הגשם שטף אותו אחר צהריים את טבריה בזרמי מים, למעלה היו מים ולמטה היו מים – אגם הכנרת, ואלו התחברו עם אלו. ואף על פי כן, עברה השמועה מפה לפה במהירות. קשה היה להבין כיצד עברה מאיש לאיש באותו גשם סוחף, אבל – עובדה. ובני טבריה יהודים וערבים עמדו בשני צדי הרחוב של טבריה והיו עדים למראה מוזר – מושל העיר מוחמד פחה, חגור חרב ולבוש גלימת הדר כדין מושל, נושא על גבו את רבי נחמן מהורודונקה, לבוש בקפוטה ובשטריימל והציציות מתנופפות מעבר למעילו השחור. הגשם שטף את שניהם והם נטפו מים מראש ועד כף רגל, מן הפאות ומן השטריימל ומגלימת המושל. והמושל הכפוף מכובד הרב היושב על כתפיו, המשיך ופסע ברחוב הראשי של טבריה, ולא הסתכל ימינה או שמאלה כדי לראות את נתיניו העומדים בצדי הדרך וצופים בו, תחילה בתימהון ואחר כך בגיחוך קל ואחר כך בצחוק רם שהתגלגל לאורך כל הרחוב. הפחה המשיך בדרכו, ולא שם לב לקולות המלווים אותו, נושא את הרב על כתפיו, עד פתח ביתו ושם הורידו. משהוריד את הרב מעל כתפיו, יישר את גבו, עמד זקוף בלב הכיכר והלך לבית המימשל, וכאן סובבוהו חייליו, שנמנעו עד כה מלהתקרב אליו, וליווהו במצעד חיילים כראוי עד למדרגות הבית ועד לפתחו. איש של כבוד היה מוחמד פחה וקיים דיברת כבוד שלו.
קודם לכן, בצהריים, כשראה הפחה את הרב ואת חבורת חסידיו לובשים בגדים של חורף ויוצאים משער העיר, תהה עליהם. יום שרב בוער היה, אחד מימי השרב הרבים שפקדו אותה שנה את הארץ, השמש להטה על טבריה ועל ההרים העומדים עליה ככבשן אש; וכשאמרו לו מה מטרתם, פרץ בצחוק ואז הבטיח את הבטחתו והודיע על איומו. והיהודים המשיכו בדרכם, הולכים אחרי רבם הלבוש מעיל כבד וכובע של צמר מכסה את אוזניו, כמו שהיה לובש באִבו של החורף בארצו הקודמת רוסיה בימי שלג וסערה קרים. וכך לבוש היה גם הרב מנחם מנדל מפרמישלאן, ההולך עמו, וכל חבורת החסידים. דומים לעורבים שחורים בשטיח זהב של השמש המכה עליהם באור ובחום.
לפני זמן לא רב עדיין הילכו בדרכי אירופה, נוסעים בשיירה של עגלות, אלא ששם לא ראו שמש ימים רבים. הגשם היה שוטף אותם ורוחות וסערות מכות בהם והרבנים מהורודונקה ומפרמישלאן, מתלמידיו החשובים של הבעל שם טוב ושלושים איש ההולכים עמם, גדולים וקטנים, פנו אל הנמל בים השחור ומשם הפליגו בספינה לארץ־ישראל.
זה ארבע שנים שמורם ורבם הבעל שם טוב הלך לעולמו. רוב חבריהם, תלמידיו ושומעי דבריו של הבעש“ט כמותם, הפיצו מעתה את תורת רבם החדשה והשמיעו דברים שלא נשמעו לפני כן, אם דברי תורה או דרכי התנהגות, והתבדלו לעצמם והקימו בתי־מדרשות ושינו את הדינים וההנהגות שהיו מקובלים מדורות, שינויים קטנים וגדולים, וקידשו את רבותיהם החדשים, תלמידי הבעש”ט. וככל שגדל מספרם, גברה העוינות אליהם והרבנים ופרנסי הקהילות היו אומדים את הנזקים שעשויה התנועה החדשה לגרום לאומה שזה לא מכבר קמה מחלום ישועה אחר, זה של שבתי צבי ותלמידיו, ששיבש את חיי היהודים כמאה שנים, וגם, כמובן, חששו למעמדם ולמוסדותיהם.
