א' ראובני אסף בקובץ “סיפורים”, אחדים מסיפוריו הארצישראליים, ולא את המשובחים שבהם. אולם כל המעלות הטובות המציינות את ראובני המספר ביצירותיו הגדולות אנו מוצאים גם כאן: הסתכלות, הומור דק והגשמה אמנותית מוצלחת. יתר על כן: הסיפורים האחדים שבקובץ הזה מעמידים אותנו על השקפת־עולמו של ראובני, מה שמעניין אותנו ביותר אצל כל סופר בעל כשרון.
א' ראובני הוא מספר ריאליסטן, וכמו כל ריאליסטן, שכינתו, שכינת היצירה היא פסימיסטית מטבעה. הוא מתייחס מתוך אי־אמון אל פיתוייה ומידותיה של זקנה זו שמעמידה לנו תמיד פנים מפורכסים וצבועים, שמבטיחה לנו ש“י עולמות, כדי “להנחיל אוהביה יש”, ולבסוף היא נותנת מעט או עוד פחות מזה, – אשת־עגבים זו אשר שמה חיים. הוא יודע את ערכו של אותו דבר אשר אליו אנו משתוקקים רצחי־צמא, עליו אנו חולמים ונהרגים. וכשהוא בא לידינו אין אנו אוחזים יותר משלפוחית סבון־האושר! הציפור הכחולה נהפכת בידינו לעוף שחור ומאיים… זהו, למשל, אשרו של ולוולה (על יד הקיר). ראובני לא סיפר לנו דבר על עברו של השומר היהודי הזה בארץ־ישראל, הפשוט, הנאמן, חסר התביעות, חשוך־העתיד ואכול הקדחת, המתהלך לילה לילה הלוך ושוב לאורך הקיר האפור והאילם – חומת המושבה – לשמור על תושביה מגנבים וליסטים ערביים. לא סיפר לנו איך בא בחור זה לידי כך, להיות שומר, אף־על־פי שכתב את סיפורו בעצם עליית ה”שומריות" בארץ הזאת, בתקופת הזוהר הרומאנטי שלה; וטוב עשה. שכינת־היצירה שמרה עליו לבל יכשל באותה הרומאנטיות הנבובה, שבה נכשלו כל אלה אשר להם לא נטתה שכינתם חסד. אולם מי מאתנו אינו יודע את ההיסטוריה המלבבת והמלהיבה של הנוער ברוך השאיפות הגדולות, צמא העלילות, עוטה תפארת ההעפלה וההקרבה… הה! אותם הערפלים הצחורים והיפים אשר בנפתולי־חן ובזיו־תום משפרים את האופק ועוטפים כל הר וגיא, ערפלים אלה אים לעת צהריים? מה יאמין בשעת שחרית כי בת־צחוקם תימוג ובא תחתיה זעם רעם כאשר יתקשרו השמים בעבים ויאפילו על אור השמש וישיבו קור על אדמתנו?… כל זה קרה לכל אלה שהיו פעם צעירים, וזה קרה גם לוולוולה השומר. “לפנים היה יוצא אל הקיר כמתנדב היוצא למלחמה – בגיל וברינה; עתה – אחת היא לו. אין הוא אלא ממלא תפקידו. אינו מבקש ‘מקרים’ אינו עומד על יד הקיר רגעים ארוכים־ארוכים, מאזין ומקשיב פן יתרחש דבר־מה בסביבה, אינו מצפה למאומה”. וולוולה זה ישן ביום, ובלילה הוא שומר. בלילה הוא חי את חייו המשונים, העוברים רק במחשבה, בהזיה. העולם והחיים, החיים הממשיים, הם רק מאחרי הקיר.
