קשה להיות איש צעיר ורווק בירושלים ועד על כך אברהם יעקב אלגאזי, תלמיד בישיבת נוה שלום. לא ככל הערים ירושלים, וחכמיה, המשגיחים שיושביה יקפידו על קלה כחמורה, חששו מפני הרווקים, אפילו תלמידי ישיבה, שאינם נשואים וייצרם מתגבר ותאוותם לעתים אינה ניתנת לריסון ועשויים הם לגרום תקלות גדולות וכבר היו דברים שמצאו, אלוהים ישמור, צעירים ונשים נשואות עושים מעשים אסורים, ואפילו היו מקרים שנטשו נשים את בתיהן ואת ילדיהן ונמלטו עם תלמידי ישיבה והייתה העיר כמרקחה. האם כערי החטאה בעולם תהיה ירושלים?

ופירסמו פרנסי העיר ורבניה הודעה בלשון תקיפה: אסור לרווקים לגור בירושלים. והוסיפו, כי אם לא ימצאו הצעירים אישה בזמן קצוב – יגורשו מהעיר. והודיעו בכל בתי־הכנסת בעיר בשבת:

ובכן, אין לך אישה – צא מירושלים, לצפת או לטבריה או לארם צובא או חזרה למדינה שממנה באת, שכן יש לסקל את הכרם מכל מוקש ואין לך מסוכנים כאנשים ללא נשים, המסכנים את צניעות נשותינו ועלולים לגרום תקלות גדולות.

ואברהם יעקב אלגאזי נפשו מרה בו. הוא עבר כבר את שנת העשרים ולא מצא עדיין אישה. אמנם הריהו מהמצוינים בתלמידי נוה שלום ומעידים על כך רבותיו, אבל בודד הוא בעיר, ללא משפחה, ואין בידו כסף להחזיק באישה כראוי לתלמיד חכם. ומי מבנות ירושלים, עניות ודלות המצפות לתייר עשיר או לבחור ישיבה בנם של אמידים שנשלח על־ידי הוריו ללמוד בירושלים – תיתן עיניה בתלמיד חכם עני? ואם תיתן עיניה, הלא אביה ואמה ימנעו ממנה כל פגישה איתו ואפילו לחלום עליו, ובירושלים חודרים גם לחלומות. ויש שאינם נושאים אישה מיד עם הגיעם לבחרות, כמצוות החכמים והרבנים, מפני שהם מבקשים לברור ולבחור את הטובה בעיניהם אם משום כספה ואם משום יופיה. אבל לא כך אלגאזי. אין הוא נושא אישה לא מפני שמזלזל הוא בחכמים – הוא את עצמו הריהו מבקש להיות כמותם – אלא מפני שהימים קשים, בקושי מפרנס הוא עצמו מדמי הקצבה המועטים שמקבלים תלמידי הישיבה, ומי ממשפחות ירושלים ירצו בו כחתן לבתן, וכיצד יפרנס אישה וילדים לכשיבואו?

וכבר העירו הרבנים והשכנים והחברים לאברהם יעקב אלגאזי שחייב הוא למצוא לו מהר אישה לשאתה, אבל אברהם אלגאזי עדיין לא מצא את הראויה לו והיה שרוי בעצבות, שכן ידע שאם לא ימצא אישה בזמן הקצוב, יגורש מהעיר ללא רחמים, כפי שהודיעו הפרנסים.

ודעתו של אברהם יעקב אלגאזי מוסחת עליו וראשו כבד עליו ואין הוא יכול להקדיש עצמו ללימודים וכבר עבר סיוון ותמוז חלף – השרב היכה בעיר בלי רחמים – אותה שנה מעטו הגשמים ומעטו המים בבורות העיר והמים אשר הביאו הערבים בנאדות עור ממעיין השילוח, יקרים מאוד. והגיע אב, חודש ללא רחמים, ויש עוד חודש אחד בלבד עד סוף הזמן שקצבו פרנסי העיר על הרווקים לישא אישה, ואם לא ימצא אישה – אנוס יהיה לנטוש את העיר וחייו אינם חיים.

ואז, בקושטא הרחוקה, התרחש הנס.

כמדי שנה אירגנו פקידי קושטא, העושים למען יישובה של ארץ־ישראל, ספינה כדי שיפליגו בה המבקשים להשתטח בחגים על המקומות הקדושים בארץ. שכך הוא המנהג בטורקיה, כמנהג החאג' הערבי המחייב לעלות לרגל למכה, שכל יהודי יעלה ולו רק פעם אחת בחייו, לארץ־ישראל כדי לחונן עפרה. ויצאו הכרוזים לאחר צום תשעה באב, והכריזו בכל בתי־הכנסת מטעם פרנסי העיר כי כל הרוצה לנסוע לארץ־ישראל יבוא ויירשם אצל הפקידים. וכתמיד, רבים נרשמו להשתתף בזיארה, מסע העלייה לרגל, הם ונשיהם וילדיהם.