אבל רבי נחמן מהורודונקה ורבי מנחם מנדל מפרמישלאן שהלכו אחרי הבעש"ט בבדידותו והיו מחשובי תלמידיו, להטו באהבת ארץ־ישראל ובאמונה שרק ממנה תבוא הגאולה, ונטשו את מקומותיהם ואת קהילותיהם. סבורים היו שמאות מהחסידים החדשים יצטרפו אליהם, ולא כך היה. קהילתם מנתה כמה עשרות נפשות, גברים, נשים וילדים, שבאו לארץ והתיישבו בטבריה שממנה, כידוע, תתחיל הגאולה.
מיוחד בסוגו היה נחמן מהורודונקה, מפורסם בטוב לבו ועל כל צרה ורעה היה אומר כאותו חכם קדמון “גם זו לטובה”. ופעם אמר לו הבעש“ט בצחוק: “אילו היית בדורו של המן היית אומר גם על גזרות המן שהן לטובה.” וכאמור אִשה של ארץ־ישראל בערה בו והחליט יחד עם רעו מנחם מנדל מפרמישלאן לנסוע לארץ־ישראל. ועלה רבי נחמן על קברו של הבעש”ט וכשחזר מבית־העולם היה שמח שמחה גדולה ואמר: “הבעל שם טוב ציווה לי לנסוע.” ויצא לדרך הוא ורבי מנחם מנדל מפרמישלאן ועמם חבורה קטנה של חסידים נאמנים, ובספינה שנסעו בה הפליג גם ר' שמחה מזאלאזיץ שעל יד ברודי, והוא אשר רשם את סיפור נסיעתם.
כל ימיו ביקש ר' שמחה מזאלאזיץ לנסוע לארץ־ישראל, אבל אשתו מנעה ממנו. לבסוף הודיע לה כי החלטתו נחושה ואם לא תבוא עמו, ייסע לבדו, והצטרפה אליו. וכל הדרך שעשו ביבשה היתה בוכייה ותובעת לחזור לעירם ולמשפחתם, ור' שמחה אטם אוזניו לתלונותיה. וכשהגיעו לעיר גלאץ הודיעה כי לא תעלה באונייה ותבעה גט, ור' שמחה נתן לה גט בבית־הדין שבעיר והותיר בידיה את כל רכושו. אבל משיצאו מבית־הדין התחרטה אשתו שהיתה עכשיו גרושתו וביקשה מבעלה לשעבר שיחזור וישאנה והיא תיסע עמו לארץ־ישראל ותפסיק מבכיותיה. וקידשה כדת וכדין באותו בית־דין ויצאו לדרך וכאמור, בספינה שבה הפליגו החסידים.
הגיעו רבי נחמן ורבי מנחם מנדל וחסידיהם לקושטא וחיכו בעיר עד חודש אלול, שכן מנהג הוא בקושטא – פעמיים בשנה, לפני הפסח ולפני ראש השנה, שוכרים פרנסי העיר ספינה כדי שייסעו בה העולים לרגל, לכבוד החגים, לארץ־ישראל וכששוכרין הספינה מכריזים בכל בתי־כנסיות: “הרוצה לעבור לארץ־ישראל יכין צידה לדרך וכל צרכיו, כי ביום פלוני ופלוני הספינה זזה ממקומה.”
