באחד הפרקים הבאים אספר על אחמד פחה, שכונה לימים ג’זאר, הקצב, על שום אכזריותו ורוע לבו, ואכתוב שם דברים קשים מאוד עליו, שכן באמת אכזר מכול היה, רוצח בדם קר וכורת אוזניים ואפים של מקורביו ועוקר את עיניהם מקנאה או מרשעות, ושודד ובוזז וגובה מסים ובז לנתיניו. ג’זאר פחה, כקודמיו, פחר א־דין ודאהר אל־עומר, מושל הגליל היה ולעתים השתרעה מלכותו על ארץ רבה בגליל, בלבנון, בעמק יזרעאל ובשומרון. ומלכות טורקיה שלכאורה היתה ממונה עליו, עמדה כנגדו חסרת אונים. אבל לפני שאספר במקומו את רוע מעשיו, מבקש אני ללמד גם זכות עליו ולטעון מצד הסנגוריה, כי כל מה שעשה עשה מפני שנבגד.
ובכן, טוען אחד המספרים, ג’זאר פחה בתחילת דרכו אמנם איש נוקשה היה, אבל מקפיד על דין וחוק; אכזר היה, מי שחטא נענש באופן חמור וללא רחמים, אבל מי שהלך בדרך הישר לא היה צריך לחשוש מפניו, אבל אחר כך – בעקבות מעשה שהיה, שינה את טבעו ונעשה אכזר, לעתים ללא כל סיבה, רק מרוע לב.
בתחילת דרכו אסר על הבדווים ועל יושבי הכפרים לאיים על שיירות ועל יחידים העוברים בגבולם ולתבוע מהם כופר נפש. וכדי לבדוק אם פקודתו מתקיימת, היה יוצא עם בני לוויה ועובר במחוזות שלטונו וכשהיה מתקרב למקום יישוב היה שולח אחד מאנשיו להיכנס לכפר כאילו הוא עובר אורח ואם תבעו ממנו כופר היה נכנס מיד עם חייליו לאותו מקום ותולה בפומבי את תובעי הכופר שאיימו על עוברי אורח ישרים והיה אוסר להוריד את גוויותיהם כמה ימים למען יראו וייראו. על מעשה זה חזר כמה פעמים עד שהתושבים למדו את הלקח ומאז יכול כל אדם לעבור במחוזות שלטונו בלי שמישהו יעז לפגוע בו.
וסיפור אחר:
מעשה באזרח נכבד של עכו שיצא ערב אחד לשדות שמחוץ לעיר ופגש כפרייה שחזרה לביתה ושאל אותה אם אין היא יראה ללכת לבדה במקום רחוק מיישוב והיא ענתה: “השבח לאללה! כל זמן שהוא מחזיק בחיים את מושלנו, כל אחד בטוח בכל מקום.”
וחזר הנכבד לעיר. למחרת התייצב לפני הפחה וסיפר על הפגישה עם האישה בשדות עכו ועל שאלתו ותשובתה, שאין היא מפחדת מאיש כל זמן שאחמד פחה מושל בגליל.
אותו נכבד רצה לגרום נחת רוח למושלו וקרה ההפך. “כיצד העזת להטיל פחד על אותה אישה מסכנה?” – זעם המושל.
“מדוע?” – נבהל הנכבד.
“כששאלת אותה אם אינה יראה ללכת לבדה בשדה, באותו רגע ודאי חששה שאתה רוצה לפגוע בה!” – אמר ג’זאר וציווה להעניש את האזרח שביקש לגרום לו נחת.
וסיפור על שוחט יהודי מצפת וכיצד ניצל ממעשה אכזרי שציווהו ג’זאר לבצע. וכך היה המעשה:
בעכו לא היה לה שוחט שישחט בהמות ליהודי העיר. מדי פעם היה יורד שוחט מצפת ושוחט למען בני הקהילה בני בקר ועופות. פעם כשהיה עסוק במלאכתו, הגיע שליח מג’זאר פחה והודיע כי הפחה מצווה עליו להתייצב מיד לפניו.
