לוגו
ההתישבות החקלאית של ההסתדרות הציונית בא"י
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

הקדמה    🔗


זה לי שבע עשרה שנה, שאני עוסק מטעם ההסתדרות הציונית בקולוניזציה חקלאית. התישבות זו גדלה מתוך התחלות פעוטות מאד והגיעה לידי היקף מסוים. אם בתחלה, – כיתר הענינים הכלכליים הבלתי־מדיניים – היתה מעין בת־חורגת להסתדרות הציונית ומעטים אשר שעו אליה בקונגרסים, הנה הצליחה כיום לכבוש לה יותר ויותר את התענינותו של הצבור הציוני. משום כך מרגיש אני את הצורך, לתאר את מהלך התהוותה של הקולוניזציה החקלאית ולבאר את הפרובלימות אשר לה לפני דעת־הקהל הציונית.

ארך התאור מכפי שהיה במחשבה תחלה. ואולם שבתי ושמתי אל לבי, שמכיון שיש כאן הנסיון להרצות באופן שיטתי על עבודת ההתישבות של ההסתדרות הציונית, לכן מוטב שתהיה ההרצאה מלאה ושלמה מאשר תהיה מקוצרת.

בעצם אין כאן אלא מחשבות יסודיות מעטות, שמהן מסתעפים כל שאר הדברים:

ראשית, כי להצלחת הקולוניזציה הציונית חשובים לא רק הגורמים הכלכליים בלבד אלא במדה מרובה גם גורמים סוציולוגיים.

שנית, כי החטיבה המיוחדת של התפקיד, – להעביר יהודים עירונים מאירופה אל החקלאות אשר בארץ־ישראל – אינה מרשה להשתמש פשוט באחת הדוגמאות הקולוניזטוריות שבעולם, אלא מחייבת לחפש דרכים חדשות ועצמיות.

שלישית, כי אין להוציא משפט על ההתישבות החקלאית, על ערכה ומטרתה, כשהיא לעצמה ונפרדת מן הפעולה הציונית הכללית, אלא אך ורק בקשר פנימי עם פעולה זו.

רביעית, כי אין להעריך את המאמצים הכבירים השקועים בהתישבות אך ורק לפי תוצאותיהם תיכף ומיד, אלא עוד יותר בזה, שהנסיונות הנרכשים בעבודה זו הכרחיים הם, כדי לפנות דרך לקולוניזציה הגדולה העתידה לבוא.

לא כסיתי בספר על הקושיים שבהתישבות החקלאית. לגב, בקרת המתחמקת מן הקושיים או המוצאת להם פתרונים כלאחר יד. היתה מגמתי לעורר את מצפון דעת־הקהל הציונית, ולפתוח לה פתח אל הפרובלימות אשר הקולוניזציה מתלבטת בהן.

אך גם נסיתי להוכיח, כי בנין בית־הלאום היהודי בארץ־ישראל לא יכּוֹן בלי ההתישבות החקלאית, ואשר על כן אין לנו דרך אחרת אלא להלחם בקושיים עד אשר נתגבר עליהם.

ואני מקוה, כי ספרי יכשיר את הקרקע למשפט־צדק על העבודה הקולוניזטורית של ההסתדרות הציונית ויחזק את ההתענינות בעבודה זו.


ירושלים, שבט תרפ"ה.

א. רופין.


 

פרק ראשון: התחלות ההתישבות הציונית.    🔗


עוד בתחלת התנועה היהודית־הלאומית נצבת ההכרה, כי החקלאות צריכה לשמש יסוד כלכלי ליהודים ההולכים להתישב בארץ־ישראל. בכתבי הרב ר' צבי קלישר (תר"כ) ובימי נצני תנועת חבת ציון מתבטאת הדעה בבהירות גמורה, כי שיבת היהודים לארץ אבותם צריכה להיות בעת ובעונה אחת גם שיבה לעבודת האדמה. ואולם בודאי רק מעטים הכירו מה קשות הן התביעות אשר ההכרח הזה ישים לפני היהודים.

ההרכבה הכלכלית של היהודים בארצות הגולה למה היא דומה? לפיראמידה, שבסיסה הרחב מתהווה מתוך סוחרים, פקידי המסחר וסרסורים. אחריהם באים בעלי־תעשיה ובעלי פרופסיות חפשיות (רופאים, עורכי־דין, מהנדסים, מורים, עתונאים, אמנים) ובעלי מלאכה (ביחוד חייטים, סנדלרים, פחחים, זגגים, צורפי־זהב). ורק בשטח הקטן של פסגת הפיראמידה נמצאים פועלי התעשיה ואחרים. זהו אפוא ההיפך הגמור מן הדרוש בארץ־ישראל, אם רוצים כי החקלאות תהא נעשית היסוד של החיים הכלכליים; מה שבארצות הגולה נמצא בפסגת הפיראמידה צריך לשמש בא"י כבסיס. דרושים חלופי המערכה הכלכלית בהחלט. ואם חלופים כלכליים כאלה דורשים מצד עצמם זמן רב והם קשים ביותר, הנה עוד יגדל הקושי פי כמה, אם עוד מצטרף אליהם ההכרח להסתגל למדינה אחרת, לאקלים אחר וללשון אחרת.

אך קשה מכל הוא הדבר הזה: היהודים בארץ־ישראל באים בהתחרות עם תושבים אשר רמת־החיים שלהם נמוכה עד מאד. הנצול הנורא של עבודת האדם, וביחוד של הנשים והילדים, אופיני הוא לגבי המזרח. האשה בפרס או באנטוליה, היושבת משחרית ילדותה עד ימי זקנה ושיבה ליד פלך־השטיח ומשתכרת בקושי את לחמה היבש; הפלחית במצרים, שמתוך עבודה מפרכת ומזונות דלים קופצת עליה זקנה בגיל של שלשים; הילדים במצרים וסוריה העובדים בבתי החרשת עשר ושתים עשרה שעה ליום בשכר של שנים שלשה גרוש (חצי־פרנק זהב) – הם דוגמאות לנצול הזה. ארץ־ישראל היא איפוא אחות לגורל של כל קדמת אסיה בזה, שצרכי החיים של הפלחים הם דלים ושכר העבודה הוא נמוך ביותר. היא אמנם אינה נמצאת עוד במדרגה הנמוכה ביותר. בהשואה למצרים אשר שם שכר העבודה של הפועל, העובד י"ב שעות ליום, הוא חמשה גרוש, ושל נשים וילדים הוא שנים עד שלשה גרוש, ובמקום שהמזון העיקרי של הפלח הוא לחם תירס, – הרי צריך כבר לציין את ארץ ישראל כמדינה מתקדמת. מחירי העבודה שלה גבוהים בחמשים אחוזים. כפריה הם, למרות כל הפרימיטיביות, בנויים בנין טוב מכוכי־החֵמר הדלים של הפלכים במצרים, ולחם חטה לא נחשב בעיני הפלח בארץ־ישראל למותרות, ואולם בכל זאת נשאר עוד מרחק ידוע בין צרכי־החיים של הפלח בארץ־ישראל ובין אלה של היהודי הבא לארץ ממדינות אירופא. היהודי נכון להסתפק במועט, אבל הוא איננו יכול לוותר על שעור ידוע של אוכל, אם הוא רוצה לשמור על בריאותו. הוא איננו יכול לוותר על בית־הספר ועל רופא לילדיו. הוא איננו רוצה שאשתו תרד למדרגת בהמת־עבודה. שמוש בסבון, במאור, בלבנים ובגדים, גדול מזה של הפלח, שאין לו כמעט צורך בכל אלה. בקצור: היהודי רוצה להשאר גם בארץ ישראל אדם תרבותי. הוא איננו רוצה לרדת שוב לאותה מדרגה בתרבות אשר אירופה עזבה אותה לפני מאה שנים ואשר נשארה קיימת עוד רק במזרח. ואולם כשם שזה מובן מאליו, כך גם קשה הדבר עד מאד. כי היהודים שהם בארץ מועט קטן אינם יכולים להשפיע במהרה על הרוב שאינו יהודי להעלות את רמת־חייו. אמנם גם צרכי החיים של הערבי עולים לאט לאט, ואפשר, שאחרי עשרות שנים יחדל המרחק שבינו ובין היהודי, ואולם בתקופת המעבר נתקל היהודי בארץ ישראל בהתחרות זו בכל מקום שהוא תוקע את יתדות הכלכלה שלו. מציין הדבר, כי עד עתה הרויחו בארץ ישראל רק אותם היהודים שהעסיקו בחקלאות ובתעשיה, כמו חבריהם שאינם יהודים, את הפועלים הזולים של הערבים. בנגוד זה שהיהודי בארץ ישראל רוצה להשאר אדם תרבותי ועליו להתחרות במקצוע הכלכלי ברב של התושבים, שאין להם דרישות החיים של אדם תרבותי, ־ מונח השורש של כל הקושיים, אשר בהם צריכה ההתישבות החקלאית להלחם ואשר עד עתה לא הצליחה לשלוט בהם לגמרי.

בתור שנת־הלידה של ההתישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל אפשר לחשוב או את שנת תר“ל, שבה יסד קרל נֶטֶר בפקודת “כל ישראל חברים” בפריס את בית הספר החקלאי במקוה ישראל על יד יפו, או שנת תרל”ח, שבה רכשו יהודים מירושלים אדמה בפתח תקוה, או שנת תרמ"ב, שבה יסדו יהודים מרוסיה את המושבה “ראשון־לציון”.

ההתישבות גופה מתחלקת לארבע תקופות:

א) התקופה עד תר"ס, תקופת הפקידות של רוטשילד ושל גדול הגפן ותפוחי־זהב. הוא הזמן של יסוד המושבות פתח־תקוה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב, ראש־פנה, רחובות, גדרה, קוסטיניה.

ב) תרס“א–תרס”ז, יסוד המושבות בגליל התחתון על שטחים גדולים, (באופן ממוצע 250 דונם לאכר) על יסוד הפלחה ותחת הנהלת יק"א.

ג) תרס“ח–תר”ף, הצעדים הראשונים במקצוע ההתישבות מצד ההסתדרות הציונית על יסוד משק מעורב (תבואה, חלב, ירקות, גדול עופות, נטיעות) באמצעים קטנים ועל שטחים קטנים; יסוד של הישובים בכנרת, דגניה, בן־שמן, חולדה, מרחביה.

ד) משנת תרפ“א, התרחבות העבודה הישובית של ההסתדרות הציונית, מתוך גידול האמצעים ורכישת שטחים גדולים ומאוחדים, ביחוד בעמק־יזרעאל; יסוד של נהלל, כפר יחזקאל, עין חרוד, תל־יוסף וכו', יסוד של המושבה בנימינה על ידי יק”א.

ההתישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל היתה בתחלתה תפקיד עם כמה גורמים נעלמים. איש התיאוריה רשאי היה לשער השערות ידועות בחדר־עבודתו בנוגע לגורמים נעלמים אלו ולחשוב, כי עלה בידו למצוא פתרון לפרובלימה. אך למעשה נמסו כל הפתרונים האלה כשלג לפני שמש. כשם שאפשר ללמוד לשחות רק בתוך המים, כך אפשר למצוא את הפתרון המוחלט לפרובלימה של ההתישבות היהודית אך ורק על ידי ההתישבות בעצמה. דרושה היתה תקופת הכנה כדי להגיע לידי בהירות בנוגע להגורמים הנעלמים: כשרון ההסתגלות של יהודים עירונים מאירופה לאקלים אחר ולעבודה אחרת; הצורה החברותית המתאימה לחבור האנשים האלה בישובים חדשים; הדרכים הטובים ביותר להשגת נסיון חקלאי; המיתודות החקלאיות הטובות ביותר, צורת המשק המתאימה ביותר, שמירת הבריאות ורפוי המחלות; ארגון מכירת התוצרת וכו'.

מכל זה יוצא, כי לא היתה, לא לחברות שעסקו בהתישבות ולא למתישבים, דרך קבועה ומסוימת, אלא שהיתה שומה עליהם לקבוע יום יום מתוך נסיונותיהם הם את כוון הדרך. ולא יפלא אם הדרך הזאת לא נמתחה בקו ישר אלא התפתלה לצדדים. האיש המסתכל כיום מאחרית הדרך לראשיתה, נקל לו לדון התפתלות זו בבקורת קשה. אך אותו מבקר מסיח את דעתו מן העובדא, שלמרות ההתפתלות התקדמנו מהלך רב בכוון אל המטרה. אלמלא שבחרנו בדרך־“זִגזַג” מתוך שקול־דעת רב ואגב למוד מתוך הנסיון המעשי, אלא היינו נתפסים בעקשנות באותה הקלות ואותו הבטחון העצמי של איש־התאוריה לאחד הדרכים, לבלי סור ממנו ימין ושמאל, אז אפשר הדבר עד מאד, שאותו הדרך לא היה מקרב אותנו בכלל לקראת מטרתנו, אלא היה עוד מרחיקנו ממנה. וחוץ מזה יש לשער כי עקשנות זו לגבי תכנית שנתבררה רק בתיאוריה היתה עולה בהוצאות גדולות מאילו של הדרך ההתפתלות בזהירות.

כאשר התחילה ההסתדרות הציונית בשנת 1908 את צעדיה־נסיונותיה הראשונים בשדה־ההתישבות היתה המטרה בהירה מלכתחילה: ליצור בכספים מעטים עד כמה שאפשר, ליהודים במספר גדול עד כמה שאפשר, קיום חקלאי, שיאפשר להם רמת־חיים של בני־אדם תרבותיים ושיניח גם את דעתם של בניהם אחריהם. איך אפשר היה להגיע למטרה זו? ברור היה רק דבר אחד, כי שתי צורות ההתישבות שנתפרסמו בא"י במשך 25 שנים לפני 1908: משק הנטיעות מצד אחד ומשק של גידול תבואה על שטחים גדולים מצד שני, לא הובילו אל המטרה; לא משק־הנטיעות, באשר הוא דורש כספים מרובים מאד והוא מעסיק יותר ידים עובדות של לא־יהודים מאשר של יהודים; ולא משק־התבואה האֶקסטֶנסיבי, באשר במונוטוניות שלו אין הוא מתאים לרוחו של היהודי, ובהכנסותיו הדלות אין הוא מבטיח את מדת־הקיום המינימלית של בני אדם מאירופה.

בשעה שההסתדרות הציונית התחילה בשנת 1908 את עבודתה ההתישבותית, היה המצב בכלל בכל המושבות, ומצב־הרוח בפרט, לגמרי לא מרוממים: הדור הישן היה אחרי עבודה של 25 שנים מדוכא ומר־נפש, בלי תקוה לעתיד ובלי שמחת הוה; הדור החדש, שנתחנך על ההשכלה הצרפתית, ידע רק שאיפה אחת, להפטר מן החקלאות, שלא הבטיחה את קיומו של הדור הקודם, ולבחור לו בחוץ־לארץ משלח־יד טוב ממנה. והרבה היה להצטער על המצב הזה, באשר היהודים אשר יסדו את המושבות הישנות עמדו, מצד המסירות הלאומית והאמונה בחקלאות בתור מעין התחיה הלאומית, על מדרגה גבוהה מאד, ואין להם לבוֹש בפני החלוצים המעולים של ימינו אלו. הגבורה והכח שהראו ראשוני המתישבים בפתח־תקוה, ראשון־לציון, גדרה, חדרה ובכמה מושבות אחרות כלפי הרעב, כלפי המחלות המסוכנות, שדרשו קרבנות למכביר, וכלפי כל המצוקות מצד פקידי הטורקים – הם דף של כבוד אשר לא ימחה מספר הקורות של הקולוניזציה היהודית בארץ ישראל. אך למרות כל ההתמסרות הזאת ולמרות כל הכספים המרובים אשר הברון רוטשילד, אבי הישוב החקלאי בארץ ישראל, העמיד ללא־לֵאות לרשות האכרים, הגיעו המושבות למֵיצר אשר לא היה מוצא ממנו. כי, או שעשו את המתישב (במושבות הנטיעות) לבעל־מטעים החי על נצול עבודה (לא יהודית) זולה ביותר, או שהורידו (במושבות התבואה) את המתישב לרמת־החיים של הפלח, שאינו יודע צורת אות, בלי השקדנות והנסיון החקלאי של זה. כי הגיעו הדברים לידי כך, שהמתישב היהודי במושבות התבואה היה מחכיר את אדמתו בעד חלק ידוע של היבול לפלחים והוא בעצמו נמנע בכלל לעבוד בשדה. המשק שהספיק בדוחק לכלכל משפחה אחת היה צריך באופן זה לפרנס שתי משפחות. התוצאה היתה – דלות, חובות ובריחה מן המושבות.

אעפ"כ יקרו הנסיונות החקלאיים שרכשו להם האכרים הישנים. הם למדו מאת המומחים, ששלח ברון רוטשילד מדרום צרפת, את גידול הגפן והביאו אותו ביחד עם גידול תפוחי הזהב, שהיה נהוג עד אז בסביבות יפו באופן פרימיטיבי, לידי מדרגה גבוהה מאד. הם גם יצרו בסדור המושבות את הצורה הראשונה שלח חיי־צבור עברים וחדשים. אך מטעמים שנזכרו למעלה אי אפשר היה להסתדרות הציונית להמשיך פשוט את הדרך, שבו הלכו המושבות האלה; הוא לא יכול היה להוביל אל המטרה. היה מן ההכרח למצוא דרך חדש אגב שמוש בכל נסיונותיהן של המושבות הישנות.

אמנם הצעדים הראשונים על הדרך הזה היו די קטנים ומחוסרי־אומץ, באשר להסתדרות הציונית היה חסר העיקר: הכסף. אם כיום, שיש להסתדרות הציונית בשביל עניני החקלאות תקציב שנתי של 125,000 לירות, נחשב הסכום הזה לבלתי־מספיק בשביל התישבות גדולה, האם לא היתה זאת העזה לגשת בכלל בשנת 1908 אל ההתישבות החקלאית? כי כספי אותן השנים לא הגיעו אפילו לשלשה אחוזים של התקציב הנוכחי, ולא עוד אלא שאותם הכספים – כספי הקרן הקימת, תרומת־העצים, חברת הכשרת הישוב – לא היו מיועדים להתישבות בכלל אלא רק בשביל מטרות צדדיות מסוימות של ההתישבות – קנית קרקעות, נטיעת עצים – ורק דרך סחור־סחור אפשר היה להשתמש בהם לצרכי ההתישבות. ולהרבות המתלאה עמדה עוד מפלגת הציונים “המדיניים” על המשמר שלא יעסקו בא"י ביצירת התישבות ממש אלא ביצירת “התנאים הקודמים להקולוניזציה העתידה” בלבד.

הצעדים הראשונים היו סימפטומטיים: בכנרת נוסדה (1908) “חות־למוד” ובדגניה נוסדה (1909) ה“קבוצה” על אדמת הקרן הקיימת ובכספי חברת הכשרת הישוב. הקרן הקיימת נוסדה ע"י ההסתדרות הציונית בשנת 1901, כדי לרכוש אדמה בארץ ישראל בתור קנין עולם של עם ישראל. היא קנתה בשנות 1907־1905 אחוזות אחדות (כנרת, דגניה, חטין, חולדה, בן־שמן), אך לא ידעה מה לעשות בהן ולא נעבדו לגמרי או שהחכירה אותן לערבים, כדי להנצל מסכנת “מחלול” (הפקעת זכות הבעלים ע"י הממשלה על קרקעות, שלא נעבדו שלש שנים). ולא נמצאו אז יהודים שיחפצו לחכור את השדות האלה או לעבדם. בתוך מושבות היהודים נמצאו די קרקעות שלא נעבדו, ולמה להם להיהודים לעבד אחוזות עזובות הרחק מן המושבות? מי יודע איזה גורל היה צפוי לקרקעות ראשונים אלו של הקרן הקימת, אלמלא שנטפלה להם “חברת הכשרת הישוב” (Palestine Land Development co. בראשי־תיבות:P.L.D.C" "). חברה זו נוסדה בשנת 1908 ביחד עם יסוד “המשרד ארץ־הישראלי” של ההסתדרות הציונית1. היא חכרה מאת הקרן הקיימת את קרקעות כנרת־דגניה ויסדה שם בכספה היא משק חקלאי. בתור פועלים קבלה את הצעירים המעולים שנמצאו בארץ, שחפצו לקבל עליהם את התפקיד הקשה של כבוש אדמה חדשה. אי אפשר היה להשיג פועלים בעלי נסיון חקלאי רב, באשר לא היו כאלה בארץ. הפועלים שהלכו לכנרת היו משוללים כל הכשרה חקלאית או שהכשרתם היתה לקויה מאד. ואולם מצד ההתלהבות וההתמסרות היו אלה אנשים ממדרגה ראשונה. מתוך שלשים הפועלים, שעלו בשנת 1908 על אדמת כנרת נלקחו שנה אחר כך שבעת האנשים, שיסדו בדגניה את הקבוצה הראשונה. זמן קצר אחר־כך יסד המשרד ארץ־הישראלי בכספי תרומת־העצים משקים חקלאיים בפועלים עברים גם בבן־שמן וחולדה.

דבר יסוד משקים חקלאים ע“י חברות ציוניות והעסקת פועלים עברים בכל העבודות היה גורם רב לחזק כל התנועה הלאומית. עד אז קשה היה ליהודים צעירים שעלו לארץ, למצוא עבודה במושבות, ותנאי העבודה היו רעים, הן בנוגע לשכר העבודה, והן בנוגע להכשרה וליחסים אישיים עם האכרים. עכשיו בפעם הראשונה נמצא דרך לאנשים צעירים, ללמוד את כל ענפי החקלאות, ומה שהיה חשוב להם ביותר: להשתתף ביצירת המשק ובבנינו. כבר בכנרת, שעמדה תחת הנהלתו של אגרונום נמצא על ידו ועד הפועלים, ובקבוצת דגניה קבלו הפועלים אחריות שלמה בעד הנהלת המשק. כנרת ודגניה שמשו שער לכניסת דם רענן לתוך החקלאות בא”י, שעורר אותה מהתאבנותה אל חיים חדשים. בתולדות ההתישבות בא"י בטוח להן תמיד מקום של כבוד.

אחרי כנרת ודגניה, בן־שמן וחולדה נוסדו ישובים חדשים, שמהם יש לזכור ביחוד את “חברת ההתישבות” במרחביה, שנוסדה לפי תכניתו של פרנץ אופנהימר. הישובים החדשים לא היו כולם דומים זה לזה. ואלם פרינציפים ידועים היו משותפים לכולם והבדילו ביניהם ובין המושבות הקודמות של היהודים בארץ־ישראל. ואלו הם הפרינציפים האלה:

א) בנוגע לצורת המשק: ההספקה העצמית של המתישב באה בחשבון בשורה הראשונה ומכירת התוצרת רק בשורה שניה. כתוצאה מדעה זו נוצר ההכרח של גוון המשק, היינו השתמשות בכל ענפי המשק היכולים לסַפק את צרכי החיים של המתישב, כגון בהמות־חלב, גידול עופות, גידול, ירקות, גידול דבורים, מלבד תבואה ונטיעות (המשק המעורב!).

ב) הפרינציפיון של העבודה העצמית: היינו, כי המתישב ובני משפחתו יעשו בעצמם את כל העבודות הנחוצות. כתוצאה מדעה זו, לא רק שהמתישב נקשר בקשר אמיץ יותר אל החקלאות, אלא שגם קבל רק שטח אדמה כזה, שכחותיו הספיקו כדי לעבוד. בעוד שהמתישב קבל מקודם במושבות יק"א באופן ממוצע 250 דונם אדמה, לא קבל בישובים החדשים אלא מאה דונם.

ג) בנוגע לעמדת המתישב כלפי חברות ההתישבות נקבע הפרינציפיון של שווי־זכיות לשני הצדדים.

ד) לצורה חברתית נקבע הפרינציפיון של אוטונומיה פנימית של המתישבים בנוגע לקביעת הצורה החברתית של המושב (אם קבוצות או של יחידים), עד כמה שאותה צורה חברתית, שבחרו בה, לא היתה קשורה באופן מוכיח בהפסדים של המשק.

ה) בנוגע להכשרה חקלאית נתחזקה ההכרה, כי העולים הצעירים, שהם לרוב למעלה מגיל של י“ח שנים, אינם מקבלים את הכשרתם בבתי־ספר לחקלאות, אלא יותר טוב שיתכשרו ע”י כניסתם לתוך משקים חקלאיים, ביחוד לתוך הקבוצות.

ו) בנוגע לטיוב הקרקע נתחזק הפרינציפיון, ביחוד מזמן שנמצאו כספים מרובים יותר לצרכי ההתישבות (משנת 1920), כי הטיובים העיקריים (יבוש הבצות, הספקת המים, קשור הדרכים עם הכביש הקרוב) מוכרחים לצאת לפועל לפני ההתישבות או תיכף לתחלתה.

ז) בקשר עם זה הושם לב יותר לסדור התכנית של כל המושב והתחילו להשתמש בנסיונות אחרונים של חלוקת־אדמה וקביעת ישובים.

ח) בנוגע לקנית קרקעות נקבע הפרינציפיון, כי צריך להחיש ברכישת האדמה, בנגוד לדעה שהיתה מקודם שלטת בכמה חוגים, שצריך לשמור על הכספים הנועדים לרכישת קרקעות עד אשר ירדו המחירים של הקרקעות.

הפרינציפים האלה לא היו כמובן ברורים באופן שוה מן ההתחלה. הם צמחו לאט מתוך נסיונות העבודה. ואולם עתה הם קובעים את הפוליטיקה ההתישבותית של ההסתדרות הציונית. משום כך צריך לברר את ערכם בפרקים הבאים.


 

פרק שני: הפרינציפיון של המשק המעורב.    🔗


המשק המעורב, שנבחר מאת ההסתדרות הציונית בתור צורת־המשק בשביל ישוביה החקלאיים, נקבע אחר שנתגלו הלקויים של גידול נטיעות לבד או של גידול תבואה לבד, כפי שהיו קיימים עד אז בתור צורות ההתישבות בא"י. מלבד מה שהנטיעות דורשות כספים מרובים והן מפרנסות את בעליהן רק אחרי 5–7 שנים, הנה היו בצורת־המשק של רק נטיעות, או רק תבואה, הלקויים האלה:

א) שתי הצורות כשהן לעצמן אינן מעסיקות את הבעלים באופן שוה במשך כל ימות השנה, אלא כל אחת מהן דורשת פעם עבודה מרובה ופעם עבודה מועטה או לא כלום. התוצאה היא שהאכר אין לו עבודה לעצמו במשך חלק מן השנה, ובמשך חלק אחר אינו מספיק למלא בעצמו את העבודה, אלא מוכרח להעסיק עוד פועלים שכירים. כיון שאין פועלים עברים במדה מספיקה בשביל עבודת־עונה כזו או שעבודתם עולה ביוקר (העבודה הדרושה אז היא לרוב של נשים וילדים), לפיכך נמסרה עבודה זו כמעט תמיד לפועלים לא־יהודים. מכאן ועד המצג, שתהא כל העבודה הגופנית נעשית ע"י לא־יהודים ובעל האחוזה היהודי יסתפק בהשגחה, הנהלה, קניה ומכירה, – היתה רק פסיעה אחת.

ב) שנת בצורת בתבואה או קושים במכירה או בהובלה בשביל פירות המטעים גרמו למשבר קשה של האכרים, כיון שההפסד לא נמלא מתוך ההכנסות של ענפי־חקלאות אחרים.

ג) מתוך קשר הדרכים הגרוע ויוקר הוצאות ההובלה, כפי שהיה המצב לפני 25 שנים וכפי שהוא במקצת עוד כיום (חוסר נמל וחוסר דרכים מתוקנים להרבה מן המושבות הישנות) יצא, כי האכר קבל בשביל חלק מן התבואה, שהיה יכול למכור מתוך יבולו, רק מחירים נמוכים מאד, בעוד אשר בשביל כל מה שהיה צריך לקנות לצרכי חייו היה מוכרח לרוב לשלם מחירים גבוהים בערך.

כל הלקויים האלה אינם חלים על המשק המעורב. הענפים השונים של המשק מעסיקים את האכר כל השנה והוא יכול לסדר את המשק באופן כזה, שלא יהא נזקק לגמרי, או כמעט לגמרי, לעבודה שכירה. אמנם בצורה זו אי אפשר לו, כמו האכר העוסק רק בגידול תבואה, לעבֵּד כמה מאות דונמים, אלא רק בערך 100 דונם אדמה (בלי השקאה). המשק המעורב נותן לאכר בתבואה, מספוא, חלב ותוצרת החלב, ירקות עופות, ביצים, דבש, עצי־הסקה כמעט הכל מה שדרוש לו למחיתו. הוא חפשי הרבה יותר משלטון השוק. אשתו וילדיו יכולים לעזור לו הרבה בענפים הקלים של המשק. הרוח השולט במשק המעורב הוא חקלאי ביותר, בעוד אשר במשק הנטיעות, התלוי הרבה בשוק החיצונים, חודר ומתערב גם רוח מסחרי. הילדים הגדלים בתוך משק מעורב מסגלים להם מעצמם בקלות יתירה הכשרה בחקלאות מאשר בצורות המובדלות של מטעים ותבואה. ואל יהא הדבר האחרון קל בעיניך. קולוניזטור אמריקני אמר, שהתוצרת הצדדית של הקולוניזציה החשובה ביותר היא חנוך אכרים בשביל הדור הבא. ואם כך הוא הדבר אצל אחרים, על אחת כמה וכמה שיש חשיבות מיוחדת לדבר הזה בקולוניזציה היהודית, שהיא צריכה עוד ליצור מסורת חקלאית ואהבת החקלאות.

הענפים השונים של המשק המעורב נמצאים בהשפעת־גומלים וההפסד היוצא מתוך תוצאות רעות של אחד הענפים יכול להמלא ע“י תוצאות טובות בענף אחר. התוצאה היא התמעטות הסכנה ויותר קביעות בהכנסות. לאכר נוח יותר שתהיינה לו בכל שנה עד כמה שאפשר הכנסות שוות, מאשר שבשנה אחת תגדלנה הכנסותיו ובשניה תקטנה עד מאד, אפילו אם באופן ממוצע תהא ההכנסה השנתית דומה באופן השני לאופן הראשון. כי בשנה של ההכנסות הגדולות נוטה האחר להגדיל את הוצאותיו, אם כדי לספק יותר את צרכי חייו או להשקיע כספים יותר במשק, ובבוא השנה השניה של התמעטות ההכנסות הוא נמצא במשבר. זוהי הסבה שכל אותן המושבות בעלות נטיעה אחת, כגון ראשון־לציון (גפנים), פתח־תקוה (תפוחי זהב), באר־יעקב (שקדים), נמצאות במשבר בכל מחזור של שנים מעטות, ובזמנים כאלה הן זקוקות תמיד לעזרה מן החוץ, או שמוכרחות ללוות כספים ברבית גבוהה. אמנם בבוא אחר־כך שנים טובות אחדות נשכח המשבר מהר. אך הסכנה אינה עוברת ע”י כך.

הנמוק העמוק ביותר, שבשבילו יש לבכר בהתישבות היהודים את ההספקה העצמית של המשק, היינו השמוש בתוצרת ע“י האכר ומשפחתו, על הוצאתה למכירה, הוא במצב ההתחרות, שבו נמצא האכר היהודי עם פלח הארץ בתוך שוק־הארץ, ועם מצרים ויתר ארצות הים התיכון בתוך שוק־העולם. צא ושער בתור אילוסטרציה את המקרה הזה: מושב יהודי וכפר ערבי, הנמצאים בתנאים שוים מצד האקלים והמקום, שולחים לעיר הקרובה ירקות, חלב, ביצים, דבש. בהתאם לצרכי־חייו הדלים מאד יכול הכפר הערבי, שדי לו בסכום של 6–8 גרוש – כדי לחשוב במטבעות – בתור שכר־יום, להוריד הרבה יותר את המחירים מאשר המושב היהודי, שבו כל עובד מוכרח להרויח 15–20 גרוש ליום, כדי לספק את צרכי־חייו. מתוך כך יכולים המתישבים היהודים למכור בארץ במחירים נאותים במדה ידועה רק שם, במקום שיש לפניהם אוכלסים יהודים צפופים בתור צרכנים, שאצלם הם משיגים ע”י תעמולה וסדור מסחרי מחירים גבוהים יותר מאשר המתחרים הערביים. אך התפרצות ההתחרות הזולה הזאת לתוך השוק היהודי היא חזון נפרץ, והיא מתרבה ומתחזקת בשעה שגדל המרחק בין המחירים של היצרנים העברים והערבים.

לעומת הקושים האלה במכירת התוצרת יש היתרון להספקה עצמית של המשק, שאין היא מכריחה את היצרן, לרדת למחירים של הפלח הערבי ומתוך כך גם למדרגת צרכי־חייו. ערך־השמוש של הפרודוקטים, שהיצרן משתמש בהם לצרכיו, גבוה בדרך כלל בשבילו מאשר ערך־המכירה או ערכי השמוש, שהוא יכול להשיג בחלופין בסך ערך־המכירה הזה. צא וטול בתור דוגמא מסבירה את המקרה הזה: מתישב המוציא מתוך המשק כמות מסוימת בחטה, תפוחי־אדמה, עגבניות, חלב, חמאה, ביצים, עופות, דבש והוא מפרנס בהם במדה מספיקה את משפחתו, אם הוא ישתמש באותה מדת־העבודה לשם גידול איזה מטע – למסחר, לא יוכל בדרך כלל להשיג ע“י מכירתו אותה הכמות בצרכי־אוכל ע”י קניה. הטעם: יש לו הוצאות־הובלה וסתם הוצאות בשביל מטע ומסחר עד שהוא מביאו לשוק, ויש עליו הוצאות הובלה וריוח הסוחר בעד הפרודוקטים שעליו לקנות ועליו להסתגל במכירה למחירים, שקובעים המתחרים הזולים בין הערבים.

מצבו של המתישב היהודי טוב יותר באותם המטעים, שאינם ידועים עוד בין הפלחים הערבים או שחסרים להם אותם הכספים המרובים הדרושים לכך, כגון ענבי־מאכל, תאני־חוה, עצי־פירות שונים (תפוחים וכדומה). אלא שכאן נתקל היצרן בקושי שבשוק המקומי, שאינו יכול לקלוט מן הפרודוקטים האלה אלא כמויות קטנות. ואם מתהוה הצורך לשלוח את התוצרת לחוץ לארץ אז באה במקום התחרותו של פלח הארץ התחרות מצרים ויתר ארצות הים התיכון. והתחרות זו חריפה מאד, באשר בכמה מארצות האלה נמוך שכר־העבודה כמו בארץ־ישראל, ולעומתה מחוננות הן באקלימים טובים יותר וגם יש להן קשרים משובחים עם שוקי אירופה. וצרף לזה אי־הבטחון של המכירה, הן מפאת הכמות והן מפאת המחירים. בתפוחי־הזהב, שהם בא“י הענף החקלאי המכניס ביותר, תלויה ההכנסה בזה, שהתוצרת בארץ והמשלוח לאנגליה אינם עולים על כח הקליטה של השוק האנגלי. אך עליה גדולה של התוצרת בהכרח שתהרס תיכף את שווי־המשקל ותוריד את המחירים למטה מן ההוצאות החלות על המטע הזה. תפוח־הזהב היפואי הוא פרי של לוקסוס, שמפאת איכותו המשובחת מקבל הוא מחיר כפול מתפוחי הזהב של ספרד ומֶסינה. אין לצפות, כי עודף התוצרת ישיג במדינות אחרות אותם מחירים גבוהים של אנגליה עם החוגים הרחבים של קונים עשירים, כאשר באנגליה יגיע השוק לידי שובע. ממכר היין קבל מכה עצומה ע”י אסור השתיה בארצות הברית ועדיין לא התעורר. השקדים של א"י סובלים הרבה מן ההתחרות הקשה של שקדי איטליה וספרד, שדרכה לבוא במחזור של איזו שנים, ואז הם מוצאים קונים לתוצרתם.

תמיד תהא צפויה סכנה מרובה לתוצרת החקלאית, המכוונת לגמרי או בעיקר למכירה בחוץ־לארץ, אם אין לארץ ישראל מונופול טבעי בשביל אותה תוצרת. פחותה בהרבה הסכנה בשביל אותם הפירות שעיקר מכירתם בתוך הארץ גופא. על אותם הפרודוקטים, שהיצרן משתמש בהם בעצמו מתוך המשק אשר לו, אין לא הוצאות הובלה ולא ריוח של הסוחרים ולא אחריות של קלקול עד שהפירות מגיעים אל השוק. כלעומת שמרובים הפרודוקטים האלה בתוך המשק שלו, מרובה גם היתרון אשר בהם. ודאי מוכרח האכר להוציא עודף מסוים אל השוק, כיון שהוא זקוק לכסף במזומן בשביל אותם מצרכי־החיים (תלבושת, מסים, רפואות), שאין הוא יכול להשיגם בתוך משקו. כלעומת שאותו השוק יהא קרוב אליו יותר, כן תקל לו מכירת עודף תוצרתו.

מה שהקולוניזציה היהודית בחרה בהתחלותיה או צורת משק התבואה לבד או צורת משק המטעים לבד, זה מובן באופן היסטורי מתוך מה שהחקלאות הערבית המקומית אף היא הכירה וידעה רק שתי הצורות האלה. הפלח הערבי מגדל תבואה בשדהו בכל ימי חייו ע"פ סדר ידוע: תבואת הקיץ, תבואת החורף ואדמת בוּר, וחוץ מזה יש לו לכל היותר פרה כחושה, שהיא סובלת רעבון בירחי הקיץ היבשים, מספר כבשים ותרנגולות. אשרו ואסונו תלויים בחטה, תבואתו העיקרית, אם היא מביאה יבול טוב או רע. אך מכיון שצרכיו מעטים מאד והוא יכול אפילו לצמצם בשנים רעות גם את הצרכים המעטים האלה, לכן הוא מחזיק מעמד; ואולם נבצר ממנו להגיע לידי עודף מתוך המשק, שיספיק באיזו מדה לתקון אופן חייו. רק בקרבת הערים, שבהן יכלו הפלחים למכור ירקות במחירים טובים, היה מצבם טוב יותר. מחוץ למשק התבואה של הפלח נמצא המשק של הערבי העירוני (האֶפנדי), שהיה לו פרדס (תפוחי־זהב), אפרסקים) בקרבת העיר, או כרם זיתים, והיה מעבדם בעזרת פועלים שכירים. צורה שלישית של משק לא היתה ידועה לערבים. אך טפוס־משק חדש הנהיגו בארץ המושבות הגרמניות שרונה ווילהלמה בקרבת יפו. המשק שלהם אִחֵד תבואה, מטעים וגידול פָּרות; וענף שלישי זה, ביחוד תוצרת החלב, היה הענף העיקרי. כאשר החלה עבודת ההתישבות של ההנהלה הציונית היה למושבות הגרמנים בוילהלמה ושרונה כבר נסיון רב, ובאותו הזמן התקדמו ביחוד הרבה בגידול המספוא. בהשתמשות בנסיונות האלה של מושבות הגרמנים ערכה החוה הציונית בן־שמן משנת 1910 ואילך תכנית של גידול מספוא ומשק־פָּרות; ובהתאם למושבות הגרמנים הכירה בתור צורך ראשון הכנת גידולי־מספוא (תלתן, תירס, דלעת, בקיה, סלק) בעזרת זבל מלאכותי־כימי והשבחת גזעי־הבקר. הפרה של הפלח הערבי בארץ נותנת במשך השנה רק 700 ליטר חלב בערך, בעוד אשר פרות מעֵבר הירדן מזרחה נותנות 1500, ופרות מבירות ודמשק נותנות מן 2000 עד 3000 ליטר חלב לשנה. אמנם הפרות המשובחות מבירות ודמשק דורשות טפול מעולה ומזונות טובים מאלו של הפרה הערבית שצרכיה מעטים; אך ההכנסה הנקיה מרובה אצל הפרה המשובחת משל הפרה הפשוטה. בבן־שמן הרביעו פרים ממזרח־פריזיים בפרות מבירות, דמשק וגם בפרות הארץ והעבירו את ולדות־התערובת גם לחוות אחרות של ההסתדרות הציונית. בדגניה בנו בשנת 1912 רפת גדולה, מה שנחשב אז לחדוש בישובי היהודים בארץ. אחרי המלחמה התחילו להביא פרות מעולות מהולנד, אמנם אילו נותנות 3000־4000 ליטר חלב לשנה, אך הן מועדות יותר להפיל ולדות וגם לחלות במחלה Pyroplasmose.

בחַות בן־שמן נעשו גם הנסיונות הראשונים לשבוח גידול העופות. התרנגולת מגזעי ארץ ישראל אמנם אינה דורשת מזונות מרובים. אך היא אינה מטילה אלא כשמונים ביצים קטנות לשנה. לעומת זאת הטילה התרנגולת מגזעי אירופה ואמריקה (Leghorn, Rohde Island) ביצים פי שנים. כמובן שהיה הכרח לאסוף נסיונות מרובים, כדי להרגיל את תרנגולות־חוץ באקלים א“י ולשמור עליהן מפני מחלות. בזמן האחרון השיגו תוצאות טובות מאד ע”י בירור מתמיד של התרנגולת הערבית הארצית וזווגה עם Leghorn. ויתרון גידולי־תערובת הוא שהם עומדים יותר בפני המחלות. בדרך כלל יש עתה בכל הישובים החדשים של היהודים לולי־עופות מסודרים יפה עם תרנגולות משובחות, שכמעט תמיד מקורן בבן־שמן.

המטעים שעסקו בהם במושבות היהודית בתקופת הפקידות של ברון רוטשילד היו גפנים ותפוחי־זהב, ובמדה מועטה גם שקדים, בשנות התשעים התחילו גם בגידול עצי־תות לשם גידול תולעת המשי, אלא לאחר איזה זמן חזרו מזה. עץ הזית התופס אצל ערבים את המקום הראשון בין עצי פרי, היה נמצא רק מעט בישובי היהודים, באשר בנגוד לגפנים, תפוחי־זהב ושקדים אין הוא נותן את יבולו כבר אחר עבור חמש שנים לנטיעתו אלא רק אחרי 8־10 שנים. מטעי הזית הראשונים נִטעו ע“י יק”א בעקרון וע“י האכרים בפתח־תקוה, ראשון־לציון ורחובות, ומשנת 1910 נִטעו שטחים גדולים בחולדה בעצי זית בכספי תרומת־עצים. אך נתגלה כי שגיאה היא, ליסד חוה כחולדה ולהקדישה רק לנטיעת זיתים, באשר הזית דורש עבודה רק בחלק מן השנה. שנים עברו עד אשר היה אפשר, להוציא את חולדה מן המסגרת הצרה, שהיתה נתונה בה מפאת מטרת תרומת העצים, ולעשות אותה, כמו את בן־שמן, משק חקלאי כללי. אמנם גידול הזית התקדם הרבה מתוך זה שנאלצו לטפל בו הרבה בחולדה ובן־שמן ויכלו לאסוף שם נסיונות חשובים. כיום יש למצוא בישובים רבים של היהודים מטעי זית. ההכנסה סובלת עוד מזה, שמסיקת הזיתים נעשית באופן טוב וזול ביותר ע”י ילדים ועבודת הילדים אינה שכיחה בישובי היהודים. ענבי־מאכל הובאו במינים רבים מצרפת ונִטעו בקרית־ענבים ובמקומות אחרים.

זולת הפצת גידול הזית וענבי־מאכל הושגה התקדמות חשובה במקצוע המטעים ע"י זה שנטעו הרבה עצי־יער בתוך ישובי היהודים. את הנסיון המוצלח הראשון עשתה עוד פקידות הברון בשנות התשעים, במה שהכניסה את עץ האיקליפטוס מאוסטרליה ונטעה במושבה חדרה יערות־איקליפטוס גדולים לשם יבוש הבצות אשר שם. משם נפוץ עץ האיקליפטוס, אשר הערבי יקרא לו עד היום עץ היהודים, להרבה ישובים אחרים של היהודים. לעץ האלקיפטוס מתלוה האורן וכן קזוארינה (Pinus halppensis וכן Pinus pinea).

לעצי־היער יש בארץ ישראל חשיבות גדולה, באשר ארץ זו, שכפי שאומרים היתה עוד לפני מאה שנה עשירה ביערות, נִדלדלה עד מאד בנוגע ליערות תחת שלטון הטורקים והיא מוכרחה כיום לספק את כל צרכיה בעצים ופחמים מן החוץ. הכרת הנחיצות במטעי עצי־היער נתפשטה כל כך בשנים האחרונות עד אשר כלם מבינים עתה, שביחד עם יסוד ישוב חדש צריך להתחיל תיכף גם במטעי עצים.

התקדמות הושגה גם במקצוע גידול ירקות. לפני עשרים שנה היו מתלוצצים בצדק, שאפשר להשיג ירקות בכל מקום בארץ ישראל ורק לא במושבות היהודים. ובאמת היו אז האכרים היהודים מסרבים להתעסק בגידול ירקות, באמרם שזוהי עבודה בלתי חשובה ובלתי מכניסה, והיו נוהגים להשתמש בירקות שהיו מביאים למושבות מן הכפרים הערבים של הסביבה. קשה היה לעקור את הנטיה הזאת כלפי גידול הירקות. הנסיונות הראשונים נעשו בשנים 1910/11 בחות כנרת ובזמן קרוב נעשו נסיונות גם בישובים אחרים. דחיפה מיוחדת קבל הענף הזה בימי מלחמת העולם מפאת הדוחק בצרכי־אוכל והמחירים הגבוהים, ששלמו בעד ירקות. ידיעת גידול ירקות נפוצה יותר ויותר, ביחוד בין הצעירות, שעבדו בכנרת ובבן־שמן, וכיום יש תפקיד גדול לגידול ירקות בכל הישובים החדשים. ישובים שיש להם הרבה אדמת־השקאה, כגון כנרת, עין־חרוד ונהלל, מגדלים ירקות ושולחים החוצה כמויות מסוימות, ביחוד בשביל הצורך של הצבור היהודי בחיפה. בנגוד למה שהיה קודם אין ישובי היהודים עתה מקומות למכור להם ירקות אלא מקומות לקנות מהם.

בין המטעים שנתפשטו בזמן האחרון יש להזכיר ביחוד את תאני־חוה ואת הטבק. נדמה כי הבַנַנָה (תאנת־חוה) נותנת יבול טוב מאד בעמק הירדן ובמזרחו של עמק יזרעאל. אך שאלה היא, אם השוק בארץ מסוגל לקלוט כמות גדולה, או אם יהא אפשר להתחרות בחוץ לארץ בבננות של מדינות אחרות, כגון של מצרים וסוריה. מטע הטבק, שהותר בארץ אחרי בטול הפריבילגיות של משטר־הטבק הטורקי בשנת 1922, התפשט מאד במהירות מפליאה. הקציר בכל ישובי היהודים עלה בשנת 1923 למאה אלף קילוגרם ושויו 20000 לירות; ובשנת 1924 עלה ל750000 ק"ג. אפשר שהתפשטות מהירה זו היא גם נמהרה, באשר בכמה חלקי הארץ איכות הטבק היא עוד גרועה ונוטעי הטבק אין להם עוד נסיון מספיק. יתכן איפוא כי בשנים הקרובות עוד ילך מטע הטבק אחורנית. אך בכלל אפשר לחשוב לודאי, שמטע הטבק יתפוס בעתיד מקום רחב בחקלאות של ארץ ישראל.

נסיונות־גידול שנעשו בפשתן, כמו כן בסלק־הסוכר ובקנה־הסוכר בהתחשבות עם בית־חרושת לסוכר בעתיד, עוד לא הגיעו לידי גמר, שיהא אפשר לשער כבר את התפתחותם להבא.

ישובי היהודים מטפלים רק מעט בתבואות־הקיץ (שומשומין, דורה): הסבה היא כי התבואות האלה דורשות בשביל השחתת העשבים הרעים ובשביל לקיטת הפרי (אצל השומשמין) עבודת נשים וילדים ועבודה זולה זו אינה שכיחה אצל הישובים החדשים. חוץ מזה מעט הוא היבול של שומשמין ותלוי לגמרי במלקוש. גידול כבשים וגידול סוסים נמצאים בישובי היהודים רק במצב של התחלה.

בדרך כלל יכולים להגיד, כי המשק של האכר היהודי הוא כיום רב־הצדדים במדה מרובה לעומת מה שהיה לפני 15 שנים. זולת מושבות ישנות אחדות, שבהן אכרים רבים עוסקים רק בגפנים או בתפוחי־זהב, עברו או עוברים כמעט בכל מקום למשק המעורב: תבואה, חלב נטיעות, ירקות. ע“י כך ניטל הרבה מצורת הריסיקו, שהיתה מקודם לחקלאות היהודית. אם אין מתרחשות שנות־בצורת מוחלטות, יכול האכר להוציא מן המשק לכל הפחות מה שנדרש למחיתו המצומצמת. וחשוב גם דבר זה, שע”י המשק המעורב אין הוא מוציא את מרצו על המכירה הטובה ביותר אלא על התוצרת הטובה ביותר, ומן בן־אדם שחציו סוחר וחציו בעל־נטיעות או בעל־אחוזה נעשה באמת לעובד אדמה.


 

פרק שלישי: עבודה עצמית של המתישבים.    🔗


זולת ההבדל של צורת־המשק – משק מעורב במקום מונו קולטורה – הרי ההבדל העיקרי של הישובים הציוניים הוא בקבלת הפרינציפיון של העבודה העצמית של המתישב. בישובים שקדמו לעבודת ההסתדרות הציונית היה האכר בדרך כלל נוהג לעשות את עבודות השדה ע“י פועלים ערבים, ורק במקרים יוצאים מן הכלל היה עושה בעצמו עבודות גופניות קשות. עבודתו הוא היתה מוקדשת בעיקר למכירת התוצרת ולהנהלת העבודה. כמובן שגם בנדון זה היו מדרגות שונות. באיזו מושבות עבדו האכר ובניו לפחות בתור עגלונים, או שעסקו בגזום העצים ובהרכבתם, וגם עזרו בעבודות־שדה ידועות. אך במושבות אחרות יש אשר האכר כמעט שלא ראה את שדהו, אלא מסָרו לחוכר ערבי (חֵרתין) בשל חלק מן היבול. הוא הסתפק בעבודות קלות שבבית ובחצר. היחס הכללי של המתישבים אל העבודה בשדה לא היה יחס של שמחה. האכר, אשר מחוסר כספים אי אפשר היה לו לשכור, לפחות לעבודות הקשות, פועל ערבי, חשב זאת לאסון ולפחיתות הכבוד. כמעט בכל המושבות עלה מספר פועלי־שכר הערבים על מספר המתישבים היהודים. מצב זה הוקל בהרבה ע”י העובדא, כי שכר העבודה של הפועל הערבי בארץ היה נמוך מאד לפני המלחמה, וכי הפועל הערבי הבין לרוב יותר את עבודת השדה מאשר נותן־העבודה היהודי. שכר־העבודה של הפועל הערבי היה בערך פרנק אחד ליום. נשים קבלו את מחצית השכר הזה, ילדים עוד פחות. לא יפלא אם בשכר־עבודה נמוך כזה חשב המתישב היהודי, ש“אין חשבון” שיעבוד בעצמו את העבודה הקשה. הוא מצא לנכון יותר, שיצטמצם בצרכי־חייו, כדי שיהא יכול להחזיק לעצמו פועל־שכיר.

כאשר באו בשנות 1914־1905 פועלים עברים ממזרח אירופה לא“י ומצאו כל מקומות העבודה כבושים ע”י ערבים, התחוללה התנגשות עצומה. דרישת הפועלים העברים, שכל העבודה במושבות תהא נעשית לגמרי או בעיקר ע"י יהודים, היתה חומר־תמיד של עתוני הפועלים. דרישה זו של עבודה עברית טהורה אפשר רק אז להבין כהלכה, אם רואים אותה כבטוי של התמרמרות כלפי השיטה הקודמת, שעל פיה העסיקו במושבות כמעט רק פועלים ערבים והפועלים העברים נדחו למעשה מן העבודה הזאת. אחרי אשר הפועל היהודי מצא בשנה או בשנתים האחרונות עבודה במושבות, אם אמנם רק במספר מצומצם, נחלשה מעט הדרישה לעבודה עברית טהורה. לעומת זאת נתחזקה הדרישה, לסדר להבא את ההתישבות באופן כזה, שיהא המתישב ובני משפחתו עושים בעצמם את כל עבודת המשק ושלא יעסיקו בכלל פועלים שכירים, בין עברים ובין ערבים.

הישובים הציוניים החדשים של משקים פרטיים נקראים “מושבים” בנגוד ל“מושבות” הישנות, לאמור: ב“מושב” עובד המתישב בעצמו, בעוד אשר במושבה מעסיקים פועלים שכירים. אם הכוונה של עבודה עצמית פירושה, שהמתישב יעשה בעצמו גם כל עבודה קשה אשר במשק, בודאי שזהו פרינציפיון בריא. אך אם פירוש הדרישה הוא, שבשום אופן אין המתישב רשאי הלעמיד על צדו עוד פועל־עוזר, אז ספק הדבר, אם דרישה קיצונית כזו עתידה להיות תמיד לברכה להתישבות היהודית. כי ההכשרה הטובה ביותר בשביל הצעירים תהיה העבודה במשקים הקיימים כבר, ואיך ימצאו עבודה במשקים כאלה, אם אסור למתישב להעסיק פועלים? אדרבא, ראוי היה לחייב כל מתישב, לחנך תמיד פועל חדש בחקלאות. אף אין להסיח את הדעת מן העובדא, שבחקלאות יש תמיד עונת־עבודה, שבה היא מתרבה כל־כך שאין המתישב יכול לשלוט בה בעצמו בלי הפסד להמשק, ושבה הוא זקוק לעזרה מן הצד. והאם במקרה שאינו מוצא עזרה זו בתוך משפחתו מוטב שיסבול המשק מאשר יקבל פועל בשכר?

יש לשער, כי הפרינציפיון של העבודה העצמית ישתחרר מן הפירוש הצר, שקבל באופן זמני. אך הפרינציפיון לעצמו חשוב במאד מאד. בישובים הקודמים, שבהם היתה העבודה בשפל המדרגה, היה מצב־הרוחות מדוכא ועצוב. במושבים החדשים באו ביחד עם כבוד העבודה גם שמחת־החיים וההכרה העצמית. רוח־הריוח, שהיה נחלת היהודים במאות השנים האחרונות בתור עם של סוחרים, עדיין אורב אפילו למתישבים היהודים בא“י ומפתה אותם לחזור מן האכרות הקשה אל המסחר הקל. רק אם נקשור את היהודי ע”י העבודה העצמית בעבותות רגשות אל הקרקע, נתגבר על רוח־הריוח ונצליח להעמיד את החקלאות היהודית החדשה על יסוד איתן.

