לוגו
אין אוהבים סופרים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

דרך כלל אין אוהבים סופרים. ואין זה מנהג שנתחדש בימינו או בדורות האחרונים דווקא. דומה, נתיב הוא מששת ימי בראשית של תרבות הכתב.

אמנם, עתים הסופרים זוכים למעמד מכובד בחברה, ואם לא כללם, הרי מקצתם, בני העליה שבהם, הטובים באמת או המפורסמים והרעשניים שבהם, אבל היות מכובד אין משמעו היות אהוב, כשם שאין היות מוסכם תואר־נרדף להיות מקובל. יכול אני להסכים שפלוני בן פלוני הוא חכם גדול או חכם־חרשים מעולה, זמר או מנגן מצוּיין, פייטן בחסד עליון, הוגה־דעות נעלות או מופלאות, ואף על פי כן אין הוא מקובל עלי, לא מפיו אני חי ולא את מימיו אני שותה, וכשאני שותה אותם אינני להוּט אחריו. זאת אומרת, אני מודה בו, אבל איני מודה לו, את אהבתי לא נתתי לו, ואילו את הסכמתי – כן.

כל שאינו אהוב עלינו אינו חשוב בעינינו. אפילו מייחדים לו בנוהג חשיבוּת. וזהו כמדומה בקירוב קו היחס לסופרים, למחברים, למושכים בקולמוס ולאנשי־עט בכל הזמנים. יש נוהים אחריהם, יש מחבבים ואף מעריצים אותם, יש אוהדים אותם או מתפעלים במידה מסויימת מהם, אבל כמה מעטים אוהביהם באמת. נותנים להם כל מיני תרומות – תרומת־שפתיים בוודאי, שהרי מעניקים להם שבחים שלמים או חצאי־שבחים – אך אין מגישים להם את שי האהבה, שהעובדים בשירות הציבור משתוקקים אליו ביותר. עתים מגזימים אפילו בשבחים ואף גומרים עליהם את ההלל, ולא עוד אלא שאחרי שגומרים הלל אחד פותחים מיד בהלל שני, כופלים ומשלשים הלל. אולם, אהבה היא ענין עדין. אין אוהבים סופרים. לאהבה ממש זוכה רק אחד בדור, או אחד בדורות.

אהבה היא ממקור אמונה. אין אוהבים אלא את מי שמאמינים לו ומאמינים בו. ואין מאמינים אלא בדבר שבטוחים במציאותו ובהכרח מציאותו וגם בהכרח שיש בו לגבי מציאותנו, בתועלתו הממשית לחיינו, בצורך ובכורח שבו. אולם דווקא אותה בחינה של הכרחיות לא נפלה בחלקם של מחברים. יכול כל אחד לומר להם: נעים לי לקרוא את ספריכם, אבל איני מוצא בהם שום דבר מועיל. או, להיפך. מועילים הם, אבל אינם ערבים עלי. ואם תמצא לומר, יש בהם כל המעלות, אבל מה אעשה שאין הדברים נכנסים לאזני ואינם חודרים ללבי. כן. פרי טוב, ולא לפי טעמי. וכאן, בנקודה זו, כיוון שהגיעו אליה, מסתתמות כל הטענות ובטלות כל ההוכחות. אין זה לפי טעמי – וחסל! כל מלאכה אחרת היא דבר שבעין ואפשר לקבוע בה מסמרות ואף לקבוע את היחס אליה לתוך המוחות כמסמר. אבל אין כופין טעם על הציבור. אמנם, כופין אהדה גם למלאכת מחשבת על ידי תעמולה ואפילו בכוח ההטפה והשכנוע. אבל אהדה זו היא רק אָפנה. באָפנה יש להיטות ולא אהבה. מצאנו על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת, ולא נאמר בשום מקום על כרחך אתה אוהב.