בא השוחט לחצרו של ג’זאר והוא יושב על כיסאו וסביבו פקידיו וחייליו. הורה ג’זאר לשוחט על ערבי אחד כפות ששכב על הרצפה וציווה עליו לשוחטו מיד לפי שחטא חטא חמור.
נבהל השוחט, נפל על ברכיו לפני ג’זאר ואמר: “פחה גדול! הריני אב לעשרה ילדים שאותם אני מפרנס ממלאכתי. אם אמלא את פקודתך ואשחט אדם – אסור יהיה לי להמשיך ולעסוק במלאכה זו, כיוון שלפי דיננו יד ששחטה אדם אסור שתשחט בהמה, וכך אאבד את פרנסתי ואני ובני ביתי נרעב ללחם.”
חמל ג’יזאר פחה על השוחט העלול לאבד את פרנסתו, תפס את חרבו וכרת במו ידיו את ראשו של הפושע.
אבל יום אחד נתהפך לבו של ג’זאר פחה והוא נהיה ראוי לכינוי הקצב שכינו אותו נתיניו, כמובן שלא בפניו, ואותה אכזריות שעד אז שימשה לו לדין צדק, נהפכה למידה רעה ולאכזריות לשמה. וכך היה המעשה:
יום אחד שיחק ג’זאר עם בתו הקטנה וזו, תוך כדי שעשועיה עם אביה, משכה בזקנו. אמר לה:
“אין זה נאה לילדה למשוך בזקנו של גבר.”
ושאל: “ממי למדת זאת?”
ענתה לו הילדה בתמימות: “אני משחקת ומושכת תמיד בזקניהם של קציניך הממלוכים המבקרים אצל נשות ההרמון כשאתה יוצא למסעות.”
וכך נודע לו לג’זאר פחה בדרך אגב מה עושים עבדיו וקציניו בשעה שהוא יוצא מץ העיר.
ביקש לבדוק את הדבר ופירסם שהוא יוצא לבקר בכפר רחוק במחוזו, עלה על סוסו ויצא משער עכו מלווה בחייליו, וכשהתרחק מהעיר הודיע לבני לווייתו שימשיכו בדרכם ואילו הוא חוזר לעיר כיוון ששכח שיש לו עניין כלשהו שם, וישוב וישיגם.
וחזר בחשאי לארמונו ונכנס להרמונו ומצא שם את נשותיו ופילגשיו – היו לו הרבה – משתעשעות באהבהבים עם הממלוכים שלו, קציניו הנאמנים לכאורה. שלף חרבו ובזעם התנפל על הנשים, ואומרים כי שחט במו ידיו חמש־עשרה מהן. וכשהתעייף קרא לחיילים שלא השתתפו בחגיגות הניאוף, להשלים את המלאכה וציווה עליהם לא להותיר נפש חיה בקרב נשותיו.
ואילו הקצינים הממלוכים נמלטו למחסני התחמושת של העיר, סגרו את דלתותיהם ונשבעו כי אם תיפול שערה משערות ראשם יפוצצו את המחסנים ואת כל העיר באבק השרפה הנמצא שם. לא נותר לג’זאר אלא להניח להם לחבוש את סוסיהם ולצאת מהעיר.
על נקלה חידש את הרמונו במיטב הנשים, צעירות ויפות, ויש להניח כי מעתה השגיח עליהן יותר. אבל מאז – כך טוען המספר – נשתנה ג’זאר בתכלית שינוי, לא האמין לאיש והתאכזר לכול: לא עבר שבוע מבלי שיוציא מישהו להורג. ולעתים, פתאום, היה שולף חרבו וקוטע יד או רגל או אברים אחרים של האנשים הקרובים לו ושב לעיסוקיו כאילו לא קרה דבר.
ויתר מעללי ג’זאר פחה ומעשי הרשע והאכזריות שלו, הלא הם כתובים בפרק המוקדש לחיים פרחי, משרתם של שלושה אדונים.
מקורות: עכו – נתן שור; חיפה – לורנס אוליפנט; תבואות הארץ – יהוסף שוורץ.