לפרינציפיון של העבודה העצמית יש ערך רב גם מנקודת־מבט אחרת. בכל הארצות שוררים כיום נגודים קשים בין בעלי האחוזות ובין הפועלים החקלאיים, שהביאו פעם בפעם להתנגשיות עקובות־דם. ואולם בשום מקום לא קשה כל־כך ליצור מעמד של פועלים חקלאיים המרוצה מחייו כמו אצל היהודים. היהודי אינו מאמין ב“עבדות מן השמים”. אצל עמים אחרים, שתולדותיהם מצוינות בזה שיסודות זרים התפרצו לתוכם ככובשים, נוצר בקשר עם זה מעמד של אצילים, שמשל מאות בשנים ביתר העם והתבדל ממנו ע“י סְיָגִים חמורים. הסיגים האלה קבלו חזוק כלכלי בזה, שהאצילים היו כמעט בעלי־הקרקעות היחידים. אל האצילים התחברו עשירי העירונים, בקשר עם עלות הערך של הקרקע העירוני, והיו לאריסטוקרטיה עירונית. בין האצילים ושועי העיר ובין המון העם, האכרים המשועבדים והפועלים, הבדילה תהום רבה. במשך הזמן הארוך של קיום המחיצה הזאת נתגבשו כל־כך הבדלי המעמדות, עד שבהכרת העם קבלו צורה של דבר־מה קבוע ועומד שאין לשנותו. אחרת לגמרי אצל היהודים. מזמן פזורם בין האומות לא נתקיימו ביניהם הבדלי־מעמדות אמתיים. הרדיפות, שסבל כל יהודי באופן שוה, הביאו אותם לידי מדרגה אחת. אמנם נתקיימו גם ביניהם הבדלים בין עשירים ועניים, אך הבדלים אלו היו מקריים ועוברים. העושר לא היו מבוסס על קנין אחוזות קבועות אלא על הצלחה במסחר, שהוא מכל ענפי הכלכלה הצפוי ביותר להפסדים. היהודי שנתעשר היום במסחר עלול היה להדלדל מחר, והיהודי שהיה עני היום היתה לו התקוה להתעשר מחר. המצב הזה גרם, כי היהודים לא נתחלקו ע”י הבדלי־מעמד ורכוש כמו העמים האחרים, לפחות עד תחלת המאה הי“ט. אמנם במאת־השנים האחרונה עמדו כבר גם בין היהודים משפחות שהעושר נתקיים בידן במשך כמה דורות ושהשקיעו את רכושן לא רק במסחר אלא גם באחוזות האדמה. מתוך כך חלו שנויים ידועים בשויון הקודם ובאצטגנינות הדמוקרטית. אך הרי היא קיימת עוד במדה גבוהה, ביחוד במזרח אירופה. זהו הנמוק העיקרי, שקשה כל־כך ליהודי להיות משועבד באיזו מדה לאחר. באומה שהבדלי־מעמדות מקובלים בה כדבר טבעי, כמו חליפת עתות השנה, אין בן המעמד העני חש כל זרות בדבר, לשרת את המכובד ואת העשיר. אך ליהודי אין ההכרה מעולם, שהוא שייך למעמד נמוך. שבע יפול וקם. אם הוא עני, הרי הוא מתיחס לזה כאל עזיבת המצב הנורמלי והוא נושא בנפשו את התקוה ואת השאיפה, לשוב במהירות האפשרית אל המצב הנורמלי בעיניו. ולכן מוזר בעיניו הרעיון, שיהא מקבל עליו שעבוד מתמיד ויעיד על עצמו שהוא בן מעמד נמוך. בתור הדוגמא הטובה ביותר ליחס זה יכולה אולי לשמש העובדא, שכמעט אי אפשר הדבר, שנערות עבריות תחפוצנה להיות משרתות בבתים פרטיים. אך גם פועל־התעשיה והעובד החקלאי מבין היהודים אינו מסכים בלבו, שיהא נשאר פועל כל ימי חייו. תמיד ישאף להשתחרר משעבוד לאחרים, לעמוד ברשות עצמו ולנסות ליצור את אשרו בידיו הוא. בשביל כך אין להשתעשע במחשבה, שאפשר לעשות את יהודי מזרח אירופה בארץ ישראל לפועלים חקלאיים אצל אחרים לעולם ועד. הם לעולם לא יסכימו לכך. הם אמנם יתרצו לקבל באופן זמני עבודה בשכר, כדי ללמוד את עבודת־האדמה (גם בנדון זה אהובה עליהם העבודה בתוך קבוצה מאשר אצל אכר פרטי), אך כאשר השיגו את המטרה הזאת, מיד ישאפו לעצמאות. מופת והוכחה לזה הם הנסיונות שרכשה לה ההסתדרות הציונית בבנין בתי־פועלים ומעונות־לפועלים במושבות, ויסוד מושבי־פועלים בשביל יהודי מזרח אירופה על יד המושבות. הפועלים היו נכנסים לגור בבתים האלה, אבל היו ממהרים גם לצאת מהם, באשר בית שאין אדמה שייכת לו אין לו כח של משיכה מתמידה. במושבי־הפועלים, שבהם היה לכל פועל מלבד הבית גם שטח של 10־15 דונם, התבטא חפץ העצמאות של היהודים בזה, ששאפו להקים על השטח הקטן משק עצמי ולהשתחרר מעבודה אצל אחרים. המוצא הזה לא השביע רצון, באשר מועט השטח לא הספיק לפרנס את בעליו. מכלל פועל יצא ולכלל אכר עומד ברשות עצמו לא בא. רק לאחר שהיה אפשר לרכוש עוד אדמה על יד המושבים האלה, ולנצל את הקרקע ע”י השקאה באופן אינטנסיבי ביותר, יכלו רוב הפועלים לחיות מיבול משקם הם, – אך באותה שעה גם חדלו מהיות פועלים בשכר. יוצא שאין שום תקוה ליצור מיהודי מזרח־אירופה מעמד של פועלים חקלאיים. וחסרון מעמד כזה יוצר את ההכרח של אחת משתים האלה: או להשתמש תמיד בפועלים בלתי־יהודים או לתת לקולוניזציה צביון כזה, שהמתישב ובני משפחתו יעשו בעצמם את כל העבודה.

השטח אשר מתישב נשוי יכול לעבד בשיטה של משק מעורב ועל־פי הפרינציפיון של עבודה עצמית, הוא באופן ממוצע מאה דונם (בערך 9 הקטר) של שדות־בעל (בלי השקאה). השטח הזה קטן הרבה מן השטח אשר במושבות של גידול תבואה בלבד אשר ליק"א בגליל התחתון, במקום שלכל אכר יש 250 דונם. השטח של 100 דונם אפשר שמעט הוא במקרים שהאדמה מדולדלת ומנוצלת עד מאד; כאן אפשר שיש צורך לתת למתישב, לפחות בשנים ראשונות, 125 או 150 דונם2. מצד אחר אפשר להקטין את השטח עד 50 דונם, אם האדמה היא פוריה ביותר, או במקום של קרבת עיר, המשמשת שוק נרחב במחירים טובים. במקום שקל להשיג בו מים בהוצאות קטנות ויש די כספים לסדור פרדס לתפוחי־זהב, או שיש בקרבת־מקום שוק נוח לירקות ולחלב, יכול כבר שטח של 15־20 דונם לפרנס את המתישב ולהעסיקו בעבודה כל ימות השנה.

המתישבים כיום אינם פחות משכילים מן האכרים הקודמים, והם גם הם שותפים לאותה הרוחניות היהודית, היינו לאותה עֵרנות רוחנית ולאותה הוקרת הלמודים ורכישת נכסים רוחניים. נטיה זו מעורה במהות היהודים ובגזעם. אך אפשר להטות נטיה זו למסלה אחרת, למסלה של העלאת עבודת האדמה והקדשתה. בעוד אשר המתישבים הקודמים, בהיותם משוללים כמעט כל יחס נפשי אל החקלאות, והתיחסו אליה כמעט רק כאל מקור של קיום כלכלי, בקשו להם את האידיאלים הרוחניים מחוץ לספירת עבודתם וגם כוננו את בתי־הספר אשר להם כמתכונת בתי־ספר עירוניים שבאירופה, הרי שונה הדבר לגמרי בישובים החדשים. המתישבים אינם רואים בחקלאות רק אמצעי של קיומם החמרי, אלא גם את המקור של חיי־לאום חדשים. הם מרגישים שהם מניחים את היסודות של חיי־צבור יהודים בארץ ישראל, וכי עליהם כיוצרים וכמתחילים של התפתחות חדשה מוטלת אחריות חמורה מאד. מתוך הרגש הזה מתקדשת עבודת האדמה וחוט של רוחניות מתוח עליה. מן העבודה הפשוטה במחרשה ובמעדר נארגים קורים לקראת עתיד רחוק, שבו דורות חדשים של אכרים יהודים בני־חורין ממשיכים במספר גדול פי מאה את העבודה, אשר התחילו בה אבותיהם מהיום. הרוח הזה של הערצת העבודה החקלאית הוא הוא, הטובע את חותמו על בתי הספר אשר להם. האיש אשר לא תפס את הדבר הזה, האיש אשר בבקרו במושבות עמק יזרעאל לא הבין, כי מאחורי העבודה החקלאית חבויה התלהבות לאומית, וכי עבודה חקלאית בלי המעין הזה של התלהבות לאומית תבול עד מהרה, מי שאיננו רואה, כי בישובים החדשים הולך ונוצר אדם חדש, עובד־האדמה היהודי, בעיני איש אשר כזה בהכרח, שכל העבודה שנעשית שם תקבל צורה מוזרה.

ולבסוף עוד דבר אחד: אם בכל העולם מאשימים אותנו, כי אין אנו יצרנים בכלכלה אלא רק מתווכים, הנה לא נבטל את הקטרוג הזה על ידי שאנו נהיה בעלי אחוזות. יהודים בעלי־אחוזות ישנם גם במזרח־אירופה במדה מספיקה. רק על ידי מה שנעבד בעצמנו את אדמתנו בארץ ישראל, נוכיח לעולם, כי עוד נרדמים בתוכנו כחות, שהם רק מחכים לתנאים מתאימים, כדי שיהיו מתעוררים לאור החיים.


 

פרק רביעי: שווי זכיות של המתישבים וחברת־ההתישבות.    🔗


בשביל קביעת־היחס בין חברת ההתישבות, המספיקה את הכספים להתישבות, ובין המתישבים יש שלש דרכים: 1) חברת־ההתישבות היא הנושא (סוביקט) של עבודת ההתישבות והמתישב הוא הנשוא (אוביקט); 2) חברת־ההתישבות והמתישב הם שניהם כאחד נושאי (שותפים או חברים) עבודת ההתישבות; 3) המתישבים הם נושאי ההתישבות וחברת־ההתישבות אינה אלא אוביקט.

בדרך הראשונה הלכו בימי פקידות הברון רוטשילד. באותה תקופה לא היתה למתישבים זכות דעה. פקידי הברון קבעו בעצמם את האופן, שעל פיו היו המתישבים צריכים להסתדר. המתישב היה האוביקט של פעולת האדמיניסטרציה. לקויי שיטת אפוטרופסות זו, אשר נגדה ערך אחד־העם לפני 23 שנה את מאמרי הבקרת שלו, הם גלויים לכל. הם שוברים את עצמאותו של המתישב ואת חפץ־היצירה שלו ומפטרים אותו מרגש האחריות, באשר הנקל לו תמיד, לזקוף כל תקלה במשק על חשבון השגיאות, שנעשו ע"י האדמיניסטרציה בשעת סדור המשק. היתרון המדומה של שיטה זו, שעל פיה משיגים (על גבי הנייר) צורה אחת דומה והשגחה על מפעל ההתישבות, ואין מן הצורך להתחשב עם רצונותיו השונים של המתישב ועם תכונותיו המיוחדות, – אינו שווה בנזק הלקויים של שיטת רכוז ויד־חזקה זו.

הדרך השניה, שעל פיה חברת־ההתישבות והמתישב הם שותפים שְוֵי־זכיות, היא השיטה שבה השתמשה ההסתדרות הציונית מתחילת עבודתה במקצוע ההתישבות. מקור שיטה זו בהתבוננות, כי לא גורמים חמריים המריצו את צעירינו ממזרח אירופה, להתמסר לחקלאות. רובם של אלה, הרוצים לעבוד בא“י בתור אכרים, אינם מעלים אלא מורידים בזה את אופן חייהם. פועל חקלאי המרויח בא”י 20 גרוש (1 דולר) ליום, יכול בחריצות בינונית להרויח בקליפורניה 5 דולר ליום ולחשוך מהם, אחרי נכוי ההוצאות לצרכי חייו, 4 דולר, בעוד אשר נבצר ממנו בא"י לחשוך איזה סכום הגון.

מופת והוכחה לזה, שבארצות אחרות אפשר להרויח יותר מאשר בא“י, ביחוד באכרות של א”י, יש לראות בעובדא, שזה עשרות שנים נוסעים רבבות ערבים מלבנון (ובמספר מועט גם מערים הנוצריות אשר בא"י, כגון בית־לחם ורמאלה) לדרום וצפון אמריקה. הם אוהבים את מולדתם, מה שניכר מזה, שרבים מהם שבים אחר־כך לארץ־ישראל וללבנון, לאחר שחסכו כספים באמריקה בחקלאות או בעבודות אחרות. סבת הנדידה למרחקים היא, שאנשים האלה, למרות מה שתושבי הלבנון הם מפורסמים לשבח עקב חריצותם וכשרונם בחקלאות, אינם יכולים לחסוך בארץ מולדתם סכומים מסוימים. לעומת זאת הם מצליחים באמריקה במשך 10־20 שנים לרכוש להם רכוש הגון. בכספים שהם שולחים מאמריקה הביתה, או שהם מביאים אתם בשובם למולדתם, הם יכולים לבנות לעצמם בנינים נאים ולקנות כרמים, מה שהיה נבצר מהם לעולם, אילו נשארו בלבנון ובארץ ישראל.

מה שמביא את הצעירים ממזרח אירופה אל החקלאות בארץ־ישראל ומה שמחזיק אותם בחקלאות זה הוא אפוא גורם אידאלי, היינו ההכרה, כי החקלאות היא יסוד הכרחי בשביל בית־לאום יהודי בארץ־ישראל. אם היו פוסקות אצלם הכרה זו וההתלהבות הלאומית, אז היו גם הם עוזבים את הארץ ומחפשים להם במדינות אחרות פרנסות טובות יותר, כשם שעשו כך לפני עשרים שנה הצעירים של המושבות הישנות. אך אין לך דבר העלול כל כך להחריב את ההתלהבות של צעירינו, שהם רגילים במזרח־אירופה בצורות דמוקרטיות, מאשר השיטה האדמיניסטרטיבית, שעושה אותם פשוט לאובייקטים של הקולוניזציה. כל אלה שבקרו את מושבותינו החדשות הם כלם, בלי יוצא מן הכלל, מלאים התפלאות על האנשים העובדים שם, על התלהבותם והתמסרותם. אך מעטים השמים אל לבם, כי ההתלהבות, אשר הצעירים האלה מביאים אתם בבואם אל הארץ, היתה מתוך הסבל והקושי של חיי יום יום פוסקת בזמן היותר קצר, אלמלא התעוררה בכל פעם מחדש על ידי ההכרה של כל אחד ואחד מן המתישבים, שהוא שותף בתור כח יוצר ושוֵה־זכויות לחברת־ההתישבות במפעל־ההתישבות. מי שישוה את דכדוך הרוח ואת המרירות של המושבות הישנות בימי השיטה האדמיניסטרטיבית אל רוח ההתלהבות של המושבות החדשות, הוא יבין את החשיבות הכבירה שיש לזה, מה שההסתדרות הציונית עזבה את השיטה האַדמיניסטרטיבית והתיחסה אל המתישב כאל גורם שוה־זכיות. כי לא נכון הדבר לחשוב, כי האנשים, הבאים כיום לארץ, הם נלהבים יותר מן אלה הראשונים, שבאו לארץ תחת הנהלתם של חובבי־ציון. אלה שבאו לראשונה, לא היו פחות נלהבים מן החלוצים כיום. רק השיטה האדמיניסטרטיבית הפכה את הנלהבים ההם ועשתה אותם לאנשים חלשים ומרי־נפש. בשביל כך עלינו לחשוב את התלהבות המתישבים שלנו לרכוש היקר ביותר, שרכשנו לנו במשך שתי שמיטות השנים של עבודת ההתישבות הציונית. רק מתוך חוסר־הכרה לגמרי במציאות, אפשר היה להגיע לידי קביעת עיקר בעבודת החקלאות, שמכיון שההסתדרות הציונית היא בעלת־הכספים, לכן היא יכולה לתת פקודות למתישבים, ולתת למפעל ההתישבות את הצורה הטובה בעיניה. דבר זה הוא אפשרי במשק פרטי, אם נותן העבודה יכול לפטר את הפועלים העובדים אצלו, ולקחת במקומם פועלים אחרים, והפועל מפחד שמא לא ימצא במקום אחר תנאים נוחים ודומים לאלה שישנם במקום זה. לא כן בנוגע להתישבות החקלאית. צעירינו יכולים למצוא בערי־הארץ ועוד יותר בחוץ־לארץ תנאי־חיים נוחים יותר מאשר החקלאות, שהיא מכבידה את עולה על עובדיה. נכונה רק השקפה אחת: אותם הציונים הנותנים כספים בעד ארץ־ישראל, ואותם הציונים ההולכים לארץ ומוסרים בחקלאות את בריאותם ואת ההנאה של חיים קלים, כל אלה זקוקים אלו לאלו להשגת המטרה הציונית, ומשום כך שני החלקים צריכים לעבוד ביחד בתור שותפים שוֵי־זכויות. הציוני שרוצה לבנות את ציון בקרבנות־כסף זקוק לחלוץ, שימלא את התפקיד הזה, כשם שהחלוץ זקוק לכספו של הציוני האמיד בשביל ההתישבות החקלאית. וגם כמעט שאין זאת בגדר השאלה, שהחלוץ הבא לארץ ומשקיע כאן את חייו ואת בריאותו ואת עתידות ילדיו, עושה יותר בשביל בית־הלאום היהודי, מאשר הציוני האמיד, הנותן לשם זה אחוזים אחדים מהכנסתו.

מתוך כל זה יוצאת בהכרח מסקנא זו: התקדמות בחקלאות אינה אפשרית בנגוד לרצונו של המתישב אלא בהסכמה אתו. כל הפקודות וההוראות מצד פקידות הקולוניזציה הן בלי תועלת, אם המתישב לא נוכח מקודם, כי ההוראות האלה נכונות הן. במלים אחרות: חברת ההתישבות צריכה לשים לה לקו, להשיג את מטרותיה לא ע“י פקודות, כי אם ע”י באור והסבר. היא אינה יכולה ואינה רשאית, לשבור בזרוע את רצונו של המתישב, אלא היא צריכה להטות את רצונו לנתיבותיה בסבלנות, בהסבר ומתוך הוכחה מעשית. נכון הדבר, כי הדרך הזה דורש סבלנות רבה וזמן רב. אך בכל זאת זהו הדרך היחידי, וצד־הקלה יש בו, שהרי המתישבים שלנו, אם גם הרבה חסר להם מצד הנסיון החקלאי ובמובן הכלכלה המעשית, הנה הם בעלי רצון טוב ביותר ושאיפותיהם הן הטהורות ביותר. כל זמן שזהו הרוח המחיה את המתישבים – ומתעודותיה העיקריות של פקידות ההתישבות, לעזור לחזק את הרוח הזה – יהא תמיד אפשר הדבר, להרחיק פרטים בודדים בלתי מוכשרים. אכן עלינו להבין, כי העברת יהודי־ערים ממזרח אירופא אל החקלאות בא“י דורשת בהכרח זמן רב. אכרים של מאה אחוזים יקומו לנו רק בדור השני, מתוך הבנים הגדלים מיום הולדתם בא”י בסביבה חקלאית. כשם שמי שמדבר בלשונו מימי ילדותו בשפת־האם, יעלה תמיד על זה שלומד את הלשון הזאת רק לאחר שגדל ובא בשנים, ושהוא ניכר תמיד במבטאו הזר, כך לא ימלט שלא ישארו אצל חלוצינו, הבאים בגיל של 20 ומעלה ממזרח אירופה אל החקלאות בארץ ישראל, שיורים ידועים מימי הגולה. קל לבקר חזיון זה, קשה ואולי אי־אפשר לשנותו.

הדרך השלישית, שהמתישב יהא בעצמו הנושא וחברת ההתישבות הנשוא של הקולוניזציה, לא הושגה עד עכשיו. אמנם היא צריכה להיות המטרה והתקוה של עבודתנו. אך לזה דרושים שלשה תנאים קודמים: 1) שהחקלאות בא"י תהא כבר בדרך כלל מכניסה רוחים, ומביאה לאכר נוסף על צרכי־חייו עודף ידוע; 2) שהמתישבים קבלו חנוך חקלאי מספיק, וידיעותיהם ונסיונותיהם ישמשו בטחון וערובה, שהם ינהלו את המשק בהצלחה; 3) כי יהא למתישבים מינימום ידוע של הון עצמי, שבמקרים קשים יוצאים מן הכלל יכסה בשורה ראשונה את ההפסד של הנהלת המשק.

בהמלא שלשת התנאים האלה תרד חברת־ההתישבות למדרגה של בנק אגררי. אז לא יהא המתישב תלוי בחברת־התישבות מסוימת, אלא יופיע כשוֵה־זכיות על יד הקפיטליסטים בשוק הכספים, וימצא ספוק לצרכיו הכספיים, אם לא אצל בנק פלוני, אז אצל בנק אלמוני. הוכוח בין המתישב ובין המלוה לא יסוב על השאלה, אם הוא בכלל מקבל הלואה, אלא בכמה אחוזים הוא מקבל את ההלואה. אך תקופה זו עוד לא הגיעה בארץ־ישראל, באשר משלשת התנאים האלה הראשון והשלישי כמעט שלא נמלאו עוד לגמרי, וגם התנאי השני נמלא רק במקצת.

רק במחצית השניה של שנת 1924 החלה עליה של יהודים, ביחוד מפולין, שרוצים בהתישבות חקלאית, ושיש להם חלק מן הכספים הדרושים, בדרך ממוצע כחמש מאות לירות. הם כמעט כלם בגיל העמידה. לרוב סוחרים, בעלי־תעשיה, בעלי־מלאכה בלי הכשרה חקלאית. זוהי הפעם הראשונה, שבעלי־אמצעים כאלה עולים לארץ ורוצים באמת בחקלאות. חשוב הדבר עד מאד, להשתמש באמצעיהם וברצונם הטוב בשביל התישבותה של ארץ־ישראל. אך ברור, כי התישבות אבות־משפחות אלו מתוך חוג בעלי־הבתים, אינה יכולה להיות ע“פ הדרכים, שהשתמשו בהם עד עתה להתישבותם של החלוצים. התלאות והסבל אשר החלוצים מעמיסים על עצמם בנפש חפצה, הם למעלה מן הכח בשביל היהודים האלה. כאן מתעוררות כמה פרובלמות חדשות שנדבר עליהן בפרק י”ז.


 

פרק חמישי: אוטונומיה פנימית של המתישבים.    🔗


לעלית היהודים לא“י יש נוסף לכל הקושים האחרים עוד קושי מיוחד בהשואה להגירת היהודים למדינות אחרות, למשל לארצות הברית, ששם מוצא היהודי בנין חברותי מוצק והוא מרגיש את עצמו כל־כך אין־אונים לגבי הבנין הזה, עד שאין לו ברירה בלתי אם להסתגל אליו כפי יכלתו. היהודי מקבל את צורת המשק, את הבדלי־המעמדות, את ההערכות חברתיות אשר באמריקה. כח הגוף הכלכלי של אמריקה הוא כל־כך אדיר ומשיכתו כה נמרצה, עד שהוא נכנע לו באופן אוטומטי. ואעפ”כ גם שם אין כניסת המהגרים היהודים לתוך החיים האמריקאים נעשית בבת אחת. בדרך כלל נמשך הדבר הזה עשרות שנים. בימי המעבר הללו מתכנשים המהגרים, כמו למשל במזרחה של נויורק, בשכונות מיוחדות להם, שהן בנוגע לצורה הכלכלית והחברותית מעין תערובת של הצורות החדשות של המדינה שבאו לשם, ושל הצורות הישנות של המדנה שיצאו משם. דומות הן השכונות הללו לכור־מצרף, ששם משאיר היהודי כמה הרגלים שנתחברו עליו, ויוצא משם כאדם בעל צורה אחרת ומחשבות אחרות, ומתמזג פחות או יותר בחיים האמריקאים.

היהודי העולה לארץ ישראל אינו מוצא כמעט שום דבר, הן בחיי הכלכלה והן בחיי החברה, שיעמוד לפניו ביראת הכבוד. מתוך כך הוא נוטה לכך, או להמשיך פשוט את אורח־חייו כמו במדינה שיצא משם, או אם ימצא מעצורים בדרך זו, יחפש מעצמו צורות חברתיות חדשות. את הדרך הראשונה של המשכת צורות־חיים בתלבושת ומזונות כפי מדינת־היציאה, רואים אנו בשכונות היהודיות של ערי הארץ, שמתוך כך אינן מתמזגות לעתים קרובות עם צביונו של המזרח. הקו המציין את החיים הכלכליים והחברתיים של יהודי מזרח אירופה הוא, שמועט יהודי גר על יד רוב בלתי יהודי, והמועט מסדר את חייו בתור חנונים ובעלי־מלאכה, בתור קונים ומוכרים של סחורות בעד הרוב הזה. “מסחר חלופין” זה הוא על פי טבעו אינדיבידואליסטי; בין החנונים ובעלי־המלאכה יש התחרות וכל אחד רוצה להקדים ולצוד את הקונים. המצב הזה דומה הוא בשכונות הערים בא“י; והעולה היהודי ממשיך בערי א”י את החיים כהרגליו. ההבדל היחידי הוא, שגם הקונים של הסוחרים ובעלי־המלאכה היהודים הם יותר יהודים מבלתי יהודים.

את הדרך השניה של חפוש צורות כלכליות וחברתיות חדשות לחיי־הקבוץ, מוצאים אנו בישובים הכפריים. לא החנונים ובעלי־המלאכה הם כאן היסוד המכריע, אלא היצרנים החקלאיים. בקבוץ של יצרנים נעלמות כל אותן הנטיות, שהן פרי ההתחרות בין חנונים. בנגוד לחנוני, שבשבילו ההתחרות היא מעין יסוד החיים, הרי היצרן היחידי בחקלאות הוא חלש ולרוב לא יכון לבדו. נבצר ממנו לקנות לעצמו מכונות גדולות וחדשות, או לארגן את השוק בשביל מכירת תוצרתו. כל זה אפשר לו להשיג רק בחבורה אחת עם יצרנים אחרים.

וכאן נוסף עוד גורם אחד. היהודים שיסדו את המושבות החקלאיות רחוק מן הערים, נכנסו מתוך כך בסכנות מרובות. בלי ידיעה בחקלאות, בלי ידיעת לשון הארץ ונמוסי הארץ, זרים לאקלים, – הרגישו מן השעה הראשונה חולשת היחיד וחוסר כחו, הרגישו צורך בחזוק חיי הצבור. באחדות יגבר גם כח החלש. בישובים הכפריים והבודדים האלה נוצרו איפוא מתחלת ברייתם חיי קבוץ. באות־כח (הועד) שנבחרה מאת המתישבים קבלה את התפקידים העיקריים של הרשות. הועד דאג למים, בית־ספר, בטחון, בית־כנסת, רופא, בית־מרקחת, הוא גבה מסים, נהל את ספר־האחוזה (לא־רשמי), ונהל מו"מ בשם המושב עם השלטון (למשל, בנוגע למס העשור) ועם חברות ההתישבות (למשל, בנוגע לקבלת הלואה). פעולותיו של הסדור הקבוצי הזה חדרו איפוא עמוק לתוך חיי־הכלכלה הפרטיים. לאחר כך נוסדו אגודות משותפות למטרות כלכליות מסוימות, כגון אגודת הכורמים העברים להנהלת היקבים בראשון־לציון וזכרון־יעקב, אגודת בעלי־הפרדסים “פרדס”, אגודת “השקד” של בעלי השקדים לשם מכירת הפרודוקטים האלה.

טנדנציה זו לחיי קבוץ ושתוף נתחזקה עוד יותר בישובים הציוניים. נטיה חזקה לכך הביאו את המתישבים מרוסיה, והם שכללו במשך הזמן שתי צורות־התישבות חדשות: ראשית, שיטת “הקבוצה”, היינו עבוד משותף של הקרקעות, שתוף בבנינים ובחומר־העבודה החי והדומם, השואת השכר של כל החברים; ושנית, שיטת “מושב־עובדים”, היינו שטח־אדמה מיוחד ובנין מיוחד לכל מתישב ושותף (ע"י שמוש במכונות משותפות) בעבוד הקרקע, בנצול הפרודוקטים (מחלבה משותפת) ובקניה ומכירה של כל עסקי השוק למתישבים3. הקבוצה מתפרדת שוב לשתי צורות: קבוצה קטנה וקבוצה גדולה. מסימני הקבוצה הקטנה, שבדרך כלל מרבית חבריה קשורים זה בזה עוד מימי הנוער ע“י קורבה, ידידות, סביבת־המולדת. יש לה מעין צביון משפחתי וקשרים אישיים של החברים. בקבוצה הגדולה חסרים היחסים האישיים האלה. חברים חדשים מתקבלים לפי צרכי הקבוצה, וחלוף החברים הוא תכוף יותר מאשר בקבוצה הקטנה. לקבוצה הגדולה יש הטנדנציה, לא להצטמצם בעבודה חקלאית בלבד, אלא עד כמה שהמשק מרשה דבר זה, לספק גם את שאר צרכי הקבוצה ע”י עבודה עצמית של חברים. לפיכך מקבלת היא גם בעלי מלאכה (חייטים, סנדלרים, נגרים, נפחים) ואפילו רופא, רופא־שנים, רופא־בהמות, טחניקן בתור חברים, אם הם נשמעים לפרינציפיון של הקבוצה, שלכל החברים יש זכיות שוות לספק את צרכיהם מתוך המשק. צורה מיוחדת של הקבוצה הגדולה, “גדוד העבודה”, שהוא מארגן מלבד ישובים חקלאיים גם פלוגות עובדים עירוניים, והוא מעביר פועלים מישובים החקלאיים אל העיר או להיפך, הכל לפי הצורך שיש בעונת־העבודה, בכפר או בעיר בפועלים נוספים.

כל היצירות החברתיות החדשות האלה, הן עוד צעירות למדי, כדי שיהא אפשר להוציא עליהן משפט מוחלט. ההסתדרות הציונית בעבודתה החקלאית לא סמכה את ידה על צורה אחת מסוימת. היא חשבה לה לחובה, לתת מקום לכל החטיבות החברתיות החדשות, עד כמה שהיו להן נושאים רציניים במספר הגון בין המתישבים, ועד כמה שלא גרמו לידי הפסדים כלכליים בולטים. בין הישובים שנתמכו ע"י ההסתדרות הציונית או שנוסדו על ידה, ישנן לא רק מושבות ישנות, כגון גדרה וקסטיניה, אלא גם מושבי עובדים וקבוצות גדולות וקטנות. עמדה זו של ההסתדרות הציונית נקבעה מתוך נקודת־מבט, שאין לך טעות גדולה מזו מאשר לצוות על המתישבים, איך עליהם לסדר את חייהם. הם הנם אלה אשר יחיו את חייהם בתוך הישובים החדשים, יתרונות ומגרעות של הצורה החברתית יגעו בשורה הראשונה אל נפשם. תשומת־לב אל ההשכלה אשר למתישבים שלנו, חובה היא לרכוש להם אמון, שהם בעצמם יבינו יותר מאחרים, איזו צורה של חיים חברתיים נאותה להם יותר. ואגב ברור הדבר מראש, כי לא כל צורה מתאימה לכלם. כמו בכל העולם כן גם בין המתישבים היהודים, יש אנשים שהם נוטים יותר ליחידות ויש כאלה, שהם חברתיים יותר. לאלה מתאים יותר מושב־העובדים ולאלה מתאימה יותר הקבוצה. ברור שאין לפני ההסתדרות הציונית דרך טובה יותר לגבי השאיפות האלה של המתישבים, לחפש לעצמם את הצורה הנאותה ביותר של חיי־קבוץ, מאשר לתת את האפשרות למתישבים, להעביר את החטיבות התרבותיות החדשות האלה בכור־המבחן של החיים המעשיים. רק הנסיון המעשי יכול להראות את הלקויים של החטיבות החברתיות האלה, ואז בודאי יבואו מתוך חוגי המתישבים בעצמם ויסירו את הלקויים האלה.

לנו נדמה, כי בוכוחים על אדות הקולוניזציה מיחסים ערך יותר מדאי לצורת ההתישבות לגבי הצלחת הקולוניזציה. זה נובע בודאי ממה שהאיש הבלתי חקלאי מוצא ענין יותר בבית המשותף, בחיי־קבוץ משותפים של מספר גדול של גברים ונשים, מאשר בפרטים הטכניים של המשק. אך למעשה תלויה הצלחתה או אי־הצלחתה של הקולוניזציה שלנו פחות בצורה החברתית של הישוב מאשר בזה, אם יצלח הדבר, למצוא צורת־משק, שהיא מתאימה להכרתו השכלית של העולה היהודי, והיא יחד עם זה טובה מנקודת־המבט הלאומית והיא גם מכניסה רוחים. אם הפרובלמה העיקרית הזאת תמצא את פתרונה, שוב אין אנו דואגים לפתרון הפרובלמה של הצורה החברתית הטובה ביותר. כיון שלכל הישובים של ההנהלה הציונית יש אותה הצורה הכלכלית (משק מעורב, עבודה עצמית), וכיון שיש בין הישובים האלה גם קבוצות וגם מושבי־עובדים, הרי יתגלה מהרה למעשה, אם הישובים של צורה זו או השניה מתפתחים יותר לקראת ההכנסה והעמידה ברשות עצמם. ואותה הצורה אשר ידה תהי על העליונה, היא גם תעוז על חברתה ותטבע את חותמה על המשך הקולוניזציה.

אם שמים אל לב, כי בכל כפר שבאירופה נצטבר נסיון של דורות רבים, כי ע“י תערובת־הדם בין המשפחות השונות של הכפר הושגה אחדות ידועה של התפיסה השכלית, וכי מסורת בת אלף שנים קובעת שם בלא־יודעים את התנהגות היחיד כמעט לכל פרטיהם ודקדוקיהם של חיי יום־יום, אז דעת לנבון נקל, מה רבה הנחיצות אצל המתישבים שלנו, אשר בלי מסורת כל־שהיא באים הם ממדינות שונות של אירופה לא”י ועליהם לעבוד ביחד בבנין של ישוב חדש, – שיהא נוצר איזה סוּרוֹגט במקום המסורת של כפרי אירופה. ועד כמה שמעט הוא הנסיון בקולוניזציה היהודית בא“י, הנה דבר אחד כבר נתברר עד עתה: שאותם הישובים שאין בהם לפחות גרעין של אנשים הדומים זה לזה בשאיפותיהם, ואשר הם הטובעים את חותמם על הישוב ומושכים אליהם את יתר היסודות של החברה, סופם שהם נחרבים בשל סכסוכים פנימיים, או שהם סובלים לפחות היזק עצום בהתפתחותם. שום נקודה ישובית לא תצליח, אם המתישבים נקבצו ובאו לה באופן מיכני, על פי חפץ ורצון של איזו פקידות קולוניזציונית, בלי התחשבות עם הקשר הפנימי־הנפשי בשביניהם. החיכוכים, אשר לא ימלט מהן בין המתישבים, יעכבו בעד כל התקדמות. הקבוצה היא מכשיר מצוין להנצל מן הסכנה הזאת. היא נותנת בירור אורגני במקום מיכני. ע”י הרחקה אטית של היסודות הבלתי־מתאימים היא יוצרת גרעין של בני אדם הדומים זה לזה בשאיפותיהם, אשר רוח קבוצי אחד משותף להם, שבגידול אותו הישוב הוא נעשה מסורת וחק בשביל המתישבים החדשים. אף חיי־הקבוץ ההרמוניים במושבי־העובדים בטוחים בדרך כלל רק אז, אם המתישבים עבדו מקודם ביחד בקבוצה אחת, הכירו זה את זה בעבודה בתור אנשים ובתור חקלאים וכך נתקשרו זה בזה.

טעות היא, אגב, לחשוב, כי בין הקבוצה ובין התישבות פרטית יש תהום ללא־גשר. יש בין שתי אלה, מה שנוגע לצורת המשק, אפשרות של מעברות (צורות מעורבות). הן כיום אין ספק לא באירופה ולא באמריקה, כי הצורה הישנה והמוצקה של האכר הבודד אינה עוד הצורה הטובה ביותר, כי השתוף הוא הכרחי בכמה ענפי המשק. מהירות ההתפתחות של האגודות המשותפות החקלאיות בכל המדינות המתקדמות היא מופת והוכחה לתועלת הקואופרציה. השתוף הזה אינו מסתפק לפרקים במכירה משותפת של התוצרת, אלא הוא מקיף כבר גם עבוד משותף של הקרקעות ע“י מכונות גדולות, שאין בכח האכר הבודד לקנותן, וכן סדור של השקאה משותפת וכיוצא בזה. הקואופרציה מתקרבת איפוא אל עבוד האדמה השתופי כפי שהוא נוהג בקבוצה. אמנם נשאר עוד ההבדל, שכאן המשק הוא קנין הכלל ושם הוא קנין פרטי. אך בישובי הציונים אין גם להבדל זה אותו הערך שיש לו באירופה, שהרי גם במושבי העובדים וגם בקבוצות אין הקרקע קנין פרטי של המתישבים. הם רק מקבלים אותו בחכירה עוברת בירושה מאת הקרן הקימת לישראל. בנוגע לבנינים והאינוונטר נשאר אמנם ההבדל שבין שתי הצורות: כאן קנין הקבוץ ושם קנין פרטי. התוצאה היא כי במושב העובדים תלוי היחיד יותר בעבודתו הוא, במקרי־האושר והאסון שלו מאשר בקבוצה. מזה נשקפת מארה לקבוצה, אם היא תתן לעצל לנהוג לפי דרכו על חשבון השקדן, אך מזה נשקפת ברכה, אם ידאגו לכך שע”י הרחקה חמורה של היסודות הבלתי מתאימים יֵצא, שכל החברים של הקבוצה יהיו דומים בכשרון המעשה. ואז יצא שבמקרי־אסון של היחיד (כגון מחלה) יסבול המשק פחות, כיון שיש אחריות כלם בעד היחיד, מאשר שם במקום שהיחיד אינו יכול למצוא על נקלה ממלא־מקום במקרה של מחלה.

מִסְפּר הנמוקים שנזכרו פה, שהביאו את ההסתדרות הציונית לתת אוטונומיה למתישבים לסדור חייהם החברתיים והזדמנות לנסות במעשה את שיטת הקבוצות, לא יהיה שלם, אם לא יזָכר פה קו אופיני במצב־הנפש של החלוצים הבאים ממזרח אירופה: הקשר הפנימי שבין האידיאלים הלאומיים והחברתיים. הצעירים שקבלו על עצמם בשם יסוד בית לאום ליהודים את כל הקושיים והסכנות שהיו קשורים ביסוד ישובים חקלאיים במקומות רחוקים מערים, מנוגעי־מלריה וצפויים ולהתנפלות אויב, – להם היו גם אידיאלים חברתיים, שחדרו לתוך נפשם פנימה. הם בלו את שחרות ימיהם ברוסיה במלחמה עם שלטון הצר ובעד משטר חברותי טוב יותר. הם סרבו ליצור בא“י העתקה מן צורת־המשק הרכושנית אשר באירופה, אלא רצו ליצור חיי־חברה חדשים, שיהיו חפשים מן הלקויים הבולטים של צורת־המשק הרכושנית. תקוה זו להשתתף בהתקדמות החברתית של האנושיות כלה, היא שחשפה אוצרות־מרץ בלב המתישבים, והיא שעמדה להם להתגבר על המכשולים, שלולי זאת אולי לא היו מתגברים עליהם. אילו נסו ללחוץ אותם לתוך צורות־החיים הישנות, להפריעם מנסות ליצור צורות חדשות, כי אז היו מחריבים את מעין ההתלהבות. אך בלי מדת ההתלהבות אי אפשר היה ליסד את ישובי הציונים ולשמור על קיומם, כי שנותיהם הראשונות היו שנות־סבל ממדרגה קשה מאד. רק ע”י נתינת האפשרות לחלוצים, לעבוד בהתגשמות האידיאלים החברתיים אשר להם, נתקימה בהם “ההתלהבות הקדושה”, שהיא עד היום הרכוש היקר ביותר בבנין הארץ והיא שחופפת על הבנין בקדושתה.

כמובן שלא על ההתלהבות בלבד תכון הקולוניזציה. ההתלהבות היא תמיד נחלת המועט והיא חזיון עובר. אך יש יסוד לתקוה, כי אותם הקושיים, אשר אתם נלחמה ההתישבות החקלאית עד עתה ואשר במקצת עודה נלחמת בהם גם היום, אינם אלא קושיים שבהתחלה, וכי הם יהיו פוחתים והולכים לאט־לאט, בה במדה אשר המתישבים כיום ירשו להם נסיונות יותר וכל כמה אשר א“י תתקדם בנוגע לצפיפות־התושבים, אמצעי התנועה, הטכניקה וכיוצא בזה. יש לקוות כי בימים יבואו יגדל כח המשיכה של החקלאות בארץ גם על אלה, שאין להם ההתלהבות של המתישבים מהיום, והם קובעים את דרכם רק או בעיקר ע”י גורמים כלכליים. עד עתה היה מן ההכרח כי מתישבינו יהיו באמת חלוצים־פיונרים. עליהם היתה שומה לסול מסלה בהתאמצות יוצאת מן הכלל, דרך שמיר ושית, להתישבות במקומות חדשים, למען אשר הצבא העיקרי יוכל לאחוז את דרכו במסלות כבושות כבר. החלוץ העובר לפני המחנה מוכרח להיות מזוין אחרת מאשר המחנה. בשביל החלוצים אי אפשר איפוא לוותר על מדת ההתלהבות, המעודדת אותם בעמל־הגבורים, שהוא מנת חלקם.


 

פרק ששי: השתלמות בהכשרה וטכניקה של החקלאות.    🔗


סימן של הבנה רבה וצפיה לעתיד היה זה שחברת “כל ישראל חברים”, כשחפצה להטיב את המצב הכלכלי של יהודי ארץ ישראל, החליטה ליסד בית־ספר חקלאי בתור צעד ראשון. קרל נטר בא בפקודת כי“ח לא”י ויסד בשנת תר"ל בקרבת יפו את בית הספר החקלאי במקוה ישראל. שטח־האדמה של 2000 דונם בערך ניתן מאת השולטן הטורקי לשם מטרת בית הספר. גודל בית הספר נשתנה חליפות. מספר התלמידים היה 60־80, בשעה שההסתדרות הציונית התחילה את מפעלה הקולוניזציוני. ההכשרה חקלאית של התלמידים לא היתה מספיקה, באשר חסרו מורים מתאימים ופועלים מנוסים. המנהל והמורים, שנשלחו מצרפת לארץ ישראל ושלא חשבו להשתקע בארץ, הורו מה שלמדו בארצות אחרות, בלי התחשבות עם תנאי הארץ המיוחדים. בקשר עם המצב הזה לא טפחו בחניכים את השאיפה, שישארו בארץ אחרי גמרם את בית הספר, וימשיכו את עבודתם החקלאית, אלא הם הביטו על הלמוד הזה כעל אמצעי, שעל ידו יוכלו להרויח את לחמם באיזה מקום שבעולם. התוצאה היתה שרק חלק קטן בערך מן התלמידים נשאר באמת בארץ בעבודה חקלאית, בעוד אשר מרבית התלמידים או שעזבו את הארץ או שבחרו להם משלח־יד אחר, אם קוו להרויח על ידו יותר. רק זה עשר שנים תחת הנהלת המנהל הנוכחי, נצח הרעיון, כי תפקידו הראשון של בית הספר הוא להכין בשביל ההתישבות היהודית בארץ מתישבים מוכשרים היטב. שפת צרפת, שהיתה עד אז שפת ההוראה, פנתה לאט־לאט את מקומה לשפת־עבר, ואהבת־הארץ הכתה שרשים בלב התלמידים. קורס הלמודים של בית־הספר הוא של ג' שנים. מספר התלמידים כעת הוא 150; בית הספר יכול איפוא להוציא מתוכו כחמשים תלמידים מדי שנה בשנה. זהו בית־הספר היחידי לנערים, המתקיים בארץ־ישראל.

בשנת 1923 יסד הועד בשביל היתומים בא“י מטעם Joint Distribution Committee בעזרת יהודי אפריקה הדרומית, בית ספר בשביל 70 יתומים ויתומות ב”גבעת ילדים" בעמק יזרעאל. בבית הספר הזה מלמדים, מלבד כל הלמודים של בית־ספר כללי, ביחוד עניני חקלאות. ממשלת הארץ עוסקת ביסוד בית־ספר חקלאי בעד הערבים בכספי קרן־כדורי, ומתנהל משא־ומתן ליסד בכספי הקרן הזאת גם בית־ספר חקלאי ליהודים. אך בית־הספר “מקוה ישראל” הוא עד עתה היחידי המוציא מתוכו בערך חמשים תלמידים לשנה, שגמרו את חוק למודיהם. המספר הזה אינו מסַפק את הצורך של הקולוניזציה היהודית במתישבים שהוכשרו כדבעי. מטעם זה היה רצוי מאד, אם ההצעה האמורה ליסד בית ספר חקלאי בכספי קרן כדורי (במקום ההצעה הקודמת של יסוד גמנסיון בירושלים) היתה מתגשמת במהרה. אך בתי־ספר בלבד אינם מספיקים. בתי־ספר יכולים לקבל חניכים בגיל הנערים של 15־16 שנה לכל היותר, בעוד שחשוב עד מאד בשביל ההתישבות, לתת הכשרה חקלאית לעולים הצעירים ממזרח־אירופה, הבאים בדרך כלל בגיל של 18־25 שנים. בשביל אלה אין ענין בהכשרה בבית ספר, אלא בהכשרה מעשית במשקים חקלאים.

זמן ידוע נסו לתת לצעירים האלה את ההכשרה חקלאית המעשית עוד בארצות מגוריהם. חוות־למוד שונות נוסדו למטרה זו. חוות אלו הביאו תועלת במדה זו, שהרגילו את הצעירים בעבודה גופנית ובעבודה עם סוסים, פרות וכו'. אך הכשרה זו לא הספיקה בשביל עבודת־האדמה בא“י, באשר תנאי האקלים והטכניקה בארץ ישראל שונים הם מאשר במרכז אירופה ובמזרחה. והתועלת של הכשרה זו נתמעטה עוד ע”י כך, שהצעירים הללו, מתוך ההתלהבות לעלות לארץ, לא גמרו את זמן הכשרתם, אלא העפילו לעלות במקרים רבים אחרי שנה או שנתים של עבודת־הכשרה. והכשרה־למחצה זו הזיקה יותר משהועילה, באשר הם דמו, שהם כבר השתלמו למדי, ביחוד לעומת החלוצים שעוד לא הוכשרו כלל. והתוצאה היתה, שאם נמסרה לרשותם עבודה חקלאית, עשו לרוב שגיאות קשות. התועלת היחסית שאפשר להשיגה ע“י הכשרה בחו”ל היא במדינות כמו קליפורניה, דרום איטליה וצפון אפריקה, שהן דומות לא“י בתנאי האקלים. אך מלבד קושי הלשונות, הנה מרחק המדינות האלה ממרכזי העליה של החלוצים, עושה את ההכשרה בהן לקשה מאד ואולי לבלתי־אפשרית. מתוך כל הדברים האלה יוצא, כי ההכשרה החקלאית המעשית צריכה להנתן לחלוצים בתוך א”י גופא.

יש לכך שתי אפשריות: או להכניס את החלוצים לתוך המושבות הקיימות בתור פועלים, או ליסד משקים חדשים ומיוחדים למטרה זו.

המושבות הישנות הורגלו מזמן יסודן, לעשות את רוב העבודה החקלאית ע“י פועלים שכירים מבין הערבים. בשביל הפועלים הצעירים מבין היהודים, שהתחילו לבוא לא”י במספר קטן משנת תרס"ה בערך, היה המצב הזה חמור מאד. הם לא יכלו להכנס לתוך התחרות עם הפועל הערבי. הם לא דמו אליו

לא בידיעות חקלאיות ולא בחריצות מעשית. בתור חדשים מקרוב באו סבלו מן האקלים וממחלות הארץ, ובהיותם מורגלים בחיים אירופיים ובצרכים רוחניים ידועים, לא יכלו לרדת למדרגת־החיים הפשוטה של הערבי. מלבד זאת אם הערבי הגר בכפר הקרוב למושבה, הולך אל המושבה לעבוד שם אצל האכר היהודי, הוא מביט על שכר־העבודה כעל הכנסה צדדית. בדרך כלל יש לו בכפר ביתו הקטן, מעט אדמה ואיזו בהמה, שמספקות את צרכיו המעטים, ועבודתו הוא נעשית ע"י אשתו או בניו, אם הוא אינו בביתו. מכיון שכך הוא יכול להוריד את שכרו אצל האכר היהודי עד למדה מועטה כזו, שהפועל היהודי, שעל שכר העבודה כל קיומו וממנו עליו לשלם גם שכר־דירה, אינו יכול להתקיים בו. הוסף לזה, שאין העבודה נמצאת במושבה במשך כל השנה. בעונת חוסר העבודה מתעסק הערבי בתוך משקו הוא; ואולם הפועל היהודי נשאר בזמן כזה בלי כל הכנסה. התוצאה מן המצב הזה היתה, כי הצעירים העברים מרוסיה לא חדרו לתוך החקלאות, למרות כל רצונם הטוב. הם בקשו עבודה בכל מקום, ובשום מקום לא נתקבלו. רק מעטים מאד הצליחו, להשיג עבודה זמנית במושבות בתנאים גרועים עד מאד. הם סבלו לא רק מפאת שכר־העבודה שלא הספיק, אלא גם ממחסור הדירות, באשר כמעט בכל בתי האכרים לא דאגו לסדר מעונות לפועלים.

הפועלים שעלו לארץ מתוך התלהבות לאומית ואשר על סף תקותם הורחקו מכל פעולה חקלאית, התרגזו במרירות רבה. בחוגים רחבים של הישוב הורגש, כי המצב הזה הוא בלתי טבעי, וכי מן ההכרח לחפש אפשרות להכניס את הפועל היהודי לתוך המושבה היהודית, ובאופן זה להרחיב ע“י אנשים חדשים את המושבות הישנות, ולהכין את היסוד של מושבות חדשות. מתוך כל ההצעות, שנשמעו בכוון זה, ישנן שלש אשר ה”משרד הארץ־ישראלי" של ההסתדרות הציונית, שנוסד בשנת תרס"ח, נסה להוציא אותן אל הפועל:

א) בנין בתים בודדים לפועלים בעלי־משפחות ובתים גדולים לפועלים רווקים. חשבו שאם יתנו לפועלים באופן זה דירה נוחה יותר, ואת האפשרות של מטבח משותף, יקל להם יותר להתקיים במושבות. בתים בודדים כאלה לבעלי המשפחות ומעונות משותפים לרווקים נוסדו בשנת תר“ע בפתח־תקוה וחדרה. באופן דומה לזה יסד ועד חו”צ שבאודיסה בקרבת פתח־תקוה את מושב־הפועלים עין־גנים. הפועל קבל שם מלבד בית קטן גם 10 דונם אדמה.

ב) הכנסת יהודי־תימן (דרום ערב) לארץ ישראל. חשבו שיהודי־תימן המסתפקים במועט והם מורגלים באקלים חם, יוכלו יותר לעבוד במושבות במחירים הרגילים. המשרד הא“י פרסם לפי זה בשנת 1910 ע”י ציר מיוחד בין יהודי תימן, שסבלו אז מעקת רדיפות מדיניות קשות, כי הם יכולים למצוא עבודה בארץ ישראל. כתוצאה מבשורה זו עלו בערך כאלפים נפש (גברים, נשים וטף) מיהודי תימן לארץ ישראל והתישבו במקצת בערים ובמקצת במושבות חדרה, זכרון־יעקב, פתח־תקוה, ראשון־לציון ורחובות.

ג) יסוד חוות, שבהן עובדים רק יהודים.

מן הנסיונות האלה לא היה אף אחד בלי תועלת. התימנים נשארו במושבות פועלי־שכר. ההסתדרות הציונית בנתה בשבילם בחדרה, פתח־תקוה, ראשון־לציון ורחובות ישובים מיוחדים עם בתים חזקים. והודות להסתפקותם במועט התקימו בתור פועלי־שכר במושבות, אמנם בזמן של חוסר־עבודה רק תחת סבל גדול. בהשואה לפועלים אשכנזים אין להם אותה מדרגת ההבנה וכשרונות הארגון, ולכן יקשה להם לנהל בעצמם משקים עצמיים. ואולם גם הם דורשים יותר אדמה מן 2־3 דונם השייכים עתה להם, ואפשר הדבר, כי הדור הצעיר, שגָדֵל כעת המושבות, ירכוש לו יותר גם חוש הארגון.

