אני רואה אותו בעיני רוחי, את דאהר אל־עוּמר גיבור הגליל, בן שמונים וחמש, דוהר על סוסו כבנעוריו עטורי התהילה, יוצא משער הצפון של עכו ועמו נשותיו ופילגשיו וילדיו וחיילים שנשארו נאמנים לו. ופתאום מביט הוא סביבו ואין הוא רואה את עאישה, פילגשו הצעירה והאהובה שהביאה לא מזמן להרמונו מכפר בגליל, ושואל את שלישו היכן עאישה, ואומר לו השליש כי נראה שלא ידעה שנמלטים הם ונשארה בארמון. דאהר סובב את סוסו ושב אל העיר, דוהר מול אויביו. ואויביו רואים אותו רוכב מולם ואינם יודעים מה קרה למושל המטיל אימה, ויוצאים לקראתו. והוא מניף את חרבו ופורץ ביניהם ודוהר אל השער, אל מותו, כיאה לגבר שחי שבעים שנה על חרבו וכיבד את נשותיו ואת אהובותיו. הדרך, דאהר אל־עומר גיבור החיל, הגיעה אל סופה.
מאה שנה לפני כן, בסוף המאה ה־17, יצאו אבי־אביו של דאהר, השייח' אבו זיידאן ומשפחתו הגדולה מחג’אז, ופנו צפונה. אפשר ששנים שחונות הרבה הן שכפו עליו לעזוב את המקום שבו חיו הוא ואבותיו וזקניו מאז ימי מוחמד; ואולי שכניו, שאיתם רב מריבות רבות, גברו עליו ונמלט; ושמא תקף יצר הנדודים את השייח' אבו זיידאן ויצא בראש שבטו ואנשיו ונשותיו וטפו, בדרך המדבר הארוכה, צפונה, עד שהגיעו לנהר הירדן וצלחו את הנהר ועברו בעמק יזרעאל ועלו בהר ונכנסו במבואות הגליל התחתון ובאו בין הגבעות והעמידו את אוהליהם ליד הכפר אל עראבה, והתיידדו עם שכניהם, הפלאחים, ובני הכפר התירו להם לרעות את עדריהם באדמותיהם. וסמוך לאל עראבה נמצא כפר סלאמה, שיושביו הטילו אימתם על סביבותיהם. יום אחד עבר שייח' כפר סלאמה בעראבה וראה נערה יפה ומצאה חן בעיניו. פנה אל נכבדי הכפר וביקש כי יתנו לו אותה לאישה, ולא נראה הדבר בעיניהם, שכן השייח' דרוזי הוא והם – סונים. אבל בני עראבה חששו לסרב לו ולא ידעו מה יענו, ויעץ להם שכנם אבו זיידאן להיענות לשייח' הדרוזי ולקבוע מועד לחתונה בכפרם, ובחתונה – לקדם את פניו בסבר פנים יפות ולקחת מאנשיו את נשקם, שכן אין לבוא לשמחת חתונה חמושים. וכך עשו. וכשבאו אנשי הכפר סלאמה לעראבה לחגוג את חג חתונתו של השייח' והסירו את נשקם, באו אחריהם אבו זיידאן ואנשיו והרגו את כל האורחים מסלאמה ואחר כך פשטו עם אנשי עראבה על הכפר סלאמה עצמו והרגו את תושביו והרסו את הכפר ולא השאירו בו אבן על אבן, ועל כן נקרא המקום עד היום חירבת סלאמה. יצא שמו של אבו זיידאן בגליל כאיש ערום ובעל תחבולות. חכר אבו זיידאן מפחת צידון את אדמות טבריה והתיישב בה עם בני שבטו, וצאנו רעה בשדות ובמורדות ההרים, והחלו לעבד את האדמה וראו ברכה בעמלם.
הלך אבו זיידאן לעולמו ובא במקומו בנו עומר. באותם ימים יצא הפחה של צידון למלחמה במתואלים המורדים. עומר בא לעזרתו, ומשניצח את המורדים נתמנה עומר לשייח' ארץ צפת. ובארץ־ישראל נתפלגו המוסלמים מזה דורות רבים לשני מחנות, הקייסים והימנים, והם מתגרים זה בזה ונלחמים זה בזה וכשאלה שולטים, בני המחנה השני נדכאים ולהפך. ובאשיר, אמיר הלבנון בימים ההם, נטה אחרי הקייסים ומינה את בני זיידאן, שהיו קייסים, למשרות חשובות.
ולעומר חמישה בנים ובת והוא אהב את דאהר, הצעיר בבנים, יותר מאשר את אחיו, וכשמלאו לו שתים־עשרה שנים שלחו אביו לשייח' נודע בחוכמה וזה לימדו קרוא וכתוב ואת הקוראן. כעבור שנים מעטות מת שייח' עומר והשני בבניו, סעד, בא על מקומו. בן שמונה־עשרה היה אז דאהר, גיבור חיל, חכם ואיש תחבולות ונדיב. יום אחד ראה בשוק של טבריה אחד מבני העיר מתעלל בכפרייה שבאה למכור את סחורתה, ובני טבריה עומדים סביבם ואינם נוקפים אצבע להצילה. קם דאהר על המתנכל והרגו באבחת חרב. וההרוג היה מנכבדי טבריה. חשש סעד, אבי משפחת אבו זיידאן, מנקמת בני טבריה על מעשה אחיו הצעיר, עקר אוהליו מהעיר והתיישב עם בני משפחתו בלב הגליל, ליד ציפורי. ובני טבריה וזיידאן נלחמו מלחמות רבות ודאהר, הצעיר בבנים, בלט באומץ לבו.
