לוגו
שיירה של חצות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מובילי השיירה הרגיעו את הגמלים הכורעים על ברכיהם ומצפים בסבלנות. הסבלים העלו על גבם את הכרים והכסתות וחפצי הבית. הכול נראה כמוכן לצאת לדרך.

חשוון ניכר בחוצות ועמו טעמו של החודש שלאחר החגים. פג הקיץ ובאוויר עלה ריח קל של סתיו. צפת ישנה ובתיה נעולים בחשכתם. הר מירון הטיל על העיר אפלה ומעליו האיר אור חיוור של כוכבים. ריח צפת עלה מן הסמטה שלפני הבית ומן הסמטאות המתעקלות ממנה עד הוואדי, עד קברות האר"י ומרן קארו ושאר החכמים והקדושים. עם הריח בא רחש מה. תמיד יש רחש בלילות צפת, אפשר של רוחות הנפטרים הגדולים, אפשר של רוחות ההר, אפשר של שניהם שנתמזגו זה בזה.

רבי מנחם מנדל סיים תיקון חצות ועקב מחלונו אחרי השיירה המתארגנת.

לא קל לעזוב את צפת. אצורה בין ההרים, אוצרת בחובה רוחות רפאים. העיר, על ההרים הסובבים אותה, היתה כבועה, חי סגור מכל חיים שבעולם, מוקדש לתורה ולצפייה לגאולה. לא, אין זה קל לו לנטוש את צפת, ליבת הגליל, אישון עיניו.

לפני שמונה שנים, בתקס“ח, בא לארץ בראש כמה עשרות מתלמידי הגר”א. ר' חיים מוולוז’ין, גדול תלמידיו של הגאון, דחק בהם שיקימו יישוב של תלמידי הרב בארץ־ישראל. ורבי חיים הצטער שאין הוא עצמו יכול לבוא איתם, כיוון שזה עתה הקים בעירו ישיבה גדולה שעיקרה לימוד בשיטת הגאון והיא פתח חדש לתלמוד תורה בישראל. והבטיח להם ר' חיים עזרה מן הנותרים בארץ הגולה. ושמע לו רבי מנחם מנדל ונסע לארץ הקודש עם קהל קטן והתיישבו תחילה בטבריה, ליד החסידים שבאו לעיר שלושים שנה לפניהם. ולא מצאו תלמידי הגר"א והחסידים וראשם ר' אברהם מקליסק לשון משותפת, כשם שלא מצאו לשון משותפת בארצות מוצאם, והיתה סכנה שגם כאן יתעוררו מחלוקות ומריבות, והעביר ר' מנחם מנדל את עדתו לצפת, ליד הספרדים בני הארץ הוותיקים, ועמם חיו בשלום.

לימים, בשיבתו, כתב ר' מנחם מנדל בפנקסו על פגישתו עם הגאון ועל עלייתו לארץ:

את שפלותי ועוניי ראה אלוקים והביאני לבית אדמו“ר הגאון החסיד רבן של כל בני הגולה מווילנא, וה' נתן לי חן בעיניו ושימשתי אותו בכל כוחי. וכל אלו שתי השנים פחות שליש שהייתי אצלו, לא זזתי ממנו ולא משתי מתוך אוהלו יומם ולילה. כאשר הלך הלכתי, וכאשר ילין לנתי, ולא זזה ידי מתוך ידו, ופתח לי מפתח החוכמה… וזכותו וזכות אבותי הצדיקים הישרים, וזכות עמו ישראל, עמדו לי להביאני לארץ הקדושה ולקבוע דירתי בעיה”ק צפת. וקבעתי שמה בתי־מדרשות לתורה ולתפילה מלאים ספרים.

כעבור שנה, בתקס“ט, הגיעה לארץ שיירה שנייה של תלמידי הגר”א ובראשה ר' סעדיה, מי שניהל את המערכה נגד החסידים, ואחריהם הגיע רבי חיים פאקראייער, מורה צדק של וילנה, ומנו כמאה וחמישים נפש, רובם עוסקים בתורה. והיתה העדה במצוק ובמצור ולווה ר' מנחם מנדל כסף מהספרדים וכשהגיעו כספי התרומות מליטא ומרייסין, פרע את החוב. אבל לא תמיד הגיעו הכספים בזמן. וייסד בית־מדרש על שם הגאון ור' סעדיה אמר שם שיעור בגמרא ורבים השומעים והמקום צפוף. אחד העולים, ר' חיים כוהן, סיפר:

ומפני דוחק הספרים ודוחק מקום בית־המדרש קבענו ללמוד שיעור בביתי. בכל יום באים לביתי מופלגי תורה אוהבי תכלית הלימוד ואנו לומדים שיעור גמרא עם ראשונים ושולחן ערוך עם ביאורי הגאון נוחו עדן. והרב הגאון החסיד המפורסם מורנו מנחם מנדל אומר השיעור.

