אחת־עשרה השנים נראו בעיניו כיובל. כשיצא רבי מנחם מנדל מוויטבסק עם רעיו אברהם הכוהן מקליסק וישראל מפולוצק, קיווה שמסעו יהיה תחילת הגאולה. אבל עברו השנים. האיש שמינהו לעמוד בראש ההר ולהודיע לו מיד עם הישמע קול המשיח, לא הודיע דבר. והוא, מנחם מנדל, המתגולל בייסורים על ערש דווי בטבריה, זו טבריה של האביב, שהחום כבר נותן בה את אותותיו ומעיק על הלב, אינו מתחרט כהוא זה. אם לא זכה לביאת המשיח, לפחות זכה לדור בארץ־ישראל.

כשהיה בן עשר שנים לקח אותו מורו, הרב דוב בר, אל הבעל שם טוב. ביום שישי אחרי הצהריים הגיעו לחצר, והנער, שהיה מקפיד בלבושו, הכין את עצמו לפגישה עם הרב והמורה. חיכו שתי שעות והבעש“ט לא קיבלם. כל אותה שבת לא נתן הבעש”ט שלום לנער עד אחר ההבדלה. אז עישן את הלולקע, קרא אליו את מנחם מנדל וסיפר לו מעשה בשוורים ובמחרשה. תלמידי הבעש"ט שהיו באותו מעמד לא הבינו את המעשה ואת הנמשל, אבל חשו שיש בו רמזים גדולים ונכבדים, ואחר כך אמרו כי באותו מעשה נרמז כל מה שקרה לרבי מנחם מנדל מיום צאתו לאוויר העולם ועד שכוסו עיניו בעפר של ארץ־ישראל.

הבעש"ט צפה על הנער ובכה וגם צחק, שכן ראה בעיני רוחו שנער זה יזכה למה שלא יזכה הוא – לחיות בארץ הקודש.

הבעש"ט מת, ורבו של מנחם מנדל, הרב דוב בר, הוא המגיד ממזריטש, היה למנהיג החסידים. משנפטר המגיד נתפזרו תלמידיו והקימו חצרות משלהם ורבים הצטרפו אליהם. מנחם מנדל התיישב בעיר הורדוק שבליטא והיה ראש וראשון לרבים בארץ ליטא ורייסין. רבנים חשובים הסתופפו בצלו ובהם שלושת חבריו הצעירים ממנו, תלמידי המגיד: אברהם הכוהן קליסקר, ישראל פולוצקר ושניאור זלמן מלאדי.

מספר החסידים בארץ רוסיה ובפולין גדל, אבל שלווה לא היתה להם. הגאון מווילנה ותלמידיו רדפו אותם באף ובחימה, שכן חשדו בהם שהם באים לשנות ממנהג הדורות, וזכרו מה שעולל משיח השקר מאיזמיר, והוציאו כתבי פלסתר נגד בני הכת החדשה והחרימום בחרמים רבים. מנחם מנדל ושניאור זלמן נסעו לווילנה וביקשו להיפגש עם הגאון כדי להוכיח שאין הם נוטים כהוא זה מן השולחן ערוך ואין בהם חס וחלילה מאומה ממינותו של אותו משיח שקר ובני כת דיליה. שלוש פעמים דפקו על פתחו והגאון סירב לקבלם. והרדיפות גברו.

וניעורה בלבם של מנחם מנדל ושלושת רעיו תשוקה גדולה לארץ־ישראל ובליל חורף אחד אמר מנחם מנדל לרעיו ולתלמידיו, שומעי לקחו: “סבורני כי אם נעשה מעשה ממש, נעלה לארץ־ישראל, ייאספו הניצוצות והוא כביכול יהיה אנוס להביא משיח.” נכנסו הדברים ללבם ואמרו: “נעשה ונשמע,” והאמינו כי עלייתם תסחוף אלפים ותקל מן הרדיפות עליהם.