הגנו האחים בני זיידאן על בני הכפרים שעשקו המוכסים בגוזלם את פרי עמלם. יום אחד בא פקיד של מושל צידון לכפר עראבה כדי לגבות את המסים ודרש כסף רב לעצמו ושילח את חייליו אל גורן הכפר כדי לבוז אותו. תפסו בני עראבה את הפקיד ואת חייליו ועמדו להורגם. שמעו על כך סעד ודאהר ובאו לכפר והצילו את הפקיד מידי הפלאחים ונתנו לו את כסף המסים מכיסם ולפלאחים החזירו את תבואתם ואיכסנו את הפקיד בביתם. שב הפקיד לצידון וסיפר לפחה כיצד הצילוהו האחים זיידאן מידי הכפריים וביקש הפחה להיטיב עמם. וביקשו ממנו האחים שימנה אותם כגובי המס בגליל והבטיחו לו סכום כסף גדול. שמח המושל ושמחו הכפריים, שכן בני זיידאן לא התעללו בהם והתחשבו בהם בשנים קשות או שחונות. ונתעלו בני זיידאן והיו לשליטים במחוזות רבים. ודאהר גבר על אחיו סעד ובא במקומו כראש המשפחה, והוא ואחיו גירשו את מושלי הגליל וחכרו את המסים כולם מפחת צידון. ובני הכפרים קיבלו את מרות דאהר ברצון ובמקום שלא קיבלו את מרותו היה מסכסך בין הכפרים ואם צריך, היה נופל על כפרים סרבנים ומכניע אותם לרצונו.
שלח דאהר לפחת צידון מתנה נאה – סוס אציל, והחניף הדבר לפחה ומינה את דאהר למושל טבריה ושלח אליו גלימה נאה כמנהג, אות למעלת תפקידו. וקבע דאהר את מושבו בטבריה והקים לו גדוד חיילים מבני שבטו ומבני המקום. ודאהר נהג גם בטבריה כמנהג אבותיו וגר באוהלי בדווים, אבל אשתו, בת עשירים מפונקת מדמשק, סירבה לגור באוהל, והושיבה בנצרת, שהיא עיר סוחרים ובה שווקים רבים וחנויות, והיה בא לבקרה. וכשבא לעיר התיידד עם נכבדיה, וקירבוהו ונשא אישה מבנות נצרת כאות ידידות. ובני שכם, אנשים גאוותנים המפורסמים ברוע לבם ובמעלליהם, היו באים לנצרת כדי לקנות את צורכיהם ובזים ליושביה ושודדים אותם מדי פעם. שלח דאהר את אנשיו וגירשו את בני שכם. נעלבו בני שכם והתחברו עם הבדווים משבט צקר שישבו בגליל וקינאו בהצלחתו של דאהר, ויצאו עליו למלחמה. ירד דאהר לעמק יזרעאל וערך מלחמה בבני שכם וניצחם וברחו לעירם. ורדף אחריהם עד סנור בהרי אפרים ושם מצור על סנור ולא הצליח לכובשה וחזר למקומו ואת בני צקר העניש קשות.
הרחיב דאהר אל־עומר את גבולות מחוזו צפונה וכבש את מבצר ג’דין הצופה אל הים ומינה את דנזילי אחמד אגא, מפקד המבצר, למפקד צבאו. ודנזילי היה מן המוגרבים, בני צפון אפריקה שהתיישבו בארץ, והוא גייס כאלף מוגרבים, נאמנים לדאהר. נשא דאהר אל־עומר אישה שלישית – דאהר היה מספח אליו מחוזות גם על־ידי נישואים – וכרת ברית עם המתואלים ושלט מגבול לבנון ועד עמק יזרעאל, והוא לכאורה רק הממונה מטעם פחת צידון מושל הגליל בשם השער העליון, לגבות את המסים במחוז. ופרנסתם של רבים מבני הגליל על הכותנה שגידלו. טיבה התפרסם באירופה, וסוחרי צרפת, שישבו בצידון ומעטים מהם גם בעכו, ייצאו את כותנת הגליל ותבואתה ושלחו אותן למדינות אירופה ותמכו בדאהר המשליט סדר בגליל ומבטיח את מסחרם, ושילמו את המסים שהיה חב לפחת דמשק וציידו את אנשיו בנשק ובתחמושת. סבורים היו כי יוכלו לקנות את דאהר ולרכוש את הכותנה בזול, אבל התאכזבו. דאהר תבע מחיר גבוה בשביל יבולי האכרים. והסוחרים רטנו על הלחץ שדאהר לוחץ אותם, אבל בסופו של דבר שילמו את הנתבע מהם וכתבו ללשכתם במרסיי וסיפרו על ערמומיותו של השייח' ועל כישרונותיו ועל השלום שהשכין במשכנותיו.
שלח דאהר שליחים אל הרב חיים אבולעפיה, ראש הרבנים באיזמיר, והציע לו לחדש את היישוב היהודי בטבריה, שבה כיהן סבו כרב. ושמע לו הרב אבולעפיה ובא לטבריה ובאו עמו יהודים רבים והעיר גדלה וכבר סיפרנו על המלחמה אשר ערך הפחה מדמשק על דאהר בטבריה ועל הרב אבולעפיה שעמד לצדו. וכשהיתה טבריה במצור הצטרף אחיו של דאהר, סעד, מושל דיר־חנא, לפחת דמשק, ושיתף את פרשיו במלחמה על העיר וביקש להוכיח לקושטא את נאמנותו ושלח לשם 11 ראשים ערופים של מגיני טבריה. וגם בן־דודו של דאהר, מוחמד, שייח' עמק דמון ושפרעם, התחבר עם אויביו, וכשסרה הסכנה עשה דאהר עצמו כאילו מתפייס הוא עמם, אבל בלבו ביקש נקמה. ירד לעכו ולשם בא גם בן דודו מוחמד בענייני עסקיו ונהג בו דאהר כבקרוב משפחה אהוב, ומשזה לא חשש יותר, ציווה לאנשיו לאסור אותו ושלחו לטבריה ושם הוציאו להורג. ואחר כך קרא לבנו עות’מאן ואמר לו: “בני אתה, יורשי ומגן כבודי. דודך, הוא אחי סעד, בגד בנו, ובן מוות הוא.”
והבטיח לו כי אם יפגע בסעד ייתן לו את שפרעם למשול בה.
שמע עות’מאן, בא לדודו בדיר־חנא ואמר לו כי גם הוא שונא לדאהר אף על פי שהוא אביו, והציע שהוא ודודו יקומו על דאהר ויהרגוהו. שמח סעד שבנו של דאהר מצטרף אליו, והציע לו ללון במבצרו ולמחרת יתכננו את מלחמתם בדאהר. ובלילה קם עות’מאן ממשכבו, נכנס לחדר דודו וחנקו בשנתו. היה דאהר שבע רצון, אבל לא רצה שיאמרו כי בפקודתו נהרג אחיו, והפיץ שמועה כאילו מת מעקיצת נחש.