היחס אל הסופרים הוא משום כן לעולם על דרך של הסתייגות. הספק הוא שרשו וסימן השאלה – גולת־כותרתו. ואין כאן רק משום פסיחה על שתי השעפים ומשום שמאל דוחה וימין מקרבת, אלא משום חשדנות שמלכתחילה וסלידה מעיקרו של דבר. מתוך תשעה קבין של חיבה והערצה, שירדו לעולמם של סופרים, שמונה קבים הם פקפוק וחרדה ואף חרטה, שמא כל הענין הזה הוא בגדר מותרות, שאין הנאה של ממש ממנו לעולם. ואותו פקפוק שאינו פוסק הוא מופת חותך להעדר אהבה. במקום שיש אהבה אין ספיקות וחששות. אין אהבה על תנאי. אהבה היא ממקור המוחלט.

אין אוהבים סופרים. איני רואה אהבה להם בזמן הזה ובדורות שלפנינו, ואף לא מצאתיה בעולם העתיק. אין צורך לומר בישראל, שגזרו על ספרים חיצוניים והזהירו בכל לשון של אזהרה לבלי לעשות ספרים. אף לא ביוון. חושב אני ששנאת סופרים היתה מצויה ביוון אף במידה יתירה מבישראל, מאחר שיוון גידלה מין זה, המכונה מחברים וחכמים – ובלשונם סופיסטים, ולגנאי דווקא – הרבה יותר מישראל.

נחלקו החוקרים בדבר יחסו של אפלטון, בכור הסופרים בעולם, להומירוס, בכור הפייטנים בעולם. נחלקו הדעות, הללו דורשים לשבח והללו לגנאי. הללו לשבח, מאחר שאפשר למצוא אצל אפלטון בקצת מקומות גם אסמכתות לקצת רמזי־חיבה להומירוס. אבל תמה אני: מה מקום יש לדרוש רמזים אחרי שאנו קוראים במפורש ב“המדינה” ספר ג' מפי סוקרטס, שהחכם “ללבוש צורות ולחקות כל הדברים כולם”, כלומר, הצייר והפייטן, “אם יבוא למדינתנו וגם ירצה להראות לעיני כל את מעשי־ידיו להתפאר, אנו נהא כורעים ומשתחווים לו כלאדם קדוש ומופלא נחמד, אבל גם הגד נגיד לו, שהנה אין במדינתנו אדם שכזה, ואף אין לו רשות שיהיה, ונשלח אותו למדינה אחרת, אחרי שנמשח ראשו בשמן המור ונעטרהו בצמר, ואנו נשתמש בפייטן ובבעל־אגדות קפדן יותר ונחמד פחות לשם התועלת”. ובכן, רמזי החיבה המפוזרים במקומות אחרים בספרי אפלטון אינם סותרים כלל את היחס השלילי, שהוא היסוד והתוך. כלום אין אפלטון מודה שהפייטן הוא חביב ונחמד? אדרבה, הוא, כנראה, יותר מדאי חביב ונחמד מלהיות מועיל. כלה זו, ששמה סופר, יותר מדאי יפה מלהיות ראויה לחופה ולקידושין. הסופר הוא תכשיט ולא אבן־פינה, כלה נאה ולא אשת חיל; חלה, היינו, עוגה מתוקה, ולא לחם־חוק. באספקלריה זו מכל מקום ראו אותו סוקרטס ואפלטון ואנשי־יוון בכללם. ואילו הספר העשירי של “המדינה” מוקדש ברובו להוכיח, שהפיוּט והאגדה מיסודם של הומירוס, הסיודוס וכל יתר חכמי החזון, הם דרגה שלישית מן האמת. לפי דעת אפלטון מפי סוקראטס, האמנות פחותה אפילו מן האומנות, כי האחרונה מייצרת כלי, שהוא דבר שבממש; ואילו הראשונה נותנת רק בבוּאה. ו“הצדק אתנו לשאול את ‘הומירוס החביב’, איזו מן המדינות תוקנה על ידיך בסדריה?”. כללו של דבר, סופר אם את המדינה לא תיקנת, מה תיקנת, ומה שימוש להועיל יש בך? חכמי יוון ברובם לא גרסוּ לגבי מאורות האמנות “הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם”. הם אמרו את ההיפך מכך: כיוון שאין אנו יכולים להשתמש בהם אינם לא קודש ולא חול. הם דבר שבמותרות, חביב ולא הכרחי.

