 23 הכרכים (עד שנת תרפ"ד) המלאים והגדושים של התקופה" (ארבעת הראשונים הופיעו במוסקבה) בעריכת ד. פרישמן, והחל מן הכרך התשיעי בעריכתם של יעקב כהן ופישל לחובר. כרכי ״התקופה״ לא היו קבצים במובן המקובל, אלא – דוגמת ״ספר השנה״ ו״כנסת ישראל" – קיפלו בתוכם ספרות עשירה ומגוּונת, יצירות רבות איכות וכמות, והשתתפו בהם כמעט כל סופרי ישראל בעולם. מלבד פרישמן שהרחבנו עליו את הדיבור, ושפירסם ב״התקופה“, בעיקר, את אגדות־המדבר שלו, השתתפו בה שני עורכיו הנזכרים, יעקב כהן, מאבות השירה הקלסית העברית, בעל הסיסמה של ״היהודי החדש” בספרותנו, משורר רך־צלילים ועז ביטוי כאחד, צייר נוף־ההרים השגיא בשירתנו, מבשר הלאומיות המהפכנית, אמן הסגנון התנ“כי, מיצירותיו פורסמו ב״התקופה” מלבד שירים (ראוי להדגשה; ״באמצע הריקוד") כמה דרמות ליריות־תנכ“יות. העורך השני, פישל לחובר, שעבד שנים רבות במחיצתו של ד. פרישמן, פירסם כאן מסות ספרותיות ונתגלה בכשרון הניתוח הספרותי־היסטורי והאסתטי המעמיק, שבו הראה אחר־כך את כוחו הרב בחיבור ״תולדות הספרות העברית החדשה”.

ב״התקופה" נדפסו יצירותיהם של רוב הסופרים העברים בגולה ובארץ. מסופרי פולין השתתפו בה – המשוררים אורי צבי גרינברג, מ. ז. וולפובסקי, יוסף ליכטנבום, אהרן צייטלין, והמשורר־הדרמטורגן מתתיהו שוהם. המספרים ח. ש. בן־אברהם, אליעזר שטיינמן (הרומן ״סחור סחור"), צ. ז. ויינברג, החוקרים ח. י. בורנשטיין (רוב מאמריו על לוחות הזמנים ותאריכי ישראל), א. ש. הרשברג (מחקרים על תקופת הבית השני), ע. ג. פרענק (מחקרים בתולדות יהודי פולין), מאיר בלבן (ביחוד על תולדות הקראים בפולין), יחיאל גרינפלד (על תורת היחסות), י. נ. שמחוני (מחקר־יסוד על שלמה אבן גבירול ומסות היסטוריות וביקרתיות רבות), ד“ר ש. א. פוזננסקי (מסות גיאוגרפיות), ד”ר יצחק שיפר, נחום סוקולוב, הלל צייטלין, ד“ר ש. טשרנה, ד”ר א. ש. קמנצקי ועוד.


הוצאת שטיבל    🔗

לא פחות חשוב היה חציו השני של מפעל שטיבל – הוצאת ספרות עברית מקורית וספרי־יסוד של הספרות העולמית. הספרות המקורית לא היתה מרובה בכמותה. הופיעו רק הרומנים של א. א. קבק (נצחון), ד. קמחי (מעברות), שטיינמן (אסתר חיות) וא. ראובני (האניות האחרונות, שמות). בשטח המחקר המדעי המקורי הופיעו: ספרו של ד“ר דוד ניימרק (תולדות הפילוסופיה בישראל; רק 2 חלקים). המונוגרפיה על שפינוזה של ד”ר יעקב קלצקין, ישו הנוצרי של ד“ר יוסף קלוזנר, ו״חיי התרבות בישראל בתקופת המשנה והתלמוד” של א. ש. הרשברג (חלק א'). מצד אחד הוציא שטיבל תרגומי ספרות יפה ומדעית בקנה מדה שלא היה דוגמתו בספרותנו וקרע לפני הקורא העברי חלון רחב לתרבות האנושית. מן הספרות היונית העתיקה תורגמו יצירות נבחרות של הומרוס ואנקריאון: הרוסית – יצירות נבחרות של פושקין, לרמונטוב, טורגנייב, טולסטוי וצ’כוב; מגרמנית – גיתה, שילר, היינה, הויפטמן, הבּל, קלרמן, אלטנברג, וסרמן ושניצלר; מאנגלית – ביירון אוסקר ויילד, דיקנס, מרק טויין, ג’ק לונדון ורבינדרנט טגורה; מצרפתית – מוֹפסן, פלוֹבּר, רוֹמן רוֹלן, אנטוֹל פרנס; מפולנית – ט. מיצקביץ, ז. קרשינסקי, ה. סנקיביץ‘; מהונגרית – אימרה מדץ’; מן הספרות הסקנדינבית – קנוט המסון, בנג, ואובסטרפלדר.

אם כי משפחת הסופרים בפולין נידלדלה לרגל עליית רוב הסופרים העברים לארץ־ישראל, לא פסק קיומה של הספרות העברית. לשארית הסופרים הותיקים נתוספו מרצי המכון למדעי היהדות וכמה סופרים חדשים. בשנת 1929 נוסדה בורשה ״התאגדות הסופרים והעתונאים העברים“. ההתאגדות הוציאה לאור את הבטאון ״עמודים”, סייעה להוצאת העתונות העברית היומית (״הצפירה") והשבועית (״בדרך"), יסדה אוניברסיטה עממית, סידרה פגישות סופרים (צוותות), פתחה אולם־קריאה של העותנות31 הארצישראלית (אוֹרלה 11) ועוד. בשנת 1936 נבחרו לועד ההתאגדות ד“ר אברהם שטיין (יושב־ראש), ד”ר י. אוסטרזצר, י. הפטמן (סגנים), ד“ר י. פלדשוה (בן־שם, המזכיר), א. פרנק, א. הנדלזלץ וד”ר משה גוליגר.

הפעילים ביותר בשדה השירה, הסיפור והמדע בשנים האחרונות בורשה היו: המשורר מתתיהו שוהם (1893–1938). הפואמות הדרמטיות שלו (״צור וירושלים“, ״אלוהי ברזל לא תעשה לך”) מצטיינות בעמקות מחשבתית ובפתוס נמלץ, זכה לפרס הספרות היפה של עירית תל־אביב.

הסופרים: אברהם פרנק, צ. ז. ויינברג (עלה ארצה), יקיר ורשבסקי, ירחמיאל ויינגרטן, י. א. הנדלזלץ והמשורר מ. טשודנר.

החוקרים: ד“ר מנחם שטיין, ד”ר אברהם וייס, ד“ר ישראל אוסטרזצר וד”ר משה גוליגר.

החל מ־1932 הופיע השבועון הפובליציסטי־ספרותי ״בדרך", בעריכת א. ל. יעקובוביץ, השתתפו בו מיטב הסופרים העברים במדינה ובחוץ־לארץ. בזמן האחרון נערך על־ידי מ. טשודנר. השבועון פסק מלהופיע ב־1937.


הספרות היהודית    🔗

פריחת הספרות היהודית במזרחה של אירופה קשורה קשר אורגני בורשה ששימשה מרכז ספרותי ואמנותי של היהדות הפולנית עד יומה האחרון. אמנם לא כל הסופרים היהודיים והעבריים של פולין היו יהודי פולין. רבים באו מליטא ומאוקראינה, או ממחוזות הספר של פולין, אולם לאחר שהשתקעו בורשה, נתערו בחיים הציבוריים והספרותיים של יהודי פולין.


יעקב דינהזון    🔗

לסוג סופרים זה שייכים הסופרים יעקב דינהזון ומרדכי ספקטור, שסללי את הדרך לספרות היהודית המודרנית. דינהזון, יליד זגר־החדש בפלך קובנה, קיבל תחילה חינוך מסורתי ב״חדר" ואחר־כך השכלה חילונית במוהילב במשפחת הורביץ. הודות לגב' בודנה הורוביץ בא בקשרים עם בית־הדפוס הוילנאי המפורסם של דבורה ראם, אחותה של גב' הורוביץ, וכאן הכיר לדעת את גדולי המשכילים העבריים של אותה תקופה. מאז התחילה עבודתו הספרותית בשפה היהודית. אם כי דינהזון היה בר־אוריין, העדיף לכתוב אידיש, שפת העם, המדוברת ומובנת להמונים. לאחר שהרומן היהודי הראשון שלו ״בעוון אבות" נפסל מטעמי צנזורה, כתב את הרומן היהודי השני ״הנאהבים והנעימים" או ״האברך השחור“, שזכה לפרסום כביר בקרב ההמונים והוציא לו מוניטין בספרות. לורשה בא דינהזון ב־1885 וגר כל ימיו אצל אחותו, בעלת חנות לנוצות מלאכותיות, שהקצתה לו חדר קטן בביתה הגדול. בתקופה זו כתב דינהזון את הרומנים הגדולים: ״אבן־נגף” (1890) ו״הרשלה" (1891). ביצירותיו עומד עדיין דינהזון במחיצתו הספרותית של קודמו א. מ. דיק. סממניו הספרותיים – חצי אמנותיים, המגמה – השכלתית־חינוכית, הגוון היסודי – סנטימנטליות. קוראיו, וביחוד הנשים. שפכו פלגי־דמעות למקרא רומניו ״האברך השחור" ו״יוסילי“. הטון הסנטימנטלי הזה, שלא עזבו גם ביצירותיו המאוחרות, היה קו יסודי בתכונתו, בחיצוניותו ובכל הליכותיו. הוא היה אדם שקט ומצניע לכת, השמיע דבריו בנחת וידע לגלות אהבה בלי גבול לאנשי חסדו. תכונה זו היתה מקור ידידותו העמוקה עם י.ל. פרץ. רוקותו של דינהזון העמיקה שבעתים את יחסו הנפשי אליו, שהפך ליחס אהבה והערצה, ללא כל ביקורת והתנגדות. ״הנאהבים והנעימים” – שם הרומן הפופולרי ביותר של דינהזון – סימל את יחסי שני הסופרים עד יומם האחרון, ולאחר מותם אוחדו ב״אוהל" המשותף שהוקם בבית־הקברות של גנשה על קברם ועל קבר אנסקי, מעשה ידיו של הפסל היהודי הידוע אוסטרז’גה.


מרדכי ספקטור    🔗

איש ורשה במובן הנזכר לעיל היה גם מרדכי ספקטור (1858–1925). גם הוא הצטיין, כמו דינהזון, בצניעותו וענות־רוחו. במזגו הטוב ובסבר־פניו ידע לקרב אנשים ולהתחבב עליהם. אף בדרכו הספרותית היה קרוב לדינהזון במגמתיות ההשכלתית, בנטייתו לסנטימנטליות ולהגזמה מלודרמטית; אך בניגוד גמור לו לא התבודד ספקטור בד' אמותיו, אלא נשם את אויר הספרות והעתונאות במלוא ריאותיו; יצרו הפובליציסטי השיאו להגיב על בעיות יום יום וזה השפיע לרעה על יצירתו הבלטריסטית. כשבא ספקטור לורשה ב־1887 הביא בתרמילו נסיון ספרותי וזריזות עתונאית, שרכשם במערכת ״פאלקסבלאט" בפטרסבורג. מראשית פעולתו בורשה כעורך ה״הויזפריינד" ועד עזבו את ורשה ב־1914, ערב כיבושה על־ידי הצבא הגרמני, יסד וערך כמה עתונים ושבועונים יהודיים. החשובים ביותר היו ״אונזער לעבן" ו״די נייע וועלט" (שנתמזג עם העתון היומי ״דער מאמענט"), שבהם פירסם שפע רומנים וסיפורים, פיליטונים ומאמרים; ביצירותיו אלה תיאר ספקטור בחוש ריאליסטי וכשרון־הסתכלות את התלישות הכלכלית היהודית, את הטרגדיה של ״האנשים הקטנים", את לבטי הדור הצעיר, את ההוי העירוני והעיירתי היהודי על שפע גילוייו, אם כי ספקטור לא היה בן־בית בלשון ובתרבות העברית, הרעיד לא פעם צלילים לאומיים־ציוניים ביצירתו.

בימי מלחמת־העולם הראשונה נתגלגל ספקטור לאודיסה ולאחר המהפכה הבולשביסטית נמלט לרומניה, עבר מארץ לארץ והיגר לבסוף, בעזרת גיסו הסופר ד. פינסקי, לאמריקה (ב־1921); בה חידש את יצירתו הספרותית בעתונות האמריקנית. ב־1925 נפטר ספקטור בניו־יורק ונקבע32 סמוך לקברו של שלום עליכם.


י.ל. פרץ    🔗

אבי הספרות היהודית המודרנית, הארי שבחבורת הסופרים היהודים בפולין היה יצחק לייבוש פרץ (1852–1915). פרץ היה הסופר היהודי־הפולני הטיפוּסי ביותר. השפעתו הכבירה של פרץ על הספרות היהודית בפולין (וגם מחוץ לגבולותיה) נעוצה כמובן לא רק במוצאו הפולני, אלא – וביחוד – בשתי תכונות היסוד של יצירתו: יסוד הרומנטיות ויסוד החזון שהעלוהו לדרגת מנהיג במשפחת הסופרים היהודים בפולין ואבי הספרות היהודית המודרנית־פרוגרסיבית. נס גדול אירע לו, לפרץ, שברוחו היוצר נזדווגו שתי קצוות: הזיקה הרומנטית לעבר הצילתו מפרולטריזם אמנותי ורוח החזון הוציאתו מקפאון והסתגרות בד' אמות של עולם המסורת החסידית והשרתה על יצירתו רוח עממיות חיה ולוחמת. פרץ – המשורר הפּופּולרי של אריסטוקרטיזם רוחני ושלטון הדמוקרטיה, הלוחם המשכיל המובהק ב״שטריימל" והצורף הרומנטי של שלשלת־הזהב, משוררה של ״מנגינת־הזמן" הציונית והרוח החיה של ועידת צ’רנוביץ; פרץ – אמן הסיפור הפסיכולוגי, הפיליטון הפובליציסטי, הליריקה. הדרמה המסתורית, הסימבוליקה רוות־הרמזים וערפלי־הניב – פרץ זה שכלל בתוכו צורות ספרותיות שונות, מן ההכרח שהשפיע על הספרות היהודית הצעירה, שהיתה חסרה עמוד שדרה רעיוני. האידיאל של יהדות עובדת, חילונית מודרנית, הנאחזת בעקב העבר ההיסטורי, היה עשוי לאחד סביבו את האינטליגנציה והדמוקרטיה הלאומית. איך ובמה השפיע פרץ על הספרות היהודית? אם כי כרכים שלמים נכתבו על שאלה זו, לעולם לא ייודעו דרכיה הנעלמות של ההשפעה הספרותית. אולם רוחו של פרץ מרחפת על ״העיירה" של אש. על הדרמות המיסטיות של לייוויק, על ״ביערות פולין" של אוֹפטוֹשוּ, הליריקה הסטירית שלו מובילה למשה לייב הלפרין, בלי ״מוניש" אולי לא היינו זוכים לבלדות של מנגר, בלי פרץ היו פני הספרות היהודית אחרים לגמרי.

ראשית דרכו של פרץ היתה בספרות העברית. יחד עם חותנו, אבי אשתו הראשונה, הסופר־המתמטיקן העברי גבריאל ליכטנפלד, הוציא לאור קובץ שירים בשם ״סיפורים בשיר ושירים שונים“. פרץ עצמו פירסם שירים פואֵמות וסיפורים בכל הירחונים והקבצים העבריים (״השחר“, ״כנסת ישראל”, ״האסיף“, ״הדור”, ״העולם“, ״השילוח” ועוד). ייתכן, שפרץ היה שומר אמונים לספרות העברית עד סוף ימיו, לולא דוד פרישמן, שמתח ביקורת קטלנית על אוסף שיריו הליריים, ״העוגב”, באחד מ״מכתביו על־דבר הספרות". ואף־על־פי־כן לא ניתק פרץ את קשריו עם התרבות העברית. בכינוס צ’רנוביץ הידוע, שבו הניפו שונאי־ציון את גרזנם על הלשון העברית ועמדו להכריז את האידיש ללשון הלאומית (בה"א הידיעה) של העם היהודי, עמד פרץ בפרץ והציע נוסחה פשרנית, שהצילה את כבוד שפתנו הלאומית.

פרץ היה מצפוּנן של הספרות והתרבות היהודית. כל זמנו הפנוי מעבודתו במחלקת הנפטרים בועד הקהילה הורשאית, שבה מצא מחיתו עד סוף ימיו – היה קודש ליצירה ספרותית ולעסקנות תרבותית. יחד עם ד“ר מוקדוני ונומברג חלם פרץ על הקמת תיאטרון אמנותי יהודי ואף השתדל לטובתו – אם כי בלי הצלחה – בחוגי הנדבנים היהודים בפטרסבורג: הוא היה נשיא ״האגודה הספרותית היהודית בורשה”, יושב־ראש האגודה המוסיקלית ״הזמיר“, שמשכה המוני עובדים. פרץ קנה לו שם כנואם מזהיר ומרצה מלבב. ביתו ברחוב צגלנה 1, ואחר כך בשדרות הירושלמיות, היה ביתי ועד לסופרים ולעסקנים, פתוח לכשרונות מתחילים ושוחרי־ספרות. כאן נמצאו תמיד בן־ביתו הנאמן יעקב דינהזון, דוד פינסקי, יליד מוהילב, אז סופר צעיר, מחבר סיפורים רדיקליים, שהשתתף בקבציו של פרץ ״ספרות וחיים” ו״עלוני יום־טוב“; יצחק גוידא (ב. גורין) יליד לידה, מספר בינוני, שקנה לו שם אחר־כך באמריקה כהיסטוריון התיאטרון היהודי. מזמן לזמן היו פוקדים את ביתו י. ח. זגורודסקי, סופר ״הצפירה”, שהיה מורה לעברית בביתו, ע. נ. פרענק, ההיסטוריון של היהדות הפולנית, עוזרו של נ. סוקולוב הסופר־המו"ל והעסקן הציוני מ. י. פרייך ואחרים. בין מעריציו ומבקריו הקבועים היו הסטודנט גרשון לוין, העסקן, הסופר הציוני והרופא המובהק, שהיה ידוע בכל ורשה בפקחותו ובעממיותו, וידידתו יפת־הרוח טעא ארצ’ישבסקה. פרץ, בדרך כלל, לא האיר פנים לסופרים מובהקים. היה בו לא מעט מן היהירות, אולם הוא ביקש לקרב סופרים צעירים ולעודדם ליצירה. כך קירב את הסופרים המתחילים אברהם רייזין, יהואש, נומברג וביחוד את הסופר הצעיר מקוּטנה – שלום אש.


שלום אש    🔗

שלום אש שייך בלי ספק לפמליה הספרותית של ורשה, אם כי זמן רב בילה בחוץ־לארץ, בפאריס וביחוד באמריקה. בורשה עלה כוכבו הספרותי, כאן נתפרסמו מיטב יצירותיו וכל הימים טיפח עמה קשרים ספרותיים. אש הכניס לספרות היהודית את ריח האדמה. העיירה, במידה שמצאה הד בספרות היהודית, היתה סמל הדלות והכיעור. על הרקע של גנילופיאטובקה, טוניאדובקה ומזפובקה – היתה ה״עיירה" האידילית והרומנטית של אש מהפכה בספרות היהודית. אולם יש לציין: מהפכה זו הייתה יותר ספרותית מאשר לאומית: כסלון ויהופץ של מנדלי ושלום עליכם היו גורם לאומי־מחנך יותר מעיירתו של אש, שמשכה את לבנו בקסם האידיאליזציה יותר מאשר בהארתה הסוציאלית.

חשוב יותר היה האלמנט השני ביצירתו: הוא העלה ורומם את היהודי ההמוני הפשוט, את שלוש ה“פאין”: “פישער, פליישער און פורמאנעס” מקוילר־געסל (דייגים, קצבים ועגלונים מרחוב־המקולין) וגילה אוצרות יופי ומוסר מתחת לקליפתם הנוקשה. אש שאף לשוות ליצירתו שלושה ממדים: רוחב, אורך ועומק. מבחינת הרוחב – גולל אש יריעה כבירה של דמויות מדמויות שונות: בני־עיירה וגבירים, בחורי־ישיבה ואולרייטניקים אמריקניים, טיפוסים מן העולם התחתון, בעלי־תהילים, רברנדים, אמיגרנטים, פדלרים וחלוצים על אדמת המולדת. ורשה, מוסקבה, פטרסבורג, פאריס, מדריד, רומא, ירושלים, ניו־יורק – רבבות מטרים של סרט אמנותי, סרט הגורל היהודי. הכמות הפכה לאיכות. צר נעשה לו המקום בד' אמות של הסיפור והנובלה, והוא מצא את תיקונו ברחבי הרומן ההיסטורי, המשפחתי, הסוציאלי; הגדיש תיאורי־הוי וניתוח פסיכולוגי ועלילה מושכת־לב. הרומן החדש ירש את מקום הרומן ההשכלתי־הסנטימנטלי של דינהזון וספקטור.

ובאופן מקביל לרוחב – הבליט את האורך, את חתך־הדורות. ביצירותיו וביחוד בדרמות שלו, העלה את הנושא התנ"כי (בת־יפתח, אמנון ותמר) וההיסטורי (שבתי־צבי, קידוש השם, המכשפה מקסטיליה ועוד). ההתפשטות לאורך ולרוחב הקטינה לא מעט את כוח צלילתו בעומק רעיוני (הנוצרי, השליח). אם התעמקותו של אש הוגה הדעות לא תמיד מביאה לידי עמקות. הרי אש הסופר הוא אחד המועטים בספרותנו, שעל נכסיהם הספרותיים התחנך הדור, אש היה ונשאר כשרון איתנים, אמן סטיכי, סוער ופורה, אדיר ופרוע כמפל־מים.


יצחק מאיר וייסנברג    🔗

לגדולי הספרות היהודית שייך יצחק מאיר וייסנברג, אחד מלוטשי הפרוות הריאליסטית. יותר מאשר ש. אש נתן וייסנברג אזרחות כבוד בספרות היהודית לעובד ההמוני המגושם, לבעל־הגוף הפשוט והנבער. ה״עיירה" של אש היתה יותר יפה, העיירה" של וייסנברג שהופיעה ב־1906 – שנה אחרי זו של אש – היתה יותר מציאותית. הוא הכניס לתוכה את הריאליזם הבלתי־מיופה אש עזב את ה״קוילר־געסל" ויהי לאזרח העולם המתבונן בגיטו היהודי מחלונות ביתו בורשה, בפאריס ובניו־יורק. וייסנברג שמר אמונים ל״קוילר־געסל״ וציירו מבפנים. קנאותו העיורת לפולניותו של ה״קוילר־געסל" גרמה לכך. שהוא הפך ל־ Enfant terrible של המשפחה הספרותית בפולין; הוא אסר מלחמה על ציבור העתונאים והפובליציסטים שניולו, לפי דעתו, את פני ספרותנו, השליך שיקוצים על ה״ליטואקים" (ודוקא בסגנון של ״קוילר־געסל") והנהיג ביצירותיו אפילו כתיב מיוחד, פונטי־וייסנברגי, כדי להבדיל בין קדושת הביטוי היהודי־פולני לבין חולין הביטוי היהודי־ליטאי.


הרש־דוד נומברג    🔗

דמותה של הספרות הניאוקלסית היהודית בפולין לא תהיה שלמה בלי השלישי בחבורה: הרש דוד נומברג. אף נומברג, כמו פרץ ואש, החל בפעולתו הספרותית ביצירות עבריות, השתתף זמן־מה בעתונות העברית ואף ערך את ״הצופה" העברי. ואולם לאחר שהשתקע בספרות היהודית, הפך לאחד ממבססי האידישיזם. יחד עם זה התיחס בחיוב רב למפעל בנין הארץ. זמן רב זכרה ורשה את ההערכה רבת ההתלהבות שהעריך נומברג את המפעל הלאומי אחרי שובו מביקור בארץ. עיקר כוחו וערכו של נומברג היה כמובן בספרות. נומברג היה האטיפוד של אש. כשרונו החקרני־נתחני העלה טיפוסים חדשים של פליגלמנים, בנדרים, שורצולדים, ניהיליסטים, ספקנים, המחטטים בנפשם כל ימיהם, ברואים עייפי־חיים ותלושי קרקע, החולמים על מות המתהלכים עם ציאן־קלי בכיסם, ואינם רוצים או יכולים לטעום את טעמו הגואל. ה״פליגלמנים" לא היה רק דמות דיוקנו של נומברג עצמו. הוא סימל חלק של אינטליגאַנציה יהודית תלושה ומחוסרת עבודה שנתגלתה לפני מלחמת־העולם הראשונה וביחוד לאחריה, של דקדנס ציבורי וספרותי, שנתן את אותותיו הקשים בספרות היהודית.

בטרם נעבור לספרות היהודית בתקופת מלחמת־העולם הראשונה ולאחריה לא נוכל שלא להזכיר את שמו של אחד מגדולי הסופרים היהודים. י. אופטושו (יליד מלאוה). אם כי אופטושו יצר את כל יצירתו הספרותית בארצות־הברית. הרי שאב את מיטב השראתו ממקור החיים של היהדות הפולנית והנציח את זכרה ביצירות־המופת, ״ביערות פולין" ו״שנת 1863".


הספרות היהודית בהתפתחותה    🔗

הגיעו שנות המלחמה הראשונה. תקופת מלחמה, גירושים, מהפכות. סיוטי־הדמים של המלחמה העולמית ומעשי־האלמות והפרעות בפולין ובאוקראינה מצאו הד מזעזע בספרות היהודית. שלום אש, יואל מסטבוים, ש. אנסקי (חורבן גליציה), ש. גילברט (פעמי המשיח). אברהם זק (תחת כנפי המות). מנחם בוריישה (זנול הרצען). רחל פיינברג (מגלת דובובו) ואחרים – מעלים בצורה אמנותית את הטרגדיה היהודית על רקע שחיתות והפקרות, אכזריות וחורבן המלחמה. ברם האנטישמיות, הרדיפות והמצוקה החמרית, דכדוך הנפש והיאוש שהשתלטו ברחוב היהודי עקב המלחמה – עוררו בספרות הלך רוח של כפירה ומחאה היסטרית והטחה כלפי אלהים ואדם. כזאת היתה הנעימה היסודית של קבוצת סופרים ואמנים מחונני־כשרון, שקראה לעצמה בשם “חליאסטרה”. לקבוצה זו היו שייכים הסופרים והאמנים משה ברודזון, פרץ מרקיש (בעל „די קופע") דוד הופשטיין (שלשתם כעת ברוסיה הסובייטית), מלך ראויץ' (כעת באמריקה). א. צ. גרינברג המשורר של “מפיסטו” (כעת בארץ־ישראל), יאנקל אדלר, יצחק ברוינר ואחרים. ספרות ואמנות אלה, שנתערטלו מערכים מוסריים ואסתטיים, באו כאנטיתיזה לתיזה של י.ל. פרץ בספרות היהודית.

הזרם הספרותי הזה לא האריך ימים, אם כי עוד זמן רב נשמעו הדיו העמומים. צומחת פרוזה יהודית חדשה, עסיסית, עם נטיה לנטורליזמוס. י. י. זינגר ב“פלדה וברזל” מתאר בכשרון אכזרי דמויות וטיפוסים על רקע תקופת־המלחמה. אברהם משה פוכס (“על הגבעה”, “תחת הגשר” ועוד), אמן בעל טביעת עין ולוח צבעים עשיר, מצייר במכחול נטורליסטי מוגזם טיפוסים דלים, נכאים, פושעים ופרוצים (הוא נמצא כעת בלונדון). עוזר ורשבסקי קנה את עולמו ברומן המעולה “מבריחי הגבול”, בו תיאר את ירידת העיירה היהודית בתקופת הכיבוש הגרמני. לקבוצה זו שייך גם שמעון הורונצ’יק (“ברעש המכונות”) שהוכנס על־ידי י. מ. וייסנברג אל הספרות היהודית.

אחרי תקופת המלחמה נשתגשגה ונתעמקה הספרות היהודית, נתעשרה בצלילים חדשים, במוטיבים חדשים, בצורות חדשות. החיוב היוצר בצביון לאומי או סוציאלי יורש את מקום השלילה והכפירה הרעיונית והאמנותית.

בתוך המשפחה הגדולה של מספרים ומשוררים ותיקים וצעירים מתבלטים: י. י. זינגר הנזכר, עתיר הכשרון, מחבר ה“פנינים”, “יושה עגל” וה“אחים אשכנזי” (מת בניו־יורק), יהושע פערלה, צייר האשה (הרומן “מירל”), אמן סנטימנטלי שנתפס לנטורליזם (“החטא”) ומצא תיקונו האמנותי ברומן האוטוביוגרפי “יהודי מכל ימות השנה” (נרצח ב־1943 במחנה אושוויינצ’ים); אמן ההומורסקה והנובלה הקצרה אפרים קגנובסקי; המשורר דק הביטוי והמבקר יפה־הרוח ישראל שטרן (נרצח ב־1943 בגיטו ורשה); המספר והמבקר המובהק יצחק בשביס, אחיו של י. י. זינגר (כעת בארצות־הברית); משורר העגמה והבדידות, המספר והרומניסטן זוסמן סגלוביץ, מבית מדרשו הרומנטי של שלום אש, אחד הסופרים הפּוֹפּוּלריים והחביבים ביותר על קהל הקוראים, שפירסם שפע רומנים וקבצי שירים (נפטר באמריקה ב־1949); אלתר קציזנה (נרצח ב־1942 על־ידי הנאצים), צלם לפי מקצועו, אמן הלשון היהודית, גילה יכולת מקורית בשירה ובסיפור, במסה ספרותית ביקרתית ובמחזה היסטורי (“הדוכס”, “הורדוס”, “יום ולילה” של אנסקי); מלך ראויץ', מזכיר אגודת הסופרים בורשה, משורר־פובליציסטן שנון־לשון וחריף סטירה לגלגנית; שלמה גילברט, רדוף־הגורל, הצייר ספוג המסתורין של ענות האדם האפור (נספה ב־1943 בגיטו). יואל מטסבוים, זיווג מקורי של פרימיבטיבות וכשרון, שפרש לפנינו כמה יריעות אמנותיות מחיי היהודים בפולין “אשרה של מרייטא” ועוד, כיום בארץ־ישראל; יחיאל לרר, המשורר של “ביתי”, חולם חלום השיבה למולדת (נספה בגיטו ב־1943). ביחוד התעמקה והתעדנה השירה בספרות היהודית. תפילת יחיד התפלל המשורר והדרמטורגן אהרן צייטלין, משורר בעל הגות דתית (כעת באמריקה); מבין המשוררות היהודיות יש להבליט את קדיה מולודובסקי, חניכת הסמינריון העברי הראשון לגננות בורשה. המשוררת של “דז’יקה גאס” ו“שיינדל קאנאריי”, שהגיעה ביצירותיה המאוחרות באמריקה לשיאי ביטוי שירי בכנותה ובעמקותה הפשטנית.

בשנים האחרונות קם בורשה ובסביבתה דור של משוררים צעירים מחוננים כשרון: משה שימל, שחזר מן הספרות הפולנית לספרות היהודית (נספה בפולין), קלמן ליס (נספה ב־1939 באוטבוצק), יהודה ליס, ברוך אוליצקי, חיים לייב פוקס, א. זאק, ש. זרומב, י. קירמן משורר־פועל בן ורשה (נספה בגיטו). מ. אלעי ש. שנידרמן ועוד. כמשורר מיוחד במינו, יש להזכיר את איציק מנגר מרומניה (“כוכבים על הגג”, “שירי חומש” ועוד), היחפן היהודי, שמיזג את יסוד העממיות וההומור, הבלדה והגרוטסקה למזיגה ספרותית חדשה (כעת בלונדון).


חלקם של יהודי ורשה במדע היהודי    🔗

ורשה שימשה גם מרכזו של המדע הישראלי. כאן נתרכזו מיטב הכוחות המדעיים מכל רחבי המדינה, שתרמו תרומה חשובה לחכמת־היהדות בשפה העברית, היהודית והפולנית. מאנשי ורשה יצגו את המחשבה המדעית העברית: נחום סוקולוב, ע. ב. פרנק, י. ח. בורנשטיין וד“ר שמואל פוזננסקי. נחום סוקולוב חיבר את “שפינוזה ותקופתו” ומונוגרפיות היסטוריות על “חיבת־ציון” (אנגלית) ו”תולדות הציונות" (אנגלית וגרמנית). אם כי ידע להעריך את החשיבות המכרעת של הכוחות הסוציאליים הנאבקים בהיסטוריה, החשיב גם את היחידים, האישים, את עדת הגיבורים השוקדים על משחק הכוחות המתנגדים.

ע. נ. פרנק, שהיה מעוזריו הקבועים במערכת “הצפירה”, פירסם שורת מאמרים ומונוגרפיות על תקופות שונות בתולדות ישראל בפולין (“העירונים והיהודים בפולין”, “יהודי פולין בימי מלחמות נפוליאון” ועוד).


י. ח. בורנשטיין    🔗

איש מדע מובהק בשדה הכרונוגרפיה היה ח. י. בורנשטיין. בורנשטיין מסמל את הטיפוס האידיאלי של אוטודידקטים, שרב היה מספרם בספרות העברית והיהודית. מקוז’ניץ החסידית בא בורנשטיין הצעיר דרך גלגולים שונים לורשה, וכאן – על־ידי שקידה והתמדה מופלאה, על־ידי השתלמות עצמית ועיון מעמיק בספרות ההנדסה והתכונה – רכש לו מקום כבוד, יחידי ואין שני לו, בספרותנו בתור כרונולוג וחוקר לוחות השנים. בסגולות רוחו הנעלות כוח זכרון, חריפות שכל ובהירות מחשבה, בהשכלתו הכללית והתלמודית־העברית המקיפה, הבלתי רגילה, נחל המזכיר הצנוע והנחבא אל הכלים של בית־הכנסת לנאורים כתר של חוקר מקורי בשדה־מדע עברי מוזנח ומסובך. סגי נהור בסוף ימיו, שפך אור בהיר ומבהיק על שדה מדע הכרונולוגיה היהודית בשורת מאמרים רבי כמות ואיכות, כמו “תאריכי ישראל”, “חשבון שמטים ויובלות”, “סדרי הזמנים והתפתחותם בישראל”, “עיבורים ומחזורים”, וביחוד מחקרו המקיף “דברי ימי העיבור האחרונים” (“התקופה” כרכים י“ד – ט”ז). אולם בורנשטיין אינו מסתגר בתחומי הכרונולוגיה בלבד, הוא מפרסם גם מחקרים היסטוריים, ומתרגם שירים לעברית. כליל תרגומיו – “המלט” מאת שקספיר. לשם ביצוע רעיון־שעשועיו זה – תרגום עברי של “המלט” – למד במיוחד את הלשון האנגלית והגיע בתרגומו לדרגה גבוהה של דיוק.


ד"ר שמואל אברהם פוזננסקי    🔗

בשמו של ח“י בורנשטיין קשור שמו של ד”ר שמואל אברהם פוזננסקי, אחד מעמודי־התווך של חכמת ישראל, מומחה לתולדות הקראים. פוזננסקי, יליד לוברניצה (1864־1922), היה מבאי ביתם הקבועים של ח“י בורנשטיין ונחום סוקולוב, אף שימש מורה לעברית בבית הנ”ס. בהשתדלות רבו וחברו ר' ח“י בורנשטיין, נשלח להשתלם במדעים בברלין, בה למד את הלשונות השמיות באוניברסיטה ויחד עם זה מדעי־היהדות בבית־המדרש הגבוה לחכמת ישראל. בהיידלברג קיבל תעודת ד”ר לפילוסופיה. משם חזר לורשה מוכתר בשני כתרי־מדע, כמזרחן ומומחה לספרות הגאונים ולתולדות הקראים. פוזננסקי פירסם קרוב ל־700 מחקרי מדע בשבע שפות בשדה ההיסטוריה, הספרות, המדרש, הפילוסופיה, הבלשנות וחקר הקראות. אולם לא פחות חשוב היה ערכו כרועה רוחני של עדת ישראל בורשה. בשנת 1897 נבחר למטיף בבית הכנסת לנאורים, מצודת ההתבוללות הורשאית. אותה שנה התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון. נחוץ היה עוז־נפש לא מעט כדי להשתתף כציר בקונגרס זה, למורת רוחם של המתבוללים, בייחוד בשנת בחירתו הראשונה למטיף. כעבור 25 שנים, זמן קצר לפני מותו, נבחר לרבה הכולל של העדה היהודית בורשה. נאמן לעצמו הרביץ את הציונות והתרבות העברית בחוגים שונים של היהדות הורשאית.


פרופ' משה שור    🔗

כמעט כל חוקרי המדע ההיסטורי בפולין – מלבד הנזכרים לעיל – היו מיוצאי גליציה, שהשתקעו בורשה. בראש חבורה זו של חכמי גליציה עמד רבה של ורשה, פרופסור ד“ר משה שור. פרופסור שור עסק בשני ענפי מדע: בחקר אשור ובבל ובחקר תולדות היהדות הפולנית. בחיבוריו המדעיים שמר על המסורת המדעית של מוריו הגדולים, דוד היינריך מילר ואדוארד מאיר מצד אחד ומאיר איש־שלום ואדולף שורץ מצד שני. בעצם הזיווג המוזר של שני ענפי־המדע המרוחקים האלה היה משום שאיפה למיזוג השורש העברי עם הגורל העברי. במחקריו על המשפט והתעודות הבבליים, וביחוד במאמרו בו הגן על מקוריות התנ”ך בפני סילופיו של דליטש נתן שור ביטוי נפשי לשורש העברי, ובחיבוריו על חיי היהודים (“היהדות בפרשמישל עד סוף המאה הי”ח", “ארגון החיים האוטונומיים בפולין” וכו') גילה יחסו לגורל היהודי, שני אלה נתמזגו בנפשו לשלמות לאומית חיה.

כמעט שאין לתאר את שור־המלומד בלי העסקן הלאומי שבו. העסקן העדין והאציל הזה ידע גם להילחם על השקפותיו. כבר ב־1899, כשנבחר, לפי התחרות, למורה־דת בסמינריון הממשלתי למורים בלבוב, לחם על לימוד התנ“ך בלשון העברית וגם ניצח במלחמתו זו. כלוחם מובהק על זכות הלשון העברית הופיע ב־1904 גם ב”אגודת המורים בני דת משה של בתי־הספר העממיים והתיכוניים“, שיסד בלבוב עם פרופסור בלבן וד”ר ברנרד האוזנר. ולעבריות זו, עבריות ציונית חיה, שמר פרופסור שור אמונים כל ימי חייו. בשנת 1923 נבחר למטיף בבית־הכנסת לנאורים בורשה. אמנם מבשר התקופה הלאומית בבית כנסת זה היה ד"ר ש. פוזננסקי, שירש את מקומו של צילקוב המתבולל, מטיף החצר של הדיקשטיינים והנתנזונים. אולם פוזננסקי הציוני, זה חוקר־הקראים המובהק, היה עדיין בחינת אנוס, אנוס על־פי “הדיבור”. למרות רצונו דבקה בו מידת הקראים: עברי, ציוני בתורתו שבכתב, היה כפות בתורתו שבעל־פה, שהורה מעל במת בית־הכנסת. פרופסור שור היה הראשון שהשמיע מעל במה זו, מתוך חופש גמור, דרשות על בנין הארץ, על קרן היסוד, על חלוציות.

היה עוד קו אָפייני לעבריותו של שור. מן הזמן ש“הצפירה” אספה נגהה, רבי הספרות העברית התחילו יוצרים בשפה היהודית, והתרבות העברית נתיחדה בתחום הסתדרות מיוחדת ונמסרה למורים, לתלמידים ולחלוצים. חדלה העברית מהיות “סלון־פעיק” מבחינה ציונית. אולם פרופסור שור שמר אמונים לעברית. כל אסיפת־עם, כל כינוס לאומי, היה פותח בלשון העברית, לא לשם פורמליות, אלא מתוך הכרת צורך פנימי. הלשון העברית נשתלבה שילוב טבעי ואוֹרגני בהשקפת־עולמו הלאומית, שקיבלה שיא בטויה במוסד־התפארת, ״המכון לחכמת היהדות“, אשר עמל כל־כך בבנינו. ברם, פרופסור שור לא הצטמצם בתחומי התרבות בלבד. הוא לא נמנע משום שליחות לאומית שהוטלה עליו. בסינט הפולני או בדירקטוריון של קרן היסוד, ב״אגודת שוחרי האוניברסיטה” או בהנהלת ״צנטוס" – בכל שטחי הפעולה המדינית, הסוציאלית והתרבותית ראינוהו בהוד קסמו האישי, בגודל אחריותו ובמסירותו הרבה. אך לא עמדה לו זכות מפעל־חייו המזהיר: הוא הוציא את נשמתו במאסר, בשטח־הכיבוש הרוסי.


פרופסור מאיר בלבן    🔗

השיטתי והמדויק ביותר בשטח המחקר ההיסטורי היהודי בפולין היה הפרופסור מאיר־שמואל בלבן (1877–1943). בשני פרסים מדעיים – פרס ואולברג מטעם האוניברסיטה הלבובית ופרס ברצ’בסקי של האקדמיה הפולנית המדעית – נכנס לעולם ההיסטוריוגרפיה היהודית, שלב אחרי שלב עלה בלבן בסולם מוסדות החינוך: כעשר שנים ניהל בורשה את סמינר־הרבנים תחכמוני" והגימנסיה ״אסכולה“. ב־1928 נתמנה מרצה לתולדות היהודים באוניברסיטה הורשאית, ב־1929 – מרצה ב״אוניברסיטה החפשית של פולין” וב־1936 – פרופסור שלא מן המנין, יחד עם פרופסור שור וד"ר מ. ברוידה יסד את המכון לחכמת ישראל בורשה. אולם את שיא כוחו היוצר גילה בעבודתו המדעית.

גדולה ירושתו המדעית – כתריסר ספרים ומונוגרפיות ומאות מאמרים מדעיים, פזורים בעתונות ובקבצים עבריים, יהודיים, רוסיים, פולניים וגרמניים. בלבן לא הסתגר בתחומי תקופה, בעיה, מאורע. היסטוריה איננה רק כלכלה או פרעות. היסטוריה היא גורל ויצירה על כל גילוייהם. ועל־כן הוא מעמיק חקר גם על ועד ד' הארצות, גם על תולדות התנועה הפרנקיסטית, גם על החינוך היהודי בימי האבסולוטיזם הנאור (הרץ הומברג), גם על עלילות־דם בפולין, גם על גבורת ברק יוסלביץ, גם על תולדות יהודי גליציה. גם על תולדות הדפוס, גם על שרידי־אמנות היסטוריים של יהודי פולין, ועל אלה נוספו המחקרים רחבי־היריעה ורבי־המשקל על יהודי לבוב (״יהודי לבוב" וקראקא (״תולדות היהודים בקראקא ובקזימיר", פולנית) והמונוגרפיה על יהודי לובלין (גרמנית).

בלבן אינו מסתפק בתיאור כרונולוגי של עובדות, בניתוחן הסוציולוגי והסוציאלי ובהסברתן הפרגמטית בלבד. הוא מחיה את החומר ההיסטורי היבש בתיאור הוי, בציור תמונות מחיי־המונים.

כמלומד שקדן שלח בלבן את ידו בהרבה שטחים היסטוריים והשאיר כמה כתבי־יד רבי־ערך, שלא הגיעו אלינו. יחד עם זה דאג גם לעידוד היצירה ההיסטוריוגרפית מתוך גישה דדוקטיבית נכונה, וכאילו מתוך תחושת־הבאות הדריך את תלמידיו בכתיבת מונוגרפיות על קהילות ישראל בפולין, מבוססות על חומר ארכיוני. יחד עם יוצרו גוּדע מפעל זה בשוֹאת יהודי פולין. בלבן מת אפוף־אגדה של היסטוריון גא ואמיץ, שסירב בימיו האחרונים לסיים תולדות יהודי פולין לפי פקודת גוי טמא…


ד"ר יצחק שיפר    🔗

דמות קורנת ומלבבת במשפחת העסקנים והמלומדים היהודים היה יצחק (איגנץ) שיפר (1884–1943), יליד טרנוב (גליציה המערבית), איש הפעולה המתמדת והטמפרמנט הציבורי הסוער, סינתיזה מופלאה של מחשבה מדעית טהורה ויצר מלחמה פוליטית, ועל כולם – איש־רעים, ידיד־נפש, ששפע הוּמוֹר ואמונה באדם. ב־1919 השתקע שיפר בורשה, לאחר שנבחר ציר לסיים הפולני המחוקק במקום המנוח ד“ר מכס רוזנפלד, ובתרמילו – ותק ציבורי של עסקן, מנהיג מפלגה, עורך ואיש־מדע. מאז עלה שיפר חיש מהר בשלבי סולם הציבוריות הורשאית; הוא תופס מקום מרכזי בתנועה הציונית, מופיע כמרצה ונואם באסיפות אין־קץ, מפרסם מאות מאמרים בעתונות הפריוֹדית, מכהן זמן־מה כראש אגודת הסופרים, משרה רוחו על המחלקה ההיסטורית של ייוו”א, מנהל את ״בית האקדמאי היהודי״ בפראגה של ורשה, מנהל את קרן היסוד בפולין אחרי עלות מחבר השורות האלה לארץ־ישראל. במרכז עבודתו הציבורית של שיפר, ציר־הסיימים הפולנים עמדה פעילותו הפוליטית. כאיש מצפון ידע שיפר להילחם בעקשנות על השקפותיו בפני יריביו החיצוניים והפנימיים. תקופת צירותו בטיים היא מגילת־זוהר של מאבק לאומי והגנה על כבוד האומה. כנואם מפואר, מהיר־מחשבה ושנון־לשון, ידע לא רק להדוף בעוז את התקפות הריאקציה הפולנית. אלא גם להילחם בתוך ה״קוֹלוֹ" היהודי באותם הציונים, ששאפו לכפות על הנציגות הפרלמנטרית היהודית בפולין פוליטיקה של הסכם עם הריאקציה הפולנית.

אך עיקר כוחו והשפעתו היוצרת של שיפר נעוצים בתחום המדע. בשדה המחקר ההיסטורי הופיע כאיש הניתוח הנועז והאינטואיציה המדעית. כבר באחד מחיבוריו הראשונים, ״ראשית הקפיטליזמוס אצל יהודי המערב" (והוא אז בן 22!). מתבלטים ידיעת מקורות, עצמאות מחשבה, היפוֹתיזות מדעיות. קוי־סקירה רחבים, אך גם התמודדות עם בני־סמך בחקירת הכלכלה היהודית (זוֹמבּרט!) והתקפה על הגזענות הגרמנית.

שלב חדש של עליה מדעית הוא ספרו ״מחקר על היחסים הכלכליים של היהודים בפולין בימי הבינים“, שזכה לפרס האוניברסיטה הלבובית (1911). המחקר מפליא ברוחב יריעתו (מגיע עד שנת 1500). בניתוח מדעי יסודי ובעומס המקורות והתעודות ההיסטוריים. אך לנגד עיניו ריחפה מטרה יותר קוסמת – תורת הכלכלה היהודית בכל ארצות העולם ובכל רציפותה ההיסטורית. רק ב־1930 נתמלאה חצי תאותו: בגעש חייו הורשאיים העמוסים סבלות־ציבור ומלחמות פוליטיות הוא מפרסם את ״תולדות הכלכלה היהודית” שלו, ספר־מופת רחב־יריעה וגדוש־תוכן, שהרצאתו מסתיימת בשנת 1750. בספרו זה הוא מרחיק לכת לא רק מאבות ההיסטוריוגרפיה היהודית, שלא החשיבו (גרץ) או לא הבליטו למדי (דוּבנוב) את הגורם הכלכלי סוציאלי ולא רק משור ומבלבן, שהצטמצמו בתחום היהדות הפולנית, אלא גם מגיאורג קרו, שההיסטוריה החברתית והכלכלית שלו מסתיימת במחצית המאה הי"ד.

בד בבד עם התעמקותו בחקר הכלכלה היהודית, נושא שיפר את לבו גם לחקר התרבות היהודית בימי־הביניים, ופירות חקירותיו ומסקנותיו מצטרפים לספר רב־ערך על ״תולדות התרבות של היהודים בפולין בימי הבינים" (1926). ולפניו ואחריו מפרסם הוא את ספרו החלוצי ומניח־היסוד על ״תולדות האמנות התיאטרונית והדרמה" בשלושה כרכים (1923, 1927, 1928), ובין ספר לספר מפזר שיפר ביד רחבה מאות מאמרים ושולח דברו מעל כל הבמות המדעיות ומפרסם מחקריו בכל האנציקלופדיות היהודיות ומפליא קוראיו במחקריו על הפילולוגיה היהודית ועל מבנה ועד ארבע הארצות וכו' ומפרסם ספרו על ״היהודים בפולין הקונגרסאית בימי מרד נובמבר" (1932), ובינתים הוא מוציא לאור, ביחד עם אריה טרטקובר וא. הפטקה, את ״היהודים בפולין המשוחררת" (2 כרכים), בהם הוא משתתף כעורך ומחבר־ערכים, ובינתים הוא מדבר על־פי הזמנת הקהילה הורשאית ספר על ״תולדות המסחר היהודי״ המונה סך הכל 800 עמוד בערך, ובינתים… באה השוֹאה. שיפר לחם עדיין בגיטו ביאוש ובחוסר־האונים. שמו חתום עדיין על המברק הראשון מורשה לארץ, שהודיע על מרד הגיטו, עד שגורש ונרצח באחד ממחנות ההשמדה.


ר' מנחם שטיין    🔗

עם חכמי ורשה בשטח ההיסטוריה העתיקה נמנה ד“ר מנחם שטיין, יליד טורקה שבגליציה (1943–1891), ד”ר לפילוסופיה ומוסמך לרבנות. ב־1920 עבר לורשה ונתמנה מרצה להיסטוריה יהודית, פילוסופיה ומדרש במכון למדעי היהדות. הוא פירסם הרבה עבודות מדעיות ומהן: ״הפירושים האליגוֹריים של פילוֹן האלכסנדרוני" (1929), ״עולם החי בתורה ובתלמוד" (1932), ״אמנות התיאור של יוספוס פלביוס" (1929), ״המדרש ההלניסטי" (1929). ״ביקורת המקרא בספרות ההלניסטית המאוחרת" (1935). ״הרמב“ם – האריסטו היהודי” (1937), ״פילון האלכסנדרוני" (1937), ״דת ודעת" (1938) ועוד. שטיין תירגם לעברית את כתבי יוסף פלביוס, פילון האלכסנדרוני וקיקרו.

בימי הכיבוש הנאצי השתתף כמרצה בפעולה התרבותית של מחתרת הגיטו הורשאי, בתנאי־האימים וסיוט־הדמים של המשטר הנאצי הרצה על סוקרטס, אריסטו ועל הרמב"ם. בימי הגירוש הוגלה ונרצח באחד ממחנות־ההשמדה של לובלין.

בין שאר המלומדים שיצרו בזמן האחרון בורשה יש להזכיר את הד“ר אברהם וייס, ד”ר ישראל אוסטרזצר וד“ר משה גוליגר, כולם מרצי המכון למדעי היהדות. יוצאי גליציה. ד”ר א. וייס, מומחה בספרות התלמוד, פירסם כמה ספרי־יסוד במקצוע זה: ״לקורות התהוות הבבלי" (תרפ"ט), ״התלמוד הבבלי בהתהוותו הספרותית" (תרצ"ז) ועוד. ד“ר י. אוסטרזצר מרצה לתלמוד ולספרות העברית בימי־הבּיניים חיבר מחקרים על המשפט התלמודי ותירגם את ״ספר צוואות השבטים” (תל־אביב, 1937). ד"ר משה גוליגר פירסם מחקרים על השפות השמיות ויסודותיהן הדקדוקיים.


נח פרילוצקי    🔗

רבים היו בורשה האישים הדגולים שחרשו את שדה המדע היהודי ושיכללו איש־איש במקצועו את היכל המדע הישראלי. החיים הגועשים והסוערים של ורשה היהודית, שהעמידה בפני האינטליגנציה היהודית תביעות ציבוריות דחופות ובלתי־פוסקות, גרמו לכך שרוב אנשי־המדע נטלו על עצמם גם את עול העסקנות הפוליטית והציבורית. כזאת היתה דרכם של רוב אנשי־המדע היהודים בפולין. אחת הדמויות הטיפוסיות ביותר מבחינה זו היה נח פרילוצקי (1882–1944). עורך־דין, איש מפלגה, לוחם פוליטי, עתונאי, נואם ומרצה, עורך, שתדלן, חוקר ספרות, תיאטרולוג, חוקר דיאלקטים פולקלוריסט, אספן של ערכי ספרות עממית וכו‘. פּרילוצקי, עתיר־הכשרונות, פורר כוחותיו, פיזרם על שבעה ימים; בלבו נאבקו הרבה יצרים, געשו הרבה סערות. אולם על כולם כיסתה אהבתו הגדולה לאידיש. פרי אהבתו זו היו הרבה ספרים ומחקרים על הדיאלקטולוגיה היהודית וה״פולקלור היהודי“. הוא הראשון קבע את ההבדלים הפונטיים בין הדיאלקטים היהודיים השונים ומיין אותם לפי שלושה גושים גיאוגרפיים רצופים: אידיש־מערבית (גרמניה, אוסטריה, מורביה והונגריה), אידיש תיכונית (רוב פולניה הקונגרסאית וגליציה, ואידיש־מזרחית (ליטא, רוסיה הלבנה, אוקראינה, ורומניה); קנה לו שם בספרות היהודית על־ידי גילוי ״ספר הרפואות” של הרופא משה מרקוזה; אסף שפע של שירים עממיים בהיגוּים הלוֹקלי; יחד עם שמואל להמן (יליד ורשה, 1886–1940) הוציא קבצים ״לפולקלור פילולוגיה ותולדות התרבות היהודית“; יחד עם ד”ר מקס ויינרייך וזלמן רייזין יסד דו־ירחון, ״הפילולוגיה היהודית". בצורת ספרים הוציא את מאמריו על התיאטרון היהודי ושחקניו, על ריב הלשונות וכו’. היה מראשי הסקציה הפילולוגית של ייוו"א.

עד שבאה סערת־הדמים. נח פרילוצקי נפל על משמרתו, עטור זר־קדושים עם מיליוני אחינו־קדושינו.


ד"ר עמנואל רינגלבלום    🔗

את מפעלם של פרופסור שור, פרופסור בלבן וד“ר י. שיפר בשדה ההיסטוריוגרפיה היהודית בפולין המשיכו שלושה היסטוריונים: ד”ר עמנואל רינגלבלום, ד“ר יעקב שאצקי וד”ר רפאל מהלר. רינגלבלום (1900–1944) ירש מיצחק שיפר, מדריכו ומאשרו במעגלי המדע ההיסטורי, את יחס השלילה לתורה לשמה, למדע קבינטי מסוגר ומופרש מן החיים; כמוהו העמיד את עצמו לרשות הציבור. הוא עבד עד סוף ימיו הקצרים והטרגיים במערכות ״פועלי־ציון שמאל" כמחנך ומדריך הנוער והאינטליגנציה הפועלית בפולין. רינגלבלום הגיע לורשה ב־1920, שמע תורה באוניברסיטה הורשאית מפי הרקטור הפרופסור יאן קוכנובסקי ודקן המחלקה ההומניסטית מרצלי הנדלסמן: ב־1927 סיים בה חוק־לימודיו מוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה.

מגוּונת ונמרצה היתה פעולתו הציבורית בורשה: הרביץ השכלה בשיעורי־ערב לפועלים, ערך את הבטאון „פֿאָלקס־הילף" של קופות גמילות־חסדים, השתתף במדור ההיסטורי של ייוו“א הוילנאי והורשאי, אירגן חוג אקדמאים צעירים לחקר היסטוריה, שהוציא בעריכתו את הקבצים ״יונגער היסטאריקער” (1926 ו־1929) ו״בלעטער פאר געשיכטע" (1934 ו־1938); השתתף בהנהלת אגודת הסופרים, האגודה המקצועית של מורי בתי־הספר התיכוניים היה ממנהיגי תנועת איקו“ף (אידישער קולטור פערבאנד) בפולין, סייע לפעולה התרבותית של ״האגודה היהודית לידיעת הארץ” ועוד.

ברם, שם־תהילה קנה לו רינגלבלום כהיסטוריון, שהמשיך את המסורת המפוארה של בלבן ושיפר, כמו שיפר, ב״ראשית הקפיטליזם" שלו, כבש לו רינגלבלום מעמד מוצק בחקר ההיסטוריה בחיבורו המדעי הראשון ״יהודי ורשה מימי קדם עד לגירוש 1527״ (1932), שהוצא לאור על־ידי הסניף הורשאי של ״אגודת חובבי ההיסטוריה" בפולין. מחקר זה הוא ספר־מופת בשדה ההיסטוריוגרפיה היהודית בפולין וספר מניח־יסודות בתולדות יהודי ורשה. עיקר חשיבותם של חידושי רינגלבלום, המצוטטים ברובם בספרנו, הוא בזה, שהמחבר גילה לפנינו, על יסוד מקורות ארכיוניים תקופה עטופת־ערפל, שעד אז לא נגעה בה יד ביקרתית־אנליטית של היסטוריון יהודי, ושפך אור על התנאים הכלכליים והיורידיים ועל החיים הפנימיים של היהודים במאזוֹביה, הבלתי־ידועה לנו.

״תולדות יהודי ורשה" היתה ההתחלה. לנגד עיניו ריחפה תמונת היסטוריה כוללת של היהדות הפולנית. כבר בהקדמה הכריז על חלק שני, שבו עמד להמשיך את תולדות יהודי ורשה עד 1795. ואמנם בעשרות מאמרים יסודיים, ממצים, חדשניים – הסיע אבנים מסותתות לבנין. הוא פירסם חיבור על ״תולדות הספר והדפוס היהודי במחצית השניה של המאה הי“ח”, ספר על ״תכניות ונסיונות פרודוקטיביזציה של היהודים בתקופת המלך סטניסלב־אוגוסט“, ״מקורות לתולדות היהודים בפולין ומזרח אירופה” (יחד עם ד"ר רפאל מהלר), מאמרים על ״פנקס חייטי פלוצק“, על מלבושי היהודים בסוף המאה הי”ח, על שמואל זביטקובר, על השתתפות היהודים במרד 1831, על חסידות והשכלה בורשה במאה הי“ח, על הרופאים היהודים במרד 1863 ועוד. הגיעו ימי הזועה של המשטר הנאצי, רינגלבלום מתמסר לפעולה המחתרת בגיטו ורשה. הוא מראשי העסקנים בעזרה הסוציאלית של ג’וינט הוא פעיל בועד לעזרה סוציאלית.Z. T. O. S, עומד בראש ארכיון־המחתרת שנוסד ביזמתו, משתתף בועד הלאומי היהודי ובארגון המרד. אחרי דיכוי המרד הגלוהו הנאצים למחנה־ריכוז, אולם שוחרר משם על־ידי כוחות המחתרת, חזר לורשה והמשיך לכתוב את הפרק האחרון על יהודי ורשה, פרק חיסולם והשמדתם. באחד במארס 1944 שלח יחד עם אדולף ברמן לייוו”א ולפאן־קלוב היהודי באמריקה את המכתב האחרון על הפעולה התרבותית בגיטאות. כעבור שבוע גילה הגסטפו את מקום מחבואו, בחלק הארי של ורשה, והוא יחד עם אשתו ובנו ועוד 35 יהודים נרצחו ב״פאויאק" בעינויים קשים.