עברו דאהר וחצרו מערבה, לדיר־חנא בלב הגליל התחתון, ואחר כך עלו דאהר ואנשיו על עכו. וראה המושל כי לא יוכל לעמוד נגדם וברח לצידון ועכו נפלה לידי דאהר ללא קרב. והיה זה בשנת 1744 לערך, ומעתה היה דאהר מושל כל ארץ הגליל ובירתו עכו. ואחד מנזירי הפרנציסקנים בנצרת כתב לממונים עליו ברומא והודיע כי ראוי לכנות את דאהר “מלך הגליל”. בנה דאהר סביב עכו חומה ששני שערים לה, אחד פונה לצפון והשני לדרום ובנה ארמון למגוריו הצופה לים והשתכנו בו הוא ונשותיו וילדיו, ועל חורבות עכו בנה בתים רבים ושווקים חדשים ושני מסגדים. ואחד מהם היה במקורו בית־כנסת ונתן דאהר ליהודים בית אחר שישמש להם כבית־כנסת. ומחסנים רבים הקים בנמל ושני חאנים לסוחרי אירופה וכנסיות ומנזרים. והיתה עכו לעיר ים הומייה, שריחות איטליה והים התיכון משמשים בה גם יחד. ומנתה העיר כעשרת אלפי נפש ובהן כמה עשרות משפחות יהודיות, שחלקן עסקו במסחר חוטי משי שנטוו בלבנון וחלקן צורפי זהב. והיו בהם גם דייגים ובראש הקהילה עמד מועלם נסים, חלפן כספים, שהיה יורד מדי פעם לנמל כדי לעזור ליהודים שבאו לשם.
חצה דאהר את המפרץ וכבש את חיפה, שהיתה אז כפר קטן, והדרים לאורך חוף הים וכבש את טירה ועד טנטורה הגיע, ואת יבוליהן שלח מנמל חיפה, וייסד את חיפה החדשה, צפונה מהכפר הקיים, והקיפה בחומה ובנה בה מבצר. ולא היו ימים טובים כימים ההם ליושבים במחוזות שלטונו, שכן דאהר הפחית את המסים ובמקום רבע היבול שלקחו המושלים שקדמו לו כמס, גבה רק חומש. סבור היה שאם ירבה השקט יגדילו הפלאחים את יבולם ומסיו בין כך ובין כך יגדלו.
ודאהר קשר קשרים עם סוחרים גדולים מבני אירופה ושרים ורוזנים ונוסעים ביקרו אצלו, והוא קיבלם בארמונו הגדול, יושב על כרים וכסתות, וכלי נחושת ורהיטי דמשק עומדים בכל מקום, ועבדים מכבדים את האורחים. אבל לעתים מאס בעיר הסגורה בחומות, והיה משאיר את ענייני המדינה והמסחר בידי פקידיו ויוצא להרי הגליל בלוויית הבדווים חבריו מנעורים, ועובר במחוזות שלטונו ומתארח במאהלי בדווים וטובל ידיו בקערות הגדולות המלאות אורז ובשר, ואוכל במלוא פה והשומן והריר נוטפים מזקנו, ושומע אגדות זקני השבטים על הימים הישנים. ולעתים היה מצטרף למארחיו הבדווים ודוהר בראשם כבימים ישנים. והם פושטים על כפרים סוררים בשומרון ובעמק הירדן ולאחר שהוא מכה אותם, הוא מגלה רוחב לב ואיננו מרבה להענישם. ולבסוף היה חוזר לארמונו בעכו, אל תככי השלטון ואל הסוחרים הצרפתיים בעלי הנימוס והעורמה.
ותמיד ראה עצמו בדווי בן בנם של יושבי המדבר והגן עליהם מפני זרים, ובשעה שהשלטונות העות’מאנים אסרו על הבדווים ממזרח הירדן, המתנכלים לשיירת החאג', להיכנס לעכו, התעלם דאהר מההוראה וציווה לפתוח את שערי העיר לפניהם ואמר: “הבדווים הם אחי וראויים לעזרתי ולהגנתי בכל פעם שהם מבקשים מקלט אצלי, והם גם יעזרו לי בשעת הצורך, ואם אצווה – יתאחדו כולם תחת דגלי.”
ושקט הגליל והפלאחים הביאו את יבולם אל עכו ואל האוניות המצפות להם, והבדווים מקרוב ומרחוק הביאו לעיר את השלל אשר בזזו מעוברי אורח, או מעולי השיירה הגדולה לחאג', או משלל שכניהם אשר אותם הביסו, והציעו אותו בשווקים או מכרו אותו לצרפתים ורכשו כלי נשק חדשים ותחמושת ותכשיטים לנשותיהם שנשארו באוהלים הרחוקים, והכול מרוויחים יפה וגם דאהר מקבל את חלקו. גדל מסחרה של עכו והשתקעו בעיר סגן־קונסול צרפתי וסגן־קונסול אנגלי וסגן־קונסול הולנדי. עודד דאהר את הצליינים הנוצרים לבוא לארץ דרך עכו והבטיח להגן עליהם בדרכם, שלא כמו בדרך מיפו לירושלים. ופעם התנפלו שודדים על שיירה של צליינים, ונודע הדבר לדאהר ויצא עם חייליו ותפס את השודדים והרגם ותלה אותם כל אחד בכפרו, כדי שיראו בני המקום וייראו, ושקטה הארץ. ועודד גם את יישובם של יהודים בכפרי הגליל – בשפרעם ובכפר יסיף. והגן אף על הפרנציסקנים היושבים בנצרת במנזרים ובכנסיות, והיה נועץ בראשי הכמרים, כיוון שהללו ידעו מנהגי אירופה ודרכיה, וכאשר היה נושא אישה חדשה היה רומז להם והם שולחים לו מתנות נאות.