הומירוס החביב – ולא הומירוס האהוּב.

 

ב    🔗

אין הקהל אוהב סופרים, החשודים עליו כיוהרנים, ומחזקים אצלו כפועלים בטלים, שהעולם יכול להתקיים בעושר ובנחת בלי תוצרתם. אף קהל הקוראים הותיקים אינו הוגה להם אהבה יתירה. ויש לנו על כך גם עדות נאמנה מפי אחד חכם קדמון מסיח לפי תומו, הלא הוא פלוטאַרכוס, האומר בפרק ב' מחיי פריקלס: “שום צעיר בעל כשרון לא יתאווה בראותו את ציאוס האולימפי או את הירה הארניבית להיות משום כך לפידיאס או לפוליקליטוס, ובהתענגו על יצירות אנקריאון, פילטוס או רכילוכוס לא ישתוקק כלל להיות כאחד מהם”. כלומר. ענין אחד התענוג על היצירה וענין אחר התקשרות אל היוצר. אף אם נחפש בתולדות הספרות העולמית בלפידים דביקוּת אישית בסופר או בצייר לאורך ימים, לא נמצא אלא מקרים בודדים ממש, כגון בוזביל רושם השיחות עם דז’ונסון והערצתו הנאמנה של אַקרמן לגיתה ואהבת מוּפּאַסאַן לפלובר רבו. תלמידים מסורים ונושאי־כלים נאמנים היו למנהיגי מפלגות, למצביאים גדולים, למתקני החברה, על אחת כמה וכמה ליוצרי הדתות. מכל מקום הגיע לידינו שמו של אחד שהיו לו עוד בחייו י"ב תלמידים. אבל כמעט כל גדולי האמנים היו בודדים במועדיהם, איים מובדלים, ללא תלמידים, ללא ידידים, ללא ממשיכים. הדברים קשורים זה בזה. בלי אהבה אין ידידות, ובאין ידידים אין ממשיכים.

אין לנו מודד לאהבה, ולכן אין אנו יכולים לקבוע שיעורים למנת האהבה הנופלת בחלקם של סופרים. אבל אהבה היא ענין המסוּר ללב, היינו, גם ללב האיש. המשמש נושאה. הלב יודע או מנחש תמיד באיזו מידה הוא מקבל משלוח מנות האהבה ממקורביו ומיודעיו. ואם מבחינה זו נקרא סיפורי תולדותיהם של אישי הספרות הכתובים בידי עצמם נשתומם לראות, מה מעט הם מספרים לנו על חמדה גנוזה זו ששמה אהבה. אדרבה, הם מספרים את היפוכה של זו. ראה, למשל, פרקי תולדותיו של רומן רולן כתובים בידי עצמו בספר הזקונים שלו. ואם נקבע את לוויותיהם של סופרים לכעין מודד של אהבת הציבור ניווכח לדעת, שכל לוויותיהם של סופרים, שלא נתערבב לתוכן איזה תבלין מדיני או לאומי היו עלובות ביותר מצד מנין המשתתפים בהן. דיינו לציין את לוויותיהם של שני הגאונים הספרותיים בצרפת, בודלר ופלובר. אחרי מיטתו של בודלר הלך חצי מנין. והרי קיצור התיאור ללוויה של פלובר, כפי שניתנה ביומנם של האחים גונקור: “בחצר, כקודם, דלף, ערפל ורוח… תושבי רוּאן המתיחסים בשויון־נפש גמור לטקס שמכינים והולכים למקום שהולכים ורק לא לכאן. כעשרים איש מבני פאריס, סופרים וריפורטרים”…