יסוד בתים לפועלים בעלי־משפחה ורווקים ומושבי־פועלים בעד פועלים ממזרח־אירופה פתר במובן ידוע את שאלת הדירה של הפועלים במושבות. אבל גם בזה עוד לא הגיעו הפועלים לידי מדרגה, שיוכלו לעמוד בקשרי ההתחרות עם הפועלים הערבים. היו זמנים שמעונות הפועלים עמדו ריקים ושוממים, באשר המושבות נתרוקנו מן הפועלים העברים. אך לבתים האלה היה כח־משיכה ידוע על הפועלים והם נתנו להם את האפשרות, לנסות בכל הזדמנות ושעת־הכושר, לחדור לתוך העבודה במושבות. עתוני הפועלים לא נלאו מהזכיר לאכרים את חובתם הלאומית, לתת עבודה לפועלים עברים. תעמולה מתמידה זו השפיעה בכל זאת במדה קטנה. מספר הפועלים העברים במושבות היה בשנת תרס"ח 200, עלה בשנת 1921 (ביחד עם התימנים) עד 1000 והוא כעת (סוף 1924) בערך 2600. אמנם בין אלה נמנו כשמונה מאות פועלים, העסוקים באופן זמני בעבודת הטבק, עבודה שעדיין אי אפשר לדעת, אם תשאר גם להבא ובאיזה היקף. אותם 2600 פועלים מתחלקים באופן כזה על גלילות הארץ (ע"פ ידיעות של המרכז החקלאי):

אזור ישוב מספר פועלים סה"כ
הגליל העליון 32
הגליל התחתון (יבנאל) 180 235
שומרון
(זכרון יעקב) 150
( חדרה) 480 805
יהודה
(פתח־תקוה) 800
(רחובות) 239
(נס־ציונה) 150 1516
ארצי 2588

ע"פ אופן עבודתם עבדו מן הפועלים האלה:

באופן זמני לעצמם (טבק, ירקות)………….. 400

בעבודת הטבק………………… 800

בפרדסים ועבודות אחרות מתמידות ע"פ אקורד……… 700

סתם עבודות (לרוב עבודה יומית)………….. 700


מלבד המספר הזה של פועלים עברים עובדים במושבות עוד כמה אלפים פועלים ערבים, המקבלים שכר יומי 8־10 גרוש. הפועלים העברים מרויחים בעבודת־אקורד בערך 15 גרוש ליום.

לכניסת הפועלים העברים במדה גדולה יותר לתוך המושבות בשנתים האחרונות, הועיל מה שהפועלים הסתדרו לקבוצות בנות 10 או 20, ואפילו עד 100 ועד 200 חברים (“חבורה”, “פלוגה”) וקבלו באקורד עבודות חקלאיות ביחוד של מטעים. ההסתדרות הציונית עזרה לקבוצות האלה ע“י נתינת הלואות להקמת אוהלים וצריפים, לסדור מטבח משותף, לרכישת כלי־עבודה ובהמת־עבודה, לפעמים גם לסדור משק קטן עצמי של חלב וירקות. באופן זה נכנסו למושבות בשנת 1923־24 כאלף פועלים בעזרת הלואה של 3000 לירות. בשביל שנת 1924־25 קבעה ההנהלה הציונית למטרה זו 8000 לירות והיא מקוה להגדיל ע”י כך את מספר הפועלים עד 4000. לאכר נעים יותר למסור עבודה באקורד מאשר בשכר יומי, מפני שאופן זה פוטר אותו מהשגחה תמידית ומן החכוכים הקשורים בזו והוא בטוח שהוא משלם רק בעד עבודה שנעשתה באמת. צורה זו נוחה יותר גם לפועל, באשר היא שוללת פחות את עצמאותו, והיא נותנת יותר את האפשרות של חליפת העבודה בתוך חברי הקבוצה, מה שמועיל להכשרתם. אם יש לקבוצה משק עצמי קטן אפשר לה להעסיק ביתרון־שקידה את חבריה בימים של חוסר־עבודה בתוך משקה היא, וכך להתגבר במעט על המכשול העיקרי, על “העונה המתה”.

כל כמה שנכבד הדבר, כי העולים הצעירים יקבלו באופן זה במושבות את ראשית עבודתם החקלאית, הנה אין להעלים עין מן העובדא, כי שיטת העבודה באקורד באה למעשה לידי שמוש רק במושבות המטעים או בגידול הטבק. הכשרתו של העולה היא באופן זה חד־צדדית ביותר. הפועל אינו לומד לא גידול תבואות, לא עבודת המחלבה, לא גידול ירקות ולא גידול עופות. הוא לומד להתרגל לעבודה גופנית, עבודת המעדר ולפעמים גם של המחרשה ועם סוסים. מובן הדבר, שגם בזה יש מן התועלת. ואולם עוד רב המרחק אל הכשרה חקלאית כל־צדדית, כפי שמקבל אותה הפועל במשק של אכר או בחוה מסודרת היטב באירופה או באמריקה. מחוץ למושבות המטעים מעסיקים עוד פועלים עברים, אם אמנם במדה פחותה, במושבות התבואה אשר בגליל התחתון. אך כאן מצב המשק הוא פרימיטיבי ביותר, ומה שהפועל לומד פה אינו מועיל לו ביותר, אם עליו לנהל את המשק שלו באופנים מודרניים.

אין ספק, כי בנוגע לרבוי־הצדדים של ההכשרה יש יתרון רב לחוות המסודרות מטעם ההסתדרות הציונית ע"פ שיטת הקבוצה על ההכשרה במושבות. המשק הוא בכל החוות האלה מעורב, ובכלן שולט הכלל, שכל חברי הקבוצה יעשו חליפות כל עבודות המשק. והואיל שכל קבוצה שואפת לכך, לקבל בשביל כל ענף מענפי המשק חבר אחד שהוא התכשר היטב לאותו הענף, לכן יש התקוה לחברים החדשים שיקבלו הוראות נכונות בכל ענפי המשק. וכיון שכל חבר הוא שוה בזכיותיו לכל חברי הקבוצה, הרי אפשרות התפתחות הפועל לעצמאות רבה היא. חדות־העבודה גדולה גם היא, באשר הפועל מתיחס אל העבודה כאל מפעלו הוא, ולא כאל מפעלו של נותן העבודה, ולכן הוא גם מעונין במדה מרובה יותר בהצלחת המפעל. בתור משל יכולה לשמש העובדא, שבעוד אשר בכל מקום מחזיק הפועל בתיאוריה של שמונה שעות הנה לא נתעוררה שאלה זו מעולם בתוך הקבוצה. כמעט כל אלה שנתישבו בקביעות מטעם ההסתדרות הציונית, גם המתישבים במושבי העובדים, עברו דרך הקבוצה וקבלו בה את הכשרתם החקלאית.

יותר קלה הכשרתו החקלאית של הדור השני, של בני העולים שנולדו בארץ, מאשר הדור הראשון, דור העולים. המתישבים אשר בישובים הציוניים עושים את כל אשר בכחם, כדי להכין את ילדיהם באופן הטוב ביותר בשביל עבודת־האדמה בא"י. הדאגה לשם זה מתחילה ראשית כל בנוגע לבריאות הילדים. בעוד אשר ההורים במלחמתם הקשה עם האקלים והקרקע, נכונים להטיל על עצמם כל מין סבל ומחסור, הנה בריאות ילדיהם וחנוכם הם בעיניהם ענין ממדרגה ראשונה. במקומות מנוגעי־מלריה מתאמצים לסדר את הילדים בעונת־השנה הקשה במקום בריא לא־רחוק. חלב הוא מן הדברים אשר הגדולים מוַתרים עליו, ואולם לילדים הוא ניתן במדה מרובה. במרבית הישובים, שבהם עובדות האמהות בחקלאות ונבצר מהן לטפל כדבעי בילדיהן, סדרו שהילדים ימָצאו במשך היום, ולפעמים גם בלילה, תחת טפול מיוחד של משגיחות, מה שמשחרר את האמהות מדאגה זו. הטפול בילדים וחנוכם נמצאים בידים אמונות וכל בני הישוב מקדישים להם תשומת־לב. וכך יוצא שגורל הילד אינו תלוי עוד כל כך במקרה, אם יש לאמו הבנה וכשרון לטפול הגופני והרוחני או לא, מה שבמקרים שליליים גורם כל כך לילדים רבים במדינות אחרות, שדוקא בשנים הראשונות הם מקבלים הכנה גרועה בשביל החיים של אחר־כך.

בעצם אין מצד הדאגה לחנוך הילדים חדוש רב לגבי היהודים, שהרי ידוע בכל העולם, שדרכם של היהודים לדאוג עד מאד לחנוך הילדים. החדוש הוא בטנדנציה השוררת בתוך הישובים האלה, לחנך את הילדים בעד עבודת האדמה וארץ־ישראל. בתי־ספר לא חסרו במושבות היהודים בא“י מן הזמן הראשון. אך לבתי ספר הללו, שלרוב שלטה בהם שפת צרפת או גרמניה, לא היה שום קשר אורגני עם החקלאות. סבת הדבר היתה, שרוב המתישבים במושבות האלה לא הרגישו עוד בעצמם קשר פנימי ומתמיד עם החקלאות, והיה ניחא להם, אם נפתח לילדיהם ע”י בית־הספר “דרך אל המרחב”. זה גרם לחזיון המעציב, שלפני 15־20 שנים, היינו באותן השנים שבהן התחילה ההסתדרות הציונית את צעדיה הראשונים על שדה הקולוניזציה, לא היה במושבות הישנות נוער המושרש בקרקע. בכל המקרים האפשריים שלחו ההורים את בניהם אל ערי הארץ או אל האוניברסיטאות אשר בחוץ־לארץ.

אחרת הוא המצב בישובינו החדשים. כאן בית־הספר הוא חלק אורגני של הישוב ובטוי בהיר ביותר של המגמה הלאומית והחקלאית. עוד בטרם ידע הילד קרוא וכתוב, – וכבר רכש לו אוצר של נסיון חקלאי ע"י מראה עיניו ומעשה־ידיו יום יום. גן־הילדים ובית־הספר נמצאים באמצע הישוב, ולהם גן־ירקות ולול־עופות מיוחדים, שבהם מתעסקים הילדים משחרות ילדותם. המושב וחיי החקלאות הם עולם הילדים, ושום עולם אחר אינו מושך אותם בחבלי־קסם. אבותיהם של אלו הם פלחים עברים בארץ העברים, וגם מטרתם להיות כמוהם. ואנו רשאים לקוות, כי הם יעלו על אבותיהם, מפני שהם רוכשים להם כבר מילדותם את הנסיונות, שאבותיהם יכלו לסגל לעצמם רק בגיל מאוחר. הדור השני יגשם, מה שההורים שאפו להגיע אליו בעצמם, בלי שעלה תמיד הדבר בידם.

לבסוף עוד מלים אחדות על ההכשרה החקלאית של הצעירות. לא מוגזמת ההשערה, שלפני 15 שנים לא נמצאו בכל מושבות היהודים של א“י תריסר נשים וצעירות, שהיתה להם הכשרה חקלאית, ושיכלו למלא במשק חקלאי את התפקיד הנדרש מאת האשה. אז לא היתה בא”י שום בי“ס חקלאי ושום אפשרות של הכשרה לצעירות. נשי האכרים העברים ובנותיהם היו לקלסה בעיני האכרים הגרמנים בשל נטיותיהן העירוניות. הם אמרו בהתול: “בכל יכולים אתם לחקות אותנו, רק לא בנוגע לנשינו. נשיכם לא תקומנה בכל לילה לחלוב את הפרות”. התול זה צדק אז עד מאד, אך עתה אינו צודק עוד. תפקיד חשוב בהתפתחות החדשה מלאה החוה לצעירות, שיסדה מרת חנה שוחט־מיזל בשנת 1910 בתנאים דלים מאד בכנרת, שהועברה לפני זמן קצר לנהלל. ועד היתומים של א”י סדר לפני שנתיים בשפיה, בעזרת ה“ג’ואינט”, כשבעים יתומות, כדי לחנכן במלאכות השדה והבית. גם בקבוצות החקלאיות של ההסתדרות הציונית למדו מאות צעירות את החקלאות. כיום רואים בכל מקום בא“י בישובים חקלאים את האשה בתור עובדת שוַת־זכיות על יד הגבר. בישובים החדשים תקנו כמה תקונים, כדי לשחרר את האשה מן החובות של המשק הביתי הקטן ושל חנוך הילדים, וכדי לתת לה פנאי יותר בשביל עצם העבודה חקלאית. מתקיימות קבוצות מיוחדות לצעירות, תחת הנהלת פועלות מנוסות, בכמה מקומות בא”י (בשכונת־בורוכוב, נחלת־יהודה ופתח־תקוה), שמטרתן ללמד את הצעירות ענפים חשובים של החקלאות (מחלבה, ירקות, גידול עופות ודבורים). יש רשות להגיד, כי הפרובלמה איך להעמיד את האשה בחקלאות בזכיות וחובות שוים על יד הגבר, שנדמה לפני ט"ו שנים, שאין פתרון לה, מצאה כיום את פתרונה. כמובן, שההכשרה דורשת עוד תקונים, וחות־הצעירות, הנבנית כיום בנהלל בעזרת הסתדרות־הנשים הציוניות, צריכה לשמש מרכז לכל שאיפות התקונים בהכשרת הצעירות בחקלאות.

ביחד עם הרמת ההכשרה החקלאית בא גם שבוח במיתודים החקלאיים. עוד במושבות הישנות של הברון רוטשילד הכניסו שבוחים גדולים, לעומת המיתודים הפשוטים של הערבים. את גלגל־המשאבה הישן, שהיה מסתובב ע“י חמור או גמל, החליפו במכונת־המשאבה ומזה היו תוצאות להגדלת מטעי תפוחי־הזהב. את מחרשת־המסמר של הערבי החליפו במחרשה אירופית, והכניסו מאירופה עוד כמה מכשירים חקלאיים אחרים. בישובים הציוניים נמשך השבוח הטכני. מכונת־הדיש המודרנית הראשונה הוכנסה שנים אחדות לפני מלחמת־העולם. הוכנסו טְרַקְטוֹרִים מאירופה ואמריקה ואפשרו עִבוד מהיר יותר של אדמת־בוּר. במושב בנימינה של יק”א הונהגו למטרה זו מחרשות־הקיטור הראשונות. שם גם סודרה בראשונה הפסטריזציה המודרנית של החלב. בקואופרציה, בקניה ובמכירה בעזרת “המשביר” (אגודה לקניות), שנוסד בשנות המלחמה, ואגודת “האוסם”, שנוסדה בשנת 1924, השתמשו במקומות רבים; וכמה ענפי חקלאות, שמקודם גרמו להפסדים, הגיעו בכלל רק ע"י כך למצב של הכנסות.

תפקיד חשוב בשבוח המיתודים החקלאיים ובהרמת הפרודקטיביות של החקלאות מלאה תחנת־הנסיון לחקלאות, שנוסדה מאת ההסתדרות הציונית בשנת 1921 בתל־אביב. לתחנת הנסיון יש מחלקות לתורת־המשק, לגידול זרעים, למיתודים של העבוד, למשק החלב, לגידול עופות, למחלות הבהמות, למחלות הצמחים ולכמיה ולבוטניקה. עד עתה עסקה בעיקר בנסיונות של עבוד וזבול, בגידול מיני־תבואה משובחים, במלחמה כלפי מחלות ומזיקים של החי והצומח ובהכנסת מינים חדשים (קנה־סוכר וסלק־סוכר, לוצרנה, פשתן). אף התחילה בזמן האחרון לתת הוראות לאכרים ע“י הצגות והדרכות, ולקרב אליהם את התוצאות של החקירות האחרונות. מובן שיש עוד לתחנת־הנסיון, המתקיימת רק זה שלש שנים, לקויים ידועים, והאורגניזציה שלה אינה עוד שלמה. כאשר תשתכלל במרוץ הימים, עתידה היא למלא תפקיד חשוב מאד בשביל החקלאות בא”י. שנוי־ערכין, שהכניסה הקולוניזציה היהודית לתוך החקלאות בא"י, עורר הרבה פרובלמות חדשות. אמנם החקלאות הקדומה היתה פשוטה במאד ודלת־ההכנסה. אך היא נשענה על נסיונות של שנות־אלפים והיתה על פי דרכה בדוקה ומנוסה. אך השנויים שהכניסו היהודים שבי־הגולה לתוך החקלאות הקדומה, כדי לסגלה לתכונותיהם הם ולהוציא ממנה הכנסות גדולות יותר, הרסו את שווי־המשקל של החקלאות הקדומה, והכריחו לעבֵד שיטה חדשה לגמרי בחקלאות. אך כאן כמעט רוב השאלות עודן חתולות בערפל. כדאי להזכיר רק אחדות מהן: שאלת סדר הזרעים וחליפתם, שאלת הזבול, המרחק בין השורות, הזמנים הטובים ביותר לזריעה, כמויות המים הדרושים במטעי־השקאה, כמויות המספוא לבהמת־החלב, שבוח גזעי הבהמות, בירור מיני־מטעים חדשים העומדים בפני המחלות. כאן יש שפע של עבודה לתחנת־הנסיון לעשרות שנים.


 

פרק שביעי: טיוב שיטתי.    🔗


בין הגורמים, שעכבו עד מלחמת־העולם את התפתחות הישובים החקלאיים של היהודים, צריך להזכיר בראשונה את חוסר הדרכים. אי־ההבנה הכלכלית וחוסר ההתענינות בהרמת הכלכלה של המדינה, שהיו אופיניים לגבי השלטון הטורקי, התבלטו ביותר בעזובה שהיתה בנוגע לרשת־הדרכים. בכל הארץ לא היתה אף דרך אחת מתוקנת כדבעי. בעֶטיו של מחסור של רשת דרכים עיקרית לא היה כדאי גם למושבות לסוֹל כבישים־מקשרים, והתוצאה היתה כי ההובלה מן ואל המושבות עלתה בדמים מרובים, והיו גם מושבות שבעונת־הגשמים היו קרועות לגמרי מן העולם. השלטון האנגלי שנה את המצב הזה תכלית שנוי. מלבד בנין הקו של מסלת־הברזל מקנטרה לחיפה, שתחלתו עוד בשנות־המלחמה האחרונות, ראוי הוא השלטון האנגלי לשבח ולתהלה עֵקב יצירת רשת־דרכים הפרושה על כל הארץ. מעכשיו אפשר היה להשתמש באוטומוביל לאנשים ולמשאות, והקשר שבין המושב והשוק הקרוב אליו דרש מעתה רק את החלק הרביעי או החמישי של הזמן, שהיה דרוש מקודם. סלילת הכבישים העיקריים ע"י הממשלה עוררה את המושבות על הצורך בכבישים־מקשרים. בעבודה זו הלכו בראש ישובי־היהודים החדשים אשר בעמק יזרעאל. לא היו ימים מרובים עד שנקבע כלל גדול, שבשביל כל מושב חדש נחוץ לסול כביש־מקשר אל הכביש הקרוב תיכף ומיד משעת יסוד המושב. בעזרת ההסתדרות הציונית סללו גם המושבות הישנות ראשון־לציון ורחובות כבישים־מקשרים עד הכביש יפו־ירושלים. הרבה יש עוד לעשות בכוון זה. יש עוד הרבה מושבות ישנות, שקשה להגיע אליהן בימות החמה בעגלה או באוטומוביל, ובימות הגשמים יש לפעמים, שאי אפשר בכלל להגיע אליהן. אך הפרינציפיון, שכל ישוב דורש כביש־מקשר, נתקבל כבר, ואין ספק, כי בעוד שנים מעטות ויתוקן גם המצב של המושבות הישנות.

וכשם שהכירו בצורך הדרכים, כך באו לידי הכרה גם בנוגע להספקת־מים. עוד לפני המלחמה היתה במושבות ידועות (ראשון־לציון, פתח־תקוה, זכרון־יעקב ועוד) אינסטלציה של מים בשביל כל המושבה. אך במושבות אחרות היתה הספקת המים בשפל המדרגה. והנה עוד בישובים החדשים של ההסתדרות הציונית (כנרת, דגניה, מרחביה), הקדישו תשומת־לב רבה לשאלה זו; ובישובים החדשים בעמק יזרעאל פתרו שאלה זו באופן מופתי. כל מתישב מקבל מים ישר מצנור מרכזי בשביל הבית והרפת, ובמקום שהמים מספיקים, הוא מקבל גם בשביל להשקות את גן הירקות.

וחשוב מדרכים ומים הוא מה שנעשה במקצוע יבוש הבצות. נדמה כי בזמן קדום היו עורקי־המים בא"י מסודרים כהלכה. בנינים עתיקים מזמן היהודי־הרומאי, ששרידיהם קיימים עוד היום, מוכיחים, כי לפנים היתה שם רגולציה של המים, במקום שמתפשטים היום מחוזות־בצות. אך תחת שלטון הטורקים, ואולי עוד קודם, נפסדו הבנינים ההם והתוצאה היתה התפשטות הבצות במקומות רבים מאד.

הבצה היא מקום גדול לאנופלס, לנושא המלריה. מחלה זו היתה נגע הארץ, שיסר קשה את א“י במאות השנים האחרונות והמעיט את אוכלוסיה. מאות חורבות בכל הארץ מסמנות את המקומות, שהיו שם כפרים לפנים, והתושבים או שמתו ע”י המלריה או שעזבו את מקומות הבצה וקבעו את מושבם בהרים, במרחק מן הבצות. המושבות הראשונות של היהודים בא“י נפגעו מאד ע”י המלריה. באחדות מהן, כגון חדרה, יסוד המעלה ומשמר הירדן, קֻפדו חייו של חלק גדול מן המתישבים ע“י המלריה, והנשארים נחלשו ונעשו בלתי מוכשרים לעבודה ע”י מחלת המלריה, ששבה ותקפה אותם כפעם בפעם. זמן רב נמשך עד אשר נפוצה גם בא“י האֶטיולוגיה של המלריה כמחלה המועברת ע”י היתוש־אנופלס, שכבר הכירו בו באירופה בשנת 1875. התחלות למלחמה במלריה ע“י ריחוק מקומות ההתישבות משכנות של בצות, או ע”י יבוש הבצות, היו כבר בארץ ישראל עוד לפני המלחמה. אך האמצעים שהשתמשו אז בהם, כגון נטיעת עצי אקליפטוס או דרינזש מנולה של מקומות הבצה, לא הספיקו להשמדה מוחלטת של נושאי המחלה. זכות מיוחדת היא לשלטון האנגלי וביחוד לאגודה הרפואית “הדסה”, שנשלחה לא“י מטעם הציונים באמריקה, ולמוסד־רוקפלר בושינגטון, שסדרו בא”י מלחמה אנרגית במלריה. פלסו את הנתיב עבודות הקרן הקיימת לישראל על קרקעותיה החדשים בעמק יזרעאל ליבוש הבצות. קרקעות כמו למשל של נהלל, שהיו מקודם התחנות המסוכנות ביותר של המלריה, נרפאו כל כך בהחלט ע“י עבודות היבוש, עד ששנה אחר כך לא קרה שם אף מקרה אחד של מלריה. דוגמאות למופת של הבראה הן ג”כ העבודות אשר יק"א מסדרת במושבה בנימינה, ובמקום בצה של אדמת קסריה, שקבלה בחכירה מאת הממשלה.

נתברר ע“י כך לכל, שאפשר להשמיד כליל את המלריה, ומעתה הכל מודים, שכל מקום של בצה צריך ליבשו ולהבריאו עובר להתישבותו. מזה נובעות כמה תוצאות טובות. המלריה אינה רק סכנת־החיים בישובים המנוגעים ביותר אלא גם במקומות ששם קבלה צורה לא כ”כ קשה, שללה את אפשרות העבודה לא רק בימי המחלה גופא, אלא גם בימים שלאחרי המחלה, לפני שוב החולה לאיתנו. המחלה רבצה כענן קודר מעל ראשו של המתישב, ושללה ממנו כל בטחון וחדות־החיים. בכמה ישובים היה מספר ימי המחלות כמספר שליש ימי־העבודה בשנה, והחריבו, כמובן, כל תקוה להצלחה כלכלית של המושבה. השמדת המלריה היתה מן הגורמים החשובים ביותר לשבוח המצב הכלכלי של הישובים. יש עוד בנדון זה פרובלמות הדורשות פתרון. קשה, דרך משל, יבוש הבצות באותן המושבות, הנמצאות בשפת החולה או של ים כנרת או על יד נהר נובע כל השנה, באשר כאן נחוצה להשמדת קני המלריה רגולציה של כל שפת־המים. ושוב קשה הדבר במקרים, שהבצות נמצאות בקרבת ישובי היהודים על אדמה ערבית, והערבים אינם רוצים או אינם יכולים לעסוק בהשמדת הבצות, ואמצעי הממשלה אינם מספיקים לכך. בדרך הסכם נתקבל היום בא"י הכלל, כי מן ההכרח להרחיק ישובי בני אדם ממקומות של בצה לפחות 2500 מטר, היינו כפי מדת המרחק שהאנופלס יכול לעוף ממקום גידולו.

הרבה תשומת־לב נתונה בישובים החדשים לטיוב הקרקע ע“י זבול. אותן ה”מזבלות" בכפרי הערבים, שנצטברו בהן זבלים מאות בשנים, ושהיו קו אופיני בתמונת הכפר הערבי, וביחד עם זה מקום שריצה של כל מיני רמשים, נעלמו בכל מקום שנוסדו בקרבתו ישובי היהודים. הם קנו את הזבל הזה והביאו אותו בגמלים ובקרונות אל שדותיהם. על יד ה“זבל הערבי” שמים לב גם לטפול נכון בזבל העצמי של הישובים היהודים; דבר זה בא לידי בטוי באותו חומר הדיוק בבנית בור־הזבל. גם הערפל, שהיה שורה עד עכשיו בנוגע לשמוש נכון בזבל מלאכותי, מתחיל להתפזר לאט, כלעומת שהממשלה ותחנות־הנסיון לחקלאות של ההסתדרות הציונית מבארות להמתישבים, ע“י אנליזה של הקרקעות וע”י שדות לנסיון ולפרסום, איזו חמרים חסרים לקרקעותיהם.


 

פרק שמיני: תכנית מודרנית למקומות ההתישבות.    🔗

הישובים החדשים נבדלים מרוב הישנים גם מפאת גודל השטח והתכנית הכללית. נתברר, כי בכל מושב צריכים להיות עד כמה שאפשר מאה, ולפחות ששים מתישבים. רק אז הוא יכול להספיק חנוך לילדים בבית ספר של כתות מרובות, לתת מזון רוחני לגדולים ע“י מוסדות צבוריים (בית־ספרים, בית־עם, הרצאות), לדאוג לבריאות ע”י החזקת רופא ובית־מרקחת. בשטח מגודל כזה גם יקל למושב לסלול כבישים־מקשרים, ולסדר מהלך קבוע של דואר ועגלות אל המקום הגדול הקרוב אליו. החזיון הידוע של הבריחה מן הכפר אל העיר, המצוי בכל הארצות, מקורו לרוב בחיים המונוטוניים של הכפר, ואין תקנה לחזיון זה בלתי אם להנעים יותר את חיי הכפר. אצל היהודים מתלוה עוד לזה הפחד מפני דלדול רוחני, אשר על כן עוד תגדל הנחיצות ליצור בישובים אפשרות של חיים רוחניים. תנאי קודם והכרחי לזה הוא, שיהא מספר המתישבים די גדול. ויתרון המושב הגדול הוא גם בהקטנת חלק ההוצאות הכלליות (הספקת מים, שתוף במכונות לחקלאות, מזכיר המושב, בית־הספר וגן־הילדים, עזרה רפואית וכיו"ב) הנופל על כל מתישב ומתישב. במושב הגדול יש גם מקום יותר למספר של בעלי־מלאכה מאשר במושב הקטן, הזקוק לבעלי־מלאכה אשר מחוץ למושב. בישובים החדשים אשר בעמק יזרעאל נוהגים להקציע בשביל אומנים, מורים וכיו“ב 10 מגרשים, כ”א בעל 5 דונם, לכל 40 מקומות של מתישבים חקלאיים.

מושבות אחדות, שנוסדו בשעתן ע“י האיניציאטיבה הפרטית של המתישבים הראשונים, נבנו בלי שום תכנית־בניה כללית ושיטתית. קלות דעת זו של שעת־היסוד הראשונה מתנקמת עד היום הזה, ונותנת למושבות האלה קו של חוסר הרמוניה וכעור. אמנם במושבות יק”א בגליל התחתון כבר שמו לב לשיטה ידועה, אך משום אי־הבטחון של הימים ההם, תפסה שאלת הבטחון מקום בראש בעריכת תכנית־הבניה של המושבה; בשביל כך נבנו בתי האכרים זה על יד זה וכל המושבה הוקפה ע“י חומה אחת. משום כך עושות כל המושבות האלה רושם של צפיפות. אף בחוות של ההסתדרות הציונית מלפני המלחמה בחרו בצורת החצר הסגורה מטעמים של בטחון. אלא שבכל זאת נתנו מדה רווחת לחצר, ביחס לתנאים של הימים ההם. וגם היום נראות החצרות האלה די מרווחות. עם חזוק הבטחון ע”י השלטון האנגלי היה אפשר לעזוב את אופן־הבניה הסגור, ולערוך את התכנית ע“פ כללים חדשים. התכניות אשר ערך לנהלל ולכפר־יחזקאל הארכיטקטון ריכרד קויפמן, שהוזמן לא”י מטעם “חברת הכשרת הישוב”, פלסו נתיב חדש. במקום כפר־השורות, שהוא טפוסי בשביל מושבות יק"א בגליל התחתון, בחר הוא בצורת כפר־העגול. בתי המתישבים מסודרים כאן פחות או יותר בעגולים מסביב למרכז, המיועד לבנינים הצבוריים. מלבד זאת שואפת התכנית, בנגוד לתכניות הקודמות, להתמזג עם תמונת המקום והיא מתאמצת לנצל את המעלות והמורדות, הבליטות והשקיעות של הקרקע לשם שפור התכנית. לבנינים הצבוריים קובעים מקום בנקודות הגבוהות והמעולות ביותר של ככר־ההתישבות; עד כמה שאפשר מסדרים, שיהא נוח להגיע אליהם מכל חלקי המושב. בניני הצבור נעשים כך למרכז הכלכלי של המושב, והם מתבלטים, בהתאם למהותם ותפקידם, גם בתור היסוד החשוב ביותר מפאת אמנות־הבניה. בדרך כלל מתחברים אל בניני הצבור המגרשים בעד בעלי־המלאכה, המורים, הרופא וכו'. מחוץ לשטח זה נמצאות חצרי המתישבים בקשר ישר עם השדות. “באופן זה נעשה הנסיון, לעשות את המושב לאורגניסמוס חי בעל נקודה מרכזית ומתרוממת באופן טבעי, לגוף של התישבות, המתאים ביותר לדרישות היסודיות מפאת הכלכלה, הבריאות, הבטחון והארכיטקטוניות” (מתוך מחברתו של הארכיטקטון ריכרד קויפמן “תכניות־הבניה של נהלל וכפר יחזקאל”).


* * * * *

האמור למעלה מתיחס בכלל לתכנית מושב העובדים. בשביל הקבוצות נעבדו עד עתה רק התכניות. בעריכת התכנית בשביל טפוס־התישבות זה ניתנה תשומת־לב מיוחדת לזה, לקבוע את מקומות הבנינים באופן המתאים ביותר ליעוד המטרה. הבנין לדירה, גן־הילדים ובניני המשק וחצר המשק נפרדים בבהירות זה מזה וביחד עם זה הם נתונים במסגרת אחת. כיון שיש כאן ענין בטפוסי־בנינים שהם גדולים מהבתים הפרטים אשר במושב־העובדים, הושם לב לזה, שאותם הבנינים המשמשים דירה קבועה לאנשים ולבהמות, יעמדו בצד האורך בכוון דרומי־צפוני, כדי שיהנו מהרוחות הקרירים המנשבים מצד מערב, וכדי ששמש מזרח ומערב, הרצויה לדירות, תחדור אל החדרים מצד הרוחב של הבנינים. לעיקר חשוב זה כמעט שלא הושם לב בתכניות החוות הקודמות, ויש לציין בתור התקדמות, שעכשיו זהירים בו מאד. וכן הדבר גם בנוגע לכלל, לקבוע את מקום האורוות ביחס לבניני הדירות בכוון כזה, שהוא מופנה מצד נשיבת הרוחות, כדי להרחיק עד כמה שאפשר את ריחות האורוות ואת הזבובים המצויים שם מדירות האדם.

מפאת האפשרויות של התישבות אינטנסיבית של מחוזות חקלאיים אחדים החשובים ביותר, ביחוד בעמק יזרעאל, יהא הכרח בדבר, לערוך בשביל אלו גם תכנית מחוזית. תכנית זו תכיל את מקומות־ההתישבות המיוחדים, עם הדרכים המקשרים אותם אלו לאלו, עם הכבישים העוברים ביניהם, שבילי השדות, חלוקת השדות לסוגיהם ולשטחיהם, צנורות־המים ושיטות ההשקאה, באופן שכל המחוז יהא נעשה לאורגניסמוס מאוחד.


* * * * *


 

פרק תשיעי: רִיזֶרְבְ בקרקעות.    🔗


בעוד אשר 120,000 יהודים של א“י בסוף אפריל 1925 היו בערך 15% של מספר כל תושבי הארץ (820,000), תופס הרכוש הקרקעי של היהודים רק 900,000 דונם בערך, שהם כארבעה אחוזים של כל שטח א”י, שהוא מכיל בלי עבר הירדן מזרחה והמדבר היבש בדרום 20,000 קילומטרים מרובעים = 22,000,000 דונם. טול מן השטח הזה את הקרקעות (חולות הים, הרי־סלעים קרחים, מדבר, שטח הימים אשר בתוך הארץ), שאינם באים בזמן הזה בחשבון בשביל עבוד חקלאי, ושהם תופסים בערך מחצית השטח הכללי, וחשוב כמו כן, שמן השטח של 900,000 דונם אשר ליהודים רק 1/6 הוא מן הקרקעות אשר לא יצלחו לעבוד, אך יצא לך, כי יש ליהודים בא“י בערך 7% מכל הקרקעות הראויים לעבודת־האדמה, היינו עוד לא החצי בקרקעות ביחס אל מספר האוכלוסין אשר להם בין התושבים. עד גמר מלחמת העולם מנעו חוקי טורקיה את חברות להתישבות של היהודים מרכישת קרקעות בא”י באופן חוקי. רק בסבובי־דרכים ובקושי עצום נרכשו בכל זאת עד סוף המלחמה בערך 450,000 דונם אדמה. השלטון האנגלי בא“י הסיר ע”י חוקים חדשים את הקושיים הקודמים ונתן את האפשרות ליחידים ולחברות לרכישת קרקעות.

בחמש השנים האחרונות נרכשו ע“י היהודים בערך 450,000 דונם. ברכישות חדשות אלו לוקחות מקום בראש הקרן הקיימת לישראל, “חברת הכשרת הישוב” ו”קהלית ציון" באמריקה אשר רכשו בעמק יזרעאל. ראשית מפני שעמק זה, שהיה בשעתו אוצר הדגן של הארץ, עוד היום, למרות נצול הקרקע במשך מאות בשנים, יש בו האפשריות החקלאיות הגדולות ביותר; שנית מפני שכאן נרכשו לראשונה שטחים גדולים ומאוחדים. בשעה זו יש ליהודים בעמק יזרעאל כמאתים אלף דונם. אף יק“א הגדילה הרבה בשנים האחרונות את שטח הקרקעות אשר לה בשומרון. שני הקומפלקסים האלה של הקרקעות שבעמק יזרעאל ושומרון פונים לחיפה כאל השוק הטבעי שלהם ומבטיחים בזה את השפעת היהודים על עיר זו רבת־התקוות לעתיד. ויש מקום לקוות שע”י קניות חדשות יהא אפשר לחבר אותם השטחים בעמק יזרעאל ובשומרון, אשר אינם עוד מחוברים יחדיו.

ע“י רכישת הקרקעות של הקה”ק בעמק יזרעאל יכלה ההסתדרות הציונית בפעם הראשונה להתעסק בהתישבות חקלאית שיטתית על שטחים גדולים. “קרן־היסוד”, כמכשיר כספי מרכזי לכל עבודת־הבנין הלאומית בא“י, ו"קרן קיימת לישראל”, כמוסד לאומי לרכישת קרקעות, התאחדו כאן לעבודה משותפת. קרן־היסוד נתנה את הכספים לבנינים, לרכישת האינונטר, להספקת המתישב עד הקציר הראשון, הקרן הקיימת נתנה את מחיר הקרקע וגם את הוצאות הטיוב הראשון, כגון יבוש הבצות, סלילת כבישים והספקת המים. המחיר ששלמה קרן־הקיימת לשיראל בעד אדמת־בעל (ללא השקאה), היה בערך 3 לירות בשביל הדונם (בערך 13 לירות לאקר ובערך 33 לירות להקטר). בשעת הקניה הגדולה הראשונה (1921) הוגד מצדדים שונים, כי המחיר גבוה ביותר וכי הקניה היתה שגיאה. כיום כמעט הכל מודים, כי הקניה היתה נכונה ונחוצה, באשר מפאת כל האינטרס של מפעלנו בא“י לא יכולנו לאבד את הזמן, כדי להתחיל בהתישבות החקלאית וליצור את האפשרות לכך. אך הוכוח על אודות המחיר, שעל ההסתדרות הציונית לשלם בעתיד בעד הקרקעות, עוד נמשך. טוענים, כי הכנסות החקלאות בא”י מצערות הן,ובשביל כך אין להצדיק את המחיר של 3 לירות בעד הדונם של אדמת־בעל. ואומרים כי רק חברות להתישבות של היהודים הן הקונים היחידים של אדמה חקלאית בא“י, ולכן אם לא תהי התחרות ביניהן, יהיו המוכרים הזקוקים לכסף נאלצים לקבל את המחירים אשר חברות ההתישבות של היהודים יתרצו לתת להם. ומראים כמו כן, כי ע”פ האחוזים המשתלמים בא"י בתור רבים (8־10%), יכולים בעלי הקרקעות לקבל הכנסות גדולות בהרבה ממחיר הקרקע מאשר מן הקרקע בעצמו. כל הנמוקים האלה הם נכונים כשהם לעצמם. אלא שאין הם מתחשבים עם כמה נמוקים חשובים שהם כנגדם:

1) כאשר ידובר על ההכנסות הדלות של הקרקע, אז רגילים לחשוב לרוב באכר היהודי. ואולם זה אינו קולע אל הנקודה המכרעת. ליהודי הבא מאירופה יש צרכי־חיים הכרחיים, הבולעים את כל הכנסותיו. אך הפלח הערבי המסתפק במועט, יכול לחכור את האדמה ולתת לבעל האחוזה חמישית מהיבול בתור דמי חכירה. בדרך כלל מקבל בעל האחוזה מחמישית הקציר באופן ממוצע הכנסה של 15 גרוש, אם נחשוב את אדמת־בעל בעמק יזרעאל בתור בסיס להערכה. אם נחשוב איפוא את הדונם בשלש לירות הרי עולה ההכנסה של הקרקע בכל זאת 4־5%.

2) צריך לשים לב, כי האדמה אינה בשביל בעל האחוזה רק מקור של הכנסה בלבד, אלא גם גורם חשוב בעמדתו החברתית. אמנם זה לא נוגע לבעל־אחוזה הגר רחוק מאדמתו, אך כך הדבר, אם הוא גר על אחוזתו או בעיר הקרובה לאחוזתו. מפאת הכבוד המקיף את בעל האחוזות הגדולות קשה לו להפרד מנחלותיו, והמוסלים חושב עוד היום, בהתאם למסורת של הקוראן, את אחוזת האדמה כעושר היותר בטוח וטוב.

3) התעמולה האנטי ציונית בין הערבים בא"י מתאמצת להשפיע על בעלי הקרקעות, שלא ימכרו את אדמתם לידי חברות ההתישבות אשר ליהודים. תעמולה זו משתמשת ביד רחבה בעתונות הערבית, והיא משתדלת לאיים על המוכרים.

4) אפשרות של רכישת שטחי־אדמה מוגבלת היא, באשר חברות ההתישבות ליהודים אינן יכולות לקנות –מטעמים מדיניים, משפטיים וחקלאיים – אדמת הפלחים, אלא רק של בעלי האחוזות הגדולות. אולם האדמה של אלו תופסת בערך רק את השליש של האדמה החקלאית בארץ ישראל.

5) הנמוק האחרון הוא, שע“י התעמולה הציונית, ע”י השלטון האנגלי אשר בארץ וע“י תשומת־לב הגדולה, שא”י מוצאת בכל העולם, נעורו בלב בעלי הקרקעות תקוות דמיוניות בנוגע לעתיד הכלכלי של הארץ. הם חושבים שאם יתמהמהו שנה במכירת הקרקעות, יקבלו מחירים גבוהים עוד יותר, או שע“י יסוד בנק אגררי וע”י השגת אשראי אפותיקאי זול ישתחררו בכלל מן ההכרח למכור את אחוזותיהם.

כל הנמוקים האלה מבארים, שאי אפשר לקבוע את מחיר הקרקעות בא“י רק מנקודת־המבט הכלכלית, דרך משל, מגובה ההכנסה של היבול. אין מחירי בורסא לקביעת־מחירים אוביקטיבית בשביל הקרקעות בא”י. בכל קניה מכריעים טעמים סובייקטיביים, כגון המעמד הכספי של בעל הקרקעות, חשיבות הקניה בשביל השלמת השטח היהודית וכיוצא בזה. אם לפני עשרים שנה, בהיות הטורקי עוד בארץ, בחסור כל אמצעי תנועה והובלה, היה מחיר הדונם בערך לירה אחת, ואם קרוב להתפרצות המלחמה נתרצו לשלם בעד הדונם בעמק יזרעאל בערך שתי לירות לדונם, אז נדמה שכיום הזה, כאשר יש שלטון אנגלי בארץ, ואחרי הטבלת אמצעי התנועה וההובלה במדה מרובה, אין לחשוב את המחיר של 3 לירות בעד הדונם של אדמת־בעל בעמק יזרעאל למחיר יקר, שהרי בכל העולם עלה בעשר השנים האחרונות מחיר הקרקע. כמובן, שאסורה ההתחרות בין חברות ההתישבות ליהודים, יען היא עלולה להעלות עוד את המחירים, וביחוד צריך להרחיק מענין קנית קרקעות את הסרסור חסר־המצפון, שאין עיניו אלא אל בצעו. אך מצד אחר אי אפשר לרכוש שטחים גדולים, אם בעל הקרקעות לא ישיג ע"י מחיר הקרקעות טובת־הנאה בולטת, העולה על הכנסתו מיבול הקרקעות האלה.

יושם לב גם לזה: השפעת מחיר הקרקעות על הוצאות ההתישבות ועתידות ההכנסה אינה גדולה כל כך, כמו שרגילים לחשוב. טול את מחיר הממוצע של אדמת־בעל בלי טיובים כשלש לירות לדונם, יצא לך מחיר 100 דונם למתישב 300 לירות, בעוד שצריך להוציא 100 לירות להספקת מים, יבוש בצות, דרכים וכדומה ועוד 600 לירות לבנינים, כלי־עבודה ובהמת־עבודה והון־חוזר למשק. אם נצליח להוריד את מחיר האדמה מן 3 לירות לשתי לירות, אז נצטרך להוציא על כל מתישב 1000 לירות במקום 1100 ובתשלום שנתי של 3% לרבית ולהחזרת החוב יצטרך המתישב לשלם 30 לירות לשנה במקום 33. ההבדל איפוא אינו גדול ואין לו ערך מכריע בשאלת הרנטביליות. ובנוגע לעתיד הרי מוטל הדבר בספק, אם לא יקשה יותר לרכוש קרקעות ואם לא יעלו ביוקר יותר. אך כיון שהקרקע הוא היסוד לכל עבודתנו בא"י, אין אנו רשאים לדחות את רכישתו לעתיד בלתי־בטוח; אלא עלינו לרכוש בהווה כמה שאפשר, וכמה שאמצעינו מרשים, לאפוקי, כמובן, אם דורשים מחירים גבוהים יותר מדאי.

אותה דעה שהיתה מקודם נפוצה בהרבה חוגים ציוניים, שמוטב לתת את כספי הקרן הקיימת לפקדון בבנקים, עד שיהא אפשר לרכוש שטחים גדולים במחירים נמוכים יותר מהיום, – דעה זה פנתה מקום להכרה, שכדי שהמשכת עבודתנו הקולוניזציונית לא תהא תלויה במקרים, צריך שיהי בידינו בא"י ריזרב בקרקעות.

בזמן כבוש הארץ ע“י האנגלים חשבו רבים, כי נוכל לספק את הצורך שלנו באדמה ע”י קרקעות הממשלה. במנדט שקבלה אנגליה מאת חבר־העמים יש הוראה מפורשת, שצריך לתמוך בהתישבות היהודים ע“י מסירת קרקעות הממשלה לידם. אך עד עתה נשאר הסעיף הזה כאותיות מתות. רק שטח גדול אחד של בצות, בקרבת קיסריה, שהיה מקור קדחת בשביל כל הסביבה, נמסר בחכירה ליק”א לשנים מרובות. חוץ מזה לא הועמדו שום קרקעות של הממשלה לרשות ההתישבות החקלאית. אפשר שהממשלה היתה יכולה, אילו חפצה ברצינות, למסור ליהודים איזו קרקעות של המדינה. אך מסופק הדבר אם היתה תועלת אמתית בקרקעות האלה בשביל ההתישבות. לפי החקים הטורקים הישנים איתה כל האדמה באופן פורמלי אמת המדינה ובעל הקרקע היה זכאי להשתמש בו, כל זמן שעִבֵּד אותו באמת. לעומת זאת היה כל אחד זכאי לחרוש אדמת־בור ובזה רכש לו זכות על אדמה זו להשתמש בה. כתוצאה ממצב הזה יצא, שכל אדמה טובה נמצאה בידים עובדות של פרטים. רק אדמה גרועה, שלא היתה ראויה לעבוד, נשארה ברשות הרָשות. יוצאים מן הכלל הזה הקרקעות בעמק הירדן על יד בית־שאן, שהיו מקודם קנינו הפרטי של השולטן ושעברו בשנת המהפכה הטורקית 1908 לרשות המדינה. הקרקעות האלה טובים הם, אך הם נמסרו בשנת 1922 בתור קנין פרטי לחוכרים היושבים מאז על הקרקעות האלה. קרקעות הממשלה הם, איפוא, הרים קרחים, בצות, חולות הים, או אדמה בלי מים ורחוקה ממרכזי התנועה. חלק מקרקעות האלה, כגון רוכסי ההרים הקרחים, אינו בא בחשבון של עבוד בתנאים הנוכחים בא“י. קרקעות אחרים, כגון בצות, או קרקעות שאפשר להשיג בהם מים רק ע”י קדיחה עמוקה מאד, אפשר במקרים ידועים להשתמש בהם בשביל ההתישבות ע"י עבודה מודרנית של יבוש בצות או סדור השקאה. אך ההוצאות של העבודות האלה הן גבוהות כמו מחיר קרקעות טובים שצריך לקנותם מאנשים פרטים, ולפעמים גבוהים עוד יותר. מלבד זאת נכון הכלל, כי הקולוניזציה שלנו, שהיא מוכרחת להלחם עם כל כך קושיים רבים, צריכה להשתמש בשורה ראשונה בקרקעות הטובים והנוחים ביותר. מתוך כל הטעמים האלה אין לחשוב, כי בעתיד הקרוב יהא תפקיד חשוב לקרקעות הממשלה בספוק הצורך היהודי בקרקעות.

טעמים דומים לאלה שנזכרו כאן גרמו כי גם ה“נגב” – מחוז באר שבע והסביבה, – נשאר כמעט מחוץ לההתישבות היהודית, למרות מה שהוא תופס כמעט שליש משטח אדמת א“י. עד כמה שהקרקע כאן אינו פשוט מדבר של חול הרי הוא סובל מחוסר מים, בהיות שכמות המים השנתית היא כאן רק בערך 30 צמ. בנגוד ל 60 צמ. בערך בסביבות יפו. חטה אינה גדלה כאן בכל שנה; ואפילו שעורה, שרגילים לגדל כאן, מביאה יבול רע אחת לשנתים. אפשר שבעזרת שיטת ה”דרי פרמינג" יכולים להמעיט את לקוי היבול; יתכן כמו כן שאיזו מטעים יצליחו שם. אך ספק הדבר, אם יש בהפרש שהדל שבמחירי הקרקעות כדי הכרעה כלכלית, לבכר את הקרקע המדולדל בנגב הארץ במחיר של 1 או ½1 לירה הדונם על אדמה טובה שיש בארץ במחיר של 3 לירות הדונם. עד כמה שאפשר להעריך את תוצאות שיטת “דרי פרמינג”, הנה בכ"ז לא ישוה היבול של אדמת חול שבנגב לאדמת־חמר אשר בעמק יזרעאל. אך למרות ערכו הפרובלמאטי של הנגב עשתה ההסתדרות הציונית נסיונות שונים, לרכוש קרקעות בנגב, באשר הוא יכול לקבל חשיבות, כאשר תגמרנה הקניות של אדמה טובה. אך הנסיונות לא הצליחו, באשר הצד המשפטי של אדמת הנגב אינו בטוח. אין הקרקע שם קנין יחידים אלא נחלת שבטי בידואים, שמשתמשים בו למרעה, ואף־על־פי שהממשלה התענינה בדבר הזה, לא היה אפשר לעשות חוזה בעל תוקף משפטי עם השבטים האלה.

הקרקע בשביל ההתישבות היהודית נרכש בדרך כלל מאת הקרן־הקיימת לישראל (הקה"ק) ובהתאם לתקנות הקה“ק הוא נשאר אחוזת עולם של עם ישראל. הקה”ק מחכירה את הקרקע למתישבים למשך 49 שנים ובתור דמי חכירה שנתיים היא דורשת 2% משויו של הקרקע, שלשם זה צריך לשום אותו בכל 10 או 25 שנים. שיטה זו היא כתריס בפני הספסרות בקרקע. עודף־הערך של הקרקע, המתהווה ע“י ההתפתחות הכללית של הארץ ובמדה לא מעטה ע”י הקולוניזציה היהודית, אינו נמסר לבעל הקרקע בתור גידול הערך ללא־זכות, אלא לקה“ק בתור באת־כח של עם ישראל. פוליטיקה קרקעית זו מתאימה לגמרי לשאיפות המתישבים, שהם לרוב מחוסרי־אמצעים ואשר מתוך השקפותיהם הסוציאליסטיות הם מתנגדים כמובן להתעשרות ע”י גידול־הערך ללא־זכות. אך גם בשדרות של בעלי־אמצעים, שמקודם עוינו את שיטת החכירה העוברת בירושה, מתחילים להבין, כי חכירה מאת הקה“ק למשך 49 שנים עם התקוה לחדש את החכירה לעוד 49 שנים, אינה נופלת בהרבה מערך של קנין פרטי ללא־הגבלה, בעוד אשר עפ”י השיטה הזאת המתישב משתחרר מהשקיע כסף ברכישת הקרקע, והוא יכול להשקיע את כל רכושו בבנינים וברכישת האינונטר.

אך המתישבים, הרוצים בכ“ז באדמה בתור קנין פרטי, יכולים להגיע לידי כך באמצעות “חברת הכשרת הישוב”. חברה ציונית זו לקנית קרקעות נוסדה בשנת 1908 ותפקידה לקנות קרקעות הן בעד הקה”ק והן בשביל חברות פרטיות וגם בשביל יחידים. כמו כן מוכרים יק“א ו”קהלית ציון" האמריקנית קרקעות בתשלומים ובתור קנין פרטי.

נשאלה השאלה, משום מה צריכה ההסתדרות הציונית לקנית קרקעות גם את הקה"ק וגם את “חברת הכשרת הישוב”. ועל זה יש להגיד:

1) הקה“ק משתמשת בח. ה. ה. כבמכשיר טכני בשביל קניות הקרקעות שלה. היא משלמת לה בשביל סדור הקניות סכום קטן. אך התועלת שיש בזה בשביל הקה”ק היא, שין עליה הוצאות של קניה בלתי במקרים שהקניה באה באמת לידי גמר. שהרי ברור, כי לא כל מו“מ בדבר קנית קרקעות מביא גם לידי קניה. במקרים רבים אין המו”מ מביא תוצאות חיוביות וכל ההוצאות הקשורות בזה הן על חשבון חברת הכשרת הישוב. כמו כן מוכרחה חברת הכשרת הישוב לתת לפעמים למוכרים או לסרסורים דמי־קדימה, שיש בהם מדה ידועה של סכנת־הפסד. חברת הכשרת הישוב בתור חברה מסחרית רשאית להוציא הוצאות כאלה וגם לסכן ע“י נתינת דמי־קדימה סכומים ידועים. אך לקה”ק יכול הדבר להזיק בתעמולה שלה, אם יתפרסם, שהיא עושה עסקים שיש בהם משום סכנת הפסד. וחשוב הדבר כמו כן בשביל הקרן הקימת, שחברת הכשרת הישוב ערבה ברוב המקרים בשביל המכירה, באופן שהקה"ק יכולה לפנות אל חברת הכשרת הישוב, אם יתברר אחר־כך, שיש איזה חסרון בקניה.

2) יש עוד מספר הגון של יהודים, הנכונים להשקיע את כספים בא“י, בתנאי שירכשו את האדמה בתור קנין פרטי ושיקבלו עליו תעודה רשמית. אמת הדבר שקשורות סכנות ידועות בקנין הפרטי: סכנת הספסרות, הסכנה שהקרקע ישאר בלתי מעובד. אילו היו לקה”ק די כספים לקנות כל הקרקעות שאפשר לקנותם, אין ספק בדבר, שמוטב היה לבכר את הקה“ק. אך דא עקא שאין לקה”ק אמצעים בלתי מוגבלים, ואם מתעוררת השאלה, אם בכלל להמנע מקניה או לקנות בשביל יהודים יחידים בתור קנין פרטי, אז לדרך השניה היתרון מנקודת־המבט הציונית. במשך חמש השנים האחרונות נמכרו מאת חברת הכשרת הישוב לחברות פרטיות בערך 150,000 דונם, כאותו השטח בערך שקנתה הקה“ק. השטח הזה של 150,000 דונם לא היה עובר לידי יהודים, אילו היתה רק הקה”ק רשאית לקנות קרקעות.

3) מלבד הגדלת שטח הקרקעות היהודי ממלאה חברת הכשרת הישוב תפקיד חשוב, בזה שהיא מונעת את החברות הפרטיות ואת היחידים מלכת בדרכים עקלקלות. כל עוד שהיא, בתור חברה ציונית, מציעה לחברות וליחידים האלה אדמה לקניה, חסר להם נמוק צודק לפנות אל סרסורים פרטיים או לבוא בדברים ישר עם בעלי האחוזות הערבים. באותה שעה שחברת הכשרת הישוב תחדל מהתקיים, אז הדרישה אחרי קרקעות תפרוץ כזרם מים כבישים ותהרוס כל הסייגים, שהקימה עד עתה חברת הכשרת הישוב נגד ספסרות נבובה בקרקעות. התוצאות הבלתי רצויות של דרישה ללא־סדור זו לקרקעות תרגיש בשורה ראשונה הקה"ק, שלא תוכל בכלל להגיע לידי קניות חדשות או שתהא מוכרחת לשלם מחירים גבוהים מאד. כל עוד שמתקיימת חברת הכשרת הישוב ומוכרת לאנשים פרטיים קרקעות עד כמה שאפשר במחיר נמוך, הוכנסה הדרישה הפרטית לקרקעות לתוך מסלה מסודרת, ואפשר לעמוד בפני אלה, שרוצים לזכות בקרקעות בלי התחשבות עם טובת הצבור.

