לוגו
מסך עשן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

“רחצו הזכּו מעישונים” –

פּיוט במוסף יום־כיפור.


פלוני בעל המקטרת, היושב ליד השולחן מנגד ומגלגל שיחה עם שכנו. ואותה שעה הוא מגלגל לתיאבון מפיו סלסולי־עשן דחופים ודחוסים, מעורר בי תמיהות מרוּבות.

איני מבין: למה אין פיו פוסק מעישון זה למעלה ממחצית השעה? מה ענין דיבור אצל עישון, שהלה רואה הכרח לעצמו לכרכם יחד ללא הפרד? ולמה אין ניכר בפניו אף סימן קלוּש של היסוס ורתיעה בשעה שהוא מפיח מפיו גלי־עשן ומטיח אותם ממש בפני בן־שיחו? דומה, אין לפלוני אף חששה כל שהיא, שמא ריח הטבק שלו, הנודף למרחוק, מעורר בשכנו, ובכל הקרובים למקום זה שאינם מעשנים, הרגשה של קפּידה, מיאוס, ואולי גם בחילה גופנית. כלום אין מצויים רבים שמתכווצים ולא נוח להם מן הטבק? הטבק ריחו רע. אפילו הוא טוב ריחו רע. ואפילו גם ריחו טוב סוּרו רע. הוא מקלקל את האויר. הוא מתפשט בחלל, תופס הרבה במרחב הנשימה, דופק בנחיריים, גורם לפעמים סחרחורת־ראש מעט, ולאלה שאינם רגילים בו – בלבול־מוח קצת. והמעשנים עושים את שלהם, ואינם חוששים ואינם משגיחים. אבל למה אינם חוששים ואינם משגיחים?

אפילו בעלי־נימוסין ואיסתניסים, השומרים על כבוד זולתם ומחמירים על עצמם, שלא לנגוע חלילה בקצה־מרפקם בגוף זר, שלא לדרוך חס־ושלום אפילו על יבלת מדוּמה של מישהו, שלא להיכנס לדברי חברם בקריאת־ביניים דקה מן הדקה, וגדולה מזו, הם נמנעים אפילו מהשהיית מבטם כהרף עין על פרצופו של מי שנכנס למחיצתם, מחשש היזק־ראיה, ואין צריך לומר, שאינם צוחקים בקול רם ואינם מדברים אלא אם כן הם נשאלים, ופשיטא שנוהגים ענוה יתירה בעצמם, שלא ייכשלו בשום צורה של הבלטת האני שלהם – אפילו הללו אינם מדירים עצמם הנאָה מן העישון בציבור וללא כל שאילת רשות. הם מעשנים כדרך שהם נושמים, כאילו ענין זה הוא באמת דרך הטבע. הם מעשנים בביתם במעמד אורחיהם והם מעשנים בבתים, המשמשים להם אכסניה של עראי. הם מעשנים ברחוב ובבית־קהוה, בתיאטרון ובמועדון, הם מעשנים בתוך החוג הסגור ובכל מקום של פומבי, מעשנים בתאוותנות ואינם מתביישים. מעשנים בצפיפות ובדחיפות, כאילו הם שכירים למלאכה זו, הם מעשנים ללא היסוס וחרטה, אם כי הם עוברים מתוך כך על כמה וכמה לאוין של נימוס ודרך־ארץ, אף מצערים את אלו שהריח והעשן טורדים אותם. יתר על כן, בסיגריה זו או באותה מקטרת, הנעוצה בפיהם, מטילים בלא יודעים – והצופה קצר־הרוח ומוסלד הריח מעלה עליהם, שהם עושים זאת ביודעים – דגש חזק באני שלהם. תמרות העשן הרצופות והרדופות כאילו משמשים צירים מבשרים מטעם אישיותם לבן־שׂיחם: הנני! אני הוא זה, המוכתר ומעוטר בעמוד העשן של הסיגריה שלי.