אין הבריות אוהבים סופרים, ומן הסתם אין הקולר תלוי בקהל בלבד. הספרות היא, כנראה, מקצוע, הבולע את כל האדם ואינו מניח לו לגדל במחיצתו אותה פרודה נאה, ששמה אהבה, הטעונה טיפוח רב. אהבה היא לקיחה שיש עמה נתינה, ואין זו בלי זו. אבל הן הנתינה והן הלקיחה מחייבות טיפול ופיקוח. אך סופר הוא סופר בכל עת ואין הוא מסוגל להתבטל ממקצועו בשום שעה. אף כשאינו יושב ליד שולחן עבודתו הוא יושב על האבניים, ואף בשעה שהוא שרוי בחברה, הוא מתייחד עם נפשו או מכוּוץ לתוך קנה־הצופים שלו. אין הוא נוח לעצמו ואין רוח הבריות נוחה הימנו. לא לפי כוחו להבליג על חשק ההסתכלות ולפרוש מעשיית צירופים. אין הספרות מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. את המתים מקדשים ומעריצים ואין אוהבים אותם.

בכתב־עת צרפתי נתפרסמה לפני זמן־מה שיחה עם יאַן גיאונו, ובה מצינו פסקאות אלו: השואל: מהו סוד פריונך הספרותי? המשיב: הסוד הוא פשוט. זה ארבעים שנה אני יושב כל יום ליד שולחן־כתיבתי משעה שבע בבוקר עד הצהרים… אמרתי פעם לאנדריי ג’יד: אילולא כתבתי בכל יום הייתי אומלל מאד. ג’יד הקשיב לי בהשתוממות. אולם ביום פטירת אבי אהובי וכן ביום פטירת אמי הנערצה עלי לא שניתי כלום מסדר־היום שלי. השלמתי את מנין הדפים שהטלתי עלי למכסת כל יום. שום דבר אינו מונעני מלעשות את שליחותי.

שליחות הפוסחת אף על המתים האהובים אינה עשויה לשמש משאבה של אהבה לכהנים הגדולים שלה. זוכים לאהבה רק אוהבי החיים כפשוטם ולפי תומם, לא חיים בחינת נושא לתיאור ומעשה לסיפור, לא חיים כחומר בידי היוצר, כי אם חיים לשמם, למען רוח החיים. אך סופר לאמתו אינו חי, אינו חולה כפשוטו, ואינו מת בתכלית הפשטות. הסופר של מרסיל פרוסט בספרו “בעקבות הזמן האבוד” מתאר גם את גסיסתו. האחים גונקור ביומנם כותבים: “טורגניב שלנו הוא סופר אמיתי. רק עכשיו סילקו תפיחה מבטנו. הוא אמר אל אַלפונס דודה שבא אצלו לביקור: בשעת הניתוח חשבתי על הסעודות שלנו וחיפשתי מלים, שבהן אתאר לפניכם בדיוק את התחוּשה שהסב לי האיזמל החותך את עורי וננעץ לתוך גופי… כסכין החותך באַנאַנה”.

מנת־גורל מוזרה. אין הספרות נקנית אלא במסירות־נפש, אולם מסירות־נפש זו מקפחת את נפש הסופר. האמן נענש בבדידות על שום שהוא יותר מדאי מעורב עם הבריות, על שום שאין לו שעה שאין לו השתפכות לתוך כוללוּת ההויה. לכאורה, אין הוא בא לגרוע מן החיים, אלא להוסיף עליהם, כי אף מלאכתו נעשית לו מקור־חיים, ולא עוד אלא עצם החיים. אולם הכלל כל המוסיף גורע חל לא רק על התורה, אלא גם על החיים. משום עודף החיים שבאמן הוא נחשד על מיעוט דמותם של החיים והורדתם לדרגה של חומר. ועל שום שהוא מוסיף על אהבתו לאדם גם את אהבת הטיפוס והנפש הפועלת במחזה העולמי, טופלים עליו שהוא שונא אדם, ולכל הפחות מייחסים לו אדישות ומעלים עליו שהוא פרש למגדל השן, העולה למגדל דינו כפורש מן הציבור, ואין אוהבים פרושים.