ארבעה יצאו לדרך בחודש אדר של שנת תקל“ז – 1777 – וחמישה חודשים אחר כך, לאחר תלאות רבות וגלגולי דרך קשים ביבשה ובים וניסיונות רבים שעמדו בהם בחודש אלול, על סף הימים הנוראים, הגיעו שלושה לארץ: רבי מנחם מנדל, רבי אברהם מקליסק וישראל מפולוצק. רבי שניאור זלמן מלאדי נסע עמם עד מאהילב שעל הדנייסטר וחזר לליטא, וכידוע הקים חסידות גדולה של חב”ד. אולי נדברו ביניהם שהוא יתעכב בגלות כדי להיות שלוחם ובא כוחם שם, ואולי חש שניאור זלמן שאין השעה ראויה לגאולה וחזר להנהיג את עדתו ולהגביר את כוחה של החסידות.

השלושה הגיעו לארץ־ישראל עם שלוש מאות נפש מלווים, מהם חסידים ומהם שאינם ראויים לכך, שנתוספו אליהם בדרך במקומות שונים. ובאו לצפת, עירם של שמעון בר יוחאי והאר"י. ובגליל משל אז ג’זאר פחה שעלה זה עתה לכס השלטון וישב בעכו ומשל ביד חזקה, אבל עושה דברו ושר אוצרו היה יהודי, חיים פרחי, מבני ישראל אשר בדמשק, והוא עזר להם. בני צפת מדורות, הספרדים, קיבלום בסבר פנים יפות. קהל אשכנזים כמעט שלא היה בעיר.

אך הם לא היו החסידים הראשונים שהגיעו לארץ, שכן כבר בימים הראשונים שהתכנסו תלמידים סביב לבעל שם טוב, כשעדיין לא יצא שמעו, ביקשו כמה מהם להעתיק מגוריהם לארץ־ישראל. ובידוע שהבעש“ט עצמו רצה לעלות לארץ הקודש ויצא לדרך בשנת תק”ב והגיע עד איסטנבול ולא נסתייע בגלל סיבות נכבדות שהן סוד עד היום. וכמה שנים אחר כך, בתק“ז, נסע לארץ אחי אשתו של הבעש”ט, רבי גרשון מקיטוב, ואחריו עלו לארץ יחידים מבני החבורה, אבל התקשו להיאחז בה. עד שנת תקכ“ה, חמש שנים לאחר פטירתו של הבעש”ט, שאז יצאו כמה חסידים נכבדים לארץ־ישראל ובהם רבי נחמן מהורודונקה ורבי מנחם מנדל מפרמישלאן, ועמם חסידים אחרים, והשתקעו בטבריה, אבל לא נצטרפו אליהם רבנים וחסידים נוספים והיו בודדים במקומם, ערערים במדבר והארץ עדיין חרבה מאוד. אותו זמן כבר נתפשטה דעת החסידות ברבים, ואילו רבי נחמן מהורודונקה ורבי מנחם מנדל מפרמישלאן, עם מתי מספר מאמינים, מצפים היו כל יום לסימן ולאות, ולא נצטרפו אליהם מבני חבורה, ולא נראתה עננה מעל טבריה. השעה לא היתה ראויה והשאירום בבדידותם ובשניים לא יכלו לעשות דבר. ודווקא בארץ־ישראל היה להם הסתר פנים וחלש כוחם שיכול היה לחולל פלאות במקומותיהם. ונפטרו השניים שנחלצו לפני המחנה שלא בזמן, ונקברו בטבריה.

ואז, כשלושים שנה אחר כך, בתקל“ז, יצאה שוב שיירה לדרך, והפעם היה המחנה גדול ובראשו ראשי־עם הפותחים שערי שמים בתחינותיהם ובתפילותיהם, ונתיישבו בצפת, שבסביבותיה קבורים כמה וכמה צדיקים ובעיר זו ובסביבותיה חי ולימד תורתו האר”י ז"ל ובני חבורתו ורוחם עדיין שורה בכל מקום שם.