ביקש ר' מנחם מנדל להגדיל את העדה ושלח שליחים לרעו ובן עירו שקלוב, ר' ישראל, ששימש עמו את הגר"א, והזכיר לו כי רבם ציווה עליהם שיעלו לארץ הקודש. והניח ר' ישראל תורתו וספריו שעמד לכתוב ויצא בראש שבעים נפשות והתיישב גם הוא בצפת. ולא עבר זמן רב וכבדו עליו תחינות בני הקהילה שנמצאו במצוקה ואמרו לו, עליך הדבר מוטל לצאת למדינתנו לעשות יסודות בהררי קודש, וסירב בתחילה לחזור לארצות הגולה שכן לא הספיק עדיין לטעום את טעמה של ארץ־ישראל, אבל כבדה עליו תחינת העדה ויצא רבי ישראל לדרך וכתב:

היה כבד עלי לצאת מארץ קודש אשר נתקשרתי אליה בייסורים וגעגועים רבים ולעזוב כל בית אבי וביתי ולימוד הישיבה שהייתי אומר השיעורים לפני כמה תלמידי חכמים. אבל כבדו עלי דברי בקשתם והכרחם והשלכתי נפשי מנגד ויצאתי בשלהי תר"ע אחר הפורים לעכו, ומשם לקושטא ומפני השערורייה, שלחמו אז הרוסים עם התוגרמים, ננעלו שערי הים, והוכרחתי לרכב ביבשה, במדבריות ובהרים גבוהים עדי באתי אל בית מדינתי אל בית אבינו, הגאון אור החיים הרב דוואלוזין.

ורבי חיים נתן בידו כתבי המלצה ועבר ר' ישראל משקלוב במדינת רייסין והגיע עד ורשה ודפק על פתחי עשירים וחשובים והלהיב ליישוב ארץ־ישראל ואמר: “אנחנו קהל היראים שבצפת עלינו להר אלוהים לבנות את היישוב ולהחיות את הארץ השוממה ואתם בני הגולה, היושבים על הכלים, חייבים לדאוג לפרנסת העולים.” ועוד אמר, כי בארץ־ישראל יקום בית השלישי אשר גדול יהיה כבודו מן הראשונים ואז יקבץ את בני ישראל מכל הפינות ויביאם אל נחלת קודשנו בשמחות, גילים ורננים.

ופתחו לו בני הגולה את לבותיהם ואת כיסיהם. אבל אז עלה נפוליאון הצרפתי על ממלכת רוסיה ור' ישראל מיהר וחזר לצפת ובישר לבני חבורתו כי הביא עמו כסף לפרנסה ושמחו בו. והתיישב בבית־המדרש הגדול ולא היתה שעה בין ביום ובין בלילה שלא נמצאו שם לומדי תורה.