4) לזכותה של חברת הכשרת הישוב צריך לציין גם זאת, שע“י עבודתה נשללה במדה ידועה האפשרות של מכירות לא ישרות ע”י סרסורים וחברות פרטיות, הרוצים לנצל ללא־מצפון את האינטרס של הציונים ברכישת קרקעות בא"י.

5) הנמוק האחרון לצורך, שביחוד הקניות של קרקעות לחקלאות תהיינה מרוכזות בידי חברה הנמצאת תחת הקונטרולה של ההסתדרות הציונית, הוא זה, שקרקעות אלו נעבדים במקרים רבים ע"י חוברים ערבים. אם הקונה של הקרקעות יתחשב רק עם החוק, יוכל לרוב לקחת את האדמה מידי הפלחים האלה, בלי לדאוג להם במאומה. דבר זה עלול ליצור התמרמרות קשה בין הערבים, מה שאינו רצוי בהחלט מנקודת־מבט ציונית. בשביל כך החזיקה חברת הכשרת הישוב בפרינציפ יון, שצריך להתנהג יפה עם החוכרים, ואם שהיא מוסרת להם אדמה בחכירה או שהיא נותנת להם פצוי כספי, שבו הם יכולים להשיג לעצמם אדמה בחכירה במקום אחר. כיום עוד אפשר הדבר הזה לחוכרים לעשותו. אך יקשה הדבר כאשר הקולוניזציה היהודית תלך ותתפשט. אז יהא הכרח בדבר, לדאוג עוד באופן מקיף ושיטתי יותר, שלא ישארו החוכרים בלי אדמה.


* * * * * *


 

פרק עשירי: מצב הישובים לפי הסטטיסטיקה של מאי 1925.    🔗

בכל הישובים החקלאיים של היהודים משנת 1914 עלה השטח 450,000 דונם ומספר הנפשות 12,000, שמהן בערך 7,500 עסקו בחקלאות. עד מאי 1925 נתרבה השטח המיושב עד 750,000 דונם (מלבד 150,000 דונם שנרכשו ועוד לא נתישבו). ומספר הנפשות עלה 23,000, ומהן העוסקות בחקלאות (בצירוף בני המשפחה) בערך 15,000. שטח הנטיעות בישובים תפס כמעט 100,000 דונם, מהם בערך 12,000 דונם תפוחי זהב, 32,000 דונם שקדים, 17,000 כרמי גפן, 10,000 דונם זיתים, מלבד 22,000 דונם של עצי־יער (איקליפטוס, אורן ועוד). הואיל ובמשך שנות המלחמה לא נוסף מאומה על הרכוש החקלאי, לפיכך יש לזקוף את כל אשר נוסף (כמעט פי שנים) על חשבון השנים 1921־1924.

ואמנם עוד לא היתה פעולה חקלאית נמרצה כמו בארבע השנים האלה, שבהן נתכנסו יהודים לחקלאות כמעט באותו המספר של ארבעים השנים הקודמות. פתח־תקוה היא המושבה הגדולה ביותר, היא מונה כחמשת־ששת אלפים נפש ויש לה כבר האופי של אחת מערי־השדה. אחריה באות ראשון־לציון, רחובות, זכרון־יעקב, חדרה במספר נפשות מן אלף עד אלפים. הישובים האחרים מונים פחות מאלף נפש, ברובם אפילו רק מין מאה למאתים. בישובים אחדים בקרבת תל־אביב קשה להגיד, אם הם בחינת פרברים של העיר או ישובים חקלאיים, באשר בהם העבודה החקלאית ויתר ענפי הכלכלה נמצאים במדרגה אחת.

להסתדרות הציונית יש החלק הגדול ביותר בגידול ההתישבות החקלאית בשנות 1921־1924. במשך אותו זמן יסדה בערך 20 ישובים, הגדילה בכל אותם הישובים, שהיא מחזיקה בהם או שהיא תומכת בהם, את מספר התושבים מן 500 עד 4400 וגרמה וסייעה לכניסת 1500 פועלים אל המושבות.

פרטים בנוגע להתפתחות הישובים משנת 1921 עד 1925 (תרפ“א־תרפ”ה) אפשר לראות מתוך טבלא4 I. ביחוד יוצא ממנה, כי אם ננכה את ארבע הקבוצות של גליל העליון, שאינן עומדות כיום ברשות ההסתדרות הציונית אלא של פיק“א, וכן אם נוציא את ארבע חוות הלמוד לצעירות, אז יתחלקו הישובים לכ”א קבוצות עם 1586 נפשות וט“ו מושבי־עובדים עם 2606 נפשות. מושבי העובדים נוסדו כלם בשנת תרפ”א־תרפ“ד, בשנת תר”ף לא נתקיים עוד אף מושב־עובדים אחד.

בחודש מאי שנת 1925 סֻדר מפקד של כל הישובים שנוסדו או שנתמכו ע“י ההסתדרות הציונית. את תוצאות המפקד אשר לראות מתוך טבלה II. על פיה חיים בתוך 42 נקודות בס”ה 4353 נפש, שמהם 2865 (גברים ונשים) עובדים בחקלאות והשאר הם בעלי מלאכה, מורים, רופאים וכו' ובעיקר ילדים וזקנים שאינם עובדים. כל השטח המעובד מכיל 94672 דונם, שמהם יש נטיעות על שטח של 8513 דונם. מספר בהמות־העבודה הוא 882, מספר בהמות־החלב 3053, מספר הכבשים 603. יש בישובים האלה 1905 בנינים, 3042 מכונות וכלי עבודה חקלאיים, 48704 עופות, 997 כוורות.

מטעם ועד החקלאות (מועצה חקלאית על יד ההנהלה הציונית) נתמנתה ועדת־מומחים והיא בקרה בסתיו 1924 את הישובים, כדי לקבוע את תכניות־המשק אשר להם ואת הצרכים הכספיים בשביל שנת העבודה 1924־1925. ועדה זו חלקה את הישובים לפי מדרגות ההתפתחות באופן זה:

מחלקה ראשונה: 8 ישובים שאפשר וצריך להביאם בשנת 1925 לעמידה ברשות עצמם. למחלקה זו שייכים: בן־שמן, גן־שמואל, גבעה, דגניה א‘, דגניה ב’, כפר יחזקאל, כפר נהלל, קבוצת מרחביה.

מחלקה שניה: 9 ישובים עם תכנית־עבודה קבועה, שהם אמנם קרובים לעמידה ברשות עצמם, אלא שדורשים עוד טיובי־קרקע ידועים, כגון יבוש בצות, חרישה עמוקה, השקאה וכיוצא בזה. למחלקה זו שייכים: קבוצת אחוה ביעזור, באר טוביה, קבוצת השומר הצעיר בבית־אלפא, קבוצת חפצי בה בבית־אלפא, קבוצת כנרת, כפר מל"ל, עין חרוד, קרית ענבים, תל יוסף.

מחלקה שלישית: 8 ישובים הזקוקים עוד לסכומים גדולים ואשר מפאת חוסר אמצעים עוד אי אפשר להביאם בשנת 1925 לידי עמידה ברשות עצמם. למחלקה זו שייכים: ג’נג’ר, גדרה, חיטין, טירה, כפר סבא, מרחביה (מושב עובדים), תל־עדש, עטרות (קלנדיה).

מחלקה רביעית: 8 ישובים שקרקעותיהם לא נרכשו עוד בהחלט או שהם דורשי עוד השלמה ע"י קניה. מתוך לקוי זה עוד לא נקבעה תכנית עבודתם. למחלקה זו שייכים: אחוה אשר בג’נג’ר, הר כנרת, חולדה, כפר אוריה, כרכור, קבוצת מרקנהוף, נחלת יהודה, קבוצת צריפין 5.

בדרך כלל מתאים סדר המחלקות של הישובים בחלוקה זו לגיל הישובים: היינו כלעומת שגדל איזה ישוב בשנים, כן עלה גם במדרגת ההתפתחות. רק במקרים בודדים נשארו ישובים ידועים מאחורי ההתפתחות, שהיו צריכים להגיע אליה לפי הגיל. הנמוקים במקרים האלה הם: התחלפות החברים, מעוט מספר החברים (מפאת חוסר אדמה), מצבים סניטריים גרועים.

טבלה III נותנת בשביל הקבוצות תשובה על השאלות האלה בנוגע לשנת תרפ"ד: בכמה מן השטח המעובד הכללי השתמשו 1) בשביל תבואה וגידול־קטניות, 2) בשביל ירקות, 3) בשביל נטיעות.

יוצא, שבאופן ממוצע השתמשו בשמונים ואחד אחוזים מן השטח המעובד לתבואה וגידולי קטניות, 5% בשביל ירקות, 14% בשביל נטיעות, וכי באופן ממוצע יוצא לכל משפחה שטח מעובד של 61 דונם.

מכל ימות העבודה עלו לפי הדו“ח השנתי מאת 19 קבוצות (חסרות שרונה־רמה ודגניה ב') של שנת תרפ”ד:

על תבואה 16%
על ירקות 10%
על נטיעות 10%
על מחלבה 16%
על טבק 4%
על גידול עופות 3%
על עבודות על חשבון אחרים 6%
על טיובים 10%
על עבודות בחצר ובבית 23%
על עבודות שונות 2%__
סך כל 100%

האחוזים הגבוהים של הטיובים (10%) ושל העבודות השונות (2%) מראים כי חלק גדול של הישובים עודם נמצאים במצב ההתהוות והבניה. כי הטיובים האל אינם לרוב אלא עבודות של יבוש בצות והשקאה או סלילת כבישים, שנעשו ע"י המתישבים על חשבון הקרן הקיימת או קרן היסוד.

לבסוף עוד מלים אחדות על סדר זרעים בישובים החדשים.

אצל ערבי א“י מקובל סדר זרעים זה: אחרי שומשמין או דורה (באדמה טובה) או גידולי־קטניות (באדמת חול) זורעים שעורה או חטה (בעמק הירדן ובנגב, שמימיהם מעטים, נוהגים להָבֵר את השדות אחרי חטה או שעורה). גם במושבות הגרמנים בארץ נוהג מחזור של שתי שנים, אלא שבמקום שומשמין, דורה וגידולי־קטניות מקדימים הם לחטה ושעורה את גידולי־המספוא (תלתן, תירס, דלעת). בישובי היהודים היו ג”כ נוהגים עד עתה במחזור של שתי שנים, אלא שבזמן האחרון מתחילים נוהגים ע"פ עצת תחנת הנסיון במחזור של שלש שנים:

שנה א' בקיה או תלתן
שנה ב' תירס
שנה ג' חטה או שעורה.

מכל הגידולים האלה יש ערך של הכנסה רק לחטה או לשעורה; לגידולים האחרים יש הערך שבתור ענף קודם הוא מכשיר את הקרקע בשביל חטה או שעורה. לגידולים האחרים, מלבד גידולי מספוא, יש הערך, שבתור כרב הוא מכשיר את הקרקע וכו'.



 

פרק אחד עשר: הצורה החברתית והמשפטית של הישובים.    🔗


לפי הצורה החברתית יוצא כי מן 42 הישובים של ההסתדרות הציונית, המנויים בטבלא II, ובנכוי 4 חוות־הלמוד לצעירות ושני המשקים של תחנת הנסיון, יש

מס' ישובים מס' דונם מס' נפשות סוג
15 עם 52842 דונם עם 2606 נפש הם מושבי עובדים
19 עם 26245 דונם עם 964 נפש הם קבוצות קטנות
2 עם 13978 דונם עם 622 נפש הם קבוצות גדולות. (היינו עין־חרוד ותל־יוסף)

ניתן איפוא להגיד, כי כיום הזה תופסים מושבי העובדים בין הישובים הציוניים מפאת מספר הנפשות וגודל השטחים את המקום הראשון, אחריהם באות הקבוצות הקטנות ואחריהן הקבוצות הגדולות.

עד הנה היה האופן הרגיל של ההתישבות זו של המתישב מחוסר־האמצעים על אדמת הקרן הקיימת. בחירת המתישבים היתה נעשית בדרך כלל באופן זה, שה“מרכז החקלאי” (היינו הועד המרכזי שנבחר ע"י הפועלים החקלאיים) היה מסדר קבוצות מתאימות בין הפועלים החקלאיים שבא"י, והיה מציע אותן לשם התישבות למחלקת ההתישבות של ההנהלה הציונית, אם בתור קבוצות או כמושבי־עובדים. בבחירת המתישבים היו מבכרים את אלה, שכבר עבדו שנים ידועות בארץ או שהתמחו עוד בגולה בחקלאות. שמו לב גם לזה, שהמתישבים על שטח ידוע לא יהיו זרים זה לזה. בשביל התישבות בתוך מושבי עובדים היו בדרך כלל דורשים, שהמתישב יהא נשוי. בסדור הקבוצות הכניסו חברות במדה הדרושה לעבודות הבית ובשביל המקצועות הקלים של החקלאות.

התנאי העיקרי, שעל פיו הקרן הקיימת מוסרת בדרך כלל אדמה לרשות קבוצה המתישבת בהסכם מחלקת ההתישבות של ההנהלה הציונית הוא, שהמתישב חוכר את האדמה למשך 49 שנים. הוא מתחייב לשלם משנת ג' או ו' אחרי התישבותו דמי חכירה שנתית 2% עד 3% משויה של האדמה. את שויה של האדמה שמים בכל 10 או 25 שנים ע"י ועדת־הערכה ניטרלית ובהערכה זו אין מכניסים בחשבון את הטיובים שהם תוצאה מעבודת המתישב. באופן זה משיגים, כי המתישב נהנה מכל הטיובים שהם תוצאות עבודתו, בעוד אשר הקרן הקיימת נהנית מעלית־הערך שהיא תוצאה מהתפתחות הארץ ומהצטופפות האוכלוסים. הנסיון במושבות היהודים בארגנטינה הראה, כי באותן המושבות שדרכן עברה מסלת־ברזל חדשה וגרמה לעליה גדולה של מחיר הקרקע, נמצאו כמה אכרים שמכרו את נחלותיהן, שלמו את החוב הקטן בערך לחברת ההתישבות והלכו עם העודף להתישב בערים. אבל מתוך כך שהמתישב אינו בישובנו בעל האדמה, אלא רק חוכר אדמת הקרן־הקיימת, ניתנה האפשרות במדה ידועה להמנע ממצבים כאלו אשר התפתחו בארגנטינה. ומצד אחר יש בזה בשביל הקרן־הקיימת, שהוא ההון הלאומי של עם ישראל, הבטחת הכנסה שתלך ותגדל עם התפתחות הארץ. אחרי הגמר מועד החכירה של 49 שנה יש לחוכר או ליורשיו זכות קדימה על החכירה לעוד 49 שנים. אם החכירה אינה מתארכת, על הקרן הקיימת לשלם לחוכר ¾ משויו של המשק.

כל יתר האמצעים הדרושים למתישב לבנית הבנינים, לרכישת אינונטר וכו' מקבל המתישב בתורת הלואה מקרן־היסוד באמצעות מחלקת ההתישבות של ההנהלה הציונית. התנאים לקבלת ההלואה נקבעו בתכנית לחוזה, שנעבדה במו"מ ארוך בין מחלקת ההתישבות ובין הפועלים ואשר אמנם יש עוד חלוקי־דעות בכמה פרטים.

הנקודה העקרית שבתנאים האלה היא, שהמתישב צריך להתחיל אחרי 5־7 שנים להתישבותו לשלם את הקרן ואת הרבית ושהוא צריך לגמור את תשלום כל החוב במשך 33 שנים. שבע השנים החפשיות מתשלומים נחוצות הן, באשר המתישבים עוד עסוקים בזמן הראשון עד מאד בשכלול המשק וההכנסה עוד מצערה, כי הם צריכים בראשונה לטייב את האדמה ולרכוש נסיונות מקומיים על אודות המינים מרובי היבול ועל תנאי־המכירה הטובים ביותר. תנאים דומים לאלו בנוגע לשנות־חופש נמצאים גם בקולוניזציה של רוב הארצות האחרות. התשלומים לאחר כלות שנות־החופש הם פרוגרסיביים. בעשר השנים הראשונות משלם המתישב בכל שנה מלבד הרבית רק 1% אמורטיזציה, בעשר השנים השניות הוא משלם 2%, ואחר־כך %½2. באופן זה מסלק המתישב את כל החוב בערך בשלשים ושלש שנים. מכסת הרבית היא אחת הנקודות שעוד לא באו עליה לידי הסכמה מוחלטת עם המתישבים. במדינות אחרות, שבהן הממשלה עוסקת בהתישבות, קבעו רבית מן 2% עד 4%. יוצא כי 3% הוא הדרך הממוצע. לעומת זאת טוענים המתישבים, כי ההתישבות בא“י היא קשה ביותר ולכן צריך לאחוז לא בדרך הממוצע כי אם במינימם, ז.א. 2%. יתר התנאים שבחוזה שבין קרן היסוד ובין המתישבים קובעים, שעד סלוק החוב נשאר המשק של המתישב במשכנתא לקרן היסוד. במושבי־עובדים על המתישבים לעבד את המשק בעצמם ובעזרת בני משפחותיהם ורשאים להעסיק עובדים רק במקרים מיוחדים. אם ע”י גידול האינטנסיביות של המשק יתברר, כי היחידה של 100 דונם היא למעלה מכח העבודה של המתישב ושל בני משפחתו, אז באה בחשבון התחלקות המשק לשני חלקים, כמובן בתשומת לב לבנים נשויים של המתישב. בלי הסכמת קרן היסוד אין המתישב רשאי להחכיר משקו לאחר. החוזה דואג גם לזה, שבמקרה של מות עובר המשק ליורש המתאים להנהלתו, בלי חובות מכבידים ביותר לטובת יתר היורשים.

עד עכשו היה קושי אחד בדבר חתימת חוזה ביחוד עם הקבוצות: הללו לא היו אישיות משפטיות. דרוש היה מו“מ ממושך מאד עם הפועלים, כדי להוכיח להם את הנחיצות, לרשום כל קבוצה אצל השלטון בתור אגודה ולקבוע תקנון לאגודות האלה. כעת הוסר המעצור הזה. קבוצות אחדות כבר נרשמו והשאר תרשמנה בקרוב. ע”י כך הוסר הקושי הקודם, שבהתחלפות החברים של איזו קבוצה אי אפשר היה להגיש תביעה כנגדה, או לעשות אתה חוזה, בעל תוקף משפטי. בהרשם הקבוצה אצל השלטונות ובשעת הגשת התקנות קובעים גם את שמות אלה שהם מיופי־כח להתחייב חובות משפטיים בשם הקבוצה. ה“זכות” ו“חובה” של הקבוצה אינן משתנות באופן כזה בהתחלף החברים, וע“י כך גם קרן הקימת וגם קרן היסוד יכולות להתקשר עם הקבוצות בכתבי־חוזה בעלי תוקף משפטי. במושבי־עובדים חושבים לעשות את קשר החוזים לא עם כל המושב כ”א עם כל אחד מן המתישבים. אלא שביחד עם זה חושבים להשאיר זכיות ידועות לועד המושב לשמירת האינטרסים הכלליים של המושב.

בזמן האחרון רשמו הפועלים החקלאיים אצל השלטונות אגודה מרכזית בשם “ניר”. תפקיד האגודה המרכזית הזאת הוא לאחד את כל הישובים החקלאיים, כמושבי־עובדים, כקבוצות, למטרות כלכליות משותפות. כגון: הבטחת המקנה, עסקי קניה ומכירה, וכדומה. האגודה עוד לא התחילה את פעולותיה. אם הישובים יצליחו בשנים הבאות ויוכלו למסור סכומים מסוימים לרשות האגודה המרכזית בשביל פעולות משותפות, אז תשמש האגודה גורם חשוב.

מלבד האופן הטפוסי, שההסתדרות הציונית מיסדת ישובים חקלאיים בכספי קרן־היסוד ונותנת למתישבים הלואות המספיקות עד השכלול הגמור של המשקים, היא נותנת הלואות מכספי קרן־היסוד גם למתישבים יחידים במושבות הישנות. וזולת אלה נתנו הלואות גם לישובים שנוסדו ע“י חברות ישוביות אחרות או ע”י קבוצים פרטיים, כגון לקבוצות בגליל העליון שנוסדו ע“י יק”א, או למתישבים במושב בלפוריה שנוסד ע“י “קהלית ציון”, או למתישבים ב”בני ברק“, מושב שנוסד ע”י האמצעים העצמיים של המתישבים. בכל המקרים האלה מוכרחת ההסתדרות הציונית להסתפק – כיון שבטחון היפותיקרי הוא אפשרי רק במקרים יוצאים מן הכלל – בשטר התחייבות מצד הלוה, לשלם את החוב בתשלומים של 5־15 שנים.

ע“י התגברות זרם העליה של בעלי־אמצעים השואפים לחקלאות, שהתחילה בקיץ 1924, קבלה שאלת הקרדיט חשיבות מרובה. בפרק י”ד נשוב לדבר בזה באופן מפורט. עד עכשו הוציאה קרן־היסוד במשך 4 השנים האחרונות (תרפ“ב־תרפ”ה) את הסכומים האלה לעניני חקלאות מחוץ לישובים החדשים של ההסתדרות הציונית:

בשביל התישבות של יחידים במושבות הישנות 15927 לי"מ
בשביל הלואות למתישבים במושבות הישונות 7934 לי"מ
בשביל הקבוצות בגליל העליון במושבות הישנות 3226 לי"מ
בשביל התישבות התימנים במושבות הישנות 6436 לי"מ
בס"ה 33523 לי"מ

 

פרק שנים־עשר: מכסת הכספים.    🔗


ועדת־המומחים, שנתמנתה מטעם ועדת החקלאות לחקירת תכניות המשק של הישובים וצרכיהם הכספיים, אומרת בהרצאתה מחודש ספטמבר 1924 את הדברים הבאים להלן בנוגע לשטח ומכסת הכספים דרושים למתישב:

“100 דונם (=9 הקטר או 22 אקר) נחשבו כיחידה, unit, הדרושה למתישב. במקום שהאדמה מדולדלת ביותר, יש להוסיף סכום מיוחד לזבלים ולהשבחת הקרקע. במקום שיש אפשרות של השקאה חושבת הועדה גם שטח קטן מזה למספיק. – שנים מחברי הועדה הביעו את דעתם, שבמקום שהאדמה מדולדלת ביותר ואין כל אפשרות של השקאה צריך להגדיל את השטח למעלה ממאה דונם”.

"ואלו הן ההנחות הכלליות, שהונחו ביסוד בקביעת מכסת הכספים הדרושים:

א) המשק צריך לספק את צרכי הכלכלה של משפחת העובד וגם את כלכלת בהמות־העבודה, בהמות החלב והעופות.

ב) המשק צריך ליצור עוד עודף לשם מכירה.

ג) העודף הזה מתקבל

1) מעודף החלב,

2) מעודף הירקות והביצים,

3) מטבק, עד כמה שמשפחה תוכל לעבוד בעצמה בלי עזרת כחות שכורים.

4) מן 15־20% של היבול בתבואה ובפרי האילנות.

ד) במקומות שיש אפשרות של השקאה, צריך לסדר אותה, ולמטרה זו צריך להשיג הלואה מיוחדת".


"וזוהי מכסת הכספים הדרושה להמתישב לשם סדור המשק:

רפת 125 לי"מ
דירה 150 לי"מ
לול 15 לי"מ
מְזָוֶה (אוסם) 10,66 לי"מ
מחסן 20 לי"מ
פרד 30 לי"מ
2 פרות מעורבות־הגזעים 50 לי"מ
עופות 5 לי"מ
נחילים 1 לי"מ
כוורות 4 לי"מ
½ עגלה 15 לי"מ
רתמה 4 לי"מ
½ מחרשה אירופית 3 לי"מ
מחרשה ערבית 1,50 לי"מ
1/5 מערמת 7 לי"מ
1/10 מכונה־קוצרת 2,50 לי"מ
1/10 מַגּוב 1,20 לי"מ
1/4 משדדה כבדה 1,25 לי"מ
1/4 משדדה קלה 1 לי"מ
כלי עבודה שונים 10 לי"מ
גדירת חצרות 10 לי"מ
פרצלציה ותכנית בנין המושב 10 לי"מ
צנורות, ברזים וכו' (מצנור המרכזי לחצרות) 10 לי"מ
זבל 20 לי"מ
שתילים 20 לי"מ
זרעים 15 לי"מ
מטעים צבוריים 5 לי"מ
פרים להרבעה 5 לי"מ
מכונת־דיש וטרקטור 20 לי"מ
מקצצת (מגרס) 1 לי"מ
כלי נפחיה וכו' 1,50 לי"מ
הספקה לבהמות 40 לי"מ
אוכל למשפחה 42 לי"מ
נפט וכו' לחרישה עמוקה 10 לי"מ
5% הוצאות בלתי נראות מראש 34,50 לי"מ
בסך הכל 700 לי"מ

“בנוגע לסדורים הצבוריים דעת הועדה, שצריך להביא בחשבון במכסת הכספים הנועדים להתישבות את הצרכים הצבוריים (משכורת למזכיר, מנהל חשבונות וכיו"ב), שהם הכרחיים לההתפתחות המסודרת של הישוב. לעומת זאת אי אפשר לבנות את הבנינים הצבוריים מן הכספים שנועדו לסדור ההתישבות”.

“בית הספר הוא הכרחי לכל ישוב חקלאי. כיון שהמתישבים אינם יכולים לבנות בעצמם את בנין בית הספר מן הכספים המצומצמים הניתנים להם לבנין משקם, לכן צריכים הם לחפש מקורות מיוחדים למטרה זו. אולם דעת רוב חברי הועדה היא, שבהוראת שעה צריך להקים מהכספים הנועדים להתישבות צריפים ארעיים לבתי־הספר”.

“בנוגע לבעלי הפרופיסיות החפשיות הדרושים למושב החקלאי נתחלקו הדעות בועדה. חלק מחברי הועדה סובר, שצריך להקציב סכומים להלואה בשביל דירות לבעלי־המקצוע מהכספים המיועדים להתישבות, וחלק מחברי הועדה מתנגד לזה”.

"דעת הועדה היא, שמן ההכרח לתת למתישב את הבנינים ואת האינונטר במשך שנתים, לכל המאוחר במשך שלש שנים. באופן השני צריך לחלק את הכספים־להתישבות בשלשה שעורים אלו:

שנה א' 306 לי"מ

שנה ב' 187 לי"מ

שנה ג' 207 לי"מ

700 לי"מ

עד כאן לפי ההרצאה של הועדה. לפי זה יוצא, שכל מתישב זקוק למאה דונם אדמה (העולים עם הטיובים לפחות 400 לירות) ועוד 700 לירות לבנינים, אינונטר, זרעים, הספקה למחיה, ביחד 1100 לירות להתישבות של משפחה. סכום זה נמוך הוא ממה שנהוג בא“י. “קהלית ציון” בנתה בבלפוריה למתישבים בנינים גדולים יותר, וההתישבות של משפחה עלתה כמעט 1500 לירות. בבנימינה הוציאה יק”א באופן ממוצע למשפחה:

בעד 100 דונם אדמה, מזה בערך 22 אדמת־שלחין עם הטיובים בערך 600 לי"מ

בעד בנינים 450 לי"מ

בעד אינונטר 500 לי"מ

בס“ה 1550 לי”מ

במדינות אחרות גדולות עוד יותר ההוצאות של התישבות חקלאית. באפריקה הדרומית זקוק המתישב החקלאי לפחות לסכום של 1500 לירות (סיר טשרלס קרוּ בעתון אובסרבר מיום 13/4 1924). אלואוד מיד 6 אומר, כי בויקטוריה (אוסטרליה) צריך המתישב מלבד 40 אקר (בערך 180 דונם) לפחות עוד 800 לירות. בקליפורניה עולה האדמה ע"פ מיד (עמוד 165) למתישב מן 2400 עד 19200 דולר ויתר הסכום הנדרש עולה מן 4575 עד 8850 דולר. מיד מעיר לזה (עמוד 163): “ההוצאות להבנינים והאינוונטר מפליאות באמת בגובה שלהן. אך בלי כסף וקרדיט הרי אי אפשר לפתוח את השער לאחוזה חקלאית. במקום שאלו חסרים הקריאה לשוב אל השדה היא אמרה ריקה ודמיון שוא”. גם בויקטוריה וגם בקליפורניה נדרש מאת המתישב הון עצמי בסכום 1500 דולר (300 לירות). את האדמה ומותר ההון הדרוש עד לידי מקסימום של 3000 לירות, מקבל המתישב בתורת אשראי מאת הממשלה.

למעשה הוצא עד עתה אותו הסכום של 700 לירות, כפי שקבעה הקומיסיה של ועד החקלאות (או גם למעלה ממנו) בשביל התישבות המשפחה, רק בישובים מעטים של ההסתדרות הציונית. דבר זה יוצא מתוך הטבלאות IV b, IV a, שבהן הוכנסו כל הסכומים שהוציאו עד עתה ע"י הקרן הקיימת וקרן היסוד, היינו טבלא IVa בעד 19 קבוצות וכן טבלא IVb בשביל 9 מושבי עובדים7.

אך בהערכת הטבלאות האלה צריך לשים לב, שאין הן נותנות תמונה מסויימת מגובה הכספים שהושקעו, באשר

1) רוב המשקים עוד לא הגיעו לגמר שכלולם; רק כנרת, בן־שמן, נהלל, כפר יחזקאל, קבוצת מרחביה, דגניה א' וב', גן־שמואל, בלפוריה וגבעה מתקרבות לשכלול המלא;

2) כמה קבוצות תוכלנה לקבל ותקבלנה לפי שטח האדמה וערך האינונטר יותר חברים כפי שיש להן עכשיו;

3) ההשקעות של הקרן הקיימת אינן מדויקות אלא ע"פ אומדנא.

טבלה V נותנת חשבון מפורט ע“א הכספים שהשקיעה קרן היסוד במשך השנים תרפ”ב־תרפ"ה בשביל החקלאות (מלבד הסכום של 40000 לי"מ בערך, שהוציאה בשביל תחנת הנסיון). אם מוציאים את הסכומים שהוצאו בשביל אדמיניסטרציה, הוראה, הכשרה, יעור וכו', ואם מכניסים בחשבון רק את הסכומים שהוצאו באופן ישר בשביל ההתישבות ובשביל הלואות למתישבים, אז יוצא שהוצאו במשך 4 שנים האחרונות:

בשביל הישובים הציוניים שנוסדו לפני המלחמה 24000 לי"מ

בשביל מושבי העובדים שנוסדו לאחר המלחמה 172000 לי"מ

בשביל הקבוצות שנוסדו לאחר המלחמה

(וכן 4 קבוצות של יק"א בגליל העליון וכן ההוצאות בשביל גדוד העבודה

בעין־חרוד ותל־יוסף בכלל) 139000 לי"מ

בשביל מתישבים חדשים במושבות ישנות 16000 לי"מ

בשביל הלואות למתישבים ישנים במושבות ישנות 8000 לי"מ

בשביל התישבות התימנים 6000 לי"מ

בס“ה 365000 לי”מ

מן הסכום הכללי הזה של 365,000 לירות נשארות, אחרי נכוי הסכום של 8000 לירות שהוצאו בשביל הלואות למתישבים ישנים במושבות ישנות, 357,000 לירות, שהוצאו בשביל הישובים המנויים בטבלה II.

וכשרוצים לדעת את מכסת הכספים שהושקעו (מלבד הקרקעות) בישובים הללו, אז צריך לצרף עוד בערך את הסכום של 150000 לי“מ שהוצאו עוד לפני תרפ”ב.

הסכום הכללי הוא איפא בערך (בלי הקרקעות) 500,000 לירות. וכדי לברר כמה הוצא עד עתה להתישבות של משפחה, צריך לשים לב כי בישובים לפי טבלה II עסוקים בחקלאות 2865 איש, היינו גברים ונשיהם, צעירים וצעירות. ממספר הזה צריך לנכות (באשר לא “התישבו”) 94 עובדות בארבע חוות הלמוד לצעירות, 47 בשני המשקים של תחנת הנסיון ועוד 109 של המושב בלפוריה, שנוסד בעיקר בכספי “קהלית ציון” מאמריקה. נשארים 2615 חקלאים, שהם בערך 1300 משפחות.

התישבות של משפחה עלתה איפוא עד עכשיו באופן ממוצע בערך בסכום של 385 לירות מצריות. ואם נכון המספר של 700 לירות, שקבעה ועדת המומחים להתישבות משפחה, יהא צורך להוציא עוד לגמר השכלול של 1300 משפחות האלה את הסכום של 400000 לירות בערך.


 

פרק שלשה עשר: ההכנסה    🔗

החקלאות אינה נמצאת כיום ברוב הארצות במצב מזהיר. מקור הקושי הוא בזה שארצות חדשות, כגון ארגנטינה, קנדה, אוסטרליה, אשר קרקע־בתולה שלהן פורה במדה מרובה, ואשר מפאת השטח הענקי יש להן עודף גדול למעלה מן הצורך העצמי, שולחות תבואה, בשר ותוצרת החלב לשוק העולמי במחירים נמוכים עד מאד. האכרים בארצות הברית, אשר לפני 50 שנה לחצו בהתחרותם את החקלאות באירופה, סובלים כיום בעצמם מפאת ההתחרות החדשה של קנדה והם קוראים לסיוע הממשלה. אין איפוא לתמוה, אם המצב החקלאי בארץ ישראל אינו קל. באירופה בקשו במדינות ידועות חסות מפני ההתחרות במקצת ע“י הטלת מכס גבוה על תבואה וקמח, וע”י כך הקלו במדה ידועה לחקלאות שלהן. אך המכס בא“י עולה בעד 100 ק”ג חטה 15 גרוש (3 שילינג), לשעורה 10, לקמח־חטים ½17, לחמאה 250, לגבינה 150 גרוש, לבשר קפוא 12% משויו. בזה יש אמנם הגנה פורתא כלפי התחרות חו“ל, אבל לא במדה כזו, שתשחרר את החקלאות בארץ ממעמד המחירים בשוק העולמי. קמח חטים מאוסטרליה, שלפעמים נמכר בעשרה עד עשרים אחוזים פחות מן הקמח של א”י, דחה את זה במקרים רבים. וכן הדבר בנוגע לחמאה אוסטרלית, לגבינה מצרית, לפעמים אפילו בנוגע לירקות ממצרים, לפירות מאירופה ופירות כבושים מאוסטרליה.

ביחוד בולטת במהירות השפעת התחרות חו“ל במשקי החלב בא”י. משק החלב נמצא כיום במרכז הפעולה בישובינו החדשים, באשר מחירי החלב הם גבוהים מאד. העליה היהודית הגדולה הגדילה את הצורך בחלב, ומכיון שתוצרת החלב לא גדלה בהתאם לצורך, לכן נמכר החלב בשנת 1924 לפי עתות השנה לידי הצרכנים במחיר 3־5 גרוש הליטר, היינו פי שנים מן המחירים בקליפורניה, אוסטרליה וברוב מדינות מרכז אירופה. ומתוך שהמחירים האלה הביאו לידי גידול עצום של בהמת־החלב, לא רק בישובינו כ“א גם אצל הגרמנים והערבים, לכן ניתן לשער, כי לא ירחק היום של ירידת מחירי החלב, אם לא יצליחו היצרנים לעבד את העודף בתור חמאה וגבינה ולמכור אותן בשוק. אך בעוד אשר מדינות חו”ל אינן מתחרות בשוק הפנימי במכירת החלב עצמו, הנה, כאמור לעיל, מכניסות אוסטרליה ומצרים חמאה וגבינה במחירים נמוכים עד מאד. אם מקבלים את מחירי החלב של עכשיו בתור יסוד, צריכה היתה החמאה של א“י להכניס בערך 25 גרוש לקילו. ואולם חמאה מצוינה מאוסטרליה נמכרת ב 15 גרוש הקילו. המשקים החקלאיים צריכים איפוא להתיגע תכלית היגיעה, כדי להשתמש באותו הזמן הקצר, שאפשר להם עוד לקבל מחירים גבוהים בעד החלב, למען הקטין את הוצאות התוצרת ע”י הוזלת גידול המספוא וארגון מעולה של השוק במדה כזו, שיוכלו להתחרות בחמאה וגבינה בתוצרת האוסטרלית.

החסות היותר טובה כלפי התחרות חו“ל בעד המתישב היהודי בא”י היא, שיהא תלוי רק במדה הקטנה ביותר במכירת תוצרתו, ושיוכל להשתמש בעצמו בחלק היותר גדול של פרי עבודתו. זוהי המטרה אשר אליה מקוים להגיע, כפי שהוגד כבר פעמים, בישובינו ע“י משק מעורב. אם האכר משיג בעבודתו יבול מתאים בחטה, מספוא, ירקות, פירות, חלב, עופות, בצים, דבש, עד כדי לספק את צרכיו הוא, שוב לא נוגעים לו מחירי הפרודוקטים האלה, לפחות בנוגע לאותה כמות שהוא משתמש בה. חשיבות יש למדת הפרודוקטיביות, היינו לגודל משקל־היבול של הדונם, פחות חשיבות יש לערך הכספי של הפרודוקטים. אך גם הפרודוקטיביות איננה עוד, לצערנו, על הגובה הדרוש. לפלח הערבי יש יבול זעום כ”כ מאדמתו (למשל, 50־60 ק“ג חטה מן הדונם, היינו 550־660 ק”ג מן ההקטר) עד שלמרות חריצותו והכשרתו החקלאית הוא מרויח בקושי את מחיתו המצומצמת עד מאד. בישובי היהודים גדלו יבולי הדונם, אך באותה מדה, ואלי עוד למעלה הימנה, גדלו גם ההוצאות. לפי הדין והחשבון של ועדת־המומחים של ועד החקלאות מספטמבר 1924 היתה הפרודוקטיביות של ישובי הציונים באופן ממוצע כזו:

חטה 60־80 ק"ג לדונם

תירס ופולים 50־60 ק"ג לדונם

שעורה 90־125 ק"ג לדונם

מכסת השנה בחלב מפרה ערבית: 500־700 ליטר

מכסת השנה בחלב מפרה גזעית טהורה מדמשק 2000־2500 ליטר

מכסת השנה בחלב מפרה מעורבת הגזעים 1500־2000 ליטר

(מחיר החלב ¼1 גרוש הליטר במשק) 8

מכסת הביצים בשנה מתרנגולת ערבית: 80־100 (המחיר ¼ גרוש הביצה)

מכסת הדבש בשנה מכורת: 25 ק"ג (המחיר ¼4 הק"ג).

ירקות (בלי השקאה) לדונם בערך 3 לירות

ירקות (בהשקאה) לדונם בערך 5־8 לירות

טבק לדונם בערך 8־10 לירות

שויו של עגל מגזע טהור (דמשק) הוא 6 לירות, של גזע מעורב 4, של גזע ערבי ½2 לירות.

להשואה יזָכר כי לפי המספרים הרשמיים של מצרים (Monthly Agricultural Statistics October 1924) היה היבול הבינוני במצרים בשנת 1923 לדונם: שעורה 144 ק“ג, תירס 197, חטה 159 ק”ג, בצלים 1350 ק“ג. יבול התבואה הוא איפוא גדול במצרים מאשר בא”י פי 50% בשעורה, 100% בחטה, 250% בתירס, אלא שצריך לשים לב, ששם הכל בהשקאה.

טבלה VI מראה את תוצאות היבול בפרודוקטים שונים בשנת תרפ"ג (נאספו בחורף תרפ“ד ע”י מחלקה לתעשיה ומסחר של ההנהלה הציונית בתוך ישובי היהודים).

המתבונן בטבלא זו רואה תיכף, כי ההכנסה הנקיה הגדולה ביותר, היא של דונם תפוחי־זהב. אך צריך לשים לב, כי מטע פרדס של תפוחי־זהב ביחד עם האדמה עולה בערך 60 לירות הדונם, וכי הפרדס מתחיל רק אחרי חמש שנים לתת פרי והוא מגיע ליבול שלם רק אחרי תשע שנים. בצירוף הרבית בעד חמש השנים הראשונות עולות ההוצאות של דונם תפוחי־זהב בערך 75 לירות. דונם שקדים, גפנים, זיתים עולה בערך 15 לירות. אם רוצים להשוות את ההכנסה הנקיה של כל הנטיעות האלה עם ההכנסה הנקיה של תפוחי־אדמה, ירקות, תבואה וכדומה, ש הם נותנים יבול איזו חדשים אחרי הזריעה ואינם דורשים השקעות כספים מרובות, – אז צריך לנכות מן ההכנסה 8־10% בתור רבית על ההון המושקע, ואז יוצא שיש הכנסה נקיה לדונם בתפוחי־זהב 4־5 לירות וביתר מטעי־העצים לכל היותר של חצי לירה. תפוח־זהב הוא איפוא כיום העץ היותר מכניס. הכנסות יפות מראה הטבלא גם בתפוחי־אדמה, שאמנם אינם עולים יפה אלא באדמה קלה. אין ספק כי יש עוד מקום להרבות בגידול תפוחי אדמה, הואיל שהם, כמו בצלים ושאר ירקות־החורף, אינם זקוקים להשקאה, ויתרון להם על שאר הירקות (שבהשקאה) שהם מתקיימים זמן ארוך יותר. טובה ההכנסה הנקיה גם של עגבניות וכן של חצילים, בה בשעה שההכנסה מתבואה וקטניות היא באופן ממוצע למטה מלירה לדונם. הסבה להבדלים הגדולים של אותו מין בטבלא VI היא ראשית לכל בהבדל שבין הקרקעות ואופן העבודה. ושנית בזה, שבנוגע ל“הוצאות” נחשבו רק אלה שבעין ממש, ולא נחשבה עבודתו העצמית של המתישב. אם המתישב עושה את כל העבודה בעצמו, הוצאותיו פחותות והכנסתו גדולה, מאשר אם הוא משתמש בעבודה שכורה.

טבלא VII מוסרת את ההכנסה של ברוטו בכל ענפי המשק של 22 קבוצות וחוות־הלמוד לצעירות לשנת תרפ"ד והיא מראה כי הכנסות־ברוטו בישובים האלה עולות לסכום של 58466 לירות.

32% של תבואה

7% של ירקות

5% של טבק

11% של נטיעות

27% של חלב

4% של עופות ודבורים

14% של עבודות על חשבון אחרים.

טבלא VIII מוסרת ידיעות על ההוצאות ומחיר ההספקה של המתישב בחמשה עשר ישובים בשנת 1922/23 (תרפ"ג) 9. לפי זה מוצא המתישב באופן ממוצע בשנה 45.2 לירות, מזה למזונות 24.4 לירות, להלבשה 3.6, לשאר הוצאות פרטיות 7.4, למסי־הסתדרות וקופת־חולים 4.2, להוצאות כלליות (כגון הספקת מים וכיו"ב) 5.6 לירות.

גורם להתמעטות ההכנסה הוא רבוי ימי המחלות. גדול היה ביחוד לפני המלחמה אבוד ימי העבודה מפאת מחלות, באשר אז חסרו עוד אמצעים גדולים ליבוש הבצות. בשנים האחרונות הוטב בהרבה מצב הבריאות בישובים, הודות לטיובים הסניטריים שנעשו באופן שיטתי. אך בכ“ז יוצא מתוך הדו”ח השנתיים של 23 ישובים בשנת תרפ"ד, כי יש עוד במשך השנה ימי מחלה מן 16 (ביעזור, קבוצת אחוה) עד 49 (תל־יוסף), באופן ממוצע 30 יום לשנה על כל פועל.

טבלא IX מראה, כמה עולה ההספקה וכמה עולה עבודת־יום בתוך 23 ישובים ציוניים בשנת תרפ"ד (1923/24). כל ההוצאות ליום עבודה ממש (בנכיון כל ימי המחלות וימי שבת ומועדים) עלו מן 17.1 גרוש (קבוצת צריפין) עד 29 גרוש (קרית ענבים). באופן ממוצע עלו 25 גרוש. ההפרשים הגדולים בערך בין הישובים האלה תלויים במקצת באותם ההבדלים, שיש בנוגע להוצאות ההספקה (מן 7,5 עד 15 גרוש). אך למעלה מזה הם תלויים בהבדלים שיש במספר ימי המחלות, וכן בהבדלים בנוגע למספר הילדים הנמצאים בישוב, שהוצאות החנוך שלהם נחשבות להוצאות הכלליות של הישובים, וכל המתישבים נושאים בעולן.

על הקבוצות (חוץ משרונה־רמה ודגניה ב') יש לשנת תרפ"ד חשבון מפורט של ריוח והפסד. מלבד שלש חוות־הלמוד לצעירות השיגו רק דגניה א' וצריפין ריוח קטן; קבוצת כנרת, אחוה בג’ינג’ר, נגינגד בג’ינג’ר וקבוצת מרקנהוף הכניסו כמעט כמה שהוציאו. כל יתר הקבוצות עבדו בהפסדים. התוצאה הכללית בתשע־עשרה קבוצות ושלש חוות־למוד הוא הפסד של 6722 לירות, היינו הפסד של 4.22 לירה לגלגלת מן 1593 איש החיים בישובים האלה. נתוח של תוצאות המשק מראה, כי בראש וראשונה גרם היבול הבלתי־מספיר בתבואה להפסדים הללו, אשר מלבד במרחביה, עין־חרוד וכנרת נגמר בכל הקבוצות בהפסד.

ואולם גם גידול ירקות הביא הכנסה קטנה רק בטירה ודגניה א‘, משק החלב רק בחות־הלמוד לצעירות בפתח־תקוה, בג’ינג’ר, בשתי הקבוצות בבית־אלפא, בדגניה א’, גידול עופות ודבורים רק בטירה, בשתי הקבוצות בג’ינג’ר, מרקנהוף וצריפין.

חשבון ריוח והפסד של מושבי העובדים אי אפשר לתת, באשר במושבי העובדים מנהל כל מתישב את המשק על חשבונו הוא ולא הוכן חשבון כללי של כל המושב. אי אפשר איפוא אלא לשער ע"פ אומדנא, וניתן להגיד, כי מושבי העובדים שנוסדו בראשונה (תרפ"א): נהלל, כפר יחזקאל, בן־שמן ונחלת־יהודה קרובים הם לעצמאות. יתר המושבים, כיון ששנה הראשונה נמלאה בעבודת הכבוש והטיוב, אין להם אלא שנתים של עבודת־משק ולא השיגו עוד את השכלול המלא, לכן מובן הדבר, שעוד לא הגיעו לעמידה ברשות עצמם.

אותה ועדת־מומחים, שנזכרה כאן כמה פעמים, בקרה מטעם ועד החקלאות במשך קיץ תרפ"ד את כל הישובים הציוניים, כדי לקבוע מה שחסר להם עוד לשכלול גמור והשגת העצמאות (היינו שווי־משקל בין ההכנסה והוצאה). ואלה הם דברי הועדה:

"בראשונה הכינונו מפתח, כדי לקבוע את צרכיו השנתיים של המתישב ואיך צריך להיות טיב המשק, כדי שיכסה את הצרכים האלה, אם בחמרי היבול או בכספים. הכנסנו בזה את הצרכים האלה:

א) כמות המזון הדרושה למשפחה בתבואות המשק (חטה, חלב, ביצים, דבש, ירקות).

ב) כמות המזון הדרושה לבהמת־העבודה ובהמת־החלב.

ג) כמות המזון הדרושה לעופות.

ד) הסכומים הדרושים במזומנים לספוק צרכי האדם והבהמה נוסף על תבואות המשק.


"את הגובה של הצרכים האלה הערכנו במספרים האלה:

א) להזנת נפש במשפחה באופן בינוני לוקחה המנה של 180 ק"ג גרעינים לשנה (להזנת נפש עובד הוספנו 45 ק“ג, ביחד 225 ק”ג).

ב) חצי ליטר חלב וביצה אחת ליום לנפש.

ג) 3000־2500 ק"ג גרעינים לשנה להזנת פרד.

ד) מזון מרוכז לשנה:

לפרה ערבית 365 ק"ג גרעינים

לפרה מעורבת־הגזע 750 ק"ג גרעינים

לפרה גזעית 1000 ק"ג גרעינים

ה) לעופות: 30־25 ק"ג גרעינים לשנה לעוף.


"להוצאות במזומנים קבענו את הסכומים האלה:

א) לצרכי־אוכל, מחוץ לאלה שנותן המשק העצמי, הלבשה, הנעלה, מסי־הסתדרות, קופת־חולים, לעובד בודד 18 לי“מ לשנה, למשפחה 30 לי”מ.

ב) מסי הממשלה, חנוך, הבטחת בהמות באחריות והוצאות כלליות של המושב – 45 לי"מ למשפחה. (התשלומים לקרן הקיימת לישראל בעבור חכירת האדמה ולקרן היסוד ע"ח ההלואה לא הובאו בחשבון, מפני שהמשק יוכל לשלם אותם רק איזו שנים אחרי גמר הביסוס).

על יסוד ההנחות האלה עבדה הועדה שתי הערכות דלקמן ע“א ההכנסות וההוצאות של מתישב בעל משפחה. ההערכה I היא לתקופת המעבר, הינו לחמש השנים הראשונות מימי היסוד, שבהן עוד לא הגיע המשק לידי ההכנסה המלאה; ההערכה II היא לזמן של אחר־כך, שמתחיל חמש שנים לאחר היסוד, בשעה שהמשק כבר הגיע להכנסה המלאה ומתחיל בפרעון החובות לקרן־הקיימת ולקרן היסוד. בתקופת־המעבר מכניס המתישב מן המשק, מלבד צרכי־אוכל שלו, 77,75 לי”מ, שהוא מוכרח להוציאן לגמרי. בתקופה השניה נותן המשק למתישב, מלבד צרכי־האוכל למשפחתו, עוד הכנסה במזומנים של 129,25 לי“מ, לעומת הוצאה של 125,84 לי”מ. בהוצאות אלו נכללות 30 לי“מ פרעון לקרן הקיימת ולקרן היסוד ועוד 11,44 לי”מ להוצאות בלתי צפויות מראש.


הערכה I    🔗

מאזן מקווה של משפחה במושב־עובדים בתקופת המעבר

(בחמש השנים הראשונות אחר היסוד).

השטח המעובד: 100 דונם. מהם:

10 דונם פלחה (גרעינים) להספקת המשפחה (4 נפשות).

30 דונם פלחה (גרעינים) להפסקת בהמת עבודה.

10 דונם פלחה (גרעינים) לזרעים וכו'.

5 דונם ירקות.

1 דונם טבק.

4 דונם למגרשים, דרכים ובלתי מוכשרים לעבוד.

10 דונם מטעים (לשנים הראשונות).

100 דונם.

הרכוש: 1 פרד, 2 פרות חולבות, מעורבות־הגזעים, 50 עופות, 2 כוורות.

ההכנסה המקווה (בנכוי ההספקה):

מהירקות 3 לי“מ לדונם (עודף על הצורך העצמי של המתיישב 15 לי”מ

מהעופות: 4000 ביצים, מזה למשפחה

(4x365) 1460 ביצים, מזה למשפחה

למכירה 2400 ביצה במחיר ¼ גרוש 6 לי"מ

מהכוורות: 50 ק"ג דבש, מזה למשפחה

25 ק“ג, למכירה 25 ק”ג דבש במחיר 4 גרוש 1 לי"מ

מעגלים: 2 עגלים במחיר 4 לי“מ 8 לי”מ

מטבק: 1 דונם 10 לי"מ

מהחלב: 4000 ליטר; למשפחה (2 ליטר ליום)

725 ליטר; למכירה 3275 ליטר במחיר 1 גרוש 32,75 לי"מ

מגדולי־כרב 5 לי"מ

בסה“כ 77,75 לי”מ

הוצאות:

הוצאות כלליות של המושב 18 לי"מ.

הבטחת המקנה באחריות 5 לי"מ

מסי הממשלה 10 לי"מ

אינונטר, תקון, קניה, פרזול וכו' 8 לי"מ

קרן שמורים 3 לי"מ

שונות 1 לי"מ

להוצאות המשפחה במזומנים 32,75 לי"מ

סה“כ 77,75 לי”מ


הערכה IIa    🔗

ההוצאות השנתיות של משפחת מתישב (מלבד ההספקה המתקבלת מן המשק) לאחר תקופת־המעבר הוערכו מאת הועדה במספרים אלו:

מסים והוצאות:

חנוך ותרבות 10 לי"מ.
קופת־חולים 3 לי"מ
הסתדרות 1,20 לי"מ
מפלגה 1,20 לי"מ
שמירה ומרעה 6 לי"מ
מים 3 לי"מ
אחריות המקנה 5% 6 לי"מ
אחריות בניני עץ 1% 1 לי"מ
הנהלה, מזכירות, חשבונות 4 לי"מ
ורקו ועושר (עפ"י הכנסה בינונית) 8 לי"מ
הוצאות שונות ואורחים 1 לי"מ
44.40 לי"מ
תקונים במשק ובבנינים 5 לי"מ
דיש ותקונים במכונות 5 לי"מ
10 לי"מ
הספקת הבית מחוץ לתוצרת 15 לי"מ
הלבשה והנעלה 15 לי"מ
30 לי"מ
דמי חכירה וסלוק החוב: לקרן הקימת 2% מן 500 לי"מ 10 לי"מ
דמי חכירה וסלוק החוב לקרן יסוד באופן בינוני 20 לי"מ
30 לי"מ
בס"ה 114,40 לי"מ
הוצאות בלתי נראות מראש 10% 11,44 לי"מ
בס"ה 125,84 לי"מ


הערכה IIb    🔗

הכנסת תוצרת המשק אחרי תקופת המעבר (חמש שנים אחרי היסוד).