הנני! אבל אין זה “הנני” גמור. אין זה אלא “הנני” למחצה, לשליש או לרביע, כי האיש המוקף עמוד העשן איננו, בה במידה שהוא ישנו. הוא ישנו ואיננו בהעלם אחד. הוא שרוי בתוך הענן. צורתו מטושטשת. אם נאמר, שאדם מדבר לא רק בפיו, אלא גם בעיניו, בחיוכו, בכל סבר פניו, בתנועותיו ובהעוויותיו, הרי מעלה־עשן בשעת דיבורו מדבר רק בפיו, כי את מראהו איננו מבחינים כמעט, מבטו מעורפל, חיוכו מובלע לתוך הקיפולים של כפּורת העשן. תנועותיו והעוויותיו אינן בולטות כל עיקר. הוא כולו אלם כביכול, אלם למחצה מכל מקום, ורק לשונו מקשקשת. אנו אומרים “מקשקשת”, מאחר שלשון המדברת לבד, ללא שיתוף יתר האיברים, חזקה עליה שאין עמה אלא קשקוש. עינינו מדברות. חיוכנו אומר לעתים משהו, עצמותינו תאמרה, פנינו משקפות לפעמים את הגיגינו, אבל לשון על הרוב אינה אומרת כלום, ויש שהיא מכסה הרבה יותר ממה שהיא מגלה. עיקר טעמה של שיחה, בפגישת פנים אל פנים שיש בה. אבל פלוני המוקף עשן שולל מאתנו את האפשרות של פנים אל פנים. פניו לא ייראו כמעט. יש כאן פנים אל עשן, פנים אל כפּורת, פנים אל מסכה, ולא פנים־אל־פנים. אף מיקח־טעות יש כאן. פלוני נותן רק מלים, עשן של מלים, עשן של טבק, ואילו שכנו המקשיב לו, יושב כנגדו בגילוי־פנים ובסבר־חיוכו, אף עיניו מחייכות, אם כי הן כמדומה תוהות ובוהות לרגעים. מבחין אני במראהו מרחוק סימני מבוכה.

תוהו ובוהו ומבוכה לעולם הם מקורביו של הטבק, היינו, גורמיו או תולדותיו. אין יודעים מי היה האדם הראשון, ששלח ידו אל עץ הדעת של הטבק וגילה את מלאכת העישון, אבל אין ספק, שהוא היה איש נבוך, או שעשה זאת בשעת־מבוכה, בשעה טרופה, בשעה תוהה ובוהה, בשעת שעמום. לא באָה הקטורת אלא להפיג את השעמום. וכל הבא לגרש את השעמום, השעמום רודף אחריו. הנחנו, שהשעמום אבי העישון, הרי ברור, שהעישון הוא אבי השעמום, כי עישון גורר עישון, כשם ששעמום גורר שעמום. ואכן, הוותיקין שבמעשנים הם מתמידים גדולים במלאכה זו, מסמיכים סיגריה לסיגריה ומציתים זו בבדל זו, שלא תחול חס־ושלום הפסקה של דקה בין אחת לחברתה. הם אסורים בביטול עישון אף לרגע, כשם שיראי־שמים אסורים בביטול תורה לרגע. משל הם קיבלו על עצמם בנדר לבלי להלך דל"ת אמות בלי עישון. רואים אתם, הגיון אין כאן, אבל יש כאן בולמוס, תאוה עזה, להיטות, שעבוד, עבודה זרה. וכלום מהו זה, אם לא תוהו ובוהו ומבוכה רבתי? וכבר סח רבי שניאור זלמן על דרך הצחות בענין שאיפת הטבק לתוך החוטם, שהיתה נהוגה בדורות ההם: איבר אחד יש באדם, והוא החוטם, שאינו בעל תאווה, עמדו והמציאו את הטבק, כדי למלא גם אותו תאוה.

