יש בסיפורים ידועים של אשר ברש מעין געגועים על יסוד האצילות שבאדם. אצילות זו פירושה: יחס אל החיים מבחינת הנאה והשלם, אהבה אל הצומח ובעל־החי, הנאה מזוקקה ומעונגה ממתּוֹת החיים והטבע. האצילות, שצרה גם צורות נאות של דיבּוּר, תנועה ומלבוש אינה אלא מורשת דורות של חיים קבועים במקום אחד, של מנהגים ומסורות עתיקים כיין המשומר. היא אפשרית אצל אנשים, שעיניהם נפקחו לראשונה תחת ספוּן1), שראה גם את עריסת האב, שיושבים בצל אילנות ששתלו ידי הסב, וכשהם עוצמים עיניהם הרי הם נאספים אל אבותיהם. האנשים הללו אינם מאבדים אף חוּלייה אחת בשלשלת היוחסין שלהם, את פקודת האבות תשמור רוחם; אצלם יתר שאת ועוז לצו המתים מאשר לפקודות החיים החדשות לבקרים.
מובן שאצילות רוחנית או גזעית זו מצוייה עוד אצל נוצרים ידועים הקשורים אל כיברת אדמתם, נחלת אבותיהם, באהבה, בקדושה ובזכרונות משפחה. ולאו דווקא אצל בעלי־האחוזות כי אם לפעמים אצל הנפשות החמימות והישרות מבין האיכרים הפשוטים, שכל חייהם עברו במגע עם האדמה, שנתקשרו אליה קשר של זיעה ודם על יד המחרישה. האצילות הזאת מתוארת יפה אצל אחדים מטיפוסי “הגויים” בקובץ של ברש “ספורים”. אצילית היא אהבתו של הגלח בוֹניפצי מרקובסקי (יהודי מצרה נחלץ) אל אחוזתו. את כל מרצו, כספו וגם אהבתו השקיע באחוזתו, שהיה משפר, משכלל ומתקן משנה לשנה עד שעשה אותה לגן־עדן על פרחיו, אילנותיו, בנייניו, סוסיו, פרותיו ועופותיו המשובחים והמובחרים. תחת אהבת נשים היתה לו אהבת האדמה אשר אירשׂ לו אותה באמונה. יש מן היופי הרוֹמאנטי, מן החן העילאי בדמות הנאורה של הכהן מינקובסקי (מחיי ברוך וילדר), הלוקח את לבנו בשיווּי־המשקל הפנימי שלו, באור הקורן של רוחניותו המוסרית, באהבתו הטראגית ששמר אותה מתוך נזירות… יש מן האנושיוּת השׁובה לב גם ביחסו של פאבלי סטפ (מן המגרש) אל בני בית שלמה־חיים המוזג, וביחוד באהבתו אל ילד המוזג, לייבקה החלש והגיבן. דרכו של ה“עולה” להתגדר בפני העני בעשרו ושל ההמוני להראות לחלש את אלמותו וגבורתו. האציל באפיו יותר שהוא בטוח בכוחו וביכלתו, יותר הוא כובש אותם, יותר הוא נוטה חסדו לעלובי הגורל. עניותו המנוולת של היהודי המוזג משכה אליו את האיכּר האמיד סטפ; הצורך ליתן חסות ומגן למוּכה־אלוהים קשר אותו אל הילד המסכן, לייבקה הגיבן.