מכאן ואילך יצא שם רע על הסופרים שהם אנשי־עט ותחת דם נוזלת בעורקיהם דיו והם עוברים את דרך חייהם על גבי גשר של נייר. כל רגשיהם של נייר הם. אין הם מהלכים, כביכול, אפילו דל“ת אמות של חיים בלי תפלין של ספרות וכל החיים אינם כדאיים להם אלא על מנת לתארם, מעין מה שאמר מרימי, מתוך כוונה, כנראה, להדהים את בעל־הבית. שאלוהים ברא את העולם כדי שיתארוהו. או כפי שסח סנטיאנה, חוקר וסופר, על דרך ההפלגה, ובוודאי גם כן מתוך כוונה להפליא ולהמם, שאלהים יצר את העולם כדי שביטהובן יחבר את הסימפוניה התשיעית. בדיחות חריפות של פי חכם חן נתקבלו על ידי הבריות כפשוּטן, כביכול, להיאחז בהן כבאסמכתות לגבי ההנחה המקובלת על רבים בלא זה, שסופרים הם עם של אותיות. ואשר לאות, הלא רבים אויביה מאז ומקדם. ובכך לא נבדלו חכמי יוון הקדמונים מחכמי ישראל האחרונים, שיצאו והורו, שהאותיות כבר פרחה נשמתן והגוילים הם עצמות יבשות. השכל מחייב, שאין לאהוב עצמות יבשות. כשהתקוטטו חכמי הפילוסופיה וחכמי הפיוט ביוון כיבדו זה את זה בכינויים “הכלב הנובח כנגד אדונו ביללה” ו”הגדול בשיחות הבל של הסכלים“, ו”ההמון השואן של המוחות המחוכמים" ו“המדקדקים בחיטוּטם כיצד נהיו סוף־סוף לקבצנים”. כמסופר אצל אפלטון. אלו משפילים את אלו והקהל מורה הלכה כשניהם ומחליט, שאלו ואלו אינם ראויים לאהבה.

 

ג. “הפייטנים שנואים” – הורציוס    🔗

אין אוהבים סופרים, אבל אין זאת אומרת, שהשנאה להם היא הצד שכנגד ההכרחי. בין אהבה לשנאה מצויים שלבי־מעבר וגווני־גוונים, שהבולטים שבהם בתחום היחס שבין קהל לסופרים הם ביקורת שלילית למחצה או לשליש, זלזוּל גלוי או נסתר, ביטול במפורש או במרומז, לגלוג של חיבה או חיבה לגלגנית, השתקה מדעת או היסח־הדעת שלא מדעת, התנכרות מתוך טינה שבלב, או, להיפך, טיפול מיותר בפרטי הפרטים מהחיים האישיים של האמנים בכלל והסופרים בפרט, עד כדי הוקעה לפרהסיה גם סתרי־חיים, שהצינעה יפה להם. נמצא, שזיקת הקהל אל הסופרים לעולם אינה עשויה מעור אחד, אלא היא מעשה משזר של כבדהו וחשדהו, של שלמי־תודה המהולים שלמי־רוגז ומרירות. אין להניח כלל, שהסופרים שאינם רצויים לציבור הם ברוב המקרים נגזלים, נקיים אובדים, מקופחים להכעיס או לתיאבון על ידי מגניהם או מבקריהם ומשתיקיהם. בקעה זו הרבה קוצים יש בה ואי אפשר כלל לעקרם עד גמירא. ויש שהבא לעקור לא די שאינו מתקן הוא גם מקלקל, שבמקום צרור קוצים קטן הנעקר על ידיו, צומח לאלתר צרור כפול־שמונה. הספרות היא כשרון ורוח הקודש – ושני דברים אלו אפוּפים ערפל ומסתורין. לא כל הטעמים שוים ולא רבים הם המבינים בסוגיה זו. כל הרוצה ליטול שם סופר בא ונוטל; ולא עוד אלא שכל הנוטל לעצמו שם זה מוצא לו על הרוב כת של מצדדים בזכותו ואף עדת מעריצים. וכנגדן צומחות כתי־כתין של מגנים או מבטלים. הקהל נבוך. לעולם אין לו בטחון בהערכת המבקרים, שהיא נטועה כמסמרות, על עצמו לא כל שכן שאינו סומך. להוציא קצת ספרי־מופת מן העבר, המהימנים עליו, מאחר שיש עליהם גושפנקת הדורות, אלא שאינם מענינים אותו בתוך־תוכו מפאת התיישנותם, אין לו כמעט בתחום הספרות ערכין שרירים וקיימים. אולם חוּשו אומר לו, שבספרות מצויה מהומה מתמדת, שפע יצירות שאינו מתקבל על הדעת, קהל־סופרים עצום, שמיעוט קטן ממנו היה די והותר, לפרנס את הדור במזון רוחני. ביצירה הרוחנית לעולם ההיצע מרובה על הביקוש. אין תימה שמבחינת אמת־המידה של צורך וצרכנות, הנקוטה בידי מרבית האנשים, היא מזולזלת על הרבים. סופר שלא הגיע לידי פסגה של תהילה נראה נחשול, טרדן, יהיר, קופץ בראש, רודף־כבוד ולהוּט אחרי הפרסום.