אלא שאין המשל דומה אף בחלקו לנמשל. זקני הדורות ההם היו מכניסים את הטבק לתוך חוטמם שלהם, ולא גרמו בכך שום פגיעה לזולתם. אדרבה, מנהג נאה היה אצלם לכבד זה את זה בקמצוץ־טבק לתוך חוטם, ולא היתה גמילות־חסד נאָה בידם מלהנות חטמו של זולתם. הם פתחו בכיבוד־חוטם וסיימו בכיבודים אחרים. מה שאין כן המעשן במחיצת חברו, שאפילו נניח, כי הוא המעשן גופו חש בטבק טעם טוב, הרי לזולתו הוא נותן רק את העשן, מטיחו בפניו גלים־גלים, טופח ומפיח ומטיח, תוקף בקלגסי העשן, ואין הוא חש ומרגיש כלל, שהוא דש בעקבי העשן נימוס ודרך־ארץ, גורם מורת־רוח ומבלבל את המוח, ובכלל אינו נוהג באדיבות כלל. לא בושה, לא רתיעה, לא היסוס ולא חרטה – היתכן? מה טעם לגבי העישון דוקא הותרה כל רצועת הדרך־ארץ? על כך אני תוהה ותמה בשעה זו עצמה, שפלוני הנושף יושב ומצליף על שכנו תמרות־עשן כחצים ביד גיבור.

וכי באמת גבורה היא זו?

שמעתי שבחים רבים על הטבק. אומרים שהוא מלא טעם. שוב אומרים עליו שהוא אוצר בלוּם של סגולות ומעלות טובות, ויש בכוחו למלא הרבה שליחויות בבת־אחת: הוא מחליש את הרעבון ומשכך את הצמאון, מפיג את העצבות, מזכך את המחשבות, מרכז את כוח העיון, משפר את מצב־הרוח, מציל מנדודי־שינה, משמש מכשיר־עזר לפריון־עבודה, מעורר את הזכרון, מגרש את העייפות, ועתים כמוהו כיין לשמח לבב אנוש. הריני מודה, שכל פעם שהבריות מספרים רוב שבחיו של הטבק – ואחרים גומרים עליו את ההלל ממש ואומרים, שבלי סיגריה בפה אין הם חשים טעם־חיים כדבעי – איני יכול להתגבר על רגש הקנאה המתעורר בלבי מתוך הדעת, שפרודה יקרה כזו יש בעולם, סם־פלאים, שיקוי־חיים ממש, ולי אין חלק בזאת. הלא דלותי. אין זאת, מהרהר אני, שיש מין חוּש לטבק, שאינו בי, כדרך שיש חוש ליופי, חוּש לזמרה, חוּש לכל חמדה טובה אחרת. אין אדם יכול להשתבח בכך, שהוא נעדר חוש זה או אחר, ומה גם לגנות את מי שנתברך בו. העדר־דבר אינו מעלה, לא ברכה, לא הישג. אולם מצד שני במקום שאתה מוצא רוב שבחיו של הטבק, שם צפוּן צד הקלקול שבו. רוב שבחים הם פעמים פחות משבח אחד בלבד. רוב שבחים הם יתר, וכל יתר כנטול דומה. אילו מנו בטבק שתיים או שלוש מעלות טובות – מילא, ייתכן שאין הוא ריק מכמה סגולות נאות. כיוון שתולים בו כל כך הרבה צדקות ומעשים טובים – מכלל שדבר בגו. נגיד גלוי: שכּרון בגו.

ההגזמה היא שכרון מעט. השכרוּת היא הגזמה מרובה. והרי נאמרים על הטבק דברים, שאין מעלים אותם בצירופם על שום ענין אחר. וכלום אין זה רב מדאי לתלות משקלות כבדים כל כך של חיי אדם על עלי הטבק? פשיטא שיש בהגזמה זו משום מיעוט־דמותו של האדם והגברת קלקוליו, המצויים בו בלא כך. תרופה כנגד העצבות – טבק. כוח מעורר לעבודה – טבק. שמחה, מחשבה, שינה מתוקה, חיסון כנגד העייפות – שוב טבק. הטבק הוא אוצר כל־בו, והאדם המיסכן כלי ריק, ואולי מלא דווקא. היינו, מלא דאגות, מלא חוּלשות, מלא עצבות, מלא עצלוּת, מלא וגדוש תוהו ובוהו, מהומה ומבוכה – ואין לו נחמה פורתא אלא בטבק.