ד"ר יעקב שאצקי    🔗

לדור אחרון של מלומדי ורשה היהודית שייך ההיסטוריון ד“ר יעקב שאצקי. שאצקי, יליד ורשה, בעל השכלה גבוהה בפילוסופיה ובהיסטוריה, מי שהיה אסיסטנט להיסטוריה באוניברסיטה הורשאית, תלמידו של הפרופ' מרצלי הנדלסמן – הוא אחד המלומדים המגוּונים והפוריים ביותר של היהדות הפולנית. ב־1922 נשתקע באמריקה. עוד בשבתו בפולין פירסם בעתונים וקבצים שונים שפע מאמרים מתחום ההיסטוריה, הפילוסופיה והספרות. ביחוד הסתעפה והתעמקה פעולתו המדעית באמריקה. הוא פירסם מחקרים ומאמרי־ביקורת רבים על התיאטרון היהודי וקורותיו; על הספרות היהודית הישנה והחדשה; על הלשון היהודית והפולקלור היהודי; על הפילוסופיה (ספרו ״שפינוזה וסביבתו"); על תולדות החינוך היהודי (ספרו: ״הפוליטיקה החינוכית היהודית בפולין מ־1806 עד 1866“, הוצאת ייוו”א 1943), שאצקי ערך והוציא שורת כתבים, מהם ״הפנקס” של ייוו“א, ״שמחת הנפש” של אלחנן קירכהאן, ספר גולדפדן ועוד.

אך שדה־פעולתו העיקרי הוא – ההיסטוריה היהודית, וביחוד תולדות יהודי פולין. בשורת מחקרים ומאמרי־ביקורת ״ללוול והיהודים“, ״היהודים במרד 1831”, ״היהודים במרד 1863“, ״הפוליטיקה החינוכית” (הנזכרת לעיל) מסיע שאצקי אבני־גזית לבנין ההיסטוריוגרפיה של ״היהדות הפולנת“. משום סיכום של כמה עבודות אנו מוצאים במונוגרפיה המקיפה ״היהודים בפולין מ־1772 עד 1914”, שנדפסה בקובץ רב־הכמות ״היהודים בפולין" (ניו־יורק.(1946

לאחר שנתקבלו הידיעות המחרידות הראשונות על מרד ורשה, נתעורר בחוגי ייוו“א הרעיון לתת יד ושם ליהדות ורשה. קהילות ישראל, כמעט ברוב ערי פולין הגדולות או ההיסטוריות – לבוב, קראקא, וילנה, לובלין, לודז', בריסק, פינסק, פשמישל ועוד – זכו למונוגרפיות. אשר לורשה היהודית היה ד”ר ע. רינגלבלום הראשון והיחידי שפירסם – כפי שנזכר לעיל – מונוגרפיה בשם ״יהודים בורשה“. ברם מצוה זו מסתיימת רק בתולדות המאה הט”ז. לפי הצעת ייוו“א נטל ד”ר שאצקי על עצמו את חיבור ההיסטוריה של יהודי ורשה עד ימי חורבנם. עד עתה פירסם את שני הכרכים הראשונים של ״תולדות יהודי ורשה" (מראשיתן ועד 1863). יצירה מונומנטלית זו מבוססת, כמו כל עבודותיו ההיסטוריות, על חומר שאוב מארכיונים ממשלתיים פרטיים, כמו־כן על כל הספרות העשירה השייכת לתולדות היהדות הפולנית.


ד"ר רפאל מהלר    🔗

לקבוצת המלומדים הצעירים שפעלו בורשה שייך גם ד“ר רפאל מהלר, יליד סנדז החדשה שבגליציה. אחרי גמרו את האוניברסיטה בוינה ב־1922 חזר לפולין ועסק בהוראת היסטוריה בגימנסיות בלודז' ובורשה. הוא אירגן חוג היסטוריונים צעירים, רובם מחוגי ייוו”א, וערך כלי־מבטא ״יונגע היסטאריקער" (2 כרכים) ו״בלעטער פאר געשיכטע" (2 כרכים). במאמריו חקר ביחוד את תולדות היהודים בפולין, התפתחות הכלכלה היהודית והתנועות הדתיות־חברתיות בהיסטוריה היהודית. ב־1937 יצא לארצות־הברית. כאן חידש את קשר הקודמים עם ייוו"א, כחבר הנהלת המחלקה להיסטוריה של המוסד; נתמסר לפעולה מקצועית (הוראת היסטוריה במוסדות חינוך גבוהים) וציבורית (סגן יושב ראש של ועד הסופרים היהודים ועוד).

כל פרסומיו המדעיים שייכים לתולדות יהודי פולין, יחד עם רינגלבלום המנוח הוציא ״מקורות לתולדות היהודים בפולין" (פולנית ואידיש 1930). ב־1942 פירסם את חיבורו ״המלחמה בין השכלה וחסידות בפולין״ ניו־יורק, הוצאת ייוו“א. ב־1946 פירסם בקובץ הקולקטיבי ״יידן אין פוילין” את המונוגרפיה המקיפה שלו: ״יידן אין אמאליקן פוילן“. מונוגרפיה זו, בכמה הוספות והשמטות, הופיעה בעברית בשם ״תולדות היהודים בפולין” בהוצאת ספרית הפועלים, 1946.


״הצפירה"    🔗

הריכוז הגדול של יהודים מכל הסוגים בעיר הבירה הפולנית ממילא גרם לכך, שורשה היתה למרכז העתונות העברית והיהודית. חלוץ העתונות העברית בפולין היתה ״הצפירה“, שנוסדה ב־1862, על־ידי חיים זליג סלונימסקי, ועלתה בתפוצתה, ואף באורך־ימיה, על כל העתונים העבריים היומיים בגולה. ״הצפירה” היתה במשך עשרות בשנים שם נרדף להשכלה עברית ולמודרניות. עורכה ומיסדה, סלונימסקי, תלמיד־חכם ליטאי, איש תבונה מפוכח וידען בתכונה – קבע את דמות העתון באפיוֹ המתון והזהיר, קוראי ״הצפירה" בשנים ההן היו בעלי־בתים משכילים וחסידים ש״הציצו ונפגעו״ ושאבו את כל ידיעותיהם בהויות־עולם, במדע וספרות מעמודי העתון הזה סקירות פוליטיות ודברי־ספרות, מאמרים על טלגרף ומיטיאורים, חימיה וחשמל, בצירוף כרוניקה והודעות ממשלתיות – זה היה התוכן ההשכלתי של הצפירה" בתקופתה הראשונה. תקופה זו היתה קצרה: הופעת העתון נפסקה אחרי שיצאו 25 גליונות – כשעורכו, סלונימסקי, מוּנה למנהל בית־המדרש לרבנים בז’יטומיר. רק כעבור עשר שנים, ב־1873, נתחדשה ״הצפירה" והתחילה להופיע תחילה בברלין ומקץ שנתיים, ב־1875. בורשה.

אוֹפי העתון נשתנה ותחום השפעתו נתרחב עם כניסתו של נחום סוקולוב למערכת, ב־1879. סוקולוב שימש תחילה עוזר לעורך ואחרי מותו של חז“ס ירש את מקומו כעורך העתון. בשנים הראשונות, שנות חיבת־ציון, המשיך סוקולוב – אם כי בצורה מודרנית יותר – בקו המתינות ובמגמת ההשכלה של קודמו, סוקולוב לא החשיב את חיבת־ציון, ראה בה מעשה־קטנות, ולא נמנע מלגלוג על בעלי־החלומות האוֹדיסאים. ״הצפירה” שימשה עדיין כלי־שרת להפצת ההשכלה והאמונה באמנסיפציה הגואלת. אולם, לאחר הקונגרס הציוני הראשון דבק סוקולוב בכל לבו בציונות המדינית והיה אחד מלוחמיה הדגולים. מאז ואילך היתה ״הצפירה" שופר לרעיון הלאומי, שקולו היה נשמע ברחבי רוסיה ומחוצה לה. הודות לכשרונו העתונאי המזהיר של עורכה. גדל ערכה ומשקלה הציבורי של ״הצפירה", שמעלון פרובינציאלי היתה לעתון פוליטי פובליציסטי רב־השפעה.

סוקולוב ברוך־הכשרונות המגוונים בשטחי הספרות השונים, בעל הסגנון המזהיר ואמן־השיחה פיזר את ילידי־רוחו בעתון בבזבנות מפליאה, קיים בה במה עצמית לסקירותיו הפוליטיות (״דברי הימים"), הקסים את קוראי מאמריו הפובליציסטיים בברק סגנונו ושנינותו (״הצופה לבית ישראל") והשרה על קוראיו רוח טובה של פקחות והומור בפיליטונים שלו (״משבת לשבת") והכניס בכתב־העת המכובד של ח. ז. סלונימסקי הזקן מן הרוח החיה של עתון אירופי.

ועדיין היה חטאו הקדמון – רוח המתינות והזהירות – בעוכריו. בשנת 1905, שעה שהמון בית ישראל נגרף בזרם תנועת־השחרור המהפכנית, וחלק ניכר מן הדור הצעיר נהה אחרי רדיקליוּת כנה או שדופה, לא יכלה ״הצפירה“, המתונה והשמרנית ברוחה, לספק את צרכי הדור וב־1906 נפסק קיומה. מאז חיתה ״הצפירה” חיי־סירוגין, מתפרצת מזמן לזמן ביצר־קיום מסותר לחיים מחודשים. ב־1911 חזרה ״הצפירה" ונתחדשה בעריכתו של סוקולוב, וחזרה ונפסקה ב־1922; ב־1926 קמה שוב לתחיה והאריכה ימים עד 1928, ונסיון אחרון וקצר לחידוש קיומה נעשה ב־1931.

״הדור"    🔗

בתקופה התוססת שקדמה למהפכת 1905 היה מורגש צורך בכתב־עת שיתן ביטוי לרוח הזמן ויוציא את הספרות העברית משגרתה. מטרה זו הציב לעצמו השבועון ״הדור“, שהוצא לאור ב־1901 וב־1904 בעריכת דוד פרישמן. אם כי מטעמים טכניים נדפס השבועון בקראקא היה ספוג אוירת המרכז הרוחני של ורשה. מלבד בוקי בן יגלי, ביאליק, טשרניחובסקי, קלוזנר, ברנפלד ואחרים השתתפו ב״הדור” סופרי ורשה: דוד פרישמן, פרץ, נומברג, שלום אש, הלל צייטלין, יעקב כהן ועוד. ואמנם שבועון זה שנערך בטעם טוב קירב את הקוראים הצעירים למיטב הספרות והמחשבה האירופית והעברית וחינכם חינוך ספרותי אסתיטי, ייתכן שדוקא אסתיטיזציה זו – בתקופה של רדיקליזם רעיוני וחוסר מגמה פוליטית־לאומית ברורה – החישו את קצו של השבועון הספרותי המפואר הזה.


״הצופה"    🔗

באותה תקופה שלפני המהפכה נעשה נסיון להוציא עתון יומי שני בורשה ״הצופה“, שהתחיל להופיע ב־1903, בעריכתו של אליעזר אליהו פרידמן. במידת מה היה עתון זה בגדר חידוש בעתונות העברית היומית. ״הצופה” שאף לבסס את קיומו על יסוד מעשי ולשוות לעצמו אופי אירופי – קבע מדור לכלכלה ופיננסים, פירסם מסות וידיעות פוליטיות של כּתּבי חוץ־לארץ והנהיג שכר סופרים לסופרים ועתונאים. שלא כקודמיו נקט ״הצופה" עמדה ציונית גלויה וסופריו נטלו חלק פעיל בויכוח הסוער מסביב לתכנית אוגנדה. בכל זאת לא יכול ״הצופה" לעמוד בהתחרות עם שני העתונים העברים היומיים האחרים: ״הצפירה" ו״הזמן" (הוילנאי, שנוסד גם הוא ב־1903) ובסערת שנת 1905 המהפכנית פסק קיומו.


כתבי העת השונים    🔗

עתון יומי שלישי – ״היום“, בעריכת י. ח. זגורודסקי, שהופיע זמן קצר בורשה ב־1906, נפסק אף הוא כעבור חצי שנה. המהפכה העלתה על במת החיים כוחות עממיים, את כוחות ההמונים. התנועה הציונית, שנפשה יצאה אחרי ההמונים, הרחיבה את העתונות היומית האידית וביצרה אותה. כמעט כל הסופרים הציונים העבריים התחילו לכתוב גם אידיש. תופעה זו נתפשטה עוד יותר כתום מלחמת־העולם הראשונה. סופרים רבים שהיו כותבים לפנים עברית או אידיש ועברית לא יצאו מאז מד' האמות של הספרות והעתונות באידיש. אט־אט קמה בורשה גם עתונות ציונית־פולנית; בתנאים אלה נתערער יותר ויותר קיומה של העתונות היומית העברית. ב־1925 נעשה בורשה נסיון לחדש את ״היום”, אולם גם הוא לא הוציא שנתו, העתונות הפריוֹדית העברית בורשה הצטמצמה בשבועון ״בדרך", שהופיע במשך שש שנים (1932–1937) בראשונה בעריכתו של י. ל. יעקובוביץ ואחר־כך של מ. טשודנר, וריכז סביבו את האינטליגנציה העברית.

שקיעתה של העתונות היומית העברית לא היתה סימן לירידת התרבות העברית וטיפוחה בפולין. בשנים שלאחר מלחמת־העולם הראשונה חל שינוי בהרכב הסוציאלי של קוראי הספרות והעתונות העברית. היהודים המשכילים הסוחרים האמידים, הבעל־בתיים – רוב מנינם של קוראי העתונות העברית לשעבר – פסקו מלהיות עיקר משענתה; עם ראשית הגברת העליה לארץ־ישראל, אחרי הצהרת בלפור, קם בפולין ובארצות אחרות דור חדש, דור צעיר לאומי, שחרת על דגלו את עקרון ההגשמה, המבוסס על החלוציות והעברית. עבריוּת זו קיבלה את ביטויה החי בדיבור העברי, בחינוך העברי ובהכשרה העברית. הדיבור העברי, שלא היה ידוע כל עיקר לבני הדור הקודם, כבש את החנוך הלאומי והיה תופעה רגילה באסיפה, בחיים חברתיים ואפילו ברחוב. בית־הספר העברי חינך רבבות יהודים צעירים על הספר העברי ועל התרבות העברית. בורשה הופיעה ספרות פדגוגית פריודית: ״תרבות" (1921) בעריכת ד. לוין, ״אפקים" (1932) בעריכת ד“ר זוהר, ״ידיעות מרכז תרבות” (1932) בעריכת יהודה אייגס ו״דבר המורה" (1929–19389) בעריכת אליהו גלמן. מפלגות־העבודה הציוניות, תנועות־הנוער והתנועה החלוצית העשירו את העתונות הפריוֹדית בירחונים ובשבועונים, ובהם תפסה הספרות היפה מקום נכבד על־יד ענינים שבפרובלמטיקה הלאומית, הסוציאלית והחלוצית־ המקצועית (״העובד“, ״החלוץ”, ״העתיד“, ״להבות” ובטאונים אחרים).

גם מסורת הירחונים הספרותיים־המדעיים, שכל אחד מהם היה נסיון להקמת במה קבועה למיטב הספרות היפה, לא פסקה בורשה, הללו היו: ״קולות" בעריכת א. שטיינמן (1923–1924),

“סנה” בעריכת יעקב כהן (1929), ״ראשית" (1932) בעריכת מ. לוסטרניק ואחרים. כל הבמות הללו לא האריכו ימים.

גולת־הכותרת של ספרות־המאספים, שהעשירה את הספרות העברית בערכי־יסוד והחזירה את עטרת היצירה העברית לישנה היתה – הרבעון ״התקופה“. מימות ״האסיף” ו״כנסת־ישראל" לא קמו בגולה העברית מאספים רבי־כמות וגדושי־תוכן כ״התקופה" מיסודו של המו“ל הורשאי, חובב־הספרות הדגול א. י. שטיבל. ״התקופה”, שארבעת כרכיה הראשונים הופיעו במוסקבה הועברה מאז לורשה, וכאן הוצאו לאור בשנות 1920–1927, בעריכת יעקב כהן ופ. לחובר, 19 כרכים שלה, שבהם השתתפו למעלה מ־200 סופרים, משוררים ומלומדים במיטב יצירותיהם.


העתונות היהודית    🔗

ורשה היתה מקום עריסתה של העתונות היהודית החדשה. ב־1823 נוסד כאן על־ידי משכילי ורשה העתון היהודי הראשון „דער בעאבאכטער אן דער ווייכסעל" בעריכת אנטוני אייזנבוים. לאפיזודה היסטורית זו לא היה המשך במשך 80 שנה ומעלה. ב־14 באוגוסט 1905 החל להופיע בורשה העתון הראשון של יהדות פולין בעריכת צבי פרילוצקי.


הנסיונות הראשונים להוצאת עתונים יומיים    🔗

צבי פרילוצקי (1862–1941), יליד קרמנץ, קיבל בבית אביו המשכיל חינוך עברי וכללי, ועם צמיחת חיבת־ציון הצטרף אליה. סייר בערי ווֹהלין, הפיץ את רעיונה ועשה נפשות לתנועה הצעירה. אותו זמן פירסם מאמרים ב״המליץ" ואחר־כך ב״הצפירה" בשבח ישוב ארץ־ישראל. הוא נכנס בפולמוס עם מ. ל. לילינבלום ותבע את עלבונם של הפועלים העברים בבניין הארץ; ביחוד החריפה תגובתו (למעלה ממאה מאמרים) על מאמרי הביקורת על הישוב שפירסם אחד־העם אחרי שובו מנסיעתו הראשונה לארץ־ישראל. פרילוצקי היה חבר אגודת ״בני־משה" מיסודו של אחד־העם, ולפיכך היה משקל למאמרי פולמוס שלו. ב־1900 התישב פרילוצקי בפטרסבורג והשתתף כעוזר קבוע במערכת ״המליץ“; כמו־כן פירסם מאמרים בשבועון הרוסי־יהודי ״בודושצ’נוסט” (עתיד), וב״הזמן“. בשנת 1905 בא לורשה והחל כאן בהוצאת העתון היומי ״דער וועג”. כפי שמעיד הפרוספקט של העתון, היה עיקר מטרתו להפיץ את רעיון ״חיבת־ציון" וחיבה ללשון העברית ולתרבותה. ואמנם היה העתון בעל צביון ציוני, אם כי ספרותי יותר מאשר פוליטי. בעתון השתתפו י. ל. פרץ, פרישמן, ש. אש, ה. ד. נומברג, בעל־מחשבות. ד“ר וורטסמן, א. ל. יעקבוביץ ואחרים. אף־על־פי שהעתון הגיע לתפוצה המכובדת של 15,000 טפסים, נסתבך מבחינה חמרית, ואחרי שהתקיים – בהפסקת־בינים – כשנה וחצי, נסגר בראשית ינואר 1907. ״דער וועג” היה העתון היומי הראשון שהוציא גם תוספת־ערב.

אותה שנה, 1905, התחיל להופיע בורשה גם העתון היומי ״דער טעלעגראף" מיסודו של נ. סוקולוב, בעריכת נחום סירקין, העתון הזה היה יותר בולט בדמותו הציונית, ולמעשה שימש כלי־מבטא להסתדרות הציונית. על אף חותם העריכה הטובה שהטביע עליו מיסדו, לא האריך ימים אף הוא וכתום 5 חדשים נסגר.

לא טוב משל אלה היה מזלו של העתון ״אונזער לעבן“, שנוסד בורשה בשנת 1907 על־ידי ש. הוכברג, בעריכת צבי פרילוצקי ומרדכי ספקטור. גם עתון זה לא יכול לעמוד בהתחרות ה״טאגבלאט” הורשאי, ובסופו של דבר נמכר לראשי המתבוללים, שהוציאוהו בשינוי־שם, ״נייעס“, כמכשיר־תעמולה בבחירות ל״דוּמה” הממלכתית הרוסית. עתון האסימילטורים ודאי לא יכול היה להחזיק מעמד ונסגר, בלי שהוציא חצי שנה לקיומו.

העתון היהודי ההמוני הראשון, שסלל דרך לעתונות יומית מבוססת, היה עתון האגודה (״קאפיקע־צייטונג") ״אידישעס טאגעבלאט" מיסודו של שמואל יעקב יצקן. ב־28 במאי 1906 הופיע הגליון הראשון של הטאגבלאט״ בעריכת יצקן ובהשתתפותם של אברהם גולדברג וא. גווזא. הרוח החיה של העתון היה יצקן, שנתגלה כעתונאי מלידה, בעל סגנון שנון, ישר קו וגלוי־לשון. בתבנית קטנה של רביעית הגליון הכיל כל גליון מאמר קצר וחריף של העורך; מחירוֹ הנמוך של העתון סייע לתפוצתו הבלתי־רגילה, שהגיעה חדשים לאחר היוסדו למספר רקורדי של 70 אלף טפסים. עד מהרה נתברר שהעתון העממי והמצומצם הזה אין בו כדי לספק את הצרכים הפוליטיים והתרבותיים של אלפי קוראים, ויצקן יחד עם האחים נח ונחמיה פינקלשטיין ניגשו להוצאת עתון מוגדל ומורחב: ״היינט".


״היינט"    🔗

בראשית ינואר 1908 הופיע הגליון הראשון של ה״היינט" בתבנית מוגדלת ובמחיר שתי קוֹפיקות. למערכת ה״היינט" נספחו חוץ מן העוזרים הקודמים גם הסופרים הלל צייטלין ודוד פרישמן.

ראשית דרכו של ״היינט" לא היתה צלחה, אולם הודות לזריזותו העתונאית של יצקן, שלא נמנע מלפרסם בו רומנים קלוקלים (״ברשת החטא"), נפוץ ה״היינט" תפוצה עצומה בכל רחבי רוסיה והגיע בשנת 1913, לפני מלחמת־העולם הראשונה, לשיא של 150,000 טפסים. החל משנת 1912 הוציא העתון תוספת שבועית – בטאון רפואי־פופולרי ״דער הויז־דאקטאר“. בראשית קיומו היתה ל״היינט” נטיה יתירה לטריטוריאליזם, אולם כעבור זמן־מה נקט עמדה ציונית ברורה והצטיין עד סוף ימיו ברדיקליות פוליטית וציבורית. בשנת 1920 התאחד ה״היינט" עם העתון הציוני ״דאס יודישע פאלק" (בעריכת י. גרינבוים) בשם ״נייעס פון היינט“. בשורה של מלחמות ציבוריות, אם בתקופת המלחמה במועמד הפרוגרסיבי קוֹכארז’בסקי ובחירת הציר יגיללוֹ בבחירות אל הדוּמה הרביעית, או בשעת המלחמה על הדמוקרטיזציה של הקהילה היהודית, בזמן הבחירות לקהילה הורשאית באותה שנה, או בעת הבחירות לסיים הפולני השני ב־1922 והקמת בלוק המיעוטים – בכל המאבקים הגדולים האלה של היהדות הפולנית נקט ה״היינט” עמדה רדיקלית. ולא פעם נרדף משום כך על־ידי השלטונות.

יחד עם זה שימש ה״היינט" במה לספרות ולתרבות היהודית לכל ענפיהן וגילוייהן. מלבד אבות הספרות היהודית מנדלי, שלום עליכם ופרץ השתתפו בו בקביעות טובי הסופרים והעתונאים העברים והיהודים. כאן פירסם שלום אש את היריעות הרחבות של הרומנים שלו, דוד פרישמן – את הפיליטונים הקצובים, ה. ד. נומברג – את הנובלות; מזמן לזמן קסם מעל דפיו נחום סוקולוב ברשימותיו־שיחותיו המזהירות; ממכתביו העממיים של יוסטמן־איצ’לה שאב הקורא פקחות ותבונה פוליטית. י. גרינבוים וא. הרטגלס, ד“ר יהושע טהון וד”ר י. שיפר התוו דרכים למדיניות היהודית וליווּה בפרשנות פובליציסטית; א. גולדברג וא. איינהורן, מ. קליינבוים וז’יטניצקי, עזריאל קרליבאך וברנרד זינגר – איש איש לפי רוחו ובמסגרת יצירתו – הגיבו על שאלות־השעה האקטואליות; בפיליטונים של יהושע גוטליב, א. ריקליס וי. מ. ניימן מצא הקורא היהודי ברקי־מחשבה, להטוטי־ביטוי. ה״היינט" חינך במשך 40 שנה ומעלה את יהדות ורשה ופולין למלחמה לאומית, לפעולות ציבוריות, להבחנה מוסרית ואסתיטית.

מלבד העתון היומי הוציאה הוצאת ה״היינט" את השבועון ״וועלט־שפיגל" והעתון היומי ״פאריזער היינט" בפאריס. במערכת ה״היינט" הורשאי השתתפו כעוזרים קבועים: א. גוזה (ממיסדי העתון), י. ש. גולדשטיין (״לוסטיקער פּעסימיסט"), ד“ר אברהם גליקסון, המגיה מנחם־מנדל הורביץ, אלכסנדר פרבוֹ, מ. ברנהולץ (מ. סעלים), עורך הדין ש. ל. שורדשרף (ש. שרף) פ. ב. קוטשר (ק. טשער), אברהם קליינמן ועוד. ל״היינט” היה אגף־בית משלו, מכונה רוטציונית ו־8 לינוטיפים.

המפעל פירנס 110 משפחות.


״דער מאָמענט"    🔗

בשנת 1911 נוסד העתון היומי השני בורשה – ״דער מאמענט“. מיסדיו היו: ח. פרוז’נסקי, אליעזר זילברברג, מגנוס קרינסקי וצבי פרילוצקי. גם ה״מאמענט” עמד כל ימיו על המשמר האינטרסים הלאומיים והחברתיים של יהודי פולין. העתון הגיב בתנופה רבה ובלהט פובליציסטי על כל המאורעות הפוליטיים החשובים, הכלליים והיהודיים, על כל המצוקות והפורעניות שבאו על ישראל, והתריע על כל תקלה ועל כל ליקוי בחיים הציבוריים. מסביב למאמענט" התרכזה קבוצה של סופרים ששירתו באמונה, במשך 30 שנה את הציבוריות היהודית. בין סופריו הקבועים היו: עורך העתון צבי פרילוצקי, הפובליציסטים הלל צייטלין, נח פרילוצקי, ש. י. סטופניצקי, ש. הירשהורן, ש. ביבר, י. הפטמן (עמנואל). הסופרים והפיליטוניסטים – ה. ד. נומברג, ב. קרליניוס. ב. יאושזון (עבר אחר־כך ל״היינט"), ש. ינובסקי ההומוריסט יוסף טונקל ואחרים. כמו ה״היינט" התבסס גם ה״מאמענט" על קהל של קוראים קבועים והגיע. לפני מלחמת־העולם הראשונה, לתפוצה של 60 אלף טפסים ובימי ששי – 90 אלף טפסים. בכל זאת לא היתה מידת תפוצתם של שני העתונים האלה יציבה, וההתחרות ההדדית, שלא תמיד נשארה בתחומי הנימוס העתונאי, הכריעה את הכף מדי פעם בפעם לטובת העתון האחד או משנהו.

אם מבחינה ספרותית ואינפורמטיבית־עתונאית לא היה הבדל ניכר בין שני העתונים, הרי מבחינה אידיאולוגית היה ההבדל גדול. בניגוד ל״היינט" הלוחם לציונות, שימש ״מאָמענט״ ביטוי מקובץ להשקפות שונות בשאלות פוליטיות. בצדו של צבי פרילוצקי, הציוני הותיק והנאמן, יצגו נח פרילוצקי (בנו), שמואל הירשהורן, ש. ביבר וה. ד. נומברג את הפולקיזם והאידישיזם האידיאולוגי: הלל צייטלין, הדתי, הסתייג כל ימיו מציונות ברורה ומפורשת; בשטח החברתי שימש ה״מאמענט" כלי־ביטוי לאינטרסים של בעלי־הרכוש ושל העובד גם יחד. בתחום המדיניות הציונית נטה ה״מאמענט" ל״מדיניות ההסכם" של ד“ר ל. רייך, בניגוד ל״היינט” שנקט בקו המדיניות הלוחמת של גרינבוים. בשנים האחרונות לפני השואה העמיד המאמענט" את עצמו לשרות הרביזיוניזם.

הוצאת ה״מאָמענט" הוציאה מלבד העתון היומי: עתון־צהרים ״רדיו" (החל מ־1929), ״ספורט־צייטונג“, ״מארגן־צייטונג”, ״הויז־פריינט" ועוד. ל״מאמענט" היה אגף־בית משלו, 2 מכונות רוטציוניות, 6 לינוטיפים.

העתון פירנס למעלה מ־100 משפחות.


״יידישע טאגבלאט״    🔗

מלבד ה״היינט" וה״מאמענט“, עמודי־התווך של העתונות הורשאית, הופיעו בורשה עוד ארבעה עתונים יומיים, והם: הבטאון של ״אגודת־ישראל”, יידישע טאגבלאט“. בתחילה הופיע ב־1916 בשם ״דאס יידישע ווארט”, אחר כך בשם „דער יוד" והחל מ־1929 עד פרוץ המלחמה בשם ״דאס יודישע טאגבלאט" בעריכת דוד פלינקר, א. מ. רוגובי וא. ב. אקרמן. מעוזריו הראשיים היו: וולף ליפסקר, ד“ר הלל זיידמן, ד”ר השל קלפפיש, הרב שמשון שטוֹקהמר, משה מרק (פרגר), בנימין מינץ, שמואל רוטשטיין (שלשתם בארץ). שמואל נדלר33.


“פאלקס צייטונג”    🔗

ב־1916 התחיל להופיע בורשה בטאון ה”בּוּנד” – ״לעבנספראגן“, שהפך לעתון יומי, ב־1918. בקביעות יחסית הוציא ה”בּוּנד” את העתון ״פאלקסצייטונג” בשנת 1921, שבשינוי שם, אונזער פאלקסצייטונג" ונייע ״פאלקסצייטונג", המשיך את קיומו עד היום האחרון. עורכיו היו: ול. מדם וביינוש מיכליביץ' (י. איזביצקי). מעוזריו הראשיים היו יוסף לשצ’ינסקי־כמורנר, י. פאט, ב. שפנר, ול. קוסובסקי, עמנואל נובוגרודסקי, ג. זיברט, סופיה דובנוב־ארליך, לויק הדס.


״אונזער עקספרעס"    🔗

כעתון יומי בלתי־מפלגתי הופיע ״אונזער עקספרעס" (נוסד ב־1927) בעריכת לזר כהן (עורך ״לאדזער פאלקסבלאט" לשעבר; מת בימי המלחמה בשנחאי). העתון היה מיועד בעיקר בשביל הקורא ההמוני. עוזרו הראשי היה אלחנן צייטלין, שחלה בגיטו בזמן הגירוש ומת בדצמבר 1942. המשתתפים הקבועים בעתון היו: משה זילבורג, עורך הדין בורנשטיין, ל. ביין, משה נודלמן, אליהו לרמן (“פינטלה יוד”), י. רייזפדר, מ. קיפניס.


״דאס ווארט"    🔗

הצעיר בעתונים היומיים היה עתון ״פועלי־ציון־התאחדות“, ״דאס ווארט”, שנוסד בשנת 1933 בעריכת ד"ר יעקב הלמן. ראשי המשתתפים היו: נ. קנטרוביץ, ל. שפיזמן, ו. רוֹמנובסקי, פ. אופוצ’ינסקי, המשורר יחיאל להרר (המגיה של העתון). א. פשפיורקו, הרצל ברגר, צבי קרוי, מרדכי הלטר, מ. ב. שטיין (ארבעת האחרונים בארץ).

מרובת גוונים היתה העתונות היהודית השבועית והחדשית בורשה, שלא תיספר מני רוב. עתונות זו הקיפה את כל זרמי הציבוריות וענפי הכלכלה, הספרות והאמנות. בשנת 1938 היו קיימים: השבועון הספרותי ״ליטערארישע בלעטער" בעריכת נ. מייזל ומ. זילבורג, ״וואכנשריפט" בעריכת י. פאט, ״ספארט צייטונג“, ״איין ריידנדיקער פילם” של אלתר קציזנה, ״טעאטער־וועלט“, ״ביכער נייעס” בהוצאת ״קולט־בוך" ועוד.

העתון היומי הראשון, שדגל בלאומיות היהודית ונלחם לאינטרסים הלאומיים של היהדות הפולנית, היה העתון Przeglad Codzienny, שהופיע בשנת 1913 בורשה, בעריכת סטניסלב מנדלסון (חתנו של נחום סוקולוב). עתון זה קם בתקופה הסוערת של ה״בויקוט", – החרם על הכלכלה היהודית – שהוטל על־ידי האנדציה על יהודי פולין אחרי בחירת יאגיללו אל הדוּמה הממלכתית. העתון, שהיה קיים עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, יצר בפולין הקונגרסאית את המסורת של עתון לאומי לוחם.


״נאש פשגלונד״    🔗

ב־1917 יסד יעקב אפנשלק את "Nowy Kurjer, וב־1923 הניח יסוד לעתון הנפוץ ביותר בפולין “Nasz Przeglad. חברי המערכת היו: יעקב אפנשלק נתן שולבה ושאול וגמן, העתון היה ציוני ברוחו ובלתי־תלוי, גילה נטיה לזרם ״עת לבנות” ושיקף את הדעות והאינטרסים של המעמד הבינוני. בשנים האחרונות גדלה והלכה תפוצת העתון הזה והגיעה לרבבות חותמים וקוראים. סיבת התפוצה המוגברת היתה: מצד אחד הצטרפותם של חוגים בורגניים שהתיאשו מן ההתבוללות ועברו אל המחנה הלאומי, ומצד אחר: צמיחת אינטליגנציה יהודית, שרבים מבניה למדו במוסדות־חינוך פולניים או התחנכו על התרבות הפולנית והיא נעשתה להם עיקר, בעתון השתתפו בקביעות. נוסף לעורכיו, פרופיסור מ. בלבן, מייצ’יסלב צנטרנשוור, ברנרד זינגר, יאנוש קורצ’ק, הסינטור פ. רוטנשטרייך, פלוריאן סוקולוב (בנו של נחום סוקולוב), שמואל הירשהורן, ו. פינקלשטיין, מ. מיזס ואחרים, השתתפו בו גם פולנים, כגון פרופיסור בודואן דה קורטנה, ו. רזימובסקי ועוד.

השפעתו של נאש פשגלונד בקרב האוכלוסיה היהודית היתה ניכרת למדי מצד אחד נמשכו בהשפעתו אל הציונות חוגים רחבים שהיו לפני כן רחוקים מן הרעיון הלאומי, ואילו מצד אחר היה העתון גורם ציבורי מחנך לקראת הפולוניזציה של הציבור היהודי, שתהליכה היה מוגבר מאד בדור האחרון. בעתון זה פורסמו בהמשכים יצירות ממיטב הספרות העברית והיהודית (מנדלי אופטושו, זינגר ועוד). כאן נדפס חיבורו של פרופסור י. קלוזנר, ״ישו הנוצרי", בתרגומו של בלמונט. ההדפסה הופסקה באמצע בלחצו של החשמן קאקובסקי, שראה בחיבור פופולרי זה משום פגיעה בנצרות. בהוספה לילדים "Maly Przeglad״ פירסם עורכה של ההוספה, יאנוש קורצ’ק, פניני־יצירה בספרות לילדים.

באותו זמן הופיעו בורשה עתונים יהודיים אחרים בלשון הפולנית: "Opinja״, שבועון של ציונים כלליים בעריכת משה קליינבוים (סנה), שבועון לעניני נשים “Ewa,, (חוה) בעריכת פאולינה אפנשלק, ודו־שבועון Jerozolima Wyzwolone” " בטאון הרביזיוניסטים, בעריכת ד”ר שטרסמן.

בשטח המו“לות העתונאית הפולנית היהודית יש להרים על נס את פעולתו של ד”ר יוסף דוידזון (מת בתל־אביב) שהוציא לאור את”Nasz Kurjer” (1920–1923) ו־ Nowe Stowo (1931).


״אחיאסף"    🔗

בשדה הספרות העברית תפס המרכז הורשאי מקום בראש בשטח המו“לות. בשנת 1893 נוסדה על־ידי עסקני ״מנוחה ונחלה”, אליעזר קפלן, זאב גלוסקין מתתיהו כהן ועורך־הדין בוריס סטבסקי, חברת ״אחיאסף" (התקיימה עד שנת 1923). אחד העורכים במפעל הזה היה אחד־העם, שהשפיע ברוח השקפתו היהודית גם על פעולתה של הוצאת ״אחיאסף“: הוא הסתייג מספרות לשמה. ושאף בעיקר להוציא ספרים שהיו מכוּונים להעשיר את המחשבה הלאומית. חברת ״אחיאסף” הוציאה קרוב למאה חיבורים מסוגי־ספרות שונים וביניהם: דיואנים ויצירות נבחרות של משוררי ספרד (ר' יהודה הלוי, ראב"ע. ר' יהודה אלחריזי, רב האי גאון ועוד), ספרות מדעית מקורית – ״דעת אלוהים" ו״תולדות הרפורמציה הדתית" לד“ר ש. ברנפלד, ״על פרשת דרכים” (ד' כרכים) לאחד־העם, מונוגרפיות (על צונץ, ר' זכריה פרנקל), ספרות מדעית מתורגמת (״ספרות ישראל" לשטיינשניידר, ״התורה והחיים" לגידמן, ״ירמיהו הנביא" ללצרוס, ״תולדות השלמת האדם" לליפרט ועוד), ספרות יפה מתורגמת (״בירוניקה" לשומכר, ״זכרונות לבית דוד" על־פי רקנדורף בעיבודו של א״ש פרידברג, ״דניאל דירונדה" לאליוט בתרגום של ד. פרישמן, ועוד). מלבד זאת הוציא ״אחיאסף" גם ״לוח אחיאסף" (13 כרכים), את הירחון ״השילוח“, ואת השבועון ״הדור”.

שמונה השנים הראשונות לקיומו של ״אחיאסף" היו שנות־הזוהר בפעולתו המו“לית. הספרים הבלטריסטיים נדפסו ב־3 עד 5 אלפים טפסים. הלוח הראשון של ״אחיאסף” נדפס בשלושת אלפים טפסים ו־2500 נמכרו אותה שנה. לוחות אחדים נדפסו במהדורה שניה. גם ״הדור" נדפס ב־4 אלפים טופס ונמכרו ממנו 3500 . להפצת ספרי ״אחיאסף" סייעה במידה רבה שיטה עממית במכירתם, חוברות־חוברות וסדרות ספרים בחתימה מקודמת מוזלה.

בשנת 1893 נוסדה הוצאת הספרים (ובית־המסחר) ״הצפירה" על־ידי נחום סוקולוב (בהנהלת ב. שימין). החברה, שהתקיימה עד 1911, הוציאה את כתבי שד“ל (״כנור נעים“, ״מחקרי היהדות”), כתבי שי”ר (״תולדות“, ״ערך מלין”) ספרי נ. סוקולוב (״נעורי־הנשר“, ״למרנן ורבנן”) וספרי־לימוד שונים.


בן־״תושיה"    🔗

היקפה ואופי פעולתה של חברת ״תושיה“, שנוסדה בשנת 1896 על־ידי א. ל. בן אביגדור, הוא אברהם לייב שלקוביץ, גיסם של הסופר ופרשן התנ”ך שמואל ליב גורדון ושל המשורר היהודי יהואש עלו על מפעלי המו“לוּת הללו. בן אביגדור, שהיה משנת 1891 מזכיר הסניף הורשאי של אגודת ״בני משה”, הגה את הרעיון להקים בית־הוצאה לספרות העברית המקורית והמתורגמת. בן אביגדור, בעל יזמה וחוש מסחרי, רב־תכניות ומהיר־מעש. ניגש במרץ למימוש רעיונו. הוא התחיל בהוצאת ספריה מיוחדת לספרות בלטריסטית נבחרת. מגמתו היתה להוציא ספרים זולים במחירם ונאים בחיצוניותם. כך הופיעו ״ספרי אגורה“, שהכילו סיפורי בן־אביגדור, פרישמן, פרץ, שירי של”ג ועוד. סיפורו של בן אביגדור, ״לאה מוכרת הדגים", היה כעין סיסמה למגמה חדשה בספרות העברית, כעין קריאה לדמוקרטיזציה והתקרבות לחיי דלת־העם.

בניגוד לאחד־העם, שהמניע בדעותיו ובפעולותיו היה האינטרס של היהדות. קבע בן־אביגדור את מרכז עשייתו בהמוני־העם, שבשבילם וברוחם הוא בא ליצור את הספרות העברית. בחושו המעשי הרגיש, שעל המו“לות העברית להקיף את כל גילויי הספרות העברית ולספק את כל צרכיו הרוחניים של העם. זו היתה אחת הסיבות לפרישתו של בן אביגדור מ״אחיאסף”, שאחד־העם היה בה הרוח החיה, והלך ויסד את חברת ״תושיה" ואת המפעל הנהדר של ה״ביבליותיקה העברית“, שהוכתר בהצלחה מזהירה ופתח תקופה חדשה ורחבת־אפקים במו”לות העברית.

בקביעות ובדייקנות מפליאה הוציאה תושיה" במשך 8 שנים (1898–1907) ״ביבליותיקה עברית" בת 200 ספרים (אלף גליונות דפוס), שהכילו את מיטב הספרות העברית המקורית (קבצי היצירות של ביאליק, ברדיצ’בסקי, פרישמן, טשרניחובסקי, פרץ, אש, י. כהן, שניאור, ברשדסקי, ברנר ואחרים. תרגומי הספרות העולמית, היפה והמדעית (היינה, זנגויל, הוגו, מופסן, ביירוֹן, זוֹלה, קורולנקו ועוד), ספרי־מחקר פּוֹפּוּלריים ומוֹנוֹגרפיות על גדולי האנושות (על אריסטו, שפינוזה, הרמב"ם, רוסוֹ, שלמה מיימון, מאפו, גבריאל רייסר ועוד). בשנת 1910 הוציאה ״תושיה" את הביבליותיקה הגדולה שהכילה 92 ספרים חוסר השיטה בבחירת הספרים, תוכן הספרים שהיה בעיקר מדעי וגם חוסר הבסיס החמרי גרמו לכך שהביבליותיקה, שהוציאה כמה ספרים חשובים שירי ר' שמואל הנגיד, בן־סירה, ספר ״הכוזרי“, כתבי אברהם גייגר, מונוגרפיות על רש”י, הרב מלאדי, ר' ישראל סלנטר), נפסקה באמצע ותכניתה לא נתגשמה בשלמות.

מקום חשוב בפעולת ״תושיה" תפסה גם המו“לות הספרותית־פדגוגית. היא התחילה בהוצאת ספרי־לימוד, והצליחה במפעלה. כך, למשל, נדפסו ספרי־הלימוד של י. ח. טביוב והוצאו ב־ 25,000 טפסים לשנה. בהוצאת הירחון ״פדגוג” בעריכת של"ג ובן־אביגדור ניתן הביטוי העברי הראשון למחשבה הפדגוגית המודרנית בפולין.

״תושיה" הוציאה גם שבועון פדגוגי לילדים, ״עולם קטן", שהיה באותם הימים כליל השלמות מבחינת העריכה, התוכן וההידור החיצוני, ונפוץ באלפי טפסים בכל רחבי רוסיה.


״מרכז" (צענטראל)    🔗

בשנת 1911 נוסדה הוצאת־הספרים ״מרכז" (״צענטראל"), שבה התאחדו החברות: ״תושיה“, ״פרוגרס” (לידסקי וקפלן), ב. שימין ושרברק. המנהל של המחלקה העברית היה בן־אביגדור. תעודתו של ״מרכז" היתה לרכז ולארגן את מכירת הספרים וגם להמשיך את הפעולה המו“לית. ״מרכז” סיים את הוצאת ״הביבליותיקה הגדולה“, הוציא ביביליותיקה לילדים ונוער; ״ניצנים” (100 חוברות), ״פרחים" (250), ״ביכורים" (200), ו״לבני־הנעורים" (300). ביחוד הצליח ״מרכז" (מ־1911 עד 1914) בשדה ארגון ההפצה של הספר העברי, ״מרכז״ סידר ״ספריות“, שנמכרו על־ידי סוכנויות מיוחדות. בזמן מלחמת־העולם הראשונה נפסקה פעולת ״מרכז”, מחמת ניתוק המרכז הורשאי משאר הארצות. גם מיתתו החטופה של בן אביגדור שמת בשנת 1920 בדרכו מאמריקה לפולין, ושל לידסקי, שמת אותה שנה גופה, החישו את קיצו של ״מרכז".

בשנת 1923 נתחדשה פעולתו. המוסד החדש הוציא את ספרית־הנוער ״ברקאי“, את ההיסטוריה המנוקדת של גרץ בתרגומם החדש של ש. ציטרון ד”ר קמנצקי ובן־אורי. החיבור הזה נפוץ בשנים הראשונות ב־7,000 עד 8,000 טפסים. ״מרכז״ הוציא גם את ספר הלימוד היסודי של י. פיכמן ״לשון וספר" (ב־5 חלקים); חלקיו הראשונים נמכרו ב־ 15,000 טפסים לשנה.


הוצאת שטיבל    🔗

לשיא התנופה וההיקף המו“לי הגיעה בורשה – ובשטח הספרות העברית בכלל – הוצאת שטיבל שנוסדה ב־1917 במוסקבה על־ידי אברהם יוסף שטיבל, המצנט הראשון הראוי לשם זה בספרות העברית החדשה. שטיבל (נולד ב־1885 בז’ארקי, מת ב־1946 בניו־יורק) נמשך מנעוריו אחרי רעיון החיאת הספרות העברית כספרות מודרנית, שיימצא בה מיטב היצירה העברית והלועזית ותשמש בית־יוצר לקורא העברי ומכשיר תרבותי־חינוכי לדור הצעיר. רעיון זה היה גם רעיון־שעשועיו של דוד פרישמן. שטיבל התקשר עם פרישמן והפקיד בידו את גורל מפעלו. לאחר ששטיבל נתעשר במסחרו, הקדיש הון עצום להקמת בנין הספרות העברית. במפעלו החדש השקיע שטיבל לא רק סכומי כסף עצומים, אלא גם את כל נפשו ומאודו. את עקשנותו ואהבתו הנלהבת ליצירה העברית. שטיבל ביקש לא רק לעודד את היצירה העברית המקורית, אלא גם להגיש ספרות אוניברסלית לקורא העברי, שמאפס תרגום עברי הוכרח לנוע על־פני ספרויות־נכר, ומכיון שיצא מתחום הספרות העברית לא חזר אליה ודבק בתרבות נכר. לתכלית זו הקים שטיבל בימה ספרותית מונומנטלית, את רבעון ״התקופה” (35 כרכים, מהם יצאו בורשה 19 כרכים) והוציא לאור מאות ספרים מספרות נבחרת, קלסית ומודרנית, מקורית ומתורגמת.


הוצאות ספרים יהודיות    🔗

אחרי מלחמת־העולם הראשונה הגיעו הוצאות הספרים באידיש להתפתחות רבה. בורשה קמו כמה וכמה הוצאות־ספרים ציבוריות ופרטיות. הודות לפעולה התרבותית באסיפות, באולמי־הרצאות ומועדונים והודות לפעולה החינוכית של המפלגות הפוליטיות, שסייעו להעמקת ההכרה העצמית של השכבות העמלות, קם דור צעיר צמא־השכלה, שוחר ספרות יהודית וכללית. הספר היהודי הבלטריסטי והמדעי־הפופולרי חדר אף אל עליית־הגג ואל המרתף, אל בית־החרושת והסדנה. מן המפעלים המרובים הצטיינו ביותר בפעילותם:

״קולטור־ליגע" (נוסדה ב־1921) הוציאה באידיש את הקלסיקונים היהודים (שלום־עליכם, שלום אש), את ההיסטוריה היהודית של ש. דובנוב ואת מיטב הספרות היהודית (נומברג, הורונצ’יק, משה נאדיר, ד“ר שיפר, מקס אַריק ואחרים. היא הוציאה כמו כן ספרי־לימוד באידיש, את הירחון הביבליוגרפי ״ביכער־וועלט” ועוד.

ב. קלצקין הוציא את הקלסיקונים היהודים (שלמה אטינגר, פרץ, שלום־עליכם) ומיטב הספרות החדשה באידיש (לייויק, אופטושו, עוזר גרודזנסקי, מנחם, קציזנה, ראביץ' ואחרים, וכמו כן את השבועון הספרותי ״ליטערארישע בלעטער".

צנטרל – הוציא באידיש את כל כתבי מנדלי מוכר ספרים.

ח. ברזאזא הוציא ספרות יפה באידיש (סגלוביץ', ניידוס, ועוד) וביחוד ספרות יפה לועזית (טולסטוי, סנקיביץ', ז’רומסקי, בז’וזובסקי, ד’אנונציו ועוד).

ספרות יפה בלועזית הוציאו גם המו"לים ש. גולדפרב (א. פרנס, קלרמן, ריימונט, א. סינקלר, מרגריט, ועוד). ל. גולדפרב, מ. רקובסקי, א. גיטלין. ואחרים.

מיוחדת במינה היתה הוצאת־הספרים של ה״אחים לוין־אפשטיין ושותפיהם“, שהדפיסה (החל משנת 1880) בעיקר ״ספרי־קודש”, חיבורים מן הספרות העברית הישנה וספרי־רומ"ל, אשר היו נפוצים במספר טפסים עצום. מלבד ספרות דתית הדפיסה הוצאת־הספרים בשנים האחרונות גם ספרות יפה בעברית ואידיש. הוצאת ספרי־רומ״ל נמשכת על־ידי יורשי הפירמה בארץ־ישראל, וגם כאן הוסיפו עליה שטחים חדשים בשטח הוצאת־הספרים.


אגודת העיתונאים והסופרים ברחוב טלומצקה 13    🔗

מוסד מיוחד במינו, ברוחו ובאפיו היתה ״אגודת העתונאים והסופרים היהודים" ברחוב טלומצקה 13, שחרגה הרבה מגבולותיה של אגודה מקצועית. על אף הניגודים העמוקים בדעות ששררו בין באי האכסניה הזאת (חבריה קראוה בשם ״בּוּדא" – מאוּרה), שבה הסבו לשולחן אחד – בעצם לכמה שולחנות קטנים – ציונים, בּונדאים, אגודאים, פולקיסטים ובלתי־מפלגתיים. קשרו את חברי האגודה הרגשת רעות והכרת היעוד המשותף, והללו עמדו מעל לאינטרס המקצועי. טלומצקה 13 – היתה סמל של אחוה ושיתוף־גורל, כור לדעת־הקהל, ויחד עם זאת משכן הבוהימה הספרותית, פינה אינטימית למשפחת הסופרים. המשפחתיות הזאת היתה מסומלת בתמונה הגדולה של י.ל. פרץ, שהיתה תלויה על הקיר, במקום מכובד.

עֵרים וסואנים היו החיים בטלומצקה 13. האוירה באכסנית־סופרים זו היתה רווּיה ויכוחים ודברי פולמוס, שיחות אינטימיות וזכרונות חברים, מריבות, הלצות וסתם דברי בטלנות, אך שררה בה מידה רבה של סובלנות ודרך ארץ לדעת הזולת. הדבק הנפשי שקשר את כולם היה אהבה למקום ושמירה על כבודו.

טלומצקה 13 היתה כעין מרכז רוחני בזעיר אנפין. מימינה התנוסס הבנין המפואר של בית־הכנסת לנאורים, וסמוך לו הספריה הגדולה שלו והמכון למדעי היהדות. משמאלה, ברחוב לשנוֹ מס' 1. נמצא זמן רב התיאטרון היהודי ״צנטרל“, וממולו – אגודת השחקנים היהודים. כאן נקלטו הידיעות הפוליטיות החדישות ביותר שהובאו על־ידי נתן שולבה, עורך ה״פשגלוֹנד”, או ברנרד זינגר, או על־ידי שיפר עצמו… כאן ניבאו עתידות, חזו חזיוניות ניתחו מאורעות. כאן יזמו תגובות פוליטיות, ערכו קבלות פנים לסופרים ואמנים ידועי־שם שבאו מחוץ־לארץ. כאן נתחברו רומנים ונחרזו חרוזים בפינות שקטות, נבראו בחפזון ידיעות מרעישות בשביל העתונות, סוימו פיליטונים בחצי־עמידה בקצה שולחנות. כאן התבודד עם חסידיו וייסנברג הקנאי הזועם, זולל־הליטואקים; כאן השליט סדרים ביד חרוצה מלך ראויץ', מזכיר האגודה הזריז; כאן הבהיק קגנובסקי הטרזני במגפיו המבריקים; כאן פיזר סביבו יהושע גוטליב רסיסי פקחות אכזרית; כאן השכיל ז. סגלוביץ שזוף־הפנים להתבודד בתוך קהל חבריו; כאן השרה חסד המחשבה והגות פיוטיות המשורר ישראל שטרן; כאן בידח את הקהל מנחם קיפניס בשיריו העממיים, וחיפש נושא בשביל הפיליטון שלו ״פאן מצנס“, כאן טופף שפנר שנון העט בהרגשת עליונות מעמדית. כאן הסתובב ערב, בוקר וצהרים הרשלה הגוץ, כחול־העינים, עם ה״בנטשרל” שלו, המלא וגדוש שירים מנוקדים, כאן קסמה בחן נשיות כובשת קלרה סגלוביץ, כאן הצטנף ליד אחד השולחנות קאווה־וונוילד נעוה הפנים, שנגזר עליו ליצג אסתיטיזם ספרותי, כאן השתולל בשעות תדירות של שכרות איציק מנגר, גדל־המשוררים הפרוע. כאן נתכנסו עשרות סופרים, משוררים, עתונאים, מגיהים מבקרי תיאטרון, שחקנים, וכן אנשי הפרובינציה שרצו להכיר את רבותיהם פנים אל פנים…

טלומצקה 13 היתה הסייסמוגרף של המציאות היהודית. היא רשמה בצורות שונות ובדרכים שונות כל משב רוח חדש, כל שינוי במזג־האויר הפוליטי. לא פעם הושמעו צלילי־נכאים במעון הזה; לא פעם נפלטה אנחה כבדה הובעה הגות קודרת על גורל היהדות…

הפטפוֹן הצרוד של האגודה, שהרקיד זוגות במסיבות האגודה ובפגישות־ערב שונות, כאילו בא במתכוון לפזר בצלילי פוקסטרוט וטנגו את ההגות הכבדה…

ואף על פי כן היתה האגודה – כמו כל יהדות פולין – אופטימית בתוך תוכה, מאמינה, בוטחת…

השעון הגדול של השען אפשטיין, שהיה קבוע בבית שכנגד על־יד הבאר גרטנר, רשם בדיוק מפליא את מרוצת השעות של הגורל היהודי. אך קשה היה לשער כי אלה הן – פעמי הכליון היהודי, שבא כחתף והשקיע בתהום המדלון את היהדות הפולנית על סופריה ואמניה.


 

אמנות יהודית בורשה    🔗


ניצני התיאטרון היהודי בורשה    🔗


כבר בראשית שנות השלושים למאה הי"ט נעשו בורשה הנסיונות הראשונים להקים תיאטרון יהודי או לפחות לערוך הצגות תיאטרון. הנסיונות הללו נתקלו בהתנגדות ראשי-הקהל והמתבוללים: אלה ראו בתיאטרון יהודי מעשה פריצות, ואלה חששו, שמא ירחיקו את הקהל היהודי מן התיאטרון הפולני. הדבר גרם לכך, שרק לעתים רחוקות יכול היה התיאטרון היהודי להציג מחזה על הבמה, אם שיחקה לו השעה והצליח להשיג רשיון מן השלטונות. על אף התנגדותם של ראשי הקהילה קבל דוד טורקוס ב-1939, רשיון להציג 8 מחזות בשפה היהודית. כעבור שנה ניסה דוד האלין להשיג רשיון ל-15 הצגות, אולם בעטיים של ראשי הקהל דחו השלטונות את בקשתו מתוך נימוק, שהצגה יהודית תסכן את קיומו של התיאטרון הפולני. השלטונות הסתמכו גם על התנגדותם של ראשי-הקהל שחששו מפני הפריצות.

ב-1866 הצליחה “להקת בדחנים” ליסד בורשה תיאטרון, תחילה באולם שכור בגז’יבוב, ואחר-כך – בלחץ הסביבה החרדית-חסידית – עברה לרחוב נלבקי. בדחנים אלה היו – לפי השערת ד“ר שאצקי – “משוררי-ברודי” המפורסמים או להקה דומה לה שהיתה מציגה מחזות לא גדולים. השחקנים – מודיע כתב “המליץ” – שיחקו ב”אוהל מועד" בעל 300 מקומות, והציגו מחזות ספוגי הומור וסטירה, וחיצי לעגם היו מכוּונים34 בעיקר כנגד החסידים.

ב-1868 שיחקה בורשה, בככר המוראנובית, להקת שחקנים יהודים בניהולו של אחד בעלאו, שהיה כנראה “מחבּר” המחזות ומנהל התיאטרון. הרפרטואר היה מורכב בעיקר ממחזות תנ"כיים והיה מיועד לצרכי “עמך”. נשים לא השתתפו במשחק: הלשון היתה אידיש מתובלת – מטעמי צנזורה – במלים גרמניות. בשנת 1885 יסד כאן אבי אמנות התיאטרון בין היהודים, אברהם גולדפדן, תיאטרון יהודי, שהיה קיים עד 1887.

עד ראשית המאה העשרים לא היה קיום נורמלי לתיאטרון יהודי בורשה. עיקר המניעה היה באיסור השלטונות לשחק באידיש. “בכל מקום – כותבת אסתר רחל קמינסקי באוטוביאוגרפיה שלה – ציוו עלינו להקפיד על הלשון הגרמנית. מלה יהודית אחת – ומיד דרשו להוריד את המסך; ורק ב-1905 באה הישועה: הותר לשחק באידיש”. שנת 1905 היתה איפוא שנת המפנה לתיאטרון היהודי, שנת חיסול הירושה התיאטרלית של עשרים שנות איסור לשחק באידיש. המפנה היה לא בלבד בביטול הלשון היהודית-גרמנית הברברית, אלא בחידוש-מה של הטעם התיאטרלי, בגישה פּרוגרסיבית יותר לספרות הדרמטית, לתיאור טיפוסים סוציאליים על הבמה וכו'.


תיאטרוני ורשה בראשית המאה העשרים    🔗


בשנת 1909 פעלו בורשה 3 להקות: 1) להקת קומפנייץ, ששיחקה בתיאטרון המוראנובי; 2) להקת אפלברג ורפל, ששיחקה בתיאטרון “אליזעאום”; 3) “הלהקה הספרותית” של אברהם יצחק קמינסקי. העלוב שבתיאטראות היה המוראנובי, בנין-קרשים ללא טיח וסיד, ספק חורבה ספק אורוה. חותם של דלות מרודה היה טבוע על הריהוט, על התפאורה והתלבושת. קהל המבקרים היה מדלת-העם, על שכבותיה הירודות ביותר. מנהלו, קומפנייץ, לא היה שחקן, היה רחוק בעצם מכל אידיאלים אמנותיים ולא דאג אלא לקיים את להקתו ברפרטואר תפל וקלוקל.

גדול במעלה מן התיאטרון המוראנובי היה “אליזעאום”. העשל אפלברג, מנהל זריז ומפוכח, ידע לנהל – יחד עם שותפו רפל – את עסקו, אם כי לא יצא מכלל נימוסי בני דורו ונהג זלזול בשחקנים ובקהל. ואף-על-פי-כן הצליח למשוך אליו את מיטב הכוחות התיאטרליים. בזמנים שונים שיחקו ב“אליזעאום” – מלבד שותפו השחקן הדרמטי רפל ואשתו – גיבור האופרטות ההיסטוריות הזמר אבלמן, הקומיקן הרמן ברמן (יליד ורשה), הטרגיקן רב-הכשרון נתן דראנוב, שחקן האופרטה שמואל לנדוי, שבא אל התיאטרון היהודי מן הבמה הפולנית, זמר האופרטה מישא אפלבוים, אחד מבוני הרפרטואר האמנותי והאירופי בתיאטרון היהודי אייזיק סמברג ועוד. אפלברג, איש-המעשה, שלח ידו גם אל הספרות וחיבר כמה דרמות ואופרטות (“אסתר’קה”, “דוד במדבר”, “הקרבן”). הוא היה הראשון שהנהיג בתיאטרון היהודי תכניות מודפסות. תפקיד מיוחד בתולדות התיאטרון היהודי בפולין מילא השבועון “די טעאטר-וועלט”, שהוצא לאור, ב-1908, על ידי ה. אפלברג.


