עַלְמָה הַנִּשְׁקָפָה, בָּרָה כַשַׁחַר,

נַפְשִׁי חַתָּה מִמֵּךְ, הָלְאָה בוֹרַחַת;

לֹא כֵן אָמְנָה חוּשִׁי, [שֶׁאֵין לוֹ שָׁחַר]

כִּי בָּךְ עָלֵז עַל רֹב שָׁלוֹם וָנַחַת.

הִנֵּה צַוָּארֵךְ צַח מִצֶּמֶר צַחַר,

עָרֵב רֵיחַ אַפֵּךְ מִכָּל-מִרְקַחַת;

אַךְ בִּגְלָלֵךְ הַחֵשֶׁק בָּא, וַיַּחַר

עָלַי אַפּוֹ; כִּמְעַט אָמוּת לַשַּׁחַת.

תַּתִּי לִבִּי לָתוּר וּלְבַקֵּשׁ חֵפֶשׂ,

אַךְ בִּשְׂעִיפַי תּוֹעֶה עַד כֹּה הִסְכַּלְתִּי,

אִם מִשְׁפָּטִי אַטֶּה הֵנָה אוֹ הֵנָה.

הוֹלֵך אַחַר עֵינָיו חֹמֵס הַנֶּפֶשׁ;

אוּלָם אִם זֹאת אַקְשִׁיב, יָפְיֵךְ חִלַּלְתִּי,

וָאָנָה לִי חַיִּים אִם לֹא מִמֶּנָּה?