באותה שנה החליט גם הסוחר חיים עבאדי לחוג את הימים הנוראים והחגים בירושלים, עם רעייתו רוזה ושני בניו ובתו גרציה, נערה כבת חמש־עשרה. עבאדי סוחר בבדים ובכותנה הוא, ומייצא אותם לארץ איטליה, ובזו השנה הרוויח יפה והחליט לקיים חלומו ומנהג היהודים ולשמח גם את בני משפחתו. ונסעו בספינה שהובילה מאות עולי רגל לארץ והשמחה היתה רבה, ושוררו וחגגו כל הזמן והנשים היו מתכנסות ביניהן ומלחשות סודות של נשים ומלוות את דבריהן בשחוק או בדמעות, תלוי במה דיברו. והגיעה הספינה לעכו בשלום וירדו ממנה ויצאו בחבורה גדולה לצפת וביקרו במקומות הקדושים בגליל, אף מקום לא החסירו, ושמחו מאוד על קברו של רבי שמעון בן יוחאי הקדוש ובקברות התנאים והאמוראים, ובכל מקום תרם חיים עבאדי בעין יפה. ובאו לירושלים ועשו בה את החגים והתפללו ליד הכותל המערבי ועלו בהר הזיתים והשקיפו משם על הר הבית, שמסגדיו נוצצים מזהב ולשם אסורים הם לבוא, ועלו על קברו של שמואל הנביא ושמעון הצדיק וביקרו בקבר רחל והתפללו על קברות האבות והאמהות בחברון ובשאר המקומות הקדושים, ונתמלא לבו של חיים עבאדי שמחה. אבל אשתו רוזה דאגה בלבה ודחקה בבעלה והלך ונפגש עם ראש ישיבת נוה שלום שאליו שלחו החכם של בית־הכנסת שבו התפלל, ואמר לראש הישיבה שיש לו בת שהגיעה לפרקה ומבקש הוא בשבילה חתן ראוי, תלמיד חכם, והוא מבטיח לו נדוניה נאה ופרנסה ויוכל ללמוד תורה ברווחה.

ואמר לו ראש הישיבה: “יש”!

וציווה להביא אליו את אברהם יעקב אלגאזי והציגו לפני חיים עבאדי וגם פילפל עמו קצת בדברי תורה שיראה כי הוא תפוח נאה בחוץ וטוב בפנים ושילחו מלפניו ואמר לחיים עבאדי שהוא מהמצוינים בתלמידים. וחזר חיים עבאדי אל אשתו רוזה ושניהם שאלו על אלגאזי אנשים שונים ונראה בעיניהם. והתיר חיים עבאדי לאשתו להביא את גרציה אל חלון הישיבה כדי שתציץ פנימה ותראה את החתן המיועד, ובאה גרציה אל המקום, והתביישה הרבה, והציצה לאולם הישיבה ואמה כיוונה אותה אל אברהם יעקב אלגאזי שישב אל עמודו ולמד בשקידה, בחור נאה וזקנו נאה והוא מסודר בבגדיו, ומצא חן בעיניה. ואלגאזי חש שמסתכלים בו וסילסל קולו בתורה ונעם לה לגרציה והסמיקה עד תנוכי אוזניה וגברת רוזה הביטה בה והיתה מאושרת, שכן ראתה שהחתן המיועד מוצא חן בעיני בתה ואמרה לו אחר כך לבעלה, חיים עבאדי: “נראה לי שמצאנו שידוך טוב ומתאים,” ואמר: “יהיה בברכה ובמזל.” והוסיף בדברי מדרש: “ארבעים יום לפני שתינוק בא לעולם מכריזים בשמים: בת פלוני לבן פלוני.”

ונעשה השידוך, ואף על פי שיש המרווחים זמן רב בין האירוסין והקידושין כדי להרבות השמחה והגעגועים בין בני הזוג ולעשות כל ההכנות, הרי חיים עבאדי צריך היה לחזור למסחרו בקושטא, והכינו הכול מהר יותר, אבל בכבוד, והעמידו את החופה בעם רב ובשמחה גדולה, וחיים עבאדי לא חסך במתנות לחתן ובכיבוד לאורחים. ואף על פי שתקנת ירושלים אומרת שלא לעשות חתונה בחגיגה גדולה מפני דיני האבלות התקפים בעיר וגם מקנאת הערבים השכנים, הרי הפעם העלימו הרבנים עיניהם גם מפני שנמסר להם שהגביר חיים עבאדי הוא מהנדבנים החשובים למען ארץ־ישראל בקושטא וידו רחבה, וגם מפני שבירושלים עצמה נתן מתנות בעין יפה לחכמים ולרבנים ולצורכי הקהל ולכל מקום ראוי.

ושכר חיים עבאדי חזקה לדירה בשביל הזוג הצעיר לא הרחק מהישיבה וקנה להם כלי בית וכסתות וכלי אוכל נאים וחזרו הוא ואשתו רוזה ושני בניהם לקושטא שבעי רצון. ואברהם יעקב אלגאזי נשם לרווחה. מעכשיו יושב הוא בהיתר בירושלים, איש נשוי הוא, ויכול ללמוד תורה ללא דאגות פרנסה, ויש לו אישה נאה ואם כי אין היא מרבה בדברים מפני הבושה, ניכר שגם היא שמחה בו. ובשנה הבאה, כעת חיה, גם אב יהיה וחיים עבאדי ובני ביתו שוב יבואו לירושלים אם תהיה ברית. בן פורת יוסף.

מקורות: רשומות ד' – יצחק בן צבי; ספר תקנות ירושלים תרמ"ג.