אסתר רחל קמינסקי    🔗


על שנים אלה עלתה הלהקה של קמינסקי, שהיתה ידועה בשם “הלהקה הספרותית” (חמילנה 9) ונוסדה ב-1907 (פוזרה ב-1909). בלהקה זו השתתפו באותן שנים מנהל הלהקה, אברהם יצחק קמינסקי, אשתו – השחקנית הנפלאה, “דוזה היהודית” אסתר רחל קמינסקי; וכן יעקב ליברט, ז’לאוו ואשתו, וייסמן ואשתו ירמולינה, הרמן סיארצקי וסוניה אדלמן. פאר כל שחקני פולין היתה אסתר רחל קמינסקי, שהיתה אישיות מקורית והשפיעה השפעה עצומה על קהל הצופים. אסתר רחל לא הצטיינה בטכניקה מזהירה במשחק בגיוון אמצעים פלסטיים ובקסם הנשיות, ואף-על-פי-כן הקסימה את הצופים, הסעירה את לבם והזילה פלגי דמעות מעיניהם. כך מתאר מבקר התיאטרון א. מוקדוני את משחקה:

"תפקידה המוצלח ביותר היה בלי ספק זה של ‘מירלה אפרת’. איני מכיר עוד שחקנית שתדע לדבר בלשון שגורה כל-כך, טבעית-מתוקה וצבעונית כל-כך כפי שדיברה אסתר רחל קמינסקי ב’מירלה אפרת'.

"מירלה שלה לא היתה אריסטוקרטית למדי, ואפילו לא בעלת-בית יהודית עדינה ורחבת-לב. מירלה שלה היתה קצת גבירה שעלתה לגדולה, יהודיה קצת פשוטה, יותר בעלת ‘מענה לשון’ וטענות מאשר אם סובלת; היא היתה יותר חמות משתלטת מאשר גברת מזהירה, יותר קרתנית-מיושבת מאשר פריצה קפריסית, יותר קשוחה-עקשנית מאשר נפגעת בכבודה, ובהליכותיה היתה יותר גבר משהיתה אשה.

"בכלל לא הרבתה מירלה שלה להשתמש בהעויות ובתנועות. הילוכה הגאה בראש מורם, הקשתה במקל, כמה קומבינציות במטפחת-האף – זה היה כל ‘משחק הגוף’ של מירלה. אולם כשמירלה התחילה להטיף מוסר: להתאונן ולדבר על אהבת הורים לילדים ועל כפיית-הטובה של הילדים – היתה אסתר-רחל מזהירה. ל’אמירה' זו היו צבעים יהודיים נפלאים. דברניות של דורות, אמהות של דורות, דובבו מתוכה. זה היה באמת מענה-לשון מופלא, ולעתים אני אומר לעצמי, ש’אמירה' כזו צריכה להיות קו מיוחד באמנות המשחק אצלנו. ‘אמירה’ זו הזכירה לנו תחינות, צאינה-וראינה, קו-הישר וספרים קדושים אחרים, שעליהם התחנכה האשה היהודיה במשך דורות.

" ‘מירלה’ הוא שיא תפקידיה. לא היה לה חוש לשמלות, לצבעים ולקוים אולם מירלה שלה היתה לבושה לתפארה, ‘דברנית’ מלאת רוממות, כעין בעל-דרשן גדול בשמלת אשה עמד לפנינו".

בניגוד לבעלה אברהם יצחק קמינסקי המגושם, היתה אסתר רחל כולה לבביות ופשטות, אם למופת באמנות ובחיים: היא קירבה לאמנות את בנותיה, השחקניות הצעירות רגינה (מתה באבּה) ואידה קמינסקי (אשת זיגמונט טורקוב) ובנה הכנר הקומפוזיטור יוסף קמינסקי (כעת חבר התזמורת הארצישראלית).

לא יפלא שאסתר רחל משלה בכיפה בתיאטרון היהודי בפולין ובאמריקה (תפקידיה הראשיים: “חשיה היתומה”, אסתר’קה ב“שחיטה” של גורדין, “תמרה” ב“יענקיל הנפח” של פינסקי, “נורה” של איבסן, “מולדת” של זודרמן ועוד). שתי הופעותיה בפטרסבורג היו לחג אמנותי ונתקבלו בהתלהבות על-ידי מבקרי התיאטרון ומרום-החברה של עיר-הבירה.

יחד עם אסתר רחל הופיע ב“להקה הספרותית” ידיד נעוריה יעקב ליברט, יליד ורשה. ליברט רב-הכשרון לא הסתפק ברפרטואר המחזות השבלוניים של אליל הדור יעקב גורדין, אלא שאף להרחיב את גבולותיו (פינסקי, ליבין) וגם לשוות דמות ותוכן אירופיים לתיאטרון היהודי (“נורה” של איבסן, “למען האושר” של פשיבישבסקי ועוד). משחקו של ליברט הצטיין בעוז של טמפּרמנט ובכשרון דרמטי עסיסי; ביחוד הצטיין ליברט בתיאור טיפוסים המוניים, בגילום הכוחות הסטיכיים של בני-העם הפשוטים, מגושמי-הגוף ועדיני-הנשמה. משאר השחקנים שהשתתפו ב“להקה הספרותית” ובלהקות נודדות אחרות יש לציין ביחוד את הקומיקן הערשל וייסמן, את אשתו רוזה ירמולינה, אשה פשוטה ומחוסרת כל השכלה, בעלת כשרון מזהיר בתפקידי אופי קומיים של נשים מרשעות, את מאניה טרילינג, ילידת35 ורשה, אשתו של השחקן הרמן ברמן, בת-בית ברפרטואר הגורדינאי, וביחוד את לייזר ז’לאזה, השחקן הקומי הגמיש וחד-ההסתכלות, אמן הסיטואציה והתנועה, גדוש-ההומור הסוציאלי.

“הלהקה הספרותית” לא האריכה ימים, ואחרי שהגיעה לשיאה התחילה שוקעת ומתפוררת מבפנים.


האגודה הספרותית והתיאטרון היהודי    🔗


הרעיון של יצירת תיאטרון אמנותי לא פסק מלהעסיק את חוגי הסופרים היהודים. התיאטרון היהודי נמצא בשנים ההן בשפל-המדרגה. בכל התיאטראות בורשה (והוא הדין בערי-השדה) הועלו על הבמה מחזות-שונד מן המין הגרוע ביותר. חבר השחקנים, פרט ליחידים, היו מחוסרי כל השכלה. הקהל היהודי שביקר בתיאטרון היה רובו ככולו “עמך” מחוסר-תרבות, לרבות אלמנטים ירודים ושפלים מן “העולם התחתון”. העתונות היומית לא גילתה התעניינות יתירה בתיאטרון היהודי. עדיין לא נתגבשה דעת-קהל ציבורית. הסופרים הביטו על השחקנים בעין זועמת ונמנעו מלבוא בקהלם.

אולם עד מהרה באה תגובה על מצב-קפאון זה. ב-1909 נוסדה ”האגודה הספרותית הורשאית" כסניף ל“אגודה הספרותית” הפטרסבורגית. העושים והמעשים של האגודה היו הסופרים י. ל. פרץ, ד"ר אלכסנדר מוקדוני (קפל) וּוייטר. תמך ביזמתם ה. נומברג. במידת-מה השלימו איש את רעהו בתכונותיהם. פרץ, החולם הנלהב והמתלהב, התמסר בלב ונפש למפעל החיאת התיאטרון היהודי על-ידי האגודה; מוקדוני היה המומחה בשדה האמנות התיאטרלית, מבקר שנון-עט; וּוייטר השקט והצנוע היה איש הביצוע והמעשה. כדי לתת מעוף ותנופה למפעל נחוץ היה מעמד חגיגי בלתי-רגיל. לשם זה הציע פרץ לסדר אסיפת-הסברה חגיגית באולם הפילהרמונית הורשאית, בהיכל-הקודש של הציבוריות הפולנית. ההצעה היתה נועזת מאד ועוררה חששות ופחד מפני התקפות הלאומנים הפולנים, אולם פרץ עמד על דעתו. ואמנם בינואר 1910 התקיימה באולם הפילהרמוניה הורשאית אסיפה, שבה הרצו ארבעת הנואמים על התיאטרון היהודי ודרכי חידושו. ההרצאות התקבלו בהתלהבות רבה. כעבור שבוע התקיים באותו אולם סימפּוזיון שני על התיאטרון. מן הראוי לציין, שיזמה תרבותית זו נתקלה בהתנגדות לא בלבד מצד השחקנים, שראו במעשה-טיהור זה משום קיפוח פרנסתם וחתירה תחת קיומם; אלא אפילו מצד סופר כנח פּרילוצקי, שלא נמנע מלהטיל חשד ביוזמים בכונות אישיות. גם דוד פרישמן ראה טעם לפגם בהתלהבות המופרזת של חברי האגודה. אולם האגודה לא נרתעה והוסיפה להילחם לחידוש פני התיאטרון.


פרץ הירשביין ולהקתו    🔗


זמן-מה שאף פרץ להבריא את התיאטרון היהודי על-ידי קירוב כוחות חדשים, חובבים צעירים שעדיין לא התקלקלו על-ידי שיגרת התיאטרון המלודרמטי הישן. כך קירב פרץ לתיאטרון את ידידתו הגברת טעא ארצ’ישבסקי (אשתו של הצייר קרטקו), אשה אינטליגנטית, חננית, מעודנת, רבת קסם, ששיחקה באחד ממחזותיו, אולם הופעתה על הבמה הכזיבה את תקותו לחדש את התיאטרון בדרכים אלה.

לאגודה הספרותית היתה נכונה אכזבה גדולה מזו. באותם ימים נתבשרה ורשה על הופעותיה של להקת פרץ הירשבין ברוסיה הדרומית. להקת הירשביין הוקמה באודיסה ב-1908 לפי יזמתם של ח. נ. ביאליק, ב. שפיר, הסטודנט וייסבלט (יוועריטע) ואחרים, כמבשרת זרם חדש באמנות התיאטרון היהודי. בלהקה זו השתתפו סוניה אורלובסקי, לאה נעמי (קוגל), יעקב בן-עמי (שטשירין), לזר פריד, השחקנים המקצועיים וולף זילברברג, אשתו בטי דולסקה, ש. קוטנר ואחרים. ה“אגודה הספרותית” נתקשרה מיד עם פרץ הירשביין ולהקתו והזמינה אולם למשחקי-אורחים בורשה. הלהקה פתחה בהצגותיה ב-26 בפברואר והציגה עשרה מחזות, ביניהם “העיר” של יישקביץ, “שפטל” של דוד פינסקי, “יחוס” ו“עם הזרם” של ש. אש, “גיטו” של היירמנס, “הנבלה” של פ. הירשביין. עצם המשחק והתוכן הסמלי-המיסטי עורר חילוקי-דעות בין המבקרים. על-כל-פנים, המשחק לא מילא את התקוות המרובות שתלו בו חולמי הרנסנס של התיאטרון היהודי. ועדיין לא הרפו סופרי ורשה ומשכיליה מתקותם.


האורות והצללים של התיאטרון הישן    🔗


ורשה רבת האינטליגנציה והמוני-העם שימשה החל מראשית המאה העשרים מרכז-משיכה לטובי השחקנים היהודים. כאן יסדו מישה פישזון וא. י. קמינסקי בשנת 1905 את התיאטרון היהודי “ז’רדן ד’היווער” (גן-החורף) ברחוב חמיילנה; כאן ניהל אותה שנה סעם אדלר את ה“טעאטער נאווי” (התיאטרון החדש) ושיחק בו בפעם הראשונה ב“שודדים” של שילר; כאן הבריק ב-1909 השחקן רב-התרבות והבמאי המובהק מ. ל. מאירסון, הראשון שהעלה בורשה, ב-1910, את “אוֹתלוֹ” מאת שקספּיר (בלודז' העלה אותו זיגמונט פיינמן ב-1909). ורשה קסמה ומשכה כוחות ממרחקים. בשנות 1910–1913 הרבו לבקר בורשה, בתורת “גסטרוֹלרים”, כוכבי-אמריקה ברוכי-הכשרון בוריס טומשבסקי, דוד קסלר, מוריס מושקוביץ, יעקב זילברט, יוליוס אדלר, הסוברטית המצוינת קלרה יונג ואחרים, ברם הזוהר האינדיוידואלי של השחקנים האלה לא האיר ולא חימם את הרחוב התיאטרלי היהודי. להיפך, כמעט כל האורחים האמריקנים הביאו עמם מחזות קלוקלים מן הרפּרטואר הישן, מתוצרת הורביץ, לטיינר וכו'. התיאטרון היהודי בפולין מלפני מלחמת-העולם הראשונה קפא בדלותו הבימתית והוסיף לטפח שוּנד ספרותי, מלודרמה תפלה עם “געזענגע און טענצע”. אמנם זעיר פה זעיר שם ניצנצו נסיונות אמנותיים והועלו מחזות ספרותיים בודדים, אך רוב הציבור מבני “עמך” לא חונך ולא הוכשר לתיאטרון אמנותי יהודי, ובמאים מנוסים ושחקנים בעלי-כשרון כילו את כוחותיהם במחזות-סרק ממין “חינקה-פּינקה” ו“וועלוועל עסט קומפּוט”.

אולם היתה גם ברכה בעמלם. התיאטרון היהודי נעשה למזון רוחני, ללחם חוקם של ההמונים בורשה ובערי-השדה. לאט-לאט הופיעה ביקורת תיאטרלית, צצה ספרות דרמטית מקורית ומתורגמת, נתגבשו ועלו כשרונות דרמטיים ומלודרמטיים. שחקנית כאסתר נרוסלבסקי, למשל, שהופיעה על הבמה כאמנית בינונית, היתה בין-לילה לזמרת הפּוֹפּוּלרית והכשרונית ביותר של התיאטרון היהודי. יש שלפתע פתאום הבריקה שחקנית טרקלינית כפניודי אפשטיין, ילידת ורשה, אשה אפופת אגדות, בעלת עבר הרפתקני. יש ושחקן זה או אחר ניתק את מסורת התיאטרון הישן ועבר ליצירה אמנותית מודרנית. כזה היה אייזיק סמברג, שהתחיל כאמן האופּרטה, ואחר-כך נתעלה בעוז כשרונו הדרמטי (“קידוש השם” של ש. אש, “בלילה בשוק הישן” של פרץ, ב“שיילוק” ועוד). כזה היה גם רודולף זסלבסקי, שהיה במשך שנים מרותק לרפרטואר הישן ואחר-כך התעלה במשחק פסיכולוגי מעמיק (ב“רוחות” של איבסן, ב“אב” של סטרינדברג, ב“המלט” של שקספּיר) ואף הצליח לשבור את הנימה הפסימית בסגנונו ב“טוביה החולב” של שלום-עליכם.

השחקן היהודי ידע להעריך את הלשון העברית והבמה העברית. אחרי נסיונותיו המוצלחים של יוליוס אדלר ואשתו בלודז' הלכו גם וולף זילברברג ורודולף זסלבסקי בעקבותיו והשתתפו בהצגות “הבימה העברית”. ב-14 במאי 1912 שיחקו ב“אוריאל אקוסטה” בורשה, ב-4 ביוני בלודז' ואחר-כך ערכו סיבוב בערים שונות של תחום-המושב.

אור חדש הבהיק לרגע בחיי התיאטרון היהודי הורשאי בשנת 1911 כשעלתה שוב על הפרק שאלת חידוש התיאטרון. התעורר הרעיון לארגן “חברה ספרותית”, שמתפקידה להקים תיאטרון אמנותי יהודי בורשה. על-יד החברה הוקמה “מועצה אמנותית”, שהיתה אחראית לכיוונו האמנותי של התיאטרון. יוזמי הרעיון היו א. וייטר וא. מוקדוני. אברהם פּודלישבסקי, משה פלדשטיין, ד“ר נח דוידזון וד”ר גרשון לווין, נבחרו להיות מיסדי החברה והסכימו לקבל על עצמם את ניהולה. לחברי המועצה האמנותית נבחרו י. ל. פרץ, ש. אש א. רייזין, ה. ד. נומברג, י. דינהזון, ש. רוזנפלד, א. וייטר, ד“ר א. מוקדוני, ד”ר גרשון לוין, ד"ר נח דוידזון ומרדכי ספקטור.

הוחלט שהחברה תהיה בעלת-מניות ותחל בפעולתה רק לאחר שתמכור מניות בסכום של 20.000 רובל. חברי המועצה האמנותית חילקו ביניהם את התפקידים. על מוקדוני הוטל לרכז את הענינים בורשה, וייטר נטל על עצמו הסברה והפצת מניות במרכזי תחום-המושב, על פרץ היה לבקר בפטרסבורג, ושלום אש – בריגה. ואמנם שלושת השליחים יצאו לדרך. בסוף מארס הגיע פרץ לפטרסבורג, לאחר שוייטר עשה בה את כל ההכנות הדרושות לקבלת פניו. ואמנם בפטרסבורג התקיימה מסיבה חגיגית שבה השתתפה שמנה וסלתה של החברה היהודית בעיר-הבירה. יושב-ראש המסיבה היה ש. דובנוב, שפתח בנאום ברוסית. פרץ שדיבר אחריו נאם נאום פולמוסי והתקיף קשה את החברה המקבלת פני סופר יהודי בלשון זרה. המסיבה נכשלה ופרץ שב לורשה במפח-נפש ובידים ריקות. אש יצא36 לריגה, אך שכח בדרך את המפעל שלשמו הלך, והמסיבה שערכו לו הפכה לקבלת-פנים לכבודו. וכך הסתיים בכשלון גמור מפעל, שבו היה תלוי באותם הימים גורלו של התיאטרון היהודי.


“הלהקה הוילנאית” בורשה    🔗


בשנת 1919 הוזמנה לורשה – בהמלצת אסתר רחל קמינסקי – “הלהקה הוילנאית”, שקמה בשנת 1916. אם היתה “להקת הירשביין” נסיון חלוצי שלא הצליח, הרי הוילנאים היו בוניו של התיאטרון היהודי המודרני. הם פרשו לחלוטין מן המסורת של התיאטרון היהודי הישן, התבססו על רפרטואר ספרותי-אמנותי – יהודי וכללי – חידשו והעמיקו את הבמאות ואת הטכניקה התיאטרלית-האמנותית. השחקנים היו ברובם חובבים, שעד אז לא היתה אומנותם בכך. הוילנאים היו: אלכסנדר עזרה, סוניה עלמית, ש.שניאור, נח נכבוש, מתתיהו קובלסקי, ל. קדיסון, ח. שרמן (יהודית), מ. פדר, שלום טנין. אליהם הצטרפו א. מורבסקי, לאה עמי, ז’ילאזו, גרוסברד, בלה בלרינה ואחרים. בורשה נתקבלה הלהקה בהתלהבות על-ידי העתונות והקהל; אולם נסיבות שהיו נעוצות בתנאי החיים בתקופת המלחמה וסכסוכים פנימיים גרמו לפירוד בלהקה וחלק ממנה השתקע בורשה. ללהקה הורשאית נספחו בזמנים שונים מרים אורלסקה (ילידת ורשה), יעקב גרטלר (יליד ורשה), אברהם מורבסקי, קלרה סגלוביץ', יוסף בולוב, יוסף קמין, יעקב וייסליץ. הוצגו מחזות שונים: של הירשביין, וייטר, יושקביץ, בימקו, דימוב, אנדרייב ועוד. להצלחה מיוחדת זכתה הצגת “הדיבוק” בבימויו של דוד הרמן (1920). המחזה הוצג מאות פעמים, ובין קהל צופיו היו יהודים מתבוללים וחסידים ואף נוצרים.

האמנות התיאטרלית בורשה נתעמקה על-ידי רפרטואר חדש, על-ידי תוספת אמנים צעירים. קסם רב הוסיפו לתיאטרון היהודי רחל הולצר, לידיה פוטוצקה וד"ר פאול ברטוב, שחקן בתיאטראות רוסיים, שעבר לתיאטרון היהודי. “הלהקה הוילנאית” בורשה המשיכה ללכת בדרכה והעלתה בשנות 1921–1922 על הבמה את “יום ולילה” של אנ-סקי וקציזנה, “קשה להיות יהודי” של שלום-עליכם, “אוריאל אקוסטה” של גוצקוב, “הסמרטוטים” של לייויק, “הקריקטורות” של יצחק קצנלסון ועוד. אחרי שהלהקה יצאה לסיבוב על-פני ערי פולין וחוץ-לארץ, ואחרי פילוגים וצירופי-כוחות חדשים בין הלהקה הוילנאית (להקת עזרא) והורשאית, חזר חלק מן הלהקה ב-1928 לורשה.


תיאטרון “וויקט”    🔗


בשנת 1926 נוסד על-ידי זיגמונט טורקוב (יליד ורשה) ואשתו אידה קמינסקה התיאטרון “וויקט” (“ווארשעווער יידישער קונסטטעאטער”). זיגמונט טורקוב, שקיבל השכלה דרמטית בבתי-ספר פולניים וגם טעם את טעמה של הבמה הפולנית, השתתף במחזות שונים בהצגות הסיבוב של חותנו אברהם יצחק קמינסקי ברוסיה, והחל מ-1920 בוארשה37, שבה הציג כמנהל התיאטרון “צנטרל” דרמות שונות, ישנות וחדשות. בהצגות אלה כבר הבליט טורקוב את סגולותיו המיוחדות: סיגנוּן הרפרטואר הישן ועיבוד ובימוי חדש ומקורי של המחזות. ב“וויקט” השתתפו: א. דומב, ד. לדרמן, יונס טורקוב, זיגמונט טורקוב, אידה קמינסקה, ד. בלומנפלד, י. גודיק, ש. לנדוי, מ. ליפמן, ואחרים. כשם שטורקוב חתר אל מקורות התיאטרון היהודי וחזר ו“גילה” לפני הציבור היהודי את גולדפדן, כך שאף להרחיב את השביל שהוליך אל הרפּרטואר האירופי והעלה על הבמה את “שבתי צבי” של י. ז’ולבסקי, את “הזאבים” של רומן רולן, את “האחים קרמזוב” של דוסטוייבסקי ועוד. גם “וויקט” לא יכול להחזיק מעמד בכוחות עצמו. הסיבובים בחוץ-לארץ, שנועדו לתיקון המצב החמרי החמוּר, הרבו לערער את קיומו.


“יונגטעאטער”    🔗


ב-1933 קם בורשה נסיון תיאטרלי חדש ומהפכני, “יונג-טעאטער”, בהנהלתו של ד"ר מיכאל וייכרט. עוד ב-1922 ניסה וייכרט ליסד בורשה בית-ספר דרמטי יהודי. אותו מוסד לא האריך ימים וכעבור שנתיים נסגר, אחרי שהוציא מחזור של עשרים תלמידים.

נסיונו השני של וייכרט, שהוכתר ביתר הצלחה, היה – “הסטודיו התיאטרוני היהודי” שנוסד ב-1929. בין המרצים בו היו: אברהם מורבסקי, לאה רוטבוים, הקומפוזיטור הנך כהן, ש. קז’דן, ש. מנדלסון, ד“ר יצחק שיפר, זיגמונט טונצקי, נח פּרילוצקי, ד”ר רפאל מהלר, הצייר קורז’ן, ו. ויינטרויב (טכניקה תיאטרלית) ועוד. מטרת הסטודיו היתה – לחנך שחקנים צעירים בשביל תיאטרון אכספּרימנטלי יהודי. חניכי הסטודיו היו פועלים ועוזרי בתי-מסחר, ובהשתתפותם נפתח ב-1933 “יונג-טעאטער” שהיה ניכר ברעננות רוחו המהפכנית. תיאטרון זה הלך בדרך תיאטראות אונגארד בארצות המערב שמגמתם לבטל את המחיצה שבין המציגים והקהל. בין ההצגות היו: “בוסטון” (משפט סקו-ונטי), דירקטור טנצפ (עיבוד שני ה“קוני-למל”ים של גודלפדן), “קרסין”, “מיסיסיפּי” ו“כורי-הזהב” של שלום-עליכם. התיאטרון הצעיר והנועז מצא הדי חיבה ורצון בלב קהל צופי התיאטרון.

בשנת 1937 קמה בורשה חברת “טעאטער פאר יוגנט”, בניהולה האמנותי של קלרה סגלוביץ' (1896–1942). הבמאים היו: יעקב רוטבאום, ד"ר וייכרט, והבמאי הפולני שילר. קלרה סגלוביץ', שחקנית רבת-חן ומזג שחקני לוהט, קנתה לה שם בתפקידים ראשיים של מערי (“מוֹטקה גנב”), נחמ’לה (“הדוכס”), אסתר (“החרש” של ברגלסון), קלרה (“רברנד זילבר”) ועוד. נרצחה על-ידי הנאצים בורשה ב-1942.

גם נסיונות להקים במה לאמנות זעירה נעשו בפולין. החשובים שבנסיונות אלה היו: “עזאזל” בורשה מיסודה של תיאה (טאטשיה) ארצישבסקה, בניהולו של הבמאי דוד הרמן ובהשתתפות גודיק38, אולה לילית ואחרים. אולה לילית היגרה עוד לפני המלחמה לאמריקה. סופו של גודיק מפתיע ועלוב כאחד. שעה שאלה, בין האמנים היהודים, שהיו רחוקים מעמם, כאנטול סטרן, מיכל זניטש ואחרים, חזרו בתשובה, הלך גודיק, שכשרונו לא חרג מעולם מן המסגרת של ה“במה הזעירה” היהודית, ועבר לבמה הפולנית. הוא נחשב כיום לאחד מגדולי השחקנים הפולנים.

בשנים האחרונות היה פעיל בורשה התיאטרון “אררט”, שנוסד בלודז' על-ידי משה ברודרזון. השחקנים הראשיים היו אלופי האמנות הזעירה דז’יגאן, שומכר וגולדשטיין. רוב הרפרטואר היה מפרי עטו של גולדשטיין (“לוסטיקער פעסימיסט”) ונודלמן.

את ענף הקריינות האמנותית יצגו בורשה ובערי-השדה אלוף-הקריינים הרץ גרוסברט, זאק לוי ורחל הולצר.


במאי ורשה    🔗


הבמאות היהודית, שטופחה באוירה של הפקרות ששררה במשך עשרות שנים על הבמה היהודית, זכתה רק בעשרות השנים האחרונות לאמנים בעלי-השכלה ונסיון, שהכניסו משטר תרבותי ומשמעת אמנותית לתיאטרון היהודי. הבמאי פסק מלמלא את כל התפקידים התיאטרליים, של ה“דירקטור” והדרמטורג והסופר והבמאי. הבולט ביותר במשפחת הבמאים הורשאית היה דויד הרמן (1876–1937), יליד ורשה. חניך בית-ספר דרמטי פולני, היה הרמן הראשון שחשף בבימוי היהודי את עולם התרבות של החסידות והמסתורין של הדבקות והאכסטזה היהודית. רוחו של פרץ היתה שוֹרה עליו. טוֹבי המחזות שבוימו על-ידיו היו “שלשלת הזהב” ו“בלילה בשוק הישן”. את עולמו ואת עולמה של האמנות הדרמטית היהודית קנה הרמן בבימוי “הדיבוק”. אותה יצירה שביאליק סירב להכניסה לתוך כתביו בין שאר תרגומיו העבריים, העלה אותה הרמן למדרגה גבוהה מאד לפי תפיסה מיוחדת לו.

במאי מובהק היה ד“ר מיכאל וייכרט. וייכרט תפס מקום חשוב בספרות ובעתונות התיאטרלית המקצועית כעורך, כחוקר וכמבקר. מאמריו, שכונסו בספרו “תיאטרון ודרמה” (2 כרכים), תרמו תרומה חשובה לידע הבימתי היהודי. יעודו העיקרי היה מלאכת הבמאוּת. למיטב הצגותיו שייך עיבודו הדרמטי של “קידוש השם” לש. אש, שזכה ל-250 הצגות רצופות. שאיפתו של וייכרט לחדשנות ולרדיקליזם קיבלה את סיפוקה ב”יונג תיאטר".

בשנות מלחמת-העולם השניה נאשם וייכרט בשיתוף פעולה עם הנאצים. הוא יצא זכאי מלפני השופטים, אך מאז נדם קולו בציבוריות היהודית המחודשת.

מקום-כבוד במשפחת חולמי התיאטרון היהודי המודרני תופס זיגמונט טורקוב. זיגמונט יחד עם שלושת אחיו יונס, מרק ויצחק – סימלו את מסורת המשפחה התיאטרלית היהודית. בהצגותיו השתתפו בזמנים שונים, מלבד חותנתו המהוללת, אסתר רחל קמינסקי, הוא עצמו, אשתו לשעבר אידה קמינסקה, אחיו יונס, אשתו של זה דיאנה בלומנפלד, ואחיו השני יצחק גרודברג. ארבעת האחים תירגמו ופירסמו כל אחד, מחזות רבים לצרכי התיאטרון.

מכל הבמאים הורשאים הגדולים היה זיגמונט טורקוב היחידי שהיה שחקן. הוא לחם לאירופּאיזציה של התיאטרון היהודי, לחידושו ולתיאום יסודותיו האמנותיים. חניך האסכולה הדרמטית הפולנית, תלמיד מובהק של זלורוביץ', שחקן בעל שאר-רוח – חתר טורקוב לתיאטרון יהודי מקורי, שיהיה בו משום מזיגה של יסודות התיאטרון העממי (אטינגר, גולדפדן, גורדין) וכיוון התיאטרון האירופי המודרני והמהפכני.

בין צעירי הבמאים התבלט ביחוד יעקב רוטבאום39. צייר לפי מקצועו, היה מחשיב הרבה את הצד התבניתי בהצגה והיה נוטה למחזה המודרני הסוציאלי והמהפכני. המחזה “צעקי, סין” בבמויו השאיר רושם בקהל-הצופים הורשאי. רוטבאום הוא אחד המועטים מבין אמני ורשה שניצל מן הגיהינום הנאצי.


המוזיקה היהודית    🔗

רובם של המוסיקאים היהודים בפולין הם חניכי הקונסרבטוריון הורשאי. בה במידה שהיה עולה שיעור קומתם כאמנים, בה במידה היו מנתקים קשריהם עם המוסיקה היהודית ונושאיה (עיין להלן: יהודי ורשה במוסיקה הפולנית). רק עם התחיה שבאה בדור האחרון בעולם הנגינה היהודית, החלה להיות ניכרת גם בפולין היצירה המוסיקלית היהודית העצמית.

הקרקע שממנה צמחה המוסיקה היהודית החדשה היתה המוסיקה הדתית, הליטורגית. ולא היתה פולין שונה בכך מכל ארץ אחרת, והיהודים – מכל אומה אחרת. בצ’נסטוחוב היה קיים בית-ספר לחזנות מיסודו של החזן הראשי אברהם בר בירנבוים (1845–1922), חסיד קוצק לשעבר שהציץ ונפגע, ונטל אתו את עולם הנגינה של החסידות. הוא היה ממפתחי התרבות המוסיקלית החזנית ואף פרסם בעברית ירחון מיוחד לחזנות בשם “ירחון החזנים”. בספריו “הלל וזמרה”, “אמנות החזנות” ועוד עיבד בירנבוים תפילות רבות לחזן ולמקהלה והעלה את הרמה האמנותית של החזנות.

בירנבוים הצטמצם במוסיקה הליטורגית בלבד, ואילו אברהם משה ברנשטיין, חזן בית-הכנסת הכורלי בוילנה (1866–1932), עסק כמו-כן בשירה העממית וחיבר מנגינות לשיריהם של משוררים יהודים מודרניים, ליחידים ולמקהלות. הללו היו מעין פותחי פתח לחזניה הגדולים של ורשה.

שם-עולם בשדה החזנות קנה לו החזן גרשון סירוטה, אדיר-הטנורים, שאחרי ששימש חזן ראשי בוילנה במשך שנים רבות, כיהן בבית-הכנסת הכורלי בורשה. ימי חזנותו בורשה היו ימי המעבר מן ה“נוסח” המלוֹדי הישן לנוסח מודרני. תפילתו לפני התיבה היתה מאורע מוסיקלי בעיר ונוצרים כיהודים היו באים בשבתות ובמועדים לשמוע אל רינתו. סירוטה הלך אחר שמו, עזב את בית-הכנסת והשתקע לזמן-מה בניו-יורק, לבסוף חזר לפולין ולאחרונה עבר לפני התיבה בורשה ביום הכיפורים תש"ג, ערב מרד הגיטו…

אחרי שסירוטה הלך לאמריקה בא במקומו החזן הראשי משה קוסוביצקי (כעת באמריקה), ששימש גם הוא לפני-כן חזן בוילנה. קוסוביצקי שייך אף הוא לגדולי החזנים בדור הזה, וכבר קנה לו שם עולם בקונצרטים ורציטלים ליטורגיים.

תפקיד רב-משקל בהפצת התרבות המוסיקלית הדתית והעממית מילאו מנצחי המקהלות בבתי-הכנסת. המפורסמים שבורשה היו: ליאו ליוב (כעת באמריקה), אברהם דוידוביץ' ודוד אייזנשטדט. ליוב חיבר שירים ומנגינות ליצירות סופרים יהודים והפיץ על-ידי מקהלתו שירה עממית ואמנותית. אברהם דוידוביץ' (יליד דרצ’ין), המנצח של מקהלת החזן הידוע יעקב ספיבק בבית-הכנסת הכורלי באודיסה, התקבל ב-1902 כמנצח המקהלה בבית-הכנסת של נוז’יק בורשה, ועמד בראשה עד ימי המרד. דוידוביץ' חיבר הרבה יצירות ליטורגיות מודרניות ושירים עממיים (בתוכם השיר הידוע “בר-יוחאי”). הוא חיבר כמו-כן שירים עבריים שהיו מושרים בבתי-הספר של “תרבות” ונפוצו גם מחוץ לפולין.

דוד אייזנשטדט, יליד נשלסק (1890–1943), היה מנצח על מקהלות ועל תזמורת בהומל, ריגה ורוסטוב. ב-1921 הוזמן כמנצח לבית הכנסת הכורלי בורשה. הוא חיבר שירי-תפילה, מזמורים, ליווּי מוסיקלי לדרמה (“הגולם” של לייויק) ועוד. ב-1935 הוזמן על-ידי האוֹפרה הורשאית לנצח על המקהלה בהצגת האוֹפּרה “הדיבוק” (המחזה של אנ-סקי, המוסיקה של הקומפּוזיטור האיטלקי רוקה). ב-1936 ניהל אייזנשטדט את מחלקת לימוד-החזנות ופיתוח הקול במכון המוסיקלי היהודי “ווים” בורשה, וניצח על מקהלות עממיות של “קולטורליגה” ואגודת “פקידי המסחר”.

ענף מיוחד של תרבות מוסיקלית, והצעיר ביותר, היה ענף המוסיקה התיאטרלית. מוסיקה זו היתה קיימת במשך כל שנות קיומו של התיאטרון היהודי בצורת פזמונים תפלים וקופלטים קלוקלים של האופרטיה היהודית-האמריקנית. בהפצת מוסיקה תיאטרלית הצטיין המנצח יצחק שלוסברג. במידה שהתיאטרון היהודי התחיל מתחדש על-ידי חיפושי צורה ותוכן, הלך ובשל הצורך להכניס למחזה ליווּי מוסיקלי כחלק אורגני של ההצגה. חלוץ המוסיקה התיאטרלית בפולין היה הקומפּוזיטור הנך כהן (יליד לודז'). כהן חיבר מוסיקה להרבה יצירות דרמטיות חשובות, בתוכן ל“קידוש השם” של אש, ל“מות דנטון” של ביכנר, ל“הרשלה מאוסטרופּולה” של ליפשיץ, ל“מאתים אלף” של שלום-עליכם, ל“שמחה פלאכטה” של יעקב פרגר, ל“מיסיסיפי” של מלאך, ל“מכשפה” של גולדפדן. יחד עם זה חיבר פזמונים עממיים בשביל תיאטרון האמנות הזעירה “עזאזל” (1923). ראויה לציון מיוחד האופּרה שלו “דוד ובת-שבע”, הנסיון הראשון ממין זה באירופּה (קדם לו וולפסון באופרה שלו “חלוצים” באמריקה).

ענף מסועף בחיים המוסיקליים של ורשה היתה המוסיקה העממית. מוסיקה זו היתה לחם-חוקם של המוני-העם. ראשיתה קשורה באגודה המוסיקלית הידועה “הזמיר” בהנהלתו של י. ל. פרץ ובשיתוף פעולה מצד ד"ר גרשון לוין. את המסורת של “הזמיר” המשיך מ. שניאור, מנצח על מקהלה עממית גדולה, שהיתה קרויה בשמו. מקהלת-שניאור כללה כ-150 זמרים וזמרות והיתה חלק אורגני בכל מסיבה עממית וקונצרט ציבורי. מקהלתו טיפחה את המוסיקה העממית ושימשה מכשיר לחינוך מוסיקלי בשביל עמלי-העם. מקהלה זו ביצעה מלבד שירי-עם ופואמות גם יצירות קלסיות, כגון “ליל וולפורגיה” של מנדלסון, הסימפוניה התשיעית של בטהובן ועוד. שניאור, שהיה חביב על קהל שומעיו היה פרק בפני עצמו בהוי היהודי הורשאי, ונמנה על הבּוהימה הספרותית היהודית.

בין המנצחים שפעלו בורשה היה יעקב גלטשטיין, מורה לזמרה בגימנסיה “יהודיה”, שהיה מנצח על מקהלות ארגון הנוער הבּוּנדאי “צוקונפט”.

דמות פּופּולרית וחביבה בקרב יהודי ורשה היה הפיליטוניסטן והמבקר המוסיקלי מנחם קיפניס. קיפניס, בנעוריו אחד ה“משוררים” של החזן ניסן בלזר, אחר-כך זמר ראשי במקהלת האופרה הורשאית, היה אספן נלהב של השירה העממית היהודית. את רוב השירים שאסף פירסם בצירוף תוי-נגינה בספרו “140 שירים עממיים”. את השירים האלה ביצע קיפניס, יחד עם אשתו זמרה זליגפלד, חניכת המקהלה של שניאור, בקונצרטים בכל רחבי פולין.

פעולה מוסיקלית מסועפת פיתחה ורשה היהודית בימי-קיומה האחרונים. כאילו מתוך לעג לכובש האכזרי ריכז הגיטו היהודי את מיטב כוחותיו בנגינה ושירה. אל המוסיקאים הותיקים נתוספו כוחות מוסיקליים, שעמדו לפני-כן מרחוק ליצירה הלאומית. מלבד גלטשטיין הנזכר השתתפו בה המנצחים פומרנסקי, ישראל פייבישיס מלודז' ולודויג הולצמן (מנצחי הפילהרמוניה הורשאית), מריאן נייטיך, איגנצי רוזנבלום והזמרת הפנומנלית מרישא אייזנשטדט, בתו של דוד אייזנשטדט.


ציור ופיסול יהודי    🔗


הכרך החדש של ורשה לא זכה לשרידי עתיקות של יהודים כעיירות בעלות המסורת התרבותית של דורות רבים. נשתמרו בה רק שרידים ממלאכתם של אומני-אמני ישראל במאה הי“ט, וגם הללו היו אנשי חוץ. כך היתה מצבה אמנותית על קברו של ברק זוננברג בנו של שמואל זבּיטקובר – מעשה ידיו של דוד פרידלנדר, אדריכל צייר ופסל, בונה בתי-הכנסת בווישיגרוד וגרוויץ. ה”אוהל" היה מקושט תבליטים מתארים את אחוזתו של שמואל בפראגה מצד אחד והסצינה התנ"כית של “על נהרות בבל” מצד שני.

חפצי אמנות יהודיים היו מפוזרים בכמה מוזיאונים פרטיים וציבוריים, נוסף לאוסף שבמוזיאון היהודי על שם מתיאש ברסון40 על-יד הקהילה היהודית. גם במוזיאון הלאומי ובמוזיאון התעשיה היו אספים של חפצים בעלי אופי יהודי.

אוסף עשיר של תמונות יהודיות ותשמישי-קדושה וחפצי-מנהג היה בידיו של שלמה מינץ. כמאסף נודע גם התעשיין העשיר זגייסקי. כל הרכוש הזה – מצבה לתרבות של דורות – נשדד והושמד על-ידי הגרמנים ואלה שעזרו על ידם.

ורשה לא גידלה אמנים גדולים “אחד בדור”, אך היו בה אלמנטים בעלי רמה – ביחוד בדור האחרון. אמניה הראשונים של ורשה היהודית, במאה הי"ט, היו אלכסנדר לסר, יאן רוזן, סטניסלב היימן (ילידי ורשה), אלכסנדר סוכצ’בסקי ושמעון בוכבינדר. הציירים הללו היו פּטריוטים פּולנים, מהם שהיו קרובים למרד משנת 1863 (לסר וסובצ’בסקי), וציוריהם היו מוקדשים למלחמת פולין על עצמאותה ולהיסטוריה שלה. בוכבינדר והיימן לא משכו את ידם מנושאים יהודיים. הצד השוה שבכולם, שחייהם ופעליהם היו מעבר לתחום הוי-החיים היהודי.

התעוררות התנועה הלאומית שנתעוררו לה גם אמני ישראל, לא פסחה על ורשה בקבוצות הציירים שציירו נושאים יהודיים והיתה להם גישה לאומית בפולין (מוריצי טרמבץ', ליאופולד פיליכובסקי, זיגמונט לנדא, שמואל הירשנברג). היו גם ורשאים אחדים: יעקב וויינלז (1870–1938), מוריצי מינקובסקי (1881–1930), צייר חרש-אלם שקנה לו שם בציוריו מן הפרעות ביהודים (נספה בתאונה בבואינוס-איירס).

בין הציירים הצעירים נודעו מבני ורשה הנריק היידן וריימונט קנלבה, יוזף זיידנבייטל, שהיה בעל כישרון מפליא, ומת צעיר (1894–1923) ואחיו אפרים ומנשה זיידנבייטל, משה אפלבוים (1882–1934), איגנצי פיקוס, צוקרמן, יעקב רויטבוים, ח. שפיגל, מ. קורז’ן, אדם הרשפט, אמן ה“אקוואפורטא”, סטניסלב צנטנרשוור, רגינה מונדלק, גרפיקאית, פליכס פרימן והנריק ברלוי, ציירי פורטרט. שמעון קראטקו, צייר ופסל, עסק בעיטור-ספרים מסוגנן (קישט את ה“סיפורים העממיים” של פרץ); גם יצחק ברוינר (1890–1944) עסק בכך, והוא גופו וא. ויינטרוב, דינה מטיס, יוסף שליוניאק ואחרים טיפלו בציור התפאורה התיאטרלית. חיים האנסט יואכים כהנא, ש. שפיגל, אריה מרזר ואותו יוסף שליוניאק עסקו במלאכת מקשה במתכת. נתן ואירנה ריינגוירץ טיפלו במלאכת החרסינה האמנותית (קרמיקה).

משפחת הציירים היהודים בורשה לא נתבלטה בזרמים ואסכולות, לא הוציאה מתוכה גדולים, “אחד בדוֹר”. אך היו בה אמנים בעלי רמה שביקשו את הביטוי המיוחד של היצירה היהודית, את הצביון המיוחד של היהדות הפולנית. רובם ככולם נשזרו בכל נימי-נפשם במסכת הבוהימה הורשאית. תופסי-המכחול לוו את הספרות היהודית, חלמו ורעבו יחד עם תופסי-העט. איחדו אותם שיתוף-גורל בהווה קבצני וחרדה משותפת ליום מחר. בן נאמן למשפחה זו היה פליכס פרידמן, אמן-הפורטרט המגובש ורב-הבּטחה; כמעט לא יתואר לשנוֹ 13 בלי יצחק ברוינר, האמן המשותף לורשה ולודז', צועני שבצוענים, ברוך עודף-כשרונות, צייר-גרף-קשט-פסל, שנוצר לגדולות אך ביזבז כשרונו בציורי-רגע על מפיות או קופסאות של סיגריות. יליד סימטה ורשאית היה הנריך ברלוי, אמן הפורטרט האורירי, המעודן, בנוסח אמני-צרפת הישנים; עוד יותר ורשאי היה משה אפלבוים מאמשינוב, בעל הסגנון המובהק, מחפש הסינתיזה בין דורות-העבר והמודרניזם היהודי, שמת על סף חורבנה של יהדות פולין; מסביב לגדולי-מכחול אלה המתה משפחה מסועפת של ציירים צעירים בעלי מעוף והעזה יוצרת.

רישומם של אמני ורשה היה ניכר גם בשדה הפיסול. פסל ברוח הקלסיציזם היה עלי נודלמן, יליד ורשה. מזרע היהודים היה אחד מגדולי הפסלים המודרניים בפולין הנריק קונה. בשנים האחרונות לפני החורבן השתקע בורשה פסל יהודי מן הדור הקודם, יוסף גבוביץ' (יליד ורשה), תלמידו של אנטוקולסקי. גבוביץ' התגורר בעלית-גג באחד הבתים ברחוב שליסקה. בין גנזי יצירותיו ידועים פסליו “ההגנה העצמית של האדם הקדמון”, “ידיעות מן המרחק”, “האפרוחים” וכו‘. הפסל הישיש הביע את רצונו למסור את כל רכושו האמנותי לרשות המוזיאון על שם דיזנגוף בתל-אביב. מחוסר התעניינות מספקת לא מצאה בקשתו אוזן קשבת, וכל הרכוש הושמד וגבוביץ’ עצמו מת בגיטו ורשה. מיוחדת במינה היתה הפסלת מגדלנה גרוס, נינתו של אנטוני אייזנבוים, שעיצבה רק דמויות של חיות וצפרים. יצירותיה מצטיינות בחוש הסתכלות דקה ותפיסה אמנותית-אינדיוידואלית.

אחד הראשונים להבלטת היסוד העצמי היהודי בפיסול (ובציור) היה שמעון קרטקו. מקור השראה שימש לו הנוף של ארץ-ישראל, שביקר בה לפני מלחמת העולם הראשונה. זיווגם של תמונות-נוף אלה עם הסמלים והעיטורים המסורתיים בבתי-הקברות היהודיים פתחו לפניו פתח לאורנמנטיקה יהודית מקורית בציוד ובפיסול. קרטקו עזב את פולין והשתקע ברוסיה הסובייטית (בחרקוב).

שם-תהילה קנה לו בורשה הפסל אברהם אוסטרז’יגה, יליד עיירה קטנה, חובש בית-המדרש, בוגר אקדמיה בורשה. פסליו הראשונים היו ברוח האקדמיזם הפולני. שנים מהם, הפרוטומה של הרמב"ם ופורטרט של בוריס סטבסקי, מתנוססים במוסדות האוניברסיטה העברית בירושלים.

מקרה הוא שקבע את דרכו באמנות עד לסוף ימיו. תכניתו של אוסטרז’יגה זכתה בהתחרות להקמת מצבה משותפת לפרץ, דינהזון ואנסקי, אם כי בין המתחרים היה פסל מפורסם, חנוך גליצנשטיין. וכך הוקם לפי תכניתו של אוסטרז’יגה “האוהל” המונומנטלי, בנין-תלפיות ב“שדרת הסופרים” של בית הקברות בגנשה. ה“אוהל” נבנה מאבני בזלת, שניתנו חינם על-ידי ראש-העיר מאבני הכנסיה הפרבוֹסלבית הרוסית שבנינה פורק על-ידי השלטונות הפולניים. “אוהל-פרץ” שימש לאוסטרז’יגה התחלה להרבה מצבות אמנותיות בבתי-הקברות בורשה ובערים אחרות, המצטרפות יחד למצבת-עד לפסל יהודי מקורי, שמצא ביטוי אמנותי מקורי למצבה היהודית, אגב הבלטת הערכים הנצחיים של הסימבוליקה היהודית.


אגודה להפצת האמנות היהודית    🔗


המחשבה האמנותית-הביקרתית והדאגה לשמירה על שרידי האמנות הישנה היתה ערה בורשה. מתיאש ברסון, רחל וישניצר, פרופסור מ. בלבן, ד“ר י. שיפר, י. מ. ניימן ואחרים – טיפלו בבעיות האמנות היהודית בספרי-מחקר ובמאמרים. ב-1921 קמה בורשה “אגודה להפצת האמנות היהודית”. מטרתה היתה: הפצת האמנות המודרנית, על-ידי סידור תערוכות, איסוף יצירות-אמנות מקוריות, סיוע בידי אמנים, כמו-כן שמירה על עתיקות. בין עסקני האגודה היו יעקב אפנשלק, ד”ר י. לייפונר, סט. רוזנברג, י. נ. ניימן, הציירים פ. פרידמן וטיקוצ’ינסקי הרב ד"ר מ. מיזס, הסינטור מ. קרנר ואחרים.


 

חלקם של יהודי ורשה בתרבות האנושית והפולנית    🔗


יהודי ורשה במדע האנושי-כללי והפולני    🔗


בחשבון תרבותנו בפולין אין להתעלם מחלק אחד – הוא: השתתפות היהודים ביצירת התרבות האנושית-הכללית והפולנית. אין בידינו קריטריון מוסרי המרשה לנו להוציא מכלל תרבותנו היהודית את יצירות החוקרים, הסופרים והאמנים היהודים, שנוצרו במסגרת תרבויות זרות, מחוץ לתחום החיים היהודיים והיצירה היהודית. אם כי לשון היצירה והיחס הסובייקטיבי של היוצר הם הקריטריון המכריע בהערכת התרבות, הרי בסיכום ההיסטורי רשאים וגם חייבים אנו להחזיר לעצמנו את גזל התרבות שנזקפה על חשבון תרבויות זרות, ושלא זכתה בתנאי קיומנו בגולה לחותם-אמת של יצירה לאומית יהודית.

במשפחת גדולי ורשה יש להבחין באישים שנולדו בורשה, אולם פעלו ועלו לגדולה מחוץ לגבולות פולין, ואישים שעיקר פעולתם ויצירתם היתה בורשה גופא.

לסוג הראשון שייכים: הפילוסוף י’אן פינו (שמו האמיתי פינקלהוֹיס, נולד ב-1858, מת ב-1922), עורך “La Revue Mondiale” פירסם בפאריס שורה של יצירות פילוסופיות ובעד ספרו היסודי “הפילוסופיה של אורך ימים” (Philosophie de longévité) קיבל פרס אקדמיית המדעים.

מוריס יאסטרוב (1861–1921) בן המטיף הורשאי מרכוס יאסטרוֹב, מזרחן, היה פרופסור לשאלות שמיות באוניברסיטה בפנסילבניה. המפורסם בספריו: “דת בבל ואשור”. אחיו, יוסף יאסטרוב, היה פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה בויסקונסין, בה יסד מעבדה לפסיכולוגיה נסיונית. הוא חיבר הרבה ספרים בשטח הפסיכולוגיה המעשית. בענף החימיה נתפרסם קזימיר פיאנס, פרופסור לחימיה במינכן; בענף הפיסיקה – לודויק זילברשטיין, פרופסור באוניברסיטה בשיקגו; בענף הרפואה – ליאופולד לנדוי (1848–1920), פרופסור לגינקולוגיה באוניברסיטה הברלינאית, מחבר פרסומים על ניתוחים גינקולוגיים; בענף הבוטניקה – אדוארד סטרסבורגר, פרופסור לבוטניקה ביינה, חוקר מובהק של תאי-הצמחים; בנו, יוליוש סטרסבורגר, פרופסור לרפואה בפרנקפורט, מחבר מונוגרפיות רפואיות שונות; מייצ’יסלב מינקובסקי, פרופסור בציריך, קנה לו שם-עולם כאחד המנתחים והפיזיולוגים של המח המפורסמים ביותר בעולם.

בין אנשי-המדע שפעלו בורשה הצטיינו:

בשטח המשפט: תדיאוש נוסבוים-הילרביץ, פרופסור למשפט אדמיניסטרטיבי בורשה, מחבר ספרי-יסוד בתחום המשפט האדמיניסטרטיבי.

בתחום הכלכלה – סטניסלב קמפנר, עורך ה“נוֹבה גזטה”, מחבר ספרים על כלכלה ציבורית, מסחר, בורסה, ביחוד חשוב ספרו “תולדות הכלכלה של פולין בתקופה שלאחר החלוקה”. הוא הוציא אנציקלופּדיה מסחרית.

בשטח המתימטיקה ומדעי הטבע: שמואל דיקשטיין, מחבר הספרים “מושגים ושיטות במתימטיקה”, “הערות על המתוֹדה הטליאולוגית”, “מתימטיקה ומציאות”. הוא41 ערך עתונים מקצועיים, הוציא “ביבליוגרפיה של מתימטיקאים פולנים במאה הי”ט".

סטניסלב קרמשטיק, בן המטיף הורשאי יצחק קרמשטיק, פירסם חיבורים בתחום המתימטיקה והפיסיקה. יוסף נוסבוים (1859–1917), בן ההיסטוריון הילארי נוסבוים, קנה לו שם כפּרופסור לזואולוגיה ולביולוגיה בלבוב; ולדיסלב נתנסון – פרופסור לפיסיקה – פירסם עבודות רבות בתחום הפיסיקה; יעקב נתנסון (1832–1884) – פרופסור לחימיה ב“אסכולה הגבוהה” בורשה; מ. צנטנרשוור, פּרופסור לחימיה באוניברסיטה הורשאית. בזמן האחרון התקרב לתנועה הציונית. נרצח בשנת 1944 על-ידי הנאצים בחלק הארי של ורשה.

בשטח הרפואה לכל ענפיה: לודויק מאוריצי הירשפלד (1816–1876), פּרופסור לאנטומיה באקדמיה הרפואית-חירורגית בורשה. מגדולי המנתחים במאה הי"ט.

ד"ר שמואל גולדפלם (1852–1932), נאורולוג בעל שם-עולם. כמה מן המחלות הנאורולוגיות שנתגלו על-ידו קרויות על שמו בספרות הרפואית.

הנריק פלטאו (1868–1932), אף הוא מגדולי הנאורולוגים בעולם, חיבר שורה של ספרים מדעיים במקצועו. זיגמונט קרמשטיק (1848–1920), אחיו של סטניסלב קרמשטיק הנזכר, הצטיין בשדה רפואת-העינים בשטח התיאורטי ובריפוי המעשי.

הנריק נוסבוים, בנו של הילארי נוסבוים, פרופסור באוניברסיטה הורשאית, פירסם עבודות על בעיות נאורולוגיה, סוציאולוגיה ופילוסופיה רפואית.

בשטח ההיסטוריה: שמעון אשכנזי, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה הלבובית, גדול ההיסטוריונים הפולנים בדור האחרון.

ספריו העיקריים: “100 שנות משטר רוסי בממלכה”, “שני דורות”, “הנסיך יוסף פוניאטובסקי”, “רוסיה ופולין” ועוד. היה שגריר הממשלה הפולנית בז’נבה, ואולם כשהוצע למנות את הפרופסור אשכנזי כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטה הורשאית, הצביעו רוב חברי הסינט האוניברסיטאי נגדו. הדבר נתן הזדמנות לבוי-ז’לינסקי לכתוב סטירה שנונה ולציין בה, כי המדע הפולני בודק לא כשרונות, אלא… מכנסים.

מתיאש ברסון (1823–1908), חתנו של א. קרויסהר. קנה לו שם ב“דיפלומטריוש”, המכיל תעודות היסטוריות על יהודי פולין מתקופת 1388–1772. ביתר פרטות דיברנו עליו בפרקים קודמים.

מרצלי הנדלסמן (1882–1940), פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה הורשאית. פירסם כמה חיבורים רבי-ערך בתחום ההיסטוריה הפולנית. נרצח על-ידי הנאצים.

בשטח הפולקלור יש להזכיר את שמואל אדלברג (1867– דצמבר 1939), יועץ ממשלתי, חבר הדירקטוריון של קרן-היסוד בפולין. חיבר את “ספר הפתגמים והניבים” המכיל 40 אלף ערכים. חוץ מזה ערך את הקטלוג המדעי של ספרית-הפולקלור העשירה של איגנץ ברנשטיין.


חלקם של יהודי ורשה בספרות הפולנית    🔗


רבה יותר לאין ערוך היתה השתתפות יהודי ורשה בספרות היפה הפולנית. יהודי ורשה היו מיוצגים בכל ענפי הספרות הפולנית, ובשטח השירה – היו מיוזמי זרמיה השונים. למשוררי תקופת המרד (1863) שייכים הנריק מרצבך וניקולאי אפשטיין (בן הבנקאי הידוע הרמן אפשטיין), ששרו בשירתם הפּטריוטית על שחרור פולין וגאולת האדם.

אלכסנדר קרויסהר הנזכר (פסבדונים אלקר), מעריצו של היינריך היינה, פירסם בנעוריו שירים ליריים וגם מסוֹת ספרותיות-ביקרתיות. אם כי היה מתבולל ידע לעתים בחרוזי-סטירה שנונים לתת ביטוי לטרגדיה היהודית.

כמה סופרים יהודים היו מיוצגים בזרם “פולין הצעירה”, זה זרם השירה הסימבולית האסתיטית, שעבר אז בכל ארצות התרבות ושקם בפולין כריאקציה לפוזיטיביזם. נציגו היהודי המכובד ביותר היה בולסלב לשמיאן (לסמן), החבר היהודי היחידי באקדמיה הפולנית לספרות. יצירתו היתה מועט המחזיק את המרובה. חיבורו העיקרי – “Łąka” (האפר).

המשורר השני שהיה שייך לזרם זה היה – אנטוני לנגה. משורר, בלשן, מבקר, מתרגם, בעל סגנון מפואר, אמן החרוז המלוטש. מלבד כרך שירה מקורית ומסות ביקרתיות תירגם משירת צרפת ואנגליה, את “נאל ודמיאנטי”, קטעי “מהבהרטה” מסנסקריט ואת “קלבלה” מפינית.

מחוץ לכל זרם עמד המספּר אלכסנדר אלפרד קונר (קינדרפרוינד), מחבּר סיפורים קצרים מחיי העירונים הפולנים. בזמנו היה פּופּולרי מאד.

ידועי-שם בראשית המאה העשרים היו: צזר ילנטה (הירשבנד), פופולריזטור של הספרות הרומנטית הפולנית, מבקר ומרצה, וליאו בלומנט. בלומנט, נציג הזרם הפּרוגרסיבי “Myśl Wyzwolona” חיבר מסות היסטוריות פופולריות, אף חיבר רומן ציוני, “נסיך היהודים” (הרצל).

כתנועת-מרד ב“פולין הצעירה” קם הזרם המהפכני “Skamander” בתקופת מלחמת-העולם הראשונה. “סקמנדר” לחם באסתיטיזם של “פולין הצעירה”, והציג לו כמטרה שירת-הלל חסרת-כוון לחיים (“כל בני-האדם צודקים”) ופציפיזמוס. משורריו העיקריים היו יוליאן טובים ואנטוני סלונימסקי.

יוליאן טוּבים (כעת בורשה), יליד לודז', פעל ויצר כל ימיו בורשה. הוא הבלשן הגדול ביותר של שפת השירה הפולנית. שירתו רבת הכיוונים והגיוונים מצטיינת בויטליזם עמוק (הימנון לחיים), סמליות (השפעת בלוק, ויטמן, ראבו), צביון סטירי ומגמה פציפיסטית. מגדולי משורריה של פולין. פירסם כמה קבצי-שירה: “סוקרטס המרקד”, “מלים בדם”, “הסתיו השביעי”, “כינור פושקין” ועוד. תירגם שירה רוסית וצרפתית. מחבר פזמונים בשביל תיאטראות סטיריים.