אולם היסוד האידיאלי והאצילי בעולמנו הוא בדימדומי השקיעה הגזים וחולפים2, ערפלי־התכלת נמוגים ומתפזרים בפני הממשות הקשה של המציאות הסואנת בגסות, ברעש ובלי־רחמים. וכאן נדרשת מאליה השוואה בין בני־ברית ובין שאינם בני־ברית שבסיפורי בּרש, כפי שהיא נתפשת בבחינת עולמו של המספר. מובן שהיהודי אינו קשר בטבורו אל אדמת־אבות, אל האדמה בכלל; הנדוּדים והטילטולים, מלחמת־הקיום הקשה הטילו בו מוּמים של ערמומיות והתחכמות יתרות, של טימטום הרגש כלפי הצוּרה הנאה, של רגש הביטול כלפי פרחים והלהיטה המופרזה אחרי הפירות. היהודי הפשוט “מכל השנה”, הוא ההמוני בסיפור בּרש, אשר בהתנגשותו עם האציל ידו על העליונה, מפני שעמו המציאות המעשית, החיים. האחוזה הנהדרה בת־טיפוחיו של הגלח בּוֹניפצי מרקובסקי נמכרה ליהודי ר' מנלי; וקשה לנו להשתחרר מרגש של התמרמרות וצער בראותנו מה עלה לו לגן המפואר בידי הסוחר היהודי; נעזבו הפרחים הנאים, נשברו ענפי העצים המשובחים, נסתאבו שבילי־החצץ המבהיקים, נטנפו מזרקות־המים, נשתקץ גן־העדן! פאבלי סטפ ירד מנכסיו, גורש מהסתפח בנחלתו. ואותו טימטום־הלב שנפשנו סולדת ממנו אצל ר' מנלי מכעיסנו גם אצל שלמה־חיים. המוזג העני הזה היה מטבעו שנוֹרר; מתוך התרפסות וחנופה היה מקבל מסטפ את חסדיו. כל עוד זה היה בעל בעמיו. כיוון שנהפך עליו הגלגל, לא היסס שלמה־חיים להיבנות מחורבנו וגם להתעלם ממנו בשעה שאיש־חסדו יצא זקן וחולה, לחזור על הפתחים. ומעניין הקו הזה. סטפ בא להיפרד מהיהודי המוזג. סטפ ידע שאין לו צל קורה, שערירי הוא יוצא לעולם, בלי גואל ותומך; היתה לו רשות לבקש משלמה־חיים, כי יאספהו אל ביתו החדש והמרוּוח לבל יתם לגווֹע ברעב, אבל סטפ, תחת לבקש רחמים, משקר לו, כי הוא הולך כביכול אל כפר מולדתו, אולי ירחמוהו קרוביו: “רחוק קצת הכפר, מרחק של שלושים מיל, אך רגליו הזקנות עוד ישאוהו מכאן”. להד"ם! שלמה־חיים שומר פיו ולשונו מהגיד לו כי לא יעזבהו לעת זקנה, על כל תגמוּלוֹהי עליו.
בּרוך וילדר (מחיי ברוך וילדר) הוא טיפוס איש הרוח או אציל הרוח. הוא מאותו החומר שממנו קורץ פרצופם של כל “פרושינו” העוסקים בתורה. כל חייו לן באהלה של תורה; אם כי לא היה נזיר ממש כמו ידידו הגלח, חי בטהרה, כמעט בקדושה. מבעד לגווילי הנייר ראה וילדר את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא, מבעד לזכוכית משקפיו העבה ראה את החיים, מבעד לחציצת הספרים אהב את אשתו וילדיו. אך אלה לא היו אף פעם בחייו עיקר, כי אם טפל הכרחי. קחו ממנו את ספריו, והריהו אומלל וחייו הם נטוּלי טעם; הסירו מעל עיניו את משקפיו והריהו עיוור, מפחד לפסוע פסיעה אחת בעולם המוחשי הסמוי מעיניו (קיראו את התמונה המוצלחת של וילדר בצאתו להתרחץ עם תלמידו בנהר), הריהו בחינת ילד אובד עצות. וילדר זה נפגש עם הכּומר ויקטור מינקובסקי, איש רוח וספרים גם הוא, ושניהם התקשרו בקשרי ידידות. שניהם אהבו להתווכח ארוכות על שאלות עיוניות מוסריות, להגוֹת בספרי הקודש. וילדר לא הרגיש שלאט לאט הולך עולמו ומתמוטט תחת נשיבת רוחו של הנזיר. איזה צל נופל על נשמתו מזיו חייו של זה. הכומר טעם טעם החיים, נהנה בשעתו מחיי־שעה, אהב בנעוריו נערה אחת שנקטפה בעודה באיבּה. במותה נזר מן העולם, למען לא יסיחו חיי־השעה ופיתוייה את דעתו מזכר אהובתו. בנזירותו הוא חי רק בה, באהבתו זו, וכל ימיו היה מייחל לשעת תחייתו השמימית, כשייפגש עם בחירת נפשו שם, בעולם האמת. והוא, ברוך וילדר? "הוא ראה את חייו ואת חיי ידידו הכוהן, ויקטור מינקובסקי, כשני שטחים גדולים: של הלז בהיר־שקוף, ושלו אפלאטום [לאמור: פגום, חשוּך]. הלז חי לשם איזה דבר גדול, נאצל, רעיון, תמיד היה תלוי איזה מאור, שהבהיק על חייו, שנתן להם טעם, תכלית, שפתח להם דרך אל השמים, אל הנאה, שנתן בנפשו שלווה קלה וחמימה. גם הוא, ברוך וילדר, לא חסר את השלווה, אך שלוותו היה אכזרית, אפוּרה, קרה, כי בעצם לא היתה לו מימיו שום נגיעה נפשית לשום אדם, לשום בּרייה, הלז חייך תמיד, נע ופרח בשמש, והוא שכן כפטריה אמוצה זו לרגלי האילן, בצל ובטחב.
