לפני כמה לילות נכנסתי לחדר עבודתי, נעלתי את הדלת כדי שאיש לא יפריע לי ובדיוק בחצות הפעלתי כוחות פאראפסיכולוגיים והצלחתי להעלות באוב את המחזאי הידוע ברטולט ברכט. דאגתי גם לרשם־קול ולקסטה משוכללת כדי להקליט את השׂיחה.
דמותו של ברכט הופיעה על הקיר שממולי כאילו היה זה סרט בשחור־לבן. הוא לבש את מעילו המפורסם ואחז בידו סיגר הוואנה עבה. השׂיחה בינינו היתה קצרה למדי אך ה“טייפ” שלי לא בגד והצלחתי להקליטה והנה אני מעתיקה בדפוס למענכם.
אני: זה אתה ברטולט ברכט?
ברכט: כן, זה אני. מדוע קראת לי? מה אתה מטריד אותי? אתה בעצמך יודע שבהאדס אין הבדל רב בין בני־האדם. כולנו צללים.
אני: עוד לא הגעתי לשם, אך “בגיהינום” של דאנטה יש הבדל מהותי בין פושעים השייכים למעמד העליון לבין פשוטי עם שדוכאו ונרמסו.
ברכט: דאנטה היה משורר, הגיהינום שלו הוא בגדר המצאה ספרותית בלבד.
אני: גם אתה משורר.
ברכט: הייתי, עכשיו אני מת.
אני: זאת הבעיה. אתה מת אבל אחרים משתמשים בשמך למטרות שלהם.
ברכט: זה בסדר גמור. הייתי מחזאי גאוני והמחזות שלי נצחיים.
אני: אתה לא הבנת אותי טוב. המטרה שלהם היא לא המחזות שלך אלא להשתמש במציאות שלך הספרותית כאילו היתה זו המציאות העכשווית.
ברכט: אז מה, כלום לא השתנה, הבעיות הן אותן הבעיות.
אני: נראה בעוד מאה שנה.
ברכט: בעוד מאה שנה אתה כבר לא תראה דבר.
אני: כן, לצערי, אך כעת אני חי.
ברכט: אז מה אתה רוצה מהגוף האסטראלי שלי?
אני: כאמור, לברר את המציאות.
ברכט: (צוחק) חה חה חה, מה לי ולמציאות שלך, אגב, היכן אתה חי?
אני: בישׂראל, במדינת היהודים.
ברכט: דווקא אהבתי יהודיות.
אני: ידוע לי. קראתי פעם מוֹנולוג שכתבת על אשה יהודיה.
ברכט: הגורל שלה נגע ללבי.
אני: מתוך השקפת עולם גרמנית. את המחזה לא אהבתי.
ברכט: מי אתה שתעביר ביקורת עלי?
אני: בשום פנים ואופן לא מבקר תיאטרון אלא אדם המתמודד באופן אמפירי עם הבמה ולכן מתחשק לי לריב אתך.
ברכט: אתה מתחיל לשעשע אותי אדון ינוקא.
אני: האם ידוע לך שם בעולמות האחרים שכמעט בכל העולם הפכת או יותר נכון מחזותיך הפכו לנשק יעיל ביותר של השלטון כנגד המילה הנכתבת כיום והיכולה באמת לסכן את המשטר.
ברכט: למה אתה מתכוון?
אני: למשל צרפת, כל במאי השייך לשׂמאל מציג את המחזות שלך אבל בשום פנים ואופן לא יציגו מחזות של סופרים צרפתיים החיים עכשיו.
ברכט: מה אכפת לך מצרפת?
אני: רק הבאתי דוגמא. אהיה יותר מעשׂי. במדינת היהודים שבה אני אזרח המצב אינו שונה בהרבה.
ברכט: כמו למשל?..
אני: אינפלציה, שחיתות, דמגוגיה לאומית, עיוות של הדת, ריקבון מוסרי, לאומנות קיצונית, טמטום מכוון מלמעלה, שטיפת מוח של בני־אדם, אווירה של משטר טוטאליטארי במסווה של דמוקרטיה ועוד ועוד…
ברכט: אז עליך להילחם בתופעות האלה אם אתה קורא לעצמך מחזאי ואדם שאיכפת לו מעצמו ומהסביבה בה הוא חי.
אני: כיצד? אם אגע בבעיות לפי הסגנון שלך יגידו מיד שאני משתמש בסגנון פלאקאטי, שאני שטחי, גס־רוח, לא מחדש, חוזר על עצמי, מחזותיך נערצים בעיני, אך הבן אותי, אם אלך בדרכך שוב ושוב לא אוכל להגיע מבחינה מקצועית לביצוע מעולה היות וכל הדלתות תיסגרנה בפני.
ברכט: אז תשתמש באלגוריה, במקום תל־אביב, תגיד “מהגוני”, תרחיק את העלילה לאמריקה, במקום דוד תכתוב דוויד, במקום מרים, מרי, אתה וודאי מבין את הכוונה שלי ואז תוכל להכות אותם מבפנים והם יאכלו את התבשיל שלך כשם שדובה גריזלית זוללת את השומן המסתיר את הקפיץ שעתיד לשסע את קרביה.
אני: לא אנהג כך. האלגוריה היתה מתאימה לתקופתך, עלי להיות ישר, לקרוא לילד בשמו.
ברכט: וכך תהרוג אותו. עדיף לתת אותו לאימוץ אם אינך מסוגל לגדל אותו. לא האשה המולידה את הוולד תיחשב בהכרח לאמו אלא זו שהצליחה לגדלו!
אני: זה שייך ל“מעגל הגיר” שלך אבל לא לחיים שלי.
ברכט: אז מה אתה רוצה ממני?
אני: כלום, אני רק מתלונן בפניך.
ברכט: טעית בכתובת, אינני אלוהים. חוץ מזה עליך לנהוג תמיד כאריסטופאנס ולהתקיף את בעלי הכוח והשׂררה פנים מול פנים בזעם הקדוש של הראקלס.
אני: זה מה שאני עושׂה כל חיי, אך הזמן עובר, הכוחות הולכים ומידלדלים. ייאוש תוקף אותי, מחשבות על התאבדות, רצון לברוח ואין לאן.
ברכט: אני מצטער, אני חייב ללכת.
אני: לא נתת לי שום תשובה.
ברכט: ואתה מחלק פתרונות בקלות, שלום לך, בינתים, וכשנפגש בעולם שלי תבין את המצב אחרת.
אלה היו המילים האחרונות שהשמיעה הדמות של ברכט באזני ומיד נעלמה. ניגשתי למשש את הקיר ולהפתעתי גיליתי כתובת בת שלוש מילים: “המציאות היא שלך”. גירדתי בטירוף את הכתובת עד שפצעתי את אצבעותי והלכתי לישון. למחרת כשנכנסתי לחדר עבודתי נבהלתי, הכתובת “המציאות היא שלך” התנוססה לה באותו מקום שלילה קודם גירדתי אותה. מיהרתי לקנות צבע פלאסטיק וצבעתי ביסודיות את הקיר עד שהכתובת נעלמה, אך למחרת באורח פלא הופיעה הכתובת שוב. כעת עומדת לפני רק ברירה אחת והיא להרוס את הקיר, אך אם אהרוס אותו, הבית שלי יתמוטט, ואפילו אחליט לעשׂות כך מי ערב לי שהכתובת הנ"ל לא תתחיל להתנוסס לה בשמים ולשם כך אצטרך למוטט את התבל כולה.