שני נערים כבני חמש־עשרה, לואי אדמונד דה־פיליפו, ונפוליאון בונפרטה, זה צרפתי וזה מקורסיקה, למדו יחד בסופה של המאה ה־18 באקדמיה הצבאית של צרפת. יושבים היו אמנם ליד אותו שולחן לימודים, אבל לא אהבו זה את זה אהבת יתר, רגלי שניהם אדומות היו ושחורות מהבעיטות שהחליפו מתחת לשולחן.

היו לו לבונפרטה די סיבות לקנא בחברו, פיליפו היה המצטיין בכיתה וקיבל תמיד את הפרסים הראשונים, ואילו בונפרטה זכה לכל היותר בפרס שלישי, ובונפרטה קטן הקומה, אף על פי שכאמור לא היה מהמצטיינים בלימודים, שאפתן גדול היה ושאפתנותו ניכרה בכל מעשיו. נפוליאון היה בן לעורך־דין שהתרושש, ומת כשבונפרטה היה נער והשאיר את משפחתו במצוקה גדולה, ואילו מוצאו של דה־פיליפו היה מן מהאצולה והוא היה ער לחשיבות מעמדו.

בשנת 1785 סיימו השניים, בני שבע־עשרה, את לימודיהם כשדה־פיליפו, כרגיל, מקדים את חברו בציונים גבוהים. התגייסו לצבא, התמנו לקציני תותחים זוטרים ומילאו את משימותיהם בהצלחה. ארבע שנים אחר כך פרצה המהפכה שהתיזה ראשים רבים ודרכיהם נפרדו – נפוליאון המשיך בקריירה צבאית ועלה בדרגה ואילו דה־פיליפו בן האצולה השתתף בקרבות נגד הרפובליקה החדשה וברח לאנגליה.

לימים חזר בחשאי לצרפת ופעל במחתרת בניסיון לחדש את המלוכה, ונאסר. יפה תואר היה והילך קסם על נשים, ובעזרתה של אישה בעלת קשרים עם המהפכנים, ברח ממאסרו ושוב נמלט לאנגליה. לא עבר זמן רב וחזר במחתרת לצרפת ומשנודע לו כי האנגלי ויליאם סידני נתפס על־ידי הרפובליקנים והוא עצור בכלא בפריס, החליט לשחררו.

סידני סמית, כמו דה־פיליפו, אוהב הרפתקאות היה. בן שלוש־עשרה הצטרף לצי האנגלי, השתתף במלחמות שונות וקיבל דרגת סגן. שנתיים עשה במרוקו ובצרפת, חזר לאנגליה והמשיך לשוודיה. שם הוצג לפני המלך, מצא חן בעיניו והוא מינה אותו לקצין בצי השוודי. בשירות השוודים לחם ברוסים וזכה בתואר אצולה בגין גבורתו. משוודיה יצא לקושטא ולאחר שלוש שנים נקרא לחזור לשירות באנגליה, שלחמה אז בצרפתים. לא היתה ספינה בנמל המפליגה לאנגליה וסידני סמית קנה ספינה בכספו, שכר מלחים אנגלים והפליג לטולון כדי להצטרף לצי הבריטי שעגן בנמל. בין האנגלים והצרפתים נערך קרב ימי, שבו הצטיין הקצין הצרפתי הצעיר נפוליאוו, והאוניות הבריטיות אנוסות היו לנטוש את הנמל הצרפתי. סידני סמית התנדב לשרוף את הספינות שלא יכלו לצאת מהנמל, לבל יפלו בידי הצרפתים. כשחזר לאנגליה, מונה למפקד אונייה. יום אחד אירע לו מזל ביש: אונייתו נתפסה על־ידי הצרפתים והוא נשלח לכלא בפריס. דה־פיליפו, ששמע על הקצין האנגלי ומעלליו, החליט לשחררו. הוא זייף ניירות של קצין משטרה, התיידד עם בתו של מנהל בית־הסוהר שבו נכלא סמית והצליח לבוא עמו בקשר.

דה־פיליפו לקח עמו ארבעה מחבריו, הלבישם בגדי שוטרים והוא עצמו לבש בגדי קצין משטרה. החמישה באו לבית־הסוהר, דה־פיליפו הציג תעודה מזויפת המצווה למסור לידיו את סידני סמית והוציאו מבית־הסוהר. לאחר הרפתקאות רבות הגיעו השניים ללונדון, וסידני סמית גמל למצילו ושיכנע את השלטונות למנותו כקצין בצי האנגלי. סידני סמית עצמו נתמנה למפקד אוניית מלחמה ונצטווה לשוט לים התיכון. הוא לקח עמו את דה־פיליפו. לאחר זמן מה מונה סמית למפקד שייטת בדרגת גנרל.

היה זה בתחילת 1799. חברו לספסל הלימודים של דה־פיליפו, נפוליאון, עלה בדרגה והצטיין במלחמות ויצא בראש צי וכבש את מצרים ומשם יצא לכבוש את ארץ־ישראל מידי הטורקים. האנגלים הורו למפקד השייטת סידני סמית להפליג לחופי הארץ ולעזור לטורקים להדוף את נפוליאון וחייליו. לסמית נודע כי נפוליאון כבש את יפו והוא עולה על עכו ומינה את דה־פיליפו למפקד אונייה וציווה עליו לחוש ולהפליג לעכו כדי לעזור למושלה, ג’זאר פחה.