רבים היו הבתים ללא יושב בצפת ושכרום, ופתחו בתי־כנסיות ובתי־מדרש והרבו ללמוד בספר הזוהר ובספרי האר"י ובספרי סוד אחרים ועלו על קברות הקדושים, קדמונים ומאוחרים, כבני אדם הבאים לחיות במקום חדש ועוברים בבתי הוותיקים ומציגים עצמם. רבי מנחם מנדל מוויטבסק, הראשון בקרב הצדיקים, נתמנה לראש העדה והכניס סדרים וחוקים בחיי החבורה ושלח את ישראל מפולוצק חזרה למדינת רוסיה והודיע על ידו: “הנה המקום רחב ידים ואפשר להתפרנס לכשיתיישב.” ואמנם רב י ישראל פולוצקר הביא עמו תרומות בסך נאה כשחזר משליחותו והיתה פרנסה לבני הקהילה לכמה חודשים, אבל ההצטרכות היתה גדולה ורבי מנחם מנדל שלח להודיע לחסידיו בליטא ורייסין:

וגם שלח להם איגרות ובהן הורה הנהגות נכונות ורבי שניאור זלמן, כמדובר ביניהם, גם הוא עשה למען רעיו בארץ־ישראל.

שמח רבי מנחם בישיבתו בארץ־ישראל והרבה לומר תורה לפני חסידיו בשבתות ובוויעודים והם כונסו אחר כך בספר פרי הארץ, ואמר שצריך לפדות את הניצוצות השבויים מאז שבירת הכלים ולבער את הרע מהעולם; צריך להקים את השכינה מעפרה, ומלאכה זו יש לעשותה יום־יום על־ידי תורה ותפילה ואז תבוא גאולת העולם כולו וגאולת ישראל, כדברי הזוהר הקדוש והאר“י ז”ל. ועבודה זו יכולה להיעשות בארץ־ישראל יותר מאשר בכל מקום, כי ישראל שבארץ־ישראל שפלים מישראל שבחוץ לארץ והם קרובים יותר לעומקי התהומות ויכולים להציל את הניצוצות האבודים ביותר.

עם הספרדים קשר מנחם מנדל קשרי רעות ואהבה. כמותם מתפללים החסידים מסידורו של האר"י ולומדים את תורתו. וכדי לחזק את הקשר עם הספרדים השיא רבי מנחם מנדל את בנו משה לבתו של ספרדי עשיר מירושלים.

אבל שלוחותיה של השנאה הגיעו רחוק. מרוסיה נשלחו איגרות ושליחים – ואנחנו הלא יודעים מי הם ומי שלחם, אבל נתרחק מלשון הרע ולא נזכירם – והסיתו את בני צפת הספרדים נגד החסידים כאילו יצאו מכלל ישראל, ובתחילה לא הצליחו ולא שמעו להם. אבל כוח רב לשנאה. בסופו של דבר זרעו המקטרגים איבה בין הספרדים ובין החסידים, וכדי להתרחק מהמחלוקת החליטו ראשי העדה לעבור לטבריה והקימו שם את קהילתם ובנו בית־כנסת גדול וניהלו את חייהם על שפת הכנרת, שם בארה של מרים.

בין מנחה למעריב של שבת, כשרקדו על האגם אורות אחרונים של היום כדגים מכושפים, דיבר רבי מנחם מנדל לפני בני הקהילה, על אהבת ארץ־ישראל והסביר: “אני בארץ הקדושה כמשולח משרי המדינות לפלטין של מלך.” מעבר לחלונות הגדולים היתה הכנרת משוטחת כראי של רקיע, ונדמה היה להם, לרבי מנחם מנדל ולרעיו, כי בשעת דמדומים זו, אמנם קרוב משיח, הנה הוא בא, יצפו רגע קט ופעמיו יישמעו. ולא נשמעו. אחר כך ירד הלילה הכבד ועטף את העיר כמו בעופרת ובתי טבריה ניצבו אטומים ואפלים ורבי מנחם מנדל ורבי אברהם קליסקר ורבי ישראל פולוצקר ישבו עד שעה מאוחרת, מעיינים בספרים, עד שכבה הנר, ומעבר לחלונות רחש האגם, אבל איש לא בא.