סופר חייב להצליח, ואם אינו מצליח הריהו לא־יצלח גמור, שאסור לרחם עליו. מצליח הוא זה המצליח להיות נחשב בין המצליחים והמצליח לרכוש לו קהל קוראים, הנוהה אחרי יצירותיו, המבין את לשונו ומתפעל ממנו, הקופץ על תוצרתו. סופר שאין לו קופצים הריהו כאילו לא אמר כלום, סופר שאינו שוה לכל נפש הוא ממילא נחות־דרגה; ושאינו מובן ביותר הוא נלעג ממש. אולם מאידך גיסא, סופר מובן ביותר עלול גם כן להקים עליו עוררין. הסופר המובן מעורר כנגדו, קודם כל, את בר פלוגתיה הקדמון, הלא הוא החוקר ואיש המדע.

כבר הזכרנו לעיל ביטול הגומלין שהיה מצוי ביוון בין הפייטנים ומחברי האגדות לבין החוקרים, חכמי הטבע והפילוסופים. ריב־אחים זה מנסר עד היום. ניצוץ של סופר פסול לגבי החוקר והפילוסוף, ואין צריך לומר לגבי איש המדע. הרמן כהן, למשל, מכתיר את ניצשה בשם פיליטוניסטן, שם של גנאי, שרבים מטילים ברבים ושאין כמעט חכם־הנפש והוגה־דעות, שלא הושמצו על ידו. קורטוב סגנון הוא, לפי סברת רבים, חטא לעושר הרוחני והרצאה בהירה היא פסול לעמקות. ומי לא נמצא פסול לכהונה גדולה בגיא ההגיון על שום מידה של שמחה ובדיחות הדעת, המשמשת תבלין בהסברתו. כיוון שחכם מדבר צחות, מיד מורידים את מסכת רעיונותיו, ואת משנתו, אם בעל משנה הוא, לדרגה של שיחה נאה. ואין צריך לומר, שכל מי שקנאים פגעו בו להכתירו בשם יפה־רוח, שהוא בקרב קהל חכמים בגדר גברא קטילא. כיפי־רוח ובעלי הגיגים דוברי צחות נפסלו הוגי־דעות רבים וכן עמקנים בכל הדורות, ובתוכם וולטר ואמרסון, קירקיגהור ושופנהויאר, ניצשה ושסטוב, ויליאם ז’יימס, ואפילו ברגסון, ובתחום ישראל פרישמן וברדיצ’בסקי, סוקולוב ויעקב קלצ’קין.