אנטוני סלונימסקי, נכדו של חיים זליג סלונימסקי, נולד נוצרי. משורר ומבקר תיאטרוני וקולנועי. סופר שנון-עט, בעל סטירה ארסית. בלהט-מזגו הרשה לעצמו התקפה אנטישמית גסה ב“הידיעות הספרותיות” וזכה לסטירת-לחי מן הצייר והאדריכל מייצ’יסלב שצוקה (פולני נוצרי). מחבר שירים ליריים (“שעת השירה”), סונטות (“כליל סונטות”), פואֵמות, סיפורים (“תיאטרון בבית-סוהר”) ומחזות (“כושי לבן”, “המשפחה”).

יוזף ויטלין, משורר (“הימנונים”) ומספר (“מלח האדמה”; תורגם לעברית). בעל צביון סוציאלי-פרוגרסיבי בולט ופציפיזמוס לוחם. מתרגם ה“אוֹדיסיאה” ו“עלילות גילגמש”.

כתגובה ל“סקמנדר” בא זרם ספרותי חדש “אמנות חדשה” מיסודם של הסופרים היהודים אלכסנדר ואט (כואט) ואנטול סטרן. “האמנות החדשה” היתה מפנה לקראת ספרות בעלת הכרה מעמדית (“צודק רק איש העבודה”), הלוחמת לזכויות הפּרולטריון.

רבה היתה השתתפותם של היהודים בעתונות הפולנית וביחוד בשבועון הנפוץ “ידיעות ספרותיות” (Wiadomości Literackie) מיסודם של היהודים מייצ’יסלב גרידזבסקי-גריצהנדלר (העורך) ואנטוני בורמן. בעתון זה השתתפו חוץ מרוב הסופרים הנזכרים (טובים, סלונימסקי, סטרן, ויטלין ועוד) המספרות והמבקרות היהודיות סטפניה זהורסקה ואירנה קרזיויצקה והמבקר הספרותי דק-הרגש, עורך-הדין אמיל ברייטר, שנהרג בורשה ב-1943.

מלבד אלה ראויים להיזכר המשוררים יוליה דיקשטיין-ויילצ’ינסקה (מתה בבית-הסוהר הגרמני); בנדיקט הרץ, ממשל משלים (לפונטן הפולני); מרק אייגר-נאפיירקובסקי, משורר, מבקר ומתרגם של שירת אירופה (נורה בידי הגרמנים ב-1940); קמיל ויינטרויב, משורר סטירי; יוליאן שנולד, מחבר הספר הגאוני “מטבחה של אמי” ועוד. בין המבקרים הספרותיים של ורשה יש להזכיר מלבד אמיל ברייטר גם את ליאון פומפר-פומירובסקי, מבקר תיאטרוני מובהק, את אלכסנדר רייכמן, מבקר, מיסד הפילהרמוניה הורשאית ומנהלה הראשון, את דוד הופנשטנד (נספה בגיטו ב-1942), את קרול הוזרסקי ואלפרד תום, שהוציא את כתבי לנגה ולשמיאן.

מבין כותבי-המחזות המפורסמים נעלה שני שמות והם: ברונו וינבר, פיזיקאי, מרצה באוניברסיטה הורשאית, איש טהר-מידות. מחזותיו הועלו בהצלחה רבה על כל במות פולין (נרצח בגיטו לבוב). לשם-תהילה בכל רחבי פולין זכה גם הדרמטורגן יאן אדולף הרץ. הדרמה שלו, “היער הצעיר”, היה המחזה הפופולרי ביותר. אם כי היה פטריוט פולני נלהב, לא התכחש ליהדות (נרצח על ידי הנאצים בורשה ב-1942).


יהודי ורשה במוסיקה הפולנית    🔗


גם בשטח האמנות המוסיקלית תופסים יהודי ורשה מקום ניכר, אולם האמנים האלה, הקומפוזיטורים, המבצעים והמנצחים הם רובם ככולם מומרים ובני-מומרים. בת ורשה היתה מריה אגטה שימנובסקי, ממשפחת הפרנקיסט וולובסקי (1795–1831). שימנובסקי היתה פסנתרנית מזהירה וקומפוזיטורית: חיברה אֵטיוּדים, פּרליוּדים, רוֹמנסים וכו‘. בתה הצעירה צלינה נשאה לאביר השירה הפולנית, אדם מיצקביץ’.

מפורסם היה בשעתו הקומפּוזיטור והפסנתרן מיכאל ברסון42 (1820–1898), אביו של הפילוסוף הנרי ברגסון, תלמידו של שופּן. ברסון נולד בורשה, אך חי ויצר בפאריס ובלונדון, חיבר מאות רומנסים ושתי אופּרות. היה אמן מושלם בביצוע הקונצרטים שלו.

אדם מינכהיימר (1830–1904) היה נכדו של חורט החותמות הורשאי שלמה מינכהיימר (מומר). חיבר כמה אופּרות, הפּופּולרית ביותר היתה בשעתה “מזפּה”.

ליאופּולד לבנדובסקי (1833–1896), מזרע היהודים, היה מנצח התזמורת של התיאטרון “רוזמאיטושצי” בורשה, וקומפוזיטור של מוסיקה לריקודים. חיבר למעלה מ-200 מזורים, כמו כן פּולקות ופּוֹלוֹנזים.

קומפּוזיטור ופסנתרן פּוֹפּוּלרי היה הנריק מלצר (1869–1928). חיבר כמה קונצרטים לפסנתר.

גוסטב אדולף זוננפלד (מומר) היה מנהל תזמורת, חיבר מוסיקה לבלט “פאן טוארדובסקי”.

בין מנצחי התזמורת של הפילהרמוניה הורשאית יש להזכיר את זדז’יסלב בירנבוים וגרז’גורז' פייטלבּרג (שניהם מומרים).

תרומה ניכרת הכניסו היהודים לאוצרה של אמנות התיאטרון כבמאים ושחקנים. בראש הבמאות הפולנית עומד היוצר והבמאי של Teatr Polski בורשה (נוסד ב-1913) ארנולד שיפמן. שיפמן חינך דור שחקנים בפולין וקנה לו שם-כבוד בתולדות התיאטרון הפולני המודרני. היה מפורסם בורשה רישרד אורדינסקי, במאי של התיאטרון הנזכר. במאי ושחקן כאחד הוא אלכסנדר ונגרקו, אחד הבמאים העדינים והמעמיקים ביותר של Teatr Polski i Mały. נהרג בזמן הפצצת ביאליסטוק על-ידי הגרמנים. בתור במאי של התיאטרון השיפמנאי פעל גם קרול בורובסקי. מן השחקנים הצטיין ביותר הטרגיקן המצוין מיכאל שניטש (פייערטאג), ששיחק בתיאטרונים העירוניים (Letni i Narodowy). בשנות חורבן הגיטו חזר לתרבות היהודית. נספה בגיטו. מבין השחקניות הצטיינו: אייכלר, אחות המשורר ואט (כואט) וסברינה ברונישובנה, שתיהן טרגיקניות ידועות, אירנה גריוינסקה, אחות השחקן קרול אדונטוביץ, ויאנינה וויליטשובסנה, מאהבת צעירה ב-Teatr Polski.


חלקם של יהודי ורשה בהקמת מוסדות תרבות וצדקה פולניים    🔗


יהודי ורשה תרמו לתרבות פולין לא רק את רוחם, אלא גם את אונם והונם. רוב ראשי המשפחות המתבוללות נדבו סכומים כּבירים, בצורת נדבות, קרנות, לגטים ועזבונות בשביל מוסדות תרבות וצדקה פולניים. אם כי הנדבנים ציינו בפירוש שהמוסדות נועדו לכל אזרחי פולין ללא הבדל, הרי למעשה לא נהנו מהם היהודים אלא במידה זעומה. משפחות אלה נדבו גם חפצי-אמנות ועתיקות רבי-ערך למוזיאונים הפולניים השונים, ורק יחידים נתנו פירורי-אמנות גם לגנזי-עמם. מבין הנדבנים הגדולים ביותר יש לציין: ליאופּולד קרוננברג הניח את היסוד לבית-הספר הטכני בורשה, שנתעלה בשנת 1937 לדרגת בית-ספר טכני גבוה. במימון המוסד הזה רב חלקו של היפּוליט ואולברג (350.000 רובל). ואולברג הקים גם בתי-דירה זולים בשביל פועלים פולנים (400.000 רובל) ומושבות-קיץ לילדים והוציא לאור ספרי-מופת של קלסיקנים פולנים.

היהודים היו יוזמי בית-הספר של אגודת-הסוחרים בורשה. בין גדולי הנדבנים היו משפחות ואולברג ורוטונד (300.000 רובל); השתתפו בביסוסו גם משפחות נתנזון, גולדפדר, נוימן ואדולף פּרץ.

יהודי ורשה סייעו במידה רבה להתפתחות המדע בפולין. בעזרתם הפעילה התבססה הקופה על שם מיאנובסקי. בין ראשוני תומכיה היו סטניסלב ויוזף נתנזון (100.000 רובל בערך), יעקב נתנזון (בסכום 30.000 רובל), היפוליט ואולברג וגיסו סטניסלב רוטונד, ואחרים.

גם “החברה המדעית הורשאית” (Towarzystwo Naukowe Warszawskie) התבססה על-ידי היהודים. ביחוד הצטיינה נדבנות היהודים בשטח האמנות. בסיוע משפחת ואולברג, קרוננברג ונתנזון הוקם המוזיאון למסחר ומלאכה בורשה. בנדבת היפוליט ואולברג (25.000 רובל), הונח היסוד של המוזיאון למלאכה בורשה.

נדבני ורשה נדבו אוצרות-אמנות גדולים גם למוזיאונים בערים אחרות. האספים האמנותיים של מתיאש ברזון נמסרו למוזיאון הלאומי בקראקא, למוזיאון ברפרסוויל, למוזיאון האמנויות היפות בורשה (Zachȩta Sztuk Piȩknych) ולאגודת חובבי המדע בפוזנה. חלק קטן מרכושו האמנותי הנוגע לתולדות היהודים ניתן למוזיאון על-ידי הקהילה היהודית בורשה שנקרא על שמו. חפצי-אמנות רבי-ערך נדב העסקן הידוע איגנץ ברנשטיין למוזיאון למסחר ותעשיה בורשה (ביניהם מומיה מצרית). את הספריה המפוארת שלו, שכללה את האוצר העשיר ביותר של ספרי-פולקלור, ציוה ברנשטיין… לאקדמיה המדעית בקראקא.

בין הנדבנים שציוו את כל רכושם לצרכי-תרבות פולניים יש להזכיר את הנריק ואהל (40.000 רובל), ליאופולד מייאֶט (120.000 רובל).

בשטח המוסיקה הצטיינו מתבוללי ורשה בנדבנותם לטובת הפילהרמוניה הורשאית. על מיסדיה נמנים יוזף לנדוי, שמעון נוימן, יוזף גולדפדר, משפחות נתנזון, קרוננברג ועוד.

בשטח האמנות הבימתית יש להרים על נס את מפעלו של התעשיין הורשאי מיכאל רוג, שנדב 100.000 רובל לבנין “התיאטרון הפולני” Teatr Polski.


 

מוסדות התרבות בורשה    🔗


הספריה למדעי היהדות על-יד בית-הכנסת לנאורים בורשה    🔗


ראשית יסודה של הספריה למדעי היהדות בורשה חלה ב-1860. אותה שנה נתקבלה החלטה על-ידי ועד ההנהלה של בית-הכנסת (שעדיין היה אז ברחוב דנילוביצ’ובסקה 8), לפי הצעתו של ד"ר לודויג נתנזון, להקים על-יד בית-הכנסת ספריה, שתכיל ספרים על תולדות היהדות, תרבותה ודתה. הוקצה חדר מיוחד לצרכי הספריה, ונרכשה כמות מסוימת של ספרים. במשך 19 שנה לא חלה התפתחות ניכרת במוסד צנוע זה, ורק ב-1879, לאחר שבית-הכנסת הועבר לבנינו החדש ברחוב טלומצקה, חודש הרעיון לייסד את הספריה למדעי היהדות. הרוח החיה בהגשמת הרעיון היה עתה איגנץ ברנשטיין.


איגנץ ברנשטיין    🔗


ברנשטיין (1836–1909), בן לבנקאי עשיר בויניציה, בא ב-1856 לורשה. מחוץ לעסקיו התמסר לפולקלור היהודי, וביחוד לאיסוף הפתגמים העממיים היהודיים. במסעיו לחוץ-לארץ לרגל עסקיו רכש אוסף של חיבורים מוקדשים לפולקלור של כל העמים ובכל השפות; ב-1900 הוציא בהידור מרובה את הקטלוג של ספריו הפולקלוריסטיים בשני כרכים בשם: " Katalog dzieł treści przysłowiowej" וכו', שהכיל 4800 ערכים. בחיבור הקטלוג השתתף אתו היועץ הממשלתי היהודי שמואל אדלברג. בסוף ימיו הגיע אוצר ספריו בשטח הפולקלור עד שבעת אלפים כרך, ביניהם כתבי-יד יקרים. ברנשטיין ציוה את אוצר-הספרים הזה ל… אקדמית המדעים בקראקא. ב-1908 הוציא ברנשטיין את ספרו החשוב “Jűdische Sprichwörter u. Redensarten” באידיש ובטרנסקריפּציה לטינית כאחת, בצירוף ביאורים. הספר הכיל 3993 פתגמים וניבים שונים. נוסף לזה הוציא אותה שנה במספר טפסים מצומצם אוסף פתגמים עממיים בניבול-פה.


משה וולף מושקובסקי    🔗

ברנשטיין שהכיר את הספריות היהודיות הגדולות בחוץ-לארץ החליט שיש להקים מוסד כזה גם על-יד בית-הכנסת לנאורים, והחל בביצוע מחשבתו. עזר לו בעבודתו משה וולף מושקובסקי, תלמיד-חכם מדז’יאלושיץ; בעזרתו הפעילה הוא נחשב יחד עם ברנשטיין למיסד הספריה.

ברנשטיין ומושקובסקי פירסמו ב-1879 כרוז על הקמת הספריה, ופנו לחברי בית-הכנסת בבקשה לתרום ספרים. בשנת 1880 אושרו ברנשטיין וידידיו על-ידי ועד בתי-הכנסת ב“דלגציה” לעניני הספריה. הם הקדישו את זמנם לפיתוח הספריה, טיפלו במיון הספרים ועריכת הקטלוגים, פנו לגדולי הסופרים והמלומדים העברים, שיתרמו את חיבוריהם וכו'. עתה נפתח גם חדר-קריאה על-יד חדר הספריה. נתרחב גם הרכב ה“דלגציה”: נספח אליה חבר ועד בית-הכנסת וולף אשכנזי, תלמיד-חכם משכיל, אביו של ההיסטוריון פרופסור שמעון אשכנזי, וכעבור זמן גם ליאון גרוסגליק ונחום סוקולוב.

חשיבות רבה היתה להחלטת ועד הספריה לאסוף את פנקסי הקהילות בפולין ובארצות אחרות (הצעת וולף) ולרכוש את העתקי הפנקסים שאינם ניתנים לרכישה. ב-1884 כבר הגיע מספר הטפסים בספריה ל-5120 (6819 כרכים) מהם 2580 ספרים עבריים, 2248 ספרי-יהדות בלשונות זרות ו-22 כתבי-יד. חשיבותה של הספריה עלתה על-ידי רכישת אינקונבולים וכתבי-יד. כך נרכשו 19 כתבי-יד עבריים, ב-1892, רובם מן המאה הי"ד, בכספו של א. ברנשטיין. בזמן מאוחר יותר נעשו חילופים בהעתקי צילומים של כתבי-יד ובכפילים בין הספריה ובין “מדרש אברבנאל” בירושלים.

ביחוד נתרחבה ונתחדשה הספריה לאחר שד“ר שמואל פוזננסקי נבחר ב-1897 למטיף שני בבית-הכנסת ולחבר הדלגציה. ד”ר פוזננסקי הכניס בה שיטת-עבודה חדשה, ורכש, בתמיכתו הרבה של ברנשטיין, ספרים חשובים מן הספרות היהודית. אותו זמן הגיע רכוש הספריה ל-15.000 ספר. שלושת חדרי הספריה היו צרים מהכיל את הרכוש ונתעורר הרעיון להקים בנין מיוחד לצרכיה. ב-1903 הזמין א. ברנשטיין לביתו את חשובי העדה היהודית והציע לפניהם להקים בנין מיוחד בשביל הספריה. בו במקום נדבו הקרואים סך 17 אלף רו“כ, מהם נגבו והופקדו 15 אלף רו”כ בבנק. כבר בשנת 1904 עמדו לגשת לבניה, אולם היא נדחתה בשל מותם של ראשי עסקניה של הספריה, חז"ס, מושקובסקי וגרוסגליק. המלחמה הרוסית-יפּאנית, מאורעות המהפכה הראשונה (1905) וביחוד מותו של א. ברנשטיין, ב-1909, גרמו לדחיות נוספות.

בפעילות רבה בשדה הספריה הצטיין הנדבן דוד פרשבורסקי, שנבחר יחד עם שבתי ברגמן ואברהם פודלישבסקי לדלגציה החדשה. הודות למרצו נרכש בקרבת בית-הכנסת (בסכום 62.000 רו"כ) בית, שעל מגרשו הוקם כעבור זמן הבנין המפואר של הספריה. בשנת 1912 חודשו ההכנות להקמת הבנין. שוב באה המלחמה, ב-1914, והפרה את התכניות ועיכבה את התפתחות המוסד. מצב הקפאון, שבו היתה הספריה נתונה כל שנות המלחמה, נשתנה לטובה לאחר שפרופסור ד"ר משה שור נבחר לרבה של ורשה. הודות ליזמתו ולמסירותו לרעיון הספריה נבחר ב-1927 ועד-בניה חדש.

הרוח החיה במפעל הבנין היה הסינטור משה קרנר, יושב-ראש הועדה הטכנית. אבן-היסוד הונחה ב-8 במאי 1928. בפעולתו הנמרצת אחרי כמה הפסקות הצליח קרנר לאסוף את הכסף הדרוש ולהביא את בנית הבית לידי גמר, ובניסן תרצ"ו היתה חנוכתו. בבנין המפואר היה חדר-הרצאות ל-400 איש, חדר-קריאה ל-100 איש, חדרים מיוחדים לעובדים מדעיים, למרצים וכו'. באגף הימני של הבנין שוּכּן מחסן-הספרים, כולו בנוי ברזל וביטון, ומיועד לאחסן מאה אלף ספרים.

המסדרונות היו מקושטים בתמונות ופסלים מעשה ידי-אמנים. בניית הבית וציודו עלו בסכום של 770 אלף זהוב, מלבד המגרש.

על יסוד פקודת המיניסטריון להשכלה היתה לספריה הזכות, החל משנת 1934, לקבל טפסי-חובה מכל ספר שנדפס בפולין. הודות לקניות מרובות ולמתנות בספרים גדלה הספריה ונתרחבה והגיעה ב-1 בנובמבר 1938 ל-23.787 ספרים בעברית ואידיש, ו-10.260 ספרים בשפות לועזיות, בהם 150 כתבי-יד, וספרים יקרי-מציאות אחרים.


המוזיאון מיסודו של ברסון בקהילת-ורשה    🔗

המוזיאון על שם מתיאש ברסון בקהילה היהודית בורשה – הוא אוסף עתיקות שחובב-האמנות וההיסטוריון הפולני-יהודי מתיאש ברסון נתן במתנה לקהילה היהודית. ברסון, בנו של חלוץ תעשית-הסוכר מאיר ברזון, חותנו של ההיסטוריון הפולני-יהודי אלכסנדר קרויסהר (מחבר המונוגרפיה המפורסמת “פרנק ופרנקיסטים”), היה ידוע לא רק כעסקן נאמן בשדה הפילנטרופּיה המעשית, ביחוד בשדה החינוך ופיקוח על ילדים יהודים, אלא גם כמלומד, שפירסם עשרות מונוגרפיות, מוקדשות לאמנות יהודית וכללית. ביחוד חשובה המונוגרפיה שלו על “בתי-הכנסת הישנים הבנויים עץ בפולין” ואוסף התעודות ההיסטוריות “Dyplomatarjusz” שהוצא לאור אחרי מותו. ברסון, אם כי היה שייך לפי מעמדו הסוציאלי והרוחני לחברה המתבוללת, ידע להתעמק בנבכי הגורל היהודי ולהעריך את תרבות ישראל ויצירתו. הרבה ערכי-יקר וחפצי אמנות יהודית, שברסון רכש בכספו ואסף במשך שנים, נתן במתנה לקהילה היהודית בורשה וכך הניח יסוד למוזיאון יהודי לעתיקות בעיר-הבירה. בין הערכים האלה נמצאות תמונות: הרב דוב מייזלס, ר' אברהם שטרן, המטיף צילקוב, השחקן דוידסון, יעקב טוגנדהולד, אנטוני אייזנבוים, ההיסטוריון ללול ואישים אחרים; במוזיאון נמצאו גם תמונותיהם של שבתי צבי, יעקב פרנק ובתו, ועוד. בין שאר הדברים היו כאן צילומי בתי-הכנסת מעץ בפולין, שלהם הקדיש ברסון את כשרון המחקר שלו, כתבות מעוטרות ומצוירות מן המאה הי"ז, סידורים עתיקים, אינקונבלים ועוד. בשפע רב ובערך אמנותי כביר הצטיין האוסף של כלי-קודש וביניהם: חנכיות, מנורות, ידים, כתרים, כיורים, פרכות, טבעות, סיגנטים וכו'.

הקהילה היהודית בורשה לא העריכה כראוי את החשיבות הלאומית ההיסטורית-תרבותית של האוצר הזה, והמוזיאון היה מוזנח, בלתי-מסודר וחסר כל טיפול ודאגה להחזקתו ולהרחבתו. הקהילה לא ראתה צורך ליחד לו משכן מיוחד והוא נמצא בחדר צר, ובהמשך כל ימי קיומו לא הודפס אפילו קטלוג של ערכיו וחפציו.

אין לנו ידיעות על גורלו של המוזיאון אחרי חורבן היהדות הפולנית.

בקשר עם מוסד זה יש להזכיר את הארכיונים עשירי-החומר של הקהילה הורשאית. הארכיונים האלה כללו חומר היסטורי ותעודות החל מסוף המאה הי"ח עד לזמן האחרון. בין השאר נמצאו בהם תעודות על: בית-חולים (משנת 1796), מסי צבא (מ-1810), בית-הקברות בורשה (נ-1812), מושב-זקנים ובית-יתומים (מ-1816), בשר כשר (מ-1817), ארגון-הקהילה (מ-1817), קבורה (מ-1821), רבנים (מ-1821), נכסי דלא ניידי (מ-1822), עניני דת (מ-1822), מלבושים (מ-1831), מסי-קהילה (מ-1841), בית-הקברות בפראגה (1875) ועוד. ספרים ותעודות על תקופות מעניינות, כמו למשל, תקופת המרד 1863 – רב בהם החסר והלקוי. אף הארכיונים, כמו המוזיאון הנזכר, היו נתונים בתנאי-גניזה רעים, ללא טיפול ודאגת שמירה מצד הקהילה, קרוב לודאי שגם התעודות האלה גורלן כגורל היהדות הפולנית עצמה.


המכון למדעי היהדות    🔗


בשנים האחרונות לשלטון הרוסי בפולין היה כבר מורגש במדינה הצורך במוסד מדעי וחינוכי עליון למדעי היהדות, כדוגמת בתי-המדרש לרבנים, באירופה המערבית ובארצות-הברית. מצד אחד היה צורך במוסד עליון לחקר המדע העברי, שימשיך בשיטה מדעית את המסורת של לימוד היהדות בפולין ומן הצד האחר כבר היתה קיימת בפולין רשת של בתי-ספר תיכוניים יהודיים מיסודה של החברה היהודית ליסוד בתי-ספר תיכוניים (של ד"ר בראודה בלודז'), ואחריהם קמה הרשת הגדולה של “תרבות” ושל הסתדרויות-חינוך אחרות, והללו היו זקוקים למורים מקצועיים, בעלי השכלה גבוהה, ועצם קיומם של בתי-ספר אלה עורר את הצורך במוסד שבו יוכלו בוגרי בתי-הספר להמשיך את השכלתם היהודית.

הראשון שהעלה את רעיון הקמת מוסד מדעי כזה היה רבה הנאור של ורשה, ד“ר שמואל אברהם פּוזננסקי. בגלל מותו נדחתה הגשמת הרעיון, והוחל בו רק בשנת 1928. יוזם המפעל היה ראש האגודה להפצת מדעי היהדות בפולין, ד”ר מרדכי בראודה מלודז‘, שהחל בביצועו יחד עם פרופ’ ד“ר משה שור, ממלא מקומו של פוזננסקי ברבנות. קיום המוסד נתאפשר הודות להקצבה מאת הממשלה והמגיסטרט של ורשה ובעזרתם החמרית של מוסדות ציבוריים ובראשם אגודת “בני־ברית” בפולין ונשיאה ד”ר ליאון אדר.

ב-19 בפברואר 1928 הוחגה חנוכת המוסד באולם “בני־ברית” בורשה, בנוכחותם של באי-כוח שלטונות-ההשכלה, המוסדות היהודיים, הציבוריים והחינוכיים, חבר המרצים ואורחים. המוסדות המרכזיים של המכון היו: הקורטוריון לטיפול בענינים החמריים והאישיים של המוסד וחבר המרצים, לטיפול בעניניו הפדגוגיים. לנשיאות הקורטוריון נבחרו: ד“ר מ. בראודה (יושב-ראש), פרופ' ד”ר מ. שור (סגן), פרופ' ד“ר מ. אלרהנד מלבוב, פרופ' ד”ר מ. בלבן (המזכיר) ורפאל שרשבסקי (הגזבר). פרופ' שור נבחר לרקטור המכון לשנים 1927/28 ו 1928/29, ופרופ' בלבן לראש חבר המרצים.

המכון התחיל את פעולתו במחלקה אחת: המחלקה למדעים היסטוריים-חברתיים. מקץ שנתים נפתחה המחלקה השניה: להכשרת רבנים ומורים לבתי-ספר תיכונים.

המרצים הראשונים היו: פרופ' משה שור (פרשנות המקרא, דקדוק הלשון הארמית והסורית), ד“ר אברהם וייס (ספרות תלמודית), ד”ר מנחם אדמונד שטיין (היסטוריה וספרות עתיקה), פרופ' מ. בלבן (היסטוריה ישראלית מן המאה הט"ז, התרבות היהודית בפולין), ד“ר יעקב כהן (תולדות הספרות העברית החדשה), ד”ר י. שיפר (המצב החברתי והכלכלי של היהודים באירופה המערבית ובפולין) ועוד.


 

החינוך העברי והיהודי בורשה    🔗


ראשית החינוך העברי    🔗


ורשה שמשה מרכז החינוך העברי והיהודי בכל פולין. כאן התרכזו מרכזי מוסדות החינוך של כל הזרמים; כאן נוהלה על-ידי צירי הסיים, העסקנים והסופרים מלחמה פוליטית על בית-הספר היהודי וקיומו; כאן גובשו ההלכה והמעשה החינוכיים על-ידי טובי הפדגוגים.

גורמים שונים סייעו לצמיחת-בית-הספר העברי בפולין, אך בראש וראשונה – גידול התנועה הלאומית והשפעת ארץ-ישראל המתחדשת. יהודי ורשה ולודז' היו מן הראשונים בפולין, ששלחו בשנת 1909 את ילדיהם לגימנסיה “הרצליה” שנוסדה ביפו ב-1906.

בתי-הספר העבריים הראשונים שהוקמו בורשה אחרי המהפכה הרוסית הראשונה (1905) – “החדרים המתוקנים” – ושבהם הורו לפי השיטה הטבעית, עברית בעברית, היו פרי השפעת רעיונותיו של אליעזר בן-יהודה, על החיאת הלשון העברית והדיבור העברי בארץ. גרעיניו הראשונים נזרעו בורשה על-ידי החברה “שפה ברורה”, שבראשה עמד זקן הסופרים הירש ניימנוביץ (הנ"ץ). ניימנוביץ קנה לו שם על-ידי שורת הפיליטונים שלו, שפורסמו, בכותרת “בראש הומיות”, ב“הצפירה” ובמאמריו הפולניים ב“יוטרז’נקה” וב“איזראליטה” וכן בחוברותיו ללימוד שפות זרות, לרבות ה“אספּרנטו” (“שפה אחת לכולנו”). באגודה “שפה ברורה”, שחבריה היו מתכנסים בבית-הכנסת של גולדפלוס, ברחוב נלבקי 41, היו נפגשים ומתנצחים חסידי הדיבור העברי עם מתנגדיו, עם הראשונים נמנו הנ"ץ, י. ח. זגורודסקי, בן-אביגדור והסטודנטים גרשון לוין ואהרן סולובייצ’יק, שנתפרסמו אחר-כך כרופאים ועסקנים לאומיים מובהקים. אולם המתנגדים לדיבור העברי, ובתוכם י. ל. פרץ, מספרם היה רב יותר והשפעתם בציבור רבה יותר. הדיבור העברי נראה אז, בעיני סופרים מובהקים, כמעשה נערוּת, כבטלנות וחילול-קודש. באוירה ציבורית כזאת צמחו בתי-הספר העבריים הראשונים.


גני-הילדים העבריים הראשונים    🔗


זכתה ורשה, שבה הוקמו גני-הילדים הראשונים. הגן הראשון נוסד על-ידי יחיאל הלפרין ב-1909, השני – על-ידי י. אלתרמן ב-1910. יסוד הגנים נתאפשר על-ידי זה, שעל-פי הקודקס של נפוליאון, שהיה נהוג בפולין, מוּתר היה ליסד בה גני-ילדים בלשון האֵם של הילדים, בעוד שברוסיה אסור היה לנהל גני-ילדים שלא בלשון הרוסית. הודות להשתדלותו של הלפרין נפתו פקידי הממשלה להאמין, כי בורשה נמצאות אמהות שלשונן היא עברית והרשיון לפתיחת הגנים ניתן. הגנים האלה נמצאו ברשותו של מיניסטריון-הפנים, כי נחשבו כעין בתי-מחסה לילדים, כמוסדות לעזרה סוציאלית. מכיון שהחוק אסר על הגברים לנהל מוסדות כאלה, ניתנו הרשיונות על שם אשתו של הלפרין ואשתו של אלתרמן, כמנהלות משק הגנים.

כעבור שנה, ב-1910, פתח הלפרין בורשה קורסים להכשרת גננות על-יד גן-הילדים שלו, ובשנת 1911 פתח קורסים כאלה גם אלתרמן על-יד גנו. הקורסים היו חד-שנתיים, מוּתר היה ללמד בהם רק מקצועות זמרה, התעמלות, מלאכות-יד, נגינה, ציור וכו‘. לימודים עיוניים היו בבל ייזכר ובל ייפקד. בשעות הלימוד היו מפוזרים על השולחן ועל הרצפה חבילות קש, רפיה, נסורת ושאר חמרים גלמיים, כדי להביא – במקרה של ביקור המפקח הממשלתי – את חדר הלימוד ל“מצב הדרוש”. בתור מורים בקורסים שימשו יצחק גרינבוים, הלל צייטלין, יעקב פיכמן, יעקב לרנר, שמואל קנטרוביץ’, ח. דובניקוב ואחרים.

על אף החידוש והחשיבות הרבים של הקורסים היה מצבם החמרי דחוק והתקיימו בקושי. לעזרת אחד המוסדות בא יצחק גרינבוים שיסד חברה לתמיכתו. עם התומכים נמנו ד“ר נח דוידזון, אברהם פודלישבסקי, יחזקאל קרבצוב ועוד. סכום התמיכה השנתית הגיע, בממוצע, למאה רו”כ לשנה.

בקיץ 1914 כבר למדו בקורסים לגננות שעל-יד הגן למעלה מ-70 תלמידות שבאו מכל רחבי המדינה. בין תלמידות הקורסים היו גם חנה רוֹבינה והמשוררת קדיה מוֹלוֹדוֹבסקי.

אחד החלוצים של החינוך העברי היה הסופר והפדגוג שמואל לייב גרדון. הוא היה הראשון שהנהיג בביתו הפרטי ובבית-ספרו ברחוב קוּפייצקה את שפת-הדיבור העברית. ראשית דרכו של של"ג היתה יצירה בלטריסטית בפרוזה ובשיר. בקובץ שיריו “כינור ישורון” שר את חזון הגאולה העברית. הוא היה הראשון שהנהיג בגולה את המשקל הספרדי בשירתו. כבקי בלשונות אירופּה תירגם דרמות של שקספיר, הבּל, משלי לפונטן, סיפורי זנגויל. אולם גולת-הכותרת של יצירתו היה ביאור כתבי-הקודש, שהתחיל בו בעודו בורשה. במפעל-חייו זה מסר את ספר-הספרים לידי העם, קירבו לשכל וללב על ידי פשטות ההסברה.

משום חידוש רב היה בשבועון “עולם קטן” שהוציא יחד עם גיסו, בן-אביגדור. שבועון זה עלה בטיבו ובהידורו וגם במידת תפוצתו על כל שבועוני-הילדים שהופיעו אחריו בגולה. שניהם הוציאו גם את הירחון הפּדגוגי העברי “הפדגוג”, שנתן את הביטוי הראשון למחשבה הפּדגוגית המודרנית העברית.

יחד עם של“ג פעלו בשדה החינוך העברי בורשה פדגוגים ידועי-שם: ש. ז. פוגצ’וב (עלה אחר-כך ארצה, יסד בה את “כפר ילדים”, נפטר בשנת 1934), רפאל גוטמן, מרצה למקצועות שונים בקורסים למורים של הקהילה הורשאית ובקורסים למורים של תרבות, מחבר ספרי-לימוד רבים בתנ”ך, אריתמטיקה, גיאומטריה, היסטוריה, מתודיקה ועוד, ח. א. קפלן, המשורר אהרן לובושיצקי (עבר אחר-כך ללודז'), יחיאל הלפרין, י. אלתרמן (מת בתל-אביב); ראש הסתדרות המורים ד“ר יעקב אהרונסון, מורה הסמינר הממשלתי למורי-דת עבריים, מנהל הסמינר לגננות, חבר מרכז “תרבות”; ח. דובניקוב (נרצח בימי מאורעות תרפ"ט בחברון) ועוד. חינוך הבנות העברי קשור בשמה של הפדגוגית והעסקנית פועה רקובסקי (כעת בארץ), הסבתא של הציונות הסוציאליסטית בפולין. בשטח החינוך התיכון היו ידועים בורשה מגנוס קרינסקי, מיסד בית-ספר ריאלי ומו”ל זריז של ספרי לימוד וד“ר שורצמן, ציוני נלהב וצנוע, מיסד הגמנסיה “חינוך”. בשני המוסדות האלה למדו הרבה מבני האינטליגנציה הלאומית הורשאית, ורבים מהם התבלטו אחר-כך בתנועת הנוער ו”החלוץ".


יסוד ההסתדרות “תרבות”    🔗


ביחוד נתרחב החינוך העברי בורשה ובכל רחבי פּולין לאחר שנוסדה בשנת 1921 ההסתדרות “תרבות”. מוסדותיה של “תרבות” גדלו והלכו מדי שנה בשנה. אם בשנת 1918 היה מספר מוסדות החינוך של “תרבות” 51 עם 233 מורים ו-2575 תלמידים, הרי בשנת 1933/34 כלל המרכז של “תרבות” 269 מוסדות, 1300 מורים ולמעלה מ-37.000 תלמידים. בית-הספר מיסודה של “תרבות” היה עברי בשפת-ההוראה ובתכנית הלימודים, ארצישראלי ברוחו, עמלני, חברתי (חברת ילדים, שלטון עצמי וכו') ומודרני (חינוך אזרחי ומדיני, חינוך גופני ואסתיטי, חינוך משותף, דו-מיני). מלבד הגנים ובתי-הספר העממיים קיים מרכז “תרבות” גם 9 גימנסיות.

יסוד היסודות של בית-הספר מיסודו של “תרבות” היה החינוך העברי השלם. בדו-לשוניות של כל מוסדות-החינוך במדינה ראה פגימה בשלמות הרוחנית והנפשית של הדור הצעיר.

מבחינה סוציאלית היה בית-הספר העברי מוסד חינוכי לילדי עמלים ועובדים. 87% מהורי התלמידים היו בעלי-מלאכה, חנונים, פקידים ופועלים.

המרכז בורשה הוציא בטאונים פדגוגיים, ששימשו את החינוך העברי: משנת 1922 עד 1924 הופיע הירחון “תרבות” בעריכת ד. לוין (כעת בארץ). בירחון43 השתתפו א. אורינובסקי, י. אהרונסון, רפאל גוטמן, ח. דובניקוב, א. כהנשטם, ש. טשרנו, ד. לוין, ש. ז. פוגצ’וב, פרופ. פ. שניאורסון ועוד. משנת 1932 עד שנת 1934 הופיע הירחון “אפקים” בעריכתו של צבי זוהר. בשנים האחרונות הוציא המרכז את “ידיעות תרבות” בעריכתו של יהודה אייגס. מרכז “תרבות” היה האינסטנציה העליונה של החינוך העברי במדינה. בפעולתו השתתפו הציונים הכלליים, “התאחדות”, “השומר-הצעיר”, “החלוץ” והסתדרות המורים העברים.

קשה מאד היה המצב המדיני של בית-הספר העברי. היסוד החוקי עליו התבסס החינוך העברי היה – החוקה הפולנית החדשה. ברם חוסר רגלמנטציה משפטית ברורה הפקיר את גורל החינוך העברי והיהודי בידי השלטונות המרכזיים והמקומיים. ב-1929 קיימה הממשלה בתקציבה 1611 בתי-ספר עממיים של גרמנים, אוקראינים, בילורוסים וליטאים, ואף לא בית-ספר עברי או יהודי אחד. ב-1930 הכניס הציר י. גרינבוים בשם ה“קוֹלוֹ” היהודי הצעת חוק בדבר הקמת בתי-ספר מיוחדים לילדי ישראל, ששפת-ההוראה בהם תהיה עברית או אידיש. הצעת-חוק זו חיכתה לברור בסיים… חמש שנים. רק ב 1935 עלתה על הפרק בועדת הסיים, אבל ברוב דעות של הסאנאציה והאנדציה הוסרה מעל הפרק כבלתי-אקטואלית לרגל קבלת חוק חדש (משנת 1932), שאינו מכיר בבתי-ספר לאומיים מיוחדים.

המגמה היסודית בפוליטיקה החינוכית של הממשלה היתה – האוטרקויזציה, כלומר השלטת לשון-ההוראה הפולנית בתכנית הלימודים של בית-הספר העברי והיהודי. מרכז “תרבות”, שעמד בכל תוקף על עקרון השלמות החינוכית, נלחם במדיניות-ההלעזה של הממשלה, ורק לפעמים היה מצליח לעכב את הגזירה שהיתה מרחפת על-פני החינוך העברי.

החינוך העברי נתן אותותיו במשפחה, ברחוב, בתנועה. בחיי היהדות הפולנית חל מבחינה זו שינוי-משמרות ניכר. היהודי הבעל-ביתי, שחתם על ספרי “אחיאסף” ו“תושיה”, קרא את “הצפירה” ו“השילוח” והיה הנושא העיקרי של התרבות העברית, פינה יותר ויותר את מקומו לדור הצעיר העברי. באופן טבעי, ללא מלחמת “אבות ובנים”, נשתנו הרכבי המרכז של “תרבות”, נשתנו הקוראים והשומעים עברית. את מקום הקריאה העברית הפּסיבית ירש הדיבור העברי החי, האקטיבי, הפומבי. במקום העבריוּת המופשטת הישנה, שנבעה בעיקר ממקור געגועים רומנטיים, באה עברית ריאלית שינקה לשדה ממקור התחיה הלאומית וחידוש החיים במולדת.


הסתדרות “יבנה”    🔗


טיפוס מעבר מחינוך דו-לשוני לחינוך עברי שלם שימשו בתי-הספר של הסתדרות “יבנה” (נוסדה בפולין בשנת 1927) מיסודו של “המזרחי”. בתי-ספר אלה נתבססו על יסודות הדת והלאומיות בתוספת יסודות חילוניים (לימודים חילוניים, חינוך פיסי, תיקונים היגייניים ועוד).

רוב בתי-הספר של “יבנה” היו דו-לשוניים (עבריים, פולניים ואידיים), אולם היו גם בתי-ספר, שכל המקצועות נלמדו בהם עברית. רשת מוסדות “יבנה” כללה בעיקר בתי-ספר עממיים וקורסים בהם למדו ב-1933 למעלה מ-11.000 תלמיד. מוסד-הפאר של “יבנה” היה בית-המדרש לרבנים “תחכמוני”, בורשה, בהנהלתו של פרופ' מ. בלבן.


הסתדרות “חורב”    🔗


לסוג המוסדות הדו-לשוניים (עבריים-אידיים) שייכים גם בתי-הספר הדתיים, שרוכזו בפולין הקונגרסאית בהסתדרות “חורב”, בחסותה הפוליטית של ה“אגודה”. זו היתה רשת-החינוך הגדולה ביותר בפולין והקיפה למעלה מאלף מוסדות, בהם למדו יותר ממאה אלף תלמיד. היא העסיקה כארבעת אלפים מלמדים. אכן החינוך הישן נושן הזה, שהיה מבוסס על דוגמטיות דתית ופולחן אישים, העלים מן הילד היהודי את התרבות האנושית והעברית המודרנית והחניק בנשמתו את השאיפה האנושית לביקורת, לבקשת אמת. כתבי-הקודש נלמדו רק מצד תכנם הדתי-מוסרי בלבד, ולא על הרקע ההיסטורי-ציבורי של מאורעות ועובדות. ההישגים המדעיים של הפּדגוגיה המודרנית היו מדרש פליאה לבעלי החינוך הדתי. ואף-על-פי-כן מילא ה“חדר” הפּרימיטיבי בפולין תפקיד היסטורי, כבית-ספר עממי, זול, שהקנה לחניכו את מוסר-התורה, את רוממות התפילה, את מעשי-העוז של גדולי האומה, את מידות הענוה והצניעות של חכמי ישראל. אמנם לשון-ההוראה בחדר היתה אידיש, אך הוא היה כולו עברי בתכנו: תפילה, דינים, תנ"ך, משנה, גמרא ובהרבה “חדרים” גם לימוד העברית כמקצוע.

סוג מיוחד של בתי-ספר דתיים שהתקיים רק בורשה היו בתי תלמוד-תורה של הקהילה. בתי-ספר אלה שנמצאו, החל משנת 1858, בידי המתבוללים והחרדים, היו מפגרים מבחינה לאומית, אם כי מן הצד הפדגוגי עלו על המוסדות הפרטיים. עם חדירת הציונים אל הקהילה הורשאית התגבר היסוד הלאומי בבתי תלמוד-התורה. באחדים מהם הוֹרוּ גם עברית על-פי שיטה טבעית. ב-1934 נמצאו ברשות הקהילה הורשאית 9 בתי-ספר למתחילים ו-5 בתי תלמוד-תורה, שבהם למדו 4300 תלמידים, כמו-כן 4 גני-ילדים ושיעורי-דת לנערות.


הסתדרות ציש"א    🔗


הסוג הרדיקלי ביותר במערכת החינוך הלאומי הוא בית-הספר האידישאי. אף בתי-הספר מסוג זה צמחו, כאמור, בתקופת הכיבוש הגרמני (שנת 1915), מגרעיני בתי-המחסה לילדי הפליטים וליתומי המלחמה. בסוף שנת 1920 היו בפולין הקונגרסאית 56 בתי-מחסה ובתי-ספר, שנמצאו ברשות 5 קורטוריונים (של ה“בּוּנד”, “פועלי-ציון” שמאל, י“ס וס”ס, פולקיסטים ומורים בלתי-מפלגתיים). המוסדות נתמכו על-ידי ועד דינהזון בכסף שנתקבל מ“פיפלס-רעליף” באמריקה.

ב-15–21 ביוני 1921 נתקיימה הועידה הראשונה של בתי-הספר, שהניחה יסוד להסתדרות ציש"א (“צענטראלע יידישע שול-ארגאניזאציע”). ועידה זו הכריזה על תכנו הסוציאליסטי של בית-הספר האידישאי. בית-הספר האידישאי התגבש כמוסד חינוכי מעמדי, חילוני, מבוסס על עיקרי הפּדגוגיה המודרנית. לימוד האידיש וספרות האידיש תפס מקום בראש תכנית הלימודים. לימוד העברית נקבע בתכנית הלימודים כלימוד רשות, ובמידה שנלמדה נעשה הדבר לפי תביעת הורים ולא כשפה חיה אלא כשריד עבר היסטורי. מקום התורפה של חינוך זה היה – בסיסו האידיאולוגי האנטי-מסורתי. היסוד הרומנטי-אמוציונלי – תרבות-העבר, ההירואיקה הלאומית, החגים והמועדים – נתפרשו פירוש רציונליסטי-מגמתי, שהיה רחוק גם מנשמת הילד וגם מן האמת ההיסטורית.

כמו בתי-הספר של “תרבות” עמדו גם מוסדות ציש“א בחזית-מלחמה קשה עם הממשלה. הרדיפות הבלתי פוסקות מצד השלטונות כבלו את התפתחות בתי-הספר; המלחמה בשלטונות נתלוותה בהיאבקות מתמדת על קיומם החמרי של בתי-הספר; המצב הוחמר ביחוד לאחר שנפסקה תמיכת ה”פיפלס רעליף“. הופחתה גם תמיכת הארצות השונות לרגל המשבר הכלכלי בעולם, בשנות 1932–1934. החל משנת 1935 החל מפנה לטובה בהתפתחות בתי-הספר. בשנת 1935–1936 הכילה רשת בתי-הספר של ציש”א 169 מוסדות (91 בתי-ספר, 11 בתי-מחסה, 2 גימנסיות, 65 שיעורי-ערב), שבהם למדו 15.486 תלמידים; בשנת 1936–1937 הגיע מספר התלמידים עד 17.000. ב-1935 החליטה ועידת האגודות המקצועיות לתמוך בבתי-הספר.

ציש“א הוציאה עתונות פּדגוגית: “די נייע שול” ו”שול און לעבן". החל מ-1934 הוציאה מחדש את הבטאון “שול-וועגן”.


שול-קולט    🔗


בשנת 1928 קמה בורשה הסתדרות חינוכית “שול-קולט”, שעברה במשך הזמן לרשות “פועלי-ציון”-צ. ס. הסתדרות זו, על אף אפיה הדו-לשוני (עברי-יהודי), נתנה חינוך ממוזג שתכנו עברי-לאומי ושפת-הוראתו אידיש. הסתדרות זו כללה ב-1935/36 35 מוסדות בהם 2.800 תלמידים.

רבת-מכשולים וזרועת-קוצים היתה דרך החינוך העברי והיהודי בפולין. במשך 30 שנה עמדה ורשה היהודית במערכה קשה על קיום החינוך היהודי לכל צורותיו מול גזירות הממשלה ונגד כוח המשיכה של בית-הספר הממשלתי הזול, נגד יצר ההתבוללות של השכבות העליונות ונגד המצוקה החמרית שחתרה תחת קיומו. ואף-על-פי-כן הצליחה ורשה היהודית לעמוד בפני כולם ולארגן רשת חינוכית ענפה, שלא היתה דוגמתה בכל העולם, רשת שחינכה רבע מיליון ילדי ישראל על ברכי תורה, השכלה ודעת.


בתי-הספר של הקהלה    🔗


סוג מיוחד של בתי-הספר היו בתי-הספר של הקהילה הורשאית. מוסדות-החינוך הראשונים ממין זה נוסדו בשנת 1820, ביזמת הממשלה, על-ידי יעקב טוגנדהולד. בתי-ספר אלה, שנוהלו ברוח האידיאל החינוכי-הפולוניזטורי, שימשו בשעתו סלע מחלוקת בין המתקדמים ובין החזית המאוחדת של המתנגדים והחסידים. במשך מאת שנות קיומם חלו בתכנית הלימודים של בתי-הספר אלה שינויים ותמורות בהתאם לפוליטיקה החינוכית של הממשלות השונות. כך בתקופת השלטון הפולני ב-1823 חל איסור על לימוד הלשון העברית. הודות להשתדלויות מרובות בוטל האיסור. ב-1837 הונהגה הלשון הרוסית בבית-הספר כשפת-חובה. בתי-הספר התחלקו לשני סוגים: 1) בתי-ספר עממיים, שהכילו לימודי-חול בשפת-הוראה הפולנית ולימודי יהדות, 2) ותלמודי-תורה. אלה ואלה נוהלו ברוח דתית. בשנת 1858 הנהיג הרב מייזלס בפעם הראשונה את לימוד הלשון הפולנית וחשבון בתלמודי-תורה. רשת מוסדות החינוך של הקהילה התרחבה וערב מלחמת-העולם הראשונה כללה 9 בתי-ספר קהילתיים ובהם 1440 תלמיד. בין מוסדות החינוך של הקהילה יש לציין גם בתי-ספר מן הטיפוס החדש שנוסדו בשנות 1911–1914. מוסדות אלה הורו – מלבד לימודים עבריים וכלליים – גם זמרה ציור, מלאכת-יד והתעמלות, ושימשו מעבר לבתי-ספר מודרניים.

בשנת 1936/37 נמצאו ברשות הקהילה הורשאית: 1) 6 בתי ספר עממיים (45 כיתות, 1565 תלמידים), 2) 6 בתי תלמוד-תורה (55 כיתות, 2200 תלמידים), 4 גני-ילדים (7 כיתות, 345 תלמידים) בית-ספר אחד למסחר (8 כיתות, 315 תלמיד). מלבד זאת התקיימו: בית-ספר מקצועי לבנות, בית-ספר למלאכה לבנים, קורס מקצועי למכונאים, קורסים שונים שנתיים וחדשיים למורים וקורסי-ערב.

בראש רשת מוסדות החינוך של הקהילה עמד הפדגוג הנודע רפאל גוטמן.


בתי-הספר44 התיכוניים בשפת-הוראה פולנית    🔗


בתקופה האחרונה חונכה מרבית האינטליגנציה היהודית בורשה וקיבלה את השכלתה התיכונית בגימנסיות ובבתי-ספר תיכוניים פרטיים לנוער היהודי שלשון הוראתם היתה פולנית. רבים מבתי-הספר האלה, בעיקר לבנות, נוסדו עוד בסוף המאה הי"ט, בשנות התשעים, וחלק מהם בראשית המאה העשרים וכן בתום מלחמת-העולם הראשונה. הגימנסיות לבנות היו ברובן – ובמשך תקופה ממושכת – חדורות רוח התבוללות והתנכרות לחינוך יהודי. בכמה מהן היתה ההנהלה הפּדגוגית בידי מחנכים פולנים והסימן היחידי ליהדותן היה שמירת השבת וחגי ישראל כימי מנוחה. אולם בעקבות ההתעוררות הלאומית, ביחוד בסוף מלחמת-העולם, נאלצו גם בתי-הספר האלה להקצות שעות-לימוד לעברית ולדברי ימי היהודים. כמו-כן נוסדו גימנסיות פרטיות חדשות שמגמתן החינוכית היתה יהודית-לאומית.

המוסדות החינוכיים הכילו – בהתאם לרפורמה החינוכית: גימנסיה וליציאון בעל מגמה אחת או שתים (הומניסטית וריאלית). הידועים ביותר היו: “חינוך” (שנת היסוד 1911), מ. קרינסקי (שנת היסוד 1908), “אסכולה” (שנת היסוד 1916), “פינקל” (שנת היסוד 1915), “לאור” (1924), ז. קלצקה (1907), פרלה לובינסקה (1896), “יהודיה” (1894), “חבצלת” (1919), מ. פרילוצקה (1919), גב' מירלס (1904).

מספר הגימנסיות היהודיות הפרטיות בורשה, לבנים ולבנות, שהיו להן זכויות מלאות, הגיע עד שלושים. הגימנסיות האלה היו בפיקוח המיניסטריון להשכלה, ובחינות הבגרות לאחר סיום 8 מחלקות היו נערכות בהן בנוכחות שליחי המיניסטריון.


הסמינריון הממלכתי למורים יהודיים    🔗


הגימנסיות הפרטיות הנזכרות לא נהנו מתמיכה ממשלתית ובגלל שכר-הלימוד הגבוה לא ביקרו בהן אלא בני האמידים בלבד. רק בתי-הספר העממיים לילדי היהודים נהנו מתמיכה ממשלתית (או מתמיכת הקהילה). כדי לספק לבתי-הספר האלה “מורי-דת” נוסד ב-1918, על-פי יזמתו של ד“ר שמואל פוזננסקי, “הסמינריון הממלכתי למורי דת משה”, שהיה קיים עד פרוץ מלחמת-העולם השניה והוחזק כולו בתקציב הממשלה. תכנית לימודיו כללה, מלבד מקצועות כלליים בדרגה תיכונית, לימודי-יהדות מקיפים ויסודיים, לרבות הספרות העברית החדשה, וכן תורת החינוך וההוראה. חוק-הלימודים היה של חמש שנים; ליד בית-המדרש, שנמצא בבנין מיוחד ברחוב גנשה 9, סודרה פנימיה לתלמידים שמחוץ לעיר. המנהל הראשון של הסמינריון היה מיסדו, הרב ד”ר ש. פוזננסקי, ואחריו שימש בתפקיד זה ד“ר מיכאל טאובר. עם מורי הסמינריון נמנו פרופ' מאיר בלבן, ד”ר י. אהרונסון, ראש הסתדרות המורים, ד“ר א. וייס, המרצה במכון למדעי היהדות, הרב הצבאי ד”ר יוסף מיזס ואחרים.

הסמינריון הממלכתי למורים ברחוב גנשה הוציא מחזורים רבים של מורים מצוידים בידיעות מקצועות היהדות הישנה והחדשה ומעורים בתנועה הלאומית. ברוח זו השפיעו על חינוך ילדי ישראל בבתי-הספר העממיים בורשה בתקופה שבין שתי המלחמות.


 

החיים הדתיים בורשה    🔗


החיים הדתיים בורשה    🔗


כמו בכל קהילות ישראל בפולין נמצאו ברשות הקהילה הורשאית כל המוסדות והתפקידים הסוציאליים-דתיים, כמו הרבנות, בתי-תפילה, בית-העולם, הכשרות, השחיטה וגם מוסדות-חינוך קהילתיים. הקהילה הורשאית, שנמצאה במשך דורות בשלטונם של ראשי-קהל חרדים, הפכה במאה הי"ט לזירת-מלחמה בין שלוש קבוצות ציבוריות: מתנגדים, חסידים ומתקדמים או מתבוללים. בתקופה זו נמצא השלטון בקהילה בעיקר בידי החסידים והמתבוללים ורק במאה העשרים, עם צמיחת הרעיון הלאומי, כבשו הציונים, מעט-מעט, את מצודת הקהילה הורשאית.


הרבנות בורשה    🔗


הנציג הדתי העליון של הקהילה היה הרב עם הדיינים או מורי-ההוראה. רבניה הראשיים של ורשה במאה הי“ט היו: הרב שלמה זלמן ליפשיץ, בעל “חמדת שלמה” (נפטר בי“א בניסן תקצ”ט), ר' חיים דוידזון היה כ-15 שנה רבה של ורשה (נפטר בי“ז באדר תרי”ד), ר' דוברוש מייזלס שימש בכתר הרבנות 24 שנה בקרקא ו-14 שנה בורשה (נפטר בשנת תר"ל) ור' יעקב (יוקל) גזונדהייט, בעל “תפארת יעקב” (נפטר באלול תרל"ח). הרב שלמה זלמן ליפשיץ, הראשון שנתמנה לאב”ד ורשה והגליל, שייך לסוג רבנים-גאונים, גדולי תורה והלכה.

הרבנים ר' חיים דוידזון ור' דוברוש מייזלס שייכים לסוג רבנים-מדינאים לוחמים, שניהלו חלק ניכר של פעולתם בשדה הפוליטיקה החיצונית. ר' יעקב גזונדהייט, אם כי היה חריף בהלכה, בחידושים ושו"ת, היה מטרה לפוליטיקה פנימית, בין-כיתתית. עם ויתורו של הרב גזונדהייט על כסא הרבנות בורשה, פסקה משרת הרב הכולל של ורשה.

בין שאר הרבנים המפורסמים של המאה שעברה יש להזכיר את ר' אברהם אבא קונסקובולר, אב“ד פלוצק, פראגה וּורשה, ששימש בהוראה בורשה 40 שנה (נפטר בשנת תרל"ג), את ר' ישעיהו מושקט, מפורסם בשם ישעיה’לי פראגר, יליד ורשה, שישב על כסא הרבנות בפראגה 28 שנה (נפטר בשנת תרכ"ה); ר' שמואל זנויל קלפפיש (סידר היתר של שביעית יחד עם ר' שמואל מוהליבר ור' יהושע מקוּטנה); ר' נתן שפיגלגלס (ידוע בשם ר' נתקה) שימש בכתר הוראה בורשה 43 שנים (נפטר בכ“ז בתמוז תרל”ג); הרבנים ר' יהודה סג”ל, ר' יצחק פייגנבוים, ר' פתחיהו הורנבלס. בתקופה שלפני מלחמת-העולם הראשונה ולאחריה נמנה על חשובי רבני ורשה ר' אברהם יצחק פרלמוטר, ציר הסיים המכונן (נפטר בט' בסיון תר"ץ).

בשנות מלחמת-העולם השניה שימשו כרבנים: הרב ח. י. גוטשכטר, ר' מוטלה קלפפיש, הרב ח. ל. יודקובסקי, הרב אבא חיים מיקלישנסקי, הרב מבלאשקי ר' יצחק מאיר קאנאל, הרב צבי יחזקאל מיכלסון, הרב יעקב מאיר בידרמן, חתנו של הרבי מגור, בעל “שפת אמת” והמו"ל של ספריו, הרב מנחם זמבה והרב ש. ד. כהנא, נשיאה הראשון של “אגודת ישראל” בפולין, היחידי מרבני ורשה שניצל מידי הנאצים (כעת בארץ).

לציון דמותה הרוחנית של הרבנות בפולין בכלל ובורשה בפרט יש לקבוע שבפולין לא היתה קיימת לגמרי רבנות רפורמית. נטע מערב-אירופאי ואמריקני זה לא נקלט בחיי היהדות הפולנית. לעומת זאת היתה קיימת כארגון מיוחד אגודת רבנים בעלי השכלה גבוהה, על-פי רוב מטיפי בתי-הכנסת לנאורים, שמחוץ לכמה תיקונים מודרניים חיצוניים, עמדו על יסוד היהדות ההיסטורית. נציגה הראשי, בורשה, היה הפרופ' ד“ר משה שור. סוג מיוחד של רבנים בפולין המשוחררת היו הרבנים הצבאיים, שמספרם היה מצומצם. רבנים צבאיים היו המיור ד”ר יוסף מיזס והמיור שטיינברג.


האדמו"רים והשפעתם    🔗


גורם דתי רב-השפעה על המוני החרדים בפולין היו האדמו“רים. גדול אדמו”רי פולין היה ר' אברהם מרדכי אלתר, נכדו של “חידושי הרי”ם“, בנו של “שפת אמת”. ר' אברהם מרדכי אלתר, תלמיד-חכם מופלג, מקובל וביבליוגרף, יצג בחסידות את השקפות אביו-זקנו ושיטת קוצק. רבבות חסידים מפולין ואפילו מחוץ-לארץ נהרו בשבתות ובמועדים לחצרו בגור לשמוע תורתו. הרבי מגור הרבה לפעול לחיזוק החיים הדתיים, היה נשיא מועצת גדולי התורה בפולין, השתתף בכנסיות גדולות וסייע לביסוס החינוך הדתי. בניגוד לרוב האדמו”רים בפולין תמך ר' אברהם מרדכי בישוב ארץ-ישראל ואחרי ביקורו בארץ עורר את קהל חסידיו לפעולה זו. בין שאר האדמו"רים בלטו בהשפעה על החרדים הרביים מגרודז’יסק (שפירא), מרדז’ימין, מסוקולוב (מורגנשטרן) וּמפיאסצ’נו (שפירא), שישבו בורשה.