בּרש אוהב ויודע לתאר גם את האצילות שבמשפחות היהודיות שבגליציה, המיוחסות והנכבדות, שיש בהן גם תורה, גם עושר, גם נימוסים נאים. הן היו למין שושלות שמשלו בקהילות, בערים שישבו שם, מבלי לזרוק מרה באנשים, מבלי לפסוע על ראשי הקהל. הגברים היו בעלי צורה נאה, ידעו להתכבד גם על שאינם בני־ברית בנימוסיהם, בדיבורם, ביושרם, גם בדברם צחות בשפת המדינה; הם כולם שומרי תורה, זהירים במצוות ובמנהגי דת, אבל בלתי אדוקים ביותר, ובצינעה לא נמנעו גם מליתן עינם באשה יפה ובלבם לא היו רחוקים מהירהורי־חטא. כך היה רב שמשון שפירא (עצמות רב שמשון שפירא). ובייחוד מלבבת אותנו האשה במשפחות הללו, באהבתה אל בעלה, ביפי טהרה, בחן צניעותה, באמונתה ובנאמנותה הקדושות, סמל “כבודה בת מלך פנימה”. “בעצמות רב שמשון שפירא”, אחת הנובילות המובחרות של ברש, המצטיינת במיבנה השלם ופורסת לפנינו יריעת־הווי מעניינת, גיטלי היא אחת היהודיות האצילות הללו. היא נאורה וחרדה על דבר ה‘. “יודעת את שילר ולהבדיל את ‘משלי’ וכמה הלכות על־פה ומדברת אשכנזית כאחת מנשי שׂרי־הצבא הווינאים שבעיר. וכרוב השכלתה כן רבה חרדתה לדבר מצוה ותורה”. כשר’ שמשון בעלה נרצח על ידי איכר רוּתּיני ועקבותיו נעלמו מעין קרוביו שחיפשוהו זמן רב ולא מצאו, נתעגנה אליו גיטלי בעצם עלומיה, ועד זקנה ושיבה שמרה לו את אמונתה, את אהבתה. עברו על המדינה מלחמות, מהפיכות, פורעניות, חיים רבים נהרסו ואבדו מן העולם, רבים מבני דורו של ר' שמשון שפירא הלכו לעולמם ונשתכחו מלב, רק זכרו הוא נשאר חי וקיים בלב גיטלי כמו ביום היפרדו ממנה לבלי שוב עוד. אחרי יותר מארבעים שנה, באחד מימי המלחמה העולמית [הראשונה], מצא הרופא ד"ר זיגמונד שפירא במקרה את עצמות סבוֹ שהיה קבור בגן הרוצח, שגם הוא כבר שבק חיים; את העצמות הקדושות האלה שמר הנכד בטילטוליו הרבים למען יוכל להביאן אל הסבתא, לכשישובו הימים וקשרי הדרכים לתיקונם. אבל הסבתא, אשר לא ידעה על דבר האוצר היקר אשר מצא נכדה, החלה פתאום להאמין באיזה יום גדול ההולך ובא עליה. “איזה גיל לא מובן – מספר בּרש – בּיצבּץ מכל שורה ושורה שבמכתביה אל בתה ונכדה היחידים. היא דיברה בכל אחד מהם על איזה מאורע גדול שיארע לה בקרוב, מאורע שיסיים סיום נאה ומאושר את חייה בעמק הבכא הזה”. רק המיסטיציזם, שיש בכל אהבה עמוקה וטראגית, יכול לבאר לנו רחשים אלה של לב נאמן ומנבא… חזקה ומזעזעת באורה הקודר והמיסטי היא תמונת הלילה האחרון כשעצמות ר' שמשון היו כבר מוטלות עטופות בטלית, בחדרה של גיטלי ונר דולק עליהן, ואחר כך הלווייה, כשהביאון לקבר ישראל. בו בלילה אחרי הקבורה הזאת נפטרה גם גיטלי. “כי החוט האחרון, הדק מן הדק, אשר עוד קשרה אל העולם המוזר הזה, נחתך בחשאי ביד חותך־החיים המסתתר”.