ורבי ישראל ורבי מנחם מנדל עסקו יחד בתורה, ובחשאי, מבלי שיעוררו את מי שאין לעוררו, גם בכוונות מכוונות שונות כדי להשלים את הצריך השלמה ולהביא את הגואל. שניהם ידעו על המסע החשאי שעשה מורם הגר“א, שיצא בתקל”ח, לנסוע לארץ־ישראל, כמו בעל דבבו רבי ישראל בעל שם, שאף הוא יצא לארץ־ישראל וחזר, מפני סוד שלו, באמצע הדרך. ובא הגאון לעיר קניגסברג ושלח משם איגרת לאשתו ולאמו הזקנה וכתב דברי מוסר והדרכה כיצד תנהג אשתו וכיצד תחנך את בניו ואת בנותיו בדברי מוסר וצניעות, ואמר, “אני תהילה לאל, נוסע לארץ הקדושה שהכול מצפים לראותה, חמדת כל ישראל וחמדת השם יתברך ברוך הוא, כל העליונים והתחתונים תשוקתם אליה.” והבטיח, “ואם ירצה ה' אם אזכה להיות בירושלים עיה”ק אצל שער השמים, אבקש בעדך כאשר הבטחתי." ומקניגסברג פנה לאמסטרדם ותמוה הדבר, שכן לארץ־ישראל נוסעים היו מנמלה של אודסה, ומדוע זה יצא הרב ופנה לאמסטרדם? ותלמידי הגר"א הקרובים אליו היו מסתודדים ביניהם ומבקשים לדעת את כוונת הרב ומדוע לא בא לארץ, ופעם, לאחר שנים כשכבר חזר מדרכו, העזו ושאלו אותו על כך. וענה להם בקצרה: “אין לי רשות מן השמים.” ולא הוסיפו לשאול. ויש שאמרו כי לא ניתנה רשות לגאון להיכנס לארץ כיוון שהוא ניצוץ של משה רבנו וכמו משה רבנו נמנעה גם ממנו הכניסה לארץ. אבל ר' מנחם מנדל ור' ישראל ששימשו את הרב ידעו את הסוד ולא העלוהו על שפתותיהם לעולם: רוצה היה הרב לחפש בגנזי הספרים הנודעים של אמסטרדם כתבים ישנים משל גדולי המקובלים מדורות ישנים, שאי־אפשר להשיגם בשום מקום, ושם כתובות הכוונות הנכונות, וסבר כי כשיבוא לארץ, למקום הקודש, יכוונן ויחבר את השולחן־הערוך האחרון, ספר החוקים והדינים כמו שניתנו מסיני, ותבוא הגאולה.

ולא עלה הדבר בידי הרב ולא מצא את הסודות והכוונות הראויים באמסטרדם וחזר למקומו, ולא נכתב השולחן־הערוך האחרון שלפני משיח, והרב לא הגיע לארץ־ישראל.

וכשחזר לביתו לא דיבר מעודו על מסעו לארץ. ועשרים שנה אחר כך, לפני מותו, אמר לר' חיים, תלמידו הנאמן ועושה דברו, שחייבים התלמידים לעלות לארץ־ישראל וליישבה, ומתוך מעשה יישובה יקרבו את הגאולה.

וישבו ר' מנחם מנדל ור' ישראל ובני קהילתם בצפת והצטרפו אליהם חברים נוספים, והגיע מספרם לכדי חמש מאות נפש. ויצחק אבולעפיה, נציגו של השר חיים פרחי, עמד עליהם בפקודת אדונו לשומרם. ובשעת הצורך אף היו יוצאים הם עצמם לר' חיים פרחי בעכו והשר, שמושלי ארץ ובני אירופה היו עומדים לפניו ביראה ומרבים בחנופה, משנודע לו כי באו חכמי האשכנזים מצפת, היה משלח מעל פניו כל איש, ומקבלם בסבר פנים יפות ומדבר איתם דברי תורה. שכן אף על פי ששר ונכבד היה, כמהה נפשו לראות עין בעין חכמים וגדולים כרבי מנחם מנדל ורבי ישראל ולשמוע תורה מפיהם, והיה נענה לבקשותיהם. והם היו אומרים ששלחו ה' לפניהם לשמור עליהם.

ולמדו בבית־המדרש הישן ובבתי־מדרשות אחרים של צפת וקול תורה עלה בעיר. אבל רבי מנחם מנדל לא שלווה רוחו ואמר לו לרעו רבי ישראל כי קדושה צפת, אבל הם באו לארץ למען המלכה, היא ירושלים. ורבי ישראל ענה לו, כי שרו של עשיו עומד בפתח עיר הקודש ולא יוכלו לו. והזכיר לרבי מנחם מנדל כי מאז נטשו בני חבורת רבי יהודה החסיד את ירושלים והשאירו חובות רבים אחריהם, אסרו שליטי העיר על היהודים האשכנזים לדור בעיר וכשתופסים אחד מהם, משימים הם אותו בכלא.