ענף המשק המין שטח או הכמות הכנסה לדונם או ליחידה הכנסה כללית לצרכי הבית (5 נפשות) ולבהמות לזרעים בס"ה נשאר בס"ה עודף או גרעון המחיר ליחידה ההכנסה בס“ה לי”מ
פלחה חטה10 10 100 ק"ג 1000 900 100 1000
שעורה11 10 150 ק"ג 1500 100
שבולת שועל 13 150 ק"ג 1950 3000 130 3230 220 עודף
בקיה 4 120 ק"ג 480 150
פול12 13 120 ק"ג 1560 260
תירס 13 150 ק"ג 1950 3650 29 4199 129 גרעון
חציר 13 500 ק"ג 6500 6570 6570 70 גרעון
דלעת וסלק13 4 2500 ק"ג 10000 9600 9606 400 עודף
ירקות14 ירקות־בעל וטבק 4 4 דונם 6 לי"מ 24 לי"מ
ירקות בהשקאה 1 1 דונם 8 לי"מ 8 לי"מ
מטעים גפנים 4 750 ק"ג 3000 3000 3000 ק"ג ¾ ג"מ 22,50
עצי פרי 2 3 לי"מ 2 דונם 3 לי"מ 6
איקליפטוסים 4 4 דונם 1 לי"מ 4
מחלבה פרות15 4 2000 ליטר 8000 1825 1825 6175 1 ג"מ 61,75
עופות עופות16 50 100 ביצה 5000 3650 150 3800 1200 ¼ ג"מ 61,75
דבורים כוורות 2 25 ק"ג 50 50 50
בס"ה הכנסת ברוטו במזומנים אחרי נכוי ההספקה 129,25

הערות ובאורים:

הרמת ההכנסה של החקלאות אפשרית היא, 1) בהמעטת ההוצאות של התוצרת, 2) בעלית יבול השדה, 3) בשבוח המכירה של התוצרת. שתי הדרכים הראשונות תלויות בהכשרה מעולה של המתישבים, בנצול מעולה של הקרקע, בהשתמשות בשיטות־עבודה מעולות ובמיני זרעים משובחים. דברים אלו אפשר להשיג רק במשך שנים רבות ע“י בתי־ספר לחקלאות, ע”י מדריכים וע“י עבודת תחנת־נסיון לחקלאות. לעומת זאת אפשר להשתמש מיד בדרך השלישית. כיום רב מאד ההפרש בין המחירים, שמקבל האכר בעד תוצרתו, ובין המחירים שמשלם בשבילה הצרכן. ההפרש נכנס לתוך הכיסים של המתווכים הרבים, הנדחקים בין היצרן והצרכן. המתישבים נסו להשתחרר מן המתווכים ולמכור את תוצרתם בעזרת הקואופרטיבים “המשביר” ו”אוסם" ישר לצרכנים. אך ההצלחה של ה“משביר” (ה“אסם” החל את פעולתו רק בסתיו 1924) היתה עד עתה קטנה מאד, באשר בסדור המכירה חלו לקויים רבים. להסרת הלקוים האלה נוסדה באוקטובר 1924 מחלקה מיוחדת על יד “המשביר” למכירת התוצרת החקלאית, שמכרה בשלשת החדשים מן אוקטובר עד דצמבר 1924 בתל־אביב, ירושלים, חיפה, טבריה תוצרת מאת 36 ישובים בסכום 8881 לירות, מזה חלב ותוצרת החלב בעד 6918 לי“מ, ירקות בעד 261 לי”מ, עופות, פירות וכו' בעד 592 לי“מ. המחלקה מקוה, כי ע”י שכלול אמצעי ההובלה (הנהלת מסלות הברזל העמידה רכבת מיוחדה בשביל החלב מצמח לחיפה, וחושבת להנהיג בקרוב עגלה מקררת) תוכל להכפיל בקרוב את המכירה ולשלם למתישבים מחירים מעולים יותר, מאשר הם מקבלים כעת.

להשגת מחירים טובים חשוב הדבר, כי התוצרת החקלאית לא תרד בשפע על השוק. אם כל הישובים יכינו אותם המינים של ירקות, יגיעו במהרה לידי עודף, שאפשר להמנע ממנו, אם יכינו מינים שונים. כדי להמנע משגיאות אלו נחוץ להכיר את גודל הצורך שיש בכל מין ומין. תחנת הנסיון עסוקה כעת לעבד את הסטטיסטיקה של הקונוסום והמחירים של כל הפרודוקטים החקלאים.



 

פרק ארבעה עשר: לקויים פנימיים של הישובים.    🔗


הסכנה העיקרית המאיימת על הישובים החקלאיים היא, לפי מה שבארנו בפרק הקודם, היבול הזעום של הקרקע בהשואה לארצות אחרות. רק באמוץ כל הכחות יכולים הישובים להחזיק מעמד לעומת ההתחרות של אוסטרליה ומצרים. ללקוי עיקרי זה, שיש לקוות להסרתו במשך הזמן ע“י זבול מעולה ושיטות עבוד מעולות, נספחים לקויים אחרים, שאינם נובעים מדלדול הנוכחי של הקרקע בא”י, אלא מכונתם של המתישבים הנוכחים, ושכלם מקור אחד להם: חוסר הכשרה חקלאית ומסורת חקלאית. דבר זה מתגלה בידיעות הפגומות של הגברים בחקלאות, ובידיעותיהן הפגומות של הנשים בהנהלת הבית ובענפים הצדדיים של החקלאות.

והחסרון הזה בולט עוד יותר עם התרבות דרישות המשק מאת המתיישב. כלעומת שהמשק נעשה מורכב יותר, כלעומת שיתרבו ענפיו, כן יעצם ההיזק, אם המתישב אינו מוכן ומוכשר במדה מספיקה לחקלאות. בשביל כך חשוב הדבר ביחוד, כי במושבי־העובדים, שבהם משק של כל מתישב מורכב מענפים שונים, תהא לכל מתישב הכשרה חקלאית מקיפה. בקבוצות קל יותר לקבל חברים בידיעות פחותות, באשר שם אפשר הדבר, לחלק את הענפים המיוחדים של המשק באופן כזה, שכל אחד יעבוד באותו ענף, שבו התמחה בערך. לעומת זה יש הקושי בקבוצות, שהן זקוקות למי־שהוא, המסדר את חלוקת העבודות בין החברים, והוא מוכשר להקיף משק גדול ולנהלו. מנהלים מוכשרים כאלה אינם נמצאים בשפע. כלעומת שתגדל הקבוצה, כן תקשה ההנהלה. גורל הקבוצה הגדולה תלוי במדה מרובה בזה, אם לאשרה עומד בראשה אדם, שע“פ התמחותו המקיפה וע”י סגולותיו הטבעיות הוא יכול לנהל משק גדול כזה. אך כל עוד שמציאות מנהל כזה היא דבר שבמקרה, וכל עוד שאנשים מוכשרים כאלה הינם נמצאים במספר הגון, נמצאת הקבוצה הגדולה מלכתחלה תחת מוראו של כשלון. וההנהלה תכבד עוד מפאת זה, שהחברים שרובם עלו לארץ אחרי המלחמה, נמצאו כמה שנים תחת השפעת המלחמה וזעזועי מזרח־אירופה ומתוך כך נשלל מהם המזג השקט ושוֵה־המשקל, והם מרובי־התנודה הרוחנית וגם העלו אתם אידיאות חברתיות חדשות למכביר.

ההפרש בהופעה החיצונית של איזה ישוב, בסדור הפנימי ובנקיון, נושא כמעט תמיד בד בבד עם התמחותם של המתישבים. לישובים, שחבריהם הם ברובם הגדול פועלים חקלאיים בעלי נסיון של שנים מרובות, יש מראה אחר מאשר לישובים, שמרבית המתישבים אין להם אלא נסיון חקלאי בלתי מספיק. ושוב: במדרגה ראשונה בנוגע לנקיון וסדר עומדים אותם הישובים, שבהם הנשים קבלו הכשרה חקלאית.

מובן הדבר, כי הנסיעה בלבד ממזרח־אירופה לארץ ישראל אינה יכולה לפתח בגברים ובנשים תיכף לא מדת האקונומיות ולא חוש הסדר והיופי, שהיה זר להם במזרח־אירופה. אף ההכשרה החקלאית בלבד אינה דיה, באשר הצעיר או הצעירה אינם נושאים באחריות עצמית להצלחתו של המשק, כל זמן שהם חניכים או פועלים. מלבד ההכשרה הטכנית בחקלאות דרושה עוד הבנה בשמירה כלכלית על המשק. ודוקא הבנה זו בנוגע לחסכון, בנוגע לטפול זהיר באינונטר, בנוגע לשמוש מתאים בכל חמרי התוצרת, – דוקא מדה זו נרכשת רק במקצת מן המקצת בבית־ספר, והיא עלולה להתפתח במעשי יום יום שבחיים. באירופה לומדים זאת הילדים במשק הוריהם. המתישבים הבאים ממזרח־אירופה חסרים הכשרה מעשית זו בשביל חיי החקלאות, והם סובלים ע“י כך עד היום הזה. על אחת כמה וכמה נחוץ וחשוב הדבר, להראות ולחזור ולהראות למתישבים ע”י הוראות וע“י דוגמאות, איזו חשיבות יש לדיוק איקונומי גם בדברים הפעוטים ביותר להצלחת המשק. לדאבוננו חזיון נפרץ הוא, כי הבנינים סובלים באשר הבֶדֶק אינו מספיק, כי האינונטר מתקלקל יותר מדאי מהר מפאת טפול מחוסר־נסיון, כי חפצים קטנים של הצורך היום־יומי הולכים ואובדים, כי שיורי־משק יורדים לטמיון ללא־שמוש, כי נעשות הוצאות ללא־צורך ולרוב בלי יחס אל ההכנסות. הלקויים הללו גורמים בצדק לבקורת, והסרתם אין להזניח לעולם. אמנם אין כוונת הדברים שאפשר ע”י פקודה מגבוה לשנות בן־רגע את מצב הדברים. אלא מטרה זו אפשר להשיג ע"י זה, שמתוך הוראה מתמידה תגמל ההכרה בלב המתישבים בעצמם, עד כמה הלקויים האלה מזיקים להם.

יש הכרח גם בשבוח האוכל. עד עתה סגלו המתישבים שלנו את הרגליהם בנוגע למזונות רק במדה זעומה מאד לתנאי הארץ. לקויי המזון הם בשתיים: ראשית אין משתמשים בפרודוקטים שהם לפי העונה רבי־ההזנה ודלי־המחיר, ושנית פגומה היא הכנת המזון. יש אשר המתישבים קונים קונסרבים וסחורות־חוץ אחרות במחיר יקר, בעוד שיש להשיג בארץ במחיר זול תוצרת עצמית שהיא מזינה לא פחות ואולי גם יותר. בהכנת המזונות בולט הדבר, כי הנשים אינן יודעות את פרקן בתורת הבשול, וגם אין להן ענין רב לרכוש לעצמן ידיעות בנדון זה. בריאות המתישבים נפגמת ע“י ההזנה הלקויה, והמשק סובל ע”י הוצאות יתירות, הנובעות מתוך הבירור הגרוע של מיני האוכל. וסוף סוף הכירו בחשיבות שיש לתקונים במקצוע זה. מטעם ועד החקלאות נבחרה ועדה, שביחד עם קופת החולים של הפועלים תקבע את סדר המזונות המעולה לכל עתות השנה, ושע"י סדור השגחה במטבחי הקבוצות ישמרו על הכנה כהלכה של האוכל. אך יש עוד צורך, להוציא דרישה זו מן התיאוריה אל המעשה.

לעתים תכופות פוגשים אנו אצל המתישבים שויון־נפש בלתי מובן לגבי ההפרעות החיצוניות הפעוטות של הבריאות, ורשלנות לגבי האדם “החיצוני” ולגבי כללי שמירת הבריאות. על חוסר סדר ונקיון בתוך המעונות אין ללמד בכל מקום את הזכות, שע“י המחסור במעונות גרים האנשים בצפיפות ובתנאים גרועים. מכת־הזבובים בישובים רבים ממררת את החיים למי שלא הורגל בה; המאכלים המכוסים זבובים אינם מגרים את התאבון. והרי הזבובים האלה מעבירים גם מחלות. אך בישובים מקבלים את רבבות הזבובים כדבר שאין לשנותו, וגם לא החלו להלחם בהם במרץ. נכון הדבר, כי האקלים של הארץ נוח להתרבותם של הזבובים, וכי קרבת הארוות אל המעונות מכבידה את ההתאמצות להרחיקם. אך בכל זאת אפשר ע”י שבכות של גַזֶה וע"י מוקשי־זבובים להמעיט את הצרה במדה גדולה, אילו בכלל היו המתישבים מכירים בצורך שבדבר.

כמו כן יעלמו הקרעים והכתמים בבגדים, אם רק יתחילו לתת ערך להופעה החיצונית. אך עד עתה לא נלותה הערכת האסתטיקה להערכת האתיקה.

לעתים קרובות רואים אצל המתישבים שלנו – אולי בתור תוצאה מן הנטיה לעבודת המוח – חוסר כשרון בנוגע לעבודת־ידים. אפשר הדבר, שבשעה שהחקלאות שלנו תגיע למדרגה טכנית גבוהה, תהיה הרוחניות שבנו לברכה. אך בצורתה הנוכחית של החקלאות, הטעונה הרבה עבודת־ידים, בולט החסרון בחריצות וכשרון־כפים באופן בלתי נעים. ואם המסתכל מכיר את חריצותם של האכרים במדינות אחרות, הרי בחזקה שיבקר את החסרון במדה זו אצל המתישבים שלנו. אנו לא נוכל לבטל את הבקורת הזאת. אי אפשר להמנע ממנה בתקופת־המעבר, עד אשר יגדל דור חדש, שמשחרות ימיו הוא מתרגל לאמן את ידיו בעבודות חקלאיות.

שאלה היא, אם יצלח הדבר, לפתח יותר בדור הנוכחי את החוש בעד הנאה. המתישבים שלנו אין מביאים אתם ממזרח־אירופה את ההבנה במדה מספיקה, כי מעט פרחים, צביעה נאה, גדר מתוקנה, וילונות בחלונות אינם בגדר מותרות־הבל, אלא ערך להם בשביל החיים. גם בנדון זה צריך לנסות דבר ע“י הנשים, שע”י הוראה ודוגמאות ישכינו יותר מן הנאה בתוך ישובינו. את הלקויים האלה אי אפשר להשמיד על נקלה, באשר הם נחלת דורות רבים. ליהודי במזרח־אירופה אין יחס פנימי לנכסים. אם בית לו, אין הוא בדרך כלל קשור אליו קשר פנימי, אלא הוא מביט עליו כעל חלק מרכושו. אין לו ענין לטפל בביתו, כל עוד שהטפול הזה אינו מגדיל את הכנסתו. מראה יפה של הבית כשהוא לעצמו אינו חשוב בעיניו. מכאן הרשלנות במצב החיצוני של הבתים הן במזרח אירופה הן בא“י. ואותו המצב הגרוע בנוגע לסדר ואקונומיה שורר גם ברוב המשקים הקטנים של התעשיה. מה שאפשר להגיד מפאת המחסור באקונומיה ומחסור בסדר ונקיון בנוגע לישוב חקלאי, אפשר להגיד עוד ביתר שאת בנוגע לבתי־המלאכה והחניות של היהודים בערים. צד נחמה יש בזה, שבכל זאת טוב המצב בנידון זה בא”י מאשר במזרח־אירופה, שכאן גדול בערך מספר האחוזים של בעלי־הבתים שלכל הפחות הם נוטעים גן קטן מסביב לבתיהם.

חוסר חבה לקנינים ולקוי החוש האסתיטי הם תוצאה מן חוסר־קביעות, מן הבהלה ומן הפזיזות שבחיי היהודים במזרח־אירופה. רדיפות מדיניות או תמורות העתים במסחר יכלו לעקור בן־לילה את היהודי ממקומו ולא נתנו לרגש אמתי של אהבת מקום מגוריו להשתרש בלבבו. רק ע"י התמדה של שנים מרובות הולך ונוצר רגש־טפוחים של האדם אל קנינו, אל ביתו וגנו. כלעומת שהיהודי משתרש בארצו, כלעומת שהוא נקשר אל ביתו והוא חדל להביט עליו, כמו במזרח־אירופה, כעל מעון עראי, אלא כבית עומד וקיים לו ולזרעו אחריו, כן תצמח ותגדל בלבבו חבת הבית, וכן יתעורר בקרבו חוש הסדר, היופי ושמירת הקנינים.

כאשר נחלת־הדורות ממזרח־אירופה, המתבטאת בחוסר־קביעות, תפנה את מקומה לרגש־מולדת חדש, אז תבוטל גם הנטיה לנוע ולנוד, שהיא כיום עוד חזקה אצל הרבה מן המתישבים והיא דוחפת אותם מקבוצה אחת לחברתה, או בכלל לנסיעות מרובות בארץ. אמנם מן ההכרח, כי המושב יתן לבעליו גם מזון רוחני, כדי שלא יצטרך לבקשו מחוצה לו. הקהות וחוסר ענין בכל עניני־הרוח, שאנו מוצאים אותם בכפרי אירופה, – אילו השלטנו מדות אילו בא“י, היו משמשות אמצעי בטוח עד מאד, כדי להרחיק במשך הזמן את המתישבים שלנו מן החקלאות. טעות היא לחשוב, כי הקולוניזציה היתה מביאה תוצאות טובות יותר, אילו בררו להתישבות אנשים שהם פחות בעלי־תביעות בעניני הרוח, במקום המתישבים הנוכחים הרגילים בחיי השכלה. נסיון כזה נעשה כבר לפני 30 שנה ע”י יסוד עקרון וקסטיניה ולא הצליח. אמנם המצב הרוחני של המושבות האלה נשאר נמוך באמת, אבל המצב החמרי לא הוטב בהן אלא עוד הורע. נתברר, כי השכלה וידיעות הן מתנות טובות גם בחקלאות, ביחוד אם עליה, כמו בא“י, לחפש דרכים וצורות חדשות. עלינו להשלים עם הרעיון, כי המושב החקלאי בא”י לא יהא העתקה מן הכפר באירופה; לצרכים רוחניים יש כאן תפקיד גדול יותר וצריך לדאוג לספוקם, כפי ההתחלות הנעשות בנדון זה ע"י ועדת התרבות של הסתדרות העובדים בסיוע של ההסתדרות הציונית. החיים בישובים צריכים לקבל גוון כזה, שימשכו גם את לבות המתישבים מבעלי־השכלה.


 

פרק חמשה עשר: הקבוצה    🔗

צורת הקבוצה עוררה בזמן האחרון וכוחים רבים בחוגי הציונים. מן הראוי, איפוא, לדבר כאן בפרוטרוט על הצורה הזאת ובראשונה לבאר במלים אחדות את תולדותיה.

הקבוצה לא נוצרה מתוך כונה לעשות נסיון חברתי. הסבות שגרמו לפני ט"ו שנים ליִסוּדה היו משלשה סוגים:

1) להסתדרות הציונית לא היו כל אמצעים כדי לישב יחידים כדוגמת המושבות של רוטשילד ויק“א. התקימו אז שלשה מוסדות ציוניים, שהיו להם כספים יודעים: הקרן הקיימת לישראל, תרומת עצי־זית וחברת הכשרת הישוב. הקה”ק נועדה לרכישת קרקעות, תרומת עצי־זית נועדה לנטיעת עצים, וחברת הכשרת הישוב נועדה לקנית קרקעות ולמכירתם. לעצם עניני הקולוניזציה לא היה מוכן אף אחד מהמוסדות האלה. יִסוּד החוות הציוניות בשנת תרס“ח יכול היה לצאת לפעול רק דרך סחור־סחור. הקה”ק החכירה את קרקעותיה לחברת הכשרת הישוב ולתרומת עצי־זית וחברות אלו יסדו משקים חקלאיים, – חברת הכשרת הישוב בכנרת ותרות עצי־זית בבן־שמן וחולדה. אך לפי תקנות החברות האלה לא יכלה להיות מטרת החוות האלה לישב אכרים. כי מטרת חברת הכשרת הישוב היתה טיוב הקרקעות ועבודם לשם שיוח ולשם מכירה לאחרים אחר־כך; ומטרת תרומת עצי־זית היתה נטיעת מטעים. להשגת מטרות אלו היתה רק דרך אחת: יסוד חוות (משקים גדולים). קולוניזציה של מתישבים ויחידים לא יכלה לבוא בחשבון בשביל המטרות הללו.

2) התישבותם של אנשים יחידים לא היתה אפשרית גם מטעם זה, באשר באותו זמן לא היו בא"י אנשים בעלי הכשרה חקלאית, שהיו מסוגלים להתישבות בתור אכרים ושאפשר היה למסור להם באמון את הכספים הדרושים להתישבות. כמו כן חסרו נשים, שהיו יכולות לעזור לבעליהן בחקלאות. חסרו איפוא התנאים הקודמים היותר חשובים להצלחת המשק של יחידים. רק משק החוה, שבה קבלו הפועלים הוראות מאת המנהל, או מאת הפועל הראשי שנבחר על ידם, או מאת הועד אשר להם, הבטיח באיזו מדה, כי הכספים המושקעים לא ירדו לטמיון.

שתי הסבות האלה – חוסר כספים וחוסר מועמדים מתאימים להתישבות – הכריעו שנסיונות־ההתישבות הראשונים של ההסתדרות הציונית לא קבלו צורה של אכרים יחידים, כמתכונת מושבות יק“א בגליל התחתון, אלאל צורת המשק הגדול. בתחלה עמדו המשקים האלו תחת אגרונום־אדמיניסטרטור. אך לא היו ימים מרובים עד שנתברר, שקשה להמשיך בשיטה זו. חסרו אגרונומים עברים, שמלבד הנסיון החקלאי תהא להם גם הבנה במטרות הלאומיות של הקולוניזציה שלנו ובמצבי־הנפש של הנוער בריבולוציונרי, שבא מרוסיה לא”י. האדמיניסטראטור נטה לרוב להחליף את הפועלים העברים, מחוסרי הנסיון החקלאי וקשי־האופי, בפועלים הערבים, נוחי־המשמעת, זולים ומנוסי־החקלאות. נטיה זו עוררה התנגדות חריפה ביותר מצד הפועלים העברים, שבשבילם היו החוות הדרך היחידה לרכישת הכשרה חקלאית.

כדי לבאר את האמור ע“י דוגמא של עובדא, אנו מזכירים פה את הנטיעות של תרות עצי זית. אילו היתה הכוונה רק לנטוע אילן בסכום של 6 מַרק (הסכום שנקבע לנדבת עץ), כי אז היתה בודאי הדרך היותר מעשית והיותר קלה, לקנות קרקעות בתוך המושבות ובסביבתן ולמסור את נטיעת העצים לאכרים במחיר היותר נמוך. אם בכל זאת לא הלכו בדרך נקיה וקלה זו, אלא השתמשו בכספים של תרומת עצי זית, כדי לכונן חוות על קרקעותיה של הקרן הקיימת לישראל בבן־שמן ובחולדה, שהיו אז אדמת־בוּר נעזבה, ולנטוע את העצים בפועלים עברים צעירים, שעוד לא התמחו בחקלאות, – הרי נעשה הדבר הזה מתוך נקודת־המבט, שאם נטיעת העצים תצא לפועל בתוך המושבות הישנות, אז לפי הדרך המקובלת שם תהא העבודה נעשית ע”י פועלים בלתי־יהודים ולא תוָסד נקודת־ישוב חדשה. אך הדרך שבחרו בה פתחה שער־כניסה לפועלים עברים אל החקלאות, ויצרה שני ישובים חדשים המתקיימים עד היום. מִפקד שנערך לפני זמן קצר הראה, כי חלק גדול מאותם המתישבים, הנחשבים כיום לאכרים היותר טובים בישובנו, קבל את הכשרתו בבן־שמן ובחולדה. אילו לא נתקיימו אז אפשריות־עבודה אלו, אז קרוב לודאי, שהמתישבים הללו לא היו יכולים בכלל להכנס אל החקלאות.

שיטת האדמיניסטרציה היתה לקויה גם בבחינה זו, שהמנהל היה מתיחס אל הפועלים, כדוגמת המשקים החקלאיים הגדולים באירופה, רק כמו אל שכירים, ולא היה רוצה לתת להם זכות השתתפות בהחלטות או גם דעה מיעצת בהנהלת המשק, בה בשעה שאדיר חפצם של הפועלים היה דוקא, לעבוד עבודה משותפת יוצרת בהתפתחות המשק. וכך נתחדדו היחסים עד אשר בשביתה שפרצה בכנרת תרס"ט היה רק מוצא אחד: להוציא את הפועלים היותר מנוסים מתחת רשותו של המנהל ולישבם על חלק מן הקרקעות (בדגניה), בתור קבוצה מיוחדת בעלת אחריות עצמית. החוזה, שנכתב עם הקבוצה בעצם רתיחת השביתה, אינו מכיל אלא את הפרטים המעטים האלה:

“אנו הפועלים החתומים מטה, חברי הקומונה מחדרה, מתחייבים לעבוד מהיום עד גמר קציר התבואה בשנת תרע”א בתור פועלים של חברת הכשרת הישוב בחוה שלה באום־אל־דזוני (דגניה), ולהשמע להוראות פקידי החברה הזאת.

שכר העבודה הוא 50 פרנק לחודש.

חוץ לזה מקבלים אנו גם את מחצית הריוח הנקי של המשק. הריוח הנקי הוא אותו הסכום מן ההכנסות של הקציר והמשק, הנשאר אחרי נכיון כל הוצאות המשק והמסים (עושר, ורקו) בעד השטח המעובד. על חשבון קלקול המכונות מנכים 12% משוין. הפסדים והיזקות נגדעים מן ההכנסות באופן כזה: כל ההיזק מן האינונטר הדומם וחציו מן האינונטר החי. יוצא מן הכלל הזה כשיש מחלת דבר בסביבה – אז לא יגרע מאומה.

אם בסוף השנה יהא שטח הכרב גדול מתחלתה, מעריכים את ההפרש לפי המחירים המקומיים ומצרפים אותו להכנסות. אם יקטן השטח האמור מצרפים את ההפרש להוצאות.


למנהלי המשק בוחרים אנו את חברינו צבי יהודה זלצמן וישראל בלוך. בסוף השנה צריך למסור לידיהם את חצי הריוח הנקי.

חתומים:

יוסף ברץ, ישראל בלוך, צבי יהודה זלצמן, יוסף בוסל, חיים צודיקוב


קבוצה ראשונה זו של דגניה, שנוסדה בשעה של הסתערות התרגשות, השפיעה הרבה ע“י חריצות מיסדיה וע”י רוחו של יוסף בוסל, שנקטף לדאבוננו בדמי ימיו, על מהלך הקולוניזציה.

בשנת תר“ע נעשה עוד צעד אחד. ע”פ הצעתו של פרנץ אופנהימר, אשר אידיאות יו הלהיבו את הרצל עוד בשנת 1903, נוסדה חוה במרחביה לשם ממוש תכניתו של אופנהימר בדבר יסוד אגודת־התישבות חקלאית. רעיונו של אופנהימר היה, כי נחוץ לקיים בחקלאות את המשק הגדול, באשר לו יתרונות טכניים גדולים על המשק הקטן, אלא שביחד עם זה נחוץ שבאותו המשק הגדול לא יעבדו שכירים אלא חברים, שהם בעלי המשק הגדול הזה, או שזה יעבור לאט לאט לרשותם. באופן זה חשב א. לנצח את אדישות הפועל השכיר לגבי גורל המשק. החברים־הפועלים, כבעלים בעתיד של המשק, יתיחסו אליו ואל האינונטר אותו יחס פנימי החדור רוח של חסכון ואקונומיה, המציין את יחסו של האכר אל משקו הקטן. בשנה הראשונה של יסוד החוה מרחביה, שהיא היתה צריכה לשמש הכנה לעצם אגודת־המתישבים נתמנה אגרונום למנהל החוה. לא היו ימים מרובים עד שקמו בין האדמיניסטראטור והפועלים אותם הסכסוכים, הקשורים בשיטת האדמיניסטרציה; וכאן עוד נתחדד המצב, באשר הפועלים לא היו מ“יסוד אחד” אלא נאספו ממדינות שונות באירופה ולא היתה אחדות שרויה בינם לבין עצמם. בפרוץ מלחמת העולם היה מן ההכרח לעזוב את שיטת האדמיניסטרציה. הפועלים יסדו קבוצה עם ועד נבחר על ידם בראשם. קבוצה זו, אחרי שחלו בה כמה פעמים “חלופי גברי”, הגיעה סוף סוף לידי מצב מוצק והיא כיום משביעה רצון במדה ידועה גם מפעת המעמד הכלכלי.

בימי הכבוש של האנגלים ואחריו גדל הרבה מספר הקבוצות, באשר יוקר צרכי החיים דרש במפגיע לנצל כל הקרקעות הנמצאים. הקבוצה נתקיימה עד 1921 – אם להוציא את הנסיונות הראשונים עם אדמיניסטראטורים משנות 1908־1910 – בתור הצורה היחידה בשביל ישובי־החקלאות של ההסתדרות הציונית. את הנמוקים בשביל החזקת שיטת הקבוצות לעומת שיטת התישבות של יחידים אפשר לסכם בדברים האלה:

1) התישבות יחידים דורשת, כי המתישב ידע את החקלאות על בוריה לכל ענפיה ויהא מתוך כך מהימן בנוגע להנהלה נכונה של המשק הנמסר לידו. מועמדים כאלה להתישבות במספר בר־ערך לא היו. יתרונה של הקבוצה היה, שהחברים יכלו למלא את נסיונותיהם ואת ידיעותיהם בענפי החקלאות השונים.

2) היחיד המתישב בקביעות על קרקע ידוע, מקבל ע“י כך זכיות מוצקות כלפי ההסתדרות הציונית. אם אח”כ מתברר, שאינו מתאים להתישבות, קשה הדבר או גם בלתי אפשרי, להרחיקו מן הקרקע. אך הקשר בין הקבוצה ובין הקרקע אינו אמיץ כ"כ. כאן קל הרבה יותר, או לפורר לגמרי את כל הקבוצה או להחליף את החברים הבלתי־מוכשרים במוכשרים.

3) הקבוצה היא, אם היסוד שלה הוא מחברים חרוצים, בית־ספר שאין כמותו כדי להכיר את כשרונותיו של כל חבר וחבר וכדי לפלוט יסודות בלתי מתאימים. לענין זה של פליטה ובירור יש בקולוניזציה שלנו חשיבות ממדרגה ראשונה. צעירינו עולים לארץ מלאי התלהבות. בתום ההתלהבות הם מפריזים על כחותיהם ועל כשרונם להתמסר לחיים חקלאיים. רק ע“י העבודה הקשה והמפרכת וע”י הבקורת, שהחברים נוהגים בינם לבין עצמם, אפשר להכיר בין החרוצים והבלתי־חרוצים ולהוכיח לזה שאין כחו אלא בהתלהבות, כי מדה זו בלבד אינה מספיקה בחקלאות, אלא שדרוש עוד כח גופני וחריצות־כפים וגם כשרון הסבל וההסתפקות במועט. אם כיום מדת החריצות של הפועלים החקלאיים בא“י גדולה היא לאין־ערוך מלפני 10 או 15 שנים, יש לזקוף דבר זה בשורה ראשונה על עבודת הבירור בתוך הקבוצות. מן האלפים, שעברו דרך הקבוצות, הוצא החוצה חלק גדול, אולי מרביתם. אלה שנשארו הם אותם שעמדו במבחן־האש. בצדק יכולים לכנות את הקבוצה בתור בית־היוצר של הפועל החקלאי העברי בא"י. אמנם החלוצים רכשו להם מדה ידועה של הכשרה חקלאית עוד באירופה, אלא שתמיד אין זו מספיקה בשביל הארץ. טובה הימנה ההכשרה של תלמידי בית־הספר החקלאי של כי”ח במקוה ישראל. אך בית ספר זה בא במגע קרוב עם שאיפות ההתישבות שלנו רק מזמן מנויו של המנהל הנוכחי מר קרויזה קרוב להתפרצות המלחמה העולמית. המלחמה לא נתנה לשנות את המצב של ביה“ס ורק במשך 3־2 שנים האחרונות הוציא ביה”ס הזה מתוכו תלמידים גומרים.

4) התישבות קבוצתית חושכת במקרים רבים עבודת האדם. ממשלת אוסטרליה השתמשה במשך השנים האחרונות בשיטת הקבוצה (groupsystem) , היינו מסרה לקבוצת מתישבים שתעשה את עבודת הכנת השטח המיועד להתישבות בכחות משותפים. והיא מרוצה מתוצאות שיטה זו. ב“טיימס” מלונדון מיום 8 לאפריל 1924 כותב בנדון זה גנרלמיור א.ג. ונטשופ את הדברים האלה:

"Sceptics were not wanting to prophesy that men would not work with any energy or good will in their communal lines. But time showed them to be false prophets. All had worked fairly and squarely for the common good, and the group spirit had proved strong enough to make each member do his proper share. This system saves a settler some part of his initial outlay, for by working collectively the group can to some extent share implements and teams and combined labor of 20 people achieves more than 20 individuals who work separately".

(לא חסרו ספקנים שנבאו, כי האנשים לא יאבו לעבוד במרץ וברצון טוב בקו העבודה המשותפת. אך הזמן הוכיח, כי אלה היו נביאי שוא. כלם עבדו נאה ויאה לטובת המטרה המשותפת ורוח קבוצי הראה א“ע די חזק, כדי להביא כל אחד לעשות את המוטל עליו. שיטה זו חוסכת למתישב חלק ידוע של הוצאות ראשונות, כי בעבודה שתופית יכולה הקבוצה במדה ידועה להשתמש באותם המכשירים ובהמות העבודה. עבודה קבוצית של עשרים איש משיגה יותר מאשר אם עשרים איש עובדים כל אחד בפני עצמו”).

בישובינו החדשים בעמק יזרעאל מראים בעלי רעיון הקבוצה על העובדא, כי במושבי־העובדים מוכרח כל אחד מששים המתישבים לקום בחצות הלילה כדי לחלוב את פרתו ולהביא את החלב למחלבה, למען ישולח משם ברכבת הליל. ואילו בקבוצה ממלאים חברים אחדים את התפקיד הזה ויתרם יכולים לישון במנוחה את שנת־הליל.

5) התישבות קבוצתית דורשת בתחלה פחות כספים מאשר התישבות אכרים. הבית הגדול של הקבוצה והרפת הגדולה עולים בערך בזול יותר מאשר אותו המספר של בתים ורפתות למשחות בודדות 17 לגבי המועקה הכספית של ההסתדרות הציונית עד אחרי מלחמת־העולם דיו היה כבר הנמוק היחידי הזה, כדי לבכר את ההתישבות הקבוצתית. אי אפשר היה לשאול: קבוצה או יחידים, כי אם: קבוצה או לא כלום. כל הכספים שהוצאו מאת כל המוסדות הציוניים (הקרן הקיימת לישראל, חברת הכשרת הישוב, תרומת עצי־זית, חברה להתישבות) בשביל הקולוניזציה החקלאית (מלבד מחיר הקרקעות) לא עלו ביחד בשנים 1908־1914 עד הסכום של עשרים אלף לירה. ואפילו הסכום הקטן הזה לא היה חפשי לעשות בו כטוב בשביל הקולוניזציה. אילו ניתנה רשות בלתי מוגבלה להשתמש בו, אז אולי היה היותר נכון להשתמש בו לשם שכלול בית־ספר חקלאי ותחנות נסיון לחקלאות. אך דבר זה אי אפשר היה באשר המוסדות הנ"ל יכלו להוציא את כספיהם רק למטרות מסוימות (נטיעת עצים, יסוד חוה, טיוב קרקעות וחלוקתם), והעסקת פועלים עברים באה בחשבון בשבילם רק כאמצעי להשגת המטרה. החוות הראשונות היו נאלצות איפוא למלא נגד רצונן תפקיד של בית־ספר ותחנת נסיון.

לנו אין ספק, כי בתנאים המיוחדים של העבר היתה הקבוצה האפשרות היחידה להתישבות. אבל האם מוכרחים אנו להחזיק בשיטה זו עד היום? ההוכחות נגד המשך שיטת הקבוצה ולטובת התישבות בודדים והתשובות עליהם מצד חסידי רעיון הקבוצה הן אלו:

1) המתישב היחיד בתור בעל המשק מרגיש יותר רצון חזק לאקונומיה וחסכון. יודע הוא, כי עבודתו תשא פרי לו לבדו ולמשפחתו והאינטרס שלו מכריחו לאמץ את כל כחותיו. בקבוצה, אומרים מתנגדיה, אין האינטרס העצמי הזה. החרוץ סובל מאי־חריצות של חברים אחרים וזה מביאו שגם הוא נוטה להתרפות בעבודתו. באנונטר נוהגים פחות שמירה וזהירות, באשר אין קשר של בעלות מקשר את היחיד ואת האינונטר. והם אומרים, כי הגרעונות של הקבוצה הם תוצאה מן הגרעון בעבודה וחוסר חוש המשקי. אנשי הקבוצה עונים על הדברים האלה: חברים בלתי חרוצים מוצאים עד מהרה החוצה הודות לחומר הפרוצס של פליטה ובירור, הנשארים דומים בערך זה לזה בנוגע לכשרון וחריצות. ושוב: בקבוצות, שבמשך כמה שנים עברו את הפרוצס של הבירור ועמדו כבר בנסיון, נותנות המסירות למשק ושאיפת־הכבוד להעמיד את המשק ברשות עצמו, אותו הבטחון בנוגע לחוש המשקי וחוש החסכון, כמו האינטרס הפרטי של היחיד המתישב.

2) עוד טוענים מתנגדי הקבוצה כלפי חלוף־החברים התמידי השורר בקבוצה; שאותם החברים, שדוקא למדו להכיר את התנאים המקומיים, מפנים את מקומם לחדשים, שמתוך אי־נסיונם גורמים הם היזק למשק. חוסר הקביעות של הפועלים – טוענים הם – אין מקורו בזה, שפועלים בלתי חרוצים מוּצאים החוצה ופועלים חרוצים באים על מקומם, אלא באהבת התנודה של הפועלים החקלאיים, שלבם נמשך עד כמה שאפשר בכל שנה למקום חדש. תשובת בעלי רעיון הקבוצה היא, כי בשנים האחרונות פחתה והלכה אהבת־התנודה במדה נכרת.

3) וטוענים: הועד הנבחר מטעם הקבוצה לנהל את המשק, חסר הוא את הנסיון החקלאי הדרוש לכך והוא עושה שגיאות טכניות קשות. בעלי הקבוצה אינם מכחישים, כי אמנם בתחלת הקולוניזציה לא עמדו מנהלי הקבוצות לעתים קרובות על גובה התפקיד. מספר הפועלים בעלי הנסיון החקלאי היה אז בכלל מעט מזער, ולא תמיד נמצאו אנשים מוכשרים בשביל הנהלת הקבוצות 18. באותה מדה שגדל בינתים מספר הפועלים החקלאיים החרוצים, הוטבה גם הנהלת הקבוצות. מנהלי הקבוצות בדגניה, כנרת, מרחביה, שלפני עשר שנים נחשבו בעיני האכרים הישנים כצעירים מחוסרי־נסיון, זוכים כיום ליחס של כבוד ומשקיהם התפתחו באופן טכני יפה מאד.

4) ושוב טוענים: אם אפילו צורת הקבוצה מתאימה לצעירים, ביחוד לרווקים (“צורת הנוער”), הרי ספק הדבר, אם היא תתקיים, כאשר אלה יגדלו בשנים, יבואו בברית הנישואים, או כאשר ילדיהם יגדלו (“צורת קבע”). אם יתהוו נגודים בתוך הקבוצה וכאשר החברים יהיו כבר בני גיל קשיש יותר, לא יהא אפשר להרחיק את אלה מן החברים שלא יהיו רצויים. והואיל שאם ההבדלים בין החברים יהיו נמרצים ועמוקים לא יוכלו לנהל ביחד את המשק הקבוצתי, לא יהא מוצא אחר בלתי אם לחלק את המשק ולמסור לכל אחד את חלקו ואת בניניו. ואולם מה יעשו אז בבנינים הגדולים הנבנים לצורך הנהלת־משק משותפת? ואנשי הקבוצה עונים: התפוררות הקבוצות היא בעתיד הקרוב השערה רחוקה, והבנינים המשותפים יוכלו לשמש תמיד לבנינים צבוריים כגון בית־ספר, בית הועד, מחלבה משותפת, בית־מעון לפועלים רווקים.


את דעתנו אנו ע"א הקבוצה יכולים אנו לסכם בקוים מעטים אלו:

1) בתוך התנאים שנתקיימו – חוסר כספים וחוסר מועמדים בעלי נסיון חקלאי – היתה צורת הקבוצה האפשרות היחידה בשביל ההסתדרות הציונית לפני מלחמת־העולם, כדי להתחיל באיזו פעולה חדשה בקולוניזציה החקלאית.

2) הקבוצה בררה ע"י כח־הבדיקה את המוכשרים בחקלאות מתוך הבלתי־מוכשרים והיא שהיתה לבית־היוצר של הפועל החקלאי היהודי.

3) סכום העבודה בקבוצות אינו פחות מאשר בהתישבות פרטית.

4) הוצאות־היסוד בקבוצות פחותות הן מאשר בהתישבות פרטית.

5) “גרעונות” הקבוצות מקורם לרוב בזה, שהחברים היו לרוב מתחילים בחקלאות. נוסף לזה, לא נתנה ההסתדרות הציונית לקבוצות בבת אחת את הסכום הנדרש לשכלול שלם של המשק, אלא נתנה אותו לשעורים במשך כמה שנים. במשק המשוכלל למחצה אי אפשר שההכנסות תהיינה נורמליות.

6) אחרי שיש לנו כיום פועלים חקלאיים במספר מספיק לצרכי ההתישבות, וכספיה של ההסתדרות הציונית גדולים לאין־ערך מאשר היו לפנים, חדלים הנמוקים שהכריעו את הכף בתחלת הקולוניזציה הציונית לטובת צורת הקבוצה. התישבות יחידים אפשרית כיום כמו התישבות קבוצתית. אם המתישבים קשורים בחבלי ידידות והם דורשים התישבות קבוצתית, אפשר להסכים להם בלי חששות, אם שטח המשק העומד להוסד הוא גדול במדה כזו, שאותם החברים של הקבוצה שהתמחו ביותר בחקלאות יוכלו לנהל את העבודה בהצלחה. כי הרוח הצבורי וההתלהבות, שהם אופיניים בשביל הקבוצה לעומת התישבות יחידים, הם ערכים חיוביים כלאה, המכריעים לפי דעתנו את המגרעות האפשריות בשיטה זו.

גורל הקבוצה תלוי במדה מרובה בחריצות המנהל או המנהלים. אנשים בעלי כשרון של הנהגה אינם נמצאים בשפע רב בין היהודים. אך ברור שיש גבולות גם לכשרונו של הפועל החקלאי היותר חרוץ בנוגע להנהלת חוה. אפשר שכשרונו מספיק להנהלת חוה, שעובדים בה 20, או 30 או אפילו 40 פועלים, ביחוד אם הוא מקבל סיוע טכני מאת תחנת הנסיון ומאת המדריכים אשר לה. אך כלעומת שיגדל המשק כן יגדל הקושי למצוא בין הפועלים עצמם מנהלי־משק מוכשרים. מטעם זה יש חשש רב לגבי הקבוצה “הגדולה”. לפיכך אין היא צריכה להיות בעלת משק אחד, אלא בעלת משקים אחדים, שהם קרובים זה לזה קרבת מקום, ושכל אחד הוא עצמאי במובן הטכני, ושכולם מחוברים זה לזה במובן החברתי.

אף אחת מן הצורות החברתיות החדשות אינה בטוחה עוד, שתהא קיימת גם בעתיד. במשך זמן רב יהיו מעברים מצורה חת לשניה. אפילו לגבי קבוצות מוצקות, שיש להן כבר עבר של עבודה רבת־השנים, אין הדבר ברור בהחלט, אם לאחר עוד 5 או 10 שנים לא יגרמו נגודים פנימיים בין החברים, שההנהלה המשותפת של המשק תהא בלתי אפשרית, ושיהא הכרח בדבר לחלק את החוה למשקים קטנים. מתוך כך לא יוכלו הבנינים הגדולים המשותפים לשמש למטרותיהם הראשונות. לפיכך צריך בשעת סדור התישבות קבוצתית לבנות מלכתחלה את הבנינים באופן כזה, שאם לעתיד יהא צורך בחלוקת המשק, יוכלו המתישבים להשתמש בלי היזק או רק במעוטו.

האמור עד הנה על הקבוצה מתיחס רק לקבוצה של מתישבים, בעלת חברים קבועים, שהתישבה על שטח ידוע ויש לה הבנינים והאינוונטר הדרושים. אין הדברים האלה נוגעים, איפוא, לקבוצות לשם מטרות זמניות, כגון לשם טיוב קרקעות ונטיעת עצים על הגבולות, כיון שאין זה בגדר של התישבות חקלאית קבועה. כמו כן לא דברנו על קבוצות, שאין להן עוד חברים קבועים, ושהם מעבדים את הקרקע באופן זמני (קבוצות לכבוש ולהכנה). המושגים על אדות הקבוצה נתבלבלו כמה פעמים, מפני שלא הבדילו בין שלש המטרות שביסוד הקבוצות, היינו קבוצות לקבל עבודות בלתי חקלאיות באקורד, קבוצות הכבוש בשביל עבודות זמניות או עבודות של הכנה חקלאית, וקבוצות לשם התישבות חקלאית קבועה. ביחוד יש צורך להבדיל בכל תוקף בין קבוצת־הכבוש בלי מספר חברים קבועים ובין קבוצת־התישבות עם חברים קבועים. אפשר הדבר, כי מקבוצת־הכבוש תתהוה במשך איזו שנים ע"י כח־הבירור קבוצת־התישבות. לקבוצת־כבוש בעלת חברים מקריים, שהכשרתם החקלאית היא בלתי מספיקה. רק אותן הקבוצות, שאחרי עבודה משותפת במשך כמה שנים יש להן חברים קבועים בעלי נסיון חקלאי, באות בחשבון בשביל התישבות קבועה.

יש ענין להזכיר כאן, כי ההתישבות החקלאית של היהודים בקרים ובאוקראינה, שהתחילה מקרוב בעזרת יהודי אמריקה, משתמשת גם כן במדה מרובה בצורת הקבוצה, לא מתוך טעמים מדיניים כ"א מתוך נמוקים של התועלת הכלכלית הנקיה. נתגלה, כי יקל ליהודים להתרגל לחיים החדשים, אם קבוצות של 20־30 חברים, בני עיר אחת ומסביבה חברתית שוה, מתישבים ביחד ומעבדים באופן משותף את הקרקע. אמנם העבודה המשותפת נוגעת רק לעבודת השדה. ולפיכך הקרקעות, בהמות העבודה והמכונות הם קנין פרטי של כל מתישב. יש כאן איפוא צורה מעורבת של הקבוצה ומושב העובדים.

תנאי קודם להצלחת המתישב הוא שיהא לא רק בו בלבד אלא גם באשתו מדה מרובה של התלהבות וחריצות בנוגע לעבודת־האדמה. שתי תכונות־זהב אלו: התלהבות וחריצות, צריכות איפוא להמצא פי־שנים במשפחת המתישב. אך אֵי המקום באירופה אשר שם יבחרו היהודים להם נשים, שהן דוקא חרוצות בענפי החקלאות? אין כדבר הזה. והתוצאה המעציבה היא, שכמה וכמה מתישבים בעלי משפחה הבאים מאירופה ושהם בעצמם מסתגלים לחיי האכרות, הנה בכל זאת הם נשברים, באשר הנשים אינן מסתגלות לאכרות. ואין הבדל רב אם המתישב לוקח אשה בא"י, אשר לא עבדה מעולם בחקלאות. גם פה עצום הספק, אם האשה תצלח לחקלאות או לא. לעומת זאת הצעירות, העובדות בקבוצות את העבודות הקשות אשר שם, הוכיחו כבר במדה מרובה את הסתגלותן, ובכור־המבחן אשר בחיי הקבוצות מתגלה עוד יותר מי תכשר ומי לא תכשר. העבודה המשותפת של צעירים וצעירות בקבוצות נותנת איפוא אפשרות שאין להשיגה באופן אחר, שההכרעה החשובה ביותר בחיי המתישב, בחירת רעיתו, תהי נכונה מפאת הצד הכלכלי.

עד הנה הצענו את הטעמים אשר הם בעד הקבוצה וכנגדה מנקודת־המבט של ההגיון והחשבון. אך לאמתו של דבר לא יבינו את ההתפתחות בא"י ואת המלחמה הנלהבה בנוגע לקבוצה, אם יביטו על הצורה החברתית של ההתישבות אך ורק מנקודת המבט של התועלת החמרית גרידא. בשביל המתישבים שלנו היא הרבה יותר מזה.

התקוה כי צורת הקבוצה היא גם צורת־חיים חברתית מעולה וכי היא מונעת את כל הקלקולים של החקלאות הבנויה על יסוד רכושני וכלכלה פרטית, וכי ממנה תוצאות לחיי טהרה, ידידות והתרועעות, – תקוה זו להשתתף בהתקדמות החברתית של כל האנושות, היא שחשפה אצל המתישבים, הבאים מן מזרח־אירופה שנמצאת בתוך תסיסה חברתית, אוצרות של מרץ, והיא גם היא שעמדה להם, להתגבר על מכשולים, שבלעדיה אולי נבצר הדבר מהם. הם למדו להביט על עבודתם החקלאית מתוך נקודת־המבט של הנצח, כעל ענין שלא רק שהוא נחוץ בעד הבית הלאומי, אלא שהוא אחוז ודבוק עם כל שאלת האנושות. “כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם”. יותר מאשר בכל מקום יש ענין למקרא זה לגבי היהודי עובד אדמתו בארץ ישראל.

מכאן תשובה גם לאותה טענה שנשמעת תכופות, שבכל העולם לא הצליחו עד עתה משקים חקלאיים שתופיים, אם אש־דת לא הלהיבה את חבריהם. ההתלהבות הלאומית של המתישבים אשר לנו הרי היא מעין שלהבת דתית. בשביל בן־אדם שכיח, שאינו דן על החקלאות אלא מפאת הפרנסה, אין הקבוצה באה בחשבון. ואלא מה שמונים בו את הקבוצה, היינו שהיא מזלזלת בכל הנסיונות הכלכליים שבכל העולם, אפשר להגיד מלה במלה כנגד כל הציונות. אם מונים את הציונות וקוראים לה לפעמים אוטופיה, הרי צודק השם הזה מנקודת־המבט של כל “ריאליסטים”, שנבצר מהם להבין, שמלבד טעמים כלכליים אין לך באמת אוטופיה גדולה מזו, להביא יהודים ממדינות מפותחות למדינה דלת־התרבות, להפוך חנונים ועירונים לאכרים וכפריים. אך לא הציונות ולא הקבוצה ניתנו להשפט אך ורק ע“פ האקונומיה. שתיהן נסיונות הן, להתגבר על החוקים הכלכליים השכיחים והקבועים ועומדים לטובתו החמרית של היחיד, – ע”י השאיפות החיות בלבו של האדם לחופש, לחיי־לאום עצמיים ולמשטר חברתי צודק.


 

פרק ששה־עשר: צורת־משק אקסטנסיבית או אינטנסיבית.    🔗


על הפרינציפיון של משק מעורב, שנתקבל מאת ההנהלה הציונית בשביל עבודת ההתישבות, נמצאו מערערים בזמק האחרון. הם טוענים, כי גידול תבואה, התופס עדיין מקום רחב במשק זה, אינו מביא הכנסה הגונה וכי מפאת התחרותן של ארצות המתאימות יותר לגידול תבואה (כגון ארגנטינה, קנדה, אוסטרליה), לא יביא ענף זה הכנסה גם בעתיד הקרוב. ערעור זה נסתייע בשנים האחרונות ע׳י שתי הופעות: ראשית ע“י ההכנסה הגבוהה של פרדסים לתפוחי־זהב בסביבות יפו, ושנית ע”י המחירים הגבוהים שמשלמים בעד ביצים, ירקות, עופות בקרבת תל־אב־ב, מפאת הגידול המהיר של האוכלסים העברים בעיר זו, ושע"י כך נתעשרו המושבות של הגרמנים וכפרי הערבים, כיון שמושבות היהודים לא יכלו לספק את הצורך אלא במעוטו.

ד“ר סוסקין הרצה במחברתו «Small halding and irrigation» (1920) את הרעיון, כי ההסתדרות הציונית צריכה לעזוב בעבודת ההתישבות את המשק המעורב על שטח של מאה דונם לכל מתישב, ולעומת זאת לתת לכל משפחה 5 דונם אדמת־שלחין וחמשה דונם אדמת־בעל לשם עבוד אינטנסיבי. בין הגידולים, שצריך לגדל על השטח הזה, עומד בשורה ראשונה גידול ירקות. בשיחה עם פרופ' מיד19) הציע ד”ר סוסקין סדר־המשק הזה: 2 דונם ירקות, 2 דונם בנאנות, 3 דונם טבק, 1 דונם עצי־תות לגידול תולעת המשי, 2 דונם בנינים וחצר העופות. בתור יתרונותיה של צורת־משק זו מציין הד“ר סוסקין, כי צורה זו המתקרבת אל עבודת הגן מתאימה יותר לתכונתם של היהודים, כי אפשר להכין את הקרקע של מושב כזה באופן שתופי לכל המתישבים ע׳י מכונות, באופן שהמתישב יצטרך לעשות רק עבודת־הידים ולא יהא זקוק להחזקת בהמות העבודה ולהוציא כספים מרובים על בנית אורוות ורפתות. גם פרות לא יחזיק המתישב אלא רק עזים אחדות ועופות. ע”י החסכון הזה וע"י החסכון בשטח הקרקע יהא אפשר לישב משפחה בחמש מאות לירות, בעוד אשר התישבותה של משפחה על יסוד משק מעורב דורשת, כאמור לעיל, 1100 לירות.

ד“ר סוסקין מאמין, כי עד כמה שהירקות לא ימצאו שוק בתוך ארץ ישראל גופא, יהא אפשר לשלוח אותם לחו”ל במצב טרי וכן לעשותם ירקות כבושים בשביל המשלוח לחו"ל, באופן שהאכרים לא יסבלו מפאת חוסר השוק.