על תולדות משפחה אחת בישראל מסופר גם “בבית מבשל השכר”. הרי זו גאלריה של תמונות או, יותר נכון, פריסקות של פרצופים ותמונות בולטים בקוויהם כפיתוחי המידאליות העתיקות, כמו למשל, המבשל ליבּר, ר' שימחה הגזבּר, ר' ראובלי הרוֹכל, ר' נפתלי צבי, ה“מניין” וחילול ספר התורה, וכדומה. ר' הירצל מזכיר לנו את ר' שמשון שפירא מהנובילה שעליה דיברנו לעיל, כמו שמרת חנה אברדם היא דמות דיוקנה של גיטלי. מרת אברדם יודעת לדבר כן פולנית. אף היא טיפוס היהודיה האצילה, שעם כל ייחוסה, עשרה ועמדתה בקהל, ידעה להתנהג עם הבריות בענווה ובפשטות. לבה וידיה היו פתוחים לכל דבר שבקדושה וצדקה. אף היא שמרה את חסד נעוריה לזכר בעלה הראשון עד יומה האחרון. בייחוד היא מופיעה לפנינו בכל תפארתה, בכל גאונה היהודי הטוב ובכל טראגיות גורלה, בתקופת ירידתה (מפרק כ"ו ואילך). המחבר מגולל לפנינו בספר הזה יריעה אחר יריעה, תמונה אחר תמונה, ולאט לאט, בלא־יודעין, כאילו מתערה נפש הקורא בתוך פינה זו של בית־מבשל השיכר המלאה חיים של עבודה, אמונה, אהבה וכבוד לבריות, עם רוח הפטריארכאליות הטובה המרחפת שם, עם האמונה היהודית, הצדקה היהודית ומידת הכנסת־האורחים היהודית. את התמונות הללו מתאר המחבר בשקט, כמו ממרחק ידוע, כאשר יספרו אגדות מני קדם, על צללי דורות שעברו, כמעט בלי קורטוב של השתתפות והתרגשות. הספר מזכיר לנו, במיבנהו ובנעימה שלו, משהו מאגדות גוסטא בּרלינג של לאגרלף. גם בחיים גופם שבבית מרת אברדם היו שקט־הנפש ושלמוּת־הרוח בניגוד לעבודה והתנועה המרובות ששלטו שם, שקט ושלימות מחמת הבטחון בה' והאמונה שכך ולא אחרת צריכים לחיות. אותו הטון המרוחק והשלו שומר המחבר גם בספרו על חורבן הבית הזה, ועל כן נעשה הרושם יותר חזק, נעשית יותר עזה רוח העצבות המלטפת את הקורא בפרקים האחרונים. כנראה חוק הוא באמנות הסיפורית: פחות שהמספר משתתף בגורל גיבוריו, יותר משתתף בו הקורא. הקורא מרגיש שבמפלתו וחורבנו של בית אברדם אין להאשים איש, גם לא את המקרה, כי יד החיים החדשים היתה בו. כל הפטריארכלי, המסורתי, האצילי מסתחף על ידי זרם הטכניקה, המעשיות, הטמפּוֹ החדש של העבודה. הסוחרים שתפסו את מקומה של מרת אברדם בבית־מבשל־השיכר ינהלו את העסק באופן אחר, יכניסו מכונות קיטור או חשמל, עם העובדים לא יתנהגו עוד ברוח האבהות. גם נכדי מרת אברדם הם אחרים מאבותיהם, כמו שנכדי ר' שמשון שפירא אחרים, שונים מאבותיהם הם. אנו מרגישים שיחד עם חורבן בית אברדם, הלך ונהרס עולם יפה בעל צביון מיוחד של יהדות אצילה ורבת