עודד דאהר את הקמתם של כפרים במישור החוף, מעכו ועד צוקי ראש הנקרה, שהיה שומם והתפרשו בו ביצות רבות. ובין היישובים שקמו שם, היה גם כפר יוונים שברחו מקפריסין מפני רדיפות המושל ונטעו גנים ומטעים פורחים. בשנת 1760 פרצה מגפה קשה בארץ וקטלה רבים מבני עכו וציווה דאהר לנקות היטב את חוצות העיר המלאים רפש ואשפה ולהשגיח על הניקיון. ואסר על אוניות שבאו ממצרים, מקור המגפה, לעגון בנמל ולשיירות דמשק להיכנס לעיר. יצא נגדו הקאדי של העיר ופירסם: אם באה מגפה לעיר, סימן שכעס אלוהים הוא ואין לצאת נגד אללה, והטיל עליו דאהר קנס גבוה. ופעם אחרת, כשעלה ארבה והשחית את יבול כפרי הגליל ובני הארץ קיבלו את דין אללה ולא עשו דבר נגד הארבה, ציווה דאהר על התושבים לצאת לשדות ולהשמיד את הארבה, והעמיד חיילים לשמור שפקודתו תישמע.
באותם ימים נפגש עם אברהים צבאג ומינהו לווזירו והיתה זו ידידות ושותפות של שנים רבות. אברהים צבאג נולד בלבנון למשפחה נוצרית שבניה סוחרים ומלווים בריבית לשבטי בדווים. והתחנך במנזר בהרי השוף ושם למד את תורת הרפואה, והצטיין בלימודיו. לאחר שמת אביו עבר לעכו, בה חי דודו עבד, שהיה מקורב לדאהר. יום אחד חלה דאהר, טיפל בו רופאו הקבוע ולא הוקל לדאהר. הציע עבד לקרוא את קרובו אברהים צבאג כדי לטפל בדאהר. בדקו צבאג ורקח לו תרופות במו ידיו ודאהר החלים. מינה דאהר את צבאג להיות רופאו הפרטי. ונתברר מהר שצבאג אינו רק רופא מצליח, אלא יש לו כישרונות למשא ומתן ומינהו דאהר לווזיר ולשר האוצרות וצבאג הוכיח כי ראוי הוא לחסדיו. סוחר ממולח ומפולפל היה וכישרונו גדול מכישרונם של הצרפתים ולא הצליחו להערים עליו והוציא מהם כסף רב תמורת שירותים שונים. הולכי רכיל בעיר אמרו אמנם כי צבאג לא היה מבדיל לעתים בין קופתו לבין קופת המושל ומכניס לכיסו מה ששייך לדאהר, אבל דאהר נתן בו אמון. והצליח צבאג לעשות גם לביתו והיו לו משלו, כך נטען, מאה חנויות ובית־חרושת לסבון וגינות פרי וחמאם חדש. אף על פי כן, קמצן היה צבאג ומסתפק בלחם צר ובמעט גבינה וקצת זיתים, והיה לובש בגדים ישנים, אבל קופתו וקופת דאהר תפחו תחת ידיו החמדניות.
דאג דאהר לשלומם של בני אירופה שהביאו כסף רב לאוצרו, ובנה להם חאנים ואכסניות, והעיר הומייה כנמל וככרך של חופי אירופה ומי שבא לעכו רואה שווקים מלאים טוב הארץ וטוב אירופה וחנויות ועסקים המשתרעים לאורך רחובות רבים, ובתי־קפה ויין, וגם בתים של נשים קלות דעת. ושומע הוא בליל שפות ורואה שייח’ים לבושים גלימות פאר שבאו מהרי עבר הירדן, חמושים בחרבות זהב ועוטים אבנים יקרות, ואיתם כפריים הדוחקים בחמורים ובגמלים, הנושאים את פרי אדמתם אל השווקים, ובדווים מובילים צאן ובקר למכירה, ורבי חובלים לבושים בבגדי שרד, ומלחים המחפשים אחרי נשים, ונשים הבאות מן הכפרים כדי לרוות את יצריהם של המלחים תמורת כסף ומתנות שונות, וסוחרים אירופים שגלימותיהם הצבעוניות נשרכות אחריהם וכובעיהם משונים, ובני עכו המבקשים לעשות כסף אם בתיווך אם במרמה, וסוחרי השוק המכריזים על מרכולתם, וגנבים ובטלנים ואוכלי אש ובולעי חרבות ורמאי הימורים ופקידים וגובי מכס וחיילים נושאים רמחים ורובים ארוכי קנה, ורוכבי סוסים ומובילי שיירות גמלים המחפשים דרך בסמטאות הדחוקות. וכולם יחד עושים את עכו לעיר שאין לה אח ורע בארץ.
ושודדי מלטה ששוטטו בים ונפלו על אוניות מסחר ושדדו אותן ולקחו את נוסעיהן בשבי, באו לנמל עכו ומכרו את שללם לסוחרי העיר והצטיידו במים ובמזון, ודאהר מעלים עין, ויש לו שכר ורווח. ונודע הדבר בחצר הסולטן ונשלחו משם איגרות דחופות ורוגזות אל דאהר ואסר על אוניות השודדים לעגון בעכו, אבל שלח את אוניותיו שלו ללב ים ושם קנו את שלל המלחים ומכרו להם מזון וסחורות שהיו נצרכים להם, והיו מביאים את הרווח לדאהר.
בימים ההם התמנה פחה חדש בדמשק ובתוקף תפקידו ליווה בראש חיל גדול את שיירת עולי הרגל היוצאת פעם בשנה לחאג' במכה. ומפני שאותה שנה לא שילם הפחה כמנהג לשייח’ים החיים לאורך הדרך הארוכה שבה עוברת השיירה, התנפלו הבדווים על עולי הרגל והרגו רבים מהם וביניהם סוחרים ואנשים חשובים. ושדדו כסף רב ואת המתנות היקרות אשר הביאו איתם עולי הרגל לכעבה הקדושה, ואת השלל הביאו לעכו. וקנה אותו דאהר, וכדי למצוא חן אצל השלטונות בקושטא שלח דאהר לשם את האפיריון המלכותי המובל בראש עולי הרגל, נישא על גמל, שגם אותו מכרו לו הבדווים, ואמר כי קנה אותו בכסף רב והוא מחזירו לבירת הממלכה כדי להציל את כבוד השלטון. והסולטן שלח פחה חדש לדמשק, עות’מאן שמו, וחיילים רבים עמו והענישו את הבדווים בעונשים קשים, ובדאהר חששו לפגוע.