עד עכשיו אין בא“י משקים מרוכזים כפי שד”ר סיסקין מתאר אותם. אמנם יש אכרים, למשל בנס־ציונה, אשר להם פרדסים קטנים של תפוחי־זהב מן 15 עד 20 דונם והם התפרנסו יפה בשלש השנים האחרונות, שבהן עלו באנגליה ביחוד המחירים של תפוח־־זהב. אך המשקים האלה נבדלים מאותם המוצעים ע“י ד”ר סוסקין בזה, שהכנת 25 ער 20 דונם של תפוחי זהב עד זמן היבול עולה מ־800 עד 1000 לירות. וכיון שעצי תפוחי־הזהב מתחילים לתת את תנובתם רק בשנה החמישית או הששית, הרי שצריך לחשוב עוד את ההוצאות לכלכלת המשפחה באותן השנים, את הרבית בעד הכסף המושקע, ואת הוצאות הבנינים והאינונטר, ואז יהא הסכום הכולל 1500 עד 1800 לירות. ואם ע“י העבודה העצמית של המתישבים בשעת ההכנה והנטיעה וע”י גידולי־בינים כגון אספסת בקשר עם משק־חלב וגידול עופות אפשר לו למתישב לקבל הכנסות עוד בשנים הראשונות (וליצור בזה טפוס־משק רצוי ודומה למשק מעורב), הנה בכל זאת תעלינה הוצאות היסוד לפחות 1200־1300 לירות, מה שאינו עוד הפחתה לגבי המשק המעורב, אלא גידול ההוצאה.

ואמנם הוכחת ההרצאה של ד“ר סוסקין אינה נשענת על נסיונות בארץ־ישראל, אלא על דוגמאות במדינות אחרות. הוא מראה כי במדינות אחרות מגדלים ירקות באופן אינטנסיבי על שטח קטן לשם אקספורט, ובזה הוא מסיק, שהדבר הזה אפשרי גם בא”י. הוא מבסס את דעתו בזה, שא“י עם חום השמש אשר בה תסכון יותר20 ) מארצות אחרות בשביל גידול ירקות ועצי פרי21), וכי הפרודוקטים בתור ירקות טריים או כבושים יהא אפשר למכור בחו׳ל במחירים טובים22). שוקי חו”ל הם תנאי הכרחי, באשר סוסקין בעצמו מכיר, כי כמעט 90% של תושבי א“י אין להם צורך ביבולנו ועשרת האחוזים הנשארים אין ביכלתם לשלם בעד התוצרת המשובחת שלנו את המחירים, שמוכיחות לשלם השדרות הרחבות של האוכלסים במרכז אירופה בשביל צרכי האוכל היום־יומיים (כגון תפוחי אדמה, בצלים, עגבניות וכדומה)”. את הספקות, שמא לא תוכל א“י לעמוד בקשרי המלחמה של ההתחרות עם מדינות אחרות, מבטל סוסקין כלאחר־יד, “שלא א”י צריכה לפחד מפני ההתחרות, אלא אותם האינטנסיביסטים שמגדלים כיום כמויות כבירות של צרכי־אוכל בהולנד, בלגיה, צרפת, אנגליה וביחוד בקרבת הכרכים, ואשר הם נאלצים להשתמש בחום מלאכותי ומוכרחים להוציא עליו סכומים כבירים”, בעוד אשר לארץ ישראל יש חום השמש בתור מתת הטבע.

כאן בלבול הנושאים. כי אין השאלה, אם ארץ ישראל יכולה להתחרות בבתי־החמום (טרייבהייזער) אשר בבלגיה, למשל; אך השאלה היא אם היהודים המתישבים בא“י יכולים להתחרות באכרים של מדינות ים התיכון האחרות! ד”ר סוסקין מֵקֵל לעצמו את הענין בהשוותו פשוט את א“י אל שאר מדינות ים התיכון בנוגע לתנאי התוצרת ובקראו לכלן גם יחד “מדינות בעלות יתרונות”. אך הצד המכריע הרי הוא דוקא זה, שא”י אינה דומה לחברותיה, באשר להרבה ממדינות ים התיכון יש יתרונות טבעיים (קרקעות מעולים, עושר במים, קשרים טובים עם השוקים) על א"י ולפיכך יש לאכרים באותן המדינות יתרונות כלכליים גדולים יותר מאשר למתישבים היהודים בא׳י.

השוה את א“י לשאר מדינות ים התיכון ומיד יחלוף ויעלם המונופולין על השמש, שהיא אבן־הפנה בשיטתו של סוסקין. במצרים, סוריה, אלגיר, טוניס, מלטה, ספרד וסיציליה יש בערך אותה טמפרטורה שבא”י. סיציליה מגדלת כמויות כבירות עד מאד של ירקות, ביחוד של עגבניות, והיא שולחת אותן במחירים נמוכים מאד למדינות אחרות אם בתור עגבניות טריות או בתור Tomatenmus. דרגת החיים של העובדים בענפים אלו (לרוב נערות) בסיציליה היא נמוכה כ“כ, שכר העבודה הוא כ”כ דל, וסיציליה היא כ“כ קרובה לשוקי אירופה, עד אשר גדול הספק, אם א”י יכולה להתחרות בסיציליה.

והתקוות הנשקפות בשוק העולמי לשאר הגידולים שמציע ד“ר סוסקין (בנאנות, טבק, תולעת משי) אינן גדולות מאלו של הירקות. הבנאנות (תאני־חוה) גדלות יפה בא”י בבטחון רק בעמק הירדן, שאין הכפור שולט בו. באזור החוף חסר הבטחון, באשר ליל־כפור אחד, שדרכו להתרחש פעם בשנים אחדות, עלול להחריב את הפירות של כל הנטיעות. מטעי הבנאנות הנוכחים, שהם תופסים שטחים קטנים מאד, מצאו בא“י שוק לפירותיהם. אך הגדלת השטחים האלה במדה מרובה תיצר עודף ממעל לכח הקליטה של השוק המקומי, שיצטרך להשלח לחו”ל. וכאן תבוא תוצרת א“י תיכף בהתחרות עם זו של מצרים וסוריה. במצרים עולה גידול תאני־חוה בזול יותר מאשר בא׳י, והתחרותם של מטעי הבנאנות של סוריה (אצל צידון, בירות, טריפוליס) לא נתנה לבנאנות של א”י להשתרש בשוק הקרוב ביותר, בדמשק. ומה שנוגע לטבק, הרי גידולו עוד בתחלתו. ובכל זאת עולה התוצרת של 1924 (לפי אומד של ממשלת א“י: בערך 1,200,000 ק”ג טבק טורקי, וכן 550,000 ק"ג טבק מקומי), פי שלשה על הקונסום המקומי. לפי שעה אין שוק בשביל העודף הזה במחיר מתאים, מלבד חלק אחד שנמכר ליהודי בעל תעשיה של טבק. לגמרי לא בטוח, אם הטבק של א“י יוכל להתחרות בטבק דומה לו של מדינות אחרות (מוקדון, בולגריה), אם א”י תגַדֵּל אותו בכמויות כבירות ולא תסתפק בזה שתגדל טבק רק במקומות מסוימים על רוכסי הרים (הגליל העליון) בתור תוצרת מעולה. אך לא יתכן כלל, להעמיד כבר היום את המשק של המתישב הזעיר בקרבת יפו על גידול טבק כעל חלק חשוב של המשק. ואגב דוקא הטבק אינו זקוק לחום גדול של השמש, אלא הוא גדל יפה באקלים הקריר יותר של מוקדון ואסיה הקטנה. ובנוגע לאחרונה להצעתו של ד“ר סוסקין לגידול עצי־תות לשם גידול תולעת המשי, הנה נעשה הנסיון הזה עוד לפני 30 שנה ע”י הברון רוטשילד ולא הצליח לגמרי. מצב גידולי תולעת המשי בלבנון הקרוב, המתפשטים שם על שטחים גדולים, אינו נוח לגמרי מפאת ההתחרות של מזרח אסיה, ולמרות מה שבלבנון משתמשים הרבה בעבודת הנשים והילדים בשכר נמוך, מה שיש רק במדה מועטה בישובי היהודים בא“י. חסרה איפוא בהחלט ההוכחה, שא”י תוכל להתחרות במקצוע זה בשוק העולמי. ואגב נם ענף זה אינו תלוי דוקא בארצות החמות, אלא הוא משתרע, כידוע, עד הרי האלפים (עמק הַפּוֹ).

וכשם שהגורם הראשון המודגש ע“י סוסקין, חום השמש, אינו מגין על א”י מפני התחרותן של שאר מדינות ים התיכון, כך גם הגורם השני, שעליו סוסקין נשען, אפשרות ההשקאה, אינו מונופולין של א"י, כי כאן היא נפגשת בארץ מתחרה, שבה כל פדן אדמה מן הראשון עד האחרון, אינו אלא אדמת שלחין: מצרים. מפליא הדבר, כי חסידי רעיון האינטנסיביות התיחסו עד עתה אל התחרות זו כאל כמות מבוטלת, למרות מה שגם המסתכל השטחי היה צריך לראות את הדבר הזה. לפי הספירה הרשמית נעבדו במצרים בשנת 1923 בערך 8,103,845 פדן = 38,000,000 דונם. וכל השטח הזה הוא, מן הפדן הראשון ועד האחרון, אדמת־שלחין, כי מצרים היא, במקום שאי אפשר להשתמש בהשקאה, מדבר וציה. מן השטח הזה נעבדו:



צמר־נפן 1,715,150 פדן
תלתן 1,379,037 "
תבואה וקטניות 4,573,311"
אבטיחים וירקות 93,361 "
אורז 179,087 "
עצי פרי 33,096 "
שונות 803, 127 "

צריך להשוות את השטח הענקי הזה עם שטח של אדמת־שלחין בא“י, שהוא תופס היום לכל היותר 100,000 דונם ושאפילו ע”פ אומד אופטימיסטי ביותר לא יכיל במשך עשרות שנים יותר מאשר איזו מאות אלף דונמים ולכל היותר מליון דונם. צריך תמיד שלא לשכוח, שמכל אדמת א“י נעבד כעת רק החלק השלישי, באשר שני השלישים (שטחי הימים אשר בארץ, החולות, רוכסי ההרים הקרחים ואדמה מדברית ללא־מים בנגב) אינם ראויים עוד לעבוד חקלאי. אולי כאשר יגדל מספר האוכלסים בארץ יגיע השטח הנעבד עד %50, היינו עד 10–11 מליוני דונם: אך כיון שא”י היא בחלקה הגדול אדמת הרים, והשקאה בהוצאות כלכליות אפשרית רק בעמקים, לפיכך אפילו אם היו נמצאים המים בכמות בלתי מוגבלת והיה אפשר להשיגם בהוצאות מועטות, היה בכל זאת אפשר להשקות רק חלק קטן של אדמת הארץ, ולהשתמש בו לגידולים טעוני־השקאה. יוצא ברור, שא“י תשאר תמיד בנוגע לגידולי־השקאה רק הוספה קטנה לשטח ההשקאה הענקי של מצרים, וכי א”י תוכל למכור את תוצרתה מגידולי ההשקאה בשוק העולמי רק אז, כאשר תוכל להתחרות בהצלחה במצרים.

והאם הפרספקטיבה, שא“י תוכל לעמוד במלחמת ההתחרות הזאת, היא באמת טובה כ”כ עד שאפשר להמליץ על קולוניזציה במדה גדולה על הבסיס הזה ? התשובה יכולה להיות, כמדומה לנו, רק “לא” בהחלט. בארבעה דברים גדול עד מאד יתרונה של מצרים על א"י:

א) טיב האדמה. הנילוס מציף מדי שנה בשנה שכבת קרקע לאדמת מצרים, המועילה מאד לפוריותה, שנשתבחה בה עוד מימים קדומים. אדמת א"י אינה יכולה להדמות לאדמה זו. ואדמת־מישור זו של מצרים נוטה לצד הנילוס והיא נוחה עד מאד מצד התנאים הטבעיים להשקאה.

ב) ההשקאה. היא קלה וזולה יותר במצרים מאשר בא"י, כי יש אשר המים יורדים פשוט מן הנהר אל השדות, או שצריך להעלות רק מטרים מעטים ואת זאת עושים במשירי־ההשקאה הפרימיטיביים.

ג) הכספים. ההון הדרוש לפלח המצרי בשביל המשק החקלאי אשר לו, הוא מעט מזעיר בהשואה להוצאות של יסוד המשק להמתישב היהודי בא"י.

ד) ההסתפקות במועט. הפלח המצרי, שהוא נושא בעול העבדות זה אלפי שנים, רגיל הוא מקדמת דנא בדרגת־חיים נמוכה עד מאד, והוא מסתפק בהכנסה, שאינה עוד השליש מזו, הדרושה ליהודי בא"י, כדי שיחיה חיי אדם בעל תרבות. דרגת־החיים של הפלח המצרי היא נמוכה כל כך, עד שמצרים עושה חיל גם בצמר־גפן וקנה הסוקר, מה שאפשר באמריקה רק במקום שמשתמשים בעבודת הפועלים בעלי צבעונין (koloured). ואמנם דרישות הפלח המצרי אינן גבוהות אלא נמוכות משל הכושי אשר בדרום אמריקה. ונוסף לזה משתמש המצרי עוד במדה מרובה בעבודות השדה של נשים וילדים, ששכרם נמוך מאד.

היתרונות הטבעים המנוים בשני הסעיפים הראשונים אינם זקוקים לשום פירוש. לעומת זאת לא מיותר יהיה לבאר בפרוטרוט יותר את היתרונות הכלכליים המנוים בשני הסעיפים האחרונים.

שמברט23 )מוסר, כי לפי ג’ורג' לגרין בספרו “על מצב הפלח בקרנק (מצרים העליונה)” עולה לפלח בנית כוך־החמר בלבנים מיובשות באויר 7,40 פרנק, הינו 30 גרוש. זהו כל ההון הדרוש לפלח לבנינים! המספר הוא נמוך עד כדי צורה דמיונית. ואולם די לראות עד כמה כוכי הפלחים אינם ראויים להקרא דירות בני אדם, כדי להבין, שמספיק הסכום הזה. אותו סופר מעריך את כלי־העבודה אשר לפלח – בעיקר הרחת – בסכום 25,3 פינק, היינו 13 גרוש. לפלחים רבים יש עוד מלבד זה איזו תרנגולים. לפלחים אמידים יותר יש עוד פרה. במקרים נדירים מאד יעלה רכושו של הפלח לאלף פרנק־40 לירות. אם אינו רק חוכר אדמה אלא הוא גם בעל קרקע, אז לרוב מכילה אחוזתו לא יותר מן חצי פדן אשר שויו 50– 100 לי"מ. כי לרוב אין לו יותר מן חצי פדן ואת המותר עליו לחכור מאדמת בעלי האחוזות הגדולות.

הנשק העיקרי, שיש בידי מצרים במלחמת ההתחרות עם א"י, הוא השכר הנמוך ביותר, שמסתפק בו הפלח. Piot Bey מוסר בספרו (1909.Causeries ethnographiques sur Ie fellah), שבשנת 1900 קבל פועל גדול בשנים בעד עבודת־יום של 12 שעות 3 נרוש, נער או אשה קבלו 1 גרוש וילד קבל חצי גרוש ליום. מאז עלה שכר העבודה. אך גם היום אין השכר עולה, כפי שבררתי במצרים בינואר 1925, למעלה מחמשה גרוש לגדול, 3–2 גרוש לנשים ולילדים. בתקציב של אחוזה גדולה בקרבת מנצורא24) לשנת 1924 הוכנסו המספרים האלה לשכר העבודה:

לפועלים בשביל חרישה והשקאה 5 גרוש ליום
" בימי הזריעה (לרוב נשים וילדים) 3 גרוש ליום
" בשביל נכוש ( " " " ) 3 גרוש ליום
לשומר השדות 2 לירות לחודש

זולות העבודה במצרים בולטת ע“י העובדא, שמרבים עוד להשתמש להשקאה ב”שדוף" (דלי). בכמה מקרים אין חשבון לבעל הקרקע, להניע את גלגל המשאבה ע“י בהמה, ומכל שכן ע”י מוטור קטן, באשר עבודת האדם זולה היא מעבודת הבהמה או המכונה. אצל לוקסור ראיתי שלשה פועלים עומדים במרחק של 5–4 מטר זה למעלה מזה והם מעלים את המים באופן הרגיל ע“י דלי התלוי בכַדום, ממקום המשאב הנמוך אל הברכה הבינונית, ומן הברכה הבינונית אל זו העליונה, הם שאבו בדליים שלהם עשר פעמים במינוט בכל פעם בערך 10 ליטר, היינו 100 ליטר או בשעה 6 מטרים מעקבים. ובעבודת־יום של 12 שעות 72 מטרים מעוקבים לגובה של 12 מטר בערך. בעד זה קבלו שכר של 5 גרוש ליום, היינו שלשתם ביחד 15 גרוש. זהו פחות ממה שהיתה עולה העלאת 72 מטרים מעוקבים, אילו היה בעל האחוזה משתמש במקומם בגלגל המשאבה ע”י בהמה או ע"י מוטור.

מובן מעצמו, כי הפרודוקטים הגדלים על אדמה פוריה, שקל להשקותה, ואינה זקוקה לכספים מרובים ליסוד המשק ושכר העבודה נמוך ביותר, – אינם יקרים גם הם. לפי הספירה הרשמית של מצרים [1923 Monthly agricultural statistics. December] היו המחירים האלה en gros באלכסנדריה בעד הפרודוקטים החקלאיים הללו בגרושים מצריים:




ביצים עגבניות בצלים תפוחי־אדמה
בעד 100 בעד קנטר בעד 108 אוקיות בעד 47 אוקיות
(44.9 ק"ג) (135 ק"ג) (55 ק"ג)
ינואר 1923 41.3 36.0 45.0 34.5
פברואר 30.0 42.0 38.0 36.0
מרץ 30.1 54.0 40.0 34.0
אפריל 26.0 90.0 39.0 42.0
מאי 24.0 44.0 33.0 44.0
יוני 20.7 32.0 31.0 41.9
יולי 22.0 27.0 29.0 32.0
אוגוסט 23.6 22.0 32.0
ספטמבר 29.0 20.0
אוקטובר 31.3 36.0 45.0
נובמבר 38.0 26.0 48.0
דצמבר 31.5 14.0 68.0 32.0


בעד חלב לא נרשם המחיר en gros אלא המחיר כפי שנקבע ע׳י החנונים, והוא עלה באלכסנדריה בשנת 1923 באופן ממוצע 1.6 בעד רוטל של 0.45 ק“ג. כל המחירים האלה נמוכים הרבה מן המחירים בא”י. מצרים הוציאה לחו"ל במשך 11 החדשים הראשונים של 1924 את הפרודוקטים האלה:


166 מיליון ביצים בעד 483,000 לירות
1,756 טון תפוחי אדמה " 13,500 "
116,000 טון בצלים " 651,000 "
921 טון עגבניות " 6,800 "


מפאת המחירים מתחרה מצרים בתוצרת א“י אפילו בא”י גופא; למרות הוצאת ההובלה, מכס של 8% ורוחים של החנונים הכניסה מצרים לא"י בחדש, ינואר־נובמבר של 1924:



תפוחי אדמה 336,679 ק"ג בעד 2184 לירות
בצלים 254,779 " " 1011 "
עגבניות 242,297 " " 2275 "
ירקות שונים 133,962 " " 1655 "


הוצאה זו ממצרים תוקל ביחוד ע“י כך, שיש אשר במצרים נמצאים איזו ירקות בעודף רב, בעוד אשר הם נדירים בא”י. העגבניות, למשל, בשלות לרוב במצרים בדצמבר, בשעה שכמעט אפסו בא“י. מקודם היתה יריחו שולחת לירושלים את בכורי העגבניות, אך כיום, שיש מסלת הברזל בין מצרים וא”י, נמכרות עגבניות מצרים בשוקי ירושלים. ההבדל הזה בזמן הגידול הוא גם מכשול בשביל גידולי בכורים בא“י, שאפילו אם מצליחים, ע”י יתר הוצאות, להביא כבר במאי אל השוק ירקות ידועים, שדרכם לבשל ביוני או ביולי, עדיין מסופק הריוח, כל עוד שהם נמצאים במצרים בשפע רב.

בכל זאת יש הגנה ידועה על ירקות א“י מפני חדירת הירקות ממצרים לתוך הארץ ע”י הוצאות ההובלה, המכס ויתר ההוצאות והמכשולים הקשורים עם משלוח ירקות25). אך הגנה זו חסרה בנוגע להתחרות בשוק העולמי. כאן יתרונותיה של מצרים בולטים כ“כ, עד שנדמה לנו לבלתי אפשרי, שא”י תתחרה בה בהצלחה. יוצאים מן הכלל הזה רק פירות כאלה, שהם מצליחים מפאת תנאי האקלים יותר טוב בארץ מאשר במצרים, כגון תפוחי־הזהב בסביבות יפו והאבטיחים. הוא הדין גם בנוגע לעץ הזית, שאינו זקוק להשקאה וכמעט שאין הוא מצוי במצרים. אף ענבי־מאכל, הגדלים בארץ ללא־השקאה, יש במצרים רק במחוז אחד (בפיום) ורק בחודש יולי. אחרי עבור הזמן הזה יש לענבי־מאכל מן החוץ שוק טוב במצרים.

אחרי כל האמור נדמה לנו שחסרה כל הוכחה, שגידולי־שלחין בא“י יוכלו להמכר בשוק העולמי בריוח טוב בשביל הכורם. אך גם לגבי יתר הנמוקים שהביע ד”ר סוסקין בשביל תכנית־ההתישבות אשר לו מתעוררים החששות האלה:

1) תכנית זו רוצה בקולוניזציה מרוכזת על שטחים קטנים. אך מנקודת־המבט הציונית חשוב הדבר עד מאד, להגדיל במהירות האפשרית את שטח קרקעות היהודים בא“י. ודבר זה אפשר להשיגו יותר ע”י צורת־משק אקסטנסיבית, מאשר ע"י צורת־משק מרוכזת על שטחים זעירים וקטנונים.

2) החסכון, שאפשר להשיגו בהוצאות ההתישבות כפי התכנית של סוסקין, הוא מסופק למדי, באשר גידול ירקות מרוכז דורש קשר־דרכים מעולה וקרבה גדולה לעיר. ההבדל במחיר שבין קרקעות כאלה ובין אדמת פלחה, ההוצאות המרובות הנחוצות בשביל חרישה עמוקה, בשביל השמדת האינג׳יל, בשביל זבול מעולה ובשביל סדור השקאה,– כל אלה יעמידו את ההפרש בין 10 דונם של אדמה כזאת ובין 100 דונם של אדמת פלחה בשביל משק מעורב על 200 לירות. את הסכום הזה אפשר להקטין, אבל ע׳י כך מקטינים גם את שטח הקרקע אשר בידי היהודים בתשעים דונם. והואיל שהבית לדירה אינו עולה פחות בשביל הכורם הזעיר לפי תכנית סוסקין מאשר בשביל המתישב על יסוד משק מעורב, לפיכך ישאר בתור חסכון יחידי הוצאות האורוה (100—120 לי"מ), אם באמת יהא אפשר לנהל אה המשק בלי בהמות עבודה ובלי פָרות (היינו בלי זבל טבעי), ואם האורוה השתופית בתכניתו של סוסקין בשביל כל המושב יעלה לכל כורם רק בסכום קטן.

ההנחה שאפשר לסדר משק של אדמת־שלחין על 10 דונם ובחמש מאות לירות הוצאות־היסוד, שיתן למתישב קיום חקלאי,– הנחה זו נמצאת בנגוד לכל הנסיונות בארצות אחרות. פרופ' מיד אומר בהרצאתו “התפתחות חקלאית בא”י" (לונדון 1924, עמ׳ 21): “חקירות, שנעשו מקרוב ע”י המחלקה החקלאית בארצות הברית באמריקה, בררו, כי ההוצאות ליסוד משק־שלחין קטן ושכלולו עולות באופן ממוצע 1500 לירות. חקירה מפורטת באוסטרליה בררה, כי משקי שלחין, שהם גדולים שם 40־15 אקר (180־65 דונם), דורשים הוצאות יסוד 1000—2000 לירות". במחברתו: The Rural Credit» System Needed in Western Development« עמוד 12 מניח מיד, כי משפחה בקליפורניה צריכה להתישבות 20־40 אקר (180־90 דונם) של אדמת־שלחין.

3) א“י היא בשני שלישיה אדמת הרים, ואף מן השליש הנשאר אפשר להשקות רק חלק קטן בהוצאות לא גדולות. והאם על הקולוניזציה בא”י לוותר על 90% של אדמת הארץ ולהתלות רק בעשרה אחוזים? האין על הקולוניזציה להסתגל לאופי הכללי של הארץ?


אם נסכם לבסוף כל מה שאפשר להגיד בעד תכניתו של סוסקין וכנגדה, נגיע לידי תוצאות אלו:

1) נכון הדבר, כי מתפקידי ההתישבות היהודית הוא לספק את הצורך בערים, ביחוד של אוכלסי היהודים בערים האלה, בתוצרת החלב, ירקות, עופות וביצים. אמנם המושבות העבריות מספקות כיום, לא בשורה האחרונה ע“י ישובי הציונים ומשקי־החלב וגידול הירקות אשר בהם, את הצורך הזה במדה כבירה יותר מאשר היה הדבר לפני 15 שנים, שאז לא מכרו המושבות לא חלב, לא ירקות ולא ביצים. ואולם בכ”ז יש לחשוב שבתל־אביב, למשל, מספיקים היצרנים העברים רק את שליש הצורך. בשביל כך יש הצורך להעלות עוד את התוצרת.

2) ספק הדבר, אם טוב יותר שמתישבים זעירים יעסקו על שטחים זעירים אך ורק בתוצרת של ירקות, עופות, טבק ועצי פרי, או שהפרודוקטים האלה יהיו זולים יותר, אם יעסקו בהם במשקים מעורבים אגב גידול תבואות ותוצרת חלב. עד עתה לא נעבדה תכנית־עבודה שעל פיה נדע, כי המתישב הזעיר, המצטמצם בפרודוקטים הנ"ל, מוצא עבודה במשקו כל השנה. ויש מקום להניח, כי המשק המעורב עולה על המשק הזעיר גם בזה, שלראשון יש שיורים רבים להזנה וזבל טבעי־עצמי, בעוד אשר המתישב הזעיר צריך לקנות את כל הדברים האלה.

3) אם למרות כל החששות שבסעיף 2 יוכל המתישב הזעיר ע“י מכירת הפרודוקטים במחירים טובים בעיר הקרובה למצא את פרנסתו, אין מזה עוד ראיה, שקולוניזציה מסוג זו תוכל עוד גם אז לפרנס את בעליה, כאשר השוק המקומי יגיע לנקודת השובע ויהא הכרח לשלוח את פרודוקטים אל השוק העולמי. כמדומה שהתחרות זו היא בלתי אפשרית, כל עוד שבמצרים שכר־העבודה הוא נמוך כל־כך. ועוד יגדל הספק, כאשר לא יהא אפשר לשלוח אל השוק העולמי ירקות טריים אלא כבושים. התקוה שבכורי־ירקות ימצאו שוק טוב ומחירים נאותים בא”י גופא, תלויה בזה, אם תמצא בא"י שדרה מספיקה ודי גדולה של אנשים אמידים שבתור צרכנים ישלמו את המחירים האלה. לפי שעה השדרה הזאת היא עוד קטנה, ובכורי־ירקות משיגים מחירים נאותים רק מפני שהם באים אל השוק המקומי בכמות מוגבלת.

4) מושב העומד על משק אינטנסיבי, ביחוד על ירקות, יכול לקוות להצלחה, אם יכול למכור בעיר קרובה ואם תושב־העיר הם אנשים אמידים. רכוז של 30.000 יהודים אמידים ואנשי־מעשה בתל־אביב (לפני 5 שנים היה מספר התושבים 8000 איש, ועוד בסוף 1922 רק 2.862 ! ) יצר שוק גדול לירקות, שיכול לפי ההשערה לקנות את הפרודוקטים, לגמרי או ברובם, של מושבה גדולה העוסקת בירקות. לפיכך נשקפת התקוה להצלחה למושבה כזאת בקרבת תל־אביב. תקוות כאלה נשקפות גם בקרבת חיפה וירושלים. אכן תמיד דרושה תשומת־לב מרובה, שלא תהא הצעת התוצרת מרובה על הדרישה האמתית. כי אפילו עודף קטן עלול לגרור אחריו ירידת המחירים באופן מסוכן. גם אין לשכוח, כי הערבי מצטיין בגידול ירקות. שדות הירקות של הערבים בכפר שלוח על יד ירושלים ובסביבות יפו ועכו מעובדים באופן מצוין. התוצרת שלהם מגיעה אל השוק בערך במחירים נמוכים, באשר אין הערבי זקוק לרוב לסוחרי־בינים, אלא הוא שולח את הירקות מדי יום ביומו אל השוק ע׳י אשתו והיא מוכרת ישר אל הצרכנים, בעוד אשר ירקות היהודים מתיקרים גם ע“י הוצאות ההובלה וגם ע”י החנוני או החנונים המטפלים במכירתם.

5) יש איפוא די סכנות ומכשולים, שצורת־המשק האינטנסיבית עוד צריכה לנצח, כדי שתצליח אפילו במקומות היותר מוכשרים, כגון בקרבת תל־אביב. ואולם התקוות הן כאן גדולות כ"כ, עד שיש להגן על הדרישה לעשות לפחות בצורת־משק זו נסיון אחד. התוצאות של הנסיון הזה תראינה, אם ועד איזו מדה אפשר להרחיב את צורת־המשק הזאת, אם אפשר לעשות אקספורט בפרודוקטים כשהם טריים או כבושים. רק כאשר שאלה זו תמצא את פתרונה ע׳י הנסיון, ולא רק בתיאוריה, יוכלו להרחיב את השיטה הזאת במנוחת־הנפש.

6) אך לגמרי לא יתכן, לבטל את כל הקולוניזציה שעד עכשיו, הבנויה על שיטת המשק המעורב, על יסוד הנחות שבתיאוריה גרידא, שהרבה יש לערער עליהן, לטובת הקולוניזציה האינטנסיבית, ולדרוש לחדול תיכף ומיד מן השיטה המקובלת ולעבוד אך ורק ע“פ הקולוניזציה האינטנסיבית, אשר רק בה תשועת עולמים. ברור הדבר, כי ההסתדרות הציונית אינה יכולה להשמע לדרישה כזאת. בקולוניזציה הנוהגת שקועים כ”כ קרבנות גדולים של המתישבים, ההתקדמות שבה, במשך ט“ו שנים האחרונות, שאין להכחישה, נרכשה במחירים גבוהים כ”כ, והזמן משעת ההתחלה הוא כ“כ קצר (התפתחות המושבים המעטים מלפני המלחמה הופרעה ע"י המלחמה), עד שאין לך קלות־ראש וחוסר־התמדה מזה, אם ההסתדרות הציונית תפסיק עתה פשוט את השיטה הזאת לטובת שיטה, שעליה עוד לעמוד במבחן הנסיון. כל כמה שגדולה הנטיה באיזו חוגי הציונים, לעשות חדשות בכל מחזור קטן של שנים, הרי צריך בכל זאת שתהא התחשבות בפני עבודת המתישבים שלנו במדה כזו, שנמשיך ללכת בדרך הכבושה, עד אשר נסיון חדש יוכיח באמת, כי הדרך החדשה היא טובה הימנה. על נקודת־מבט זו עמדתי כבר בקונגרס הציוני הי”ב בשנת 1921, באמרי שם: “עלינו להמשיך את צורות־המשק שהתחלנו בהן, כמובן בשנויים ותקונים מתמידים, עד אשר יביאו לתוצאות משביעות רצון, או עד אשר צורת־המשק האינטנסיבית תביא יתרונות בולטים כאלה, ותוכיח, שאפשר להשתמש בה באופן כללי ומקיף, כדי שנוכל בלב שקט להפסיק את צורת־המשק האחרת. אני מאמין כמו כן, כי מושב חקלאי, אם הוא נמצא בקרבת עיר ועל אדמת־שלחין, יש לו אפשריות גדולות להצלחה. ומכיון שהתוצאות שהשגנו עד עתה מן צורות־המשק הקיימות אינן משביעות את רצוננו, לפיכך אני סובר, שצורת־משק חדשה, שמאפשרת לנו לקוות לתוצאות טובות מאלו, ואשר על בסיסה הטכני ממליצים אנשים מומחים, חובה עלינו לבחון אותה ע”י נסיון גדול. ואולם כל עוד אשר לא הצליח הנסיון מן הצד הטכני, וראשית כל מן הצד הכלכלי, היינו ביחוד בתשומת־לב לרכישת שוק למכירת התוצרת ושנתברר, כי השוק הזה עלול להתפשט ולקלוט את התוצרת בלי הגבלה, – הרי הוא נשאר בגדר נסיון, שבצדו צריך ונחוץ להמשיך גם את הנסיונות האחרים".

על הדברים האלה אין לי להוסיף מאומה גם היום. לעומת זאת ראוי לקבוע כאן דברי הפרופ' מיד בהרצאתו בנוגע לשטח הנחוץ למתישב:

“הצלחת הגידולים האינטנסיביים תלויה בהתמחותו של המתישב. גנן מנוסה יצליח יותר על שטח קטן מאשר מתחיל בלתי מנוסה. כמעט כל המתישבים בא”י הם אנשים בלתי מנוסים. לפיכך מוטב שיקבלו שטחים גדולים במדה מספיקה, כדי שיתחילו בתבואה ומטעים. כאשר יתמחו וכאשר יהיו נמצאים שוקים פרודוקטים מיוחדים, אז יוכלו לחלק את המשקים המסודרים לחלקים".


 

פרק שבעה־עשר: התישבות חקלאית של בעלי־אמצעים.    🔗


התישבותם של יהודים ממזרח־אירופה, שאין להם נסיון חקלאי כלל או במדה בלתי מספיקה לגמרי ולעומת זאת יש להם חלק גדול של האמצעים הדרושים להתישבות – זוהי שאלה בפני עצמה. עד עתה לא היתה להסתדרות הציונית דרך אחרת אלא לישב אנשים מחוסרי־אמצעים לגמרי. לא שהיא סרבה לישב אנשים בעלי־אמצעים, אלא שאנשים באלה לא נקרו לפניה. עד גמר המלחמה העולמית סבלו הישובים החקלאיים בא“י מפאת שרירות לבם של הפקידים הטורקים, מפאת חוסר חבור־דרכים ובמקרים רבים גם מפאת המלריה, עד שיהודים אמידים נרתעו לאחור מפני התישבות חקלאית בא”י. ואם נמצאו יחידים שנמשך לבם אל החקלאות, אז קרה לרוב אחת משתים: או שפנו אליה עורף עד מהרה או, אם היו בעלי־אמצעים גדולים, היו מתישבים במושבות־המטעים ונעשו לבעלי־פרדסים, שמלאכתם נעשית ע׳י פועלים בלתי־יהודים.

המשרד הארץ־ישראלי ביפו התאמץ בשנות 1914—1910 למשוך את לבם של האמידים אל ההתישבות החקלאית ע“י ארגון אגודות “אחוזה”. אגודה כזאת הכילה 100– 50 חברים ומטרתה היתה להכין מטעים לחבריה. החברים היו צריכים לעלות לארץ רק כאשר המטעים כבר נתנו את יבולם, באופן שהיו פטורים מן הקושיים הגדולים ביותר, שהם גורלם של מתישבים חדשים. אך התפתחות “האחוזות” לא הצליחה משני נמוקים (מלבד ההפרעה שבאה מפאת המלחמה, באשר החברים, שהיו ברובם ברוסיה, לא יכלו לשלוח כספים לא"י להמשכת עבודת הנטיעות). המכשול הראשון הוא, שמטעים שאינם נעבדים ע”י הבעלים בעצמם ובהשגחתם הם, אלא ע“י פקיד הממונה מטעם הבעלים הנמצאים בחו”ל ובעבודת שכירי־יום, – עולים ביוקר יותר, ולא עוד אלא שהם גם נופלים באיכותם והם מעמידים בשאלה את ההכנסה העתידה לבוא מהם. והמכשול השני היה, שלא כל חברי “האחוזה” עלו בבת אחת לארץ ויסדו פה ישוב לפחות של 50 משפחות, אלא לראשונה עלו רק משפחות בודדות, שהיה קשה עליהן בבדידות והיו עוזבות בזמן קצר את המקום. בשביל כך כל החוות שנוסדו ע“י “האחוזות” – פוריה, כפר אוריה, רמה, רוחמה, כרכור – לא יכלו להמשיך את קיומן והיה מן ההכרח להקימן מחדש ע”י התישבותם של חלוצים, או שיצטרכו לעשות כך בימים הבאים. “קהלית ציון”, שיסדה את בלפוריה בכספם של אמידים, הושיבה לראשונה מספר חלוצים, והיא תָקנה תקנה לעצמה, שעל כל הקרקעות הנרכשים לשם יסוד ישובים, צריך בראשונה, לפני התישב עליהם אמידים בודדים, ליסד שם ישוב של חלוצים.

התוצאות של “האחוזות” הראו, כי בשביל התישבות אמידים דרוש למצוא צורות אחרות. בכמה מובנים טוב כיום המצב מלפני המלחמה, באשר השלטון האנגלי הסיר קלקולים רבים של השלטון הטורקי הקודם ותקן דרכים טובים יותר. וחוץ מזה נשתנה כ“כ לרעה גם מצב היהודים האמידים במזרח־אירופה וביחוד בפולין, עד שהיום אין ההגירה לא”י נחשבת לקרבן גדול מפאת ויתור על מנעמי החיים כמו לפנים. להסתדרות הציונית יש אינטרס למשוך את בעלי־האמצעים האלה, שיש להם באופן בינוני 500 לי“מ, אל ההתישבות החקלאית, באשר התישבותם אינה דורשת מאתה, כמו זו של המתישבים מחוסרי­ האמצעים, להוציא מכספיה היא את כל הסכום של 1100 לי”מ, הדרוש להתישבותה של משפחה. אך מצד אחר על ההסתדרות הציונית כמובן לשים לב לזה, שיתישבו רק אנשים כאלה, שבנוגע להם יש לפחות מדרגה גבוהה של השערה הקרובה לודאות, שיצליחו בהתישבותם וישארו חקלאים. כי כל כשלון, מלבד מה שהוא הורס את המתישב, הוא עוד עלול, אפילו אם הוא כולו על חשבון כספים פרטיים, להוציא שם רע על כל הקולוניזציה בארץ־ישראל.

השאלה של התישבות בני אדם, שכבר הגיעו לשנות עמידה, שעליהם רובצת הדאגה לפרנס את משפחותיהם, ושעד עתה עסקו בפרנסות עירוניות, ומעולם לא עבדו עבודה גופנית קשה, והיו רגילים בערך בחיים מרווחים, השאלה איך להרגילם בעבודה מפרכת בחצר ובשדה ואיך להושיבם בתוך צבור קטן ובתנאים שלרוב אינם נוחים ומרווחים לגמרי, – שאלה זו קשה היא עד מאד. כיום עוד אי אפשר להציע פתרון משביע רצון לגמרי. אך אנו רוצים בכ"ז לשרטט בקוים כלליים את הדרך המוביל, כמדומה, לפתרון השאלה הזאת:

1) אין המתישבים צריכים להיות למעלה מן 40 ־35 שנה. אנשים שהם למעלה מן הגיל הזה מתאימים רק אז, אם יש להם לפחות בן אחד, המסוגל לעבוד עבודה גופנית קשה.

2) אנשים שעבדו עבודה גופנית עוד לפני העליה, כגון בעלי־מלאכה, מתאימים יותר מאלה שהיו מקודם סוחרים או פקידי־משרד.

3) כפריים ובני ערים קטנות טובים להתישבות מבני כרכים.

4) חשיבות רבה עד מאד יש לאשה. נשים חרוצות בלי תביעות מיוחדות הן כמעט תמיד ערובה בטוחה להצלחה, כשם שנשים בלתי חרוצות ובעלות תביעות מרובות עלולות להרוס את המתישב.

(5אם רק אפשר הדבר: על המתישב לעבוד, לפני יסדו את משקו הוא, לפחות שנה אחת בא“י בתור פועל חקלאי. אם אי אפשר הדבר הזה עליו להקדים ולשלוח לפניו לא”י בן גדול או איש הקרוב אליו, כדי שילמד את העבודה לפני בואו הוא. והאופן היותר טוב יהיה, אם הבנים יכשירו בינתים את הקרקע להתישבות תחת הנהלתו של מדריך ויכינו את המשק.

6) חשוב הדבר שהמתישבים, שעליהם לגור בא"י בישוב אחד, לא יהיו זרים זה לזה, באשר זה מביא בודאי בזמן קצר לסכסוכים קשים בתוך המושב. הדרך הרצוי הוא, שיתישבו ביחד קבוצות של 100– 50 משפחות, שהכירו זו את זו עוד בארצות מגוריהן הקודמות, ושהן דומות זו לזו בנוגע להרגלים והשקפות.

7) ההתישבות צריכה להיות בחכירה על אדמת הקרן הקיימת, באשר ע"י כך יכולים הם להשתמש בכל הכספים העצמיים אשר להם לבנין הבתים ולרכישת האינונטר. דרך זו היא גם כתריס בפני הספסרות בקרקעות.

8) אם אין למתישב כל הסכום של 700 לי“מ הדרוש בשביל הבנינים, האינונטר, הזרעים, ההספקה עד היבול הראשון, צריכה קרן־היסוד לתת לו הלואה של 200 לי”מ כאפותיקי על בניניו. יוצא מזה, שעל המתישב להביא אתו לא"י בערך 500 לירות משלו.

9) על המתישבים, שהגיעו כבר לרוב לשנות העמידה ולהם כבר ילדים מאיזה גיל שהוא, להתישב רק במקומות כאלה, שהם כבר נרפאו ממלריה, והם בטוחים מפני התנפלות ואינם רחוקים יותר מדי ממרכזי־חבור. אף העבודה צריכה להיות לא מסוג הקשה ביותר (נגוד להתישבות של חלוצים).

10) מלבד המשק המעורב הרגיל צריך להכניס בתור צורת־משק מטע פרדס לתפוחי־זהב של 20–15 דונם עם אספסת בתור גידול־לווי ועם משק חלב וגידול עופות. לשם זה וביחד עם הבנינים דרוש סכום של 1400 לירות בערך. לפחות 10 מתישבים צריכים להתאחד לקבוצה וליסד בעצמם תחת השגחת מומחה את הפרדס (או ע"י בניהם). אם יש למתישב 1000 לירות, צריכה קרן־היסוד להלוות לו בצורת אפותיקי על הקרקע והבנינים עד 400 לי"מ. ויותר טוב יהיה, אם בהנהלת קרן־היסוד והשתתפות הון פרטי יוסד בנק חקלאי לשם נתינת הלואות כאלה. כיון שתפוחי־הזהב הם אותו הענף החקלאי המכניס יותר מכל שאר הענפים, הרי כאן הבטחון בשביל הקרן והרבית, כפי דרישת הקפיטל הפרטי.

11) ההצלחה או אי־ההצלחה של ההתישבות תהיה תלויה במדה מרובה בזה, אם המתישב ירכוש במשך זמן קצר ידיעות חקלאיות. מלבד הדרישה, שכבר נזכרה למעלה, שיהיו המתישבים הראשונים או בניהם עומדים ומכינים את המשק תחת הנהלתו של חקלאי מומחה, דרוש עוד, שתנתן הוראה חקלאית למתישבים לפחות בשנים הראשונות. למטרה זו דרוש, שיהא חקלאי מנוסה מתישב בקביעות בתוך המושב או שיתקבל מאת המתישבים בתור מדריך וישאר תמיד בתוך המושב. אותו מדריך מצדו יהא צריך לבוא תמיד בדברים בכל השאלות החשובות עם המומחים של תחנת הנסיון לחקלאות. אך מטעמים פסיכולוגיים היה אולי מועיל יותר, אם כל הישובים האלה של בעלי־אמצעים היו מיסדים מתוך אינציאַטיבה עצמית מרכז משותף להוראה חקלאית לעצמם. אגודות מקומיות לאשראי בגרמניה יסדו בעצמן מרכז לבקורת, שנמסרה לו ההשגחה העליונה על עבודת האגודות ושהוא נותן להן עצתו בשאלות יסודיות. אם לפי הדוגמא הזאת ייסדו הישובים של בעלי־האמצעים מרכז להוראה חקלאית, אז יהא לו היתרון, שלא יביטו המתישבים על המוסד הזה כעל פקידות להשגחה, שנוצרה ע"פ צו מבחוץ, אלא כעל מוסד משלהם ופקידי המוסד לא יהיו נחשבים כזרים, אלא כפקידיהם הם. לקויים רבים, ששרשם בתכונה אשר למדריך בתור פקיד הנשלח מגבוה, יחדלו בודאי, אם היה אפשר ליסד את נתינת־ההוראה על התעוררות עצמית של המתישבים. יסוד מרכז להוראה חקלאית אינו קשור בהוצאות גדולות. והן תשאנה פרי פי עשר הן בתוצאות החיוביות, שישיג המתישב במשק שלו, והן בתוצאות השליליות, שהוא ינצל מהן. ואפשר הדבר כמובן, שגם ההסתדרות הציונית תשתתף בהוצאות בשביל מרכז להוראות כזה, שתועלתו תהא כללית.

למרות כל הערובות האלה ברור הדבר בכ“ז, שלא כל המתישבים האלה יצליחו. כי במקרים רבים פשוט אי אפשר, שאנשים בשנות העמידה יוכלו להתרגל לתנאים החדשים לגמרי, שהם מוצאים לפניהם בא”י. אך היינו יכולים כבר לחשוב להצלחה, אם לפחות המחצית הגדולה של המתישבים בעלי־האמצעים יסתגלו לחקלאות. השאר יהיו מוכרחים למכור את אחוזותיהם לאלה שהם מוכשרים מהם.

וזה דבר ההבדל בדרישות מצד ההסתדרות הציונית בשביל ההתישבות בין מתישבים בעלי אמצעים ובין מתישבים מחוסרי־אמצעים. בעלי־אמצעים לפחות בסכום של 500 לי“מ מקבלים תיכף, או לאחר שנת־הכנה, קרקעות ואשראי והם מתישבים עד כמה שאפשר במקומות נוחים וקלים. לעומת זאת נדרשת מאת המתישבים מחוסרי־אמצעים עבודה חקלאית של כמה שנים (בערך 5), ולא עוד אלא שיש אשר עבודה זו, אם היא קשורה בכבוש המקום וביבוש בצות, יש בה משום סכנה בשביל החיים והבריאות. ומה טעם ומה יסוד יש להבדיל בין בעלי־האמצעים ובין מחוסרי־האמצעים? הטעם והיסוד הם בסכנת־ההפסד הצפויה למשק. במקרה של אי־הצלחה מאבד המתישב מחוסר־ האמצעים את כספיה של ההסתדרות הציונית, ולכן רשאית היא לדרוש יתרון־בטחון, והיא מוצאת אותו בהכשרה רבת־השנים בעבודה חקלאית בא”י, בטרם החלו לעבוד במשקו הוא. ואילו המתישב בעל־האמצעים מסכן בשורה ראשונה את כספו הוא, ולכן רשאית היא להקל מעט בדרישותיה בנוגע להכשרתו ויכולה להניח, שהוא גופא יהא זהיר למדי שלא יאבד את רכושו.

יש מקרים רבים בשעת המו“מ עם קבוצות בעלי־אמצעים, שקשה לברר, מה הם כספיהם באמת. הידיעות שמוסרים האנשים האלה על אודות אמצעיהם, יש שהן מוגזמות או שאינן מסוימות ומרחפות באויר. אפשר, שסבת הדבר היא הכוונה להגדיל ע”י כך את זכויותיהם להתישבות. אך יש, שסבת הדבר היא, שאין כספיהם נמצאים במזומנים, אלא בסחורות, בנינים, מכונות, חובות העומדים לגוביינא, ורק לעתים רחוקות אפשר להגיד מראש בדיוק, מה הוא הסכום האמתי אשר ישאר במזומן אחרי הליקוידציה. כמעט שלעולם אי־אפשר להנהלה הציונית בא“י, לבחון את הפרטים, ולדעת את המצב הכספי של כל מתישב על בוריו. מאידך גיסא מן ההכרח לדרוש ערובה, שיש באמת למתישב בעל־האמצעים לפחות הסכום הנ”ל של 500 לי“מ, שאם לאו הרי סופו שלא יארכו הימים ומצבו יהרס בא”י או שיעמיס על ההסתדרות הציונית משא, אשר לא תוכל שאתו. ונדמה לנו, שאפשר לסדר את המוצא הזה: המתישב המובטח בקרקעות מאת הקרן הקיימת לישראל, מוסר לרשותה 250 לי“מ. הואיל ומזמן רכישת האדמה ועד הכנתה להתישבות עוברת בדרך כלל כשנה, לפיכך יש לו הזמן הדרוש לסיים את הליקוידציה ולבוא לא”י בסכום השני של 250 לי“מ. בכסף הזה עליו לבנות תיכף בית ורפת. נגמר הבנין הוא זכאי לקבל מאת ההנהלה הציונית הלואה באפותיקי בסכום של 200 לי”מ, וחוץ מזה מחזירה לו הקרן הקיימת את הסכום הראשון של 250 לי"מ, כאשר הוא זקוק לו בשביל רכישת האינונטר.

אין ספק, כי העבודה הקולוניזטורית של ההסתדרות הציונית היתה קלה ונוחה, אילו לא היתה צריכה בכלל להושיב אנשים מחוסרי־אמצעים, ואילו יכלה לדרוש מאת כל מתישב מינימום ידוע של הון עצמי. בתחלת הקולוניזציה הציונית, למשל, בשעת יסוד חות כנרת, היו מקוים, כי הפועלים העובדים בחוה יצליחו להרויח, ע“י התאמצות יתרה בעבודתם, יותר מצרכי החיים ויחסכו באופן כזה כספים ידועים, שבהם ישתתפו אח”כ מצדם בהוצאות ההתישבות. אך התקוה הזאת לא נתקיימה. במקרים מעטים מאד הצליחו הפועלים לחסוך להם איזה סכום. בדרך כלל היה שכרם כ“כ נמוך, מתוך ההתחרות הקשה עם הפועלים הבלתי יהודים, עד שבקושי יכלו לספק את צרכי־החיים ההכרחיים. ומעטים היו אלה, שמלבד החבה לחקלאות, הביאו אתם מחו”ל גם כספים. המשבר הכלכלי של יהודי מזרח־אירופה אחרי מלחמת העולם גרם, שהחלוצים היו לעתים קרובות מחוסרים גם הכספים להוצאות הדרך, ובכל אופן הגיעו לארץ בחוסר כל. בשביל ההסתדרות הציונית לא נשארה דרך אחרת אלא או למשוך את ידה מהתישבות על היסודות האלה, שמפאת התלהבות וכשרון העבודה היו החומר האנושי היותר מעולה בשביל ההתישבות, או לקבל את חוסר־האמצעים שלהם כרע הכרחי. ההסתדרות הציונית החליטה ללכת בדרך השניה ואין לה כל סבה להתחרט, כי רק הודות ליסודות האלה הושרתה על הארץ רוח חדשה, רוח של שמחת העבודה ואהבת החקלאות, ורק הודות להם קיימת כיום שרשרת של ישובים יהודים חדשים, רבי־התקוה, בעמק יזרעאל.

ואולם אך משגה יהיה הדבר, אם מה שהיה הכרחי ומועיל תחת לחץ התנאים, יהא נעשה פרינציפיון, ואם יבואו ויאמרו, כי רק אלה, שהם מחוסרים אמצעים לגמרי, הם ורק הם לבדם המוכשרים להתישבות. עדיין שאלה היא, אם העולים ממזרח אירופה, אשר יעלו בשנים הבאות, יהיו דומים, מפאת גובה האופי וההתלהבות, לחלוצים של השנים האחרונות, שהם היו ביחוד חומר מובחר ומעולה. צריך להניח ולהתכונן לכך, כי במדה שתגדל העליה כן יופחת הערך החלוצי של העולים וכן יתקרבו יותר לחומר אנושי מצוי ובינוני. ומתוך כך חשוב הדבר, שלא להשען בבחירת המועמדים להתישבות החקלאית רק על תכונות האופי, אלא לקשור מבתחלה את המתישב גם באופן כספי עם הצלחתו וכשלונו. כיום, אם המתישב, שלא השקיע כספים עצמיים לתוך המשק, אינו ממלא תפקידו כראוי, אז אפשר אמנם שיהא נאלץ להפרד מן המשק והוא גם נוחל קלון מוסרי מאת חבריו. אך הפסד כספי אין לו ולא כלום, שהרי כל ההפסד הוא על צד החברה המישבת. לעומת זאת, אם המתישב ישתתף אפילו בסכום מצער, למשל בעשרה אחוזים, בהוצאות ההתישבות, ואם ההפסד האפשרי יגע בראשונה בחלקו הוא, אז יחליט לדרוש רק אז התישבות, כאשר התמחה באמת בחקלאות ורכש לו די נסיון וידיעות. והוא גם יהא זהיר יותר בהנהלת המשק בידעו כי בהכשלו יפסיד בראשונה את חלקו הוא.

אמנם בחוגי הפועלים בא“י עדיין מפקפקים, אם יהא אפשר למצוא מועמדים להתישבות, שמצד אחד יהיו מתאימים מפאת ההכשרה והאופי האישי ומצד שני יהיו בעלי־אמצעים בסכום שנסתמן למעלה. אך מאידך גיסא מבינים גם הפועלים, כי עמדת המתישבים כלפי החברה המישבת תהא מוצקה יותר, אם לא יבואו בידים ריקות לגמרי, אלא יוכלו לגשת אליה בתור מועמדים להתישבות עם סכום ידוע של אמצעים עצמיים. אטינגר, העומד זה כמה שנים בראש הקולוניזציה החקלאית של ההסתדרות הציונית, סובר, שאם גם נבצר הדבר מאת המועמד היחיד המוכשר להמציא כספים משלו, הרי אפשר שכל המועמדים ביחד יוכלו לעשות זאת בעזרת הסתדרות העובדים. הרעיון הזה עוד לא קבל צורה מסוימת. בקוים כלליים אפשר בכ”ז לשרטטו באופן כזה:

הפועלים החקלאיים הבאים לארץ נכנסים לאגודת התישבות של פועלים והם משלמים לאגודה תשלום חדשי בגובה של שכר עבודה ליום. חוץ מזה מקבלת האגודה מאת הסתדרויות של פועלים בארץ ובחו״ל תרומות והלואות. מן הכספים האלה תתן האגודה לחברים הבאים להתישב בהסכמתה ושיש להם סכום מינימלי מסוים משלהם, את הנדרש עוד עד הסכום של % 10 מהוצאות ההתישבות, בתורת הלואה לזמן ארוך וברבית נמוכה.

גם אם יתגשם הרעיון הזה ישתתף המתישב רק בסכום מצער משלו. ואולם ההלואה אשר יקבל מאת האגודה, הרי היא הלואה מאת חברים, ומתוך כך יהא נמצא יותר תחת הקונטרולה שלהם ויהא אחראי יותר לפניהם במובן המוסרי. מנקודת־המבט של המוסדות המישבים תהא בודאי רצויה מאד השתתפות זו בעשרה או % 15של הוצאות ההתישבות, והשאיפות ליסוד אגודה כזאת ראויות לחזוק מכל צד.