אין צורך לירד לנבכים כדי לחשוף את קלקוליו של הטבק. הם בולטים למדי, כדרך שאין צורך להאריך את הבירור בצד המזיק של הסמים המשכּרים. אלא שהסמים המשכרים אינם משחקים אתנו במחבואים, הם ניגלים אלינו בפרצופם כהווייתם. ואילו הטבק פועל במחתרת. אין הוא בא חלילה לשכּר, אומר הוא, או אומרים המעשנים, אלא לשכך, להרגיע, ליישן, לפזר ענני הדאגות, לחבב את העבודה וכיוצא בכך מעשים טובים. גניבת־הדעת יש כאן. גניבת־דעת עצמנו, זריקת אבק לעיניים, וסימנכם: העשן לעיניים המיתמר ועולה מן הטבק.

שוּם סם משכּר אינו ידיד לאדם, אם כי כל סם מתחפש כידיד ונותן הבטחות. המבטיחים הרבה מקיימים מעט. אך מכל מעניקי האשליות נוכל מכולם הוא הטבק. כי כל באיו לא ישובו, והמורגלים בו מדמים באמת, שבלי טבק אין טעם חיים, אין מצב־רוח טוב, אין אפשרות לעבודה, אין שכל, אין שירה, אין שיחת־רעים, אין ריכוז המחשבה. איזה כחש! איזו הלשנה על מין האדם! איזה זלזול בעצמו ובזולתו! אדם לעצמו אינו כלום, אדם לחברו כקליפת השום. כיוון שבאה סיגריה באה עמה שמחה, באה חברוּת, באה שיחה נעימה, באה עבודה פוריה. הכל נמצא תלוי על חוּדה של סיגריה. יש בדבר זה פּחת, פּחיתות, נחיתות, עלבון, קלקול המידות והשיעורים.

היינו צריכים להפליג למחקר מסובך מדאי, כדי להוכיח את כזבה של הדעה הקדוּמה, המקננת בלב רבים, שהעישון משמש מקור השראה וסם מעודד וכוח מעורר ומעין השפע של מרץ, וממנו, כביכול, שואבים רוח הקודש, ברוך השם, יש בנו בפנימיותנו מקורות כוח ומרץ ואין אנו צריכים לבקש מוחין דגדלוּת כנדבה מעלי הטבק. אם כי רבים ונבונים גורסים דוקא ההיפך מכך. אולם ראוי לעיין בענין העישון לגופו ולטעמו: מה מועיל בו? לשם־מה נחוץ הוא? במה הוא מצדיק את עצמו? כמו כן אין דיון זה בא לנגוע בצד הרפואי של הענין, באיזו מידה מזיק העישון לריאָה או עלול לעורר תחלואים אחרים. העישון הוא מסכתא נרחבה, שכמה גופי־חיים תלויים בה, אבל אנו כאן מדברים על העישון בעיקר מצד העישון. מבחינת הצורך או צל הצורך שיש בו. וכשאנו בוחנים ובודקים אותו מצדי־צדדיו איננו מוצאים בו שום צורך. אין הוא אלא הרגל. הרגל רע. הרגל ־מורשה. יש הרגלים קדומים, כשם שמצויים משפטים קדומים, אלא שיש הרגלים, כמו משפטים, שאין בהם כוח המזיק. ואילו העישון הוא הרגל קדום, שדרכו לילך ולהזיק.

העישון מזיק למעשן ולשכנו. הוא מחבּל בהלכות נימוס ודרך־ארץ ופוגע בכמה הלכות אחרות. הרי דוגמה אחת מני רבות. קשה לדבר אמת. אבל פעמים גם לשקר קשה, ואילו העישון מסיר כמה מכשולים בפני הרוצה לשקר. יש רוצה לשקר ואינו יכול מפני מוראן של העיניים המביטות אליו בשעת דיבורו והן בוחנות את מחשבותיו בראי הפנים. מתחת למסך העשן נוח יותר לשקר. יש רוצה לשקר ואינו מספיק, כי למשפט היוצא מפיו יש חוק משלו הגורר אחריו משפט מסביר או משפט ממלא. אבל המעשן מבליע את השקרים בתוך האתנחתות של העישון. יכול הוא אגב עישון לסיים סיפא, הסותרת את הרישא, כי העישון נותן לו חניות להתיישב בדעתו ולמשוך איזו פליטת־פה של אמת.