נפוליאון היה בדרך לעכו וג’זאר, שחשש שלא יוכל להגן על העיר, היה מוכן לנוטשה. אותה שעה הגיע דה־פיליפו לנמל, ירד לעיר ושיכנע את ג’זאר להגן עליה. נפוליאון וחייליו הגיעו למפרץ חיפה ומצאו את עכו סגורה ומסוגרת לפניהם והטילו עליה מצור. דה־פיליפו וכמה מאות חיילים אנגלים ירדו לעכו לעזור בהגנתה בשעה שבמפרץ הסמוך עגנו האוניות הבריטיות של סמית והפגיזו את הצרפתים.

וכך חזרו ונפגשו שני התלמידים לשעבר שהיו בועטים זה ברגלי זה בבית־הספר הצבאי, והפעם משני צדי החומות של עכו בארץ־ישראל. זה רוצה לכבוש את העיר כדי שיוכל להמשיך כמסע המלחמה שלו, לערער את השלטון הטורקי ולהמליך את צרפת על המזרח התיכון, וזה – כדי להגן עליה מפני בן עמו שלו.

הצבא הצרפתי ליד עכו

מדי פעם עלה דה־פיליפו על החומה כדי לצפות על האויב העומד על הגבעות סביבה ומציב תותחים מולה והיה מחפש בין החיילים הצרפתים את מפקדם נושא הכובע המשולש המעוטר בבגדים הכחולים־אדומים. פעם היה נדמה לו שהוא אמנם רואה את חברו לספסל הלימודים, עומד במרכזה של חבורת קצינים ובולט בכך שהוא נמוך מכולם. הצמיד את משקפתו לעיניו ועקב אחרי האיש הנמוך המוקף בקציניו, מבקש לראות כמה השתנה מאז שנות הלימודים. הנער השאפתן נראה עכשיו נמרץ מאוד. ביקש גם להבין כיצד זה אותו צוער שהישגיו בלימודים היו פחותים משלו, הגיע לאן שהגיע. ודה־פיליפו אויבו, למרות המלחמה שלחם בו עכשיו, ידע שעתיד הוא להגיע לפסגה, למקום שממנו יגבה מעל אישים דגולים ונודעים. ידע שהוא קורץ מחומר המזניק אנשים לפסגה ומוביל אנשים למטרות כמעט לא מתקבלות על הדעת בכוח אישיותו והשפעתו והם הולכים אחריו מבלי שיתהו עליו. לרגע רצה להורות למפעיל התותח שעמד לידו על החומה לירות אל תוך אותה חבורה. סמל התותחנים שעמד לידו וראה את חבורת הקצינים הצרפתים שאל:

“קולונל, לירות?”

דה־פיליפו ענה נחרצות: “לא.” ומיהר לרדת מעל החומה. משהו שלא ידע את טיבו, אולי זה ספסל הלימודים הישן, מנע ממנו לתת את הפקודה. אולי גם ההיסטוריה הצרפתית הקפיאה אותו.

נפוליאון היה בטוח שיכבוש את עכו במהירות וללא קשיים, כשם שכבש ושטף את יפו. אבל העיר – שחלק גדול ממנה גבל בים ומשם הגנו עליה תותחי אוניותיו של סידני סמית – עמדה בפניו. חייליו התקיפו את החומה פעם ופעמיים ונסוגו. אוניותיו, שבאו ממצרים, נושאות תותחים שבעזרתם קיווה לפרוץ את החומות, נעצרו על־ידי האנגלים.

נפוליאון ציווה לחפור חפירות אל מול החומות כדי שהחיילים יוכלו להתקרב אליהן ולהתקיפן. דה־פיליפו פעיל היה ביום ובלילה, מדי פעם היה חוטף תנומה קלה, שינה חטופה, כמנהגו של נפוליאון עצמו בזמן קרבות – שניהם רכשו אותו באקדמיה הצבאית – וממשיך בריצתו ממקום למקום, מדריך את התותחנים הטורקיים, מאתר את מקומות התורפה הצרפתיים ומורה לירות לשם, יוצא בחשאי עם חיילים אנגלים ומתנפל על יחידות צרפתיות מופתעות. נפוליאון לא ידע כי דה־פיליפו, בן כיתתו, מפקד על הפעולות המיוחדות של מגיני עכו, אולם משראה כיצד הטורקים מפעילים ביעילות את תותחיהם עד שהוציאו מכלל פעולה את רוב תותחי הצרפתים, חשד שמולו עומד בוגר האסכולה הצרפתית. האנגלים, לא כל שכן הטורקים, לא הפעילו כך תותחים. השיטה היתה צרפתית מובהקת. היתה זו גם מערכה של קצין תותחים נגד קצין תותחים וברמה זו, ניצח דה־פיליפו.

שבע התקפות ערכו חייליו של נפוליאון על עכו כדי לפרוץ את החומה ולחדור לעיר, ופעם גם הצליחו, אבל נהדפו מהרחוב שאליו הגיעו אל מחוץ לעכו. בכל התקפה עמד מול המתפרצים דה־פיליפו, מארגן קווי הגנה חדשים, יוזם התקפות־נגד ומעודד את הטורקים. עייף, עיניו בוערות מחוסר שינה, אבל נמרץ ומצליח.

סידני סמית, ג’זאר פחה ודה־פיליפו השיגו את מטרתם. נפוליאון ויתר על חלומו לכבוש את עכו וחזר למצרים.

דה־פיליפו ניצח, אבל לא ראה את הניצחון בעיניו. שבוע לפני שנפוליאון נטש את עכו, חלה פתאום ומת לאחר זמן קצר. סידני סמית הספיד את ידידו ומצילו ואמר כי הוא מת מאחר שלא נתן מנוחה לעצמו כל אותם שני חודשי מלחמה, נמצא בכל מקום שבו נערך קרב וכל רגע, ביום ובלילה, הקדיש למלחמה בבני עמו ובבן כיתתו לשעבר.

מקורות: Bonaparte in Egypt – J. Christopher¹ Herold.