אגודת הרבנים    🔗


ורשה היתה מקום מושב הארגון של רבני המדינה בשם “אגודת הרבנים”, שנוסדה ב-8 בנובמבר 1921. אגודת הרבנים מנתה כאלף רבנים, שאושרו על-ידי הממשלה, חברי “האגודה”, ה“מזרחי” ובלתי מפלגתיים. היא היתה הפוסק האחרון בכל השאלות הדתיות הן כלפי פנים, כלפי הקהילות, הרבנים והציבור, והן כלפי חוץ – הממשלה הפולנית היתה נוהגת לשמוע את חות-דעתה של אגודת הרבנים בכל הענינים הנוגעים לדת-ישראל. ביחוד הצטיינה אגודת הרבנים במלחמתה בגזירות השחיטה של ממשלת-הסאנאציה בפולין. חברי הועד הפועל של אגודת הרבנים היו: הרב ר' מנחם מנדל אלתר מפבּיאניץ (נשיא); הסגנים: הרב יצחק מאיר קאנאל והרב מאיר ורשביאק (שניהם מורשה) והרב דוד בער מאוזורקוב, המזכיר היה הרב ראובן נייפלד מנוֹבי-דבוֹר, הגזבר – ר' שלמה דוד כהנא מורשה; המנהל והמזכיר הפוליטי היה ד"ר אהרן לנגלבן.


בתי-הכנסת בורשה    🔗


האופי הדתי של עדת-ישראל בורשה קיבל ביטויו הבולט בבתי-התפילה, שמספרם הגיע עד 300. המרוּוח והמפואר ביותר היה בית-הכנסת לנאורים ברחוב טלומצקה. כאן עבר לפני התיבה גדול חזני-העולם ר' גרשון סירוטה (נספה בימי מרד הגיטו). המנצח על מקהלת בית-הכנסת היה הקומפּוזיטור ליאו ליוב, ומשנת 1921 – דוד אייזנשטדט. אחרי צאת סירוטה לאמריקה בא במקומו החזן משה קוסביצקי. ידועי45-שם היו גם בית-הכנסת של נוז’יק (ברחוב טוארדה 6) ובית הכנסת “מוריה”. המנצח על מקהלת בית-הכנסת של נוז’יק היה הקומפוזיטור אברהם דוידוביץ (החל משנת 1902). בין שאר בתי-הכנסת היו מפורסמים בורשה “שערי-ציון” (פביה 10), “סרדינר שול” (טוארדה 4), חברת ש“ס בנלבקי 35 וחברת ש”ס בטוארדה.

סוג מיוחד של בתי-תפילה היו בתי-החסידים (“שטיבלעך”) של כל האדמו“רים. מספר הבתים הגיע למאות. ביחוד היו מפורסמים הבתים ברחוב נלבקי, ז’לזנה ופרנצישקנסקה. כמו בכל המדינה הצטיינו בציודם הדל, בחוסר ריהוט, בפשטות היחסים בין המתפללים, בתפילה רגשנית ובעזרה הדדית לצורותיה השונות. רבים מבאי-ה”שטיבלעך" היו נוהגים גם לעיין בספרות חסידית ובזמן האחרון גם בלימוד דף יומי מיסודו של הרב מאיר שפירא מלובלין, מיסדה של “ישיבת חכמי לובלין”.

כקני חיים ומחשבה דתיים שימשו הישיבות. הישיבות הגדולות של ורשה היו: ישיבת “תורת חיים” על שם ר' חיים מבריסק (גנשה 45), ישיבת בית-יוסף נוורדוק (בפרנצישקנסקה 11) מיסודו של ר' יוֹזל בעל קשיטת-המוסר, של ר' ישראל סלנטר, ה“מתיבתא” מיסודה של אגודת ישראל (שו. ירסקה 18), “בית שמואל” על-שם ר' שמואל מוהילבר מיסודו של ה“מזרחי” (פביה 40), קיבוץ הרב כהנא (גנשה 10), ישיבת “עמק הלכה” של ר' נתן שפיגלגלס (שליסקה 43) ועוד.


עסקנים דתיים    🔗


להשלמת התמונה של החיים הדתיים בורשה יש לציין גם את חשיבותה של העסקנות הדתית. עיקרי-הפעולה של העסקנים האלה היו: שתדלנות אצל השלטונות למניעת גזירות ועזרה סוציאלית-לאומית בממדים רחבים.

דמות פּופּולרית בקרב היהדות הורשאית היה ר' לייבוש (אריה יששכר) דוידזון (1854–1923), נינו של ר' חיים דוידזון, רבה של ורשה. מלבד פעולתו רבת-הרושם בתקופת חיבת-ציון ולאחריה, שעליה דיברנו לעיל, טיפל דוידזון בצרכי-ציבור שונים, בתור עסקן, שתדלן ופרנס הקהילה הורשאית. פעולתו היתה רחבת-ממדים, מגוּונת, כלל-ישראלית. עוד ב-1905 השתתף ב“אגודה להשגת שויון-זכויות ליהודים” ולחם בחובת המנוחה ביום א'. אותה שנה יסד ביתן לפתולוגיה (בסכום 200.000 רובל) בבית-החולים על שם באומן-ברקסון. כיועץ הקהילה הורשאית (נבחר ב-1906) והכניס תיקונים בסדרי הקהילה והחינוך הדתי וסייע להעברת הקהילה לרשות המנהיגים הלאומיים. ב-1912 העמיד לרשות מגיני בייליס בקיוב את הש"ס הידוע בהוצאת אמשטרדם לשם ביטול האשמותיו של צורר-היהודים, הקטיגור ויפר. בשנות מלחמת-העולם הראשונה המתיק יסורי פליטים, פצועים, יתומים וקרבנות מלחמה בתנופה רחבה של ארגון ועזרה; המשיך בפעולה זו אחרי הפרעות בלבוב (1918) ובשנות המלחמה הפולנית-סובייטית (1920). בלהט העזרה לנגועי הפרעות באוקראינה (1922) לא נמנע מלהילחם בפומבי בנטיות מפלגתיות נפסדות במשלוח הכסף והחבילות.

אישיות מרכזית בשדה העסקנות היהודית בורשה היה יואל וגמייסטר (1837–1919), יליד ורשה, נצר ממשפחת ה“יהודי” הקדוש מפשיסחה. כנציג היהדות החרדית ופרנס הקהילה עמד בראש ברוב המוסדות הציבוריים והפילנטרופיים בורשה. מוּנה לחבר העיריה הורשאית ומוסדות ממלכתיים שונים על-ידי מועצת העוצרים קנה לו שם בקרב כל שכבות האוכלוסיה היהודית בנדבנותו ובמידותיו התרומיות.

מיוחד במינו היה העסקן ירוחם יהודה ולפיש (1849–1932). ולפיש, יליד ורשה, היה מזיגה הרמונית של תלמיד-חכם (פירסם את הספרים התורניים “גחלי אש”, “עשירית האיפה” “מזבח אבנים” ועוד) ושל משכיל רחב-ידיעות ויודע שפות אירופּיות. בדאגתו לחיזוק החינוך הדתי תמך ביד רחבה בתלמודי-תורה ובישיבות, כמו-כן במוסדות סוציאליים רבים. הצטיין בענות-רוחו ונמנע, בעבודתו הציבורית, מכל התנשאות ומשרות-כבוד.

מבין שאר העסקנים הדתיים נתבלטו בפעולתם הציבורית אליעזר פריבס, לייזר בריל, שלמה אייזמן וולף גוּטגלד (חבר רוב המועצות העירוניות בורשה; כעת – בארץ ישראל).


בית-העולם היהודי בורשה    🔗


בית-העולם היהודי בורשה (פינת גנשה ואוֹקוּפּוֹבה) נוסד בשנת 1799 ונמסר לצרכי הציבור בשנת 1806. בית-העולם שתוחם בתחומי-עיר מסוימים, הוגדל כמה פעמים על-ידי שפיכת שכבות-אדמה חדשות על-גבי הקברים הנושנים. בית-העולם נמצא ברשות קהילת ורשה, בניהולו של אברהם משה פויזנר (החל מ-1937), המנהל לשעבר של בית-העולם בפראגה. בית-העולם הכיל 104 רבעים, שהיו מחולקים לרחובות ולסמטאות. האבנים האילמות של בית-הקברות הורשאי – זה המוסד היחידי מן הגיטו היהודי בורשה שניצל – צופנות בתוכן, יותר מכל בתי-החיים בפולין, מקצת מתולדותיהם של יהודי הבירה. מצבות של הרבה פטריציים יהודים הן שרידי-היהדות האחרונים במשפחתם, ואילו מצבותיהם של בניהם ונכדיהם כבר מתנוססות בבתי-קברות קתוליים ופרוטסטנטיים. צורות, המצבות, הנוסחאות החרותות, האורנמנטים והחומר שנחצבו ממנו – אם כי הם משמשים בערבוביה – מבליטים קוי תקופות מסוימות. עד סוף המאה הי“ט הצטיינו המצבות ברובן המכריע באחידות הסגנון והנוסח בהתאם למסורת הדתית. המצבה עשויה אבן מרובעת או מעוגלת למעלה, בעלת אוֹרנמנט מסורתי-סמלי (אריות46, צבאים, יונים, פרחים, נאדות-דמעות וכו') ורבת-שבחים ותיאורים בהתאם לרום-ערכו של הנפטר. על קברי רבנים ורביים הוקמו “אוהלים” (45 “אוהלים”). אולם כבר במחצית המאה הי”ט הוקמו מצבות בודדות בעלות סגנון אמנותי. כזאת היא מצבת ברק ברגסון47 (1831), בסגנון אמפיר, מצבת חיה טפליץ (1847) בסגנון מושלמי, מצבת יעקב והנרייטה אפשטיין (1854) בסגנון מצרי, כמה מצבות בסגנון רומני, גוֹטי, ברוק ורנסנס.

בעשור השני במאה העשרים מתרבה מספר המצבות המודרניות בצד המצבות העממיות מן הטיפוס הישן. המצבות המודרניות בנויות משיש קארארה לבן, שחם (גרנית) שחור שבדי או פולני במקום גבס או אבן-חול הקודמים, בהרבה מצבות מודרניות יצוקים האותיות והאורנמנטים מברונזה. הרבה מצבות מודרניות סיתתו לא סתתים-בעלי-מלאכה, אלא פסלים-אמנים. החשובים בהם הם אנטוקולסקי (מצבת א. פרידברג), דוד פרידלנדר (מצבת ברק ברקסון), מייצ’יסלב לולסקי (מצבת ד“ר פלטוי, ד”ר לודויק זמנהוף), שמעון קרטקו (קבר-המשפחה של הרץ, מהנדס יאן קירשרוט), הנריק קונא (מצבת משפחת קירשרוט), פליקס רובינליכט (מצבת אסתר רחל קמינסקי), הנריק שטיפלמן (מצבות משפחת לונפיש, ד"ר שמואל פוזננסקי) וגדול פסלי המצבות אברהם אוסטרז’גה (מצבת ב. מיכלביץ, מ. קרינסקי וביחוד ה“אוהל” של פרץ-דינהזון-אנ-סקי).

עד מחצית המאה הי“ט היו כל הכתובות על-גבי המצבות עבריות. ב-1852 הוקמה המצבה הראשונה עם כתובת פולנית (מצבת המנהל של בית-הספר לרבנים אנטוני אייזנבוים). בסוף המאה הי”ט ובמאה העשרים מופיעות הכתובות בעברית, אידיש ופולנית בצרופים שונים. ויכוח מפלגתי רב עוררה בשעתו שאלת הכתובת על-גבי ה“אוהל” של פרץ-דינהזון-אנסקי. השאלה נפתרה באופן כזה, שבחלק הקדמי נחרתו השמות והתאריכים של שלושת הסופרים עברית, ובחלק האחורי נקבעו האפיטפיות אידיש.

מגדולי ישראל מצאו כאן מנוחתם:

רבני ורשה: ר' שלמה זלמן ליפשיץ (בעל “חמדת שלמה”, ר' חיים דוידזון, ר' בריש מייזלס, הרב מפראגה ר' ישעיה מושקט, הרב הבריסקאי ר' חיים סולובייצ’יק, הרב הווֹלוֹזינאי ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) ועשרות רבנים אחרים.

הסופרים: ש. אנ-סקי, י. ברשדסקי, אברהם גולדברג, י. דינהזון, א. נ. גנסין, ה. ד. נומברג, ח. ז. סלומניצקי, י. ל. פרץ, שוהם-פולקביץ, השחקנית אסתר רחל קמינסקי.

המלומדים פרופ' שמעון אשכנזי, הילארי ניסנבוים, ד“ר שמואל פוזננסקי, ד”ר אדוארד פלטוי, יוצר האספּרנטו ד"ר לודויג זמנהוף.

רופאים עסקנים: ד“ר נח דוידזון, ד”ר שמואל גולדפלם, ד“ר זלמן ביחובסקי, ד”ר גרשון לוין.

המו"לים: שמואל אורגלברנד, יעקב מורטקוביץ.

עסקני המאה הי“ח והי”ט: ברק ואשתו תמר’ל ברקסון, יעקב טוגנדהולד. אנטוני אייזנבוים, מיכאל אטינגר-ראוסקי, וולף בן מיכל הכהן (וולף לייפציגר) ועוד.

העסקנים והמדינאים: היפוליט ואולברג, מתיאש ברגסון, מיכאל ברגסון, הנריק ואהל, יעקב אפשטיין, מאוריצי פאינס, ברוניסלב גרוסר, יאן קירשרוט, ד"ר משה זילברפרב, ב. מיכלביץ', פליקס פרל, אדולף פרץ ועוד.

בית-העולם בפראגה נוסד בשנת 1780 על-ידי ר' שמואל זביטקובר. בבית-קברות זה מצויות מצבות נושנות החל ממחצית המאה הי"ח. המצבות הן רובן ככולן פשוטות, דלות-קישוטים דקורטיביים. מגדולי היהודים נקברו כאן ר' שמואל זביטקובר (מצבת דוד פרידלנדר) ואברהם יעקב שטרן, מנהל בית-הספר לרבנים בורשה, תלמיד-חכם ומתימטיקאי ידוע.


 

המוסדות הסוציאליים היהודיים    🔗


אחד המפעלים המפוארים של היהדות הפולנית אחרי מלחמת-העולם הראשונה היה מפעל הפיקוח הסוציאלי בארבעה שטחי-יסוד, והם: ההגנה על הבריאות, ההשכלה המקצועית, הפיקוח על יתומים וילדים מחוסרי מחסה והסדר ההגירה. הפעולה הסוציאלית היהודית בתקופה הנדונה הצטיינה בשני קוים עיקריים: 1) בהיותה מחוסרת כל ארגון מרכזי תחילה ונתונה ליזמת עסקנים ונדבנים בודדים בערים הגדולות בלבד – אורגנה בהיקף ארצי, רוכזה בהנהלה ראשית ובמוסדות גליליים והועמדה לשירות האוכלוסיה היהודית בכל רחבי המדינה; 2) אם עד כה היה מפעל הפיקוח הסוציאלי בעל אופי פילנטרופּי בלבד והיה תלוי בחסדם של נדבני המקום, הרי עכשיו קיבל אופי לאומי קונסטרוקטיבי והושתת על יסודות דמוקרטיים.

אכן, פעולת מוסדות-הפיקוח והרחבתם אופשרה בעיקר על-ידי הג’וינט האמריקני, שבשנות החורבן אחרי מלחמת-העולם חש לעזרת האוכלוסיה היהודית. כ-75 מיליון דולר הוציא הג’וינט מסוף מלחמת-העולם עד שנת 1930 לצרכי עזרה והצלה של היהדות הפולנית. אולם הג’וינט לא נקט בשיטת אפוטרופסות קפדנית, המביאה לידי ניוון ושחיתות מוסרית, כי-אם מסר את פעולת העזרה לידי הציבור היהודי עצמו תוך התחשבות ברצונו ושמירה על עקרונות סוציאליים מסוימים, וקודם כל על עקרון היסוד הקונסטרוקטיבי. ועל-כן, בה במידה שפחתה עזרת הג’וינט התגברה העזרה העצמית של האוכלוסיה היהודית. אף ניתן לבסוף לגייס אמצעים מתקציבי הממשלה, העיריה והקהילה לטובת מוסדות הפיקוח הסוציאלי היהודי. לא ארכו השנים והציבור היהודי בפולין הקים רשת מסועפת של מוסדות-פיקוח, שהיו לו לכבוד וזכו לשבחם של השלטונות. המוסדות האלה רוכזו בארבע הסתדרויות סוציאליות מרכזיות: טא“ז, אור”ט, צענטא“ס והיא”ס.

עוד בשנות מלחמת-העולם הראשונה היו קיימים בורשה מוסדות שונים להגנת הבריאות. “הועד היהודי להושטת עזרה לקרבנות המלחמה” בחרקוב שלח ב-1915 לורשה מטבח-חלב מצויד בכל המכשירים, לרבות חבר-העובדים הרפואי. נפתחה תחנה מיוחדת ברחוב אוֹרלה 12 שחילקה חלב בין תינוקות וילדים עד גיל שנתיים. כשהצבא הגרמני פלש, ביוני 1915, לורשה, עזב חבר-העובדים בחפזון את העיר, אך מטבח-החלב נשאר ושימש יסוד למוסד “טיפת חלב” שנתפשט אחר-כך בורשה.

גם “ההסתדרות להגנת בריאות היהודים”, אז"ע, שנוסדה ב-1912 בפטרסבורג, ואירגנה סניף בורשה, ניהלה בה פעולה רפואית והיגיינית על-ידי הקמת מטבחי-חלב, צריפים לחולים וכו‘. גם “חברת ידידי הילדים”, שנוסדה בורשה ב-1916, עשתה פעולה חשובה למען יונקים, נשים הרות, ילדי בית-ספר וכו’.


טא"ז    🔗


ברם עזרה רפואית והיגיינית מסודרת התחילה רק ב-1922, כשנוסדה טא“ז. פעולתה הראשונה היתה – ריפוי מחלת השחין (Favus) ומחלות-עור אחרות, שנפוצו מאד בשנות המלחמה בקרב ילדי ישראל. עד כמה אכזרית היתה מחלת השחין ומה רבה היתה חשיבות פעולה זו מעידה העובדה, שבמשך 15 השנים מאז היוסד טא”ז ריפאה אגודה זו כליל 18 אלף מוכי-שחין.

טא“ז לא הצטמצם בעזרה רפואית בלבד, אלא טיפל בעיקר ביצירת התנאים הדרושים להבראת הגזע והשבחתו. כך, למשל, – הודות לפעולתו – ירדה תמותת התינוקות בורשה עד לחצי. מכל 100 יונקים מתו ב-1929 בורשה: 6 אצל היהודים ו-12 – באוכלוסיה הכללית. סייעו לכך – חוץ מן התכונות המיוחדות של המשפחה היהודית – יסוד מחנות ומתן עזרה לנשים הרות, מתן עצות והוראות בשאלות-המין, מתן חלב ומצרכי מזון ליונקים וכו'. ברכה רבה להתפתחותו הפיסית של הדור הצעיר קבעה גם ההיגיינה בבתי-הספר, שהונהגה בעיקר ב”חדרים" של החרדים וטיפלה בבדיקת בריאותם של התלמידים, הרכבת אבעבועות וכו'. בזמן האחרון הותקנו גם תחנות פסיכו-היגייניות לשם בדיקת המצב הרוחני של ילדים קשי-חינוך.

ביחוד פוריה היתה פעולת טא"ז בשטח מושבות-קיץ וחצי-מושבות בשביל ילדים ונוער בגיל 15 שנה. ילדים כחושים וחסרי-דם, ממרתפי-דירות ועליות-גג, נשלחו בכל שנה למושבות-קיץ, שהוכשרו והותקנו לשם כך.

על ההתפתחות של טא“ז (יחד עם אז"ע) ב-15 השנים האחרונות יעידו המספרים הבאים: בשנת 1922 נמצאו בפולין 15 סניפי טא”ז שקיימו 104 מוסדות, ובשנת 1935 כבר היו 69 סניפים ו-490 מוסדות. בשנת 1922 היו לטא"ז 17 מושבות וחצי-מושבות ששיכנו 1750 ילדים, ובשנת 1937 עלה מספרן ל-121 מושבות ובהן 14.250 ילד.

בראש מרכז טא“ז עמד הרבה שנים הרופא-העסקן ד”ר גרשון לוין (1868–1939). ד"ר לוין, יליד לובלין, היה אחת הדמויות החביבות והאהודות ביותר בקרב הציבוריות הורשאית. אחרי גמרו את הפקולטה הרפואית של האוניברסיטה הורשאית, ב-1895, שימש בתור אסיסטנט במחלקה הפנימית של בית-החולים היהודי בורשה והחל מ-1903 בתור מנהל המוסד. היה מומחה למחלות ריאות ודיאגנוֹסטיקן ידוע-שם. פירסם גם ספרים ומאמרים פוֹפוּלריים בשטח הרפואה וההיגיינה.

אם ד“ר לוין היה הרוח החיה של טא”ז הרי ידו המארגנת היה ד“ר אריה וולמן, שנתן מעוף ותנופה למוסד. טא”ז עמד יום ולילה על משמר הבריאות של העם ולחם באמונה ועקשנות באויביו הסוציאליים הרבים של הגיטו היהודי.


אור"ט    🔗


ראשית צמיחתו של אור“ט נעוצה בשנות השמונים של המאה שעברה, כשקבוצת משכילים יהודים ברוסיה הקימה ועד זמני להפצת מלאכה וחקלאות בקרב היהודים. חברת אור”ט הגיעה אחר-כך ברוסיה להתפתחות ניכרת, אך אחרי מהפכת אוקטובר חדלה להתקיים. שני שליחי החברה, ד“ר ל. ברמסון וד”ר ל. לבוביץ, יצאו אז לחוץ-לארץ והקימו “משלחת אור”ט בחוץ-לארץ", שהתקשרה עם ארצות שונות ואירגנה סניפים בערים שונות בפולין (ורשה, וילנה, לודז', רובנה ועוד).

ב-28 בנובמבר 1921 אישרה הממשלה הפולנית את התקנון של “החברה להפצת עבודה מקצועית וחקלאות בקרב היהודים אור”ט“; מקום מושבה היה – ורשה, שדה פעולתה בכל רחבי המדינה. ליושב-ראש המרכז נבחר ד”ר משה זילברפרב (1876–1934). אם השלטונות האדמיניסטרטיביים בפולין התיחסו לאור“ט בסובלנות, הרי שלטונות-החינוך שמו מכשולים בדרך עבודתו ודחו את אישור בתי-הספר שלו על-ידי השהיות אין-קץ. אף-על-פי-כן הצליח אור”ט להקים רשת מוסדות במדינה: טכניון (בוילנה) ובית-ספר טכני תיכון, בתי-ספר מקצועיים וסדנאות למופת, קורסים וסדנות לבוגרים מחוסרי-מקצוע, קורסים להשלמת השכלה לשוליות, בתי-ספר מקצועיים לצוערים. בכל המוסדות האלה למדו קרוב ל-3000 תלמיד ותלמידה. בסך-הכל נהנו ממוסדות אור"ט למעלה מ-16.000 איש. החינוך המקצועי התלווה בפעולה רחבה בשדה ההשכלה הטכנית, שנושא דגלה הנאמן היה יוסף יאשונסקי.

אור“ט לא הסתפק בהפצת השכלה מקצועית בלבד, אלא שאף לשיקום החיים הכלכליים היהודיים, שנפגעו בשנות המלחמה, על-ידי מתן-אשראי, הספקת מכונות וחומר גלמי לבעלי-מלאכה יהודים קרבנות-המלחמה, קימום בתי-ספר הרוסים ועוד. פעולה זו אופשרה על-ידי הקצבות יק”א וג’וינט; במידה שהופחתו הקצבות אלה, גדלה והלכה העזרה העצמית של אור"ט שאורגנה הן על-ידי אמצעי הציבור היהודי והן על-ידי קצבות העיריות.

בועידה הראשית של אור"ט שהתקיימה בנובמבר 1936 נבחר ועד מרכזי רחב. מאנשי ורשה השתתפו בו: אברהם גפנר, רפאל שרשבסקי, המהנדס מ. קרנר, קרל זכס, ישראל גלוצר, המהנדס י. יאשונסקי ואחרים.

מלבד מוסדות אור"ט התקיימו בורשה גם בתי-ספר מקצועיים של קהילת ורשה ובית-ספר למלאכה ברחוב סטאוקי שנוסד על ידי “החברה להספקת עבודה ליהודים עניים”.

הגדול בבתי-הספר למלאכה בורשה היה המוסד בסטאוקי; הוא נוסד על-ידי ד"ר ש. פוזננסקי ב-1887 ואחרי גלגולי-התפתחות שונים קיבל ראשית ביסוסו בשנות 1904/5, כשאושרה על-ידי הממשלה “החברה לספק עבודה ליהודים עניים” בורשה, שקיבלה רשות לנהל בתי-מלאכה ללימוד וקורסי-הכנה. משבר קשה עבר על המוסד בשנות מלחמת-העולם הראשונה, ולא ניצל אלא במאמצי נשיאו, המהנדס א. וייסבלט. אחרי מלחמת-העולם הורחב וחודש המוסד במאמצי החברה הנזכרת ובתמיכת מוסדות ציבוריים יהודיים (הקהילה, ג’וינט, יק"א) והעיריה. בשנת 1928 הגיע תקציב המוסד ל-230.000 זהובים. אותה שנה קיבל המוסד זכויות פומביות. בשנת 1938 היו בבית-הספר 3 מחלקות: חשמלית-מכנית, למסגרות מכנית ולאוטומובילים. בית-הספר הכיל: סדנה כללית למסגרות בשביל 70 איש, מפחה עם ארבעה כבשנים ופטיש מכני, סדנה עם 30 מחרטות מודרניות ומנועי-חשמל; סדנה חשמלית-מכנית לשם הרכבת מכונות ומתקנים חשמליים, סדנה לשם תיקון אוטומובילים והרכבתם, מכונות ריתוך, הלחמה, גילווּן, הזהבה וכו'. חבר המורים היה מורכב משלושת מנהלי המחלקות שהיו מהנדסים-מומחים ו-7 אמנים-מדריכים. המנהל הראשי של המוסד היה המהנדס רפאל בוכויץ (משנת 1924). בשנת 1935/6 הגיע מספר התלמידים ל-193. כל בוגר שעמד בבחינת גמר קיבל תעודת שוליה.

פעילי “החברה להספקת עבודה” בשנת 1937 היו: רפאל שרשבסקי (הנשיא), אברהם גפנר, ב. זבלודובסקי, המהנדס י. פרומקין, א. פרידה, סט. קאהן, מהנדס ל. הרצברג, אליהו מזור, ש. סרנה ועוד.


צענטא"ס    🔗


ההסתדרות המרכזית להגנה על ילדים ולפיקוח על יתומים היתה – צענטא“ס, שנוסדה בשנים הראשונות אחרי מלחמת-העולם לשם הושטת עזרה והצלה דחופה לילדי ישראל, קרבנות המלחמה. בערים ובעיירות, בדרכים וביערות, ביחוד בגלילות-הספר, שוטטו אז אלפי ילדים מוזנחים, רעבים, חולים, פרועים לשמצה, שנזונו בעשבים וצמחי-בר ונפלו חלל מרעב ומחלות. באופן ספונטני קמו בכל רחבי המדינה ועדים, שנטלו על עצמם את פעולת-העזרה לילדים. מחלקת העזרה לילדים של הג’וינט באירופה ניהלה את הפעולה ומימנה אותה. לאחר שהממשלה חיסלה בשנת 1923 את פעולת הג’וינט בפולין, הקימו העסקנים היהודים בשדה הפיקוח הסוציאלי את “ברית המרכזים לפיקוח על היתומים בפולין” (צענטא"ס). הברית הקיפה 8 גלילות, והם: גליל ורשה, קרקא, לבוב, ביאליסטוק, פינסק, נובוגרודק, גליל וילנה ועיר וילנה (יקופ"ו). פעולת הברית כללה: הקמת בתי-מחסה ליתומים, ריפוי, הלבשה והנעלה, אימוץ יתומים, פיקוח בבתים פרטיים, השכלה כללית ומקצועית, ריפוי ילדים דפקטיביים, עזרה יורידית, מושבות-קיץ ומושבות רפואה. הנהלת הברית הורכבה מבאי-כוח כל הגלילות; לשכת הברית הורכבה מנשיא הברית, הסינטור רפאל שרשבסקי (עמד בראש הברית מיום היוסדה עד היום האחרון), מנדל שניאורסון (הראשון למזכירי-הברית, אחר-כך מנהל הכספים של האוניברסיטה העברית בירושלים) ול. נוישטדט, בא-כוח הג’וינט (נהרג בימי כיבוש ורשה על-ידי הגרמנים). בשנים הראשונות הובטח כמעט כל תקציבו של צענטא”ס על-ידי הג’וינט, אולם לאט-לאט צומצמו הקצבותיו וחלק ניכר מתקציבו כוּסה על-ידי הקצבות הקהילות, המגיסטרטים והסיימיקים. במשך הזמן חל שינוי באָפיה הסוציאלי של ה“ברית”. במידה שחלפו ועברו שנות המלחמה ופחת מספר היתומים, הרחיבה הברית את פיקוחה הסוציאלי על הילד המוזנח בכלל. על ממדי-הפעולה של הברית בשטח הפיקוח מעידים המספרים דלקמן: בשנת 1938 נמצאו ברשות צענטא“ס 105 בתי-יתומים ומעונות יומיים, ומהם נהנו 9779 ילדים. בפיקוחן של משפחות פרטיות נמצאו 6592 ילדים. צענטא”ס קיים 21 בתי-ספר מקצועיים שבהם למדו הילדים מלאכה; ניהל 177 מושבות קיץ וחורף בשביל אלפי ילדים; 25.000 ילדים קיבלו אוכל בבתי-תמחוי ונקודות-הזנה; צענטא"ס קיים גם שני מוסדות רפואיים-פדגוגיים באוטבוצק ובדומצ’בו.

צענטא“ס הוציא לאור ירחון מקצועי “דאס שוצלאזע קינד” ו”אונזער קינד", בעריכת אברהם לוינסון.

אחד המרכזים המסודרים ביותר שהיו מסונפים לצענטא"ס – היה המרכז הורשאי לפולין הקונגרסאית. בעיר ורשה עצמה נמצאו 15 בתי-מחסה, ובהם 400 יתומים וילדים מוזנחים. במרכז השתתפו עורך-הדין מאוריצי אנדלסמן, חבר הדירקטוריון של קרן היסוד, אחד משני נשיאי הנציגות של הסוכנות היהודית בפולין, פרופ' מיכאל טאובר, מנהל בית-הספר הממשלתי למורים, רחל שטיין, סלומון שרשבסקי (ממשפחת תעשייני-הטבק הגרוֹדנאים) ויהושע חפץ, מנהל המרכז.


יאנוש קורצ’ק    🔗


בשדה חינוך הילדים והפיקוח הסוציאלי יש להרים על נס את אישיותו הקורנת של הרופא והסופר, המחנך והפסיכולוג יאנוש קורצ’ק (ד"ר הנריק גולדסמיט).

עולם בפני עצמו, מופרש ומובדל לא רק מן החיים הסואנים של ורשה, אלא גם מצענטא"ס על כל על כל מוסדותיו ואלפי ילדיו – היה “בית היתומים” ברחוב קרוכמלנה 92 שבראשו עמד יאנוש קורצ’ק. הבית הזה, שהבהיק באורו הפנימי בין הצריפים הרעועים של דלת-העם, חדל מזמן להיות תחנת-נסיון פדגוגית. זאת היתה רפּובליקה של למעלה ממאה אזרחים קטנים, שחיו, למדו, עבדו ושמחו לפי החוקה שלהם, שעובדה קמעה-קמעה לפי נסיון של שנים. נשיא רפובליקה זו, יאנוש קורצ’ק, משל בה אך לא שלט, כי מסר את השלטון בידי הילדים עצמם, והוא עמד מן הצד, התבונן, ספג, רשם, העמיק חקר בנשמת הילד ומרשמיו וחקירותיו אלה צמחה יצירתו הספרותית הברוכה. קורצ’ק אינו מתאר ומפאר, אינו מיפה ומקשט: מתוך גרונו מדבר הילד עצמו בלשונו האָפיינית, בתמימותו ובעריצותו, ילד-אדם, המשתובב, המטריד, התובע, המאשים והמחנך בעצם את הבוגרים…

באו שנות הזועה והאימים. התחילו הגירושים למחנות-ההשמדה, גם על ילדי בית-היתומים הונף הגרזן. התליינים הנאצים שיחררו – לפי השמועה – את המחנך הישיש מחובת-הגירוש, אך הוא לא רצה ליהנות מטומאת-חסדם. שקט ואמיץ ניהל את ילדי-המוסד אל רכבת-המות כששני ילדים חלושים על זרועותיו…


היא"ס    🔗


אחרי מלחמת-העולם הראשונה תפסה פולין במשך כל השנים את המקום הראשון בהגירה היהודית. ורשה עמדה במרכז עולמם של המהגרים מכל פינות פולין. כאן התקיימו מוסדות-הממשלה המרכזיים, הקונסוליות, חברות-האניות והמוסדות המרכזיים היהודיים לעניני הגירה.

החל משנת 1905, עם תהליך האינדוסטריאליזציה, דחיקת רגלי הפועלים היהודים מבתי-החרושת ועם התפרצות האנטישמיות בעקבות גיבושו של המעמד הבינוני הפולני – התחילה הגירה המונית מפולין ודרך פולין. אחרי המלחמה חזרו המוני רפּטריאנטים מחוסרי-כל מרוסיה; זרמו יהודים רוסיים ואוקראיניים, שביקשו מקלט מפרעות וזעזועי המהפכה. היגרו גם רבבות מיהודי פולין, שפרנסתם נהרסה על-ידי כובד מסים מיוחד ונגישותיהם של השלטונות.

תנאי ההגירה היו קשים כקריעת ים-סוף: ארצות-הברית, מרכז הקליטה להגירה היהודית, הנהיגו מכסה זעומה למהגרים, ובעקבותיהן הלכו שאר הארצות. המהגרים נתקלו בגזירות והגבלות מצד ממשלות שונות, בהפרעות וקשיים מצד פקידי המלוכה הפולנית הצעירה, בסחיטות ומעשי-רמאות של סוכנים פרטיים, במכת סוחרי-נשים וכו'.

בתנאים אלה התגבש ההכרח החיוני לארגן ולרכז את העזרה למהגרים מפולין. אחד הנסיונות הראשונים בשטח זה היה – הקמת ועד מאוחד על-ידי נציגי היא“ס באירופה, א. הלד ול. לוין-אפשטיין. לועד הזה נכנסו באי-כוח היא”ס, המועצה היהודית הלאומית, המשרד הארצישראלי המרכזי, הועד המרכזי לעזרת יהודי אוקראינה והתאחדות הפועלים להגירה.

הועד המאוחד עיבד תקנות לחברה יהודית מרכזית להגירה מפולין – היא“ס, שאושרה על-ידי הממשלה. בועידה המכוננת של החברה נבחר ליושב-ראש שלה – ד”ר יצחק שיפר. למזכיר ראשי – יונה גרינפלד. אחרי ד“ר שיפר עמדו בזמנים שונים בראש החברה: אברהם פודלישבסקי וד”ר מאיר פקר.

היא“ס ליוה את המהגר בחסות ובעזרה מצעדיו הראשונים בפולין – דרך ארצות הטרנזיט – עד הגיעו למחוז-חפצו. הוא עמד על משמר החוקים והתקנות שהוצאו על-ידי המוסדות המחוקקים ולחם בשרירות לב השלטונות האדמיניסטרטיביים בעזרת “הקלוב של הצירים היהודיים לסיים ולסינט” מיסודו של י. גרינבוים ובאמצעות ד”ר י. שיפר, חבר המועצה הממלכתית להגירה והציר היהודי היחידי של ועדת הסיים להגירה ומזכירה. היא"ס דאג להוזלת המחירים ושיפור תנאי-הנסיעה על-ידי חברות-האניות; סידר שיעורי-ערב ללימוד שפות לועזיות, סייע לחיפוש קרובים, לשחרור נשים מעגינותן וכו'. נתן הלואות ותמיכות חמריות למהגרים עזובים. לאנשים זקנים ולעניים.

עם עליית היטלר לשלטון, כשבא הזרם הראשון של נתיני-פולין, ואחר-כך – הבריחה ההמונית מגרמניה, נתן היא"ס את העזרה הראשונה שהיתה קשורה בהגירתם.

ממאות נקודות בפולין היו המהגרים זורמים לורשה, כדי לקבל ויזות, להצטרף לטרנספורט וכו'. בימי שהותם בורשה היו צפויים לסכנות אין-קץ מצד רמאים מקצועיים, שארבו להם על כל צעד. לשם הגנה על המהגרים בתחומי ורשה הוקם, לפי יזמתו של אברהם פודלישבסקי, בית-מהגרים למאה איש, שנקרא על שמו. כאן מצאו המהגרים מנוחה ושלוה, הדרכה והגנה עד לנסיעתם לחוץ-לארץ.

מבין עסקני ורשה שהשתתפו בזמנים שונים בפעול המוסדות המנהלים של היא“ס יש להזכיר: ד”ר ז. ביחובסקי, ח. ברלס, י. גרינפלד, א. דובקין, ד“ר מ. זילברפרב, ד”ר א. זילברשטיין, ד“ר א. טרטקובר, מ. טיומקין, א. פּודלישבסקי, ל. פייגנבוים, ד”ר מ. פקר, המהנדס מ. קרנר, א. רייס, ד"ר י. שיפר, גב' רחל שטיין ועוד.


מסדר בני־ברית    🔗


מסדר “בני־ברית” בורשה שאף, ככל סניפי התנועה העולמית הזאת, לסולידריות העם העברי בתפוצותיו ושיתוף פעולתו עם האנושות; שאיפתו זו ביסס על עיקרי האחוה, מעשי-צדקה ושלום. עד מלחמת-העולם הראשונה עמדו יחידים מבני-ורשה בחילוף מכתבים עם חבריהם למסדרי “בני־ברית” בחוץ-לארץ.

המגע הארגוני הראשון עמהם התקיים בתקופת הכיבוש הגרמני הראשון והביא לידי ארגון קופת-מלוה ללא-ריבית, שהיתה הראשונה ממין זה בפולין. בשנת 1922 אושרה החברה – לפי יזמת ד“ר ש. פוזננסקי – על-ידי השלטונות ונפתחה חגיגית על-ידי נשיא “בני־ברית” בקרקא ד”ר ליאון אדר. להנהלה הראשונה נבחרו: עורך-הדין מאוריצי אנדלמן, ד“ר יצחק אליאסברג, עורך-הדין בוריס סטבסקי, סלומון שרשבסקי ויוסף בכרך. מאז גדל בכל שנה מספר חבריו והגיע עד 150. הנשיאות היתה מורכבת מנשיא, סגן-נשיא, מזכיר הפרוטוקול, מזכירי הכספים, גזבר, שומר-הסף ובעל-בית. על-יד הנשיאות היו קיימות ועדות שונות. בישיבות החברה שהתקיימו בכל שבוע נדונו בעיות עיוניות ומעשיות של המציאות היהודית. היא הקימה או סייעה להקמת מוסדות ומפעלים שונים בורשה, כמו ועד-העזרה המרכזי (1926), קופת-מלוה מרכזית ללא-ריבית, מוסד לילדי-ישראל עיורים וחרשים-אלמים, “אוקסיליום אקדמיקום יוּדאיקום”, אגודה מרכזית לפיקוח-יתומים צענטא”ס ועוד. המסדר הרבה לדון בישיבותיו בבעיות כלכליות, החינוך המקצועי, מוסר היהדות, היחס לעמים, האנטישמיות וכו'. פעילות מיוחדת גילה המסדר בשטח הפעולה התרבותית, סייע לארגון רשת החינוך העברי, להקמת המכון למדעי היהדות והספריה על-יד בית-הכנסת לנאורים. תמך בירחון היהודי-פולני “Miesiȩcznik Żydowski” (בעריכת ד"ר ז. אלנברג) ובמכון המדעי ייוו"א בוילנה. הודות להרכבו הציוני המכריע התעניין המסדר בשאלות הכלכליות והתרבותיות של בנין הארץ וסייע לפעולת “אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית”, בורשה.


מוסדות הצדקה בורשה    🔗


החל מראשית המאה העשרים הגיעה פעולת העזרה הסוציאלית העצמית בורשה להתפתחות רבה. ההידלדלות הכללית של האוכלוסיה היהודית והרעת תנאי חייה הסוציאליים וההיגייניים שימשו דחיפה עצומה להקמת מוסדות-צדקה רבים. בניגוד למוסדות הפילנטרופיים הורשאיים מן המאה הי"ט, שנוסדו רובם ככולם ביזמתם ובתמיכתם של נדבנים עשירים יחידים (מ. רוזן, באומן, הרמן ויוסף אפשטיין, ואולברג, ברזון ועוד), היו מוסדות-הצדקה שנוסדו בשנת העשרים פרי יזמתן של קבוצות עסקנים מן המעמד הבינוני.

אָפייני הדבר שכל מוסדות-הצדקה בורשה ובערים אחרות נקראו בשמות עבריים. לפי ענפי העזרה הסוציאלית נתחלקו המוסדות ל-8 סוגים שטיפלו: 1) בעזרה רפואית, 2) סיוע ליולדות, 3) תמיכה בעניים, 4) הכנסת-אורחים, 5) מושבי-זקנים, 6) עזרה לסוחרים עניים, 7) עזרה לחולי-רוח ונכים, 8) חסד של אמת.

המוסדות הנפוצים ביותר היו המוסדות הרפואיים שנקראו בשם “לינת הצדק”. בורשה היו קיימים 7 מוסדות מסוג זה שהיו מפוזרים בכל העיר: מלאוסקה 6 וספּוּלנה 9, גרויצקה 68, נוֹבוֹליפּקי 20, פביה 24, גז’יבובסקה 11, וטרגובה 50 בפראגה). מוסדות אלה היו מושיטים עזרה רפואית אמבולטורית וביתית. החולים היו מקבלים פתקאות מוזלות (80 גרוֹש) או פתקאות-חינם לשם ריפוי אצל רופאים או בביתם. הם היו מצוידים בבתי-מרקחת, במכוניות-עזרה (Pogotowie), בחדרים רנטגניים, בקטריולוגיים-אנליטיים, בחדרי-ניתוח וכו‘. המוסדות הוחזקו על-ידי הקצבות הקהילה, תרומות-חברים, נדבות, נשפים וכו’. מספרם הגיע מ-500 עד אלפּים ומעלה. אחד המוסדות המתוקנים והמצוידים ביותר היתה “עזרה רפואית”, שהעסיקה 85 רופאים בכל רחבי ורשה.

קרובים למוסדות הרפואיים “לינת הצדק” היו מוסדות מסוג “ביקור-חולים”. חברות אלה התקיימו בשמות שונים, כמו: תומכי נפשות חולים (סמוצ’ה 29), עזרת חולים (גנשה 45), ביקור-חולים (רדזימינסקה 25, ווֹלינסקה 14), חברת רחמנים (אלקטורלנה 8), מחזיקי חולים (טוארדה 3 וסניפו בשיירקובסקה 3), משמרת חולים בלילה (דז’יקה 46). חברות אלה היו מספקות לחולים העניים, דוגמת החברות “לינת הצדק”, תרופות, מכשירי-ריפוי, חלב, קפיר וכדומה. היו שולחות אל החולים רופאים תורנים; אחדות מהן המציאו מזון ליהודים בבתי-חולים נוצריים.

מקום בראש המוסדות הרפואיים תפסו מוסדות-העזרה לחולי-שחפת. המוסד המפואר ביותר היה “בריאות” (נוסד ב-1911). ברשותו נמצאו 2 בתי-הבראה באוטבוצק, לילדים ולמבוגרים. באמבולטוריה שלו בורשה (שער הברזל 4) ניתנו חינם הוראות ותרופות לחולי-שחפת. בראש המוסד עמדו מיסדו, ד“ר גרשון לוין, יושב-הראש, סגנו – ד”ר יוסף דוידזון (מת ב-1947 בארץ), ש. שנברון, סט. זיידנבטייל ועוד.

בפעילות רבה בשדה המלחמה בשחפת הצטיינה החברה “מרפא” (פרנצישקנסקה 24). במחיר מינימלי היתה שולחת נגועי-שחפת לבית-ההבראה שלה באוטבוצק.

ב-1924 נוסדה “עזרת חולים עניים” (מירובסקה 3), שקיימה אף היא אמבולטוריה בורשה ובית הבראה לחולי שחפת באוטבוצק.

עזרה רחבה ליולדות עניות – מלבד מוסדות-העזרה הרפואיים הכלליים, שנזכרו לעיל – ניתנה על-ידי מוסדות מיוחדים. המפורסם ביותר היה: עזרת יולדות עניות (ז’לזנה 42, נוסד ב-1885). ברשותו נמצא מוסד גינקולוגי מיוחד. עזרה סוציאלית ליולדות ניתנה על-ידי חברת סיוע לאמהות עניות (צגלאנה 17). סוג שלישי היוו מוסדות-הצדקה של מתן עזרה לעניים. מוסדות אלה, שהתקיימו ברובם בורשה (כן גם בכל המדינה) בשם המסורתי “הכנסת אורחים”, הושיטו עזרתם לעניי-העם בצורות מצורות שונות. רובם ככולם החזיקו בתי-תמחוי ומטבחים זולים; אחדים מהם חילקו מצרכי-מזון ובגדים בין העניים. הכנסת אורחים לרעבים (פביה 63) והכנסת אורחים “מידת אברהם” (מורנובסקה 30) חילקו לנצרכים ארוחות חינם או במחיר48 זול. ביחוד הצטיינה בשטח זה החברה “בית לחם” (אלקטורלנה 14). החברה “תומכי עניים” (מילנה 3) ו“הכנסת אורחים” (טוארדה 8) קיימו גם מטבחים זולים בשביל אינטליגנציה חסרת-אמצעים. הכנסת אורחים (טוארדה 4) ו“מחזיקי בחורי לומדי ישיבה” (פרנצישקנסקה 19) תמכו בבחורי ישיבה על-ידי מתן הזנה, הלבשה ועזרה רפואית. על-יד חברת “מחזיקי בחורה” התקיימה גם “הכנסת כלה כלילת יופי”, שמטרתה היתה להשיא בחורות עניות. “הכנסת אורחים” (טוארדה 8) נתנה ארוחות זולות לעולים, לחלוצים ולמשכילים דלים. “הכנסת אורחים” (פרנצישקנסקה 27 ) נתנה ארוחות מוזלות לסוחרים ירודים. הכנסת אורחים (טמקה 25) חילקה ארוחות-חינם בשבתות וימים-טובים וכו'. אחת החברות הללו אספה על-ידי שליחיה, שהיו ידועים בשם “גוט-שבת יידעלעך”, מדי שבת בשבת בחצרות הבתים כל מיני מאפה (שנזרקו להם מן החלונות) בשביל אסירים יהודים בבתי-הסוהר.

לסוג מיוחד של עזרת-עניים שייכים מוסדות שהושיטו עזרה חמרית לסוחרים זעירים ובעלי-מלאכה שנידלדלו. החברה “אחיעזר”, (נוֹבוליפיה 15) הפּופּולרית ביותר, עזרה לסוחרים זעירים, בעלי-מלאכה ועוזרי בתי-מסחר בצורות שונות. על-יד החברה התקיימו אמבולטוריות ובית-מרקחת; היא העסיקה 36 רופאים. תמיכה חמרית בסוחרים זעירים ובבעלי-מלאכה תמכה גם חברת “עזרה” (טוארדה 5). החברה “מתן בסתר” (מלודנה 4) נתנה עזרתה, בצורת העזרה הצנועה המסורתית, ליהודים נכבדים שירדו מנכסיהם. חברת “גמילות חסדים” (לשנוֹ 110) סייעה להם על-ידי מתן הלואות בלא ריבית. מלבד המוסדות הנזכרים התקיימו בורשה כמה מוסדות-צדקה לסוגים מיוחדים של חולים, זקנים, נכים וחולי-רוח.

ממושבי-הזקנים היה ידוע-שם “מושב הזקנים” בגורצ’בסקי 9. בראשו עמדו נכבדי הבירה, כמו אדולף פרץ (יושב-ראש), אוגוסט מינקובסקי, ד"ר ז. ביחובסקי, מיכאל שרשבסקי, עורך-הדין סלומון אטינגר, גב' עדין, ירז’י ווֹלנוֹבסקי ועוד.

“החברה להגנת חרשים-אלמים” (שליסקה 28) פיתחה את חושי השמיעה אצל ילדים חרשים-אלמים בגיל 8–12 שנה על-ידי שיטות מדעיות ואימונים. על-יד החברה היה קיים בית-ספר ופנימיה. בהנהלתה השתתפו הסינטור ר. שרשבסקי, ד"ר זמנהוף ואחרים.

“החברה לעזרת יהודים חולי-רוח” (מוניושקי 11) קיימה באוטבוצק מוסד לחולי-רוח בשם “זופיובקה”. חברת צענטא"ס לפיקוח על ילדים מוזנחים בורשה קיימה באוטבוצק מוסד מיוחד לילדים דפקטיביים.

לבסוף יש להזכיר את שתי החברות שעסקו בקבורת מתים, והן: “חסד של אמת” (גז’יבובסקה 21), שטיפלה בהבאת נפטרים לקבר ישראל ו“חסד אמת” (לשנוֹ 52) שמטרתה היתה: לקבור נפטרים מחברי האגודה ולתמוך בבני-משפחתם הקרובים ביותר.

כל החברות האלה, שהעסיקו בועדיהן מאות עסקנים ידועים ועלומי-שם ושתקציביהן, אשר נצטרפו לסכומים כבירים, הובטחו מיעוטם על-ידי הקהילה ורוב רובם על-ידי האוכלוסיה היהודית של עיר-הבירה, כמעט ללא כל עזרה מצד הממשלה והעיריה – משמשות ביטוי נהדר ושגיא של מידת המוסר הישראלי, של רגשי האהבה והרחמים, שפיעמו בלבה של היהדות הפולנית בכלל והורשאית בפרט.


 

היהודים בורשה – דמוגרפיה    🔗


כשאנו מתבוננים בטבלת האוכלוסיה היהודית בורשה, מתבלטים לעינינו הקוים האופייניים של גידולה.

מראשית צמיחת העדה היהודית בורשה עד ראשית חורבנה במלחמת-העולם השניה אנו רואים גידול מוחלט ויחסי של האוכלוסיה היהודית. ירידה ניכרת בגידולה חלה רק בשנת 1812, תקופת מלחמת-נפּוליאון, ובשנים 1917–1921, אחרי מלחמת-העולם הראשונה. אשר לקצב גידולה הרי עד מחצית המאה הי“ט היה אטי. מכאן ואילך – עם ראשית התפתחות התעשיה – גדל והולך המספר המוחלט של האוכלוסיה היהודית ומ-1845 עד 1882 הוא גדל פי שלושה ועד 1897 – פי חמישה. ואולם מבחינה יחסית הוא פוחת מ-33,4% עד 32,5%; הירידה היחסית של האוכלוסיה היהודית לעומת גידולה המוחלט מקורה בזרם המוגבר של המוני בני האיכרים הפולנים והפרולטריון התעשיתי הלא-יהודי שזרם מן הכפר אל העיר. הרפורמה של ויילופוֹלסקי ב-1862, ששמה קץ לאיסור הכניסה לורשה ולקיום הגיטו היהודי, הביאה להכפלת האוכלוסיה היהודית ב- 1870. ברם, כל האוכלוסיה היהודית אינה עולה על 90 אלף נפש. רק בתקופת האינדוסטריאליזציה המוגברת של ורשה וצמיחת התעשיה הזעירה היהודית בסוף המאה הי”ט ובראשית המאה העשרים התחיל ריבויה המהיר של האוכלוסיה היהודית שגדלה ב-200% (264.000 בשנת 1902 במקום 89.000 ב-1870). בעשר השנים שלפני מלחמת-העולם הראשונה בא גידול טבעי על רקע הגאוּת הכלכלית. גידול זה עולה באופן זמני בשנות המלחמה כפרי ריכוז פליטי-המלחמה היהודים בורשה. גם אחרי גמר מלחמת-העולם הראשונה נמצאת האוכלוסיה היהודית בסימן של גידול, אולם גידולה הקטן, בערך, מחויר לעומת הגידול המהיר של האוכלוסיה הלא-יהודית של עיר-הבירה המשוחררת, ומספרה היחסי יורד והולך מ-41% עד 29,5% ב-1934.

בשנת 1940 מתרבה האוכלוסיה היהודית ומגיעה לחצי מיליון ומעלה לרגל זרימת פליטים מכל הערים והעיירות המבקשים מקלט בעיר-הבירה. מכאן ואילך מתמעטת האוכלוסיה באופן מחריד לרגל מחלות, מגפות וגירושים המוניים למחנות-ההשמדה ומגיעה בתקופת המרד בגיטו – עד 40 אלף. אחרי החיסול הסופי של הגיטו נמצאו בורשה המשוחררת כשמונת אלפים יהודים. למספר זה יש לצרף הרבה יהודים-אנוסים המתגוררים עד היום בורשה בשמות פולניים בדויים…


האוכלוסיה היהודית בורשה בגידולה    🔗

שנה האוכלוסיה יהודית בורשה באחוזים

מחצית המאה הט"ו

120

1764

1.365

1781

3.532

4,5

1792

6.750

1800

9.724

1808

11.911

1810

14.601

18,1

1812

8.000

1831

31.384

1845

43.820

26,7

1870

89.318

1882

127.917

33,4

1890

151.076

33,1

1897

212.892

32,5

1900

219.128

34,3

1910

306.061

39,2

1914

337.074

38,1

1917

343.263

41,0

1921

310.322

33,1

1931

352.6591

30,1

1934

354.000

29,5

1939

360.000

1940

500.000

1942

40.000

1945

7.800


  1. בשנה זו ציינו 333.700 יהודים את השתייכותם לגזע היהודי לפי שפתם (אידיש או עברית), ו 352.659↩︎

הרכב האוכלוסיה היהודית    🔗


בדומה לערים גדולות אחרות עלו הנשים במספרן על הגברים בישוב היהודי בורשה, אם כי הבדל זה היה אצל היהודים קטן יותר מאשר באוכלוסיה העירונית הלא-יהודית. כך היו, ב-1931, על כל אלף גברים בעדה היהודית בוורשה 1103 נשים, ובין שאר התושבים – 1236 נשים.

מבחינת הרכב הגילים הראתה האוכלוסיה היהודית בורשה בתקופה האחרונה נטיה ל“הזדקנות”, כלומר לעליית האחוז של בני הגילים הקשישים – תופעה כללית בערי מערב-אירופה והעדות היהודיות שבהן. לפי הנתונים הסטטיסטיים מ-1931 היו בורשה על כל מאה נפשות יהודיות – 26,2 ילדים עד גיל 14 לעומת 66,6 – בגיל 15 עד 59 ו-7,2 – בגיל שלמעלה מששים. בעדות היהודיות במערב אירופה ובמרכזה היה האחוז הנ“”ל נמוך בהרבה, למשל בהמבורג 24% (ב-1925) ובבודפשט 17,4% (ב-1930). לפי הסטטיסטיקה משנת 1931 היו אצל הנוצרים בורשה 32% מן הגברים הנשואים בגיל פחות מ-25 שנה ואצל היהודים – 19% בלבד. נשים נשואות בגיל של למטה מ-25 היוו אצל הנוצרים 52% ואצל היהודים רק 32%. לעומת זאת 41% מן הגברים ו-31% מן הנשים הנישאים בין היהודים היו בגיל שלמעלה מ-30 שנה ואילו בקרב האוכלוסיה הלא-יהודית 30% מן הגברים ו-22% מן הנשים.

באופן כללי היה איפוא גיל הנישואים אצל היהודים בורשה גבוה במידה ניכרת מגילם אצל הלא-יהודים – תופעה רגילה ובולטת עוד יותר בקרב יהודי מערב-אירופה, שגרמה להפחתת הריבוי הטבעי בין היהודים.


הילודה    🔗

שיעור הילודה בישוב היהודי בורשה היה בקו-ירידה מראשית המאה העשרים. פוריות הגזע היהודי, אף בגדולה שבקהילות היהודיות באירופּה, היתה לנחלת העבר. מבחינה זו חלה ממש מהפכה לאחר מלחמת-העולם הראשונה. אמנם, הילודה נתמעטה גם באוכלוסיה הלא-יהודית, אולם גם במידת ההפחתה בשיעורי הילודה הקדימו היהודים את שכניהם הפולנים, כפי שאפשר לראות מן הטבלה דלקמן:


ילדים חיים שנולדו בורשה על כל אלף תושבים

יהודים ולא-יהודים בשנים 1900–1936

השנים הילודה
יהודים49 לא יהודים
1900–1903 28,6 37,9
1909–1913 23,9 30,5
1925–1929 15,4 22,4
1930–1936 13,1 13,7

עד לסוף שנות השלושים הגיע ההבדל בין הילודה היהודית והלא-יהודית כמעט לשליש, כלומר הילודה אצל היהודים לא היתה אלא 2/3 מן הילודה אצל הנוצרים.

בשנות המשבר הכלכלי 1930–1936 הוסיף שיעור-הילודה היהודי לרדת, אם כי בקצב מואט, אולם גם הילודה הלא-יהודית הגיעה כמעט לאותה דרגה. התקרבות זו בשיעור-הילודה מסתברת על-ידי העובדה, כי בשלב הנמוך תהליך הירידה נעשה ממילא אטי יותר או נעצר לזמן-מה לחלוטין, כלומר האוכלוסיה הלא-יהודית, משהיא “מדביקה” את היהודים בקו-הירידה, מגיעה לאחוז דומה בערך וההפרש ביניהם נוטה להעלם.


התמותה    🔗

החל מסוף המאה הי"ט, בעקבות ההתקדמות במדע הרפואי, שיפור התנאים הסניטריים וההתפתחות התרבותית בכלל, חלה ירידה מתמדת בשיעור התמותה של האוכלוסיה היהודית והלא-יהודית כאחד. הטבלה הבאה מראה את התמותה על כל אלף תושבים, יהודים ולא-יהודים, בשנים 1895– 1936:

השנים יהודים לא יהודים
1895–1899 18,5 23,7
1909–1913 14,2 21,0
1926–1930 10,7 14,8
1931–1935 9,9 11,9
1936 9,7 11,0

אכן, בדומה לילודה הקדימו היהודים את האוכלוסים הלא-יהודים בירידת שיעור התמותה. עד לסוף שנות העשרים היתה התמותה בקרב יהודי ורשה קטנה כדי שליש מזו של שאר האוכלוסיה. אולם, מכיון שלא תיתכן ירידה למטה משיעור-תמותה מסוים, הרי משנפלה התמותה היהודית לדרגה הקרובה למינימום ואף אחוז התמותה הלא-יהודי ירד במידה ניכרת, פחת ממילא ההפרש ביניהם.


הריבוי הטבעי    🔗

אחוז הריבוי הטבעי לכל אלף יהודים בורשה בשנים 1909–1935 היה כדלקמן:

1909–1913 9,7
1919–1925 4,4
1930–1935 3,3

במספרים מוחלטים מצטיירת התמונה באופן כזה: בעוד שבמחצית השנים של שנות העשרים היתה מכסת הריבוי השנתי של יהודי ורשה בממוצע כ-1400 נפש, הרי בשנים 1930–1935 עלתה בקושי על 1000 נפש, אף-על-פי שהישוב היהודי בורשה גדל באותו פרק-זמן ב-10% בערך על-ידי תוספת הגירה מן החוץ.