אם אמנם 10 או 15 אחוזים אינם סכום גדול בעצם, הנה הם בכל זאת מגדילים את הבטחון של 90 או 85 אחוזים שנותנת החברה המישבת. ע“י כך מתחזקת האפשרות להעמיד את ההתישבות החקלאית על בסיס מסחרי בטוח. אם קרן־היסוד תיסד מעצמה, כפי שחושבים, קרן לקולוניזציה, שהיא תתן את כל ההלואות החקלאיות, אז תהא לקרן קולוניזציונית זו הרבה יותר זכות, על יסוד ההלואות שנתנה, לדרוש קרדיטים מאחרים, אם הלואותיה היא תהיינה מובטחות לפחות ע”י הון עצמי קטן של המתישבים. –


 

פרק שמונה־עשר: הצעותיו של הפרופ׳ אלואוד מיד.    🔗


כפי שכבר הוגד כמה פעמים, אי אפשר לה לקולוניזציה היהודית בא“י לחקות פשוט את הדוגמאות של המדינות האחרות. מפאת תכונותיו המיוחדות של עמנו ומפאת המטרות הלאומיות אשר לנו בעבודתנו בא”י מוכרחה הקולוניזציה שלנו ליצור מעצמה את צורותיה המיוחדות וללכת בדרכים המתאימים,לצורות אלו. אלא שאגב חפוש דרכים חדשים עליה להשתמש בכל הנסיונות שנרכשו בקולוניזציה החקלאית בארצות אחרות. ולכן כאשר ההסתדרות הציונית רכשה בשנת 1921 את הקרקעות בעמק יזרעאל ונגשה בפעם הראשונה לקולוניזציה במדה רחבה היה אז חשוב הדבר, להזמין מומחים מחו“ל כדי שיבקרו את ישובינו ויגישו לנו את עצותיהם. משום זה אמרתי בקונגרס XII בשנת 1921: “עלינו להתאמץ להשיג בשביל א”י מומחה ממדרגה ראשונה להתישבות חקלאית ועד כמה שאפשר מתוך ארץ שתנאיה דומים לתנאי א”י, דרך משל מקליפורניה. המומחה הזה יצטרך לבקר את כל ישובינו ולהגיש לנו על יסוד נסיונותיו תכנית מפורטת, איך עלינו לסדר בעתיד את מפעלנו על צד הטוב ביותר".

בהיותי שנה אחר כך בקליפורניה שאלתי את הפרופ' מיד, הנחשב באמריקה למומחה ראשון לקולוניזציה חקלאית, אם הוא מוכן לבוא ולבקר את ישובינו בא“י. פרופ' מיד סבר וקבל, אלא שמפני טעמים שונים לא יכול לבוא לארץ לפני סוף 1923. ההרצאה שפרסם על רשמיו בא”י כדאית לתשומת לב רבה ביותר. פרופ׳ מיד, שהוא מרוצה מהחומר האנושי שלנו ושהוא מסכים לקוים היסודים של הקולוניזציה שלנו, חושב כי יש להכניס תקונים בפרטים הבאים:

1) משגה הוא שעד עתה לא נחתם חוזה בכתב עם המתישבים, כדי שיהא ברור, מה הן ההתחייביות הכספיות של המתישבים בפני החברות המישבות. בנדון זה יש להגיד, כי בשנת 1922 נקבעה ועדה־לשומא, כדי לברר, איזו ערכים כספיים נמסרו למתישבים ואיזו תשלומים עליהם לשלם בשבילם. בירור זה היה כמובן תנאי מוקדם בשביל חתימת חוזה. הועדה מסרה את הרצאתה בשנת 1923. מאז מתנהל מו“מ בין קרן היסוד ובין המתישבים ע”א פרטי החוזה. אך המו"מ עוד לא בא לידי סיום מוחלט. באמת יש להצטער על העכוב הזה. חתימת החוזה עם המתישבים חשובה עד מאד, כדי לתת להם מצד אחד רגש הבטחון בפרי עבודתם ומצד שני רגש של התחייביות ידועות.

המעצורים המעכבים את ההבנה ההדדית בנוגע לפרטי החוזה שונים הם. הנסיון להשתמש בחוזים של התישבות מארצות אחרות, לא הביא שום תוצאות, באשר התנאים פה ושם שונים הם בהחלט. יזכרו פה קושיים אחדים:

א) עד 1920 לא היה בא“י סדור חוקי של אגודות משותפות. רק מאותה שנה ואילך יכולה הקבוצה להרשם כאגודה משותפת ולהיות אישיות משפטית. אך רוב הקבוצות עוד לא השתמשו בזכות זו. עליהן לעשות זאת כעת, כדי שתוכלנה להיות “צד” שבחוזה, ואחרי מו”מ ממושך הושג ביניהן רק בזמן האחרון הסכם בנוגע לתקנות האגודה הזאת.

ב) ישובים רבים עוד לא קבלו מאת קרן היסוד את כל שכלולם. ודעתם היא, שרק אז יוכלו לקבל על עצמם התחייביות של תשלומים וגם למלא אותן, כאשר יקבלו כבר מאת קרן היסוד את השכלול החסר עוד, באשר בלעדיו לא יוכל המשק בכלל להיות בר־הכנסה.

ג) הנסיונות בדבר ההכנסות של משק מעורב הם עוד כ"כ חדשים ובלתי מבוססים עד שאי אפשר כמעט להגיד במדת־מה של ודאות, כמה אחוזים יוכלו המתישבים לשלם בהתאם עם היכולת הכלכלית שלהם, מתי יוכלו להתחיל לשלם ובאיזה מספר שנים יוכלו לסלק את כל החוב. אם בלי לשים לב ליכולת הכלכלית המשוערת ירבו בדרישות בנוגע לתשלומים, אז צפויה הסכנה, שהתחייביות־התשלומים תשארנה קיימות על הנייר. מדת הרצינות שבה מגינים המתישבים על הדרישה להתאים את ההתחייביות עם היכולת, והתנגדותם לכל דרישה העוברת לפי דעתם את גבול היכולת, טובות הן מאשר אלו נהגו קלות־ראש בקבלת ההתחייביות.

ד) המתישבים רוצים להגן על עצמם כלפי נטיות אנטיחברתיות או אנטילאומיות של יחידים בעתיד, ולכן רוצים הם להכניס בתוך החוזה אותם הפרינציפים (כגון של עבודה עצמית) שהם יקרים להם. וקשה למצוא לדברים האלה צורה הולמת בתוך החוזה.

ה) על כל אלה נוסף עוד הקושי הפורמלי, שיש כאן מו“מ עם 40 ישובים בערך, שצריך למצוא בשבילם טופס של חוזה מאוחד לכולם. אף על פי שאותם 40 ישובים אינם מנהלים מו”מ כל אחד בפני עצמו, אלא “המרכז החקלאי” הוא מיופה־כח מכלם לנהל מו"מ בשמם עם קרן היסוד, הרי יש בכל זאת לכל ישוב דעה שלו, ועל המרכז החקלאי להתחשב עם זה ובכל שאלה חדשה מוכרח הוא לבוא מקודם בדברים עם הישובים, כדי שיהא בטוח, שהם מסכימים אתו בכל פרטי החוזה.

אפשר עוד להאריך במספר המעצורים. אך מספיק במה שכבר הוגד, כדי להראות, כי חתימת חוזה יסודי כזה, שיהא מכריע בשביל כל העתיד, פוגשת בא“י בקושיים יוצאים מן הכלל ואינו דבר קל כמו בארצות אחרות. וסוף סוף נדמה הדבר, כי כבר התגברנו על המעצורים. אחרי מו”מ ממושך בין קרן היסוד ובין המתישבים חֻבר נוסח החוזה שבא בסוף הספר בתור הוספה ואשר יחתם בודאי בזמן קצר, אולי בשנויים אחדים קלי־ערך.

1.) הפרופ' מיד סובר, שצריך למסור למתישב את הקרקע, כשהוא נמצא כבר במצב של הכשרה מוחלטת, היינו לאחר שנתיבשו הבצות, סדרה הספקת המים ונסללו הדרכים. הוא מרחיק כ“כ בנידון זה, עד שהוא דורש עד כמה שאפשר, שיהא הקרקע נותן את הקציר הראשון לפני המסרו למתישב. הוא מחזיק בשיטת full equipment, היינו שיהיו ברשות המתישב כל הבנינים ההכרחים וכל האינונטר לפני גשתו אל העבודה. פרופ' מיד סובר, כי בחקלאות יש קושיים למכביר עד שהמתישב צריך להלחם קשה על קיומו, אפילו אם יש לו כבר הבנינים וכל האינונטר הדרוש, וכי אם מכבידים עוד על המתישב את מלחמת קיומו ע”י מה שמחסירים לו מן הסדור השלם– הרי בהכרח שיגמר הדבר באי־הצלחה. דעתו זו של פרופ' מיד עולה בד בבד עם דעת המחלקה להתישבות של ההנהלה הציונית, אם גם מחוסר אמצעים לא יכלה תמיד לעמוד על מלוי הדרישה הזאת. בנוגע לטיוב הקרקעות והכשרתם להתישבות ע“י יבוש הבצות, הספקת מים וסלילת דרכים יצאה דרישתו של פרופ' מיד לפועל ברוב הגדול של המקומות. וכן הדבר גם בנוגע לדרישת full equipment ורק בהגבלה זו, שאנו אמנם נותנים למתישב בנין מוצק לאורוה, אבל למעון הוא מקבל רק צריף של קרשים. וטעם הדבר מפני שבאופן כזה אנו מקמצים בהוצאות הסדור של כל מתישב 100– 150 לירות, מפני שהון המושקע במעון אינו פרודוקטיבי אלא הון דומם, ומפני שצריף של עץ אינו מעורר דאגה בתנאי האקלים של א”י. אמנם מבקרים ואומרים, כי הוצאות התקונים של הצריף גדולות בערך וכי ע"י הצריפים מקבל המושב צורה ארעית ובלתי־נאה, ואמנם אפשר הדבר שנעזוב את שיטת הצריפים ונבנה מעונות מוצקים. ויש עוד הגבלה אחרת, שאינה רצויה כלל וכלל, אלא שהיינו נאלצים לעשותה מפאת הצורך של כבוש תכוף של קרקעות עמק יזרעאל ומפאת המחסור בכספים מזומנים, וזוהי: שאנו יכולים לתת למתישבים את full equipment לא תיכף בהתחלת ההתישבות, אלא בדרך כלל במשך 3 או אפילו במשך 5 שנים. החסרון בזה הוא,שהמתישב מקבל ממשקו בשנים הראשונות רק הכנסה קטנה. אמנם אפשר להגיד, כי הטוב שבדבר הוא שאם משתמשים בתקציב במשך 3 שנים אז אפשר להסיק תועלת מן הנסיון המקומי, מה שאי אפשר אם מוציאים את הכסף תיכף בהתחלת ההתישבות. אך עם גידול התישבותנו בעמק יזרעאל יהא אפשר להשתמש בנסיון של מקום אחד גם במקום השני, עד שהנמוק של תוספת נסיון הולך ונחלש. בעתיד יהא עלינו להשתמש במלוא ההיקף בשיטת “השכלול המלא” ולמסור למתישב כבר בשנה הראשונה, ולכל היותר בשניה, את כל הדרוש לסדור המשק.

2) פרופ' מיד מחזיק בשיטת ההתישבות של יחידים (בקואופרציה בענפים שונים, כפי שנהוג במושבי עובדים שלנו) והוא מתנגד לשיטת Guild, כפי שהוא קורא את צורת העבוד המשותף השלטת בתוך הקבוצה שלנו. נמוקו הוא, כי בשיטת Guild נחלש רגש האחריות אצל החברים, כי החבר אינו מתעורר לעבודה נמרצה וגדולה אלא הולך ושוקע עד הקו הבינוני של הקבוצה, וכי בקבוצה הולך ואובד החוש האיקונומי, החוש בשביל שמירה מעולה של האינונטר. כיון שהקדשנו לקבוצה פרק מיוחד, לכן יכולים אנו להמנע פה מאריכות בנידון זה. רק את זאת רוצים אנו להזכיר כאן, שאין אנו מבכרים בחד־צדדיות את צורת הקבוצה, אלא אנו נותנים לצורת מושבי־עובדים לפחות אותן האפשריות כמו לקבוצה. הקבוצה שצמחה מתוך התנאים המיוחדים של התחלת עבודתנו בהתישבות חקלאית ובהתחשבות עם תכונותיו המיוחדות של החומר האנושי שלנו, יכולה להצדיק את קיומה בא“י יותר מאשר בשאר ארצות. פרטים אפשר לתקן, אם יתגלה במשך השנים הבאות, כי ההתפתחות הכלכלית של מושב העובדים עולה בהרבה על זו של הקבוצה, אז יהא בודאי מקום לבחון מחדש את כל השאלה. עד עתה לא נתברר היתרון הכלכלי אשר למושב העובדים על הקבוצה. ויש להזכיר בקשר עם זה, כי הקולוניזציה שנעשית בהצלחה זה שנים רבות ע”י הממשלה האוסטרלית, דומה בהיקף ידוע לשיטת הקבוצה, היינו בתקופת ההכנה של המושב.

3) פרופ' מיד דורש, שבכל מושב חדש יעמוד בראשו פקיד ראשי או יועץ חקלאי, שיעזור למתישבים בעצתו ובנסיונו. ההצעה טובה ונכונה, באשר המתישבים שלנו עלולים לעשית שגיאות טכניות מתוך חוסר נסיון. אמנם בהוצאת הצעה זו לפועל יהיו איזו קושיים. הקושי העקרי יהא איך למצוא את האנשים המוכשרים למשרה זו. הללו צריכים להיות אנשים, שיש להם ההבנה הדרושה בנוגע למטרות הלאומיות של התישבותנו. וחוץ מנסיון חקלאי יסודי בארץ צריך שיהא להם הכשרון להתהלך בידידות, בטקט ובסבלנות עם המתישבים, שלא יהא בדעתם להיות להם לפקידים ולאפטרופסים אלא מורים, יועצים וידידים. אנשים כאלה אין הרבה. אך בכל אופן עלינו לעשות ככל אשר ביכלתנו, כדי להשיג את היותר טובים בשביל התפקידים האלה. בהתאם לזה נוסדה על יסוד הצעת מיד מחלקה «extension» אצל תחנות הנסיון לחקלאות, שעליה לסייע למתישבים ע"י הוראות והוכחה בפועל. אמנם מתוך חוסר באמצעים ובאנשים מתאימים אי אפשר היה להעמיד יועץ חקלאי על יד כל מושב חדש, ואולם נתמנו יועצים בשביל כל מחוז. מלבר Farm advisors האלה מבקרים מומחים לענפים מיוחדים של החקלאות את הישובים בתור מדריכים ודואגים להכנסת התקונים הדרושים. גם האינסטרוקטורים האלה עובדים תחת הנהלת המחלקה extension של תחנת הנסיון לחקלאות. חוץ מזה התחילה תחנת הנסיון לסדר שדות־נסיון בישובים מרכזיים, כדי להראות למתישבים את החשיבות של מיתודות טכניות חדשות.

4) על הדרישה האחרונה של מיד, לישב רק אנשים בעלי־אמצע־ם, דברנו כבר בארוכה בספר זה. יש לקוות, כי לאט־לאט נגיע לידי כך, שיהיו לכל המתישבים לפחות איזו אמצעים עצמיים, אם גם לא גדולים ביותר.


 

פרק תשעה־עשר: צורת האדמיניסטרציה הרצויה ביותר בשביל הקולוניזציה החקלאית.    🔗


סדר זה היה נוהג עד עתה בנידון הקולוניזציה החקלאית של ההסתדרות הציונית: קרן היסוד היתה מוסרת את הכספים, המיועדים להתישבות, לההנהלה הציונית בא“י, שאצלה התקיימה מחלקה להתישבות חקלאית תחת הנהלת חקלאי מומחה ובאחריות אחד מחברי ההנהלה הציונית. מתפקידי מחלקה זו היה לערוך את התכניות בשביל ישובים חקלאיים חדשים, לקבוע את הסכומים לכל מושב ומושב במסגרת התקציב החקלאי של הקונגרס הציוני ולפקח בקביעות על הישובים. על יד המחלקה להתישבות חקלאית נמצא ועד החקלאוadvisery Board) Agricultural). המנהל של המחלקה להתישבות חקלאית היה גם יו”ר בועד החקלאות. יתר חברי הועד, ששה במספרם, נבחרו מחציתם מאת ההנהלה הציונית ומחציתם מאת הועד הלאומי. הועד התאסף לישיבותיו פעם בחודש או בשני חדשים ותפקידו היה להשתתף בכל החלטותיה של המחלקה להתישבות החקלאית בנוגע לחלוקת הכספים וליסוד מושבים ושכלולם. באופן פורמלי היתה לו רק דעה מיעצת. למעשה לא בלט אף פעם נגוד בין המחלקה להתישבות ובין ועד החקלאות.

חוץ מזה היה קיים בארץ מרכז חקלאי, היינו ועד חקלאי, שנבחר מאת ההסתדרות של הפועלים החקלאיים בארץ ישראל. הועד הזה נמצא תמיד בקונטקט עם המחלקה להתישבות חקלאית והביע את דרישות המתישבים. השתתפותו בלטה ביחוד במה שנוגע לבחירת המתישבים או הקבוצים והרכבתם בשביל ישובים חדשים.

תחנת הנסיון לחקלאות בתל־אביב, שנוסדה מאת ההנהלה הציונית בשנת 1921, עסקה עד עכשיו לא רק בחקירות מדעיות אלא נם בנסיונות מעשיים של נטיעת גידולים ומינים חדשים ולשם זה החזיקה תחנות קטנות במקומות שונים בארץ, למשל בבן־שמן, במרחביה ודגניה. לעומת זאת לא דאגה תחנת הנסיון עד לפני זמן קצר לקרב את תוצאות חקירותיה למתישבים ע"י מראה־עינים והוראות. ואולם המחלקה להתישבות חקלאית של ההסתדרות הציונית החזיקה מספר אינסטרוקטורים, שהם מומחים בענפים ידועים של החקלאות, שהיו נוסעים מישוב לישוב, כדי לתת הוראות למתישבים במקצוע המיוחד שהם התמחו בו.

הפרדה זו של ההוכחה ע“י מראה־עינים ונתינת ההוראות, אשר האמריקנים יקראו לה extension, מן עבודת החקירה של תחנת הנסיון, גרמה שהאינסטרוקטורים לא נמצאו בשום קונטקט עם החקירות של תחנת הנסיון. זה היה רע בשביל תחנת הנסיון, באשר מתוך כך לא נוצרו לתוצאות חקירותיה תעלות, שעל ידן יכלו להגיע אל המתישבים. וזה היה רע גם בשביל האינסטרוקטורים, באשר מתוך חוסר קשר עם החקירות היה יכול להתרחש, שמה שהוכיחו והורו על יסוד נסיונותיהם הקודמים בארצות אחרות או בא”י כבר נתישן לגבי התקדמות החקירות.

מתוך כך הופרדה באוקטובר 1924, בהתאם להצעות הפרופ' מיד ובהתאם לדרך הקבועה בקליפורניה, עבודת ההוכחה וההוראה מן המחלקה להתישבות חקלאית של ההנהלה הציונית ונספחה ל״מחלקה בעד extension", שנוסדה לשם זה על יד תחנת הנסיון, ומלבד האינסטרוקטורים בשביל ענפים מיוחדים של החקלאות תחזיק תחנת הנסיון בכל אחד משני האזורים היותר חשובים בשביל ההתישבות, בעמק יזרעאל וביהודה, “יועץ מקומי”, שתפקידו יהא לתת ידיעות למתישבים בשאלות חקלאיות כלליות, שאין ענין למומחים במקצועות מיוחדים.

כיום נמצאת תחנת הנסיון בדירה שכורה בתל־אביב. הואיל ואין לה כאן קרקע לפיכך אין היא יכולה להתעסק פה אלא בעבודות של לבורטוריום; בנוגע לנסיונות של נטיעה וגידול היא זקוקה לתחנות הקטנות אשר תחת רשותה. הפרדה זו של העובדים המדעיים מן הנסיונות היא לגמרי שלא־לטובה. מן ההכרח להעביר את תחנת הנסיון מתל־אביב למקום אחר, שיהא שם בשבילה די קרקע בשביל נסיונות מעשיים, ולבנות לה שם את הבנינים הדרושים.

שנוי הכרחי אחר בסדור הדברים נוגע למחלקה להתישבות של ההסתדרות הציונית. הקולוניזציה החקלאית היא כשלעצמה כ“כ מקצוע גדול והיא דורשת כ”כ סכומים גדולים וידיעות מיוחדות, עד שקשה הדבר להקדיש לה את הטפול הדרוש בתוך המסגרת של ההנהלה הציונית, שהיא מטופלת בעסקים שונים ומשונים. לפיכך יש, כמדומה, הכרח בדבר, להוציא את המקצוע של התישבות חקלאית מן הענינים הכלליים של ההנהלה הציונית ולתת לה מסגרת מיוחדה, כמובן תחת ההשגחה של ההנהלה הציונית. לשם זה נתקבלה כבר החלטה בקונגרס הציוני בשנת 1923 על פי הצעתי, ליסד קרן מיוחדת להתישבות, שהיא תהא המכשיר בשביל ההתישבות החקלאית. מלבד הנמוק שנזכר זה עכשיו יש עוד נמוקים אלו לטובת יצירת קרן מיוחדה:

1) גורלה של כל ההתישבות שלנו תלוי בזה, אם נצליח בזמן קרוב להעמיד את המתישבים שלנו במובן הכלכלי על רגליהם הם, באופן שלא רק שירויחו את לחמם, אלא שיוכלו גם להחזיר במשך 40–30 שנים את הכספים שהוצאו להתישבותם עם רבית מתאימה. עד היום לא היו תשלומים כאלה, באשר ההתישבות שלנו, שהתחילה רק שנים מספר לפני המלחמה, סבלה הרבה ע“י המלחמה, ואותם הישובים, שנוסדו לאחד המלחמה, מתקיימים רק 4–3 שנים. בשנים ראשונות אלו אין המתישבים יכולים לשלם על חשבון החובות, ומשום כך נוהגים בכל העולם לשחרר את המתישבים שנים אחדות מתשלומים. אבל בקרוב יגיע הזמן, שבו נצטרך לדרוש מאת המתישבים את התשלומים הראשונים. ולא יקל הדבר הזה, באשר החקלאות לא תביא בעתיד הקרוב הכנסות גדולות. ועוד יותר יקשה הדבר להרגיל את המתישב בתשלומים האלה, אם התובע הוא משרד אדמיניסטרטיבי כמו ההנהלה הציונית. הנהלה זו מטיב עבודתה להוציא חלק גדול מכספיה לצרכים, שאין עליהם חובת תשלומים (חנוך, רפואה, עזרה ראשונה לעולים). מתוך כך התרגלו לחשוב, כי כספים שניתנו ממנה, ניתנו לכתחלה שלא על מנת להחזיר. וגם המתישבים החקלאים, המקבלים כספים מאת ההנהלה הציונית, מקבלים על נקלה את ההשקפה הזאת הרווחת בקהל. ואך אם יפרידו את נתינת הכספים בשביל הקולוניזציה החקלאית מן ההנהלה וימסרו אותם לקרן מיוחדה להתישבות, יכולה זו ע”י כל האופן של הנהלת עסקיה ליצור במתישב את ההכרה, כי הכספים הנתונים אינם אלא הלואה שניתנה על מנת להחזיר בתשלומים מדויקים. הקובלנא הצודקת של פרופ' מיד על מה שלא נחתם עד היום חוזה עם המתישבים, שממנו יכירו הם את התחייבותם, היא במובן ידוע תוצאה מזה, שהכספים ניתנו מטעם ההנהלה הציונית; אילו היו ניתנים מאת קרן מיוחדת להתישבות, כי אז קרוב לודאי שלא היה הדבר נעשה בלי ששני הצדדים היו מקודם חותמים על חוזה ביניהם.

2) נמוק שני ליסוד קרן להתישבות היא, שבאופן זה יש תקוה להשיג בעתיד הקרוב כספים לקולוניזציה חקלאית לא רק מתוך התרומות לקרן היסוד, אלא גם בדרך של אשראי. הערך הכללי של הישובים החקלאיים, שנוסדו בכספי ההסתדרות הציונית או של קרן היסוד, עולה כעת כחצי מליון לירות. אם קרן היסוד תיסד כיום קרן מיוחדת להתישבות ותמסור לה את זכות הקנין בכל הישובים החקלאיים, הרי תהא קרן זו מעיקרא בעלת אקטיבום גדול. אם על יסוד החוזה עם המתישבים יכנסו לקרן ההתישבות מתחלה תשלומים קטנים ואח“כ תשלומים גדולים יותר ויותר, אז תנתן לה ע”י כך האפשרות, לקבל הלואות ולהבטיח את התשלומים והרבית על יסוד הכנסותיה היא. כלעומת שתגדלנה הכנסות הקרן להתישבות, כן תגדלנה האפשריות לקבלת הלואות. במדה שתתקדם החקלאות בא“י, עד שהמתישב יוכל לשלם את תשלומיו מהכנסותיו, תוכל החקלאות להשתחרר מן השיטה השלטת כיום, שלפיה היא מקבלת את כספיה אך ורק מתוך התרומות של קרן היסוד, ותוכל להשיג יותר ויותר את הכספים הדרושים, כפי שנהוג הדבר בקולוניזציה בארצות אחרות, בדרך הכבושה של אשראי. ועלינו לשאוף להגיע למטרה זו, באשר נעלם מאתנו לדעת כמה זמן נוכל לספק את הכספים הכבירים, הדרושים להתישבות חקלאית, ע”י קרן היסוד בלבד. כבר הראו השנים האחרונות, כי הכספים שאפשר להשיג מאת קרן היסוד בשביל הקולוניזציה החקלאית, אינם נושאיים בד בבד עם צרכי ההתישבות שהולכים וגדלים. הצעד הראשון להשגת כספים לצרכי ההתישבות החקלאית, הוא יסוד קרן מיוחדת להתישבות.

סדור של קרן ההתישבות יהא נעשה באופן היותר טוב, אם ייסדוה בתור חברה המסתעפת מן קרן היסוד ותרשם כחברה מיוחדת במשרד הממשלה בא"י. ההנהלה של 7–3 חברים בראשות מנהל בפועל צריכה להתמנות מאת ההנהלה הציונית. מתפקידי קרן ההתישבות יהיו ביחוד ענינים אלו:

א). חלוקת הקרקעות בין המתישבים, ואם הקרקעות הן של הקרן הקיימת, תהי החלוקה בהסכמתה של הקרן הקיימת;

ב) טיוב הקרקע עד כמה שזה נחוץ לפעולות הקרן הקיימת;

ג) קביעת התכנית הכלכלית של המשק בישובים חדשים;

ד) נתינת הלואות למתישבים יחידים ולקבוצים וחתימת חוזה עם המתישבים;

ה) קונטקט תמידי עם ההתפתחות הכלכלית של הישובים;

ו) השגחה בנוגע למלוי התחייביות המתישבים ע"פ החוזה.

על יד המנהל בפועל צריך להמצא יועץ חקלאי ויועץ משפטי. קרן ההתישבות תצטרך לפני יסוד ישובים חדשים לדרוש חות־דעת מאת תחנת הנסיון בנוגע לכל השאלות החקלאיות החשובות בשביל הישובים החדשים. ע“י כך יושג הבטחון, כי ביסוד ישובים חדשים יבחנו הפרובלמים הקשורים בהם ע”י מומחים מקצועיים. בסוף הספר הנני נותן הצעה ע"א “העיקרים לנתינת הלואות מקרן להתישבות הציונית” וסכימה של הרצאה, שהמנהל בפועל של קרן להתישבות יצטרך לחבר לפני יסוד ישוב חדש.

ועד החקלאות צריך להמשיך ולהתקים בתור אורגן מיעץ על יד הדירקטוריום של הקרן להתישבות. בעיקר עליו להיות מורכב מחקלאים מעשיים והוא ישמש ערובה, שדירקטוריום של הקרן להתישבות ישאר בקונטקט תמידי עם המתישבים.

אין ספק, כי החקלאות בא"י התקדמה הרבה בשנים האחרונות. עלה הדבר ליצור צורות המשק המתאימות גם לתכונת הארץ וגם לתכונת המתישב היהודי. אבל הרבה נשאר עוד לעשות, עד שנוכל להגיד, כי הצלחנו לפתור את כל הפרובלמה. אך יש מקום לקוות, כי החברה החדשה, כפי שנסתמנה למעלה בשרטוטים כלליים, תשמש כצעד של התקדמות לגבי הסדור ששלט עד עכשיו ושתוצאותיה בשביל ההתפתחות העתידה של הקולוניזציה תהיינה טובות.


 

פרק עשרים: החקלאות ויתר מקורות הכלכלה.    🔗


לא יפלא, אם הקושיים של הקולוניזציה החקלאית ואי־האפשרות ליצור במהרה בא“י ע”י החקלאות קיום כלכלי לרבבות יהודים ממזרח־אירופה מעוררים כפעם בפעם בחוגי הציונים את השאלה, אם העליה העברית מוכרחת באמת לעבור דרך השביל הצר הזה של החקלאות, הזרוע קוץ ודרדר. ברור שלא יתכן לבכר את החקלאות אך ורק מתוך חבה רגשנית ל“אמא האדמה”. מתוך הצורך בהתישבות תכופה בא“י מן ההכרח להשתמש בכל האפשריות של קיום כלכלי לעולים. אך מן ההכרח להזהיר מפני ההשקפה הנפוצה בקהל, כאילו היהודים יכולים להתקיים בא”י בהרכבה הכלכלית של הגולה. בעלי השקפה זו טוענים, כי “הכשרון היהודי” יצליח “להסתדר” בא“י. ודאי שהכשרון היהודי יגלה עד מהרה את האפשרות של המסחר והתעשיה; ואולם דא עקא, כי האפשריות האלה מוגבלות הן בא”י מבארצות הגולה. באלו יש לכשרון היהודי כמעט שדה־פעולה בלתי מוגבל, בשביל שהם מועט קטן בתוך יתר התושבים ומפאת יתרונם המסחרי הם מספקים כסוחרים ומתווכים את צרכי־החלופין אשר לתושבים. אך בא“י אין אנו יכולים להסתפק להשאר תמיד מועט קטן. מתוך כך מוכרחת הרכבתנו הכלכלית בא”י להיות שונה מאשר בארצות הגולה.

במסחר חיים אפילו במדינות אירופה המפותחות ביותר רק %15– 10 של התושבים; בא“י 10% הוא כבר המקסימום. ולזה צריך לשים עוד לב, כי בתור “תושבים” במובן זה אין להכניס בחשבון אלא את התושבים היהודים. המסחר עם התושבים שאינם יהודים, שצרכיהם בחלופי־סחורות קטנים ודלים הם מאשר, למשל, של האכרים במזח־אירופה, – הוא לגמרי בידי הסוחרים הערבים החרוצים מאד והעולים על היהודים בידיעות השפות ותנאי הארץ, באופן שאין ליהודים במסחר הזה כמעט שום חלק. אך מספר הסוחרים היהודים עולה כבר על %10 של המתישבים היהודים. התוצאה: התחרות לא בריאה בין הסוחרים האלה, ביחוד במסחר הפעוט. רוב הסוחרים הזעירים מתקיימים רק ע”י נתינת קרדיט לקונים ובשביל זה הם מרימים את המחירים, מה שמיקר את צרכי החיים במדה מורגשת. המחסור בקונים לא־יהודים, המעכב את גידול מספר הסוחרים העברים, הוא גם מעכב את גידול מספר בעלי המלאכה העברים. לפלחים, שהם שני שלישים של האוכלסים שאינם יהודים, יש רק צורך קטן בעבודות בעלי־המלאכה וצורך זה מתמלא על נקלה ע"י האומנים מבין הערבים. רק בערים יש לפרקים לאומנים יהודים (חייטים, זגגים, נגרים, פחחים, צורפים) עבודה אצל לא־יהודים; אך בתשעים אחוזים תלויים הם בעבודה אצל היהודים. מלבד האומנים של מלאכת הבניה, שהודות לגידול הבניה הם עסוקים תדיר ומרויחים יפה, מצבם של האומנים לגמרי לא טוב. אם יתרבו עוד האומנים בין המלאכות השכיחות ביותר בין היהודים כגון סנדלרים, חייטים ופחחים, יביאו את המצב לידי משבר רציני.

אף בפרופסיות החופשיות גדל הלחץ והדחק. כך היו למשל בא“י ביום 1924.1. XI לא פחות מן 277 רופאים עברים. בשים אל לב, כי למסיונים הנוצרים יש בארץ פוליקליניקים, הנותנים עזרה רפואית חנם, וכי מפאת ההתחרות של 170 רופאים שאינם יהודים, אין עבודה לרופא העברי כמעט בלתי בתוך בני עמו, יוצא, שעל כל 400 נפש מן התושבים היהודים יש רופא יהודי אחד, בה בשעה שבמרכז אירופה יש רופא אחד על כמה אלפים נפש. משום כך רע המצב הכלכלי של רוב הרופאים העברים, וכן הדבר אצל עורכי הדינין, המהנדסים, הסופרים וכיו”ב. רק הפקידים בעלי משכורת קבועה אצל הממשלה ואצל מוסדות פרטיים, וכן המורים, נמצאים בערך במצב טוב, אך מספר המשרות הקבועות האלה הוא כמובן מצער. והמספר הזה היה מתקטן עוד יותר, לולא מה שחלק מן הפקידים האלה (וכן הרבה מן נושאי משרות דתיות) מקבלים משכרתם מכספים הנשלחים מחו"ל לארץ למטרות תרבותיות, דתיות ושל חסד וצדקה.

להתיירות יכולה בודאי להיות חשיבות בשביל א“י, אולי לא פחות מאשר במצרים. לא רק “המקומות הקדושים” וההערצה שרוחשים להם בין היהודים, הנוצרים והמוסלימנים, נותנים לארץ כח־משיכה גדול; ערך רב יש גם לאקלים־החורף הנוח, למעינות־־המרפא (חמי־טבריא), למראות־הטבע (עמק־הירדן, ים המלח). עם התפשטות הרעיון הציוני תהיה ארץ ישראל מדינה של עליה לרגל בשביל היהודים וארץ־החנוך בשביל ילדיהם. אך גם בנידון זה צריך להשמר מפני תקוות מוגזמות, כאילו חלק גדול מן היהודים יכול לחיות מן התיירות. אפילו בשויצריה, ארץ־למופת של התיירות ופנסיונים לתלמידים, חיים עליה רק כעשרה אחוזים, ובא”י יעבור עוד זמן רב עד אשר נגיע למקסימום הזה.

בקשר עם התיירות יש להזכיר, כי גם לאנשים החיים בפנסיונים ובעלי־רנטות, שיש להם הכנסות קבועות מחו“ל, יש חשיבות ידועה בעד הכלכלה בא”י. לא רק שהפנסיונרים ובעלי הרנטות מגדילים ע“י מספרם את מספר האוכלסים העברים בארץ, אלא שבתור צרכנים הם מפרנסים גם יהודים אחרים. עדיין קטן מספרם של בעלי־הרנטות האלה; אך ע”י גידול כח־המושך של א"י אפשר שיתרבה מספר היהודים בעלי הכנסות בטוחות, שלבם יחשק לבחור את הארץ לגור בה.

ובכן נשארות עוד, – מלבד החקלאות, – התעשיה הגדולה והקטנה. לאיזו התפשטות הן עלולות להגיע? עוד לפני המלחמה העולמית נעשו בא“י ע”י יהודים כמה נסיונות במקצוע התעשיה, למשל, בית חרושת לזכוכית בטנטורא, בתי־חרושת לסבון “עתיד” בבן־שמן ובחיפה, מטוה המשי בראש פנה, ולמרות הכספים המרובים, שהושקעו בהם, נסתיימו בכשלון. העסק היחידי הגדול של התעשיה, שהתקיים בפרוץ המלחמה העולמית, היה היקב בראשון לציון.

אמנם נכון הדבר, כי לעומת תקופת המשטר הטורקי הוטבו הרבה התקוות של התעשיה תחת השלטון האנגלי, אך גם כיום לא יקל לשום תעשיה בא"י לעמוד בקשרי התחרות עם ארצות אחרות.

כל תעשיה קשורה בתנאים ידועים. החשובים שבהם הם: קרבת החמרים הגלמיים (כגון פחמים, ברזל, עצים, תוצרת החקלאות), מציאות של עבודה זולה וקרבת הַשְוָקִים.

א“י אינה עשירה ביותר בחמרים גלמים. אין לה לא ברזל ולא פחמים ולא מתכיות אחרות הראויות למכרות. חמרי הקרקע שמשתמשים בהם הם אבנים, חמר, חול לבנינים, אבן־הסיד בשביל משרפות סיד, מי הים בשביל תעשית המלח. בית החרושת הגדול “נשר” אצל חיפה לתעשית המלט, שהולך ונבנה זה עתה, מוצא שם את הסיד וכן Mergel הנחוצים לו. להבא אפשר שיהא ערך לתעשית המלחים מים המלח. ואולי ימצא גם נפט. יש לקוות, כי היעור שהתחיל בשנים האחרונות יספק בעתיד לארץ את העצים, שמכניסים כיום מחו”ל. אך לפי שעה כל הדברים האלה אינם אלא תקוות. בהווה ארץ ישראל אינה אלא מדינה עניה במינרלים ובעצים. אין בה מחמרים גלמים לתעשיה אלא הפרודוקטים של הצומח והבהמה של החקלאות. התחלות לתעשיה מעין זו יש כבר, כגון הטחנות, בית חרושת לשמן, לסבון, לסיגרות, לעבוד עורות. תעשיות אחרות, כגון משרפות יין, שכר, פירות כבושים, סוקר מקנה־הסוקר ומסלק־הסוקר, תוסדנה בודאי בקרוב. אך מהלך ההתפתחות הוא אטי, כי הוא תלוי במציאות כמויות גדולות של פרודוקטים חקלאיים זולים ובצרכנות גדולה, ואלה עוד אינם.

ואשר לעבודה זולה המצב אינו לטובת התעשיה, מפני ששכר העבודה של הפועלים העברים בא“י גבוה הוא וישאר גבוה בעתיד הקרוב מאשר שכר העבודה של הפועלים שאינם־יהודים בא”י גופא ובכל המזרח.

יש ענפי התעשיה, שלמרות מה שהם צריכים להביא מחו“ל את החמרים הגלמים כלם או מקצתם, יש להם בכ”ז תקוה להתקיים, מפאת קרבתם אל מקומות־המכירה. לאלה נחשבים ענפי התעשיה של הבניה (כגון מרצפות־מלט, רעפים) ותעשית האריגה. א“י מכניסה מחו”ל מדי שנה בשנה סחורות אריגה מכל המינים בערך בעד 800.000 לירות. בעלי תעשיה זו מן יהודי מזרח־אירופה, הן מנותני עבודה והן מן הפועלים, התחילו כבר להעביר תעשיה זו לא“י. בית חרושת למטוה־משי ובתי־חרושת לאריגת צפר־נפן התחילו כבר לעבוד. הרבה יהודים בעלי תעשיה קטנה מפולין הביאו את ידיעותיהם (וכמה מהם גם את מכונותיהם) לא”י, להכין פה סחורות של הצורך היומי, והם עושים פה מחמרים גלמים או גלמים־למחצה מחו“ל את הסחורות המתהלכות בשוק, שמקודם היו מכניסים אותן מחו”ל (כגון נעלים, מכונות לבשול ולמאור, ראיים, מטות ברזל). אכן כמעט כל התעשיות האלה מוגבלות הן על הצרכנות של א“י בלבד. במשלוח לחו”ל אין הן יכולות לעמוד בהתחרות עם מדינות אחרות.

תעריף המכס שהיה שולט בא“י עד ספטמבר 1924 היה מטיל על כל סחורות־חוץ %11 מדמי שוין. מאז נשתנה התעריף והוא כיום קובע מכס מיוחד לכל סחורה וסחורה ע”פ היחידה שלה או ע“פ משקל הקילוגרם. הוא מגין יותר על התעשיה מאשר התעריף הקודם, מפני שהוא מראה לפחות נטיה קלה להקל מעט על חסרים גלמים, שאינם נמצאים בארץ, ולהכביד מעט על סחורות גמורות, שאפשר לעשותן בארץ. מה שטנדנציה זו היא חלשה ורופפת מקורו בזה, שהעלאת המכס על צרכי־שמוש הכרחיים תגרום להעלאת המחירים ותעורר התנגדות התושבים, שתשעים אחוזים מהם הם צרכנים ואשר לכל היותר 10% הם יצרנים בתעשיה. גם בעתיד לא יהא המצב נוח למכסי־הגנה. בסחורות ידועות, שאין לרוב התושבים צורך בהן (כגון ספיריטוס, שכר, צרכי־לוקסוס), יהא אפשר להעלות את המכס. לעומת זאת תצטרך כל תעשיה שתעבוד בעד הצרכנות ההמונית בארץ להשלים עם העובדא, כי תשיג רק הגנה מועטה ע”י המכס, וכי בשביל כך תוכל רק אז להתקיים, אם ההוצאות של התוצרת לא תהיינה גבוהות ביותר משל התוצרת בחו"ל.

מצב טוב יהא לאותן התעשיות, שלתוצרת שלהן יש ערך מיוחד כשהיא נעשית בארץ ישראל, שכן דרך היהודים וגם של הרבה נוצרים דתיים לחבב את הארץ בשביל קדושתה. ספרים עברים ולוחות השנה, מצבות, תשמישי־קדושה ליהודים ולנוצרים, חפצי־זכרון וכדומה שנעשו בארץ, יקבלו תמיד מאת חובבי הארץ מחירים טובים מאלה שנעשים במדינות אחרות. והשוק שלהם ילך ויתרחב, בה במדה שיתרבה מספר התיירים הבאים אל הארץ.

אם צפויות איפוא לתעשיות ידועות תקוות טובות, מה שאין בדעתנו כלל להקטין, הרי ברור מצד אחר, שהן בעצמן אינן מספיקות לפרנס אותם היהודים, שאינם יכולים לעסוק במסחר, במלאכה או בפרופסיות החפשיות. את החלל הזה יכולה רק החקלאות למלא. אם היא מכוונת בראש וראשונה להספקת המתישב הרי היא בלתי תלויה לא בשוק החיצוני ולא בשוק הפנימי והיא יכולה איפוא להיות למקור פרנסה בשביל מספר בלתי מוגבל של יהודים. וקיומם של חקלאים אלו מְהַוה את הבסיס לקיומם של הרבה יהודים שאינם עוסקים בחקלאות.

הסוחר יקנה מיד היצרן החקלאי את עודף תוצרתו על הצורך העצמי וימכור לו מן התוצרת של התעשיה. אומנים ימצאו את פרנסתם בעבודת הבנין, בהכנת בגדים, בהתקנת כלי־עבודה. בעלי התעשיה ידאגו להכין מכונות לחקלאות וכל יתר צרכי החקלאים. הובלת הפרודוקטים תעסיק את אנשי המקצוע הזה. גידול התוצרת החקלאית יתן דחיפה להרבה תעשיות צדדיות הקשורות בחקלאות. יהא צורך במורים, רופאים, טכנאים. עד כמה שהתוצרת החקלאית משפיעה על כל הכלכלה ומכניסה זרם חיים לכל ענפיה, אפשר לראות ולהוכח מן העובדא, כי בישובים החקלאיים מחודש מאי 1925 נמצאו 8000 בלתי חקלאיים על יד 15000 עובדים חקלאים. ומלבד הבלתי־חקלאיים אשר בתוך הישובים, אשר גם הם באופן סבובי על החקלאות מחיתם, הנה יש גם בערים קבוצים של יהודים שמרויחים את פרנסתם ע“י מסחר או ע”י הובלה בישובים החקלאיים.

מתוך כל התנאים האלה יוצא, כי לארץ ישראל בתור מדינה להגירה בשביל היהודים יש מעמד מיוחד בין כל מדינות־ההגירה. זה אלפים שנה שאפשריות המסחר הן הן הנותנות את הכוון בשביל ההגירה היהודית. תמיד היה הסוחר החלוץ העובד לפני המחנה, החודר לארצות חדשות ואשר בפלסו נתיבות למסחר באו אחריו יהודים מכל מיני משלח־יד. ביחוד בולט הקו הטיפוסי הזה בהגירת היהודים לאמריקה הצפונית במשך מאת השנים האחרונה. גם הגירת ה“ספרדים” במחצית הראשונה של מאת התשע־עשרה, גם הגירת ה“אשכנזים” שבאה אחר־כך, היתה מורכבת כמעט לגמרי מסוחרים, שמצאו כאן כר נרחב כמתווכים בין היצרנים שאינם־יהודים ובין הצרכנים שאינם־יהודים. ורק לאחרי אשר הרבבות הראשונות האלה כבשו את הדרכים באו משנת 1880 ואילך מאות אלפים, שמקצתם היו עוד סוחרים, ומקצתם היו כבר אומנים, בעלי תעשיה קטנה, פועלים. הפועלים מצאו עבודה על נקלה מפני שדרגת החיים שלהם במזרח־אירופה היתה נמוכה, ומתוך כך הסתפקו, לפחות בזמן הראשון, במחירים נמוכים מאלה שהיו רגילים לשלם באמריקה לפועלים אחרים. אך ההגירה לא“י אינה יכולה להשען לא על אפשריות מסחריות גדולות עם יצרנים או צרכנים בלתי־יהודים, ולא על הורדת שכר־העבודה במקצוע התעשיה. כי שכר העבודה של הבלתי־יהודים בא”י הוא עוד נמוך משכר־העבודה במזרח אירופה. אי אפשר כלל להדגיש במדה מספיקה את ההבדל העצמי והיסודי הזה שבין התנאים בא“י ובין מדינות־הגירה אחרות. דעות מוטעות רבות, הנשמעות על אודות הדרכים הטובות ביותר להרמת המצב הכלכלי בא”י, נובעות מזה, שאין שמים לב להבדל היסודי הזה ומזלזלים בו. מכאן המפתח להבנה, כי לא הרי ארץ ישראל כהרי מדינות אחרות להגירה וכי רוב היהודים בא"י אינם יכולים להיות לא סוחרים ולא מתווכים ולא בעלי פרופסיות חפשיות, אלא מוכרחים להיות יצרנים בחקלאות ותעשיה וכי על החקלאות שומה הדבר לפנות את הדרך לתעשיה. החקלאות צריכה ללכת בראש.

החקלאות הכרחית היא גם מטעם אחר. כל העסקים האחרים דרכם להצטמצם בתוך הערים, שהם מרכזי התנועה. אלו חסרו חקלאים עברים בא“י כי אז היה הולך ונשנה בה החזיון של ארצות הגולה, שהיהודי הוא עירוני. אז היינו יוצרים לנו בערים איים עבריים, אבל כל חלל הארץ היה נשאר ברשות בלתי־יהודים. חוץ מזה שחיי העיר היו גם עושים מחיצה בין היהודים ובין הטבע, שהוא משמש לעמים אחרים בית־היוצר לכמה ערכים רוחניים, אלא שגם עצם יצירת בית־לאום יהודי בא”י תהא נעשית פלסתר. לא די, כפי שחושבים ציונים רבים, שהיהודים ויהיו הרוב בא"י מפאת המספר; לא פחות חשוב הדבר, שיהיו היהודים נפוצים על פני כל המדינה. ודבר זה רק החקלאות יכולה לעשותו. אם היהודים יחיו בערים על המסחר והתעשיה והערבים יחיו בכפרים על החקלאות, אז הנגוד הכללי שבין שני עמים, שהם צריכים להיות ביחד בשלום, יפריד ביניהם, כדוגמת המצב באירופה.

מכל האמור מתברר, כי חלק גדול מיהודי א“י מוכרחים לחיות על החקלאות, אם רוצים לבנות את הכלכלה היהודית בא”י באופן כזה, שתוכל לעמוד בפני כל רוח מצויה. השאלה היא למדת גדלו של החלק החקלאי. לדעתנו אין להפחיתו למטה משליש. השליש השני יהיה של אומנים ובעלי תעשיה והשליש האחרון יהיה של סוחרים, מקצוע התנועה (תיירות והובלה) ופרופסיות חפשיות. כמובן, שאין זו אלא סכימה משוערת ואין לקבוע מסמרים בסכימה זו. ואפשר הדבר כי המציאות תכריח אותנו לסור כפעם בפעם מן הסכימה הזאת. ואולם טוב היה אילו שמנוה לנו לקו והיינו חוזרים שוב אליה כפעם בפעם. אין לנו להטעות את עצמנו בראותנו כי כעת (אביב 1925) מצב היהודים בארץ טוב הוא בערך, למרות מה שלכל היותר חיים כעת 15% על החקלאות ולא יותר מן 20% על התעשיה והמלאכה (הבנאות בכלל). המצב הנוח כעת מקורו בזה, שמן פסח תרפ“ד עד פסח תרפ”ה עלו בערך 20000 יהודים והביאו אתם רכוש רב. הם אוכלים חלק מן הרכוש הזה וע“י כך מרויחים מהם האומנים והסוחרים, ובמקצת הם משקיעים את כספיהם בבנינים ומעסיקים ע”י כך את הפועלים. אך הוצאת הרכוש הזה לא תרחק רחוק, ובתים הם רק אז מקור פרנסה, אם ישנם אנשים שיכולים לשלם שכר־דירה. אנו מסתובבים במעגל קסמים, אם לא ימצאו יהודים במדה מספיקה, שהם יוצרי־ערכים בחקלאות ובתעשיה, ושהם ע"י כך מכניסים בקביעות דמים לתוך הכלכלה היהודית. זוהי מלה ראשונה ואחרונה של השקפותינו.


 

פרק עשרים ואחד: האינציטיבה הפרטית.    🔗


כיום אין כמעט ספק בדבר, שהקולוניזציה החקלאית בא“י לא היתה אפשרית בלי ברון רוטשילד ואח”כ בלי ההסתדרות הציונית, שהוציאו כספים מרובים, כדי להושיב עולים מחוסרי אמצעים. מעולם לא היתה הקולוניזציה יוצאת מן הכח אל הפועל, אלמלי המתינו לכך שיבואו אנשים פרטים ויתישבו בכספם הם. אמנם מביאים ראיה מן העובדא, כי בזמן האחרון נשתנה המצב, ואומרים שאפשר כבר למצוא מועמדים להתישבות, שיש להם לפחות חלק מן האמצעים הדרושים, וטוענים שעתה צריך לנהל את עבודת ההתישבות באנשים האלה. בשאלה זו כבר דברנו בפרק י"ז. אך עוד נשארות שתי קובלנות, שאפשר לשמוע אותן לעתים תכופות, ואלו הן:

1.  ההסתדרות הציונית היתה יכולה ליצור אפשרות־של־קיום למספר גדול יותר של יהודים, אילו הוציאה את הסכומים שהשקיעה בהתישבות החקלאית על סיוע לאינציאטיבה הפרטית בתעשיה ומסחר;

2.  כי להסתדרות הציונית יש נטיה אנטיקפיטליסטית ובשביל כך היא מעמידה בכוונה את האינציאטיבה הפרטית במדרגה נמוכה.

לדעתנו אין הקובלנות האלה צודקות. ראשית כל: הדעה שנשמעת לעתים תכופות, כי התעשיה יוצרת אפשרות־קיום לאנשים בפחות כספים מאשר החקלאות, – דעה זו אינה נכונה, לפחות לגבי התעשיה הגדולה. אם מסתכלים באותם בתי־חרושת הגדולים המעטים שמתקיימים כבר בארץ או שהולכים ונוסדים כעת, אז מוצאים את המספרים האלה בנוגע לכספים המושקעים ומספר הפועלים והפקידים שהם מתפרנסים או שיוכלו להתפרנס בבתי החרושת האלה:


“סיליקט” 90000 לירות 70 פועלים ופקידים
“שמן” 120000 לירות 50 " "
“הטחנות הגדולות” 120000 לירות 40 " "
חברת “המלח” 50000 לירות 30 " "
בי"ח למלט “נשר” 200000 לירות 200 " "


במרבית הדוגמאות האלה עולה לגלגולת (פועל או פקיד) יותר מן הסכום של 1100 לירות, הדרוש להתישבות אכר.

טוב מזה המצב בתעשיה הקטנה. כאן מספיקות מאות לירות אחדות, ולפעמים גם פחות מזה, בתור הון יסודי להחזקת פועל אחד. כל כמה שהתעשיה הקטנה מוצאת שוק לתוצרתה ראויה היא בשביל כך לכל סיוע אפשרי. אך הוא אפשרי רק אז, אם באים לארץ מומחים לתעשיה הקטנה ויש להם מעט הון עצמי. אז יכולה וצריכה ההסתדרות לסייע ע“י נתינת אשראי. עד לפני זמן לא־כביר לא היו בעלי־מקצוע בתעשיה הקטנה, שהם גם בעלי־אמצעים במדה ידועה, נמצאים בארץ במספר הגון. בימי האינפלציה אחרי המלחמה היה לבעלי התעשיה האלה במזרח־אירופה מצב של פריחה מדומה, שקשר אותם לארצות מגוריהם ומנע מהם את האפשרות לעלות לארץ. איש התעשיה, שנחשב אז בפולין ל “עשיר” ויכול היה לחיות שם חיים מרווחים, היה נחשב באותו הון גופא בארץ ישראל כמעט לעני. רק אחרי שהושג שווי ־ משקל ידוע ע”י יציבות הולוטה במזרח אירופה ובמרכזה, היינו בערך בתחלת 1924, מתחילים בעלי התעשיה, ביחוד בפולין, לבוא לא“י עם אמצעים ידועים. כעת יכולות קרן היסוד וההסתדרות הציונית להתחיל את פעולתן. מקודם היה הדבר בלתי אפשרי, באשר ההסתדרות הציונית לא יכלה, כמובן, ליסד את התעשיה בעצמה. עבודת התעשיה נפרדת מקולוניזציה חקלאית בזה, שאינה יכולה להעשות ע”ס סכימה אחת משותפת. כל עסק של תעשיה הוא כעולם בפני עצמו ודורש ידיעות מיוחדות וטפול מיוחד. לפיכך יוצא, שאת הקולוניזציה החקלאית אפשר אמנם לנהל מתוך מקום מרכזי אחד, בה בשעה שסדור כזה בתעשיה בחזקה שיחריב אותה. ברור איפוא, כי על ההסתדרות הציונית להמתין עד שיבואו אליה אנשי התעשיה בהצעות מסוימות, והיא מוכרחת להצטמצם בהקלת התגשמות התכניות האלה ע“י נתינת הלואות בגבולות הנכונים. כיון שיהודי מזרח־אירופה העולים לארץ אין מביאים אתם בדרך כלל די כספים, כדי ליצור באמצעיהם הם את עסקי התעשיה הקטנה, וכיון שאי אפשר להם להשיג בא”י מאת הבנקים הלואות לזמנים ארוכים, לכן חובה היא להסתדרות הציונית לבוא לעזרתם. אמנם ההסתדרות הוציאה בשנים האחרונות מכספי קין היסוד 6000–5 לירות לשנה להלואות בשביל בעלי התעשיה הקטנה. ואולם הואיל ועלית היהודים האלה קבלה בשנת 1924 היקף גדול, לכן אין הסכום הזה מספיק עוד אפילו במדה מוגבלת. הצורה היותר טובה לסדור ההלואות האלה היא בודאי יסוד בנק מיוחד לתעשיה עם הון של 100.000 לירות למצער, שעליו לבחון ע“י מומחים טכנאים ותעשיתיים את התכניות ועסקי התעשיה ושהוא יתמוך באותם העסקים אשר ימצא אותם לבטוחים, ע”י השתתפות או קרדיטים. את ההון הדרוש לבנק התעשיה צריך לקבל גם מקרן היסוד וגם מהון פרטי, היינו שקרן היסוד תשתתף בערך בעשרים וחמשה אלף לירות של מניות פשוטות ואנשים או מוסדות פרטיים במניות־היתרון בסכום של שבעים וחמשה אלף לירות.