ולדאהר כאמור, נשים ופילגשים רבות, חלקן נשא מאהבה ומתשוקה וחלקן משום שביקש לקשור קשרים עם משפחותיהן החשובות. ואנו יודעים על שמונה בנים שלו מנשותיו ואיננו יודעים את שמות בני הפילגשים. לבניו השיא בנות של ראשי הבדווים כדי לקרבם אליו ומינה אותם למושלי ערים וכפרים ומחוזות ומבצרים. אבל בניו לא הסתפקו במה שנתן להם אביהם ורצו להרחיב שלטונם ומרדו בו מדי פעם. כל אחד ישב באחד מכפרי הגליל הגדולים והתבצר בו ופרש את שלטונו על סביבותיו ולעתים החניף לאביו ולעתים התגרה בו. ופחת דמשק דיבר על לבם למרוד באביהם והבטיח להם הבטחות רבות, אבל דם הוא דם, ומשקרבה הסכנה התאחדו כולם. ופעם יצא פחת דמשק ללחום בדאהר, והוא היה עסוק אז בתגרות ובקרבות עם כמה מבניו, ומשנודע לו כי הפחה מתקרב, שלח שליח לבנים להודיע כי דבר חשוב לו אליהם והזמינוהו אליהם וערכו לכבודו סעודה נאה. וסיפר להם על הפחה העולה עליו והחליטו להפסיק את המלחמה ביניהם ואחד הבנים, עלי, יצא בראש 500 פרשים ודהרו יומיים ונפלו פתאום על חיילי הפחה שחנו ליד שכם, הרגו בהם רבים והפיצו את האחרים לכל רוח וחזרו והמשיכו את התגרות עם האב. מכאן נלמד שבין האב והבנים אפשר שיהיו מלחמות, אבל אין זה עניין לזרים.
ב־1768 פרצה מלחמה בין טורקיה ורוסיה. הזהיר עות’מאן פחת דמשק את השלטונות בקושטא, כי דאהר עלול להתחבר עם הרוסים ונתחדשה ההוראה לחסל את דאהר ובאה לדאהר הישועה מן הדרום הרחוק. במצרים משל באותם ימים עלי ביי שביקש מלוכה לעצמו ומרד בסולטן ואסף צבא גדול וכבש את סעודיה ואת עיר הקודש מכה. ועלי ביי שנא את פחת דמשק עות’מאן שנאה רבה, שכן באחת העליות לרגל למכה העליבו עו’תמאן בפומבי.
שלח דאהר שליחים לעלי ביי וקשרו השניים קשר לגרש את עות’מאן מדמשק. שלח עלי ביי את שר צבאו איסמעיל פחה בראש חיל גדול ועברו את המדבר וכבשו את עזה, יפו, לוד ורמלה, ונפגשו עם חיילי דאהר ליד רמלה ויחד רדפו אחרי חיילי עות’מאן שברחו לקאקון. ועברו את הירדן ועלו בגולן והגיעו עד אל־מזיירב שבחורן ומשם ראו את דמשק. ואז פקד איסמעיל פחה על צבאו לעצור ואמר, כי בדמשק התקבצו אלפי חוגגים כדי לצאת בשיירת החאג' למכה ולא ראוי למוסלמים להתנפל על העיר בימים אלו. והסיג איסמעיל פחה את חייליו עד רמלה. ויש אומרים שלא לכבוד הדת דאג איסמעיל, אלא שקיבל שוחד רב מעות’מאן.
התלונן דאהר אצל עלי ביי במצרים על שר צבאו וזה שלח חיל חדש, בפיקודו של חתנו מוחמד אבו־ד’הב, אבי הזהב. אבו־ד’הב ממלוכי היה, משרת שליטים מבני הצ’רקסים. כפי המסופר, קיבלו עלי ביי במתנה מידי נציב המכס היהודי של אלכסנדריה. אבו־ד’הב הצטיין כאיש צבא ועלי ביי, שלא היו לו בנים, קירבו והשיא לו את בתו. הזעיק אבו־ד’הב צבא ויצא ליפו דרך הים ושם הצטרפו אליהם אלף וחמש מאות חיילי דאהר, ועלו על דמשק ועות’מאן ברח לחומוץ וחייליהם של אבו־ד’הב ודאהר נכנסו לדמשק המהוללה. משנודע בקהיר כי נכבשה דמשק, יריבה מזה דורות רבים, חגגה העיר שלושה ימים.
אבל גם אבו־ד’הב פקד על צבאו לסגת ומחנהו הגדול חזר למצרים במרוצה וכמעט במנוסה, משאיר אחריו נשק ותחמושת בדרך ואיש לא ידע מדוע נמלטו המצרים. יש הטוענים כי אבו־ד’הב נעלב כששמע את דברי בנו של דאהר, עות’מאן, מתפאר כאילו הוא שכבש את דמשק, ויש אומרים כי קיבל אבו־ד’הב איגרת שקר, שבה נאמר כי מת עלי ביי ולכן מיהר לחזור למצרים כדי לתפוס את השלטון. ויש גם הטוענים כי לאחר כיבוש העיר בא אל אבו־ד’הב שליח מפחת דמשק שהבטיח לו בשם עות’מאן שאם ישוב למצרים, ימשיל אותו הסולטן על מצרים במקום עלי ביי.
עות’מאן חזר לדמשק והתכונן למלחמה נוספת בדאהר וגייס צבא רב וקרא לעזרתו את אמיר הדרוזים אבו־יוסוף. כששמע דאהר כי עות’מאן מבקש להתקיפו מצפון, יצא בראש אנשיו ובעלי בריתו לעמק החולה וחייליו נפלו על חיילי עות’מאן שנסו. חלקם טבעו בביצות החולה ורבים נהרגו בידי חיילי דאהר. ליד נבטיה התנפלו דאהר ובנו עלי, שבא לעזרתו, על אבו־יוסוף והיכוהו מכה ניצחת. אחד ממשוררי דאהר כתב שיר גבורה מלהיב על אותו קרב, וחיילי דאהר היו שרים אותו ליד מדורותיהם בלילות שנים רבות. פנו לוחמי דאהר ועלי אל צידון, כבשו את העיר ובזזו את בתי הדרוזים.
שמעו הטורקים על כיבוש צידון וראו כי עות’מאן לא יוכל ללוחם הזקן ופיטרוהו ומינו איש צבא נודע, אל־מצרי פחה, למפקד הצבא הטורקי בסוריה, בארץ־ישראל ובמצרים וציווהו לאסוף צבא גדול ולעלות על עכו. וכדי להערים על דאהר שלחו אליו שליחים לדבר עמו דברי פיוס ושלום.