ואף מפי הלשון, המגלה לנו לרוב ברמז אחד טמירין רבים, אנו גובים עדוּת, כי היא טבעה צורת סלסלה להליכות העשן ולעולם הסלסלה והמלמלה כרוכות יחד. העוסק בסלסלה, דומה, אינו מדבר עוד, אלא ממלמל. יכול הוא לכשירצה לגלגל מפיו מלמלה, כשם שהוא מגלגל סלסלה. כשמלפתים כל דיבור בתמרת־עשן המיתמרת ועולה, מגביהה והולכת, נוח יותר לדבר גבוהה־גבוהה, לתמר את המלים ולהיראות טהור ונקי, צדיק כתמר יפרח, אפילו מזימה רבה מבשילה בלב הדובר אותה שעה.

מכאן שבתוך העישון נמצאת לא רק מידת האמת מפסידה לפעמים, יש שאף מידת הענוה לוקה. העישון מעורר גיאוּת. מעורר מבלי משים ובלא יודעים. המעשן נמצא ממילא מרחיב את ישוּתו, מתפּשט הרחק מרשות היחיד שלו, תופס מקום רב יתר מכפי מידתו על שום שהוא בעל־גאוה ודוחק עצמו לראש התור. זהו בעל גאוה מלכתחילה. ויש בא לידי הרגשת גיאות לאחר שתפס מקום של רום המעלה. וזהו גאוותן שבדיעבד. אגב, יכול שהמקום הוא לאו דווקא ברום המעלה, אלא ברום שפל המעלה, ואף מכך אפשר לבוא לידי גיאות. יצר הגאוה אינו מפונק גדול ואינו בררן. אין הוא תופס מרוּבה ואינו עושה דוקא את דרכו על פני המקומות הגבוהים. אף בקעה נראית אצלו כהר ושפלה כהור ההר. הגאווה עשויה להיכנס דרך כל פירצה, דרך חורים וסדקים, ואפילו בין חורים וסדקים, שהם מפלשי ענן העשן של סיגרה.

פלוני היושב בתוך עב הענן ופולט תמרות־עשן כלפי חברו נראה לי תחילה מעין צלף ותוקפן לזולתו. אבל לאחר שעיינתי מקצת במראה־פניו של פלוני והסתכלתי בשיחו ובתנועותיו ובעשייתו הבלתי־פוסקת במלאכת העישון, בדקתי ומצאתי, כי יותר ממה שהוא תוקפן, הפורץ לרשות הזולת, הנהו נתקף, אחוז דיבוק, כביכול, אנוס ומנוצל לא עלינו. מסתנן יושב בתוכו. אחד פולש לפני ולפנים של ישותו ועושה בה כבתוך שלו. כלום הוא מעשן? הוא מעוּשן. אנוס הוא על פי הדיבוק. אדרבה, ינסה לבלי לעשן. כלום יכול הוא לעשות מה שהוא רוצה, או שלא לעשות מה שאינו רוצה? הוא כפוף, אמנם, הוא עבד המדמה עצמו בן־חורין. מדמה הוא שהטבק משחרר אותו ממה שהוא. הוא חי בעולם הדמיון. פשוט, הטבק מערפל את מוחו ומשבש את סברתו וכל הדברים נראים לו בלהיפוך.

כל חייו מעושנים הם, מוחו לא כל שכן. מוחו מתערפל מחמת הטבק, והוא מדמה שדווקא הטבק גורם לו צלילות הדעת. בשל הטבק אין הוא מסוגל להתמכר לשום מחשבה בהירה, ומה גם לעשות כינוס וליכוד של רעיונות, ולו נדמה שהטבק פועל לטובת ריכוז המחשבה. גדולה מזו, כסבור הוא שבזכות הטבק הוא מגיע לפריון עבודה, ובאמת הוא מתבטל. אין הוא עושה על הרוב אלא זאת, שהוא מוצץ את המקטרת, מוצץ ושואף, שואף ומושך, מושך ופולט. אכן, אין הוא יושב בטל חלילה. הוא מעוסק בטויית קורי־עשן. אף זו היא מלאכה. מלאכה של בטלה. צל־עבודה נדמה לו כעבודה. הרי זה מעשה־שטן. כל מלאכה, שהשטן ניהנה ממנה, תוכה ריק והיא מנופחת. הטבק, המשמש שושבין לשקר, לגאווה, מעודד לאמתו של דבר גם את הבטלה וכל עסק שבניפוח ובהתנפחוּת.