התחלואה וגורמי המות    🔗

מה היתה מידת התחלואה בעדת ורשה?

הטבלה הסטטיסטית הבאה מכילה את רשימת מקרי-המות לפי סיבותיהם העיקריות בשנים 1931–1936 באוכלוסיה היהודית והלא-יהודית בורשה.

סיבת המות כמספרים מוחלטים לכל 100 מקרי מות
יהודים לא-יהודים יהודים לא-יהודים
מחלות לב 5,020 10,025 23,9 16,9
מחלות כלי-הנשימה (חוץ משחפת) 3,562 6,992 17,0 11,8
סרטן וגידולים ממאירים אחרים 2,421 5,596 11,5 9,4
מחלות המוח והעצבים 1,909 3,812 9,1 6,4
שחפת 1,725 10,351 8,2 17,4
שאר סוגי המחלות 6,335 22,597 30,3 38,1
ס"ה 20,972 59,373 100,0 100,0

69,7% מכל מקרי-המות אצל היהודים ו-61,9% אצל לא-יהודים נגרמו איפוא על-ידי חמשת סוגי המחלות הנזכרים. מידת השכיחות של המחלות למיניהן והשפעתן על התמותה היתה שונה בישוב היהודי והלא-יהודי. מחלות הלב תפסו את המקום הראשון ברשימת גורמי-המות אצל היהודים (כמעט רבע מכל המיתות) בעוד שבקרב הנוצרים הן הוו רק כ-17% מכלל סיבות המות. מאידך גיסא, צעדה השחפת בראש התחלואים שגרמו למות באוכלוסיה הלא-יהודית (17,4% מכל סיבות המות), אך היא הופיעה רק במקום החמישי אצל היהודים וקציר-המות שלה היה פחות ממחצית (8,2%) בהשואה לישוב הלא-יהודי. במקום השני באו אצל היהודים מחלות כלי-הנשימה (מחוץ לשחפת) שגרמו לחלק הששי מכל מקרי-המות (לעומת פחות מ-12% אצל הנוצרים). כמו-כן גדול חלקה של מחלת הסרטן בתמותה היהודית – 11,5% כנגד 9,4% אצל לא-יהודים. שלושת סוגי המחלות הנזכרות מהווים רת רוב סיבות המות בקרב האוכלוסיה היהודים (52,4%) ורק 38,1% אצל שאר התושבים. הבדל ניכר לרעת היהודים קיים גם במחלות המוח והעצבים שקרבנותיהם באוכלוסיה הלא-יהודית הם רק כשני שלישים מן הקרבנות שהפילו בישוב היהודי. בין שאר המחלות שגרמו לתמותה גדולה יותר בקרב היהודים יש לציין את מחלת-הסוכר (עם שיעור-תמותה גדול פי 2,3 מאשר באוכלוסיה הנוצרית), מחלות שלפוחית השתן והכליות דלקת המעי העיור והסתיידות העורקים. לעומת זאת היו נדירים יותר אצל היהודים מקרי המות שנגרמו ע"י המחלות הבאות: עגבת, מחלות-ילדים מדבקות (אבעבועות, אדמת, שעלת וכו'), שפעת, שגרון ומחלות נשים.

חקר התחלואה בקרב היהודים בערים אחרות באירופה ובאמריקה מוכיח, כי רוב ההבדלים שצוינו לעיל אינם מקריים או מיוחדים ליהודי ורשה. האחוז הגבוה של מקרי-המות בגלל מחלות-לב מופיע כמעט בכל הקיבוצים היהודיים ומחלת-הסוכר שכיחה אצל היהודים, בדרך כלל, בשיעור העולה פי שלושה על מידת שכיחותה אצל לא-יהודים. היחס הוא הפוך כמעט בכל מקום לגבי מחלת השחפת. לפי אחד ההסברים נתחסנו היהודים בפני השחפת על-ידי חיי הצפיפות בגיטאות במשך מאות בשנים, בתנאים הסניטריים הרעים, שהביאו לידי השמדתם של חסרי-המגן שביניהם במרוצת הדורות. אולם רבים חולקים על קיום חסינות ביולוגית זו, כתוצאה מברירה טבעית, ומיחסים את מיעוט התמותה אצל היהודים ממחלת השחפת לגורמים כלכליים וסוציאליים.

גם אחוז המתאבדים אצל היהודים קטן מאשר באוכלוסיה הלא-יהודית. על כל 10,000 תושבי ורשה בשנים 1931–1936 היו 2,2 מתאבדים אצל יהודים ו-4,2 אצל-לא יהודים.


 

הספורט היהודי בורשה    🔗

ראשית ההתאגדות הספורטיבית    🔗

בשנת 1912 פנתה קבוצת יהודים ורשאים לשלטונות הרוסיים בבקשה, כי יוּרשה לה ליסד בורשה אגודה יהודית להתעמלות. נתקבלה תשובה שלילית מן הגוברנטור, אם כי יוזמי האגודה – הסוו את מטרתה הלאומית בשם סתמי של אגודה יהודית להתעמלות. בשנת 1913 כבר התקיים בורשה חוג בלתי-רשמי של ספורטאים יהודים שעסקו בהתעמלות. ראש החוג היה מרק גרפינקל (מן הקרבנות הראשונים של הנאצים בגיטו ורשה). בשנת 1915, בליל כיבוש ורשה על-ידי הגרמנים, התקיימה ישיבת-יסוד של אגודת “מכבי”. מיסדיה הראשונים היו: זליג ויצמן (יושב-הראש), ז. רוסצקי, האחראי לעניני הספורט, חיים קרונגולד ותנחום ברמן.

פעולת האגודה עוררה הד ציבורי ובמשך שנים מועטות קמו בורשה כמה אגודות יהודיות לספורט והתעמלות, שכבשו את לב הנוער היהודי. תרגילי ספורט והתעמלות תפסו מקום חשוב גם בארגון הצופים, שבראש מפקדתו עמד זליג ויצמן, ובבתי-הספר התיכוניים היהודיים. הלהט הספורטיבי שתקף את הנוער היהודי בשנים ההן בא לידי גילוי בהופעות ספורטיביות רבות, ביחוד בהתעמלות וגם בתחרויות כדורגל בין קבוצות יהודיות ופולניות, שמשכו המוני יהודים מנלבקי ומסטאוקי, פקידי-מסחר ושוליות-אומנים, תלמידי-בתי-ספר ו“אברכים” לבושי קפוטות וסתם יהודים, שבאו לחזות במעללי “הגבורה” של הספורטאים היהודים. אכן, תחרויות אלה, בפרט כשתוצאותיהן היו לרעת הספורטאים הפולנים, היו מסתיימות לעתים קרובות בהתנפלות האספסוף הפולני על היהודים, בשעת צאתם מכיכר-הספורט, וההתנפלויות האלה נהדפו לא פעם על-ידי הספורטאים היהודים.


תהלוכת ל"ג בעומר    🔗

פעולת ארגוני-הספורט היהודיים, מלבד ערכה החינוכי והציוני-חלוצי בשביל הנוער היהודי, שימשה מקור עידוד והתרוממות-רוח לאוכלוסיה היהודית, שלא היתה רגילה עד כה לראות נוער יהודי גא וזקוף-קומה. משום מאורע מהפכני בחיי יהודי ורשה ויהודי כל המדינה היתה תהלוכת ל“ג בעומר בשנת 1916 (אורגנה ביזמת זאב מרקביץ, כיום בארץ). בתהלוכה זו השתתפו, בפיקוד הספורטאים, אלפי בני-נוער מאורגנים; צעדו זליג ויצמן, ד”ר נח דוידזון, לוי לוין-אפשטיין (מראשי ה“מזרחי”, עורר תשומת-לב כללית במדי הספורט שלבש), ד“ר יצחק לייפונר (נרצח ב-1943 בגיטו), זליג רוסצקי וחיים קרונגולד. התהלוכה עברה בסך לקולות-תרועה של האוכלוסים היהודים, שנקהלו רבבות-רבבות על המדרכות והריעו לקראתה מכל החלונות והמרפסות. הטקסים החגיגיים והתהלוכות ברחובות העיר, שנערכו אחרי-כן בל”ג בעומר ובימי-זכרון לאומיים, מצעדי הספורטאים, המתעמלים והצופים היהודים על דגליהם ותזמרותיהם בשכונותיה הצפופות של ורשה היהודית – היו מעוררים תשואות-גיל וממלאים את לבותיהם של המוני היהודים העמלים, פשוטי-העם, רגשי גאוה והכרת ערך עצמי.

אגודות-הספורט היהודיות בורשה הגיעו בפיתוח תרבות-הגוף לדרגה גבוהה למדי וטיפחו, מלבד הכדורגל, ענפי-ספורט רבים, כגון שחיה, אגרופנות, אתלטיקה קלה, אופנים, סקי, טניס וכו'. בשחיה ובקפיצה למים מגובה 10 מטר קיבלו היהודים אליפות פולין, כן זכו היהודים לאליפות קיבוצית ואישית באגרופנות (בוכס). הצטיינות “היהודיים” במשקל הכבד הרגיזה לא מעט את חוגי-הספורט השמרניים בין הפולנים.


אגודת-הספורט היהודיות    🔗

ארגוני הספורט היהודיים החשובים בורשה היו:

  1. אגודת “מכבי”. נוסדה ב-1915 וכללה מחלקות לכדורגל, אתלטיקה קלה, שחיה, התעמלות, אגרופנות, סקי, אופנים וטיילות. ביזמת ד“ר ב. פרבר בנה “מכבי” ב-1928 קרפיף לשחיה ולשיט על שפת הויסלה בפראגה. אחרי עלות ז. רוסצקי לארץ-ישראל נבחר לראש האגודה ד”ר ז. ביחובסקי, ואחרי מותו – ד"ר ב. פרבר (נרצח בגיטו ורשה).

  2. אגודת “בר-כוכבא”. נוסדה בפראגה של ורשה ב-1917 ועסקה בעיקר בהתעמלות. האגודה ארגנה גם קבוצת כדורגל ומחלקות לשחיה, כדור-סל ואופנים. יוזם האגודה ויושב-הראש הראשון שלה היה ראובן מילנר (נפטר בארץ). על עסקניה נמנו י. ברין וא. אלכסנדרוביץ' (אלכסנדרוני – כיום עתונאי-ספורט בארץ).

שתי האגודות הנזכרות היו ציוניות ברוחן ובהנהגתן. שפת הפיקוד היתה עברית. מונחי-הפיקוד עובדו על-ידי ועדה מיוחדת מורכבת מן הסופרים ש.ל. גורדון ויעקב כהן. הועדה הוציאה חוברת-מונחים מיוחדת, שסייעה להאחדת מונחי-הפיקוד בכל האגודות הלאומיות היהודיות בפולין.

  1. המועדון הספורטיבי האקדמאי היהודי (Z. A. W. F. Zwiazek Akademicki Wychwania Fizycznego) נוסד ב-1918 לשם טיפוח תרבות-הגוף בקרב הנוער האקדמאי היהודי. המועדון עסק בכל מקצועות הספורט וההתעמלות, לרבות הסיוף, והגיע לפופולריות רבה בציבור הסטודנטים היהודים בורשה. אגודה זו כללה יהודים מסיעות וזרמים שונים.

  2. מקום ניכר תפס ספורט-הפועלים היהודי בחיים הספורטיביים בורשה. הגדולה ביותר מבחינה כמותית היתה: אגודת-הספורט “מארגנשטערן” (Jutraznia) מיסודו של ה“בּוּנד”. האיגוד הבונדאי דגל בסיסמה: ספורט לעם. הוא הצטיין ביחוד בשדה האתלטיקה הקלה, והופעותיו ההמוניות, ביחוד בורשה, זכו להכרה מצד כל שוחרי התרבות הגופנית. מרכז ה“בּוּנד”, שראה בו מכשיר חשוב לרכישת המונים, העמיד לרשותו את טובי חבריו (ד"ר פיז’יץ, י. שורץ) וציידוֹ במיטב המדריכים והמכשירים.

  3. אגודת-הספורט “שטערן” (Gwiazda) נוסדה על ידי “פועלי-ציון” שמאל. איגוד זה טיפל רק בכדורגל ובאגרופנות. הוא קנה לו שם בשדה הבּוֹכּס הודות לכשרונו הפיסי הבלתי-שכיח של האגרופן שבתי רוטהולץ. “שטערן” היה האיגוד היחידי שהיה מיוצג בועד המרכזי של ספורט-הפועלים הכל-פולני ז. ר. ס. ס. (Zwiazek Robotniczy Stowarzyszeñ Sportowych). הסתנפותו למרכז נתנה לו אפשרות לפתח פעולתו על-ידי הקמת מחנות-קיץ, בתי-מרגוע בהרים וכו'. מן הרואי לציין, כי הודות להחלטת ז. ר. ס. ס. על הקמת חטיבות לאומיות במסגרת הכללית של ספורט-הפועלים, החליטו שלושת איגודי הספורט היהודיים “מארגנשטערן”, “שטערן” ו“הפועל” להתארגן כחטיבה לאומית בתוך תנועת-הספורט הכללית. הלוחם הראשי לחטיבה זו היה דוקא האיגוד הבּוּנדאי, שלא רחש, כידוע, חיבה יתרה לרעיון ההתבדלות הלאומית. אולם תקנון החטיבה, שנתן רוב לארגון הבוּנדאי וצימצם את השפעתם של שאר הארגונים, גרם לכך שליכוד הכוחות נתבטל.

  4. “הפועל” נוסד בשנת 1930 כאגודת-ספורט של פועלי-ציון-צ.ס. סניפו הורשאי מנה בזמן האחרון למעלה מאלף ספורטאים מאורגנים. “הפועל” פעל בענפי-ספורט שונים, וביחוד הצטיין בשטח הכדורגל והאופנים. בשנים האחרונות לפני חורבנה של פולין בלטה, על רקע המציאות הספורטיבית הכללית, המגמה הלאומית-פּוליטית בפעולת החינוך הגופני בספורט הפועלי מיסודו של “הפועל”.


ספורט-פועלים, התגוננות והכשרה צבאית    🔗

ארגון-הספורט הכללי ז. ר. ס. ס., על אף הרכבו הפרולטרי, היה שמרני לפי רוחו, הצטמצם באימוני הספורט הפיסי לצורותיו השונות, אך מטעמי פציפיזם עקר ואופורטוניזם פוליטי נמנע מהקמת כוח מאורגן להגנת ערכי דמוקרטיה וכיבושים פּוליטיים ונקט, לשביעת רצונם של שלטונות הסאנאציה, עמדה פסיבית מול השתוללות בריוני ה“נארא” והתפשטות מגפת האנטישמיות במדינה. יש לציין, שחוגים רחבים בז. ר. ס. ס. לא ניקו בעצמם מאנטישמיות. הספורטיזם הטהור הזה התנקם באופן אכזרי בארגון הספורט הפועלי, כשהוא עמד נבוך וחסר-אונים בשעת הכרעת גורלה של פולין.

על רקע מציאות זו מקבלת פעולת “הפועל” צביון מיוחד. אמנם, אפילו ערב הכיבוש, התנגדו השלטונות לכך שאיגודי-הספורט היהודיים יעסקו בהכשרה צבאית, מתוך חשש שמא יוצר כוח יהודי מאומן העשוי להיות להם לרועץ, ואולם הודות להשתדלויותיו המרובות של “הפועל” התחילו: 1) להנהיג ספורט עממי (תרגילי סדר והתעמלות) בכל סניפי “הפועל” ובכל נקודות-ההכשרה; 2) להקים בורשה ובחמש ערים גדולות אחרות מחנות להכשרה צבאית מיוחדת (קליעה, תרגילי-שדה) בפיקוח מדריכים פולנים; בפרבר ורשה הוקצה שטח מיוחד, שבו יקבלו גומרי-ההכשרה אימון במקצועות-ההגנה החשובים ביותר. מחנה זה נועד – לפי תנאי מפורש – לאלה שיעזבו את פולין. למטרה זו תרמו ידידי “החלוץ” העסקן הציבורי הציוני, החרשתן הנריק דוקטורוביץ יחד עם אשתו גבריאלה, שטח אדמה בזילוֹנקי, הסמוכה לורשה, שבה הוקם בית-ספר יהודי ראשון לקליעה בהדרכת קצינים פולנים. אחר עבר הפיקוד לקצין היהודי גודלשטיין, היחידי בפולין שגמר את האקדמיה הממלכתית לתרבות-הגוף. קורס שני למדריכים נוסד ביוזפוב, בשכנות בתי-ההבראה של “החלוץ”, על מגרש קלוב-הקלעים הפולני. משאר פעולותיו של “הפועל” יש לציין את נסיונותיו להדריך נוער יהודי בטיסה. בתחילה גילתה הממשלה נטיה להסכים לדבר, בתנאי שהתלמידים יתחילו בטיסה בדאונים, והטובים שבהם ישתלמו בבתי-ספר ממלכתיים לתעופה; כולם מתחייבים לעזוב את פולין אחרי גמר-לימודיהם. למטרה זו נוסדה ב-1939 חברה יהודית מיוחדת לפיתוח הטיס והימאות. החברה עמדה בקשרים מהודקים עם “הפועל”. אחרי שהחברה אושרה על-ידי הממשלה הועבר לימוד הטיסה מן הרשות הצבאית לחברה האזרחית הפולנית ל. או. פ. ס., אולם דוקא השלטונות האזרחיים, שהיו חדורי אנטישמיות גלויה, התיחסו בשלילה להשתדלות החברה. אחרי שהנהלת החברה פנתה בענין זה לממשלה הודיע יושב-הראש של ל. א. פ. פ., הגנרל בּרבּצקי, כי הולחט להקצות בשביל מועמדי החברה 60–70 מקומות בבית-הספר לתעופה בקרמניץ. משפרצה המלחמה לא הגיע הדבר, כמובן, לידי הגשמה.

בשנים האחרונות אלה לפני המלחמה,, בא לידי גילוי רב כוח-המגן של “הפועל” פלוגות מאורגנות וממושמעות של “הפועל” (“חמישיות”) מלאו תפקידי הגנה עצמית ומנעו התנפלויות והתקפות מצד הבריונים האנטישמיים בורשה ברבעים היהודיים, בתהלוכות ואסיפות וכו'. מכיון שבתנאי המשטר החצי-פשיסטי של ה“סאנאציה” קשה היה לשאת נשק, היו חברי ה“הגנה” מזוינים בכלי מיוחד, שהומצא על-ידי “הפועל” ושהיה מנחית באופן אוטומטי קפיץ-פלדה עם גולת-עופרת. נשק זה מילא באמונה את תפקידו בתקופת ההשתוללות של אנשי “נארא” ברחובות היהודים.


נסיעת רוכבי האופניים לארץ ישראל    🔗

עידוד מוסרי וחיזוק רעיוני שאב “הפועל” ממקור היצירה של ציבור הפועלים בארץ. בכרוניקה של “הפועל” יש לציין את קבלת-הפנים ותהלוכת-הלפידים החגיגית שנערכה לכבוד ח. ארלוזורוב, בשעת ביקורו בורשה, ואת נסיעת קבוצת רוכבי האופנים של “הפועל” לארץ-ישראל. שני המקרים האלה שימשו הפגנה גרנדיוזית של ורשה היהודית לכבוד ארץ-ישראל העובדת. אף הממשלה נתנה ביטוי של אהדה ל“הפועל”, על-ידי השאלת לפידים של חיל-המצב הורשאי לצרכי התהלוכה ועל-ידי מתנת 10 זוגות אופנים, מיוחדים לנסיעות רחוקות, לצרכי הטיול לארץ-ישראל.

רבת-ברכה היתה השפעת הארץ בשטח ההדרכה ב“הפועל”. הודות לפעולתו של שליח-התנועה ברוך בג (כעת בארץ) הוקם מחנה מיוחד למדריכים והוצא לאור ירחון לשאלות החינוך הגופני. בזמנו נתכנסה גם ועידה ארצית של “הפועל”. מספר החברים במדינה הגיע ל- 8000. אחרי שבג חזר ארצה, המשיך את פעולתו שליח “הפועל” מארץ-ישראל ח. מינקוב.

בראש “הפועל” עמדו מיסדיו דב זילברמן (“הקומנדנט”, כעת בארץ), ד“ר מאיר פקר (יושב-ראש “הפועל”, יושב-ראש החברה לטיס ולימאות, ממיסדי בית-ההבראה לחלוצים ביוזפוב) וד”ר מייצ’יסלב ברמן (נפל בגיטו).

חברי “הפועל”, יחד עם חברי שאר האגודות הספורטיביות היהודיות, תרמו תרומת גבורתם בימי מרד הגיטו. ביחוד הצטיינו מזכיר מרכז “הפועל” פסח סרייסקי (נרצח ב-1943 בטרבניקי), האחים אברהם מרדכי ודוד פישלזון (שניהם נפלו בגיטו ורשה), עורך-הדין ליאון כ"ץ ואחרים.

מלבד “הפועל” התקיימו בורשה איגודי ספורט של תנועות בתחומי ארץ ישראל העובדת, של “השומר הצעיר” (“שומריה”), “גורדוניה” ואחרים. האיגודים האלה פעלו במסגרת “המכבי”.


 

המלחמה, הגיטו והגירושים    🔗

1 בספטמבר 1939.

צבאות גרמניה פלשו לפולין בלי הכרזת מלחמה.

בין-לילה התמוטט ונתערער כל המנגנון האדמיניסטרטיבי של המדינה. שמועות-אימים, חרדת-בלהות. מהומה ומנוסת-חרב.

האויב מתקרב אל עיר-הבירה. המוני פליטים בכל הדרכים והכבישים. מטוסי-האויב זורעים מות בקרב הבורחים. עיירות מופצצות עולות באש. מלאך המות מהלך בקרב האוכלוסין וקוצר בהם קציר-דמים מחריד. צנחנים בעורף. רעל הפרובוקציה והאשמת יהודים בריגול ובבגידה. בהלת-מות. סיוט-דמים. מחזות-גיהנום.

ורשה מחליטה להתגונן. הרדיו מודיע דברי ראש-העיר סט. סטרז’ינסקי: “את ורשה לא נמסור לידי האויב! נגן בדמנו על כל אבן, על כל לבנה, על כל שעל אדמה!” האוכלוסים, נוצרים ויהודים, ביחוד ממפלגות השמאל וחוגי-הנוער, מתנדבים להגנת-העיר. ורשה במצור. עשרות מטוסי-אויב חגים מעל פני העיר וממטירים מטען-מות של פצצות תבערה ונפץ. בעיר אלפי הרוגים, קרבנות פצצות, כדורים, אבני-מפולת וחומות הרוסות. כרוזים מושלכים מאוירוני-הנאצים מאיימים, כי העיר תהפך לגיהנום של להבות – אם לא תכנע.

ורשה אינה נכנעת. בעיר אין מים, אין גז, אין חשמל, אין צרכי מזון. אך העיר עודה מתגוננת. העיר הופצצה בלי הרף, ע"י מטוסים ביום ותותחים בלילה. סטרז’ינסקי עדיין שקד על הגנת העיר. הבהב ברק-תקוה: הצבא הפּוֹמרני הפולני פרץ את קו המצור הגרמני וחדר לעיר-הבירה. חייבים להחזיק מעמד, עד שתתחיל ההתקפה במערב, עד שיבואו לעזרה מטוסי בעל-הברית… ואולם עד מהרה כבו שביבי-התקוה האחרונים… פולין שהצטיינה בטייסיה ובמטוסיה הצבאיים – כמעט כולם הושמדו בימי המלחמה הראשונים… המדינה פירפרה ברשת בגידה טוטלית. ראשי-המדינה, מיניסטרים, גנרלים, אנשי-שלטון למיניהם עזבו את המערכה והפקירו את המדינה. בכל מוסדות-המלוכה, לרבות המטה הצבאי – ישבו מרגלים, פולנים וגרמנים… אמנם בקטעי-חזית שונים התכוננו עוד גדודים פולניים בגבורה, אולם גורלם נחרץ. המכונה הצבאית המשוכללת של הנאצים שברה בכוח-איתנים ובחמת-זעם כל התנגדות…

ורשה נכנעה, האויב פלש אל העיר…


תחת שלטון הכובשים    🔗

ורשה תחת שלטון הכובשים. מסכת פגעים ופורענויות, השפלות והתעללויות, ענויים ויסורים סדיסטיים. האם רק בורשה? מה שקרה בורשה אירע בקליש, בלודז', בפטרקוב, בטומשוב, ברדומסק, בכל הערים והעיירות לפי שיטה מדוקדקת; אולם כאן, בורשה – היה תהליך החיסול אטי יותר, אך יחד עם זאת – מחריד יותר בממדיו, בהיקפו. כבר מימי הכיבוש הראשונים ניתך על היהודים ברד גזרות הפליה משפילות ומדכאות: נאסר על היהודים לבוא במו“מ עם נוצרים, לנסוע בטראם50 משותף. בשביל היהודים נועד קרון מיוחד, שהיה מסומן בסימן צהוב. ואחרון אחרון: כל היהודים מגיל 14 עד 60 חויבו לעבוד במחנות-עבודה. רבבות יהודים, רבים מהם לבושי-קרעים וערומים למחצה, שרכושם הושמד ע”י הפצצות או נגזל ע"י גייסות גרמניים ופולניים, נאלצו לעבוד בגשם, בבוץ, בלי כלי עבודה, לנקות רחובות, לטעון ולפרוק בתחנות מסילת ברזל או לייבש ביצות, לברא יערות, לסלול כבישים מחוץ לגבולות העיר.

בתקופה זו היתה מכת-המדינה האכזרית ביותר – החטיפה לעבודה. הכובש היה זקוק לכוחות-עבודה, בעיקר לעבודה חקלאית בגרמניה. לשם כך פנה בהודעות לפועלים הנוצרים, קרא להם להתנדבות והבטיח למתנדבים הרים וגבעות. מכיוון שהפועלים לא נענו לשלטונות אלא במדה זעומה, התחילו מגייסים אותם בכוח, הוציאום מחיק משפחותיהם ומקומות-עבודתם ושלחום בקרונות לעבודת-כפיה בגרמניה. באשר ליהודים הונהגה – לפי פקודת השלטונות – שיטת הרשמה של כל היהודים מגיל 14 עד 60, במועצת-הזקנים (הקהילה היהודית) שמונתה ע“י הגסטפו באוקטובר 1939 לשם ניהול עניני הקהילה היהודית. על מוסד זה הוטל לנהל את עניני-הקהלה בהתאם להוראותיו ודרישותיו של הקומיסר הנאצי לעניני היהודים. הודות להרשמה הנזכרת ניתנה האפשרות למועצה לספק בכל יום לשלטונות את מספר העובדים הדרוש. אלה שלא רצו או לא יכלו לעבוד היו רשאים לפטור עצמם מעבודה ע”י שליחת עובד אחר במקומם או ע“י תשלום כופר שהוטל עליהם ע”י ועדה מיוחדת בהתאם למצבם החמרי. יהודים זקנים או חלשים שוחררו לגמרי מחובת העבודה.

יחד עם זאת לא פסקה מגפת החטיפות בקרב היהודים. גרמנים, אנשי ס.-ס. ושוטרים יהודים – רובם ככולם ברואים שפלים מן “העולם התחתון” – היו מקיפים, ע"פ רוב לפתע פתאום, איזה רחוב וחוטפים את היהודים החוזרים מעבודתם או ממהרים למשפחתם הרעבה, היו מכניסים אותם בכח לקרונות-הטראם ומובילים אותם למקומות שונים. על פי רוב היו מובילים אותם עד יציאת נשמה. הענויים הפיסיים והמוסריים הגיעו לשיא הטכניקה האינקוויזיטורית במקומות העבודה: הלקאה באלות גומי, דריסה במגפים, הכאה בכסיות-ברזל, מריטת-שערות וגזיזת זקנים של יהודים חרדים, הכרחת יהודים להכות זה את זה, לרקוד ולשיר על דם אחיהם, לעשות עבודות בזויות ועקרות, ללא כל טעם ותועלת ולקבור את קרבנות התלינים.

ואף על פי כן – בשנת 1939 – עדין לא הרגישו יהודי ורשה ועמם כל היהדות הפולנית את הקטסטרופה הקרובה. התקוה לנצחונם הקרוב של בעלי-הברית, השמועות המעודדות שהופרחו, האופטימיות הטבועה בנשמת היהודי – כל אלה החניקו כל רעיון על התנגדות אקטיבית, בזמן שהציבור היהודי היה עדיין במלוא כוחו ומרצו.


הקמת גיטו ורשה    🔗

ב-16 באוקטובר 1940 באה על יהודי ורשה הגזרה הקשה ביותר מכל הגזרות הקודמות: הקמת גיטו ורשה. למעשה גרשו הגרמנים את היהודים עוד חצי שנה לפני כן מן הרחובות היפים בדרומה של העיר. כך גורשו היהודים ממרשל-קובסקה (עד מוקוטוב), בגטלה, פיזננסקה, אמיליה-פלטר, מזוביצקה, יסנה, קרוצ’ה ועוד. יחד עם הגירוש מן הרחובות אסרו השלטונות על היהודים להופיע בחלקי עיר מסוימים כמו הגן-הסכסי, ככר אדולף היטלר (ככר פּילדסודסקי). בשביל היהודים הונהגו קרונות-טרם [קרונות-טראם]51 מיוחדים, שסומנו בכתובת גרמנית ופולנית: “רק בשביל היהודים”. הגירוש מחלקי הרחובות הנזכרים, והאיסור להוציא מן הדירות את הרכוש היהודי בוצעו באכזריות שדלדלה רבבות יהודים שאיכסנו בדירותיהם גם את קרוביהם, פליטי הערים והעירות הסמוכות.

אכזריוּת מיוחדת היתה בפקודת ה-16 באוקטובר. במשך שבועיים הוכרחו כ-150 אלף יהודים לעבור מכל רחבי ורשה לשטח מצומצם, שהוגבל מצד אחד ברחובות דזיקה, סטבקי וניזקה ומצד שני – ברחובות שליזקה ושיננה, ז’לנה ובגנו. בזמן הקצר לא היתה אפשרות ליהודים לחסל את חנויותיהם. אמנם גם משטח הגיטו עברו כ-80 אלף נוצרים אל מעבר לגיטו, והיהודים בקשו להציל רכושם ע"י חליפין. אולם בו בזמן שהאריים נהנו מכל מיני הקלות והארכות-מועד והוציאו את כל רכושם, הרי חנויות היהודים נחתמו וננעלו על ידי הנאצים ורוב רכושם הופקר לאריים ולפקידי הממשלה. מן הגיטו נחתכו מרכזי-מסחר יהודי, כמו חלק מנלבקי, רח' בילנסקה, שער הברזל, זלוטה, חלקי לשנוֹ, חלודנה וכו'. אופיינית היא העובדה, שבתי-השוק בככר מירובסקה, עורק-החיים של המסחר הזעיר היהודי, הוצאו מכלל הגיטו וננעצו כטריז ארי לתוך הגיטו. הצפיפות בגיטו היתה כל כך גדולה, שלמשל בבית אחד ברחוב נלבקי 35 גרו 1882 יהודים ובבית ברחוב קרוכמלנה 17 –

  1. בית-החולים היהודי המפורסם ברחוב צ’יסטה שהיה מרוכז בכמה בנינים, מצוידים במתקנים המודרניים ביותר ואישפז כאלפיים חולים, הועבר לגיטו לשני בנינים קטנים ברחוב לשנוֹ. הקמת הגיטו היתה בעצם הצעד הראשון לחיסולה הפיזי של האוכלוסיה היהודית. בבת-אחת עורערו אפשרויות-קיומה, נסתתמו לפניה הרבה מקורות עבודה ופרנסה.

רעב ומחלות    🔗

עוד בראשית הכיבוש נקטו הגרמנים לגבי היהודים בשיטת הרעבה. הונהגו שלושה מיני כרטיסי-מזון: בשביל גרמנים, פולנים ויהודים; הפולנים קבלו בדרך כלל מחצית מנת-המזון של הגרמנים, והיהודים – מחצית המנה של הפולנים. כך למשל היו הפולנים מקבלים בורשה, בסוף 1940, 6 קילו לחם לחודש (200 גרם ליום) והיהודים – 3 קילו. מנה זו הוקטנה אחר כך ל-3.60 קילו בשביל הפולנים ו-1.80 קילו בשביל יהודים; ביחס זה או דומה לזה קבלו היהודים גם את שאר המצרכים. לפי החישוב, הגיעו כל מצרכי-המזון שניתנו לפי הכרטיסים ל-500 קלוריות ליום, כלומר ל-20% מן המינימום הדרוש, אך היהודים לא קבלו אלא 250 קלוריות בערך, כלומר, 10%. כתריס בפני מכת-הרעב הקימו היהודים חברה לתמיכה בחקלאות (“טופורול”), ששתלה בעיר 208 גנות-ירק על שטח של 19.000 מטרים מרובעים, מלבד גנות-ירק בחצרות פרטיות. ברם, כל האמצעים האלה לא הועילו. השתדלויות הקהילה היהודית להגדיל את מנת-המזון של היהודים עלו בתוהו. מחירי המצרכים בבורסה השחורה האמירו למעלה ראש. קילו לחם שמחירו לפני המלחמה היה 28 גרוש, עלה עד 14 זהוב (ברחובות הפולניים עד 6,77 זהובים); קילו תפוחי-אדמה שמחירו היה 14 גרוש, עלה עד 4–8 זהובים; בשר בקר עלה עד 35 זהובים הקילו במקום 1,56. בעד כוס תה שלמו במסעדה 2,50 זהובים. לא טוב מזה היה מצב ההלבשה, ההנעלה וההסקה. לא יפלא, שהגיטו התחיל עוסק בממדים רחבים בהברחת סחורות. מספר היהודים מבריחי הסחורה נאמד בורשה בלבד ב-50.000 איש. השלטונות הנאציים לחמו בהם ע“י החרמת הסחורות, מחנות-ריכוז ורציחת המבריחים, ואולם בכל הגזרות האלה אי-אפשר היה לדכא את הרעב. ביחוד נתרבה מספר הילדים, שנשלחו ע”י הוריהם הרעבים אל העבר הארי. בסוף 1941 טיבעו הנאצים 30 ילדים מגניבי-גבול לעיני הקהל. לפי הידיעות שקבל ד"ר שוורצברד ביוני 1942, ירו הנאצים 400 ילדי ישראל שנחטפו מעבר לחומה.

הרעב השתלט בגיטו. ביחוד גברה תמותת-הרעב בקרב הילדים. בקרב הגיטו התגעשה מגפת השחפת והטיפוס. במחצית הראשונה של 1941 מתו בורשה משחפת 647 יהודים לעומת 121 יהודים – במחצית הראשונה של 1939. חברת “בריאות” קבעה ב-1940 בין כל 15 חולים – 13 חולי-שחפת. ב-1941 נמצאו בורשה 17.800 חולי-טיפוס, ביניהם 15.749 יהודים. במדה שגברה בגיטו הצפיפות והורעו התנאים ההיגייניים, נתפשטה והלכה מגפת הטיפוס. בעקבות הרעב והמחלות באה תמותה מבהילה. אם לפני המלחמה מתו מכל 1000 יהודים – 9,6, הרי בספּטמבר 1941 – מתו 136,8, כלומר פי 14 ומעלה. מחרידה שבעתים היתה התמותה בקרב הפליטים שהתגוררו בורשה, והגיעה בינואר 1942 עד כדי 987 מקרי מות על כל 1000 פליטים בשנה! כלומר במעט כליון טוטלי. על רקע תמותה מבהילה כזאת קם בורשה הוי-לויות וקבורות מיוחד. בורשה נוסדו 3 משרדי-לויה. משרד הרבנים התיר לקבר יהודים בתכריכי-נייר. הנהגת לווית מתים בעזרת רוכבי אופנים. השלטונות אסרו על קרובי-המתים להשתתף בהלויתם. מחוסר קרקע לקברים הונהגו קברי-אחים. עצם הקבורה סודרה בחפזון כזה, שלא פעם היו אברי הבר-מינן מבצבצים מתוך האדמה.


עזרה סוציאלית    🔗

עם ראשית השלטון הנאצי קיבלה העזרה הסוציאלית היהודית בורשה ובשאר הערים בטוי נהדר של שתוף גורל ועזרה הדדית. במחצית אוגוסט 1940 נהנו בורשה מעזרת הציבור 177.500 נפש, כלומר 41,7% מן האוכלוסיה היהודית שהגיעה אז עד 425.000 נפש. העזרה כללה הזנה ע“י מטבחים, הנעלה והלבשה והזנת ידלים ע”י צענטא“ס וטא”ז. תפקיד היסטורי בשטח זה מלא ה“ג’וינט”: בורשה בלבד נהנו, במחצית 1941, 200.000 יהודים מבתי-תמחוי ונקודות-הזנה של ה“ג’וינט”. קשה לקבוע בדיוק את מספר תאי-ההזנה האלה, אולם לא נגזים אם נאמר, שהיו קרוב למאה בערך והקיפו את מחצית האוגלוסיה היהודית. צמצום מצרכי המזון והתיקרותם, הדוחק בכספי הג’וינט וגם חוסר-עזרה מצד מחסני-האספקה העירוניים גרמו לכך שבתי התמחוי הנזכרים היו נסגרים מפקידה לפקידה. מצב חמור זה הוליד צורות עזרה חדשות והן: מטבחי-רחוב ומטבחי-בית. הקהילה הורשאית הנהיגה החל ממאי 1941 מטבחי-רחוב נודדים, שחלקו לחם וקפה וגם סוכריות לילדים. מטבחי-הבית נתנו ארוחות קולקטיביות לדיירי-בתים מסויימים. במאי 1941 התקיימו 212 מטבחים ששימשו 14.000 איש. חוץ מזה אירחו משפחות פרטיות הרבה פליטים. במדה רבה קוימה גם מצות מתן בסתר לגבי עשירים יורדים ואינטליגנציה יהודית.

ענף עזרה חיוני במסכת העזרה הסוציאלית היה – דיורם ושיכונם של הפליטים. בפברואר 1940 בלבד נמצאו בורשה 80.000 פליטים יהודים, ומספרם עלה וגדל ב-1941. מחריד היה מראה מחנות הילדים העזובים והיתומים שנמלטו לורשה מערי השדה. הפליטים שוכנו בבתי-כנסת, בבנינים צבוריים, בבתי-חרושת, בבתי-מחסה לילדים ומעונות מיוחדים לפליטים. במרס 1941 היו 52 מעונות שאכסנו 16.159 פליטים בפקוחו של טא"ז ובחסותם של עסקנים ציבוריים.

אף בשטח ההלבשה ניתנה העזרה בממדים רחבים. נהנו ממנה לא רק יהודי ורשה והפליטים, אלא גם שבויי-המלחמה היהודים, שהוחזרו מגרמניה לפולין ונצטוו להחליף את מדיהם הצבאיים במלבושים אזרחיים, תוך 24 שעות. ג’וינט בלבד חילק, ב-1940, מדי חודש בחדשו בגדים ל-8.000 איש. מגבית הבגדים שסודרה אותה שנה בורשה הכניסה למעלה ממאה אלף מלבושים משומשים. על ידי אור"ט הותקנו מתפרות וסנדלריות לשם תיקון בגדים ונעלים משומשים.

פעולה רחבה בשטח העזרה הרפואית ושירות הבריאות פיתחה – בזמן הראשון ברשיון הגרמנים – חברת טא“ז שטיפלה, בעיקר הודות לעזרתו הכספית של הג’וינט, במלחמה במגפות ובפיקוח על תנאי ההיגיינה. בו בזמן טיפל צענטא”ס בפיקוח על יתומים וילדים מוזנחים. על פעולות שתי החברות הללו דברנו לעיל.

ביחוד קשה היה בתקופה זו מצב האישפוז של החולים. בית-החולים היהודי ברח' צ’יסטה הגדיל את קליטת החולים למעלה מיכולתו ועבד בתנאי צפיפות איומה. דומה לזה היה מצב בית-החולים לילדים ברחוב שיאננה וביה"ח ליולדות ברחוב טוורדה.

יותר קשה היה מצב המוסד לחולי-רוח “זופיובקה” (400 חולים) והסנטוריה לחולי ריאות “בריאות” (250 חולים) באוטבוֹצק. חלק ניכר מן החולים הוחזק על ידי המגיסטרט הורשאי וחלק על-ידי המגיסטרטים של הערים ששלחו את החולים. יחסם של היועצים האנטישמיים במגיסטרנט הורשאי, שסירבו אפילו לספק לחם בשביל בית-החולים בצ’יסטה וניתוק המוסדות הרפואיים מערים אחרות גרמו לכך שעל קהילת ורשה היה להחזיק את כולם. כדי להציל את המוסדות הטיל ועד הקהילה על כל יהודי ורשה מס של 10 גרוש לגולגולת.

בין מוסדות העזרה השונים שנוצרו בזמן המלחמה יש להעלות על נס את ה“עזרה המהירה היהודית”, שנוסדה בראשית 1941. המוסד הזה הקים תחנות מיעצות ואמבולטוריות בשביל חולים עניים. ברובעי-עיר שונים הוקמו בתי-חולים קטנים בעלי 150–200 מטות. במחצית 1941 נגשה החברה לייצור תרופות ותכשירי-חטוי לצורך המוסדות הרפואיים היהודיים. “העזרה המהירה” העסיקה, במחצית 1941, למעלה ממאה רופאים. בגיטו התקיימו באותו זמן 25 בתי-מרקחת.

בפעולת עזרה סוציאלית רחבה הצטיינו ועדי-החצרות. ועדים אלה עסקו בקנית עצים, פחמים, תפוחי-אדמה בשביל הדיירים העניים, בייסוד קופות-הלוואה ללא רבית וכו'. במחצית 1940 נמצאו בורשה 2.200 ועדים, שריכזו עשרות אלפים עסקנים. הועדים האלה היו נתונים להשפעתן של מפלגות שונות.


מועצת היהודים    🔗

עוד בימי המצור על ורשה הוקם במקום הקהילה שהתפוררה ועד פועל של יהודי ורשה (Zydowski Komitet Obywatelski m. Warszawa) בנשיאותו של הסנטור מ. קרנר. עם חברי הועד נמנו: אדם צ’רניאקוב, הציר א. הרטגלס, ד"ר אברהם וייס, אברהם גפנר, חיים שושקס והמהנדס מרק ליכטבוים. בעצם ימי התגגוננותה של ורשה נשלח מכתב על-ידי קרנר אל מפקדת המיליציה הפולנית בהצעה להשתתף בה, אולם מרכז המיליציה לא נענה להצעה זו.

הועד לא האריך ימים. אחרי שהגרמנים לכדו את ורשה, בא (ב-4 באוקטובר) ראש הגסטפו באץ עם אנשיו אל52 דירת הועד, והבקיע את הדלת ובבעיטות רגל פיזר את חברי הועד.

באוקטובר 1939 מינו השלטונות הנאציים, במקום הועד, “מועצת זקנים” (אלטסטן-ראט), לשם ניהול עניני הקהילה היהודית. המועצה היתה מורכבת מ-24 חברים ו-24 סגנים, שהוצעו על-ידי טשרניאקוב ואושרו על-ידי באי-כח השלטונות. בין חברי המועצה היו: פרופ. מ. בלבן, אברהם גפנר, אדם צ’רניאקוב, י. יאשונסקי, סנטור משה קרנר, עורך-הדין א. הרטגלס, ארתור זיגלבוים, ברוך רוזנטל (בא-כוח בעלי-מלאכה ציונים) קופשטיקר (בא-כוח בעלי-מלאכה פולקיסטים) המהנדס סטניסלב שרשובסקי, ד“ר ישראל מילייקובסקי, עורך-הדין אלכסנדר טמפל, ל. זונדלביץ, ד”ר אברהם וייס, איצ’יה מאיר לווין, אקרמן, עו"ד בולסלב רוזנרטדט מהנדס מרק ליכטנבוים.

לנשיא המועצה נבחר, בישיבת נציגי-הזרמים היהודיים, אדם צ’רניאקוב, ששימש בכהונה זו – אחרי בריחתו של מאוריצי מייזל מפולין בראשית המלחמה – מאחד בנובמבר 1939 עד יום התאבדותו ב-23 ביולי 1942; סגן הנשיא היה יוסף ישונסקי. בין פקידי המועצה האחראים היו: נחום רמבה מזכיר המועצה, טולה צייטלין אשתו של המשורר אהרון צייטלין53, מנהלת המחלקת המסים, ד"ר הלל זיידמן מנהל המחלקה הדתית, אחד המועטים שניצל ממות אחרי שעמד 3 פעמים להגרש למחנה ההשמדה (נמצא בארץ). במועצת-הזקנים היו מיוצגות כל המפלגות הפּוליטיות. המועצה, כנציגות יהודית יחידה כלפי הממשלה והאוכלוסיה היהודית, ריכזה בידיה את מתן הקונצסיות למסחר ולתעשיה, את מתן תעודות בעלי-המלאכה, את חלוקת מצרכי-המזון, שסופקו על-ידי הגרמנים, את החזקת בתי הספר, בתי החולים, את הטלת המסים הממשלתיים והקומונליים וגבייתם, את הנהלת בית-הקברות, ניהול הסטטיסטיקה של לידות ומיתות, משטרה יהודית עצמאית וכו'. כל הפעולה נוהלה על-ידי 24 מחלקות ומדורים, שבהם עבדו אלפי פקידים. פקידות הקהילה גדלה והלכה במידה שגברו הגזרות וההשמדות של הנאצים. רבים מעסקני ורשה בקשו להציל את עצמם וקרוביהם, על-ידי פקידות, מכל מיני סלקציות וחטיפות.

בראשית פעולתה השתדלה המועצה, בתור מוסד רשמי יחידי של האוכלוסיה היהודית, למלא את תפקידה הנציגותי. למעלה ממחצית תקציבה היה מוקדש לעזרה הסוציאלית. במחצית השניה של 1941 הגיעה תקציבה החדשי ל-2.065.000 זהובים. מבחינה פורמלית היו כפופות למועצה ההסתדרויות הכלכליות המרכזיות שהתקיימו בשמות שונים. אגודת הסוחרים המרכזית הוסיפה להתקיים כמחלקה למסחר של המועצה. יושב-הראש היה – אברהם גפנר54; מנהל מחלקה היה המהנדס אברהם שטולצמן; בתור מחלקות המועצה התקיימו גם האגודה המרכזית של הסוחרים הזעירים (היו“ר – העו”ד ברנרד זונדלביץ, המנהל א. נייפלד) והאגודה המרכזית של בעלי-המלאכה (היו"ר – נ. רוזנטל, המנהל – א. וולפוביץ). האגודות המרכזיות הללו צמצמו פעולתן בעזרה סוציאלית בגיטו ורשה בלבד.

באופן פורמלי היתה כפופה למועצת היהודים גם “החברה היהודית לפיקוח סוציאלי” שעליה ידובר להלן.

כאמור השתדלה המועצה למלא כמיטב יכלתה את תפקיד הקהילה היהודית. אולם בתור ארגון55 שהוטל עליו לבצע את פקודות השלטונות, נכנסה המועצה לסתירה פנימית טרגית עם יעודה הלאומי. נתבלטה סתירה תהומית בעצם קיומה לאחר שהנאצים הטילו עליה את החובה לספק קונטינגנטים של יהודים לשם גירוש, כלומר להשמדה. התאבדותו של ראש המועצה שמשה התרעה מחרידה על הקטסטרופה המתקרבת. מאז הפכה המועצה – סמל של כניעה ושפלות. – – –


המשטרה היהודית    🔗

תפקיד נבזי ומתועב מילא בתקופה זו אחד הארגונים של המועצה – “המשטרה היהודית” מלכתחילה הוקמה המשטרה כארגון מפקח על הסדר בגיטו, במקום המשטרה הפולנית. למפקד המשטרה מונה המומר שרינסקי, קומיסר של המשטרה הפולנית לשעבר. בצמרת המשטרה היהודית נמצאו אנשים בעלי שם וותק ציבורי, כמו העו“ד מיצ’יסלב גולדשטיין, העו”ד ברוקמן, העו“ד אטינגר, העו”ד מכסימיליאן-שיינפלד, העו“ד פשדבורסקי, סטפן לובלינר, העו”ד נובוגרודסקי ואחרים. ברם עורכי-דין אלה, רובם ככולם מתבוללים, התיחסו להמוני-העם באדישות, בזלזול ואפילו בשנאה. הם סרסו וזייפו את התפקיד ההיסטורי של המשטרה בתקופה הטרגית ביותר של היהדות הפולנית. בהתאם להודעת הקהילה התנדבו למשטרה צעירים עד גיל 30–35, בעלי השכלה בינונית (לא פחות מ-6 מחלקות של בית-ספר תיכון). לשורות המשטרה נהרו אנשים בעלי-השכלה, בעלי מקצועות חפשיים, עובדי משרדים שונים ונוער-זהב, שבקשו, על-ידי העבודה במשטרה, להפטר מעבודת-חובה, חטיפות, רעב וכו'. תחילה גויסו אלף איש ואחר-כך גדל מספרם כפליים. בהשפעת מעשי-האכזריות וההשפלה של הנאצים, ששאפו לשבור את כוחה המוסרי של האוכלוסיה היהודית, חל מפנה פסיכי במשטרה היהודית, שהפכה ממוסד לאומי של שומרי הציבור המגינים כיד יכלתם – אף בתנאי הקיום האכזריים ביותר – על קיומם הפיסי האפשרי של היהודים, למכשיר, שביצע בדייקנות את גזרות התליינים. דיוק במלוי הפקודות, סחטנות, שחיתות, מיקח שוחד ולעתים גם סדיזם אכזרי – כזאת היתה דמות-דיוקנו של מוסד “יהודי” זה, שהפיל פחדו על הגיטו. אין צורך להדגיש, שירידה מוסרית זו ניזונה וטופחה על-ידי הטרור והסדיזם הברברי של הנאצים. כל שוטר ושוטר התחייב להביא בכל יום 7 יהודים לשם גירוש, מתוך אזהרה, שמי שלא יספק את המכסה הדרושה, יגורש בעצמו. פקודה שטנית זו גרמה לכך, שנמצאו אפילו שוטרים, שהביאו את קרוביהם, ואפילו את הוריהם להשמדה… כדי להציל את נפשם ממות… מובן שבמשטרה נמצאו גם יחידים בעלי-מצפון, שעזרו לאוכלוסיה במידת יכולתם.

להאדרת שמה וכבודה של האוכלוסיה היהודית בורשה יש להדגיש, שבמשטרה היהודית לא נמצא אף יהודי אורתודוכסי אחד, כמו כן לא התנדב לשרת בה אף אחד מחברי המפלגות היהודיות: ציוני, בונדאי או אגודאי.


זשיטא"ס    🔗

באוקטובר 1939 הוקם בורשה מוסד מרכזי לעזרה סוציאלית בשם “ועד התיאום של כל המוסדות הציבוריים”. מוסד זה שינה ב-1941 את שמו ונקרא “חברה יהודית לפיקוח סוציאלי” – זשיטא“ס (ז’ידאווסקיה טאווארזישסטווא אפיעקי ספאלעט ניי"). כדי לאפשר את פעולת העזרה הרחבה, הוטל החל מ-1941 מס חדשי של חצי זהוב על כל התושבים, פרט לעניים. מס זה הכניס 631.000 זהובים בחודש. זשיטא”ס היתה מסונפת לחברה ארצית “עזרה עצמית סוציאלית יהודית” (Z.S.S.) שמרכזה היה בקרקוב. בראשה הועמד איש-האמונים של הנאצים ד“ר מ. ווייכרט, שהיה למורת רוחם של כל זרמי היהדות. “העזרה העצמית” ריכזה ברשותה את כספי הג’וינט וה”צלב האדום“, כמו כן חבילות שנתקבלו מחוץ-לארץ. למעשה רוכזה עיקר פעולתה של ה”עזרה העצמית" בועד הגלילי של החברה בורשה. בהנהלת זשיטא"ס השתתפו: מנחם קירשנבוים (ציונים), ש. זאגאן (פוע"צ שמאל), מאוריצי ארזעך (“בונד”), זישע פרידמן (“אגודה”), אברהם גפנר (סוחרים) ומנהלי הג’וינט: יצחק גירמן, ד. ג’ז’ק ול. נוישטדט (כל הנזכרים נפלו בגיטו, מלבד ד. ג’ז’יק שניצל וניספה אחר-כך בתאונה בפריס).

אחת הפעולות החשובות של זשיטא“ס היתה העזרה הסוציאלית לסופרים ואמנים יהודים. ביזמת העיתונאים ב. כילינוביץ (סופר ה“מאמענט”), נ. גווזה (סופר ה“היינט”) ומשה מרק (“יידישע טאגבלט”) נוסד ועד-עזרה לסופרים ועתונאים, שסונף ל”ג’וינט“. כל הסופרים, העתונאים, האמנים והעסקנים הועסקו במשרות אדמיניסטרטיביות שונות של מוסדות זשיטא”ס. בין האישים האלה היו – הסופרים: יצחק שיפר, ד“ר עמנואל רינגלבלום, אהרן איינהורן, נ. גווזה, ברנהולץ (סעלים), מנחם קיפניס, י. פרופוס, מ. קרימסקי, ל. רקובסקי, אברהם ואלכסנדר רוזנפלד, ליפה קסטין, יהודה וורשביאק, ד”ר טולו נוסנבלט (הביוגרף של הרצל). אלחנן צייטלין, יהודה אלבוים, א. ליבושיצקי, יקיר וורשבסקי; המשוררים: ישראל שטרן, רחל אוורבוך; העסקנים: אברהם מרדכי רוגובי (עורך “יידישע טאגבלאט”), נחמיה פינקלשטיין (המו“ל של ה”היינט"), הרב הוברבנד ד“ר מיכל ברנדשטטר (מנהל גימנסיה בלודז'), יונה שפער מלודז', ד”ר נתן עק, ד“ר ראובן פלדשוה, סוניה נובוגרודסקה, (אשת העסקן הבונדאי הנודע עמנואל נובוגרודסקי), ד”ר ליפמן צומבר (עסקן בונדאי ידוע); השחקנים ובמאים: מרדכי מזאה, יונש טורקוב, אייזיק סמברג, ואחרים. הציירים והפסלים: פליכס פרידמן, ויינטרויב, רגינה מונדלק, זיידנבויטל, אדם הרשפט, אברהם אוסטשגה, מאוריצי טרמבץ, ועוד. כמעט כל הנזכרים מתו ונספו בגיטו. ניצלו מהם רק מועטים והם: המשוררת רחל אוירבך, ד“ר נתן עק (כעת בארץ) ד”ר ראובן פלשוה (כעת בארץ) ויונש טורקוב.


הפעולה התרבותית בגיטו ורשה    🔗

פעולה רחבה נוהלה גם בשטח התרבות והחינוך בורשה בשנים שחורות אלה. עצם ניהול פעולה זו בתוך לוע של הר-געש הוא העדות החותכת ביותר לרוחה של היהדות הפולנית. לפי מכתבו של ד“ר עמנואל רינגלבלום, שנכתב שבוע לפני הרצחו, היו קיימים בגיטו בתחילת 1942, 85 קורסים מקצועיים שמנו 3400 תלמיד. מכיוון שכל בתי-הספר נסגרו בפקודת הנאצים (אחר כך הותר לפתחם לזמן מה), הוקמה רשת שלמה של בתי ספר במחתרת, על-ידי “תרבות”, ציש”א, “חורב” ועוד. בפעילות רבה הצטיינו בתי הספר היהודיים מיסודם של שכנא זאגאן וסוניה נובוגרודסקי (שניהם נספו בטרבלינקה). נוסדו גם גימנסיה וליציאום מיסודם של “דרור” ו“החלוץ”. בין המורים היו יצחק קצנלסון, מרק פולמן, יוסף סאק (בין הניצולים, כעת בארץ) ואחרים.


הגימנסיה “דרור”    🔗

גימנסיה זו, שמספר תלמידיה הגיע עד מאה, היתה – לפי דברי צביה – בלי חדרי לימוד קבועים, בלי ספסלים, בלי ספרים ובלי כל מכשירי עזר: קבוצות תלמידים היו נעים ונדים עם מוריהם (במוסד היו 12 מורים) מ“דירה” ל“דירה”, בחדר צר, שכל בני המשפחה היו דחוסים בו ובקור איום, היו מצטופפים בקרן-זוית56 עשרה תלמידים (“קומפלטים” היו קוראים לקבוצות אלה) עם מורם. רעבים ונפוחי-רגלים מקור היו המורים יושבים ומרביצים תורה לתלמידים הרעבים ונפוחים כמותם. ייחודו של בית הספר היה לא בלימודים שנלמדו בו, אלא באידיאה שאיחדה את המורים והתלמידים גם יחד. “זה היה – אומרת צביה – בית ספר של חיים לנוער שנשם בימים אלה נשימה לוהטת של האידיאה. רובם הגדול של תלמידי הגימנסיה פעלו כל הזמן בקרב הנוער. הם מסרו מידיעותיהם לחבריהם שלא זכו לשבת על ספסל הלימודים ושהיו אחר כך בין חשובי המורדים”.

מנהל הגימנסיה היה מרק (מוטל) פולמן, מפעילי מפלגת פוע“צ-צ.ס., שהתמחה במקצוע בנין דרכים וגשרים והצטיין בימי ההפצצות הראשונות על ורשה בהצלת אנשים מתחת למפולת הבתים. פולמן היה המארגן העיקרי של הגימנסיה הנזכרת, אולם אחר כך היה לאחד ממארגני המרד בורשה, צ’נסטוחוב ובנדין, היה קשור עם חוגי המחתרת הפולנית, וקיים את הקשרים בין הארגון הלוחם ובין הקבוצות הפּרטיזניות. לאחר שפולמן יצא בשליחות התנועה לבנדין, בא במקומו כמנהל הגימנסיה זלמנובסקי, מחנך מובהק, שהתמסר לגימנסיה בכל נפשו. בין המורים היו גם אליהו גוטקובסקי, מורה בתי הספר התיכוניים בלודז', בעל ידיעות רחבות במדעי החברה, מחבר ספרים עבריים. הוא הורה בגימנסיה היסטוריה ישראלית, גיאוגרפיה של א”י ועוד. יחד עם ד"ר עמנואל רינגלבלום ניהל את הארכיון של הועד היהודי הלאומי במחתרת, השתתף בכל הוצאות התנועה במחתרת והיה עורכו של הקובץ “פיין און גבורה” (160 עמודים בסטנסיל), שהוצא בגיטו ורשה. נפל עם אשתו ובנו בזמן מרד הגיטו באפריל–מאי 1943.

ברם נשמת המוסד היה יצחק קצנלסון. “לשיעוריו – כותבת צביה – יצאו מוניטין בגיטו. מקצועו המיוחד היה התנ”ך, ואולם בשיעוריו נשתלב בלימוד זה רוח אהבת העם והמולדת ותביעה של קוממיות מן הצעיר היהודי. הוא נשתלהב תמיד בדברו ואף הדליק את תלמידיו ברשפי אמריו. בגבור התלהבותו נתן קולו בשיר, ושירתו הדביקה את שומעיו ואת כל בני המשפחה שהתגוררו באותו חדר. בדרך כלל קשה היה להשיג חדר ללימודים, אך בשביל י. ק. היתה כל דלת פתוחה, כי שיריו הפכו חג לבית כולו"


הסמינריונים    🔗

בין המוסדות התרבותיים השונים יש להזכיר גם את הסמינריונים שאורגנו בגיטו. הסמינר המרכזי הראשון נוסד על-ידי מפלגת פוע“צ-צ.ס. בקיבוץ שברחוב דז’לנה, שנמשך 6 שבועות ובו השתתפו 50 איש, שבאו מכל קצוי המדינה בתנאים של סכנת-נפשות. רבים מעסקני הציבור היהודי התנגדו לו לכתחילה, מתוך חשש, שמה יתגלה וימיט אסון על הגיטו, ואולם אחר כך הודו בחשיבותו ואחדים מהם גם השתתפו בו כמרצים. מלבד שלושת הסמינריונים המרכזיים שנערכו ע”י פוע“צ-צ.ס. סודרו סמינריונים גם על-ידי התנועות החלוציות. בין המרצים בסמינריונים היו: מנחם לינדר, הרוח החיה של יקא”ר, מלומד צעיר שחיבר כמה עבודות מדעיות חשובות בשטח הכלכלה והסטטיסטיקה. כאן הרצה המלומד מ. צנטרשוור, פּרופסור לחימיה באוניברסיטה הורשאית, שהתקרב בשנים האחרונות לציונות. השתתפו בעבודת הסמינריונים גם יאנוש קורצ’ק וסטפה.

