אין זה ספר היסטוריה. זהו מעין ספר זיכרונות, זיכרונות של ארץ־ישראל, כתובים על־ידי יושביה, כעין אוטוביוגרפיה של הארץ, ולכן קראתיו בשם זה. זיכרונות של אדם מגיעים כדי אורך חייו; זיכרונות של ארץ נמשכים אלפי שנים. זהו ספר זיכרונות של ארץ־ישראל ויושביה לאורך אלפיים שנה, מאז חורבן בית שני ועד שיבת ציון החדשה. הוא מיוסד על איגרות, תעודות, זיכרונות, מסמכים, כתבי הגניזה מקהיר, ספרי מסעות וספרי שאלות ותשובות של רבנים וחכמים, שאגב עיסוקם בנושאים שונים העלו הם והשואלים אותם את חיי הארץ וחיי אנשיה. כל אלו מספרים על עניינים גדולים וקטנים, ענייני יום־יום, לעתים לא חשובים לכאורה, אבל תמצא בהם כל מה שיש בחיי אדם – טרגדיות ודרמות והומור וחיוך ועצב וכאב וייסורים, והם מאירים באור נפלא את חיי הארץ.

בסופו של כל פרק מסרתי את המקורות ששימשו אותי בכתיבה ועליהם הוספתי משלי. לא שיניתי את הדברים, אבל הלכתי בעקבות דמיוני בשעה שביקשתי לראות את הדברים הכתובים איך היו במציאות. במקום שהיו כמה אפשרויות בחרתי באחת מהן שנראתה לי ולעתים בזו שהשלימה את הסיפור לפי דרכו, אבל אפשר שלא הבנתי נכון חלק מהמקורות ואפשר גם שלא הגעתי למחקרים והבהרות רבים שהוסיפו על הראשונים, שינו ותיקנו בהם. על כל טעויות ואי־הבנות שלי – ייסלח לי. לא ביקשתי ללמד היסטוריה אלא לספר סיפורים על זמנים אנשים ואישים שהיו.

ספרים שליוו את כל מעשה הספר הם זיכרונות ארץ־ישראל, איגרות ארץ־ישראל, מסעות ארץ־ישראל ושלוחי ארץ־ישראל, ספרי היסוד של אברהם יערי; ההיסטוריה של ארץ־ישראל בעריכת יעקב שביט ובהוצאת כתר ויד יצחק בן צבי, האנציקלופדיה העברית בהוצאת מסדה; תולדות חכמי ירושלים לאריה לייב פרומקין עם הוספות והערות של אליעזר ריבלין, יהודי המזרח בארץ־ישראל מאת משה דוד גאון; אריאל, אנציקלופדיה של ארץ ישראל מאת זאב וילנאי בהוצאת עם עובד, וספרי יען אחרים. חייב אני תודה ליוסקה אחיטוב, על עידודו, לאהד זמורה, למשה שניצר ולבני משפחתי.

עד כאן דברי הקדמה וסיום. ויספר הספר בעד עצמו.