ואבו־ד’הב, שחזר למצרים, מרד בחותנו עלי ביי שנמלט מפניו ועלה עם החיילים שנותרו עמו צפונה כדי להתחבר עם דאהר ולצאת משם למלחמה על חותנו גוזל כיסאו. התקרבו ליפו ויצאו בני העיר עם חייליו של טוקאן מושל שכם ועוזרו הנאמן, השומרוני אברהם הדנפי, לאפק, על־יד מעיינות הירקון, כדי לחסום את הדרך לפני עלי ביי. מיהר דאהר לראש־העין והציל את עלי ביי מידי בני יפו ושכם, וליווהו לעכו ואירחו בכבוד רב.
אותו זמן הגיעו לעכו אוניות מלחמה רוסיות, שהביסו לפני כן את הצי הטורקי, ובאו לעזרת דאהר, וקידם את פני הקצינים הרוסים בשמחה והאוניות הפליגו לצידון ודאהר וחייליו יצאו לשם רגלי. באמצע הקיץ של שנת 1772 התייצבו שני המחנות, הטורקים והדרוזים בעלי בריתם, נגד חיילי דאהר ועלי ביי, במישור החוף ליד צידון וערכו קרב קשה. אוניות הרוסים הפגיזו את המחנה הטורקי ואנשי דאהר דהרו מול התותחים הטורקים ואלה ברחו ונפוצו לכל עבר.
הפליגו האוניות הרוסיות צפונה וחייליהן ירדו בביירות, נמל הדרוזים, בזזו את העיר ושרפו בתים רבים. אמיר הדרוזים יוסוף שיחדם בכסף רב והם חזרו לעכו ומשם הפליגו לבסיסיהם ביוון. האמיר יוסוף פחד שדאהר יפרוץ לביירות, או שהרוסים ישובו אליה, וביקש מפחת דמשק לשלוח חיילים להגן על העיר. הפחה שלח אליו קצין צעיר, אחמד, בוסני שהתפרסם בגבורתו ובאכזריותו, והאמיר מינה אותו למושל ביירות.
והיה נדמה ששוב משחק המזל לדאהר: צידון היתה בידיו ובניו כבשו את הגלעד וחלק מן החורן ואיימו על דמשק. עם עלי ביי שלח חיילים לכבוש שוב את דרום הארץ. לוד ורמלה ועזה נפלו בידיהם, ועל יפו הטילו מצור שנמשך שבעה חודשים. משנכבשה יפו, עלו דאהר ועלי ביי על שכם וכבשוה. עכשיו היתה כל הארץ, להוציא ירושלים, בידי דאהר.
באו שליחים ממצרים במירמה לעלי ביי שהיה בעכו, ואמרו לו כי אם יחזור למצרים יעמדו הקצינים הממלוכים לצדו ויעזרו לגרש את אבו־ד’הב הבוגד. נתפתה להם עלי ביי, למרות אזהרותיו של דאהר, וחזר למצרים. הגיעו לנילוס ואבו־ד’הב וחייליו יצאו לקראת עלי ביי, ואיש מהממלוכים לא בא לעזרתו, והיכו אותו מכה רבה. עלי ביי עצמו נפצע קשה ומת כעבור שבוע.
איבד דאהר בעל ברית אחד, את עלי ביי, ורכש חדש, אויבו לשעבר, אמיר הדרוזים אבו־יוסוף. אותו אחמד, שאבו־יוסוף מינהו מושל ביירות למרות האזהרות שהזהירוהו כי בוגד הוא, גנב את רכושו של אבו־יוסוף והודיע כי אין הוא מקבל את מרותו של איש, להוציא הסולטן. ביקש אבו־יוסוף את עזרתו של דאהר ויצאו דאהר וצבאו על ביירות. ראה אחמד שאין לו עזרה והודיע לדאהר שמוכן הוא למסור לידיו את העיר, בתנאי שייתן לו ולחייליו לצאת ממנה בשלום. דאהר שלח גדוד ללוותו והוא עצמו קידם את פניו בצידון וכיבדהו בכבוד רב ונסע עמו לעכו. דאהר לא ידע כי מביא הוא עמו את אסונו.
אחמד הערמומי עשה עצמו כאילו מצטרף הוא לדאהר ודאהר, שבטח בו, שלח אותו ואת חתנו כרים אל איוב לגבות מסים בהרי יהודה. כשצרו אחמד וכרים על בית־לחם בא מושל ירושלים לעזרת העיר ואחמד ואנשיו עברו לצדו.
המלחמות הרבות גרמו לשיתוק המסחר בארץ ולירידה בתוצרת שדותיה ואוצרותיו נשחקו. רבים מחייליו של דאהר נהרגו או נפצעו, ולא היה לו כסף לשלם לנותרים משכורות, ואברהם צבאג, שקמצן היה, לא פתח את האוצרות. בניו של דאהר, שכבר התקרבו לגיל זיקנה, בני חמישים ושישים היו, ציפו בקוצר רוח ליום שהשלטון יעבור לידיהם. כועסים היו גם על אביהם שהגן תמיד על צבאג, המקמץ בכסף האוצר ומרבה במסים. ועדיין היה דאהר, בן השמונים, במלוא אונו, וצבע את זקנו הלבן בצבע שחור כדי שיראוהו כצעיר וגם כדי למצוא חן בעיני הנשים, שאת לבן ביקש לכבוש עד אחרון ימיו. נוסע איטלקי שביקר אז בארץ תיארו: “ממוצע קומה, רזה, פניו שוחקות וזקנו שחור. שיבה זרקה בו לעת זקנתו, אבל הוא צובעו כדי להסתיר שנותיו. בגדו ארוך והעבאיה שלו יורדת על כתפיו. צבע מעילו שחור, אות שהוא שייח'.”