רב ערך וחשיבות היה הסמינר למורים מיסודו של ה“בונד”. בראשו עמדה רוזה שמחוביץ, אחות ההיסטוריון י. נ. שמחוביץ (שמחוני), פּדגוגית מובהקת, להלכה ולמעשה, אשה אצילת-רוח וזכת-לב (מתה ממחלת טיפוס בגיטו). בין שאר מוסדות החינוך שאורגנו בגיטו, יש לציין אלפי ועדי-בית, שטפלו בפעולה חינוכית ותרבותית. מכיוון שהוכרז עוצר משבע בערב, היו עסקני תנועת העבודה לנים בחצרות, מאספים בהם את כל ילדי הבית ומשמיעים באזניהם תורה ודעת. מיוחדים במינם היו הקנים (Ogniska) לילדי עניים שסודרו ברחובות וולינסקה, מילה, שצ’נשליווה וכו'. המוסדות האלה נמצאו בפיקוחו של הג’וינט. טפלו בהם עסקני ה“בונד” סוניה נובוגרדזקה, מ. אורזך, ד"ר צומבר ועוד.

בגיטו נוהלה עבודה תרבותית בקנה-מידה רחב. נערכו הרצאות ומסיבות אמנותיות. ליום הולדתו של מנדלי סודרו בגיטו 27 אספות והרצאות. ביום הזכרון לי. ל. פרץ נערכו 16 אספות, כמו כן נערכו נשפי אזכרה לזכר א. גולדפאדן, ח.נ. ביאליק, אנ-סקי, ליום הולדת ה-80 של ש. דובנוב ואפילו ליובל ה-800 של יהודה הלוי. בשדה-התרבות היו פעילות שתי קבוצות: אחת עברית בשם “תקומה” והשניה – אידית בשם יקא“ר (“יידישע קולטור-ארגאניזאציע”). מסביב ל”תקומה" התרכזו הסופרים ד“ר אדמונד שטיין, ד”ר נתן עק, יהודה וורשביאק, אלחנן ציייטלין והמנהל א. ל. בלוך. בפעולות “תקומה” השתתפו יצחק קצנלסון, הקריין זשאק לוי, ח. י. בונין מלודז', ד“ר טולו נוסנבלט, המשוררים הצעירים נ. פומרנץ ומלכיאל לוסטרניק. יוזם היקא”ר היה המלומד הצעיר, מגיסטר מנחם לינדר, מנהל המחלקה הסטטיסטית של “ג’וינט”, שערך יחד עם י. לשצ’ינסקי את הירחון הכלכלי של יוו“א “די יידישע עקאנאמיק” (נרצח באפריל 1942 בחיפוש הגדול, שבו נרצחו למעלה מ-50 יהודים בהלשנתו של גנצוויק, ראש ה“טשינסטקה”). בפעולת יקא”ר השתתפו מנהל-התיאטרון מרדכי מזא“ה, מרק ארנשטיין (אנדרזיי מרק), ד”ר ע. רינגלבלום, ד"ר נחמן קובלסקי (בן הרב הסנטור י. ל. קובלסקי), הסופרים ישראל שטרן, שלמה גילברט, ליפא קסטין מנהל ספרית הסינגוגה מ. וייסברג ועוד.


יצחק קצנלסון    🔗

לא פסקה גם היצירה הספרותית. אחד הסופרים שעמד במרכז היצירה התרבותית בגיטו היה המשורר העברי היהודי יצחק קצנלסון, שעבר בימי המלחמה מלודז' לורשה. משורר ודרמטורגן, מספר ומתרגם, פּדגוג מפואר, עסקן תרבותי אשר שפע כל חייו עליזות, רעננות, צמאון חיים וטבע, צעירות נצחית שקיננה תמיד בעיניו הילדותיות הגדולות מתחת למצחו הרחב, – הוסיף ליצור בגיטו ועמד עד עזבו אותו לימין תנועת המחתרת. הוא ניהל את החוג הדרמטי של “דרור”, שהציג מחזות על נושאים תנ“כיים שונים. בשביל החוג הזה כתב את המחזה “איוב”, שפורסם בהוצאת “דרור” והוקרא על-ידי המחבר בחוגים שונים, כמו כן דרמה תנכ”ית “על נהרות בבל”; ק. תרגם גם בשביל החוג הדרמטי כמה ממחזותיו הקודמים. חוץ מזה כתב פואימה “יזכור”, שהוקדשה לקיבוץ ברחוב דזילנה, השירים “שלמה ז’לכובסקי מזדונסקה וולא”. “כשהשטן צודק” (שיר על היטלר) “ילדי רחוב”, סדרת שירי משפחה, “הקללה” (נקמתנו), שיר על אבדן אשתו וילדיו (עברית), שיר “יצחק ולבן” (עברית), ועוד. בזמן הגירוש הגדול, ב-1942, שיכל את אשתו חנה ושני בניו נאמני-התנועה, צבי ובן-ציון; לאחר שהשתתף בראשית 1943 בהתנגשות הראשונה של מורדי-הגיטו עם הנאצים, הועבר אותה שנה כנתין ארץ זו לצרפת, למחנה וויטאל, אולם במחצית 1944 נשלח משם על-ידי הנאצים למחנה השמדה.


היצירה התרבותית והאמנותית בגיטו    🔗

מלבד יצחק קצנלסון יצרו בגיטו הסופרים יחיאל לרר, שלמה גילבר, הרשלה (דנילביץ), צ’ונדר ואחרים. רק מועטים מן הסופרים ניצלו ונשארו בחיים, מהם המשוררת והמספרת רחל אורבך, המשוררים: מ. בורוכוביץ (בורביץ), מ. יאסטרון (מ. אגנטשטיין), רודניצקי (אדולף הירשהורן), סטניסלב לאף.

הגיטו עסק גם בעבודה מדעית. שיפר, בלבן, רינגלבלום, לינדר ואחרים יצרו עד רגעם האחרון. במעבדות מיוחדות שהעותקנו על-ידי הקהילה עבדו הפרופסורים האוניברסיטאים: הכימאי צנטרשוור, הביולוגים פרופ' צווייבוים ופרופ' הירשפלד. בחקירות מדעיות עסקו גם שלוש הדוצנטיות היהודיות של המחלקה ההומניסטית של האוניברסיטה הורשאית ד“ר אסתר מרקין, ד”ר שטיינברג וד"ר נינה עשרה-דבריא (קומוניסטית).

בגיטו נערכו גם מסיבות מוסיקליות וקונצרטים, לרבות קונצרטים סימפוניים, שבהם השתתפו 80 מנגנים. קונצרטים אלה, שהתקיימו, אגב, בחורף באולמים בלתי מוסקים, עמדו על רמה אמנותית גבוהה, עד שחובבי מוסיקה פולנים היו מתגנבים לגיטו כדי לשמוע אותם. בין המוסיקאים הצטיינו: שמעון פולמן, בן-אחותה של אסתר רחל קמינסקי, פרופיסור של הקונסרבטוריה הוינאית והפריסאית, עמד בראש תזמורת סימפונית בגיטו, המנצח הידוע מלפני המלחמה פורמנסקי; ישראל פייבישיס, מי שהיה המנצח של “הזמיר” ומורה למוסיקה בגימנסיה העברית בלודז' ערך קונצרטים, בסיועו של ד"ר אדמונד שטיין העלה על הבמה את האורטוריה “חשמונאים”; יעקב גלטשטיין, מורה לזמרה של הגמנסיה “יהודיה” לשעבר, מנצח על מקהלות ארגון הנוער הבונדאי “צוקונפט”, ערך קונצרטים וארגן מקהלות-נוער בגיטו. מבין המנצחים והמנגנים הצעירים הצטיינו לודויג הולצמן, כנר, ממנצחי הפילהרמוניה הורשאית, מריאן נייטיך, וויארה ניימרק, איגנצי רוזנבלום, הקומפּוזיטור והמנצח על מוסיקה קלה, ז. קטשק והזמרת הפנומנלית הצעירה מרישא אייזנשטדט (“זמיר הגיטו”), בת המנצח על מקהלת בית-הכנסת הגדול ברחוב טלומצקה ודוד אייזנשטדט (כולם נרצחו במחנות ההשמדה). עוד היה חי ואף57 התפלל ביום הכיפורים 1942 גדול חזני העולם, גרשון סירוטה.

הגיטו טיפח גם אמנות דרמטית. לפי הידיעות ממחצית 1942 היו קיימים בו 6 תיאטרונים. בין השחקנים אנו מוצאים אמנים ידועי-שם כמו השחקן המפורסם אייזיק סמברג, אברהם קורץ, מרדכי מזא"ה, יונש טורקוב ואשתו דיאנה בלומנפלד, יוסף גאמן, נ. סנדלר, אדמונד מינוביץ (פיצלס), מרים ארלסקה, חנה לוין, זשאק לוי, ר. גאזל, השחקן הפולני-יהודי מיכאל זניץ' ואחרים. אנדרזי מרק ארגן גם תיאטרון יהודי-פולני והעלה מחזות יהודיים (“מירלה אפרת” ועוד) בשפה הפולנית. בערבים היו מארגנים לדיירי הבית קונצרטים בדירות פרטיות.

ענף מיוחד של פעולה תרבותית היה – העתונות. מכיון שהעתון היהודי היחידי שהופיע עם ראשית הכיבוש היה העתון הרשמי “נאווי קורייר ווארשאוובסקי” הוציאו כל המפלגות השמאליות עתונות-מחתרת. פועלי (צ.ס.) הוציא “באפרייונג”, פולנית – Nowe Tory (דרכים חדשות), “דרור” והחלוץ – “דרור” ביידיש ובפולנית, “ידיעות”, “המדריך”, “פיין און גבורה” (מאסף של המרטירולוגיה היהודית מאז חורבן הבית); פוע“צ שמאל – “פראלעטארישעיר געדאנק”, “יוגנט-רוף”, “אוואנגארד” Nasze Hasło; השומר הצעיר – Jutrznia, Pzedwiośnie, “אויפברויז”, “הבונד” – בטאון המרכז “ידיעות”, “צייטפראגן”, “יונג-שטימע” Nowa Mildzieź, Za Nasza I Woinośc”" הגוש האנטי פשיסטי – “דער רוף”, פ.פ.ר. – מארגן פריינייט". כל העתונות נדפסת בסטנסלים במחתרת הגיטו ונפוצה על-ידי קונספירציה מאורגנת.


הדאגה לספר ולספריה    🔗

הגיטו דאג גם לספריות ולהצלת רכוש-הספרים. הנאצים שדדו והוציאו מורשה את הספריה הגדולה של בית הכנסת בטלומצקיה (דצמבר 1939), את חפצי המוזיאון של הקהילה על-שם ברגסון, את כל אוצרות הספרים הפרטיים הגדולים. בעצם ימי החורבן והכליה חרפו היהודים את נפשם למען הצלת הספר העברי, על קידוש האות המרובעת…

כך קמה בינואר 1943 קבוצת עסקנים ששמה לה למטרה לאסוף ספרי קודש וחול שנעזבו בדירות יהודיות ריקות על מנת להעבירם לארכיון הקהילה. בין מאספי הספרים היו ד“ר אדמונד שטיין, ד”ר וואהל, העו“ד רוטפלרד, י. ל. אורליאן, א. ג. פרידנזון, ד”ר ש. שימקביץ, יונה שפר, גוסטבה יארצקה ואחרים.

כמפעל גבורה יש לציין את ההצלה (הזמנית) של מרבית הספריה הבונדאית על-שם ברוניסלב גרוסר. ספריה זו (בלשנו 13) שטופחה באהבה ובמרץ במשך 30 שנה ומעלה על-ידי מנהליה המסורים הרמן קרוק (נרצח במחנה קלוגה באסטוניה, יומנו על תקופת השואה שמור בייו“א בארה”ב) ומשה סופיט (נספה בטרבלינקה)58. ושמשה מרכז השכלה וחנוך להמוני פועלים, הוחרמה על-ידי הנאצים וננעלה במנעולים וחותמות. קבוצת חברי ה“בונד” חפרה תעלת-מחתרת אל מרתף הספריה. חדרה לתוכה, הוציאה את הספרים והתעודות היקרים והחשובים ביותר ואיחסנה אותם בדירות פרטיות.


ארכיון המחתרת    🔗

בהדגשה מיוחדת יש לציין את הפעילות הארכיונית בגיטו. ד“ר עמנואל רינגלבלום, ראש הועדה ההיסטורית (נקראה בשם מוסוה “עונג שבת”) יסד את ארכיון המחתרת בגיטו ואסף בו את כל התעודות והמסמכים על השמדת היהודים בפולין (הארכיון לא נמצא עד היום). בעבודה זו עזרו לו, מלבד גוטקובסקי הנזכר, שמעון וינטר מוולוצלבק, פולקלוריסטן, מומחה בשאלות כלכלה, עסקן בייו”א, שהשתקע בורשה עם ראשית המלחמה; אברהם לווין, סופר, מורה בגימנסיה “יהודיה”, מחבר הספר רב-הכמות “קאנטאניסטן” (1934), שזכה להערכה כללית (לווין נפל בספטמבר 1942); מנחם כהן, סוחר עשיר נוטה לציונות (נרצח בימי המרד); הרב שמעון הוברבנד, בעל נטיה לחקירה היסטורית, מחבר ספר על “ההגדה” (נרצח בספטמבר 1942) והירש ווסר, מעסקני תנועת פוע"צ, היחידי מעובדי הארכיון שניצל.


הגירוש הראשון של יהודי ורשה (יולי – ספּטמבר 1942)    🔗

ב-22 ביולי 1942 מסרו השלטונות הגרמניים לראש המועצה צ’רניאקוב פקודת-גירוש. הפקודה נמסרה כרגיל על-ידי קציני ס. ס. בעל פה, כדי לא להשאיר שום תעודה על מעשי-פשעיהם. הפקודה שיחררה מגירוש כמה סוגים: את היהודים העובדים אצל השלטונות או במפעלים גרמניים, את חברי המועצה ועובדיה ואת אנשי המשטרה היהודית, עובדי בתי-חולים, יהודים מסוגלים לעבודה וכו'. תחילה נידונו לגירוש רק הפליטים שישבו בבתי-מחסה, האסירים והיהודים שלא היו תושבים קבועים בורשה. הגרמנים בקשו לעשות רושם, שהגירוש אינו נוגע אלא ליסודות הסוציאליים הבלתי-פרודוקטיביים. התכסיס הצליח. המועצה היהודית לא מצאה עוז בלבה להתנגד לגירוש ומתוך פחד וכניעה הסגירה בידי התלינים 70.000 נפש. הדבר נעשה בעזרת המשטרה היהודית.


התאבדותו של אדם צ’רניאקוב    🔗

משום ברק-אור בפעולתה הקודרת של המועצה היה בתגובתו של ראש המועצה, אדם צ’רניאקוב. יום אחרי יום הוטלו עליו פקודות להמציא אלפי יהודים לגירוש. לאחר שראה בחוש את כוונת השלטונות החליט ב-23 ליולי, בתשעה באב – לשים קץ לחייו, כדי להזעיק במותו את היהודים לקראת הסכנה האורבת להם. צ’רניאקוב הרעיל את עצמו בציאן-קלי ומת. ביומן הפתוח שהיה מונח על שולחנו לא היה רשום אלא המספר הגורלי 7.000 שפירושו: להמציא בכל יום שבעת אלפים יהודים להשמדה. במקומו מונה לראש המועצה המהנדס מרק ליכטנבוים, אדם חסר-אופי, שעורר רגשי-שנאה בלב האוכלוסיה. יחד עמו בנשיאות המועצה כיהנו האידישאי ד"ר גוסטב ווליקובסקי והציוני המהנדס אברהם שטולצמן59.

היהדות הורשאית לא עמדה עדיין, גם אחרי התאבדותו של צ’רניאקוב, על גודל האסון הצפון לה. חפץ החיים גבר על חורבן החיים. היהודים לא האמינו ואף לא יכלו להאמין במזימת-החיסול השטנית של הנאצים. הגירושים, שמגמתם המחרידה עדיין לא הובהרה, נראו בעיני היהודים כפעולה ארעית, מכוונת נגד אלמנטים בלתי-רצויים לשלטונות מבחינה כלכלית-סוציאלית. לא יפלא שרוב היהודים לא דאגו אלא להבטיח לעצמם מעמד פּרודוקטיבי. משא-נפשם היה – לעבוד ב“שופים”, בבתי החרושת הגרמניים, הואיל והעובדים בהם לא נכללו ברשימות המגורשים. רבים עמלו להשיג תעודות עבודה, ושלמו בעדן סכומים כבירים. באותם הימים עלו הקריאות הראשונות לסרב לגרמנים ולא למלא את הפקודות, אך השליטים הפיצו שמועות כוזבות, שיגורשו רק שבעים אלף מבין העניים ביותר שאינם מסוגלים לעבודה. כמו כן הפיצו הגרמנים מכתבים כפויים מאת המגורשים שהעידו, כי מצבם אינו רק כל עיקר.

בינתים אזלו והלכו מצרכי-האוכל בעיר, מחירם האמיר והגיע לסכומים גדולים, ומכיון שלא היתה כל אפשרות ליהודים למכור את רכושם, גבר הרעב מיום ליום והפיל חללים רבים. לא ארכו הימים ואפשרויות העבודה של היהודים נצטמצמו יותר: הוכרז שבתי המלאכה של היהודים שוב אינם דרושים למפעל-האספקה הגרמני. אין פלא, שהיהודים נהרו בהמונים לבתי החרושת של שולץ וטבנס, שנראו בעיניהם בטוחים יותר.

בינתים פנו השלטונות אל המועצה היהודית בדרישה שתפנה בקול-קורא אל יהודי הגיטו, שיתנדבו ויסעו “לעבודה”. ואמנם ראש המועצה ליכטנבוים פרסם קול-קורא כזה. כדי לעורר את רצון היהודים לנסיעה ל“מקומות העבודה” הודיעו הגרמנים, שהיהודים שיבואו מרצונם הטוב ב-29–31 ביולי ל“אומשלג-פלאץ”, כלומר למקום ריכוז המגורשים, יקבלו איש-איש שלושה קילו לחם וקילו ריבה. חלק מן היהודים שהרעב דילדל את כוחותיהם, נתפשו להאמין בהבטחה זו; יהודים רבים אמרו גם להפגש במקומות העבודה עם קרוביהם, שנשלחו שמה עם ראשית הגירוש. כך הובלו היהודים בהמונים לריכוזי ההשמדה, מבלי שידעו את המצב לאמיתו.


בוגדים    🔗

בתקופה הראשונה של חיסול הגיטו שנמשכה עד 29 ביולי בוצע החיסול בעיקר בידי משטרת הגיטו, ראשי המפקדה במשטרה היהודית היו המשומד שאריסקי, עו“ד יעקב לייקין ושמרלינג – סדיסטים ורשעים מרושעים. השוטרים – מלבד יחידים היוצאים מן הכלל – הפכו כפי שהזכרנו לעיל לפריצי-חיות אכזריות. השוטרים היו, כרגיל, מקיפים בתים, סוגרים את השערים והמבואות, בודקים את תעודות הדיירים ואת כל מחוסרי-התעודות היו מטעינים במכוניות ושולחים ל”אוּמשלג-פּלאץ“. יום יום היו מכניסים מ-5.000 עד 6.000 איש לקרונות-משא ושולחים למחנות-ההשמדה, ורק אחוז קטן של גברים מסוגלים לעבודה פיסית היו שולחים ל”דולאג" (דורכגאנגסלאגער), ומשם למחנות עבודה.

בקשר לפעולת המשטרה היהודית יש להוקיע מוסד מיוחד, שסייע לגסטפו בביצוע פעולותיו, הוא מוסד ה“צ’ינסטקה”60, שנמצא בלשנוֹ מס' 13 (מכאן שמו הפולני), בבית מיכאל רוג. בראש המוסד עמד אחד גנצווייך, עסקן ועתונאי לשעבר, שהפך מראשית עלית הנאצים לשלטון בגרמניה לסוכן הגסטפו. גנצווייך, שהופיע לפני הציבור היהודי במסוה של ציוני, פרש מצודתו על הגיטו, העסיק את אנשיו במוסדות המועצה היהודית, במשטרה ובקרב האינטליגנציה היהודית, וסייע להשמדת היהודים. הארגון היהודי הלוחם שגילה את פרצופו ברבים, שם קץ להשתוללותו בכדור-יריה (ב-24 בנובמבר 1942), אנשי “טשינסטקה”61, מקצתם הושמדו ומקצתם ברחו לחלק הארי. מלבד גנצווייך וסיעתו עבדו בגיטו מטעם הגסטפו כמה יחידים – דגנרטים, כמו הלר וקאהן מלודז', לולק קוקוסובסקי, “אדאם”, השחקנית-הרקדנית פרנצישקה מאן ואחרים. הלר וקאהן נרצחו ע“י הגסטפו עצמו. קוקוסובסקי נפצע ע”י הארגון הלוחם בגיטו ונהרג בחלק הארי. השחקנית מאן גורשה ביולי 1943 לאושווינצ’ים. על סף תא-הגאזים הוציאה אקדח מאיש ס.ס. והמיתה אותו, אך גם היא הומתה במקום.


הגירושים ההמוניים    🔗

בתקופה השניה טיפלה בכל פעולת הגירוש “מפקדת ההשמדה” (פערניכטונגס-קומאנדו), שהיתה מורכבת מאנשי ס. ס. אוקראינים, לטים וליטאים וגם שוטרי הגיטו. קבוצה זו היתה שמה מצור על כל בית במהירות הבזק, הזעיקה את הדיירים לעזוב את דירותיהם והעבירה אותם ל“אוּמשלאג פלאץ”. אלה שהסתתרו או שכבו חולים נרצחו במקום.

עכשיו כבר נתגלה הסוד האיום לכל יהודי ורשה. פסקה ההתנדבות להעברה. היהודים התחילו יורדים למרתפים, לבונקרים, הסתתרו בחורבות. בתשעה באבגוסט חוסל הגיטו הקטן שהקיף ריכוזי אוכלוסיה יהודית, הם הרחובות גזיבובסקה, ז’לזנה, דגלנה, קרוכמלנה, כלוזנה, צ’יפלה, ככר גרז’בובסקי, שלוסקה שיננה פרוסטה, טוורדה, פנסקה, מריאנסקה ועוד. בית הקהילה הועבר מביתו הנודע בגרזובובסקה 26–28 לרחוב זמנהוף 19. חיסול הגיטו הקטן נתלווה שוב בחטיפת זקנים ונשים שהובלו ל“אוּמשלאג-פלאץ”

באמצע אבגוסט ביטלו הנאצים את תעודות בתי-החרושת והנהיגו במקומן תעודות הרשמה חדשות; ושוב התחילה ריצה מבוהלת אל משרדי-השלטונות, כדי לזכות בתעודות-החסות החדשות. אותם הימים חיסלו הגרמנים רבים מבתי המלאכה היהודיים ושילחו את עובדיהם למקומות הגירוש; רכוש היהודים המגורשים הוחרם, כמובן, ע“י השלטונות. יחד עם זה יצאה פקודה, ב-16 באוגוסט, שהיהודים אשר סומנו כפועלים קבועים במקומות-עבודה ברבעים האריים, אין תעודות-החסות שלהם חלה על בני משפחתם, הנחשבים לבלתי-עובדים. אותו חודש חוסלו כל בתי הילדים, המעונות היומיים, גני הילדים, בתי-היתומים ובתי המחסה, כדי להשמיד בשורה הראשונה את הדור הצעיר. בחודש זה שמו הנאצים, מדי פעם בפעם, מצור על ה”שופים" ושילחו מ-25% עד 30% מעובדיהם למקומות השמדה.

הגירוש הראשון, שהחל ב-22 ביולי 1942 ונמשך עד 12 בספּטמבר 1942, כלל למעלה מ-266.000 נפש יהודים, שנשלחו ברובם לטרבלינקה מכיון שהמספר הנ"ל הוא ממקור גרמני, יש לשער, שמספר המגורשים היה גדול עוד מן המספר הנקוב. אחרי הפסקה של 9 ימים הוציאו הנאצים לגירוש עוד 2600 איש, רובם מבין השוטרים היהודים (על משפחותיהם) שלא נתקבלו עוד למשטרה לרגל הקטנת הגיטו.

בתקופת אימים זו נחטפו ונשלחו לטרבלינקה, בתוך רבע-מיליון קרבנות ההשמדה, אישים ידועי שם מכל המפלגות והזרמים. ב-1 באבגוסט שנה זו נחטף אברהם מרדכי רוגובי, העורך של “אידישער טאגבלאט”. ב-7 באבגוסט גורש למחנה ההשמדה רבה של קליש, נשיא אגודת הרבנים של פולין ר' אלתר. ב-11 באותו חודש נחטף ברחוב מנהל הסמינריון הממשלתי למורים ד“ר מאיר טאובר עם כל משפחתו. אם כי הוא היה סגן-מנהל מחלקת החינוך של הקהילה, נשלח אל ה”אומשלאג“. אותו יום נשלח שמה גם יצחק מאיר קאנאל, רבה הישיש של ורשה, סגן יוה”ר של אגודת הרבנים. הקדוש, ר' יצחק מאיר קאנאל ניסה להוציא בכח את האקדח מידי החייל הגרמני ונהרג בככר ה“אומשלאג”.

ב-25 באבגוסט נערכה “סלקציה” בין עובדי הקהילה תחת פיקוחם של קציני הגסטפּו האכזריים ברנד והנטקה, המומחים לעניני היהודים. עסקני הקהילה, פרופ' בלבן, ד“ר שיפר, ד”ר מנחם שטיין, ד“ר מרדכי רזנר, ד”ר הלל זיידמן, ד"ר שמואל שימקביץ, העורך פרידנזון, הרבנים ר' צבי יחזקאל מיכלסון, ר' נח רוגוז’ניצקי ואחרים – כולם הועמדו בחצר הקהילה לפני בקורת התלינים שבתקופת הרגול נמסרו בידיהם החיים והמות. וכך לוקחו למות כמחצית עובדי הקהילה ובתוכם שמונה רבנים, רועי עדת ישראל והרב הפלונסקאי הישיש ר' צבי יחזקאל מיכלסון, מגדולי חכמי ורשה, בראשם. היחידי מבין הרבנים שניצל בנס אותו זמן היה הרב ר' מנחם זמבה.


הסלקציה    🔗

הסלקציות הללו – חיתת האוכלוסיה היהודית – קוצרות והולכות בקרבה קציר דמים מחריד. הניצולים מצפרני הסלקציות נחטפים ברחובות, בחצרות, בעליות-גג. קבוצות קבוצות הם מצטרפים להמונים… וכך הם הולכים בסך, עלומי-שם, חולים וחלושים, מזי-רעב ותשושי-כח, אדישים, מדוכאים, קרושי-עינים, נואשים – זקנים וצעירים נשים מטופלות בילדים, חסידים ופועלים, חלוצים ובחורי ישיבה, פה ושם – רבנים, עסקנים ציבוריים, עשירי-עם, וכל העם צועד במצעד-מות תחת שריקת המגלבים ומהלומות קתי-הרובים, וכל הנחשל והמפגר מלכת ירה יירה בו במקום…

עוברת הסלקציה, והגיטו ביצר-חיים מופלא ובאוֹפּטימיוּת אין-חקר נאחז בעוית בשיירי תקוה, מבקש נחמה באמונה, בחזון, בהשערות, בשמועות דמיוניות, יש ומבעד לחומות חודרות לגיטו שמועות מעודדות על התערבות אמריקה ואנגליה לטובת היהודים… והשמועות מביאות מדי רגע הקלה ורווחה. יש והנאצים מפריחים בכונה ידיעות מטרבלינקה המעידות כביכול על חייהם הטובים של המגורשים. כל הזמן, עד הסוף, מוסיפה לעבוד מכונת-המות של הנאצים בערמה וצביעות דקה מן הדקה.

והסלקציה נמשכת. הנה בא ה-5 בספטמבר. כל יהודי הגיטו הנשארים – כ-120 אלף נפש בערך – נדרשים להתקהל למחרת היום בשש בבוקר ברחובות וולינסקה – מילא – לובצקה, חלק מסטבקי, ניסקה, ככר פריסובסקה. שטח זה נקרא בפי היהודים בשם “קלחת” (Kocioł). כל מי שישאר או יסתר בביתו – ירה יירה. הפעם – כלו כל האשליות. יותר ויותר נוקבת ונברגת במח ההכרה, כי הנאצים החליטו לחסל את שיירי הגיטו. החיסול נעשה בסדיזם לא-יתואר. היהודים עצמם התבעו לדון, כמו קודם לכן, את אחיהם למות. מועצת הקהילה, בתי החרושת, המוסדות הציבוריים היהודיים ואפילו המשטרה היהודית – חייבים לחלק “נוּמרים” בין עובדיהם ופועליהם. כל בר-מזל, שיקבל “נומר” כזה והעיקר – שיעבור בשלום את הסלקציה אחרי קבלת ה“נומר” – יש לו תקות-מה, כי יוסיף לעבוד, כלומר ישאר בחיים… והנה התחיל המאבק האחרון על זכות-החיים… יצר-הקיום מעורר כוחות מופלאים של המצאה והתנגדות מסותרת… בגיהנום של “הקלחת” מתגלות תמונות מחרידות מזעזעות, מקרישות-דם… תמונות-תופת. ברחובות, בסמטאות, בחצרות, בעליות-גג ובמרתפים, רבבות אנשים מתעטפים ברעב, נשרפים בצמא, זקנים וחולים נאנחים, נשים מתיפחות, ילדים מבקשים לחם ואין…

והנה התחילה הסלקציה. מרכזה – רחוב זמנהוף. שוקדים עליה: מלאכי החבלה הידועים! ברנד הנטקה, וויטסק, גלובוצ’ניק, מנדה ואחרים. הסרדיוטים האלה מזוינים בפרגול ובאקדח, מגוהצי-נעלים, פניהם הבהמיים עליזים, מדושני-עונג… על ידם גם כמה מבעלי-השופים הגרמנים. רבבות יהודים עם “נוּמרים”, תעודות, כרטיסי עבודה עוברים לפניהם כבני-מרון… הנפת-פרגול באויר גוזרת חיים או מות, מפרידה בין בני-משפחה, גוזלת תינוקות מזרועות אמהות… רוב המבוקרים נשלחים לצד שמאל, כלומר נידונים למות… ושוב מתגלה בפעם האלף ערמתם הזדונית, השטנית של הנאצים… ה“נוּמרים” לא היו בעצם אלא מעשה-אונאה… אין ערך להמלצה, לפרוטקציה; פסה כל עזרה ממועצת הקהילה, אם כי זו קבלה 2400 “נומרים”. המקרה העיור חותך חיים לנשארים…

ושוב נגרפים בנחשול-הדמים רבבות יהודים אלמונים, אנשי-עמל ותלמידי-חכמים, עסקנים ואינטלקטואליים, חרדים וחפשים, בחורי ישיבה, נוער חלוצי, ילדים רכים ותמימים, זכי-נשמה, דור שלומי-אמוני ישראל. ובתוכם – יחידי סגולה מורמים מכל העם. כך גורש ערב ראש-השנה – ב-11 בספטמבר – ר' הלל צייטלין. לא הועילו כל המאמצים להציל את הסופר הישיש (בן 70 ומעלה) מידי הסרדיוטים. ר' הלל צייטלין הסתתר זמן-רב בקהילה, שברחוב גרזיבובסקה, ואחר-כך הועבר לשם יתר בטחון לבית-החולים היהודי שהותקן ברחוב לשנוֹ 1. במשך חודש ימים נמצא כאן בהשגחת שני רופאים (אחד מהם – ד“ר וואהל, גיסו של עסקן המזרחי ד”ר י. וולפסברג בארץ), אולם סוף כל סוף גילוהו התלינים. במשך חמש דקות שניתנו לו לשם הכנה לדרך – התעטף בטלית ותפילין, לקח את הזוהר בידו ויצא עם כל מחנה המגורשים. דמותו הפּטריארכלית – מספר ד"ר הלל זיידמן מפי נחום רמבה – ועיניו הנוצצות הטילו אימה אפילו על השוטרים הרצחניים האוקראינים, שלא העזו להאיץ בו בלכתו. תפוס-הרהורים פסע בטוחות, שפתיו נעו ולחשו ועיניו ננעצו אי-שם במרחקים.

עברה הסלקציה. הגיטו המדולל והמוקטן – שמנה לא יותר מ-40–50 אלף נפש חזר למסלולו הקודר. לא מעטים מן האוכלוסיה הסתכנו: הסתתרו במחבואות-בתים ולא הופיעו לסלקציה – וכך ניצלו ממות – יחידים מצאו מפלט בדרכים לא-דרכים בעבר הארי… מועטים הזדיינו בדרכיות ובויזות לקובה, לארצות אחרות באמריקה הלטינית… יחידי מספר נמלטו בהמצאות שונות משטח ה“אוּמשלאג” גופא וביניהם ד"ר הלל זיידמן, המנהיג הבונדאי מאוריצי אוֹרזך, זקן-המזרחי הרב יצחק ניסנבוים (שניהם ניצלו בתור “חולים” באמבולנס סניטרי) העסקן הבונדאי ברנרד גודלשטיין, ואחרים.

תמונת-אימים מפליצה היה מראה הגיטו אחרי הגירוש הגדול. אמנם חרדת-הציד כאילו עברה ואפילו הורחקו משמרות הס.ס. משטח “הקלחת”. אולם ענן עופרת של סיוט-דמים הכביד והעיק על שרידי-הגיטו, שידעו כי ימי-רוחה אלה אינם אלא הפסקה, הפוגה קצרה עד למערכה האחרונה של הטרגדיה. בגיטו פסקה המולת הרחובות ושאון-התנועה הרגיל. הבתים רוקנו מתושביהם. החנויות, כלועות פעורים, היו ריקות, חרבות, מלאות רהיטים שבורים, גרוטאות… הנאצים לא הסתפקו בהשמדת בני-האדם, לא פחות מזה דאגו לגזל רכושם שהופקר… הם הקימו משרד מיוחד “ווערט-ערפאסונגס-שטעלע” (כמה אופיניים הם השמות התרבותיים האלה!!), שמטרתו היתה לשדוד את כל הרכוש היהודי. משרד זה העסיק למעלה מאלף איש. במכוניות-משא וקרונות הוציאו את שארית הרכוש ואיחסנו אותו בבית-הכנסת לנאורים ברחוב טלומצקי ובכנסיה הקתולית בנובוליפקי.


השארית לאחר הסלקציה    🔗

בקרב שארית האוכלוסיה שררו בלבול, אנדרלמוסיה, פחד-מות, הקרוב לטרוף-הדעת… הרעב מציק… דלי-העם מחטטים בתוך הדירות העזובות, המופקרות ומחפשים כל מיני חפצים ובגדים על מנת להחליפם בלחם. משום הקלה פורתא היתה בעבודתם המסורה של המבריחים, שהיו מגניבים מן העבר הארי, לחם, קמח, תפוחי-אדמה ומצרכים אחרים. במקום כסף חסר-ערך הוברחו הסחורות חלף בגדים, תכשיטים, וכו'. תפקיד-גבורה מלאו בפעולת ההברחה ילדים בגיל שש, שבע או שמונה, שחדרו בגופיהם הרזים דרך הפירצות והסדקים בחומות ובנפשם הביאו לחם להוריהם ולקרוביהם מזי-הרעב וליהודים סתם. הילדים שנתפסו במחתרת נהרגו במקום. ואף על פי כן לא חדלו ילדי-ישראל ללחום בגבורה עילאית באויב, שהחליט לקרב את חיסול הגיטו ע"י הרעבה שיטתית.

ואמנם העזרה מעבר לחומה לא באה אלא באיפת רזון זעומה. היחידים שנמצאו בעבר הארי ומילאו תפקידי-עזרה לגיטו היו צפויים יום-יום, רגע רגע, לסכנת מות. האוכלוסים הבלתי-יהודים התיחסו, ברובם, ליהודים בחשדנות ובאיבה. המון סחטנים, “שמלצובניקים”, חלאת המין האנושי, עקבו אחרי היהודים וריגלום, סחטו מהם סכומים כבירים ואחרי הסחיטה הסגירום על פי רוב לידי השלטונות. הגיטו הסגור ומסוגר התקיים איפוא על העבודה הזעומה בבתי-החרושת הגרמניים ובמוסדות הציבוריים המועטים, שעוד נשארו לפליטה.

עם גמר הגירוש הגדול לא פסקו הגירושים מקומיים, והם נמשכו והלכו עד פרוץ מרד הגיטו.


 

מרד הגיטו    🔗

הארגון היהודי הלוחם    🔗

הידיעות על מעשה הזועה של הגרמנים במדינה הועברו ממקום למקום, בעל פה ובעזרת עתונות-המחתרת. בפעולה זו מלאו תפקיד היסטורי החברות-המקשרות שנסעו מטעם “החלוץ” ושקדו על שמירת הקשרים בין הגיטאות. המקשרות האלה חדרו דרך מחסומים וחומות-הגיטו, ועל לכל האיסורים והגזירות. הן הגיעו לפינות הנדחות ביותר, למקומות המסוכנים ביותר, והביאו עמהן פקודות והוראות, עתונות וספרות, ולעתים גם נשק. בזריזות מופלאה, בלהטי-התחפשות, במסוה-אריוּת מדומה, במתיחות כל הכוחות הנפשיים נעו-נדו המקשרות ברחבי פולין, התחמקו מחיפושים, ניצלו מחטיפות ומאסרים ומילאו את תפקידן בחרוף נפש מופלא עד שנפלו כמעט כולן בידי הנאצים. המקשרת תימה שניידרמן היא שהביאה בסוף 1941 את הידיעה על השמדת יהודי וילנה בפונרי62. ברם עסקני-ורשה טענו, כי אלה הם מעשי נקם ביהודים, תושבי השטחים שנכבשו ע"י הצבא הסוביטי, ואילו ורשה – אמרו – שוכנת בלב אירופה ומן הנמנע, שהגרמנים יערכו ביהודים טבח שיקים סערת-מחאה בעולם כולו.

האוֹפּטימיוּת התמימה הזאת סייעה להחשת החורבן. אפילו לאחר שהתחיל החיסול השיטתי של רבבות יהודים בגיטו ורשה. ולאחר שנודע מפי המקשרים והמקשרות על השמדת היהודים בשטחים המזרחיים והמערביים של המדינה, עדין הרדימו עצמם רבים מן העסקנים הצבוריים באשליות-שוא ודחו כל רעיון של ארגון התנגדות מזוינת. בתנאים כאלה צץ בחוגי תנועת-העבודה, המרוכזים ב“החלוץ”, הרעיון על הקמת “ארגון יהודי לוחם”. ברור היה, שהרעיון הזה לא יוגשם אלא בעזרת בעלי-ברית מקרב הציבוריות היהודית המאורגנת ועל ידי ליכוד כל הכוחות של מפלגות הפועלים בורשה. ואולם אנשי התנועה נתקלו במכשולים קשים בהגשמת רעיונם. מצד אחד היו מעצורים אוביקטיביים: לא היה שום נשק, חסרו ידיעה ונסיון בהקמת כח מזויין. המחתרת הפולנית לא ניגשה עדיין לפעילה מזויינת, ולא היו גם קשרים עמה. מצד שני – הכבידו הקשיים הסובייקטיביים: העסקנים הצבוריים חששו, כי ארגון הכח הצבאי יגרום למעשי נקם והרג ביהודים מצד הנאצים; ועל כולם – היתה הפרזה בכוחות האויב ואי-הערכה של הכח העצמי, אך גם בקרב מפלגות הפועלים עצמן לא הושג הסכם מלא. התקיימו ישיבות על גבי ישיבות במרכז “החלוץ” וישיבות עם עסקני הציבור. דחיות והשתמטויות והכבדות שמשו בערבוביה. כשהוצע באחת הישיבות להקים “ארגון יהודי לוחם” נתקלו בעלי-ההצעה בהתנגדותו העקרונית של “הבונד” שהיה סבור, כי יש להקימו רק לאחר שהמחתרת הפולנית תתחיל בפעולה ודרש שכל מפלגה תקים בינתים לחוד את קבוצותיה הלוחמות (כעבור זמן מה הסכים ה“בונד” להשתתף בהגנה רק בשטח ורשה, אחרי פרוץ מרד הגיטו בורשה הצטרף “הבונד” לפעולה משותפת בכל המדינה).

התנגדות זו, בראשית ארגון הכוחות, לא היתה יחידה. יש שהתנגדו מטעמים דתיים, יש שהתנחמו באשליה, כי ע"י התפשרות עם שבעים אלף הקרבנות הראשונים שנשלחו לטרבלינקה, ינצלו למעלה מחצי-מיליון היהודים, שנמצאו אז עדיין בורשה.

באותו זמן הוקם, כתחליף לארגון הלוחם, “גוש אנטיפשיסטי” שהציג לו למטרה לארגן חטיבות לוחמות אנטי-פשיסטיות ולארגן מפעל עזרה לקרבנות המלחמה בפשיזם. הארגון האנטי-פשיסטי לא צמצם את עבודתו בתחומי הגיטו, אלא דרש לנהל פעולה צבאית גם מחוץ לחומותיו, בצורה פרטיזנית. יש להדגיש, שחברי התנועה ו“החלוץ” התנגדו, בשלב הראשון של המרד, לפיצול הכוחות ע"י פעולה פרטיזנית וסברו, כי יש לרכז את כל הכוחות לשם הגנה ומלחמה בגיטו. להנהלת הגוש נבחרו: שכנא זגן (פוע"צ שמאל), יוסף לברטובסקי-פינקלשטיין (קומוניסט יהודי), יוסף סאק (פוע"צ-צ.ס.), צביה לובטקין (החלוץ-“דרור”) ומרדכי אנילביץ (השוה"צ). הגוש הוציא עתון משותף “דער רוף”, הקים רשת של “חמישיות” לוחמות, שקבלו אמון צבאי. הגוש התפרק לאחר הגירוש הגדול ביולי 1942, אולם הכשיר את הקרקע לרעיון “הארגון הלוחם”.

בינתיים החמיר המצב בורשה מיום ליום. כפי שהזכרנו לעיל הצליחו הגרמנים להוציא מורשה, בתחבולות ערמה שונות, רבבות יהודים ולשלחם למחנות ההשמדה. המצב היה ברור, ללא כל ספקות והיסוסים. ב-28 ביולי 1942 התכנסה ישיבת-הכרעה של מרכז “החלוץ” וארגוני הנוער: “השומר הצעיר”, “דרור” ו“עקיבא” והחליטו להקים “ארגון יהודי לוחם” (ביידיש: י.ק.א. – יידישע קאמף-ארגאניזאציע, בפולנית Ż. O. B). ידיעה זו בצורת מכתב הגיעה לארץ רק ב-2 במרס 1943, וזו לשונה: "ברצוני להודיעך על מאורע משפחתי שמח. על אף הימים הקשים החליט עמי היקר שלנו לשאת את העלמה הריגביץ (כלומר הארגון החליט להתגונן וללכת לקראת ההרג). אמנם עדיין לא קבעו את יום הכלולות, אולם הטכס ייערך בימים הקרובים. באם דרכה חילוף או מלך הצלסקה רוצים לברך אותם, הם מוכרחים להזדרז (אם רוצים להצילם או לסדר דרכיות וחילופין, יש למהר); טכס הנישואים ייערך בנראה בחוג מצומצם בדירת הדודה הגנסקה (כוחות ההגנה אינם מרובים).

“החלוץ” למפלגותיו השונות נעשה נושא-דגל המרד המאורגן, אם כי לא היה היחידי בפעולה זו. מורשה ניתן האות למרידה כללית לארגוני החלוץ בכל רחבי פולין, במדה שהיו קיימים קשר ואפשרות לבצע את התכניות והפקודות, הוא ששיוה אופי יהודי למלחמה היהודית, הוא שהשפיע גם על המחתרת הפולנית, שהיתה בתחילה פּסיבית למדי ועורר אותה למעשים. על אף חילוקי-הדעות הרעיוניים, שהפרידו בין באי-כח המפלגות, היו כולם מאוחדים בשאיפה עזה אחת – במסירות ונכונות לוהטת אחת להגן על חיי ישראל וכבודו. לנוכח המטרה הקדושה המשותפת ניטשטשו כל התחומים, כל ההבדלים והניגודים. פעלו יחדו יצחק צוקרמן עם לברטובסקי-פינקלשטיין, ממיסדי הפ.פ.ר., שהעריך את המסורת היהודית ואת התנועה החלוצית; מרדכי אנילביץ (המפקד הראשי של הארגון הלוחם) והמהנדס אברשה בלום, הבונדאי הותיק, בר-הלב וישר-הדרך; מנחם קירשנבוים, הציוני הכללי, ומלך פיינקינד מפועלי ציון שמאל; זישא לנדוי מאגודת ישראל ואליעזר גלר מ“גורדוניה”; יוסף סאק מפוע"צ-צ.ס. ויצחק גיטרמן ודניאל גוז’יק הבלתי-מפלגתיים. השמות האלה, ככל השמות הנזכרים בספר, אין לראותם כשמות-משפחה של יחידים בלבד, אלא כסמלים של קולקטיבים, כשם שהיתה קולקטיבית על פרשת פעולתו, גבורתו והקרבתו העצמית של הארגון הלוחם. גם הפלוגות הלוחמות, שרק מטעמים טכניים-מלחמתיים אורגנו כיחידות מפלגתיות, לא היו על טהרת המפלגות, וכמעט בכולן השתתפו חברים גם ממפלגות וארגונים אחרים.

כל המפלגות (חוץ מן “הבונד”) התאחדו63 בועד היהודי הלאומי. תיאום הפעולות עם ה“בונד” אופשר על ידי הקמת ועדת תיאום יהודי, שבו השתתפו גם נציגי “הבונד”. הארגון היהודי הלוחם הוכר כארגון של ועד התיאום.

חברי הנשיאות של ועדת התיאום היו: יצחק צוקרמן (“אנטק”) מנחם קירשנבוים ואברשה בלום. חברי המליאה היו: אלכסנדר, מרים היינסדורף, מלך פיינקינד, אליעזר גלר, צביה לובטקין, ויוחנן מורגנשטרן. לנשיאות הועד הלאומי נבחרו: יצחק צוקרמן, מנחם קירשנבוים ויוחנן מורגנשטרן.

למפקדת הארגון הלוחם נכנסו: המפקד הראשי של הארגון מרדכי אנילביץ (השוה"צ), סגנו יצחק צוקרמן (“דרור”) מרק אדלמן (“בונד”), יוחנן מורגנשטרן (פוע"צ-צ.ס.), הירש ברלינסקי (פועלי ציון שמאל) ומיכאל רוזנפלד (פ.פ.ר.).

נוסד ועד אזרחי שנטל על עצמו את הדאגה להשגת כספים לצרכי הארגון הצבאי, לבנין מקלטים ובונקרים ולהפצת רעיון ההתנגדות בכל שכבות הציבור. לועד נכנסו ל. ל. בלוך, דוד חולודנקו, יצחק גיטרמן, דניאל גוז’יק (כפתור), מנחם כהן, יוסף סאק ואלכסנדר לנדוי.

ברובע הארי מונה ד"ר אדולף ברמן כנציג הועד הלאומי כלפי השלטונות הפולניים במחתרת ואריה וילנר-יורק כנציג הארגון היהודי הלוחם. בא-כח “הבונד” כלפי השלטונות היה לאון פיינר.

לועדת הארכיון של הועד הלאומי היו שייכים: ד"ר עמנואל רינגלבלום, אליהו גוטקטובסקי והרש ווסר.


פעולות ראשונות    🔗

הארגון היהודי הלוחם – עיקר מטרתו היתה: מלחמה לחיים ולמות עם הנאצים. החלטותיו הראשונות של הארגון הלוחם היו: לפרסם כרוז אל האוכלוסיה היהודית, להסביר לה את התוכן האמיתי של הגירושים ולקרוא לה להתנגדות אקטיבית. הוחלט גם לזייף “כרטיסי עבודה” גרמניים ולחלקם בין אלה, שלא זכו להתקבל לבתי-מלאכה גרמניים. כרטיסים כאלה חולקו לאלפים. יחד עם ההחלטה לנהל מלחמה אקטיבית במועצה היהודית המנוונת, המשטרה היהודית וכל מיני סדיסטים ומנוולים יהודים, ששירתו באמונה את הגרמנים. אחת הפעולות הראשונות היתה התנקשות שליח האירגון ישראל קנל64 בחיי מפקד המשטרה היהודית, המשומד יוסף שארינסקי, אדם שפל ובזוי-נפש, שנפצע פצעים אנושים; שארינסקי איבד אחר-כך את עצמו לדעת. ההתנקשות בקצין המשטרה היהודית שמרלינג, אף הוא סדיסט ידוע, לא הצליחה. בין האנשים שהומתו לפי פסק-דינו של הארגון היה גם ד"ר אלפרד נוסיג, שעמד בקשרים עם הגרמנים. פעולת-טיהור זו של הארגון העלתה את קרנו הלאומית והמוסרית בעיני האוכלוסיה.

הארגון הלוחם לא הסתפק בהשמדת הבלשים והפּרובוקטורים היהודים בלבד. היה עליו לרסן גם את המועצה ולחסל את פעולתה הבוגדנית. לשם כך הטיל עליה הארגון קונטריבוציה בסכום של מיליון זהובים בתור קנס על שרתה את הגרמנים ובתנאי, שהסכום ישולם במשך שלושה ימים. כדי להבטיח את תשלום הקנס, לוקח בנו של מרק ליכטנבוים – אדם ירוד מאביו מבחינה מוסרית – בתור בן-תערובות. ואמנם המועצה שלמה את כל הסכום בבקשה שבפסק-הדין של הארגון יושמט הפסוק, כי הקנס הוטל כעונש על שרות לגרמנים. מאותו זמן קיבלה המועצה את מרות הארגון ומתוך פחד ואונס התחילה להתחשב עמו ועם החלטותיו.


גושי הגיטו    🔗

אחרי שהוכרז רשמית, ב-12 בספטמבר 1942, על גמר פעולות הגירוש, נשארו בורשה סך הכל מ-40 עד 50 אלף יהודים, שחולקו בין גושים נפרדים.

  1. הגוש “הפּרודוקטיבי” שכלל את הרחובות מפינת קרמליצקה, והמספרים הזוגיים בלשנו מ-34 עד 80, קטע ז’לנה בצד אחד עד נובוליפיה, סמוצ’ה עד נובוליפקי, קרמליצקה מספרים לא-זוגיים עד לשנו. בגוש זה נמצאו בתי המלאכה של החרשתנים הגרמנים: טאבאנס, שולץ (ה“שופּ” הגדול), ק. ג. שולץ (ה“שופ” הקטן), ראריך, הופמן, האלמאן ושילינג.

  2. גנשה הזוגית עד סמוצ’א, סמוצ’א עד הככר הפריסובית, שצ’נשליבה, סטבסקי, פוקורנה, ככר מורנוב, בין פוקורנה ונלבקי, פרנצ’ישקנסקה, מספרים זוגיים, עד בוניפּרטרסקה. כאן היה הגיטו המרכזי ובו נמצאה “המועצה היהודית” ומוסדותיה (הגיטו המוקטן). כאן גרו האלמנטים ה“בלתי פרודוקטיביים”.

  3. בין פנסקה, ז’לזנה ווליצוב, פרוסטה, צ’יפלה וטוורדה נמצא סניף בתי המלאכה של טעבאנס (טאבאנס), וגיטו בשביל פועליו היהודים (“הגיטו הקטן”).

כשהוקם הארגון הלוחם עמדו לרשותו 22 קבוצות לוחמות, מהן: “דרור” – 5, השומר הצעיר – 4, “הבונד” – 4, גורדוניה – 1, עקיבא – 1, פוע“צ שמאל – 1, פוע”צ-צ.ס. – 1, הנוער הציוני – 1, פ.פ.ר. – 4.

הרביזיוניסטים לא הצטרפו לארגון הלוחם. קבוצתם הלוחמת (פלוגת-נקם Oddział Zemsty) עברה אחרי שני ימי מלחמה בנאצים – אל העבר הארי.

תשע מן הקבוצות הנזכרות רוכזו בגוש המרכזי, 8 – בשטח בתי-המלאכה טאבאנסט-שולץ ו-5 בגוש השלישי.


ערב המרד    🔗

המפקדה של הארגון הלוחם עיבדה תכנית מפורטת של פעולות התקפה. לפי תכנית זו צריכות היו קבוצות להסתתר בבתים מסוימים ולארוב לגרמנים בשעה שהם נכנסים אל הגיטו (נקרא בפי הגרמנים בשם “מכסיקו”). בו ברגע שהצבא הגרמני עובר על פני הבתים הנזכרים, צריכות הקבוצות להתקיף אותם בכדורי-אקדח ורמונים. אותו זמן צריך חלק של חברים לפרוק את הנשק מעל הגרמנים ההרוגים והפצועים.

ואף על פי כן לא יכול הארגון הלוחם לגשת לפעולה צבאית. בשעה שהוקם הארגון לא נמצא ברשותו אלא… אקדח אחד. ב-21 באבגוסט 1942 הצליח לקבל מן העבר הארי, בעזרת כמה חברים (בתוכם פרומקה פלוטניצקה), 5 אקדחים ו-8 רמונים. המצב הוטב במדת-מה לאחר שהארגון למד ליצר בעצמו רמונים (“בקבוקי מולוטוב”). באנשים לא היה מחסור, ואולם ערב הופעתו המזוינת הפסיד הארגון כמה חברים אחראים (שכנא זאגן, שמואל ברסלר, יוסף קפלן). לרגל מאסרו של קפלן היה צורך להעביר את מחסן הנשק לדירה אחרת. אולם קרה אסון, והחברה שעליה הוטל להעביר את הנשק נפלה גם היא בידי הנאצים. בתנאים אלה לא יכול “הארגון הלוחם” לגשת לפעולתו. בתקופה זו המשיך הארגון לטפל בטיהור האוירה הציבורית בגיטו; ועל פי החלטתו נורו מפקד המשטרה היהודית אחרי מותו של שארינסקי, העו"ד יעקב לייקין והמקשר בין “המועצה היהודית” והשלטונות הגרמניים, ישראל פירסט. בכרוזים מיוחדים הסביר “הארגון” את נימוקי הריגתם והזהיר מפני שיתוף פעולה עם התליינים.

לאחר שנתקבלה מן העבר הארי כמות נשק נוספת החליט הארגון לגשת לפעולה. את הלך-רוחו של הארגון והשקפותיו ערב המרד מתאר יצחק צוקרמן בדברים דלקמן:

"אני בטוח כמעט, שיכולנו להוציא מגיטו ורשה הרבה יותר לוחמים משהוצאנו, אולם פחדנו מפני כל סדק לנסיגה. פחדנו שמא ניתן אפשרות כזו ומחשבה כזו בראש אדם, שהוא יכול להציל את חייו גם אם לא ילחם. ורק מתוך כך לא הכינונו בעוד מועד דרכים אל בתים ברובע הארי ולא אוטומובילים ולא אנשים שידעו להוביל בתעלות הביוב. היתה זו שגיאה גדולה מצדנו, אולם שגיאה שהיתה מוצדקת רק בימים ההם. פחדנו שנחמיץ את הרגע. פחדנו, שגורלנו יהיה לא מרד אלא טרמבלינקה65. רצינו להכריח את הגרמנים לקרב, ומתוך כך התנגדנו להוצאת היהודים לטרבניק66 ולפוניאטוב, אם כי ידענו ששם יחיו עוד כמה חדשים. – – – ידענו שלא יהיה מרד ורשה בלי יהודים, כי לא על ורשה הצטרכנו להלחם, ולא בכדי להגן על חומות הגיטו, כי אם כדי להגן על חיי היהודים. ראינו את עצמנו כמחתרת יהודית שגורל טרגי לה, כמחתרת שאינה משתלבת במלחמה הכללית של כל מחתרות העולם והיא מוכרחה לעמוד יחידה ומבודדת. – –

בימים ההם עדיין גדולה היתה האמונה, שמי שיצא לרובע הארי ישאר בחיים. אמרנו לחבר צעיר שלנו: אם אתה רוצה לצאת לרובע הארי – תצא. אנחנו – התנועה – לא נצא. החלשים שבנו, שהחלטנו לתת להם פקודה להתחבא – התמרדו, לא רצו לעזוב את פלוגות הקרב. היתה רוח כזו בתנועה החלוצית ובתנועות הנוער שלנו שאמרה: מרד! מחשבה – מרד, מעשה – מרד, חיים – מרד. הכל מכוון למרד. ידענו שקיים ישראל ויהיה קיים, וחשבנו שלפעמים מוסיף המות יותר תוכן ויותר כח מאשר החיים. למען החיים ולמען אלה שמעבר לים, למענם ולמעננו, לכבודם ולכבודנו, להמשך שיבוא, לדורות הבאים – מרד!

והמרד בא. ב-18 בינואר.


התקפות ינואר 1943    🔗

ב-18 בינואר 1943, ב-6 בבוקר, הקיפו יחידות חזקות של ז’נדרמים ואנשי ס.ס. ביחד עם פלוגות צבא את הרחובות שבהם גרו פועלי בתי החרושת. הפועלים שנתפסו הובלו לככר ההובלה מבלי שבדקו את תעודותיהם. פלוגה לוחמת בראשותו של מרדכי אנילביץ67 נלותה, במתכוון, ליהודים המובלים, פתחה באש על הגרמנים והבריחה אותם. לאחר זמן קצר הבהילו הגרמנים תגבורת ופרץ קרב בין שני הצדדים. כל הקבוצה היהודית הושמדה. בתוך מהומת הרחוב הצליח אנילביץ להמלט.

אותו יום נפלו בין שאר הקרבנות: מנהל הג’וינט יצחק גיטרמן שנורה על מעלות ביתו בשעה שרצה להמלט מפני רודפיו; דוד חולודנקו מלודז', נציג “הבונד” בועד האזרחי, עוזר נאמן של הארגון הלוחם. סגן ראש המועצה יוסף יאשינסקי עם אשתו ובנו מישא נחטפו וגורשו אותו יום ל“אומשלאג-פלאץ”. באותו 18 בינואר התנהלו קרבות גם בשטח הגיטו “הפּרודוקטיבי” (רחובות נובוליפיה-סמוצ’ה) בפיקודו של ישראל קאנאל. נפגעו 50 גרמנים ונלקח שלל רובים ואקדחים.

קבוצות אחרות בפיקודם של יצחק צוקרמן68; אליעזר גלר69 וזכריה ארטשטיין נלחמו מלחמה פּרטיזנית בתוך הבתים. הקבוצות ארבו לגרמנים העוברים מן הבתים ברחוב זמנהוף, מורנובסקה 44, מילר 34, 41, 63 ובסטבקי.