עד כאן בסוד חכמים ואנשי־מדע המוציאים מן החברה שלהם את הסופרים יפי הסגנון ואניני הטעם, המחפים על השגות תהומיות במחלצות לשון – כאילו אי אפשר באמת לגשר בערוגות־פרחים של חלומות וחזיונות על פני התהום, וכאילו חכמי המדע השימושי מציעים לנו מקלטים בטוחים יותר כנגד בלהות היש וצער ההויה – אבל צא וראה, שאף בתוך קהל ההדיוטות מצוּיים רבים, הנוהגים זלזול בסופרים המחוננים בהרצאה בהירה ובשפה זכה ושקופה. ממה נפשך, סבורים הם, אם ליתן כבוד לסופר, הרי מן הדין שיהיה באמת עמקן עד כדי עמעום וגמגום. יש תקופות שבעלי רזין דרזין דווקא שבין הסופרים מתחבבים על הקהל ואף מגיעים לפרסום רב. תמהוניוּתם היא גורם נוסף לתהילתם. הם נותנים לבריות ענין לענות בו. הקוראים מתייגעים להבינם; המבקרים מוצאים בקעה לפרשנותם; בידי המורים הם אבני־בוחן לגבי תלמידיהם. הבלתי־מובנים, אם השעה שיחקה להם לשמש נושא של פליאה ותמיהה, הריהם מעין הפתעה וסנסציה. והרי רבים מדאי מייחדים את עיקר מעלתה של היצירה הספרותית בפעולה של זעזוע העצבים היוצאת ממנה. הבריות ברוב מנינם מחפשים בספרות מקור לזעזועים נפשיים ולגירוּי היצרים. הסופר נמצא נתון בתפקיד של משעשע או מפתה, מפתיע ומרעיש, המבטיח תמיד חידושים נפלאים. כל אחד מן התפקידים הללו, ולא כל שכן כללם יחד, טומנים בחובם הרבה חומר־הסתה לשנאת הסופרים. דרך כלל נוטרים טינא בלב לכל מפתה ומבטיח. אפילו המקיים את הבטחתו אינו בא על שכרו, מאחר שכפיון הטובה הוא המידה המצויה ביותר ביחסי הבריות. על אחת כמה וכמה שאינו מקיים. והרי רוב הבטחות אי אפשר כלל לקיים ורוב גירויים אינם עשויים לבוא על סיפוקם.

אנו נוחלים הרבה אכזבות בחיים, אבל רוב אכזבות אין להן שעיר לעזאזל לשפוך עליו את זעמנו. הסופרים מנחילים לנו אכזבות, והם תמיד בעין. יש להם כתובת, ואף כתובת מפורסמת. מה תימה, שהסופרים מנחילי האכזבות, מושכים עליהם כמה ניצוצות מן השנאה, המהבהבים תמיד בלבבותינו רבי הסבל?

אין הפילוסופים אוהבים סופרים. לכאורה אלו ואלו מהפכים באותה חררה, אלו ואלו דורשים במופלא וחותרים להגיע אל תוך ועצם. אולם לגבי הפילוסוף הספרות נמצאת מגוּשמת יותר מדאי ועיסוקה נתון רב מדאי לחמרים גסים. להויות היומיומיות של החיים. דומה עליו שאין הסופר נפנה לחיי־עולם והוא אוכל, כביכול, משחוטי־חוץ. מה שרמזו חכמי־יוון גילו במפורש חכמי ישראל וגזרו על הקריאה בספרים חיצוניים. ואמר רבי עקיבא: הקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק לעולם הבא, כגון ספרי בן סירא וגומר. אבל ספרי הומירוס וכל הספרים שנכתבו מכאן ואילך הקורא בהם כקורא באיגרת, כלומר, הוא מבלה את זמנו בקריאת־שעשועים והריהו כהולך בטל. חכמי יוון וחכמי ישראל יחד נמנו וגמרו, שהספרות אינה ענין של פנימיות והסופרים אינם מזומנים לחיי עולם הבא, כלומר, אין הם ראויים להיכנס להיכל הנצח. הם משתקעים בתוך הפרוזדור שקיעה עולמית.