תפארת. נגמר3 ריחה של יהדות אחת ובאה אחרת במקומה. הטובה היא זו מהקודמת לה? מי יודע? נחכה עד שיבוא מספר אשר יתאר במכחולו תמונות מבית־מבשל־השיכר החדש… עם כל דור ודור מתחדשות ליהדות צורות חדשות, ובכל צורה חדשה – חיוּב חדש. אבל באותה היהדות של דורם של שמשון שפירא ומרת אברדם אנו רואים משום־מה את אדמת מטענו, את מכוֹרת הטוב והיפה שבנו, על כן קשה לנו להשתחרר מרגש האבלות על ההולך לבלי שוב, על הנהרס לבלי היבנות. וכי מאי נפקותא אם ה“פּוֹגרוֹם” נעשה על ידי גזירות המלכות, על ידי חיות־אדם מוסתות ומשוסות, או על ידי זרם החיים החדשים, הגורפים את העפר מתחת לשרשי הישן? ד"ר שפירא, אחרי הובילו לקברות את עצמות ר' שמשון זקנו, רשם לו בפנקסו את הדברים האלה: “אין יתרון לאדם, אשר הוציא כל ימיו וימת על יצועו וגם קבורה היתה לו, על האדם אשר חייו קוּפדוּ ביד אכזר בלא עיתם. כן היה וכן יהיה לעולמים”.
כשאנו עומדים עם אהבתנו הרבה אל החיים והטבע לפני התמורות הגדולות אצל הכלל והפרט; כשאנו עומדים עם שרשי נפשנו המעורים בתמול לפני התנגשויות בלתי פוסקות עם המחר, החדש, הרוצה לעקור את הכול, אין לנו מפלט אלא בעבודה, באיזור הכוחות ובמלחמה על אותו החיוב, שבלעדיו אין חיינו חיים, ושאנו תובעים אותו מהחדש כשילומים על אובדן הישן. אנשים כ“יעקב רודורפר” מבקשים להם מנוס בבטלה, בעצלות, בנדודים ללא־מטרה. בצעיר החביב יעקב רודורפר יש מגילגולו של צעיר נחמד אחר, שחי כמאה שנה לפניו, גיבורו של אייכנדוֹרף מחיי אחד לא־יצלח (Aus dem Leben eines Taugenichts). גם רודורפר מאס בעבודה, דחה כל דאגה ליום מחר, בעט בכל עול, אהב את השירה הטובה, את היין הטוב, את האשה היפה, אהב לטייל בכפרים ובשדות, לקטוף פרח מהגן הראשון שיזדמן לו, לחטוף נשיקה מהבחורה הראשונה שתקלע לפניו. הרומאנטיזם אינו רק זרם ספרותי בלבד. כל אדם ואדם, כמו כל עם ועם, הוא, בגיל ידוע, רומאנטי. הטויגעניכטס [לא־יצלח] של אייכנדורף או רודורפר של ברש שוכן בכל אחד מאתנו. אצל האחד הוא נחנק תחת משא השנים, ואצל השני הוא תוסס ומחריד את המנוחה כל ימי החיים ועושה את האדם למוזר, ליוצא דופן בחברה, ללא־יצלח. אך סוף כל אדם, או יותר נכון סוף כל לא־יצלח בא גם על רודורפר. באחד הלילות, אשר בילה יחד עם עוד בטלנים כמוהו, נפל בידי המשטרה וישב בבית־האסורים מעת־לעת, בין גנבים ורוצחים. הרי זה היה לו לקח מר וקשה. בבית־האסורים ראה שהחיים אינם טיוּל־תענוג בזיווה של חמה… הימים היו ימי התחלת המלחמה. ובלילה, אחרי ימי הזוועה בבית־האסורים, עבר