הטורקים, שהמלחמה ברוסים התישה את כוחותיהם, ביקשו להשלים עם דאהר, והודיעו לו כי אם יפרע את חובו לקופת הסולטן – שבע שנים לא העלה מסים לשער העליון – יימחלו חטאיו והסולטן יעלהו לדרגת פחה ולשליט הגליל ושכם ורמלה ועזה ויפו ועג’לון, וימנהו גם לפחת צידון. ודאהר לא קיבל מעודו תואר של מושל או פחה. והודיע דאהר כי תמיד היה עבד נאמן לסולטן ורק אויביו הוציאו את דיבתו רעה, והסכים לשלם חצי מיליון קורוס כסף תמורת כל החובות שחב לשער העליון עד כה. ובינתיים, לאחר שש שנים של מלחמה קשה, נכרתה ברית שלום בין טורקיה ורוסיה. אותו זמן מת בקושטא הסולטן והווזיר הגדול הודיע לדאהר שהסולטן החדש נוטה לו חסד. בראשית אפריל 1775 הגיעה איגרת ממלכתית לעכו ובה הובטח לו כי אם יהיה נאמן למלוכה, יראה לו הסולטן אהבה וידאג לשלומו. ובאותה שעה שהאיגרת הגיעה לדאהר עלו על הארץ חייליו של אבו־ד’הב כמצוות קושטא.
לאחר מצור של שבעה שבועות כבשו חיילי אבו־ד’הב את יפו וטבחו את תושביה, ערבים, נוצרים ויהודים. מקום אחד ליד יפו נקרא עד היום תל־אל־רוס, תל הגולגלות, על שום 1,200 גולגלות הנרצחים שכינס שם אבו־ד’הב בכעין פירמידה. המצרים הגיעו קרוב לעכו, ודאהר, שראה כי אין הוא יכול להגן על העיר, יצא עם חלק מאנשיו לצידון, ותושבי העיר ברחו להרים. נכנס אבו־ד’הב לעכו ושלח את אוניותיו לכבוש את צידון. דאהר, ללא חיילים כמעט, נמלט להרי המתואלים בעלי בריתו. אבו־ד’הב שונא הנוצרים ציווה להרוס את המנזר על הכרמל ולרצוח את יושביו ואיים על הסוחרים הנוצרים בעכו שאם לא יתנו לו את רכושם ואת רכושו של אברהם צבאג, יהרוג את כולם. אבל עברו כמה ימים ואבו־ד’הב חלה פתאום ומת בעכו ואומרים, כי הרגוהו רוחות הרפאים של הנזירים מן הכרמל.
המוגרבים, בפיקודו של דניזלי, השתלטו מיד על עכו. מפולגים היו. חלקם, בראשות מפקדם דניזלי, רצו להחזיר את דאהר לשלטון והאחרים ביקשו כי עלי בנו ישלוט. דאהר הגיע לעיר, הרגיע את המוגרבים הנלחמים ביניהם והכריז עצמו שוב לשליט העיר.
.jpg)
חסן פחה, כובש עכו מידי דאהר
עכשיו, שהיה שלום עם הרוסים, לא חששו הטורקים מפני הצי הרוסי והחליטו להילחם בדאהר בדרך הים. הם שלחו אוניות ובהן חיילים רבים למפרץ עכו ומפקדן, האדמירל חסן פחה, שלח להודיע לדאהר: באתי בפקודת הממשלה הנעלה, ישמרה אדון העולם, כדי לקבל ממך את מסי הארץ שאתה חייב בשביל שבע שנים, ואחר כך אקח את ראשך ואת ארצך. זוהי סיבת בואי. אולם, המשיך האדמירל ואמר, כיוון שהסולטן מלא רחמים, הרי הוא מודיע בשמו כי אם יכריז דאהר על כניעתו לסולטן המרומם וישלם את הכסף שהוא חייב, ייסלחו לו חטאיו והוא יוחזר לשלוט לעכו. ואם לא ייענה לתביעות, יתכונן למלחמה.
כינס דאהר את מקורביו. אברהם צבאג וזירו הקמצן, שלא רצה להוציא פרוטה מהאוצר שכאמור לעתים לא היה ברור מה חלק דאהר בו ומה חלקו שלו, אמר שהטורקים לא יקיימו את הבטחתם. נימלט להרי צפת, הציע. דניזלי, מפקד המוגרבים שהוכיח את נאמנותו ונלחם באנשיו שלו למען דאהר, הציע לשלם את הכספים שתובע חסן פחה, שכן המגינים לא יוכלו להחזיק מעמד זמן רב, והודיע כי הוא מקבל עליו לפשר בין דאהר וחסן פחה. צבאג צעק שאין בידיו כסף ואמר לשליחו של חסן פחה להודיע לאדונו: “אמור לפחה שאין לשייח' אלא אש וחרב חדה.” כדרכו שמע דאהר לצבאג וטען שאין נאמן לו יותר ממנו. דניזלי העז ואמר לו לצבאג שהוא גזל את כספי האוצר ועשק את תושבי הגליל. דאהר האשים את דניזלי הנאמן שהוא מקנא בצבאג. דניזלי, שהלך עם דאהר דרך ארוכה והזקין כשהוא מגן על אדונו, נעלב, יצא מהבית וציווה על חייליו לסתום את קני התותחים שעל ביצורי החוף.
מן הים ירו תותחי אוניות חסן פחה. ביבשה התקרבו שני מחנות, של פחת דמשק ושל פחת ירושלים, והמוגרבים סירבו להילחם. דאהר כינס את בני משפחתו, את נשיו פילגשיו וילדיו, את מעט אנשיו שנשארו נאמנים לו, ובהם גם אבראהים צבאג, ויצאו מהעיר דרך הגנים שבשער הצפוני. עברו במישור הים ופנו אל ההרים. ואז, כאמור, השגיח דאהר, בן השמונים־וחמש, כי עאישה, הפילגש היפה, נערה תמה בעלת עינים גדולות, שפגש בה לפני זמן לא רב באחד מכפרי הגליל ומצאה חן בעיניו והביאה להרמונו, אינה עמו. ביקשה לאסוף את תכשיטיה ואת קישוטיה ולא שמה לב כי ברחו בני הבית. ושב דאהר אל מול המוגרבים שיצאו מן השער לרדוף אחריו ופרץ ביניהם כדי להגיע אל אהובתו, ואז ירה בו אחד המוגרבים והרגו. כרתו המוגרבים את ראשו והביאוהו אל דניזלי מפקדם, שמסרו לחסן פחה. זה ציווה לשמר את הראש כדי להביאו לקושטא אל הסולטן ואחר כך להציגו בכיכר העיר, כנהוג. היה זה ב־25 באוגוסט 1775.