ולא נתייאש רבי מנחם מנדל והעמיד איש מיוחד כדי להעירו תיכף כשיישמע שופרו של משיח. ולא הצליח אותו שליח לקיים את המצווה. פעם עלה אדם מטורף על ראש הר מעל טבריה ותקע בשופר גדול והקול נשמע בכל העיר. מיד העירו את רבי מנחם מנדל. נטל את ידיו, קם ממיטתו, הוציא ראשו מבעד לחלון, הקשיב לקול התרועה ואמר: “אין זה קול של אמת,” וחזר לביתו מצטער עוד יותר.

כל ערב שבת היה עומד על סף ביתו, על שפת הכנרת, והיה מציץ לתוך הים שעה ארוכה. פעם שאל אותו שמשו מה הוא רואה. מסתכל אני – אמר הרב – בנשמות הבאות לטבול בים כנרת בכל ערב שבת.

רבי מנחם מנדל מפורסם היה בהידור שנהג בעצמו בוויטבסק ובשאר מקומות ששימש בהם כרבי, בבגדי האצילות שלבש ובמאכלים המובחרים שאכל. בארץ הקודש, כשמלך על כמה עשרות חסידים, היה חי בצער ולא התאונן. ארץ־ישראל עצמה היא לבוש גדול, אמר, וכל מאכליה משל שמים. השמועות הגיעו לאוזניו, כי תלמידו שניאור זלמן מתגדל והולך, רבים נוהים אחריו ותורתו נפוצה, ולא קינא בו. לעתים, בשעת שינה, כשלא יכול היה למשול בחושיו כראוי לאדם יהודי, היה עובר בו הרהור, שאילו היה נשאר בגלות, היה ראשון לחסידים, ואילו עכשיו תופס שניאור זלמן את מקומו. אבל מיד התחלחל מן ההרהור הרע שעלה בו, ואמר שהוא זכה במה שלא זכו חבריו: הוא חי בארץ־ישראל וקרוב למלכות ומי ישווה לו. ורבי שניאור זלמן מלאדי, יחד עם אחרים, כמו הרב לוי יצחק מברדיטשב, עשה רבות למען יישוב החסידים בארץ וכתב למנחם מנדל דברי אהבה ואמר שהוא משתוקק מאוד לבוא לארץ־ישראל. ופעם כתב שאפשר שטעה כשחזר ממאהליב ולא עלה עמם, אבל עכשיו רבים חסידיו והם תובעים ממנו שיישאר עמם, ואין הרועה רשאי לנטוש את צאנו.

והוא, מנחם מנדל, יושב בארץ־ישראל, גם אם איבד חצר גדולה. רעיו ותלמידיו הקימו בארצות פולין ורייסין ורוסיה חצרות גדולות ועשירות, אלפי חסידים נוהים אליהם והם מולכים ביד רמה. ולו לא יהיה יורש לחצרו ולא בית לרבי מנחם מנדל. ולעתים גברו עליו העצבות והגעגועים לתלמידיו הוותיקים שפקדוהו באיגרותיהם ועדיין ביקשו ממנו להורות להם הדרך בה יילכו וכתב אליהם: “בני אתם כאילו ילדתיכם… עמי במחיצתי תהיו, לעולם לא אשכח פקודיכם כי בם חייתוני. וגם עד שיבה וגם עד זקנה ושיבה וכל גובה ורוכב וכל סוס ורכב לא יפרידו בינינו. אבל אין כוחי עתה ככוחי אז…” והסתכל באיגרת הכתובה ועיניו בוהות.