אילו שאלתם את וולוולה האושר היכן הוא? ואילו היה וולוולה איש הרוצה להשיב בכובד־ראש על שאלה כזו, היה אומר: האושר אינו כאן, כי אם שם על יד הקיר מעבר לזה. ואותה שעה היה חושב בוודאי על אודות אותה ריבה עליזה, “בת־האווז הקטנה”, אשר באה זה לא כבר אל המושבה ומטיילת עם כל הבחורים החופשיים, שאינם חייבים לשמור…
ומה הוא אשרו של אחמד הערבי (מעשה בשני גמלים)? את גמלו היקר, סמל עתידו, סמל אשרו וטעם חייו בעולם הזה לקחו הטורקים ובמקומו נשארו בכפו אך לירות נייר טורקיות אחדות! ואת השטרות האלה פחותות “ערך”, אלה השרידים העלובים למבחר חלומותיו ולצריחי־אושרו שהיו כרוכות בין הפיתות שלו, אותן אכל הגמל הקטן, החלש ובלתי אהוב עליו יחד עם הפיתות, אכל הגמל את אושרו של אחמד…
אם תרצו, גורל אחד גם לאחמד גם לוולוולה, כי גם את אושרו וחייו של השומר היהודי אכלו גמלים, גמלי המושבה היהודית ושניהם נשארו עומדים רק על ידי הקיר…
ומדוע דווקא האושר והששון? גם הכאב והדמעות, גם הרשע וטמטום־הלבבות שם הם, מעבר לקיר מזה. מה שסיפר החייל הטורקי מאנאטוליה, עלילותיו ומעשי גבורתו, השוד, הרצח והאונס שעשה בארמנים, ושנזכר כעת בגעגועים ובצער על אשר לא ישיבו אללה שנית אל הימים הטובים ההם (בעגלה), גם כל הסיפורים ומעשי הזוועה הללו משמיעים באזנינו הדים עמומים כמו מעולם אחר רחוק, כאילו מאחורי קיר אטום…
אם כן איפוא מה אנו ומה חיינו? אנו אך בעבועים הננו; וחיינו – אך חלום, ערגון ושאיפה לעלות אל רום… ותפקידנו הוא לתת כנפיים לרוח האדם למען יתנשא לפחות פעם אחת מעל שטח המציאות; תפקידנו לשמור על החלום, על נר־התמיד של הערגון…
רינגל (בעבועים) משורר היה וראה את החיים כראות אותם ראובני. “ארץ תיירים היא הארץ הזאת, אומר רינגל – הם עוברים בה ומביטים. הם תרים אחרי מקומות בלתי נודעים, אחרי רגשות בלתי מצויים, ואינם מוצאים סיפוקם. ולא ימצאו כי על כן תיירים הם.”
"כל אדם – אומר אותו רינגל – תייר לפרקים. כל אדם שעות דמדומים לו משלו וערבים משלו. ביום ברור הכל. הדרך קבועה וגו', בערב יש שהם אובדים את דרכם הכבושה ואם גם ידרכו בה במקרה לא יכירוה. הם יתעו ברחובות עיר מולדתם, והרחובות יהיו זרים ומופלאים. הם יצאו מחוץ לעיר ויראו את השחקים העמוקים עומק אין סוף ואת הצללים האפלים של ההרים הרחוקים. הם יתעו בלי מטרה ויתורו אחרי דברים אשר לא ימצאום. אותה שעה יהיו תיירים – תיירים לשעה… ומסביבם רכבות אבעבועות – כל אחת נשמה קטנה — טיפת זיעה, שפרקה עול מסורתה של מטה – לשעה קלה או ארוכה – ומעפילה לעלות…
וקצת להלן: “וכשאראה נשמה המתאמצת להאביר אל השחקים ואינה יכולה ושבה וצנחה למטה, כי חלשה היא וכנפיה רכות, אשיב עליה ואפיח רוח חדשה באפיה והיא תעלה שנית כעלות הבעבועים על פני מי־בורית. והנה היא גאה כמוהם ומלאת עוז במעופה, מיתמרת ונוסקת, מרחפת בין הכוכבים הקטנים ובין פרפרי הלילה הגדולים וחיה את חייה הקצרים. כי הזוהר והרום והמרחב והגלות כמשא כבד הם לה, והיא מתמלאה כבדות ויורדת מטה ושבה אל אשר באה משם”.
זוהי השקפת החיים של ראובני המשורר.
[י“ז בתמוז, תרפ”ח]