והתקבץ קהל גדול של משפחות ויחידים שביקשו לעלות לרגל לארץ־ישראל וביניהם ר' שמחה ורעייתו הישנה־חדשה וחבורת החסידים, ובני קושטא והבלקן, והיתה השמחה רבה. ובערב ראש השנה הגיעו ליפו, שלא דר בה אפילו יהודי אחד. ורבי נחמן ורבי מנדל וחסידיהם, שביקשו לרדת בעכו, עשו את החג באונייה והתפללו בחדרו של הקפיטן וקראו מספר התורה שהביא עמו רבי נחמן. והמבקשים לעלות לירושלים עשו את ראש השנה באכסניה שהקים ביפו הנדיב יעקב זונאנה מקושטא למען עולי הרגל. ושהו במקום עד שנמצאה שיירה העולה לירושלים, שכן מסוכנת הדרך לירושלים ונוסעים אליה רק בשיירה ושוכרים חיילים כדי לשמור עליה. בצום גדליה המשיכה הספינה לעכו. וכשהיו בלב ים פרצה סערה קשה והספינה חישבה להישבר. כינס רבי נחמן את הגברים, הוציא מהארגז את ספר התורה שליווה אותם, הרימו והכריז: “אם חס ושלום נגזר עלינו בבית־דין של מעלה שנאבד מן העולם, אנחנו בית־דין העדה הקדושה בצירוף הקדוש ברוך הוא ושכינתיה אין אנו מסכימים לגזרה זו ויהי רצון שתתבטל.” ואמרו פרקי תהילים והים רגע מזעפו.
והגיעו לעכו וירדו לעיר ומצאו שם קהילה של שלושים ושש משפחות של ספרדים והם מתפרנסים משזירת חוטי משי. שכרו גמלים ופרדות ויצאו בשיירה לטבריה ושכרו שם בתים והספרדים קיבלום בסבר פנים יפות, ועד עכשיו לא ישבו אשכנזים בטבריה. ומדרכי הנהגתו ראו הספרדים שרבי נחמן מהורודונקה איש קדוש הוא ונתנו לו כבוד רב וגם הערבים בני העיר כיבדוהו. וחיו בתחילה מהכסף שהביאו עמם ואחר כך מנדבות ששלחו אליהם נדיבים מן המקומות שבאו משם. והיו הנשים עובדות קשה כדי להחזיק בבתים בעיר שלא מזמן קמה מחורבותיה ועדיין רבו בה ההריסות והלכלוך והיו הולכות עד האגם להביא מים לבתיהן ולכבס בגדיהן ומבשלות ואופות כדרך המזרחיים בתנורים ובטאבונים. ונפגעו במחלות רבות ונפטרו ילדים רבים. ואילו הגברים למדו תורה ורבי נחמן ורבי מנחם מנדל היו מוסרים דברים מפי הבעש“ט ואומרים תורה ששמעו מפיו ומספרים נפלאות שעשה. והיו לובשים בגדים כמנהג הארץ שבאו ממנה. ורבי נחמן עדיין קיווה שרבים מן החסידים החדשים יבואו אחריהם לארץ וכתב לאחיו: “עד מתי אתם יושבים בחוץ לארץ ואתם שומעים לקול המדברים סרה על ארץ הקודש?” ולעתים היו בני העיר רואים אותו הולך על ההרים מסביב לטבריה ומשמיע זמירות ומדבר אל עצמו דברי תורה. ורבי נחמן – כשהיה בגלות היתה בו עצבות רבה ומרירות נפש, ואילו בארץ נתהפכה בו נשמתו והיה שמח תמיד ואמר: “והעיקר להסיר העצבות ולאחוז בשמחה” וסיפר שיש כמה רופאים שנותנים רפואות על־ידי משקה מר, אך זה רופא טוב יותר שנותן רפואה על־ידי משקה מתוק והוא עניין הנ”ל, שעל־ידי תעניות וסיגופים גוברת העצבות ומלמדת חובה על בני אדם שאינם עושים כמעשיו, וזו רפואה על־ידי מים מרים, מה שאין כן הרפואה המתוקה, שאין בה סיגוף אלא עבודת ה' בשמחה רבה, המעוררת רחמים בעולם.