אבל את ארץ־ישראל לא יעזוב. אפילו נראה שהשכינה בשפלות רבה. קשה המלאכה מנשוא והוא גם נחלש. הביט בכנרת המשקיפה בחלון, שכן מראה האגם היה מרפא את נפשו. אי־שם, בתוך המעמקים הגדולים הללו, מצוי ניצוץ משיח. והיה אז מרחם על חבריו הרביים היושבים בגלות ונסתרת מהם מתיקותה של ארץ־ישראל.

עשר שנים ישב בארץ וחלה. חסידיו יושבים אצלו והוא אומר להם תורה בשעה שאיננו חלש מאוד, אבל הוא נחלש והלך. ומעבר לחלון, מן הכנרת, ראה אותו אור נוצץ, אור מרמז, ושלח שליח. חסיד רץ בבהילות בסמטאות טבריה אל ביתו של רבי אברהם מקליסק ואמר לו משמו של מנחם מנדל: הרבי מבקש שתסור אליו, מיד.

לבו של רבי אברהם מקליסק ניחש רע. דפק על דלת דירת שכנו, חסיד חשוב, ואמר לו לבוא עמו. יצאו השניים ובאו לביתו של מנחם מנדל, ומצאוהו בדעה צלולה. ואמר רבי מנחם מנדל לאברהם מקליסק: “כתוב מה שאומר לך, אות באות.”

ישב רבי אברהם הכוהן מקליסק אל השולחן ליד מיטת הרבי, החזיק בידיו עט וגיליון נייר, וקירב את אוזנו לשמוע את דבריו של רבי מנחם מנדל. וציווה לבנו בכורו, משה, על כיבוד האם והורה כיצד יתחלק רכושו:

תמו דברי הרב. ביום ב' לראש חודש אייר תקמ"ח, 1788, נפטר וקברוהו בטבריה, וכל בני החבורה ליווהו בדרכו האחרונה.

רבי אברהם מקליסק שלח איגרות לארץ רוסיה ורייסין והודיע על מותו של האיש שנחשב בזמנו לראש החסידים. אבל רק זקני הדור זכרו את הרב ואת מסע המעטים שעמד בראשו, וחזרו וסיפרו על הנהגתו וטיבו של רבי מנחם מנדל, שוויתר על מלוכה למען ארץ־ישראל.

חסידי טבריה עשו כדברי הרבי ומכרו את רכושו כדי לאסוף אלף גרוש שמפירותיהם תתפרנס האלמנה. היא, שותקה ודוממה, הלכה אחרי בעלה לארץ לא זרועה, ולא התלוננה ולא ביכתה את ימיה הטובים בגלות. לבן משה לא נותר דבר והוא טיפל גם ביתומות שנשארו אחרי מות אחותו. מה אמר, מה חשב, אינני יודע. אולי היתה טענה בלבו על אביו, שלא נתן לו להנהיג את העדה אחריו, ולא התיר לו לומר תורה משמו.

אחר כך נפנה רב אברהם מקליסק להנהיג את העדה. חסידות חוץ לארץ גדלה והיתה לממלכה, קמו רביים שנהגו כמלכים ושרים והתפרשו על חצרות גדולות ששלוחותיהן הגיעו לכל ארצות רוסיה ופולין. מובן שהיו מזכירים את ארץ־ישראל ומשבחים אותה, אבל איש מן הרביים החשובים לא עשה מעשה ועלה לארץ להתיישב בה. אפילו רבי מנחם מנדל מקאצק, שגזר על עצמו ייסורים רבים, היה אומר לחסידיו: “קאצק זו ארץ־ישראל,” ולימד: “קאצק בגימטריה ארץ.”