תאורי הקרבות    🔗

מענינים תיאורי ההתקפות הללו מפי עֵד ראיה ועשיה, אחת מראשי המחתרת והארגון הלוחם, הח' צביה לובטקין (כעת בארץ):

לפני שנרדמנו והשומר אץ להעירנו – מורגשת תנועת צבא בעיר, – – – יצאנו לחוץ, והנה הרחובות כולם מוקפים, ועל יד כל בית משמר צבא. אי-אפשר היה להמצא ברחוב. גם להתקשר עם שאר הקבוצות שלנו שוב לא היה בידינו. תכניתנו מיום אתמול נתבטלה לחלוטין. כל קבוצה נשארה בודדת לעצמה. אתנו בדירה היו 4 רמוני-יד ו-4 אקדחים. לאחר בירור קצר על דרך-המלחמה קבענו: במעט הנשק הזה אין לצאת לרחוב, אלא יש לפעול בו בתוך הבית פנימה. – – – דירתנו, דירת “דרור”, היתה אז ברח' זמנהוף 58. אותו לילה היה אתנו יצחק קצנלסון. בקשנו להסתירו באחד הבונקרים שהיה באותו הבית, אך הוא לא הסכים לכך בשום אופן. חייב הוא – אמר בתוקף – להשאר עמנו. גם הוא ילחם, ואפילו אם אין די נשק לכולנו.

הסתדרנו ב“עמדות”, 40 בחורים ובחורות בפיקודו של יצחק צוקרמן, ובידינו, כאמור, 4 רימונים ו-4 אקדחים… רובם של החברים היו מזויינים במוטות ובמקלות ברזל וגם בנשק המקורי שלנו – כוסות מלאות חומצת גפרית. – – –

לפתע נשמעה מחדר-המדרגות נקישת מגפיים מסומרים. ברגע רציני זה של הכרעה, בהתנגשות עם האויב, פתח יצחק קצנלסון ואמר בהתרגשות דברי פרידה קצרים לעצמו ולנו. “נהיה מאושרים שאנו מכינים עצמנו עם נשק ביד לפגוש את האויב ולמות, מלחמתנו בנשק תשמש מקור יניקה לדורות הבאים. נקח נא למשל את אחינו בארץ-ישראל – הם לא גילו מורך לב בשעת סכנה ועמדו מעטים נגד רבים, ובמותם חינכוּ דורות של יהודים. הגרמנים הרגו מיליונים יהודים, אך הם לא יוכלו לנו. – העם היהודי חיה יחיה. עינינו לא תחזינה זאת, אולם גמולם ישולם להם. לאחר מותנו יעמדו מעשינו לעד”.

דבריו שנאמרו בהתלהבות קדושה הציתו אש בלב כולנו. אך סיים יצחק קצנלסון את משאו הנלהב, נפתחה הדלת ואל הבית התפרצה כנופיה של גרמנים.

ראשונים קדמו את פניהם זכריה ארטשטיין וחנוך גוטמן. זכריה ישב אותה שעה בחדר הראשון שקוע, כביכול, בקריאת ספר וע“י כך הסיח ממנו דעתם של הבאים. אנחנו כולנו היינו מרוכזים בארבע פינות החדר השני. הגרמנים עברו בצעדים מאוששים את החדר הראשון ונכנסו אלינו. בין רגע זינק זכריה ממקומו, ירה בגבם והפיל שנים מהם. מיד התפרץ גוטמן אל חדר המדרגות ואחריו שאר החברים. פתחנו באש מתוך שמחה. כדורינו דרדרו ונקבו קרקפותיהם של הגרמנים. בקרב נטלו חלק כל החברים – מי במוט ברזל, מי במקלו ומי בכוסו. זכריה ארטשטיין וחנוך גוטמן פרקו את הנשק מעל הגרמנים שנפלו ורדפו אחרי הנמלטים. רגעים מעטים היינו מאושרים, הרגשנו שכדאי היה הסבל. במו עינינו ראינו חיילים גרמנים, כובשי עולם, נרדפים ע”י בחור יהודי שכל נשקו – אקדח אחד בלבד.

אחרי התקפה זו מוכרחים היו הלוחמים לעזוב את הבית בזמנהוף 58, ועל פני גגות מושלגים וחלקלקים עברו לבית במורנובסקה 44. אף כאן היתה התנגשות דמים עם הגרמנים, שהוברחו ע"י הלוחמים אחרי שהשאירו בבית שני חללים. שוב היה הכרח לעזוב את המקום והלוחמים עברו למעונו של קבוץ “דרור” ברחוב מילא 34. נצטט גם את תיאור ההתקפה הזאת לפי דבריה של צביה:

“אנחנו, קבוצת צעירים שטבלו טבילת דם ואש, ישבנו לנו בהרחבת דעת במעוננו והמתיחות כמעט שפגה בתוכנו לחלוטין. אחד מן החבריא יצא לשוטט ברחוב, אפשר ימצא גפרור ועצים להסיק את התנור. יגע ומצא. עד מהרה נמצא גם מעט יי”ש. הסקנו את התנור והתישבנו מסביב “להינות מן החיים”. גם התחלנו מתלוצצים – – – ופתאום – פלוגה גדולה של אנשי ס.-ס. בחצר. הם עומדים ומכריזים בקולי קולות “יוּדן הראוס”!, אולם איש לא נשמע לפקודה. אנחנו היינו במצב של צפיה – חכינו לרגע בו יתפזרו הגרמנים בפינות השונות של החצר ויתחילו להוציא את היהודים בכח, אז יתפצל במידת-מה כח המגן שלהם וזה יהיה לנו לאות לפתוח בהתקפה. והנה הם נכנסו לדירתנו. לא השגיחו בנו. רק זכריה עמד, הרים ידיו כנכנע ויצא למסדרון. אז גחנו מפינותינו, התקפנו את כל אלה שהיו בפנים הבית.

מטר של כדורים ורימוני-יד ניתך על ראשי הגרמנים ברגע שעלו במדרגות הקומות העליונות. הם נדהמו, ומיד חזרו על עקבם ונסו מנוסת בהלה. אולם בהגיעם למטה קידמם מטר חדש של יריות, כי זכריה הפך פניו והתקיפם מבחוץ. בעד סדקי מחבואינו ראינו על המדרגות מוטלים חמישה הרוגים משלהם וכפליים – פצועים. השאר הצליחו להיסוג וגם לצאת את החצר. בקרב זה לא נגרמה לנו כל אבידה. לא יצאה שעה קלה והגרמנים חזרו ובאו בהמון, אך אחרו כבר את המועד. את הלוחמים לא מצאו, משום שמיד לאחר הקרב פירקנו מפגרי הגרמנים את נשקם ונמלטנו".

האוכלוסיה היהודית נתעוררה לעזרה פעילה ללוחמים, סיפקה להם אוכל, נרתיקי-עור, בגדים וכו'. הארגון גדל מיום ליום עד שעמדו לרשותו 22 קבוצות לוחמות. רובו של הנשק נתקבל מן השלטונות הצבאיים הפולניים במשלוח גדול, שהכיל 50 אקדחים, 50 רמוני-יד, 4 ק"ג חמרי נפץ. חוץ מזה השיג הארגון מאות אקדחים נוספים בכסף מלא. 9 מן הקבוצות הנזכרות נמצאו בגוש המרכזי, 8 – בשטח בתי-המלאכה טאבנס-שולץ ו-5 בגוש של המברשתנים.

מרד ינואר היה לו באותה תקופה ערך פוליטי וציבורי מחנך. המרד, על אף ממדיו המצומצמים, הפסיק לזמן-מה את הגירושים והכריח את הנאצים לחשוב על שיטות-פעולה חדשות. הפסקה זו שחלה בינתים נתנה אפשרות גם לארגון הלוחם אפשרות להגביר חיילים.

ביחוד היתה רבה השפעת המרד על היהודים, שרידי-הגיטו. בפעם הראשונה הם ראו גרמנים נהרגים ע"י יהודים. נשתנה יחסם להתנגדות המזוינת שכל כך פחדו מפניה. הארגון הלוחם שפך את שלטונו הפיזי והמוסרי על כל הגיטו. יושבי הגיטו חדלו להתחשב בפקודות “מועצת היהודים”; אף המועצה עצמה לא עשתה דבר מבלי לקבל רשות מן הארגון.

הארגון השרה אוירה מוסרית בגיטו. לפי פקודתו הוצאו להורג כל המלשינים והבלשים היהודים. מכיוון שהיו נחוצים סכומים כבירים לרכישת נשק, הטיל הארגון מסים על מוסדות ויחידים-עשירים.


הגרמנים מתאימים את תכסיסיהם והארגון הלוחם חושפם    🔗

בינתים נאחזו הגרמנים בתחבולה חדשה לחסל בעזרתה את שארית-הגיטו. כידוע הקימו הגרמנים בגיטו בתי-מלאכה גדולים, שבהם תפרו מאות יהודים בגדים ולבנים בשביל הצבא הגרמני. העובדים עבדו 12 שעות ביום בשכר זעום של 12 דק“ג לחם, 3 דק”ג ריבה וצלחת מרק. על גבם עמדו נוגשים, אשר דשו במגלבים את בשר העובדים שנחשלו או פיגרו בעבודתם. ואף על פי כן ראו העובדים את עצמם מאושרים שניצלו ע"י עבודתם מכליון חרוץ.

כיון שהגרמנים החליטו להשמיד את העובדים האלה פתחו בתעמולה כוזבת, כדי להניעם לעזוב את ורשה ברצונם הטוב. הם שלחו אליהם את החרשתן הגרמני וולטר טבנס, שמונה לקומיסר-הגירוש, וחרשתנים אחרים. טבנס70 ופקידיו הודיעו לעובדים, שבתי-המלאכה מועברים לטרבניקי [טרוויניקי]71 ופוניאטוב והבטיחו הרים וגבעות לפועלים היהודים, שיסכימו לעבור למקומות-העבודה החדשים.

בשורה הראשונה עמדו להתחסל בית-החרושת לנגרות של הולמן (ברחוב סמוצ’ה) ובתי המלאכה למברשות (ברחוב שוו. ירסקה). בלילה, ערב העברת בית החרושת של הולמן, חדרה קבוצת לוחמים יהודים בת 13 איש, דרך החומות והעלתה באש את כל בניני ביה“ח. כמו כן שלחו אש בחמרים ובמכונות של ביה”ח למברשות, שכבר היו ארוזים למשלוח. קבוצת הארגון נסוגה ללא אבדות ופעולתה נשאה פרי. למחרת הופיעו לעבודה רק 25 איש מאלף פועלי המפעל ובבתי-המלאכה למברשות לא הופיע אף פועל אחד. 60 יהודים שהיו כלואים בבתי-המלאכה של שולץ שוחררו ע"י הארגון הלוחם. לא רק יהודים אלא גם השלטונות הגרמניים התחילו להעריך את כוחו של הארגון הלוחם.

דברי-הפיוס של החרשתנים הגרמנים וכרוזיהם לא השפיעו על היהודים. הארגון הלוחם קרא, בכרוזו מיום 14 במרס, להתנגד לפקודות הגרמנים, כי על כן טרבניקו ופוניאטוב אינם אלא מחנות-השמדה חדשים. לא נענו לפתויי החרשתנים אלא יחידים, שרוחם נשברה מרעב ויאוש. וולטר טבנס ענה על כרוז הארגון בכרוז-פולמוס, שבו הציג את הארגון הלוחם באור כוזב. הוא ניסה אפילו להזמין את נציגי הארגון להתיעצות. אולם כל התחבולות הללו היו לשוא. עצם הפולמוס הבלתי-רגיל הזה עודד את שרידי-הגיטו להתגוננות ולמלחמה במדכאים. הגרמנים, שהיו נהירות להם כוונות הארגון הלוחם, ניסו להמנע לפי שעה מאמצעי-כפיה. זמן-מה לפני פרוץ מרד-אפריל שינו את תכסיסם והודיעו, שהוחלט להגביר את העבודה בבתי-החרושת המקומיים ופעולת-השילוח נפסקת. הגיטו עמד מיד על תחבולת-הערמה החדשה. יש לציין שהגרמנים ניסו להערים על הפועלים גם באמצעות המועצה היהודית. הם פנו אליה בדרישה, שתקח על עצמה את העברת-היהודים. הארגון היהודי שהוזמן אל המועצה דחה בתוקף את הצעת-הנאצים. ראש המועצה, מרק ליכטנבוים, התנצל בפניהם, שאינו יכול לבצע את דרישתם, הואיל ו“השלטון בגיטו אינו בידו, אלא בידי ממשלה אחרת”. מזימת-הגרמנים עלתה שוב בתוהו.

בתקופה זו היו כל כוחות הארגון והעובדים נתונים למטרה אחת: התגוננות. לשאיפה אחת: נשק, ולמחשבה אחת: קרב גלוי עם הכובש. כל הבתים שבהם שוכנו לוחמי הגיטו, כל בתי-החרושת על פועליהם, הפכו מעתה לנקודות-מגן-אסטרטגיות, שהיו קשורות קשרים-פנימיים, דרך תעלות, מרתפים וגגות. כל המאמצים הופנו לרכישת-נשק. ואמנם הארגון קיבל באיחור טרגי (בסוף 1942 או בתחילת 1943) כמות נשק מסוימת משלטונות-המחתרת הצבאיים הפולניים. כמות נשק ניכרת נרכשה ע“י שליחי-הארגון עצמם בעבר הארי. ברכישת נשק בשביל הארגון טיפלו ביחוד ד”ר אדולף ברמן, אריה ווילנר (יורק), טוסיה אלטמן, שמחה רטהייזר, ועוד. משליחי ה“בונד”72 היו פעילים המהנדס מיכאל קלפפיש, זלמן פרידריך, הניאק טוכמכר ואחרים. עצם רכישת הנשק ואיכסונו בסביבה שבה שרצו על כל צעד ושעל בלשים, פרובוקטורים וסחטנים, באוירת חשדנות ושנאה של האוכלוסיה, כמו כן העברת-הנשק לגיטו בתקופת-הדמים האכזרית ביותר – הוא אחד מדפי-הזוהר בתולדות המרד האחרון שפרץ בליל סדר פסח 1943.


מרד אפריל    🔗

ערב התחדש המרד, בחודש אפּריל, קיבל הארגון הלוחם ידיעה מן העבר הארי73, שעוד בלילה יקיפו הגרמנים את הגיטו וממחרת בבוקר יפתחו בהתקפה. הארגון הלוחם העמיד מיד את הקבוצות במצב “הכן”. שליחיו הודיעו מיד לגיטו על ההתקפה העומדת להתחולל וקרא לו לנקוט באמצעי זהירות וללכת אל הבונקרים.

אמנם ערב המרד – ב-18 באפריל 1943 – היה המצב הצבאי של הארגון טוב יותר מאשר בינואר. ברשותו נמצאו הרבה אקדחים, כלי-יריה אוטומטיים, רימונים ופצצות, והיו בשורותיו חמש מאות לוחמים מנוסים, ואף על פי כן – לא היה נשק למדי, כדי לזיין את אלפי הצעירים שצמאו בכל נפשם לעמוד בשורות הארגון.

הידיעה נתאמתה. בשתים בלילה העמידו הגרמנים משמרות צפופים מסביב לגיטו, משמר לכל 25 מטר; במשמרות השתתפו חוץ מגרמנים גם אוקראינים ולטים. לאט לאט חדרו הגרמנים, בקבוצות קטנות, אל שטחי-הגיטו הבלתי מיושבים. עם עלות השחר תפסו אנשי הארגון את עמדותיהם. ב-19 באפריל, ב-6 בבוקר, חדרו אל הגיטו המרכזי אנשי ס.-ס. מזויינים, טנקים, תותחים-קלים ואמבולנסים. ההתנגשות הראשונה היתה ברחוב נלבקי: הגרמנים נסוגו והשאירו עשרות חללים ופצועים. עזה יותר היתה ההתנגשות בפרשת הרחובות מילה [מילא]-זמנהוף. הארגון קבל את פני-הטנקים בבקבוקי-תבערה ורמונים. שני טנקים פוצצו ואנשיהם נשרפו חיים. הגרמנים השאירו 200 הרוגים ופצועים; מבין שורות הלוחמים היהודים נעדר רק אחד.

כעבור שעתיים העמידו הגרמנים על השטח שבין הגיטאות תותחים קלים ושלחו אש אל עמדות הלוחמים. אולם בינתים שינו הלוחמים את עמדותיהם. לפתע פתאום נזרקו על הגרמנים רמונים מן הבית ברח' זמנהוף 29. הגרמנים ברחו, אחרי שהשאירו ברחוב כ-50 הרוגים. קבוצת הלוחמים נסוגה ללא אבדות, והגיטו טוהר מן הגרמנים.

למחרת היום התחילו הגרמנים מרכזים פלוגות גדולות של ס.-ס. מצד טלומצקיה ומצד זמנהוף ושוו.-ירסקה. בשעה 3 אחרי-הצהרים התקרבה יחידה בת 300 אנשי ס.-ס. לפני השער של איזור המברשתנים. הלוחמים הפעילו את זרם-החשמל, ומתחת לרגלי אנשי הס.-ס. התפוצץ מוקש. הגרמנים השאירו קרוב ל-100 הרוגים והרבה פצועים. כעבור שעתים חזרו בזהירות, אך הותקפו ברמוני-יד ובקבוקי-תבערה. מ-30 איש נהרגו ונשרפו עשרים ושמונה. אז הפעילו הגרמנים את התותחים והרעישו את גוש הבנינים מכל העברים. פלוגות ס.-ס. ניסו להתקרב מצד שני אל הלוחמים המתגוננים, מרחוב פרנצישקנסקה, אולם הותקפו ביריות ושוב גורשו הגרמנים משטח הגיטו.

ב-20 באפריל 1943 הוקף הגיטו ז’נדרמים; הדי יריות והתפוצצויות הגיעו מן הגיטו המרכזי. הקבוצות הלוחמות שבשטח “הגיטו הפּרודוקטיבי” תפשו עמדות, וכשקבלו את הידיעות הראשונות על הקרבות בגיטו המרכזי, פתחו באש חזקה על פלוגת ז’נדרמים, שעברה ליד בית-המלאכה של שולץ. הגרמנים ברחו והשאירו 10 חללים; קבוצות אחרות הפילו מבין הז’נדרמים הבורחים כ-30 חלל.

בשעה 4 אחרי הצהרים הודיעו לפועלים בשטח “הגיטו הפרודוקטיבי” שיעבירום לטרבניקי ולפוניאטובה, כדי להבטיח תנאי-עבודה שקטה לייצור הגרמני. נתחדשה התנועה החפשית בקשר עם ההכנות להעברת הפועלים. מפקדת המקום ניצלה הזדמנות זו לשם מפקד הקבוצות. למחרת היום בשבע בבוקר תפסו הלוחמים עמדות, כדי להתקיף את הגרמנים שיבואו להעביר את הפועלים למקומות העבודה החדשים. הפלוגה הגרמנית שהופיעה הותקפה ברמונים והסתלקה, לאחר שהשאירה עשרות הרוגים ופצועים.

בינתים נקטו הגרמנים בתכסיס חדש: הם העמידו תותחים מחוץ לתחום הגיטו והרעישו ושרפו את כל הבתים וגושי הבנינים, שהיו מרכז-התנגדות. כך נשרפו הבתים בנלבקי 33, 35, 37 מילא74 19, זמנהוף 28 וכל גוש בתי-המברשתנים. בתשובה לכך, שלחו הלוחמים אש75 בכל מחסני-הנאצים, שבהם רוכז הרכוש היהודי השדוד (“ווארט-ארפאסונג”). הגרמנים התחילו עכשיו לערוך חיפושים במרתפים ובבונקרים שבהם התחבאו היהודים. בפעולתם זו הסתייעו במכשירי-שמיעה מיוחדים ובעזרת כלבי-המשטרה. הלוחמים החליטו להגן על יושבי-הבונקרים ושלחו לשם מטרה זו קבוצות לוחמות להרבה מחבואים. קרבות קשים התחוללו בשעת ההגנה על המקלטים (הבונקרים) בנובוליפקי 41, בלשנו 74–78, בנובוליפיה 67, 69. כל פעם שהגרמנים ניסו לחדור למקומות אלה, הותקפו בברד יריות והשאירו חללים. ביחוד כבדו הקרבות בהגנת המקלטים ברחובות מילא 29 ופרנצישקנסקה 30.

הגרמנים שנחלו מפלות אין-קץ החליטו לשים קץ לגיטו והעמידו תותחים כבדים בככר קרשינסקי, בככר מורנוב, ברחובות שוינטוירסקה ובוניפּרטסקה. מעל לבתים חגו מטוסים שהטילו פצצות-נפץ ופצצות-תבערה. הגיטו הפך לאש-שלהבת. אחוזי-יאוש קפצו היהודים מן המקומות הגבוהים76. מי שניצל בקפיצה, נהרג מכדורי הגרמנים. מחמת הלהבות הגועשות נאלצו הקבוצות לשנות את עמדותיהן. הן פתחו במלחמה פרטיזנית, ארבו לגרמנים בין עיי החרבות והתקיפו אותם ע"י גיחות בלתי פוסקות מן המארב.

בינתיים הלך והחמיר מצב הלוחמים היהודים, כוחם תש, מלאי-המזון בחלקו נשרף והשאר פחת והלך. בארות המים נסתתמו, והעיקר – אזלה מעט-מעט התחמושת. אמנם קבוצות קטנות של לוחמים התקיפו משמרות-גרמנים, כדי להוציא את הנשק מידיהם, אולם התוצאות היו דלות, כי הגרמנים הפעילו זורקי-להבות, תותחים ומטוסים, ונשק אחר כמעט לא נמצא בידיהם בגיטו. כשאלפי אזרחים, יושבי-בונקרים הוכרחו מחמת עשן-השרפות לצאת ממחבואיהם ובקשו מן הלוחמים נשק כדי להצטרף לשורותיהם, נדחתה בקשתם בגלל מחסור בנשק.

מעכשיו התנהלו הקרבות והתגרות בעיקר בלילות. הגרמנים נמנעו מלשוטט בלילות וירו מן המארב אל כל הקרב אליהם. ואף על פי כן לא פסקו הלוחמים מלהתקיפם בלילות, כדי לנקום בהם את נקמתם האחרונה.

האחד במאי צוין ע"י הלוחמים בזה, שהתקיפו את הגרמנים לאור היום. באחד במאי האחרון של הלוחמים הצטיין הקלע המשובח ביותר של הארגון, יצחק סוקניק.


הבונקר ברחוב מילא 18    🔗

המפקדה של הארגון הלוחם עברה לבונקר הראשי ברחוב מילא 18. בעליו של בונקר זה היו אנשים מן “העולם התחתון”, גנבים ורוצחים, שבנו לעצמם באדמה מתחת לחרבות הבתים מקלט רחב-ידים, מחולק לחדרים רבים ומצוייד במים, בחשמל, במטבח ושאר הנוחיות. בראש הכנופיה הזאת עמד אדם מגושם, גברתן, שמואל יששכר. בר-נש זה היה שולח את אנשיו החוצה להביא מזון, שקד על חלוקתו בין חברי הכנופיה ואף גילה מדת-יושר מקצועית בחלוקה. שמואל יששכר קבל בסבר-פנים את חברי הארגון, העמיד את הבונקר לרשותם, ואפילו הבטיח עזרתו בשעת צורך. ואמנם הוא קיים את דברו, ואנשים שהכירו יפה את כל השבילים והסמטאות שימשו לא-פעם מורי-דרך לאנשי הארגון בשעות סכנה.

בבונקר זה שוכנו 120 לוחמים, והמפקדה בראשם. הבונקר קיים קשרים לא רק עם הבונקרים המועטים שנשארו, אלא גם עם העבר הארי, בו ישב יצחק צוקרמן וקיים קשרים עם המחתרת הפולנית. ממכתבו של יצחק נודע למפקדה, שהמרד עשה אמנם רושם עצום על הפולנים, אולם המחתרת הפולנית יעצה להמנע, לפי שעה, מהתנגשות גלויה עם הגרמנים מתוך חשש, שמא יעורר הדבר גם את הפולנים למרד גלוי. לעומת זאת הבטיחה הפ.פ.ר. לשלוח 20 רובים לארגון הלוחם. הארגון החליט איפוא לעבור למלחמת מגן, ורק אחרי קבלת הנשק לעבור להתקפה גלויה.

בינתים הוחמר המצב במקלט הראשי במילא 18 מיום ליום: הרעב הציק, הכדורים אזלו כמעט. גויעה אטית וממושכת נשקפה לכולם. הטרידה המחשבה על המעבר לצד הארי. הקשר עמו ניתק לחלוטין, ומן החברים המועטים שנשלחו שמה לא נתקבלו שום ידיעות. מפי אחד החברים החוזרים נודע, שמן המקלט ברחוב פרנצישקנסקה 20 יש גישה ישרה אל תעל-הביוב. אחרי דיון-מה נשלחה קבוצה בת עשרה אנשים כדי להבקיע דרך בתעלה אל העבר הארי. קבוצה זו בדרכה לתעלה בקרה כמה מקלטים, כדי למסור להם את הוראות המפקדה. בכל המקלטים נתקבלה בשמחה ובחרדה. במקלט ברחוב פרנצישקנסקה קבלו נרות להאיר דרכם ומעט מזון, נלוה אליהם חבר שהכיר את דרכי התעלות. כעבור שעתים וחצי חזר חבר עם מורה-הדרך והודיע, שתשעה חברים הגיעו בשלום אל הצד הארי, אם כי שמעו יריות בחזרם ממוצא התעלה.

למחרת היום חזרו שני החברים למקלט במילא 18 ונדהמו בראותם את המקלט פרוץ כולו, מבואו – סתום וגדור באבנים. החברים חשבו שהדבר נעשה לשם הסואה, אך כשראו, כי שאר המבואות סתומים וכשלא נענו לקריאתם הבינו, כי קרה אסון מחריד…

ואמנם מפי היחידים שנשארו בחיים נודע להם, כי הגרמנים גילו ב-8 במאי את המקלט הראשי בעזרת כלבי77-המשטרה, תפסו את כל חמשת המבואות, שהובילו אליו ופרצו לתוכם בעזרת פצצות-גז. ברגע האחרון קרא ישראל חיים (אריה) ווילנר (“יורק”) לעמוד על נפשם ולבלתי הסגיר עצמם חיים בידי הגרמנים. חלק מן הלוחמים שלחו את הכדור האחרון במצחם; חלק מהם, ובראשם מרדכי אנילביץ, הורעלו מפצצות גז או נורו. רק יחידים מן המקלט הזה נשארו בחיים.


עזיבת הגיטו דרך תעלות הביוב    🔗

כ-80 איש מן הלוחמים הוצאו מן הגיטו דרך תעלות-הביוב אל העבר הארי. בפעם הראשונה יצאו דרך תעלת הביוב ברחוב אגרודובה למעלה מ-30 איש ובתוכם – מפקד האיזור אליעזר גלר ושלום גרייק.

בפעם השניה, ב-10 במאי, יצאו דרך תעלת הביוב ברחוב פרוסטה כ-40 איש, ובתוכם צביה לובטקין, אברשה בלום ומרק אדלמן (בין הניצולים). בהצלת האנשים השתתף בפעילות רבה שליח הארגון בעבר הארי שמחה רטהיייזר (קאז’יק)78. עשרים שעות רצופות הלכה הקבוצה בת ששים איש בתעלות ללא אכילה ושתיה. בשארית כוחותיהם הלכו-זחלו על בטנם עד שהגיעו למוצא. שני חברים שלמה שוסטר ויורק בלונס נשלחו בחזרה אל הגיטו, כדי להביא את הנשארים. בבוקר חזרו השליחים והודיעו, כי המבואות אל תעלת הביוב שבתוך הגיטו נחסמו ואין מעבר. הגרמנים הרגישו כנראה בתנועת-היציאה וסתמו את המבואות. כשהגיעו למקום המוצא, כבר חכתה להם מכונית, שהוכנה ע“י רטהייזר וחבריו. המכונית עמוסה 40 חברים מזויינים עברה בעיר, גיששה וחיפשה גשר שאין בו משמר גרמני, וסוף סוף עברה באחד הגשרים בשלום, וכך הגיעה הקבוצה ליער לומיאנסקי, במרחק 7 קילומטרים מורשה. כאן יצאו לקראתם חבריהם, שיצאו מן הגוש הקטן של טאבאנס-שולץ, אשר ניצלו בדרך דומה לזו. הם הגישו להם אוכל וחלב, אך שמחתם הופרה ע”י החרדה לגורל הנשארים. ואמנם הנשארים בתעלה – כעשרים איש – נתקלו בצאתם מן התעלה בצבא גרמני. פרץ קרב איום וממושך בין צבא סדיר לקומץ אנשים רעבים וחלושים, שנפלו כולם עד אחד. האוכלוסיה הפולנית היתה מוכת תמהון והערצה למראה קומץ בחורים שנלחמו בזעם עם צבא גדול.

ותועבת שטן נוספת. בשעה שהגיטו בער בים להבות, נאחז הגסטפו במזימת ערמה חדשה – ללכוד בחרמם את שרידי-היהודים שניצלו בגיטו ובחלק הארי: היא הודיעה על מתן-ויזות ליהודים, אזרחי ארצות נייטרליות, שיועברו למחנות מיוחדים (וויטל, הנובר) על מנת לשלחם לחוץ לארץ. היהודים נאחזו בעוגן-הצלה אחרון זה ונרשמו לאלפים – עד נובמבר 1943 – במשרד-הגירה מיוחד של הגיסטפּו. בהרשמת המהגרים טיפל מנהל הג’וינט ד. גוז’יק (כפתור), שהאמין באמונה שלמה, שלפחות בעלי התעודות של ארצות זרות יינצלו מצפרני הנאצים. אולם גם זו היתה אשלית-שוא. אלפי היהודים עם משפחותיהם שנשלחו לוויטל ולהנוֹבר – הושמדו עד אחד. בתוכם המשורר יצחק קצנלסון, הסופר יהושע פרלה, העסקן של פוע"צ נ. בוקסבוים ואישים אחרים.


ספיחי מרד הגיטו    🔗

ב-7 במרס גילה הגיסטפו ברובע מוקוטוב שבעבר הארי את המקלט בו היה חבוי ד"ר ע. רינגלבלום ומשפחתו. יחד עם עוד 35 יהודים מחוגי האינטליגנציה הובאו לבית הסוהר “פּאביאק” ושם נרצחו.

טרגי היה גם גורל הלוחמים הניצולים בחלק הארי ובסביבות ורשה. רובם ככולם נפלו כחברי קבוצות פּרטיזניות ביערות ווישקוב. שרידי-השרידים של לוחמי הגיטו נפלו בהתקוממות הפולנית הכללית באבגוסט-ספטמבר 1944. אף כאן השתתפו בשורות הראשונות של המרד הכללי. הם לחמו בסטארו-מיאסטו, במוסטובה וריבצקה, השתתפו בקרבות אליבוז'. תחת דגל הארמיא קראיובה לחמו מאות ואולי אלפי יהודים, כולם בעילום שמם היהודי, בשם מוסוה של פולנים. היהודים שהשתתפו בקרב אחרון זה היו שרידי הארגון.

בין אחרוני מורדי הגיטו שנפלו בהתקוממות הכללית היו הירש ברלינסקי, פולה אלסטר, אליהו ארליך ועוד.

אם כי המרד דוכא לא כבתה עוד זמן-מה גחלתו. המשיכו לעבוד במפקדת הארגון הלוחם יצחק צוקרמן, צביה לובטקין, מרק אדלמן ושמחה רטהייזר. חלק מן הלוחמים נשארו בגיטו ולחמו במשך שבועות רבים עדי-אובד. אליהן שייכות הקבוצות של יוסף פרבר, זכריה ארטשטיין ויצחק בלוישטיין, כמו כן חנוך גוטמן הפצוע עם חברתו צפורה ראבוב.

המועטים בין מורדי הגיטו שניצלו היו יצחק צוקרמן, צביה לובטקין, שמחה רטהייזר, ד"ר אדולף ברמן, יוסף סאק, טוביה בוז’יקובסקי ושלום גראייק.


יחס האוכלוסיה הארית למרד    🔗

מה היה יחס האוכלוסיה הפולנית למרד?

כבר בימי המרד הראשונים – ב-23 באפריל 1943 – פרסם הארגון הלוחם קול קורא אל הפולנים אשר בעבר הארי של ורשה וזה לשונו:

פולנים, אזרחים, לוחמי החרות,

לרעם התותחים בהם הורס הצבא הגרמני את בתינו, את דירות אמהותינו, נשינו וטפינו, לטרטור מכונות היריה, שאנו כובשים אותן בקרב עם הז’נדרמים הגרמנים, בתוך תמרות-עשן ולהבות-אש ושפך-דם גיטו-ורשה הנרצח – הננו שולחים לכם – אנו, אסירי-הגיטו – פריסת שלום לבבית. יודעים אנו, כי בכאב-לב ובדמעות של השתתפות בצער, בהתפעלות ובחרדה הנכם מלוים את סופו של הקרב, שאנו מנהלים זה ימים אחדים עם הפולש האיום.

דעו לכם, שהגטו – על כל צעד ושעל – היה ויהיה גם להבא מבצר. אנו עלולים כולנו ליפול במאבק זה, אולם לא נכנע. כמוכם כן גם אנו שואפים לנקם ולעונש לאויב המשותף על כל פשעיו.

זוהי מלחמה למען החרות שלנו ושלכם!

למען כבודכם וכבודנו האנושי, הסוציאלי והלאומי!

אנו ננקום את פשעי אושווינצ’ים, טרבלינקה, בלז’יץ, מיידנק!

תחי אחות הקרב והדמים של פולין הלוחמת!

תחי החרות!

מות לפולשים הרוצחים והתליינים!

תחי המלחמה לחיים ולמות בפולש הגרמני!

ברם העזרה המקווה, בממדיה הדרושים, לא באה.

יחסה של האוכלוסיה הפולנית בכללותה אל הגיטו היה יחס איבה ושנאה, יחס של שמחה לאידו וחורבנו. ודאי נמצאו בתוכה יחידים, בחינת חסידי-אומות-עולם, שמסרו את נפשם על הצלת היהודים. ודאי נמצאו בתוך המוני-העם פולנים ישרי-לב, אנשים הגונים שנתנו מקלט ליהודים מתוך סיכון חייהם. היו גם לא-מעטים שהשתתפו בצער היהודים אם לא מאהבה להם, הרי מתוך שנאה לנאצים ומתוך הכרה, שאחרי השמדת היהודים יגיע תורם לחורבן והשמדה. אולם רוב-רובה של האוכלוסיה עמדה, מי באדישות ומי בשמחה מסותרת וגלויה, על דם היהודים. הסגרת היהודים לידי התליינים בחלק הארי – היתה תופעה כללית, המונית. רוב היהודים שניצלו בחלק הארי בחרו לשוב לגיטו מאימת ההלשנה, ההסגרה, הסחטנות האיומה. רק באוירה כזאת יכול היה לקרות מה שקרה – שפולין תיהפך לבירת-המטבחיים של היהדות האירופּית.

רק באוירה זו יכול היה לקרות, שמלוחמי-חרות ישראל שניצלו יפלו בחרב אחיהם לקרב, לוחמי חרותה של פולין, שלחמו אף הם באותו אויב.

* *

*


ההיסטוריה של מרד הגיטו עדין לא נכתבה בשלמותה ולא במהרה תובהר על כל פרטיה ופרטי-פרטיה. הרבה פרטים נעלמו מאתנו לעדי-עד, הרבה תעודות הושמדו או קבורות עדיין בתוך האדמה. מעשי-גבורה מופלאים ונוראי-הוד שלא יתוארו בפי אדם צפונים בערפלי תקופת-הזועה הזאת, אך גם המעט שהגיע אלינו מגלה לפנינו את המרד במהותו ההיסטורית השׂגיאה. מרד ורשה יחד עם התקוממויות היהודים בערים אחרות, שאורגנו ע“י שליחי הארגון בורשה לא היה אפּיזודה, אלא מלחמה שבה השתתפו מאות לוחמי ישראל ושהפילו אלפי קרבנות בקרב הגרמנים. אין ספק שהמרד היה מצליח שבעתיים והיה זוכה להחזיק מעמד זמן רב, לולא יחס האדישות וההשתקה מצד גורמים שונים ובהשורה הראשונה – מדינות הברית, הצבא הפולני בפיקודו של בור-קומורובסקי, “הצלב האדום” ואחרים, שלא מהרו להסעיר את העולם בידיעות נכונות, שלא דאגו לצייד בנשק את שרידי היהודים, שלא החישו להם אפילו עזרה במזון. מרד הגיטו לא היה מרד מקומי. תוך מאמצים ומפעלים כבירים מסביב לארגון המרד ואגב ביצוע המרד עצמו, לא חדל הארגון לדאוג לריכוזי היהודים בכל רחבי פולין וע”י עזרתם ההירואית של מקשרים ומקשרות התריע יומם ולילה על הקטסטקרופה המתקרבת והדריך את חברי התנועה במקומות לתפקידם ההיסטורי. חוטי ההדרכה וההכשרה אל כל ריכוזי היהודים יצאו מורשה. מרדכי טננבוים (טמרוב), מפקד הארגון בביאליסטוק, לאבאן, גיבורה של קהילת קרקוב, המקשרות המהוללות לונקה קוז’יברודסקה, חנצ’יה ופרומקה פלוטניצקי, טושיה אלטמן, תימה שניידרמן, לאה פרלשטיין, לאה פיש ועוד עשרות מפקדים ידועים ועלומי-שם בערים אחרות – כולם היו שליחי ורשה, כולם ינקו השראתם ועזוז רוחם ממקור הגבורה הורשאית, כולם היו מאוחדים – אם כי באיחור זמן טרגי – בחזית קרב יהודית משותפת.

חזית קרב זו היתה לאומית. הרוב המכריע של הלוחמים (מבין 22 פלוגות לוחמות היו 14 ציוניות) שאבו את כוח עמידתם ועוז גבורתם מן החזון הציוני, מאמונת גאולתנו בארץ-המולדת, שעמה עמדו ראשי הארגון הלוחם בקשרי מכתבים עד לרגע האחרון. דברי פרידה אחרונים, מכתבי מנהיגי המרד להסתדרות, צואות חברים לקוחים למות, כתבות על גבי כתלי בתי-סוהר, רשימות ודברי-פיוט של סופרים ואמנים, – מכולם עולים געגועים לוהטים למולדת, אמונה עזה בתחית-ישראל בארצו, הזדהות עם לוחמי-ציון.

המרד כסיכום הויתנו בפולין – הוא שיא המרטירולוגיה היהודית ומרום פסגת גבורת ישראל בקיומו ההיסטורי. לא יפלא איפוא שהמרד זכה גם להכרה מצד אויבינו.

אפילו הנאצים אדירי המנגנון הצבאי-מלחמתי הוכרחו להודות בכוחם של מורדי-הגיטו.

על אופיו וערכו של מרד הגיטו יעידו כמה פסקות מתוך הדין וחשבון של ראש המשטרה הגרמנית בורשה, המיור-גנרל סטראופי, שהוקרא במשפט פושעי-המלחמה הנאציים בנירנברג:

“בחדרנו לגיטו בפעם הראשונה, ב-19 באפריל 1943, הצליחו היהודים והליסטים הפולנים (פולנים לא השתתפו בפעולות-הקרב. במחבר) להדוף את יחידותינו, ביניהן יחידות של טנקים ומכוניות משוריינות, בפתחם עלינו באש מרוכזת” – – –

“היה בדעתנו להציף במים את הגיטו מלמטה, אולם היהודים סיכלו תכנית זו בפוצצם את השסתומים הסוגרים את המים. נתקלנו בהתנגדות קשה למדי עד לשעה מאוחרת ביום הראשון, אולם זו נשברה על-ידי פשיטת-פתע של פלוגת-הסתערות מיוחדת” – – –

“היהודים הצליחו לבצר כמה מבתי-חרושת ולהפכם למרכזי התנגדות. יחידת-מהנדסים מיוחדת מצויידת בזורקי-אש יחד עם חיל-רגלים חייבת היתה ביום השני לאקציה לתקוף מרכז התנגדות זה בתוך מחסן צבאי. היהודים התבצרו כל כך בבית-מלאכה זה, שמן הנמנע היה להניעם לעזוב את המקום מרצונם. הוחלט איפוא להעלות את המקום באש למחרת היום” – – –

“– – – בתקופת האקציה הגדולה עלה בידינו לתפוס יהודים מספר שכבר גורשו ללובלין או לטרבלינקה, אולם הם ברחו משם וחזרו לגיטו כשהם מזוינים בנשק ובתחמושת” – – –

“– – – בכל פעם נתארגנו פלוגות-קרב חדשות בנות 30–20 יהודים בגיל 18–25 ועמם מספר מתאים של נשים והיו מלבים את אש ההתנגדות תמיד מחדש. פלוגות-קרב קבלו פקודה להמשיך בהתנגדות מזוינת עד הסוף, ואם יהיה צורך – להמלט ממאסר על-ידי התאבדות”.– – –

“כל הנשים שלחמו בפלוגות בשעת התנגדות מזוינת זו היו חמושות אותו נשק כמו הגברים. מהן היו חברות בתנועת “החלוץ” ולא אחת ירו נשים אלה כשאקדח נתון בכל אחת מידיהן. אקדחים ורמוני-יד היו טמונים בחליפותיהן עד לרגע האחרון כדי להשתמש בהם נגד אנשי ס.ס. או ה”וואֶהרמאכט".

החלוציות נעשתה אף בפי אויבינו בנפש לשם נרדף לגבורת ישראל.

ועוד עדות חשובה של המאיור-גנרל סטראופ באותו דין וחשבון:

האוכלוסיה (הפולנית) בחלקה הגדול הסכימה לאמצעים שנקטו נגד היהודים.

*

מרד [גיטו] ורשה אין להעריכו במושגים ובממדים מקובלים. כאן מכריע לא המספר, אלא אותו הכוח ההיסטורי, שקיים את המיעוט היהודי הדל והחלש בפני אויביו הרבים והעצומים, אותו הכוח המופלא, המסתורי ונורא ההוד, ששמו: קידוש השם והאומה.

ובזה הערך הנצחי והטעם היחידי של המרד.

המרד – כהמשך גורל וכמנוף לשבירת-הגורל.

המרד – כהאשמת עולם פושע, כאזהרה בפני שגיאות-עבר, כקריאה לנקמת דם אומה רצוחה בכוחות-השחור של האנושיות.

המרד – כצואה וכצו לדורות הבאים לשנות אחת לתמיד את פני ההיסטוריה היהודית.

המרד – כאבוקת-תמיד בחשכת קיומנו לשרידי-העם, המצווים לחיות ולהמשיך את קיומם כעם חפשי ועצמאי.

*

ורשה היהודית חדלה להתקיים – אחרי 530 שנות קיומה. הגיטו היהודי הפך לחרבות ולעיי-מפולת. אם ברוב ערי-פולין נצלו הגיטאות בשלמות, למחצה או לשליש, הרי גיטו-ורשה נמחה מעל פני האדמה: כל אוכלוסיתו, לרבות מאות אלפי יהודים, שנשתקעו בימות המלחמה בורשה והגיעו סמוך לחורבן ל-600 אלף איש הושמדו כליל. לא נשארו אלא שרידי שרידים, כשמונת אלפים יהודים המתגוררים עכשיו בורשה מחוץ לשטח הגיטו ההרוס. אך גם אלה חיים ופועלים בעילום-שמם האמיתי, בשמות פולניים, כאנוסים, כ“מרנים” מודרניים. נעלמה בורשה הדמות היהודית, התפלה היהודית, חתימת-הזקן היהודית, הקפוטה היהודית, הפועל היהודי, חיי-העדה היהודית. נאלמו צלילי קולם של ילדי ישראל הזכים והתמימים. נדם קולה של נלבקי וגנשיה, נובוליפיה ופביה פרנצישקנסקה וסטבקי…

ורשה היהודית, מטרופולין של היהדות האירופית, עיר ואם בישראל חדלה להתקיים.

– – – – – – – – – – – – –



  1. . שטחי–השיפוט של האצילים בערים.  ↩

  2. תלמידי בתי–הספר של הישועים.  ↩

  3. זה היה השם המקובל ביותר והאחרון של ועד הארצות או המדינות. תחילה נקרא ועד שלוש מדינות, פולין, רוסיה וליטא, או ועד של חמש ארצות: פולין–רבתי, פולין–זוטא, רוסיה, מדינת ווֹהלין וליטא. ראה במבוא של דובּנוֹב לפנקס המדינה של ליטא, תרפ"ה.  ↩

  4. Dr. Emanuel Ringelblum: Zydzi w Warszawie, W–wa 1932.  ↩

  5. שיפר מניח בעקבות נוסבוים וקרויסהאר, שנאסר אז על בעלי–המלאכה לעסוק במלאכתם בורשה ובסביבתה, בשטח שני מילין. רינגלבלום לא מצא בפקודה הזאת זכר לאיסור המלאכה.  ↩

  6. בפרוטוקול של בית–הדין משנת 1414 נזכר ש“היהודי הורשאי אליעזר היה רגיל לשחק בקוביה עם האציל צ'יולק”.  ↩

  7. אולי מלשון manta, בספרדית – שמיכה, עטיפה, מצמר או מכותן.  ↩

  8. שני הטפסים נדפסו ב– M. Brann: Geschichte d. Juden in Schlesien. עיין גם י. שיפער: קולטור–געשיכטע פון די יידן וכו‘. ווארשע 1926, עמ’ 272. – יש להוסיף על כך שכל ענין דיבורם של היהודים בלשון פולין, לפני ההגירה הגדולה של גולי וינה ובּיהם – חידושו של א. א. הרכבי בימיו – מוטל עתה בספק גדול, פרט למקרים בודדים בקרב יהודים יושבי כפרים.  ↩

  9. לפי תזכיר שהוגש בשנת 1870 לשר–הפלך הורשאי גראף ברג יש יסוד לשער, שזיגמונט אוגוסט הרשה לכמה משפחות יהודיות עשירות להתישב בורשה (י. שצקי).  ↩

  10. עיריות שהסיתו לפרעות נקנסו בעשרת אלפים מרק, מחציתם לטובת הקהילות היהודיות, ומחציתם – לטובת אוצר הממלכה. פורעים שהרגו יהודי נענשים עונש–מות, בהתאם “לרוח הפריבילגיה של קזימיר”.  ↩

  11. הקינה נדפסה מחדש בפקסימיליה בנספח לספרו של י. שאצקי, תולדות היהודים בורשה.  ↩

  12. בעלי–מלאכה המיצרים תוצרת ממין זול ביותר, בעלת איכות ירודה.  ↩

  13. כל השמות האלה נקראו כמובן בנוסח יהודי: פסח חיימס או פסח ברב חיים.  ↩

  14. דעות ההיסטוריונים חלוקות בדבר גובה הסכום שהובטח וזמן תשלומו.  ↩

  15. כך במקור. צ“ל כנראה 1816. הערת פב”י.  ↩

  16. יוצאות מכלל זה החלטות בשאלות מעשיות. כך החליט הסיים משנת 1809 לבטל את כל המסים המיוחדים המוטלים על היהודים ולקבוע במקומם את מס־הבשר.  ↩

  17. כך במקור. צ“ל ‘הפולנית’. הערת פב”י.  ↩

  18. רצינית יותר היתה האשמה שהוטלה עליו אחרי פרוץ המרד של 1830, כי הוא עמד בקשרים עם השירות החשאי של המשטרה הרוסית. אכן, בראשית ימי המרד נאסר אנטוני אייזנבוים על ידי חבורת סטודנטים פטריוטים כחשוד בשייכות לשירות הריגול הרוסי. והושם בכלא. ענינו הובא לפני ועדת החקירה שהוקמה על־ידי הגנרל חלופיצקי, אך לא נמצאו הוכחות מספיקות להאשמה זו. אמנם הוכח, כי איזנבוים עבד במשך שנים כמתורגמן של ראשי המשטרה הורשאית קנפן ושליי, מנהלי שירות הריגול הצבאי הרוסי בפולין; כמו כן נתברר שהוא קיבל מן המשטרה משכורת גבוהה למדי. הועדה זיכתה אותו מן ההאשמות, על אף גילוי העוברות שקשה לישבן עם פעילותו הפטריוטית הפולנית בקרב היהודים.  ↩

  19. ברקוביץ‘ (ובנו ליאון) נצטרף ללגיון הליטאי. אחר־כך שירת בגדור הפרשים הליטאי, ונלחם בסביבת אילז’ה. יחד עם הגנרל רוז‘יצקי עבר את הגבול ונאסר על־ידי השלטונות האוסטרים. אחרי ששוחרר ממאסרו עבר עם בנו לצרפת וחי בה חיי דחקות, ומת בליורפול (אנגליה) ב־1846. סיני־סטניסלב הרניש שירת בדרגת פוֹרוּצ’ניק בגדוד ההוּסרים.  ↩

  20. בדרך כלל לא רבים היו המתגייסים מבין תלמידי בית־הספר, מעוז ההתבוללות והפטריוטיות הפולנית. אם הנהלת בית־הספר לא התלהבה להתגייסותם של התלמידים. על בית־הספר הוטל מס של 449 זהובים לרכישת מדי־צבא, והוא בוטל אחר כך על־ידי המועצה העירונית היות ובית הספר הוא מוסד ממשלתי, לפי המלצת ״ועד בני הברית הישנה" היו מורי בית־הספר פטורים גם מחובת השרות במשמר הביטחון.  ↩

  21. אמנם בן־יעקב מסופק אם נדפס בורשה או בביאליסטוק.  ↩

  22. כאשר תמה אחד הצירים הימניים בפרלמנט האוסטרי על הצטרפותו למפלגת האופוזיציה הפולנית בשעת הבחירות, ענה הרב: װיר, יודען, האבען קיינע דעכטע, ווייל וויר קיינע רעכטע האכען" (משחק מלים שפירושו: אנו היהודים אין לנו ימניים, כי אין תומך בימין צדקנו").  ↩

  23. לובשי בגדי שרד, כפי שקראו לפקידי המדינה בלשון המליצה.  ↩

  24. לפי דעת אחרים הורם על־ידי יהודי זקן בלתי־ידוע: לפי דעת ההיסטוריון סוקולובסקי – על־ידי הנוצרי נובקובסקי.  ↩

  25. כך במקור. צ“ל כנראה ‘טרקלין’. הערת פב”י.  ↩

  26. במקור כתוב “מזירים” הערת פב"י  ↩

  27. כך במקור. צ“ל ”בבתי־כנסת ובבתי־מדרש“ הערת פב”י.  ↩

  28. כך במקור “בלת־מפלגתי”. צ“ל ”בלתי־מפלגתי“. הערת פב”י.  ↩

  29. כך במקור. צ“ל ‘הכתר הטבעי שבו קנה את עולמו’. הערת פב”י.  ↩

  30. כך במקור. כנראה צ“ל 'הרב ד”ר שמואל פוזננסקי'. הערת פב"י.  ↩

  31. כך במקור. צ“ל ‘עתונות’. הערת פב”י.  ↩

  32. כך במקור. אפשר וצריך להיות ‘ונקבר סמוך לקברו של שלום־עליכם’. הערת פב"י.  ↩

  33. שמואל נדלר, מספר, מחבר הפואמה ״סימפונית הבעש“ט”. עבר אחר־כך למחנה הקומוניסטי. ערך בפאריס את העתון ״די פרסה". נרצח שם על־ידי הנאצים.  ↩

  34. במקור המודפס: מכוונם. – הערת פב"י  ↩

  35. במקור המודפס: ילדית. – הערת פב"י  ↩

  36. במקור המודפס: יצאה. – הערת פב"י  ↩

  37. במקור המודפס: וראשה. – הערת פב"י  ↩

  38. במקור המודפס: נודיק. – הערת פב"י  ↩

  39. במקור המודפס: רוטבואם. – הערת פב"י  ↩

  40. לפעמים במופיע בכיתוב ברזון. – הערת פב"י  ↩

  41. במקור המודפס: היא. – הערת פב"י  ↩

  42. ידוע בשם מיכאל ברגסון; יתכן שיש טעות במקור (בגלל שמו של מתיאש ברסון אשר נזכר לעיל וגם בהמשך) או יתכן שבפולין שמו היה ברסון. – הערת פב"י  ↩

  43. במקור המודפס: היחרון. – הערת פב"י  ↩

  44. במקור המודפס: בית­־הספר. הערת פב"י  ↩

  45. במקור המודפס: ידוע. – הערת פב"י  ↩

  46. במקור המודפס: ארית. – הערת פב"י  ↩

  47. השם מופיע בספר בכיתובים שונים: ברקסון, ברגסון, ברגזון. הערת פב"י  ↩

  48. במקור המודפס: במחיל. – הערת פב"י  ↩

  49. הפרופ ל. הרש מטיל ספק בדיוק המספרים הנ"ל על הילודה היהודית, המבוססים על הסטטיסטיקה הפולנית הרשמית, בהניחו כי לא כל הלידות אצל היהודים נרשמו בספרי האזרחים הממשלתיים, אולם לדעתו מספר הלידות הבלתי–רשומות הוא מצער ואין בו כדי לשנות במידה ניכרת את המסקנות הנובעות מן הסטטיסטיקה הרשמית.  ↩

  50. רכבת קלה – הערת פב"י.  ↩

  51. ראו הערה מספר 1 – הערת פב"י.  ↩

  52. “את” במקור המודפס, צ“ל: אל – הערת פב”י.  ↩

  53. “אחרון צייטלין” במקור המודפס, צ“ל: אהרון צייטלין – הערת פב”י.  ↩

  54. אברהם גפנר (1872–1943) – אחד האישים הדגולים והנעלים ביותר בקרב היהדות הורשאית. ישר–קו ורב–מרץ עלה בסולם–חייו מדרגת עוזר בבית–מסחר המתכות של ר' ישעיה פריווס עד לדרגת עשיר מופלג וגדול–סוחרי המתכת במדינה. משנת 1916 ועד לסוף חייו עמד במרכז החיים הכלכליים והסוציאליים בורשה ובראש אגודת הסוחרים. היה נדבן רחב–יד ועסקן בעל תנופה ציבורית. נדב שנה שנה למטרות–צדקה שונות לפי רווחיו המסחריים. עובדיו המרובים היו מקבלים נוסף למשכרתם חלק ממניות הפירמה ואחוז מסויים מרווחיה.

    ביחוד נתגלה בהוד אישיותו בשנות השואה, גילה עוז נפש וגבורה. כששאל ראש–הגנת ורשה במועצת העיריה, מי מן הפולנים מוכן להיות בן–תערובות אצל השלטונות הנאציים, התנדב לכך גפנר לנוכח סרובם של כל היועצים הפולנים. ג. היה היוזם ומראשי המבצעים של מפעל העזרה העצמית. אחרי הקמת הגיטו ניהל את מחלקת–האספקה על יד הקהילה, פיקח על ייצור מצרכי–המזון בגיטו. גילה יחס לאומי עמוק למרד–הגיטו והיה בין מארגניו ותומכיו. העמיד לרשות הלוחמים מקלטים במחסני–האספקה, נדב ביד רחבה ואסף סכומים גדולים לצרכיהם. ב–3 במאי 1943 הוציאו התלינים את גפנר בן ה–71 מבנין מחסני–האספקה ברחוב פרנצישקנסקה 30 ורצחוהו נפש.  ↩

  55. “אורגן” במקור המודפס, צ“ל: ארגון – הערת פב”י.  ↩

  56. “בקרן–זיות”, במקור המודפס, צ“ל: בקרן–זוית – הערת פב”י.  ↩

  57. “ואת התפלל…” במקור המודפס, צ“ל: ואף התפלל – הערת פב”י.  ↩

  58. “טרמבלינקה” במקומות רבים במקור המודפס, צ“ל: טרבלינקה – הערת פב”י.  ↩

  59. שלשתם נרצחו ערב מרד הגיטו.  ↩

  60. (הצ'ינסטקה) כינוי לבנין בו שכן “המשרד למלחמה במפקיעי השער”, שכּוּנָה ה–13 משום כתובתו. מתוך: מינהל חברה ונוער – מאגר מידע ארצי עמ' 12: http://noar.education.gov.il – הערת פב"י.  ↩

  61. פאביאניצה–טושינסטקה: גוש בניינים בגיטו ורשה בהם גרו יהודים שחלקם התארגנו ושיתפו פעולה עם הנאצים – הערת פב"י.  ↩

  62. “פונרי” = בפולנית: Ponary = פונר, פונאר – הערת פב"י.  ↩

  63. “התאחדות” במקור המודפס, צ“ל: התאחדו – הערת פב”י.  ↩

  64. ישראל קנל, יליד בידגושץ, חבר “עקיבא”, לוחם אמיץ ונועז, מפקד הגוש המרכזי הראשון שהרים את אקדח הארגון בגיטו. נתפס והועבר למחנה ברגן בלזן ומשם למחנה ההשמדה. בן 22 בהרצחו.  ↩

  65. “טרמבלינקה” במקור המודפס = טרבלינקה – הערת פב"י.  ↩

  66. “טרבניק”, כנראה הכוונה למחנה טרוויניקי ששימש כמחנה אימונים של הס“ס – הערת פב”י.  ↩

  67. מרדכי אנילביץ, המפקד הראשי של הארגון הלוחם בורשה, נולד בורשה ב–1919, למשפחה עניה. גמר חוק למודין בגמנסיה ורשאית. הצטרף לשוה“צ ונתבלט בשנות המלחמה כאחד המנהיגים של התנועה. היה פעיל כחבר ההנהגה הראשית של השוה”צ וחבר מרכז החלוץ. צעיר אמיץ, עקיב, פסקני, נהל כמה קרבות–גבורה, ב–8 במאי נפל על משמרתו במקלט המפקדה הראשית.  ↩

  68. יצחק צוקרמן מראשי המחתרת. אחרי מותו של אנילביץ – היה המפקד הראשי של הארגון. מפעילי מרכז החלוץ והתנועה הציונית סוציאליסטית בפולין בתקופת הגיטו. השתתף במרד ורשה באבגוסט–ספטמבר 1944, ברגע האחרון ניצל על–ידי הצלב האדום הפולני. יחד עם צביה הובא לגרודזיסק, עד שבא הצבא האדום בינואר 1945. כעת בארץ.  ↩

  69. אליעזר גלר: יליד אופוצ‘נו. (1919) קבל חנוך ציוני, גמר בית ספר תיכון בלודז’, הצטרף לתניעת “גורדוניה” והיה אחד ממארגניה ומבססיה. היה פעיל בשטח ההגנה וההכנות למרד. ארגן יחד עם אנילביץ' קבוצות לוחמות. מפקד תעלת–ביוב לעבר הארי. נמלט פעמיים, פצוע, ממקומות סכנה. ב–21 באוקטובר 1943 נשלח לברגן בלזן, ומשם הוצא לאחד ממחנות ההשמדה.  ↩

  70. ולטר טבנס, מנהלו הגרמני של בית החרושת הגדול בגטו – מתוך: ויקיפדיה – הערת פב"י.   ↩

  71. מחנה טרווניקי הוקם שבועיים לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות (שהתרחשה ב–22 ביוני 1941) בשטח מפעל לזיקוק סוכר מחוץ לעיירה טרווניקי הסמוכה לו. – מתוך ויקיפדיה – הערת פב"י.  ↩

  72. “הבונה” במקור המודפס, צ“ל: הבונד – הערת פב”י.  ↩

  73. “מן העבר האיר…”, צ“ל: מן העבר הארי… – הערת פב”י.  ↩

  74. “מילה” במקור המודפס, כך גם במקומות נוספים במקור, צ“ל: מילא – הערת פב”י.  ↩

  75. “אשר” במקור המודפס, צ“ל: אש – הערת פב”י.  ↩

  76. “מן המקומות הגבוהות” במקור המודפס, צ“ל: מן המקומות הגבוהים – הערת פב”י.  ↩

  77. “בעזרת כלי המשטרה” במקור המודפס, צ“ל: בעזרת כלבי–המשטרה – הערת פב”י.  ↩

  78. שמחה רטהייזר (קאז'יק), יליד ורשה, חבר “עקיבא”, היה המקשר הראשי של הארגון היהודי הלוחם בכל שנות הכיבוש. השתתף במרד הכללי ב–1944. בין הניצולים.  ↩