הקובלנא השניה, כי ההסתדרות הציונית היא נגד האינציאטיבה הפרטית מקורה בזה, שיש עוד ציונים רבים שאינם מבינים, כי לא כל העברה של עסקי היהודים בחו“ל טובה היא בשביל ארץ ישראל. אם יהודי בארצות הגולה מגדיל את רכושו במסחר, הרי הוא מגדיל בזה גם את רכוש הצבור היהודי אשר אליו הוא שייך, באשר הריוח נובע בדרך כלל מיחסי־מסחר עם לא־יהודים. אחרת הדבר בא”י; מתוך שכאן היהודים מהוים במדה גדולה מאשר בגולה גוף כלכלי מיוחד ומרוכז, וקשרי־הכלכלה שלהם עם העולם שאינו־יהודי מעטים הם, לפיכך אין גידול הרכוש של היחיד ע“י המסחר צריך להחשב בדרך כלל כגידול הרכוש של הצבור היהודי; הוא אינו אלא העברה של רכוש בתוך אותו צבור (ריוח אינדיבידואלי). אך מנקודת המבט של הציוניות יש ערך בשביל א”י רק לאותו גידול של הרכוש הפרטי, שהוא ביחד עם זה גידול הרכוש של הצבור היהודי בא“י (גידול־רכוש לאומי). מכאן מובן, שכמה עסקים כלכליים של היהודים בחו”ל אינם שוים להעבירם לא“י מנקודת־מבט לאומית. ביחוד נוגעים הדברים האלה להתרבות מספר העוסקים בתווך הסחורות. אמנם המסחר והתנועה נחשבים לעבודות פרודוקטיביות ומועילות במובן הלאומי, עד כמה שהם נחוצים, כדי להעביר נכסים ממקום התוצרת למקום הצרכנות. אך אם יתוספו עוד מאה חנויות או חדרי־תה לאלה שנמצאים כבר במספר רב מדי, אז התוצאה תהיה אחת משתי אלה: אם שמעתה יצטרכו שני יהודים להתפרנס או לרעוב מאותה ההכנסה, שהספיקה עד עתה בדוחק למשפחה יהודית אחת, ואם שהצרכן היהודי יצטרך להוסיף עוד על מחיר הסחורה הדרושה לו כדי פרנסתו של עוד מתווך אחד. בשני האופנים גם יחד מוציא יהודי אחד ממון מכיסו של יהודי שני. אותו הדבר אם יהודים חיים בא”י מעסקי קרקעות, היינו לרוב מספסרות בקרקעות. הספסרים בקרקעות מרויחים את כספם ע“י מה שהם מוציאים מאת העולים מחירים גבוהים בעד האדמה הדרושה להם. אך הרכוש של הצבור היהודי אינו גדל ע”י עסקים כאלה אף בפרוטה. אדרבא: מזיקה היא הצטברות של גידול־הערך ללא זכות בכיסיהם של ספקולנטים פרטיים, באשר הכספים האלה מוצָאים מאת העולים הזקוקים לקרקע בשביל מטרות כלכליות בריאות, כגון להקמת בתים למעונות ובנינים לבתי־חרושת. כמו כן מזיק הדבר מנקודת־המבט הציונית, אם הון פרטי עוסק בהלואות של נשך ומרבית ומוציא מאת יצרנים יהודים רבית גבוהה מאד.

ומה שנאמר כאן בנוגע להון המסחרי והריוח המסחרי, זה הולם גם את ההון של התעשיה. גם ההון הזה מביא רק תועלת מעטה לרעיון הציוני, אם אינו משמש מכשיר לגידול התוצרת הלאומית. תעשיתן יהודי שאינו מעסיק במשק פועלים יהודים, אינו יוצר אפשרות קיום בשביל היהודים (מלבד אפשרות־הקיום בשבילו בעצמו), ולכן אין לו ערך מנקודת המבט הלאומית; בה בשעה שהיצרן היהודי, המעסיק פועלים יהודים, מרחיב את בסיס הקיום בשביל היהודים ולכן תועלתו מנקודת־המבט הלאומית מרובה.

מי שמתעסק בהבנת הדברים האלה הוא גם יבין, איך צריכה ההסתדרות הציונית להתיחס אל האינציטיבה הפרטית. צריך להבחין יותר ממה שאנו רגילים בין קפיטל יצרני ובין קפיטל בלתי־יצרני, בין עסקים פרטיים של תועלת לאומית ובין עסקים שאין בהם תועלת זו. ההון כשלעצמו אינו מועיל ואינו מזיק. רק האופן שמשתמשים בו מכריע, אם הוא מועיל לחברה או מזיק. בשביל העבודה הציונית בא“י אי אפשר לוותר על ההון, כי העולים אינם יכולים ליצור להם באצבעות ריקות אפשרות של קיום. הם צריכים קרקע, בתים, מכונות, סתם אינונטר, היינו הם צריכים קפיטל, שבעזרתו יוכלו לרכוש את צרכי החיים ואת מכשירי־התוצרת האלה, והם מביאים אתם מארצות הגולה רק חלק מצער מן הקפיטל הדרוש. ההסתדרות הציונית נסתה להשיג את ההון הזה ע”י קרן היסוד וקרן הקיימת בצורות תרומות מאת יחידים ולהמציא לעולים את צרכי החיים ומכשירי־התוצרת הנ“ל בעזרת ההון הלאומי. אך ברור, כי ההון הלאומי הזה אי אפשר להשיגו באותה מדה, שהיא דרושה ליצירת אפשרות־קיום להמונים הגדולים של העולים. אם נצטמצם בהון הלאומי, אז נצטמצם גם בטימפו אטי של ההתפתחות. בענפי כלכלה ידועים, כגון בתעשיה הגדולה, כמעט שאי אפשר למלא את מקום ההון הפרטי ואת חפוש־הדרכים של היצרן הפרטי ע”י הון לאומי, בלי היזק עצום לתוצרת. ואם רצוננו להגדיל את העליה לארץ ולהחיש את התפתחות התעשיה, אז מוכרחים אנו למשוך אל הארץ את ההון הפרטי. וגם דבר זה ברור לכל, שכל עוד אשר ההון הפרטי מקבל רווחים בכל העולם, אי אפשר שיבוא לא“י על מנת לעבוד בלי ריוחים. לכן יש הכרח לתת גם בא”י ליצרן בעל־ההון ריוח מתאים. וגם צריך הוא להיות בטוח מצד המשפטי בקנינו הפרטי ושיוכל לקוות שיוכל לנהל את המשק באופן מסודר, ועוד למעלה מזה צריך הוא להרגיש, כי הוא נחשב מאת הצבור העברי כחבר מועיל בבנין הארץ.

עד עתה שורר לרוב בין נותני־העבודה ובין הפועלים העברים יחס של זרות ואפילו של שנאה. המקור של רוב הסכסוכים בין שני המחנות האלה הוא בזה, שחסרה לפועלים העברים מסורת העבודה, מפני שרק בא“י נהיו לפועלים. יחסם הנפשי אל איש התעשיה ודרישותיהם ממנו הם חסרי־קביעות ומרובי־החליפות. לעתים קרובות אין הם מתחשבים עם המצב הקשה של זה, שהוא נגש בא”י לאיזו התחלה במקצוע התעשיה. מאידך גיסא חסרה לרוב גם לנותני־העבודה ההבנה הדרושה בשביל הלך הרוח של הפועלים האלה, שהם מרגישים את עצמם שותפים בעלי זכיות שוות בעבודת בנין הארץ, ואינם רוצים להכיר בזכות “אדונים”, העומדים ממעל להם. וחוסר הקביעות ביחסים מתחדד עוד יותר ע“י זה, שבחוקי ארץ ישראל אין שום הוראות ע”ד סדור היחסים בין נותני־העבודה ומקבליה. בזמן האחרון התחיל שוב, בהשפעת ההנהלה הציונית, הועד הלאומי משא־ומתן ממושך בין נותני־העבודה ובין הפועלים העברים ע"א סדור היחסים האלה. ואם הדבר הזה יתגשם סוף סוף, אז יופחת שטח־החכוכים וימָנעו סכסוכים רבים.

בעוד שצריך לעשות כל מה שאפשר כדי להקל לבעלי־ההון הרוצים להשקיע את כספיהם באופן יצרני ומועיל לצרכי העם, הנה אחרת צריך להיות יחסנו לאותם בעלי־ההון, שאינם רוצים להשתמש בכספם לא בתורת אמצעי להרמת התוצרת הלאומית, אלא אך ורק כאמצעי להתעשרות אישית על חשבון חלקים אחרים של הצבור היהודי. לסוג זה שייכים הספסרות בקרקעות, הפקעת השערים בסחורות, הלואות בנשך ומרבית, נצול עבודת נשים וילדים, הורדת שכר העבודה עד למטה מאפשרות־הקיום של העובד, – פעולות שנחשבות לרעות בכל העולם ואשר הפסדן גדול בא"י עוד יותר, באשר פגיעתן רעה בכלכלה לאומית, שהיא עוד בחתולי התפתחותה.


 

פרק עשרים ושנים: סִכּוּם.    🔗


מה שהשיגה ההסתדרות במשך ט"ו שנים האחרונות במקצוע ההתישבות החקלאית אפשר לסכם בקצרה במשפטים הללו:

1) הבראה שיטתית של הישובים לפני ההתישבות הגמורה.

2) הספקת מים ע"י צנורות לתוך בתיהם של המתישבים.

3) סלילת כבישים־מקשרים עם הדרכים העיקריים.

4) סדור תכניות מודרניות לישובים בהתאם למראה הנוף ותנאיו.

5) מטעים של עצי־פרי ועצי־יער בתוך הישובים או מסביב להם.

6) מניעת ישובים קטנים לטובת ישובים גדולים של 100—60 משפחות.

7) הכנסת גזעי־פרות מעולים מבירות, דמשק, הולנד; תערובת הגזעים ושבוח הפרה (הערבית) המקומית.

8) הכנסות גזעי־תרנגולת מעולים מאמריקה ואירופה. בירור של הגזעים המקומיים.

9) הכנסת גידול דבורים.

10) הכנסת עצי־פרי חדשים וענבי־מאכל מצרפת; רבוי מטעי עצי־יער.

11) התחלת גידול אספסת, Sudengras וגידולי מספוא אחרים.

12) יסוד תחנת נסיון לחקלאות עם שדות־לנסיונות ולהוכחות בכמה מרכזים חשובים לישובים.

13) הוראה מתמידה למתישבים ע"י העסקת מדריכים חקלאיים ומומחים במקצועות מיוחדים.

14) קונטרולה של הנהלת הספרים ע"י מנהלי־ספרים נודדים.

15) חנוך חקלאי לצעירות.


אך רשימה זו לא תהיה שלמה, אם לא נזכיר את ההתקדמות הכבירה, שהושגה בכל היחס הנפשי של המתישב אל החקלאות. הקשר הרופף שהיה קיים במושבות הישנות בין האכרים ובין החקלאות, הזלזול בעבודת־ידים עצמית ומסירתה לידי פועלים שכירים בלתי־יהודים, – כל זה פנה את מקומו לאהבת־התלהבות אל העבודה החקלאית. המחסור בנסיון חקלאי וכן בחוש אקונומי הוסר במדה ידועה, וכיום יש לנו בתוך הישובים החדשים מספר־אחוזים גדול של חקלאים, שהם יכולים להיות לכבוד למעמד החקלאים בכל הארצות. לפני 15 שנה היה אפשר למנות בתריסרים את אלה שעבדו בחקלאות מתוך אהבה ושהיה להם נסיון חקלאי; כיום אפשר למנותם לאלפים.

אבל בכל ההתקדמות הכבירה הזאת, שאמנם אין להטיל בה ספק, הרי תהי זו טעות מוחלטת, אלמלי חשבנו שכבר הגענו לידי שלמות. עוד תעבורנה שנים, ואולי עשרות בשנים, עד שנוכל להניד, שהגענו אל המטרה. החקלאות נמצאת כיום בכל העולם במצב קשה וגם הקולוניזציה היהודית בא“י תעמוד תמיד לפני פרובלימות חדשות מפאת ההתחרות עם ארצות רבות. רכישת הקיום תהיה תמיד מלחמת האדם באדמה. האכרים יבואו תמיד לידי נסיון, לזלזל מתוך טובת הנאה פרטית באותם הפרינציפים הדרושים מפאת האופי הלאומי של הקולוניזציה. עלינו להיות מוכנים במשך שנים לנגוד שבין האינטרסים הפרטיים והלאומיים, ועלינו למצוא דרכים להבטיח את ההכרעה לטובת האינטרסים הלאומיים. עוד מוקדם איפוא הדבר, שנוכל להיות שקטים לגבי גורל הקולוניזציה החקלאית בימים יבואו. אך ממעל לכל הלקויים והסכנות האלה הנה רשאים אנו להגיד בבטחה לפחות דבר זה, שאנו התקדמנו בהרבה בחקלאות במשך ט”ו השנים האלה, וכי אחדים מישובינו החדשים בודאי יוכיחו לנו בפועל, ע“י מצבם החמרי הטוב וע”י תוקף הרוח הלאומי המפעם בקרבם, שהצלחנו בעבודתנו. ונכבד הדבר להדגיש, שאם בשורה שיטתית של נסיונות מצליח רק הנסיון הרביעי או החמישי, הרי הוא מצדיק גם את כל הנסיונות שקדמו לו, באשר בלעדיהם גם הנסיון המוצלח היה בלתי אפשרי.

אך אם הננו מרוצים מן ההתקדמות האיכותית של ההתישבות החקלאית, הרי הננו לגמרי בלתי מרוצים מן ההתקדמות הכמותית, אם רוצים אנו, כי בשנים הקרובות יכנסו לארץ 30000 עולים לשנה (6000 משפחות) וכי השליש מהם, או 2000 משפחות, יהיו חקלאים, אז דרושים לזה כספים והתאמצויות הרבה יותר גדולים. עד עכשיו הספיקו אמצעינו להכניס לחקלאות רק 15%– 10 מן העולים, למרות מה שמספר העולים לשנה היה רק 10000. עלינו איפוא להגדיל את מספר המתישבים פי חמשה או פי ששה. איך אפשר הדבר הזה? אפילו אם נניח (מה שהוא אופטימיסטי במדה מרובה), כי יגדל הזרם של בעלי־האמצעים העולים ממזרח־אירופה, עד שיהא אפשר להושיב מדי שנה 1000 משפחות בהוצאה (מתוך כספים לאומיים) של רק 600 לי“מ למשפחה (היינו אדמה וכספים), אז תצטרכנה הקרן הקיימת וקרן היסוד להוציא 600.000 לירות לשנה. חוץ מזה יהא צריך להושיב 1000 חלוצים, שבנוגע להם יש צורך באלף לירות מכספי הלאום להתישבות של משפחה, היינו ביחד להתישבות החלוצים 1,000.000 לירות. התישבות של 2000 משפחות תעלה איפוא לשנה 1,600.000 לירות, בה בשעה שכעת יכולות הקרן הקיימת וקרן היסוד להוציא למטרה זו רק 400.000– 300.000 לירות. כאן צור־המכשול. מרובים הם הקושיים הקשורים בהתישבות החקלאית של היהודים בא”י ואנו מקוים להתגבר עליהם; אך המחסור בכספים עלול לעכב כל התפשטות גדולה. רק אם לקרן הקיימת יהיו הסכומים הדרושים לרכישת הקרקעות ולקרן היסוד יהיו הסכומים הנזכרים למעלה לנתינת הלואות להתישבות, רק אז תהא אפשרות לתת לחקלאות אותה ההתפשטות, שתוכל לשמש יסוד מוסד ומוצק בשביל עליה שנתית של 30.000 יהודים.

לבסוף עוד מלים אחדות בנוגע לבקורת שנשמעת על הקולוניזציה החקלאית. הבקורת נחוצה ומועילה. רק כשמעירים תמיד על חסרונות אפשר להתאמץ ולהסירם. אם בכל זאת אין הבקורת עומדת על גובה התפקיד, הרי זה מפני שעד עתה לא נמצא המבקר, שיקיף את הפרובלימה בשלמותה. הקולוניזטור החקלאי, הבא לארץ ממדינה אחרת, דן על המצב מנקודת־המבט של נסיונו במדינה שבא משם, והוא מסיח לרוב את דעתו מן ההבדל שבין המתישבים שלנו, הבאים בלי כל מסורת חקלאית מערי מזרח־אירופה לא“י ובין המתישבים במדינה אחרת, שברובם הגדול הם באים מתוך סביבה אכרית, באופן שקשה או גם פשוט אי אפשר לדון על המצב פה ע”פ המצב אשר שם. הבנקיר או הסוחר, הדן על החקלאות מנקודת־המבט של ההכנסה, מסיח את דעתו מן העובדא, שמתוך טעמים לאומיים צריכה החקלאות להיות בשבילנו לא רק מכניסה רווחים אלא גם אמצעי לתת עבודה עד כמה שאפשר למספר גדול של יהודים, מה שהיה בלתי־אפשרי, אם היינו עושים כדוגמת בעלי־מטעים באמריקה הדרומית, והיו לנו בעלי־מטעים יהודים עם פועלים בלתי יהודים. הבורג’וא, המבקר את הטנדנציה הסוציאליסטית או הקומוניסטית, שישנה בישובינו, שוכח, כי רוב האנשים, המוכנים ליסד ישובים חקלאיים במקומות עזובים, באים מתוך שדרות הפרולטריים, וכי הפסיכולוגיה הפרוליטרית שלהם לא ניתנה להדחק לתוך צורות בורג׳ואזיות. אי אפשר לאחוז את החבל בשני ראשיו. אם ראשית ההתישבות החקלאית שלנו אי אפשר לעשותה זולתי ע“י אידיאליסטים, היינו ע”י אנשים המבכרים את האינטרסים הלאומיים על האינטרסים המיוחדים שלהם, אז אי אפשר לדרוש מצד אחר, כי האידיאליסטים האלה יסדרו את חייהם אך ורק ע"פ האינטרס של הריוח, שהוא לעינים לבורג׳וא.

מטעם זה אין הבקורת הזאת, שהיא חד־צדדית, צודקת לגבי המפעל הקולוניזציוני שלנו. רק מי שהוא מוכשר לסקור את הטנדנציות הרבות, השפונות בתוך הקולוניזציה שלנו ודורשות בטוי והתפשטות, וביחד עם זה יש לו ההכרה הסוציולוגית כדי להבין, כי המתישבים שלנו אינם מין חומר שניתן ללוש אותו, אלא ששנוי־ערכין ושנוי־צורות והסתגלות צריכים לבוא אצלם מבפנים, צעד אחרי צעד, – רק הוא רשאי לשפוט על הקולוניזציה שלנו. עוד לא הגיע הזמן, שנוכל לנהל את מפעל־ההתישבות שלנו מנקודת־המבט של הסוחר או של מנהל החשבונות. עוד לא יצאנו מתחום התקופה היוצרת עם הגורמים הנעלים הרבים אשר בה. רק לאחר שיתקיימו נסיונות ודאיים וצורות קבועות, – יבוא זמנו של מנהל החשבונות. תקופת החלוציות של עכשיו תהיה אז כדברי ימי הציוניות כתור־הגבורים, שבו מצאנו בעזרת ההתלהבות וכח היצירה של חלוצינו את הדרך מן ה“כאוס” אל המטרה הנכספת. כיום, שאנו נמצאים עוד בתוך הסער והלחץ של תקופת היצירה, חסר לנו המרחק כדי לראות את ההתקדמות, שהדורות הבאים יראוה ויעריכוה.


הוספה I: עקרים לנתינת הלואות מאת הקרן הציונית להתישבות.    🔗


תנאים קודמים לכל הלואה הם:


1.) כתב בקשת־הלואה מאת הדורש הלואה עם באורים ע"א מטרת השמוש בהלואה, הערוכות לבטחון והתשלומים חזרה.

2) חות־דעת בכתב של ראש המחלקה החקלאית של הקרן להתישבות ע"א אמתות הבאורים של דורש ההלואה, תועלת ההלואה ועל ערך הערובות לבטחון.

אם ההלואה נדרשת ליסוד ישוב חדש נחוץ להמציא עוד:

3) תעודה המבארת את התנאים, שעל פיהם נמסרה האדמה לרשות המתישבים.

4) חות־דעת בכתב מאת תחנת־הנסיון לחקלאות ע"א טיב האדמה, תכנית המשק, מכסת הכספים הדרושים להתישבות וההכנסות המקוות כשביל המתישבים.

5) חות־דעת בכתב מאת רופא מובהק המסומן ע“י הקרן להתישבות ע”א תנאי הבריאות של המקום החדש.

1.  הרצאה כוללת ע“פ סכימה ידועה (ראה הוספה II) מאת ראש המחלקה החקלאית של קרן להתישבות, המכילה בירורים ע”א כל השאלות החשובות בנוגע להצלחת הישוב. על יסוד כל החומר הזה, שהעתקות ממנו צריך להמציא לכל חברי ועד החקלאות, מגיש הדירקטוריון של קרן להתישבות את הצעותיו בישיבת ועד החקלאות. אם ועד החקלאות מסכים להצעה, אז מוסר הדירקטוריון את ההחלטה אל המחלקה הכספית של הקרן להתישבות לשם הוצאה אל הפועל בצירוף ההוראות הדרושות לכך.


הוספה II: קרן ציונית להתישבות.    🔗


סכימה להוצאה של ראש המחלקה החקלאית לפני נתינת הלואות למתישבים בנקודות־ישוב חדשות.


A. נקודות־הישוב    🔗


I. הקרקע.


א. השם.

ב. השטח בדונמים (לצרף תכנית).

ג. מחיר האדמה וההוצאות.

ד. תנאי מסירת הקרקע לרשות המתישבים (לצרף תעודות).

ה. טיב הקרקע.

1. מצד הפיסי (הרים, מישור, בצות).

2. הרכבה כימית.

3. התכונה החקלאית (אדמה קלה, כבדה, מעובדת או קרקע־בתולה, איזה חלק מוכשר לחרישה, אם יש הרבה קמשונים, אם אדמת טרשים, בשביל איזו גידולים היא מוכשרה?).

ו. המקום (המרחק לנמל, לתחנת הרכבת, לכביש, לעיר, לישוב יהודי קרוב).

ז. השכנים. איך נסתדרו הדברים עם אלה שישבו מקודם במקום?

היש לחשוש לסכסוכים אתם או עם שכנים אחרים?


II. מים.


א. היש בארות? עם משאבה? עם מוטור? איזה עומק? איזו כמות לשתיה?

ב. היש מעינות? איזו כמויות של מים?

ג. העומק של מי־היסוד (השערה? או הוברר ע"י קדיחה?).

ד. הוצאות של צנורות מים לשתיה?

ה. האם אפשרית השקאה? לאיזה שטה? ע“י המשכת המים או ע”י משאבה? הוצאות הסדור? הוצאות המשק? חשבון הכנסה והוצאה.


III. דרכים.


א. איזו דרכים יש? באיזה מצב?

ב. איזו דרכים צריך לסול? (אורך, רוחב, ואופן הדרכים. ההוצאות).


IV. נִקוז והבראה.


א. היש בצות? איזו? איך צריך ליבשן?

ב. הוצאות היבוש?

ג. היש במרחק מספיק מן הבצות מקומות נקיים ממלריה לבנין המושבה?


V בנינים.


היש בנינים? כמה? שוְים?


VI. מטעים.


היש מטעים? איזו? שוים? ההכנסה?



VII. הערות אחרות על מקום ההתישבות.


B. המתישבים.    🔗


א. רשימת המועמדים להתישבות עם ידיעות על הגיל, מצב המשפחה, הארץ שבאו ממנה, זמן שהיתם בארץ, זמן עבודתם בחקלאות בחו"ל ובארץ, מספר וגיל הילדים ויתר הקרובים הנספחים על המשפחה.

ב. איך נבחרו המועמדים? האם עבדו כבר מקודם באופן קבוצתי? האם הם קשורים זה בזה? (בני מקום אחד או בני מפלגה אחת).

ג. היש להם אמצעים משלהם? כמה? בכסף או באינונטר?

ד. הערות אחרות על המתישבים.


C. המשק.    🔗


א. הצורה החברתית של הישוב? קבוצה או מושב עובדים?

ב. מטרת ההתישבות? כבוש או הכנה? או התישבות־קבע?

ג. כמה קרקע (ומאיזו סוג של קרקע) יש לרשות של כל מתישב?

ד. איזו בנינים צריך לבנות? מתי? באיזו סכומים? איך הם תנאי המגרשים לשם בניה?

ה. הנחוצות השקעות אחרות (מים, דרכים, מטעי־גבולות, טיובים)? מתי? באיזו סכומים יעלו?

ו. איזה אינונטר דומם וחי צריך לרכוש? מתי? באיזו הוצאות?

ז. איזו הוצאות אחרות נחוצות (למשל, לזרעים, זבל, מספוא, הספקה) עד שהמתישבים יעמדו לגמרי ברשות עצמם?

ח. תכנית המשק.

ט. איזו הכנסות (ברוטו וניטו) יהיו למתישב אחרי הגיעו לעצמיות גמורה? (חשבונות מפורטים).

י. הערות אחרות על המשק.



טבלא I.


התפתחות המשקים שנוסדו או נתמכו ע“י מחלקת ההתישבות בשנות תרפ”א – תרפ"ה



מספר המשקים מספר העובדים מספר הנפשות השטח הנעבד בדונמים
תרפא תרפג תרפה תרפא תרפג תרפה תרפא תרפג תרפה תרפא תרפג תרפה
קבוצות 17 19 21 420 893 1287 420 995 1586 16700 22832 40223
מושבי עובדים 6 15 444 1437 786 2606 11713 52842
משקי ־ פועלות 3 4 34 94 34 99 120 637
קבוצות בגליל 4 4 4 112 114 114 112 146 146 3700 4700 4700
ס"ה 21 32 44 532 1485 2932 532 1961 4437 20400 39365 98402
רבוי ב% במשך 4 שנים 110% 450% 740%

380%


הערה: במספרים אלה לא נכללו קבוצות ההכשרה וסניפי תחנת הנסיון.



טבלא II

מפקד המשקים

מיסודה ובסיועה של המחלקה להתישבות חקלאית

של ההנהלה הציונית בא“י, אייר תרפ”ה – 1925



שם המקום מספר הנפשות מספר עובדים שטח הנעבד דונמים מספר בהמות העבודה מספר הבקר והצאן מספר בנינים מספר המכונות וכלי תעבורה השטח הנטוע בדונמים מספר העופות מספר הכורות
עטרות 53 28 282 4 22 27 26 102 307 9
קרית ענבים 70 49 936 7 53 23 41 855 178 35
גדרה מתישבים חדשים 59 38 1482 14 31 28 52 26 184 4
באר טוביה מתישבים חדשים 45 23 1806 9 47 12 42 480 103
כפר אוריה 55 30 1183 12 97 20 50 18 465
חלדה 48 42 2190 12 34 13 47 1000 448 50
בן שמן, מושב 59 28 981 15 64 42 79 134 1346 1
בן שמן, תחנת נסיון 44 33 770 2 33 22 43 27 1925
פ"ת, משק הפועלות 24 24 50 9 9 6 1 628 7
נחלת יהודה, מושב 215 85 521 11 134 130 50 125 1089 9
נחלת יהודה קהק"ל 500
נחלת יהודה משק הפועלות 23 22 60 1 16 9 12 2 365 10
שכונת בורוכוב, משק הפועלות 24 24 67 1 20 12 11 4 515 10
כפר סבא 204 112 3076 15 383 78 48 220 883
כפר מל"ל, מושב 184 112 2678 34 125 110 119 530 2414 36
גן שמואל 43 38 585 10 14 12 46 181 85
כרכור, קבוצה 20 20 862 7 33 9 35 16 976
יעזור, קבוצת אחוה 35 35 1049 12 26 16 31 1 563 10
נהלל, מושב 403 217 8150 72 307 291 236 699 7807 138
נהלל, בי"ס לצעירות 28 24 460 2 13 18 20 48 767
קבוצת ג’נג’ר 42 36 1895 10 30 10 41 75 650 50
קבוצת אחוה, ג’נג’ר 25 20 1080 9 13 9 19 30 543 10
קבוצת מרקנהוף 26 25 1312 7 13 11 36 63 602
קבוצת צריפין 40 35 1349 12 15 18 32 63 591
רמה־שרונה קבוצה 21 18 769 9 3 10 31 132
מרחביה, מושב 269 178 5028 69 145 118 83 135 1083
מרחביה, קבוצה 55 39 2607 19 17 49 48 315 1131 85
כפר יחזקאל, מושב 279 152 5634 58 187 199 560 164 6483 41
גבע 62 50 1769 20 9 13 54 129 553
עין־חרוד 330 240 6578 63 164 64 115 718 4665 98
תל יוסף 292 255 7400 78 637 65 114 582 1215 100
בית־אלפא קבוץ 122 104 3295 34 107 31 124 175 515 70
קבוצת חפציבה 93 73 1513 16 64 41 92 109 1210 8
מושב הטרנסילבנים 174 134 5064 33 176 65 110 190 682
תל־עדש, מושב 177 98 5548 45 96 54 106 378 1976 15
קבוצת דגניה א' 73 53 1332 13 58 12 62 105 1369 15
קבוצת דגניה ב' 71 51 1511 13 38 11 50 95 796 12
דגניה תחנת הנסיון 18 14 200 2 3
כנרת 65 53 1233 14 46 13 48 95 815 50
כנרת־הר 31 29 448 9 9 12 28 315 103
טירה 22 22 510 8 49 10 21 20 26 37
חטין מושב 176 93 3248 44 129 109 140 7 1404 2
בלפוריה, מושב 254 109 8161 59 152 129 134 281 1197
בס"ה 4353 2865 94672 882 3655 (בזה נכללו 603 צאן) 1905 3042 9013 48704 997


הערות:

בטבלא הזאת לא נכנסו 4 הנקודות בגליל העליון, שלא נכללו בתקציבי תרפ“ד ותרפ”ה.




טבלא III

חלוקת השטח הנעבד בקבוצות בשנת תרפ"ד



שם הקבוצה

השטח

הנעבד

בדונמים

השטח

הנעבד

באחוזים

מספר העובדים השטח הנעבד לכל משפחה בדונמים
פלחה ירקות נטעים ס"ה פלחה ירקות נטעים ס"ה
1 2 3 4 5 6 5/1 4/1 3/1 6/1 7 8
1 קרית ענבים 97 25 583 705 14 4 82 100 52 27
2 חלדה 988 41 1036 2065 47 2 51 100 41 98
3 גן־שמואל 317 10 268 595 53 2 45 100 31 36
4 כרכור 993 18 14 1025 97 2 1 100 19 108
5 טירה 350 50 400 88 12 ־ 100 21 38
6 יג'ור 397 13 410 97 3 100 19 42
7 ג'נג'ר 2014 76 52 2142 94 4 2 100 34 126
8 ג'נג'ר אחוה 215 23 20 258 83 9 8 100 15 34
9 מרקנהוף 350 9 37 396 89 2 9 100 13 61
10 צריפין 350 18 37 405 86 5 9 100 17 48
11 מרחביה 2077 23 300 2400 86 1 13 100 40 120
12 עין־חרוד 4913 315 472 5700 86 6 8 100 162 70
13 תל־יוסף 4511 322 467 5300 85 6 9 100 217 49
14 השומר־הצעיר 1522 115 113 1750 87 7 6 100 88 40
15 חפצי־בה 1292 31 77 1400 92 2 6 100 46 61
16 גבע 1027 50 63 1140 90 4 6 100 29 78
17 דגניה א' 1079 80 91 1250 87 6 7 100 48 52
18 דגניה ב' 1074 59 117 1250 87 5 8 100 42 60
19 כנרת עמק 928 97 145 1170 79 8 13 100 40 59
20 כנרת־הר 115 30 355 500 23 6 71 100 24 42
סך־הכל 24609 1405 4247 30261 998
בחשבון ממוצע 1230 70 210 1510 81 5 14 100% 56 61



טבלא IV. א

ההשקעות ב19 קבוצות והסכום שהושקע על כל משפחה עד סוף שנת תרפ"ד



שם המשק ההנה“צ או קהי”ס הקהק"ל זכאים שונים ס"ה השקעות להתישבות מספר המשפחות או זוגות עובדים השקעה להתישבות למשפחה השקעות קהק"ל על קרקע השבחות ומים ס"ה השקעות להתישבות ובאדמה השקעה למשפחה השקעות ק"ק ביעור ומטעים
קרית ענבים 11774 2367 14141 26 540 10000 24141 930 1160
חלדה 2769 290026 1177 6846 21 320 11000 17846 850 30703
גן־ שמואל 3377 12264 1494 17135 16 1100 2200 19335 1210
כרכור 8446 656 9102 10 910 500 9602 960
טירה 3521 1166 4687 11 430 1100 5787 520
אחוה־ יעזור 2022 586 2608 10 260 4600 7208 720
ג’נג’ר 3685 760 4445 17 260 7800 12245 720
ג’נג’ר אחוה 882 237 1119 8 140 8300 9419 1180
מרקנהוף 2529 358 2887 7 410 11000 13887 1980
צריפין 1297 329 1626 9 180 11000 12626 1400
מרחביה 3535 9739 976 14250 20 710 10370 24620 1230 5960
עין־חרוד27 9735 2818 12553 89 140 64000 76553 860 1465
תל־יוסף28 9423 8611 18034 109 160 63600 81634 750 774
בית־אלפא 10577 2419 12996 44 300 34600 47596 1080
חפצי־בה 5384 3493 8877 23 380 17800 26677 1160
גבע 5285 524 5809 15 390 14500 20309 1350
דגניה א' 7000 6326 1772 15098 24 630 2382 17480 730 2200
כנרת־עמק29 7684 1255 2786 11725 20 580 4841 16566 825 3000
כנרת־הר 3139 758 3897 12 330 360 4257 350 1883



טבלא IV. ב

ההשקעות30 עד סוף תרפ"ד ב 10 מושבים והסכום שהושקע על כל משפחה



שם המושב

ההנה"צ או קהי"ס

לי"מ

מספר משפחות המתישבים השקעה למשפחה

השקעת הקהק"ל בקרקע, יבוש, מים והשבחות

לי"מ

ס"ה

השקעות

לי"מ

השקעה למשפחה

לי"מ

עטרות 4027 18 220 2900

6927

380
כפר־אוריה 4419 8 350 400 4819 600
כפר־סבא 3371 22 150
כפר־מל"ל 17156 40 430 10100 27256 680
מרחביה 5813 35 160 17600 23413 670
נהלל 42290 75 560 46100 88390 1180
תל־עדשים 6105 40 150 17700 23805 590
כפר־יחזקאל 32564 60 540 51700 84264 1400
חטין 5592 40 140 10100 15692 390


טבלא V.

פרוט התקציב של המחלקה להתישבות חקלאית בשנים תרפ“ב – תרפ”ה


סוג ההוצאה

הוצא בתרפ"ב

בלי"מ

הוצא בתרפ"ג

בלי"מ

הוצא בתרפ"ד

בלי"מ

נכלל בתקציב תרפ"ה

בלי"מ

סך־הכל

בלי"מ

ביסוס המשקים שנוסדו לפני המלחמה 14020,608 4866,292 2770,945 1990 23647,845
קבוצות הגליל העליון 2348,888 849,687 27,620 3226,195
מושבי העובדים 35092,830 33837,564 51640,275 51160 171750,669
התישבות קבוצתית חדשה 13579,240 13738,778 32277,415 44280 103875,434
מתישבים במושבות 3220,719 1326,171 5230,266 6150 15927,156
העברת חלוצים לחקלאות 5079,270 961,710 3150,814 4000 13191,794
גדוד העבודה בעין חרוד ותל־יוסף 18572,673 13160,645 31733,318
התישבות התימנים 1619,060 1910 1807,410 1100 6436,470
הלואות לחקלאים בודדים 3145,186 644,575 1894,461 2250 7934,222
ביה"ס החקלאי לצעירות 885,242 2428,821 3314,063
משקי הפועלות 1467,860 1271,481 2204,638 2500 7443,979
הדרכה חקלאית 427,953 835,950 1987,608 3000 6521,511
המוזאום החקלאי (עם הספריה ופובליק') 1184,490 864,563 1638,135 995 4682,188
יעור ומטעים 1250,405 1530,816 1833,948 1755 6370,169
הוצאות אדמיניסטרטיביות 4841,204 3704,543 3640,479 4000 16186,226
שונות 5356,687 218,006 2276,156 1900 9752,849
סכ"ה 111209,073 80606,024 114808,991 125100 431724,088


טבלא VI.

ההכנסות בשנת 1923


הנטיעות המקום

השטח

בדונם

ההכנסה ברוטו הוצאות לי"מ ההכנסה ניטו
הכמות

הסכום

לי"מ

ס"ה

לי"מ

לדונם

לי"מ

תפוחי זהב נס ציוונה 15 1900 ארגזים 486 294 192 12.80
" " " " 20 3000 " 600 475 125 6.25
" " רחובות 28 4200 " 840 500 340 12.15
" " " 60 6600 " 1320 947 373 6.22
" " פתח תקוה 30 5000 " 1000 735 265 8.80
" " " " 40 2400 " 600 297 303 7.55
" " עין גנים 2.5 300 " 67 48 19 7.60
" " חדרה 50 5500 " 1320 980 340 6.80
ענבים ראשון לציון 10 40 קנטר 32 15 17 1.70
" רחובות 22 68 " 54 34 20 0.90
" פתח תקוה 41 100 " 138 82 56 1.35
" זכרון יעקב 43 82 " 98 34 64 1.60
" " " 40 25 " 45 30 15 0.40
בננות מגדל 2 300 אשכולות 43 19 24 12
זיתים פתח תקוה 15.5 12 פח שמן 18 5 13 0.85
" חדרה 70 45 " 68 50 18 0.25
" זכרון יעקב 14 23 " 25 9 16 1.10
שקדים באר יעקב 50 8 קנטר 80 50 30 0.60
" פתח תקוה 42 8 " 80 50 30 0.70
" רחובות 5 2 " 20 11 9 1.80
" חדרה 30 11 " 110 50 60 2
תפוחי אדמה נחלת יהודה 1 2.4 " 11 5 6 6
" " חדרה 10 30 " 90 20 70 7
פולים נהלל 12 3600 קילו 39 13 26 2.60
" יבנאל 33 3375 " 24 15 9 0.30
" יסוד המעלה 21 15 קנטר 26 11 15 0.70
עדשים כפר סבא 10 3 " 10 4 6 0.60
" מנחמיה 35 1750 קילו 14 11 3 0.10
עגבניות ביטניה 4 2520 רוטל 27.5 20 7.5 1.90
" באר יעקב 3 10 3.5 6.5 2.20
חצילים ביטניה 3.5 10.5 קנטר 20.5 18 2.5 0.80
" כנרת 1 600 רוטל 10 5.5 4.5 4.50
" מגדל 1.25 20 6.5 13.5 10.80
אבטיחים חדרה 40 25000 קילו 40 32 8 0.20
" " 135 240 קנטר 360 140 220 1.60
חטה פתח תקוה 100 30 " 90 39 51 0.50
" יבניאל 30 60 כיל 45 15 30 1
" מסרה 65 80 " 48 20 28 0.40
שעורה גדרה 23 16 קנטר 40 15 25 1.10
" חדרה 15 14 " 41 11 30 2
דורה נהלל 18 1700 קילו 12 7 5 0.30
אקליפטוס פתח תקוה 40 120 משא סוס 40 5 35 0.90



הערה: 1 קנטר – 100 רוטל = 288 קילו ביהודה, 256 בגליל. כיל חטה בערך 75 קילו.



טבלא VII.

ההכנסות ברוטו בשנת תרפ"ד לפי ענפי המשק ב־ 22 משקים



שם הקבוצה פלחה ירקות טבק מטעים מחלבה עופות ודבורים עבודות צדדיות שונות ס"ה
חלדה 1041 46 150 1388 985 147 4 3761
נחלת־יהודה 19 128 187 907 573 98 2 1914
גן־שמואל 434 49 1067 378 118 104 9 2159
כרכור 824 30 53 42 125 70 124 229 1497
טירה 112 264 1689 10 252 2309
שכונת בורוכוב, פועלות 54 106 634 951 83 6 29 1863
קבוצת אחוה, יג’ור 244 4 535 60 144 58 1045
קבוצת ג’נג’ר 1213 44 84 338 58 90 1827
אחוה, ג’נג’ר 22 15 36 58 8 20 15 174
מרקנהוף 101 25 194 29 35 384
צריפין 158 30 39 46 25 589 887
גבע 894 104 40 535 105 110 3 1800
חפציבה בית אלפא 757 74 537 365 94 79 51 1957
הר כנרת 99 32 42 446 281 21 74 995
קרית ענבים 214 15 42 1819 111 38 471 2710
פתח תקוה, פועלות 58 564 322 66 15 4 1029
השומר הצעיר בית־אלפא 1453 248 47 497 142 1006 3393
עין חרוד 3606 958 907 386 1251 394 1631 9133
מרחביה 1669 88 40 183 924 172 181 3257
תל יוסף 3793 483 1100 124 1560 358 1799 44 9261
כנרת עמק 881 586 95 106 921 108 326 50 3073
דגניה א' 1240 439 188 77 1510 211 298 75 4038
סך־הכל 18828 3793 2976 6550 15857 2488 6936 1038 58466
באחוזים 32% 7% 5% 11% 27% 4% 12% 2% 100%


טבלא VIII.

השוואת ההוצאות ליום עבודת איש וכלכלת בהמת־עבודה במשקים החקלאים בשנת תרפ"ד



הוצאות ליום עבודה של איש הוצאות לכלכלה של

בהמת

עבודה

עולה הוצאות כלליות ליום עבודה ימי מחלה לאיש לשנה עולה ימי עבודה
יום כלכלה יום עבודה המשקים לבהמה לשנה ליום עבודה לבהמה לשנה
פרוטות פרוטות פרוטות ימים פרוטות לי"מ פרוטות ימים
130 256 073 41 קרית ענבים 499 58 224 305
111 209 068 32 חולדה 701 42 232 268
106 163 043 18

שכ' בורוכוב

קב' הפועלות

098 149 040 17

נחלת יהודה

קב' הפועלות

097 169 033 26

פתח תקוה

קב' הפועלות

119 226 046 41 גן שמואל 367 44 247 236
120 206 018 25 טירה 503 35 149 282
095 150 066 16 יג'ור, קבוצת אחוה 219 24 113 293
084 141 073 31 רובע־אלנצרה, קב' מרקנהוף 046 44 164 305
082 148 053 27 ג'נג'ר, קב' ג'נג'ר 348 32 155 287
106 179 159 נהלל, בי"ס חקלאי לפועלות
095 172 044 28 מרחביה 261 29 178 255
112 229 057 42 בית אלפא 092 43 188 289
106 199 041 35 חפצי־ בה 428 34 190 279
089 180 039 24 עין חרוד 956 40 198 277
116 202 070 25 הר־כנרת 720 29 159 281
103 196 039 31 כרכור 500 36 190 250
075 121 050 27 רובע־אלנצרה, קב' צריפין 607 47 197 324
083 159 063 28 ג'נג'ר, קב' אחוה 909 35 203 271
106 208 038 22 הגבעה 206 30 175 234
101 176 041 24 כנרת־ העמק 212 32 140 292

הערה: מיני ההוצאות בחשבון “הוצאות לכלכלת בהמה לשנה”, הם: אכל, פרזול, עזרה וטרינרית והבטחה באחריות.



טבלא IX.


פרוט התקציב של המחלקה להתישבות חקלאית בשנים תרפ“ב – תרפ”ה



פרטי ההוצאות על כלכלה פרטי הוצאות אחרות

שם

המושב

הוצאות

כלכלה

לי"מ

הוצאות

אחרות

לי"מ

סך־ הכל

לי"מ

צרכי מזון לי"מ הלבשה לי"מ חינוך לי"מ הסתדרות לי"מ שונות לי"מ תיקונים למכשירים ובנינים לי"מ

נסיעות

לי"מ

רבית

לי"מ

שונות לי"מ
דגניה 1א' 41.0 7.7 48.7 22.5 2.9 0.8 7.4 7.4 1.5 0.7 2.3 3.2

דגניה

ב'2

30.9 5.3 36.2 19.9 2.3 5.8 2.9 1.1 0.8 0.9 2.5
כנרת בעמק 30.2 4.4 34.6 20.7 2.4 0.7 4.9 1.5 1.4 1.7 0.5 0.8
כנרת מהר 32.4 7.6 40.0 24.1 0.7 5.9 1.7 0.7 1.6 0.9 4.4
מרחביה 38.4 5.6 44.0 26.8 4.3 0.5 4.8 2.0 1.2 1.1 0.4 2.9
ג'נג'ר 31.4 5.4 36.8 18.4 6.9 1.0 4.3 0.8 1.6 0.2 3.6
גבע 41.7 5.1 46.8 26.8 4.4 0.1 4.8 5.6 1.0 0.6 0.9 2.6
השומר הצעיר 34.9 5.6 40.5 21.5 2.7 0.3 5.8 4.6 0.5 2.0 0.9 2.2
חפציבה 37.1 5.7 42.8 21.1 2.0 0.2 6.9 6.9 1.2 2.2 0.6 1.7
גן שמואל 47.7 3.4 51.1 28.3 3.6 0.5 6.7 8.6 1.2 1.3 0.5 0.4
כרכור 45.8 2.0 47.2 27.3 5.1 0.7 7.2 5.5 0.8 0.5 0.2 0.5
טירה 47.1 8.1 55.2 26.4 0.73 0.7 4.7 14.6 3.8 0.9 0.5 2.9
חולדה 46.1 5.9 52.0 30.8 3.0 0.5 5.4 6.4 1.5 0.1 0.4 3.9
קרית ענבים 45.5 5.0 50.5 28.2 7.2 1.0 6.5 2.6 0.8 0.4 1.6 2.2
נחלת יהודה 43.4 6.7 50.1 23.8 5.1 0.4 5.9 8.2 0.4 1.1 1.2 4.0
הסכום הממונה 39.6 5.6 45.2 24.4 3.6 0.5 5.8 5.3 1.3 1.0 0.8 2.5
אחוז מתוך סכום הכולל 88% 12% 100% 54% 8% 1% 13% 12% 3% 2% 2% 5%

  1. נכללו בזה הוצאות ל 17 ילדים↩︎

  2. נכללו בזה הוצאות ל 10 ילדים↩︎

  3. נכלל גם בשונות↩︎



  1. כאשר הועד הפועל הציוני בקשני בסוף 1907 לקבל את באות־הכח של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל ואת הנהלת הפקידות, שנקראה אחר־כך המשרד ארץ־הישראלי, העמדתי מצדי את התנאי להסכמתי, שביחד עם יסוד המשרד בתור פקידות אדמיניסטרטיבית יִוָצֵר מוסד מסוים שבתור “קומפני” יהא בעל אישיות משפטית ויוכל לשמש נושא לכל עסקים מעשיים־משפטיים הקשורים עם עבודת הישוב. בהתאם לזה נוסדה P.L.D.C..  ↩

  2. פרופ‘ ג’ילמור ממכללת־ברקלי בקליפורניה, שנתבקש מאת פרופ' מיד לחוות דעתו בשאלה זו, חושב שטח של 40 אקר (180 דונם בערך) בתור יחידה מינימלית למשק של שדות־בעל בארץ־ישראל. ברוסיה מקבלים המתישבים היהודים, בהתישבות הנעשית כעת על קרקעות השלטון באוקראינה ובקרים, שטח של 10־30 דסיטין (110־300 דונם). הכל לפי טיב האדמה.  ↩

  3. על הקבוצה ומושב עובדים ידובר בפרוטרוט בפרק ט"ו.  ↩

  4. הטבלאות הנזכרות בגוף הפרק באות בסוף הספר. הן נסדרו ע"י המחלקה להתישבות ולהנהלת החשבונות של ההנהלה הציונית.  ↩

  5. שלשה ישובים: בלפוריה, גדעון (מושב של יהודי טרנסילבניה) ורמה־שרונה לא הוכנסו בחלוקה זו, באשר כל אחד מהם הוא ענין בפני עצמו. לא הוכנסו 4 חוות־הלמוד לצעירות ושני המשקים אשר לתחנת הנסיון.  ↩

  6. Helping men own farms. New־Jork 1920 p. 163  ↩

  7. בתור משפחה נחשבים גבר ואשתו; הבלתי נשוי (גבר או אשה) נחשב לחצי משפחה.  ↩

  8. אמנם כיום המחיר גבוה הרבה יותר, אך הועדה קבעה בתור בסיס המחיר הזה, באשר היא מסופקת, אם המחיר הגבוה של עכשיו יתקיים זמן רב.  ↩

  9. לשנת תרפ"ד חסרים עוד הפרטים בנדון זה.  ↩

  10. להספקה דרושים 180 ק"ג חטה לנפש לשנה (באופן בינוני לגדולים וקטנים).  ↩

  11. עודף השעורה והדלעת ימלא את החסרון בגרעינים וחציר להספקת בהמות החלב. להספקת פרד לשנה דרושים 3000 ק"ג גרעינים שעורה ושבולת שועל.  ↩

  12. לפרה דרושים 2.5 ק“ג אוכל מרוכז ליום באופן בינוני במשך השנה. בזריעת הבקיה נחשבה גם זריעה לחציר 150 ק”ג. חציר נחשב 4.5 ק"ג לפרה ליום חוץ מהתבן.  ↩

  13. 10 ק"ג דלעת וסלק ליום לפרה במשך 8 חדשים תמוז־שבט.  ↩

  14. ירקות למכירה חוץ מהספקת המשפחה.  ↩

  15. להספקת המשפחה 1 ליטר חלב לנפש ליום.  ↩

  16. להספקת המשפחה 2 ביצים לנפש ליום.

    הועידה מעירה, כי לשם זהירות העריכה את היבולים למטה מבינונים, אף על פי שבארץ יש כבר עכשיו משקים מתוקנים, שיבוליהם והכנסותיהם הם כמעט כפלים מן המספרים האלה.  ↩

  17. דוגמא אחת: בהתישבות של יחידים על כל אכר לרכוש לו קרון, שהוא משתמש בו מזמן לזמן לשם הובלה. אך לא תמיד, כמובן, יש לו מה להוביל ואז עומד הקרון ללא־שמוש. ישוב בעל 80 משפחות זקוק איפוא לשמונים קרונות, בעוד אשר קבוצה באותו השטח יכולה להסתפק לפי ההשערה במספר 30־20 קרונות.  ↩

  18. אגב: היה מחסור גם ב“אדמיניסטראטורים” מתאימים, אפילו אם היו נכונים לקחת אותם גם מחוץ לחוגי הפועלים. ועדיין המחסור בנידון זה הוא בלתי־נעים ומורגש.  ↩

  19. נמסר בהרצאת הפרופ' מיד: Agricultural development in Palestine London 1924 עמוד 18  ↩

  20. ב“יידישה רונדשוי” מיום 1.8.1924 מלמד ד“ר סוסקין את המנהלים הנוכחים של עבודת ההתישבות, ” כי לא העריכו במדה מספיקה את הסגולות הטבעיות של א“י, שהן כ”כ בולטות לעינים, עד ששום אדם, שהוא יכול להסתכל באופן איקונומי, אי אפשר היה לו שלא לראותן ולא להשתמש בהן. המכוון הוא אל השמש בא“י. והלאה: ” הקולוניזציה שלנו לא שמה לב עד עתה לשני גורמים: לשמש היקרה, שנמצאת למכביר, וכן למים, שצריך להשתמש בהם במקום שישנם, ושאפשר להביאם למקום שאינם עוד"  ↩

  21. “ הצורה היותר גבוהה והיותר מבורכת ביתרונות של האיטנסיביות ישנה בעיקר בגידול עצי פרי וירקות”. סוסקין בעתון הנ“ל מים הנ”ל.  ↩

  22. “אני מבסס את האינטנסיביות בעיקר על האקספורט”. סוסקין בעתון “יידישה רונדשוי” מיום 8.8.1924  ↩

  23. Enquete sur la condition du fellah Egyptien, Paris 1909. עמוד 13  ↩

  24. תודה יאתה מצדי לאגרונום ז'ק מילנברג בקאירו על המציאו את התקציב הזה.  ↩

  25. באפריל 1925 אסרה ממשלת א“י כניסת ירקות ממצרים, באשר נתגלה שם אינסקט מזיק בירקות, מה שהועיל למגדלי ירקות בא”י באופן זמני.  ↩

  26. בסכום זה נכללו השקעות הקהק"ל בפרדס הקבוצה  ↩

  27. המספרים לא מכילים את ההשקעות במשק המשותף עין־חרוד ותל־יוסף, – על חשבון כבוש גוש גורים.  ↩

  28. המספרים לא מכילים את ההשקעות במשק המשותף עין־חרוד ותל־יוסף, – על חשבון כבוש גוש גורים.  ↩

  29. החל משנת תרע"ט  ↩

  30. ראה הערה לטבלא 4 א  ↩