איש אמיץ היה דאהר וקר רוח, אמר עליו הנוסע הצרפתי וולניי שביקר בעכו כעשר שנים אחרי מותו, ושמע עליו דברים רבים מפי הסוחרים הצרפתים שבעיר. הם סיפרו לו כי צנוע היה בהליכותיו וישר על פי דרכו וביכר את חיי השדה על חיי הרווחה והתככים שבארמון המימשל. הוא לא התהדר בלבושו, לא ביזבז כספים ורק על סוסי ערב יקרים, שאותם אהב מאוד, הוציא כספים רבים. אציל היה ביחסו לנשים והורה כי אם יפגע מישהו באישה – דינו מוות. רק האמון שנתן באברהים צבאג וזירו, הביאהו לסופו המר, אמרו הסוחרים הצרפתים לוולניי.
חסן פחה מינה את אחמד שבא עמו מקושטא ונמצא כל הזמן באונייתו, למושל העיר. זמן קצר אחר כך זכה למה שלא זכה דאהר אל עמר כל חייו – למינוי רשמי כפחה.
חסן פחה עשה בעורמה והודיע כי הממשלה סלחה לבני דאהר והזמינם לעכו, ועות’מאן, אחמד, צאלח וסעד אלדין, בני דאהר, נענו להזמנתו. וכשבאו לעכו, הורה חסן פחה לעוצרם והרג את סעיד ואת אחמד וכמה מילדיהם, ואילו את עות’מאן שנודע כמשורר שלח לקושטא וכן את אחיו צאלח. עות’מאן המשורר מצא חן בעיני הסולטן ומינה אותו מושל באחד ממחוזות אנטוליה. שניים מבני האחים שהובאו לקושטא, הצטיינו אף הם כמשוררים ואחד מהם אף תופס מקום נכבד בשירה הטורקית בשם אנדרוני פאזל. דניזלי, שנטש את אדונו שלא שמע לו אלא לצבאג, נתמנה על־ידי חסן פחה למושל עזה, אולם מת בדרך לשם, ואומרים שחסן הוא שציווה להמיתו בקפה מורעל. עלי היה היחיד בבנים שלא נענה לפיתויי חסן פחה והתבצר בדיר־חנא. הטיל אחמד מצור על הכפר ועלי נמלט להרי לבנון, ומששב אחמד לעכו חזר עלי לגליל, פשט על כפרים אחדים ואף ניסה לכבוש את טבריה ואת דיר־חנא. אחמד שלח אחריו צבא ועלי היכה אותם סמוך לסאסא. הבין אחמד שאי־אפשר להכניע את עלי בדרכים מקובלות ונקט תכסיסי מירמה. אחד מקציניו רב כביכול עם חבריו וירה בהם וברח מפחד אחמד – כך הפיצו שמועה אנשי אחמד – ונמלט עם אנשיו להרי הגליל וביקש מקלט אצל עלי. עלי קיבלם בסבר פנים יפות ועם לילה נתן הקצין אות לאנשיו והם רצחו את עלי וכרתו את ראשו והביאוהו לאחמד ששלחו, מפוחלץ כרגיל, לקושטא.
אבראהים צבאג לא הרחיק לברוח, שכן בני הגליל ששנאוהו תפסוהו והביאו אותו לחסן פחה, שעינה אותו כדי להוציא מפיו היכן החביא את כספו. אולם לא איש כצבאג יגלה היכן אוצרו. ועינה חסן פחה כמה ממקורביו של צבאג וגילה מיד את האוצר הגדול, 825 אלף שטרלינג בזהב, לפי הנוסע הצרפתי וולניי, שהוסתר בכנסייה בנצרת ואצל שני סוחרים צרפתים בעכו. התיבות שבהן נמצאו הזהב, התכשיטים ואבני החן, היו כה כבדות, אמרו המספרים, שכל אחת נישאה בידי שמונה איש. הכסף, או רובו – גם חסן פחה צריך היה לממון – נשלח לקושטא עם אבראהים צבאג, שכבלוהו בשרשראות כבדות. בקושטא, כך נמסר, המשיכו ועינוהו כדי שיגלה אם הסתיר כסף נוסף. אבל אותו חמדן לא פצה פה. הדעות חלוקות מה קרה בו אחר כך. יש אומרים ששוחרר מבית־הסוהר לאחר שהצליח לרפא את בנו של אחד הווזירים החשובים. אחרים אומרים שהווטיקן התערב לטובתו, ויש הטוענים שנהרג בידי אנשי חסן פחה. בארץ נשאר רק אחד מבני דאהר, הוא עבאס, ולא פגעו בו לרעה. ב־1799, כשעלה נפוליאון לכבוש את עכו, נמצא במחנהו גם עבאס בן דאהר, שבונפרטה הבטיח להשליטו על הגליל לכשיכבוש את העיר. נפוליאון לא כבש את עכו ובן למשפחת זיידאן לא חזר לשלוט בארץ.
חסן פחה, מפקד הצי הטורקי שמסר את השלטון לאחמד, נתמנה לווזיר הגדול של הסולטן ובסופו של דבר בגד אחמד גם בו. אחמד שלט שנים רבות בגליל, הוא אחמד שנתיניו כינוהו ג’זאר, הקצב, על שום אכזריותו הרבה. ועליו עוד נספר.
זהו סיפורו של שייח' דאהר אל־עומר שמשל שבעים שנה בגליל ללא תארים ואפילו פחה לא היה מעודו, אבל מושל של ממש היה, ולעתים שלט כמעט בכל ארץ־ישראל; נבון וערמומי ואכזר היה, איש תחבולות נועז, אבל גם נדיב היה על פי דרכו. וראוי שמו להירשם בספר התולדות של ארץ־ישראל ועשיתי זאת בזה הספר.
מקורות: דאהר אל־עומר, שליט הגליל במאה הי"ח – אוריאל הייט; Palestine in the 18th Century – Amnon Cohen; תולדות הערבים בארץ־ישראל ב' – מיכאל אסף; 1788,Travels through Syria and Egypt – M. C-F Volney, London; זיכרונות לבנון – קונסטנטין מ' בזילי; תולדות עכו – נתן שור; מסע אל העבר – נתן שור.