בשנת תקע“ג פקדה מגפה את צפת ורבים מבני העיר נמלטו לירושלים וחיו שם בהסתר, ובהם גם רבי מנחם מנדל ורבי ישראל. ובדרך מתה אשתו של רבי ישראל ונקברה בשפרעם, ובירושלים נפטרו חתנו ושתיים מבנותיו ושניים מבניו, ולא נתמעטה אמונתו. ולירושלים נמלט גם אברהם שלמה זלמן צורף מבני העדה בצפת שבלבו בערה אש אהבה גדולה לירושלים, ודיבר על לבם של שני ראשי העדה לחדש את יישוב האשכנזים בעיר הקודש ואמר, כי מקבל הוא על עצמו לצאת לקושטא ולעשות להחזרת חצר רבי יהודה החסיד החרבה לאשכנזים, ודבריו נכנסו ללבו של רבי מנחם מנדל. לאחר ששככה המגפה חזרו בני העדה לצפת ורבי ישראל נשא אישה שנייה ובנה שוב בית. ושבו הוא ורבי מנחם מנדל לנהל את העדה שנפגעה קשה. אבל ר' מנחם מנדל נדלק באש עיר הקודש שזכה להיות שם זמן קצר וביקש לשכנע את רעו ר' ישראל להעתיק את קהילתם לירושלים. והזכיר לר' ישראל כי בכמה ספרים מרומז ששנת ת”ר ראויה לביאת משיח ועליהם לקבל פניו בעיר האלוהים. אבל ר' ישראל סירב לעזוב את צפת ואמר כי לא התקבצו כל הניצוצות ויש לעשות עוד הרבה בכוונות. ורבי מנחם מנדל אמר כי אין לסמוך על כוונות ומעשי קבלה, וכבר נכשל בכך גם רבם החסיד, ואין להם לסמוך אלא על עצמם ולבנות בירושלים יישוב כיישוב בכל מקום והשאר מן השמים. ולא שמע לו ר' ישראל והחליטו ללכת כל איש בדרכו.

ובא אותו לילה של חשוון. בערב נועד ר' מנחם מנדל עם ר' ישראל ומסר לו את פנקסי החשבונות של הקהילה שעד כה היה ממונה עליהם, ונתברר כי גדלו חובותיהם. ואמר ר' ישראל, הנה שוב צריכים אנו לשלוח שלוחים למדינותינו כדי לאסוף תרומות, ונאנח. ואילו ר' מנחם מנדל היה שקוע באותה שעה בחזון ירושלים. וישבו אחר כך יחד, כמו שעשו לפני כן, ולמדו פרק במסכת סנהדרין בירושלמי ופירשוהו כפי ששמעו מרבם הגאון, ונפרדו זה מזה בחיבוק אוהבים, וחזר ר' מנחם מנדל לביתו.

ולאחר שאמר תיקון חצות ולמד כמה פרקי משניות, העיר ר' מנחם מנדל את בני משפחתו, וירדו מהבית, והגמלים הקימו את הגמלים מרבצם ויצאו לדרך. וצפת היתה עדיין בחשכה, אבל בחלונות דלקו כבר נרותיהם של משכימי קום שהכינו עצמם ללכת לבית־הכנסת לתפילת שחרית והיה ביניהם רבי ישראל, וכששמע את קול השיירה, בא אל החלון ועקב אחרי שיירת הגמלים והחמורים שיצאה מהעיר, והצטער שיישאר עתה ללא חברו שהלך עמו שנים רבות.

והגמלים נושאי המשא המהלכים זה אחר זה וביניהם החמורים שבני ביתו של רבי מנחם מנדל רוכבים עליהם, יצאו מהעיר וירדו אל דרך טבריה. ועדיין היתה חשכה. אבל כשהתרחקו מהעיר נתגלו לפניהם ההרים שמעל לטבריה וההרים שממול להם, והאגם שביניהם היה כמראה מלוטשת והאור מחליק עליה. והאור גבר והלך, עלה מן ההרים סביב ובקע מן האגם וכבש את העולם. וראו את טבריה מתחטאת לרגלי ההרים.

ופנו בדרך ירושלים והאור הולך לפניהם וגדל.


 

מקורות:    🔗

סיפור התחלת יישוב האשכנזים, מפנקסו של רבי ישראל משקלאוו, בתוך תולדות חכמי ירושלים מאת אריה ליב פרומקין, כרך ג‘; מדמויות ירושלים – יעקב גליס; משיחיות ויישוב ארץ־ישראל – א’ מורגנשטרן; גאולה בדרך הטבע – א' מורגנשטרן; מה עשה הגר"א באמסטרדם? – א' מורגנשטרן בעת־מול כרך כ“ג, גיליון 2; פרקים בתולדות היישוב הישן – א”ר מלאכי; ספר עליות אליהו – יהושע העשיל הלוי לעווין.