לפניו מסע של גדודי פרשים ותותחים, ששולחו אל שדה קטל, ובעוברם, עמד הוא כמקיץ מחלום ואז גברה בו למאוד הכרת הבדידות: “מה לי עוד פה, לי, יעקב רודורפר, איש בלי מעמד, בלי אב ואם, בלי גואל, בלי ריע, בלי קרקע, בעולם תוהה זה, החולם חלום־ביעותים רע, ובעודו חולם מעמיסים אותו בחשאי להעלותו לגרדום? הגם אני אעלה יחד עמו? לשם מה? לשם מי? וכו' היו שלום, חיים בעולם שניטל טעמו!” ה“טויגעניכטס” היהודי של זמננו הוא ציוני, והוא מחליט לנסוע לארץ־ישראל. ובארץ־ישראל נכונים לו בוודאי גילגולים חדשים ואפשר שייכּנס לתוך החיים ויהיה אחד מאלה המסובבים את גלגלי החיים. לב הקורא רוחש לו ברכה בדרכו החדשה.
הספר הזה עשיר בתמונות־נוף של שעות הזריחה או השקיעה, הצהריים או הלילה, השדה בשעת הגשם או אחרי הגשם. התמונות הללו יוצרות בנו אילוסיה של ממשוּת, וריח הטבע נודף מהן; יש בו גם פרצופי אנשים ותמונות־חיים יפות. בין רבות אחרות מצאה בעיני חן, למשל, פגישת רודורפר עם המשוּגעת. ובייחוד חזקה בעיני וקשה בריאליותה תמונת החיים בבית־האסורים. ברש אינו מבזבז צבעים. הוא רק רושם קווים מצומצמים זעיר שם ביד־אמן בטוחה, הקווים מצטרפים בדמיון הקורא לתמונה שלימה. כמו אצל החוצבים בשיש, הכל אצלו שקול וממודד, מחושב ומתוכנן, “אין פרץ ואין צווחה”. בכלל מפריע אותו היסוד הראציונלי; הוא מעביר את כל הרשמים דרך הפריזמה של המוֹח. אין אני אומר זאת לגנאי, מפני שחשוב כאן לא הפּרוֹצס היצירתי של האמן, כי אם הטעם והאופי של הקורא. רעות־רוח היא להחליט מי עדיף ממי; סופר מסוגם של ווֹלטיר ואנטוֹל פראנס או מסוגם של סטיבנסון, פּוֹ, או ריינר מריה רילקה. ודאי שברש שייך לסוג הראשון, ועל כן נמצאנו תמהים כשפגשנו לפעמים ביצירותיו גם את היסודות המיסטיים, פעולות של כוחות מסתוריים (מכתביה של מרת גיטלי, אשר עליהם רמזנו לעיל; החלום ב“יהודי מצרה נחלץ”, ומוֹמנטים דומים להם בבית־מבשל־השיכר: הננס המביא ברכה בשיכר, המיטה הבוערת בראשית הסיפור ובסופו, ועוד) שאינם נובעים באופן טבעי, הייתי אומר, מעצם ההרצאה וריקמת הסיפור, ואינם עושים עלינו רושם של ההכרחיות, שכּוֹפוֹת עלינו להאמין.
דיברנו לעיל על כוח הצמצום של ברש בציוריו; גם בשפה אין כמוהו יודע את סוד הכיבוש־העצמי. המלים אצלו קצובות ומדודות; כל משפט חטוב ומשוכלל. מעטות מאוד בספרותנו דוגמאות לפּרוֹזה הטובה של מספרנו. יש בה, בפרוזה זו, מן המסורת הגליצאית המשובחת: מן הגיבוש והצימצום של א' מ' ליפשיץ ומן החן האינטימי, הנפשי של סופר גליצאי אחר…
[תר"ץ]