ר' אברהם מקליסק עמד בראש העדה שנים רבות, ושלא כרביים שבארצות רוסיה ופולין ראה בבני העדה חבורה אחת ואין בה חשוב יותר או חשוב פחות, וביקש שיעשו מאמץ יחד לעבודת ה' ולקירוב הגאולה וכל אחד סעד ועזר לחברו בעבודת הקודש, כחבורות שבימי האר“י ותלמידיו. והגיעו אליו דברים כתובים ושמועות על ר' שניאור זלמן, ידידו ורעו ושותף לו ולרבם מנחם מנדל ז”ל, שיצא איתם לארץ־ישראל ונשאר לבסוף בארץ מוצאם, שחיבר ספר התניא ובחר בדרך שכינה “חוכמה בינה דעת” וכינס חסידים רבים סביבו והיו לעדה גדולה ונתקראו על שם ראשי התיבות של תורתו – חב“ד – והטיף להשיג את עצמות האלוהים על־ידי החוכמה והבינה ודעת הדברים. ויצא ר' אברהם מקליסק בחריפות נגד ר' שניאור זלמן ואמר כי עיקר עבודת השם במעשה ודרך המעשה יגיע החסיד אל הדבקות ואל המעלה העליונה, ולא דרך החוכמה לעצמה והחקירה, שכן כללא דמילתא אחת – האמונה ראשית חוכמה היא וגדולה מהשכל הנולד. ועוד אמר: “האמונה היא היותר פשוטה ושווה לכל נפש ואין הקדושה שורה כי אם על־ידי האמונה.” ושלח איגרות לאנשיו ברייסין ובמדינות אחרות וקראם להתרחק מן העדה החדשה וגברה מאוד המחלוקת והיה לו צר לר' אברהם מקליסק על הריב, אבל סבר שר' שניאור זלמן מתרחק מתורת הראשונים ואסור לו לשים מחסום לדעתו. אבל ר' אברהם מקליסק חי הרחק מהארצות שבהן גדלה באותם ימים החסידות והתפשטה וקנתה לה מאמינים רבים ואילו בארץ־ישראל היתה איתו עדה קטנה ודלה ולא נצטרפו אליה אנשים ודעתו לא נשמעה, וההולכים בדרכו של ר' שניאור זלמן התרבו. וחי ר' אברהם מקליסק עוד כשתי עשרות שנים ונפטר בשנת תק”ע וזמן מעט לפני כן ראה את ראשוני תלמידיו של הגר"א, המתנגד הגדול, באים לארץ ומתיישבים בצפת.

וחייהם של החסידים בטבריה היו קשים וכפי המסופר שלח רבי ברוך ממז’יבוז', נינו של הבעל שם טוב, שהיה מאוהבי ארץ־ישראל, אחד מזקני החסידים, לראות כיצד חיים בני העדה בטבריה. הפליג השליח בספינה ואחרי תלאות רבות הגיע לעכו ויצא רכוב על חמור לטבריה. ובא לחצרם של בני העדה, ומצא שם נשים כובסות לבנים, והכיר ביניהן את אשת רבי וולויל שהיה מחשובי התלמידים של רבו ומראשי העדה בטבריה. נבהל ולא ירד מהחמור וציווה על החמר שיחזירו מיד לעכו, שכן אין הוא יכול לראות בצערה ובקלונה של אשת הרבי.

הכירה אותו אשת רבי וולויל וקמה ממקומה ואמרה: “שליחו של רבי ברוך! דע לך כי הלבנים הללו לא שלנו הם אלא של אחרים, וזו פרנסתנו. קום ורד כי פה ארץ־ישראל וחביבים עלינו ייסוריה!”

שמע השליח וירד מהחמור ובכה בכי רב ולבסוף השתקע אף הוא בטבריה והצטרף לחבורת החסידים, מצפי הגאולה לשווא.

מקורות: איגרות חסידים מארץ־ישראל בעריכת יעקב ברנאי; העליות הראשונות של החסידים לארץ־ישראל – ישראל הלפרין; החסידות וארץ־ישראל – יצחק ורפל; החסידות והחסידים – ש“א הורדצקי; טבור הארץ – משה קליער; איגרת הקודש – אליעזר אלימלך סג”ל איש הורוויץ; איגרות ארץ־ישראל – אברהם יערי; היסטוריה שכנגד, על איגרות החסידים מארץ־ישראל – נחום קרלינסקי.