כיוון שבשעת העישון נכנס גוף זר לתוך האדם ופועל בו על דעת עצמו, איני יכול כלל להסכים לגילוי הדעת, שהנלהבים שבמעשנים מצהירים אותו על הרוב, והוא, שהעישון הוא מעין גן־עדן פרטי, שכל טועמי הטבק חיים זכו, שהטבק מצמיח כנפיים ומרים את האדם עשרה טפחים למעלה מן האדמה. איני מאמין בגן־עדן השתול עלי־טבק. לא ניחא לי אפילו מגן ־עדן שכולו שושנים או עלי־דפנא. קל וחומר גן־עדן של עלי־טבק או כל עלים לתרופה של שכרון. לא השכרות תציל, לא ממנה רווחה והשראה, לא ממקורה נפיק רוח הקודש ולא ממעינותיה נשאב שמחה וששון. ומה ממש בכנפים של עלי־טבק? מעלתן פחותה אף משל כנפי השעוה של איקרוס, שנמוגו בשמש. כל הבא מן העשן מתנדף כעשן.

אמנם, רבות שמענו על אישים רמי־מעלה, חכמים ואמנים, שעשו שימוש בסמים ובסממנים שונים לעידוּד כוח היוצר וההוגה. אין לנו יסוד להכחיש את הסיפורים ההם, אבל אין לנו גם יסוד לעשותם דוגמה לעצמנו. אף חכמים ואמנים נכשלים במעשים בטלים ובדברים בטלים, ויש שהם טועים ומטעים. אם באמת רבים מהם היו נצרכים לחסד הסם המשכר, אין לנו אלא לרחם עליהם, שכך עלה להם, שלא היתה להם שליטה על אוצרות רוחם והיו זקוקים לסם המשכר, שישמש להם מפתח לנשמה היתירה שלהם. אין זה מן הדין להפוך את המצוקה שלהם לצדקה לכל. וכי כולנו אמנים, כולנו יוצרים, כולנו פותרים בעיות חמורות וחותרים להתיר סוגיות מסובכות? אף לא רובנו. אבל רובנו מעשנים, מפיחים נחשולי־עשן, מקיפים את עצמנו בענן כבוד עשני, ונראים כמעמיקי־הגות. כל מעשן להוט נראה כפילוסוף מעט, כמבוגר מבחינה נפשית רב יתר מכפי שהוא באמת. ומטעם זה דרדקות מזדרזים להרגיל עצמם בעישון. ועושים זאת על הרוב בגניבה ובמתיקות של חשק גנוב, כדי להיראות לעצמם ולחבריהם מבוגרים במוקדם.

הערמה השטנית של החוקרים מטעם הבולשת יודעת לעשות את העישון סרסור לדבר העבירה על כל חוקי היושר והאמת. הם מקדימים לכל תחבולה נוכלת עישוּן. תוחבים לתוך פיהם סיגריה אחת ומכבדים בשניה גם את קרבנם. השטן אינו נמנע מלהשתמש גם בתחבולות של הקדושה, אבל בעיקר הוא מחבב את השימוש במוצרים מבית היוצר של עצמו. היטב יודע הוא שהטבק, בדומה לכל סם משכר אחד, צומח בגנים שלו. אך הבריות טועים בשיקול הדעת, וכל ענבי הבאושים מכרם השטן נראים להם כתוצרת מכרם אלהים. וזהו הסימן: ההגזמה וההפלגה. אילו אמרו שהטבק הוא מאכל טוב, משקה נעים – היה אולי מקום לעיין בדבר. כיוון שמהללים אותו ברוב תשבחות ומוצאים בו רוב ברכות ומנשאים אותו לרום המעלה של מקור־ישועות־והשראות. מצוה לגלות את סורו הרע. לא הוא לנו למושעות. לא הוא לנו עזר כנגדנו לפקוח עיני שכלנו ולעורר את כוח החיים בקרבנו. הוא מערפלנו, מבלבלנו, מרדיפנו, מסגירנו בידי החיצונים. הוא־הוא.