ובאותו חורף שהגיעו לטבריה היתה בצורת קשה, השמש שילחה קרניה באכזריות על הארץ והזריעה לא עלתה וחשו הכול רעב. הרבו יהודי טבריה להשתטח על קברי הצדיקים שמסביב לעיר ואמרו תפילות ותחנונים ולא הועילו. ושני רבנים חשובים מן הספרדים שבטבריה, שידעו מכוחו של רבי נחמן מהורודונקה, הפצירו בו כי יתפלל הוא על הגשמים וסירב. ואמרו לו: “גוזרים אנו עליך בחרם שתתפלל!”
ולא יכול לסרב וציווה על בני עדתו ללבוש בגדי חורף חמים ומגפיים, למרות החום הגדול, כבגדים שלבשו בחוץ לארץ, ושמעו לו כי ידעו שיש לו דרכים לשמים. ויצא עמם להשתטח על קבר רבי חייא שעל ראש ההר. ואז, כשיצא מחוץ לחומות העיר, פגש בו מושל טבריה מוחמד פחה, שישב כמנהג השרים בשער העיר ולשם באו בני העיר והתדיינו לפניו וטענו לפניו את טענותיהם והגישו תלונותיהם ובקשותיהם.
ומוחמד פחה גיבור היה והטיל חיתתו על נתיניו ועל הפושעים והגנבים. מי שחטא פחד ממנו, ועם הישרים היה נוהג בטוב. בימי שישי, כשיצאו בני העיר המוסלמים להתפלל במסגדים, ציווה כי ישאירו את החנויות פתוחות ואם נמצא מי שגנב מהן נענש קשה. ופעם נתפס איש אחד שגנב מקטרת מחנות וציווה מוחמד פשה לתלותו בשוק לעיני כל התושבים. ואילו בפעם אחרת גנב איש עני לחם ותפסוהו והביאו אותו לפני מוחמד פחה וציווה לתת לו כסף כדי שיוכל לפרנס את בני ביתו. בימיו, כך סיפרו, יכלה כל אישה ללכת לבדה מטבריה עד כפר חיטין עונדת תכשיטים יקרים ואיש לא העז לפגוע בה.
ראה מוחמד פחה את היהודים לבושים בגדים של חורף שלא ראה כמותם ויוצאים בשער ובראשם הרב נחמן, ושאל אם לא יצאו מדעתם מרוב השמש.
ואמרו לו: “הרב היהודי וחסידיו יוצאים להתפלל על קבר קדוש בשביל הגשם והרב ציווה על חסידיו כך להתלבש.”
אמר מוחמד פחה: “אם יירדו גשמים, אשאהו על כתפי עד ביתו, ואם לא – אכרות את ראשו, כדין מכשף וקוסם.”
ורבי נחמן לא שם לב לדבריו והמשיך בדרכו ובני עדתו אחריו.
עלו רבי נחמן וחבורתו בהר והגיעו לקבר רבי חייא והתפללו ואמרו תהילים ורבי נחמן ורבי מנחם מנדל כיוונו כוונות שלמדו מהבעל שם טוב ואחר כך אמרו להם לחסידים להתפלל מנחה וכשהגיעו לברכת משיב הרוח באה רוח חזקה וכשהגיעו למוריד הגשם, התקדרו בבת אחת השמים בעבים גדולים והחל לרדת מטר רב. וירדו מההר והגשם הולך וגובר ושוטף את הארץ והמים שלמעלה והמים שלמטה היו לאחד.
וחזרו לעיר ובשער, בגשם הרב, חיכה להם מוחמד פחה מושל העיר. איש של כבוד היה וגם שמח על הגשם שיציל את הארץ מבצורת, וקיים את דברו, והרכיב את רבי נחמן על כתפיו ונשאו עד ביתו, ובני העדה הולכים אחריהם ומזמרים בשמחה ובהודיה והמים נוטפים מהם.
מקורות: ספר טבור הארץ – ר' משה קליערס, תרס“ו; משיחות חסידי טבריה – אשר בן ישראל, רשומות א; ראשיתן של עליות חסידים – חיה שטימן־כ”ץ; מסעות ר' שמחה מזאלאזיץ במסעות ארץ־ישראל בעריכת א' יערי; שבחי הבעש"ט, מהדורת אברהם רובינשטיין.