תינח פילוסופים מביטים מגבוה על בעלי האגדות ומחברי סיפורי המעשיות, אבל, ראה פלא, אף הסופרים אינם אוהבים סופרים. אפילו מפרכסים זה את זה אינם אהובים זה על זה. ולאו דווקא משום שכל אחד אינו אוהב את בן־אומנותו. שנאת כל אומן לבן־אומנותו עיקרה נעוץ בקנאה להצלחה חמרית, ואילו קנאת סופרים ניזונה כל עיקרה מביטול־גומלין לגבי יסוד ושורש. הספרות, בניגוד לדעת אנשי הדת וחכמי המדע, היא פנימיות והתעוררות היצרים המצויה במחיצתה היא גם כן פנימית. שנאה שבספרות נוגעת עד העצם, היא כפירה בעיקר שבחבר למקצוע, בכשרונו היוצר, בנשמה היתירה שלו. סנט בייב פוסק ההלכות בביקורת הספרותית של צרפת ישב שנים רבות במסיבתו של בודלר ליד שולחן אחד בבית־הקפה ולא זיכה את יצירתו של הפייטן אף בחוות דעת בת כמה שורות בדפוס: הוא לא הודה בו. טורגיניב כל ימיו לא הודה בטולסטוי עד קריאתו המפורסמת על ערש־מותו, שאולי אף היא שמועתה מוגזמת.

יחסי טולסטוי וטורגיניב, שני אריות שבחבורת הסופרים הרוסים במחצית השניה של המאה התשע־עשרה, שקוּיים מתיחות מלגו ומלבר, והגלגל הראשי שבהם הוא סלידת־גומלין, שהגיעה לידי שנאה הדדית, עתים כבוּשה ועתים מתפרצת. בשיא התחדדוּתם של היחסים עמד דו־הקרב, שעל פי מקרה מוצלח לא יצא אל הפועל. אלכסנדרה טולסטוי בספרה “חיי אבי” הקדישה כמה פרקים לפרשה זו, שחשובים בהם המיסמכים ולא הערותיה הפרשניות. המחברת נותנת שלדי המקרים, העומדים עדיין ומצפים לחכם־הנפש לדרשם כהלכה. הנעימה הראשית בכלל שיחם ושֹיגם היא הודאה במקצת לגבי הכשרון, שהיתה משותפת לשניהם בצד חוסר אהדה משותף. הודאה במקצת קשה לפעמים מכפירה בעיקר וחוסר אהדה יש שתקלתו מרובה משל שנאה מפורשת. “אף מלה, אף תנועה משלו אינה טבעית – אמר טורגיניב על טולסטוי – לעולם הוא מתהדר ומתיימר. וקשה לי להסביר מניין לאדם משכיל שחצנות טפשית כזאת”… ואילו טולסטוי סבור היה שטורגיניב “הוא טיפוס שלילי מבחינת הצינה ואי־התועלת שבו, אבל כאמן הוא נבון ואינו מזיק”. בפעם אחרת כתב טורגיניב על טולסטוי: “גמרתי עמו את כל החשבונות. כאדם אין הוא קיים עוד לגבי… אנחנו שני קטבים. אם אוכל אני מרק וטעמו טוב לחכי הרי מתוך כך בלבד בטוח אני, שאין המרק לפי טעמו של טולסטוי”. “אנה קאַרנינה אינה לפי רוחי, אם כי מוצאים פה ושם כמה עמודים נפלאים”. “הרומן ‘מלחמה ושלום’, אומר הוא, גרוע לא משום שדבקה בו חקרנות. לא זאת היא הצרה. הוא גרוע משום שהמחבר לא למד ולא חקר דבר”.

טורגיניב ממצה את היחסים שביניהם באיגרתו אל המשורר פאֶט בשני משפטים אלו: “יודע אני, לאהוב אותי אוהב הוא אך מעט, ואני, אף אני, אותו לאהוב ממעט”.

עיקרו של דבר הוא הציר הנצחי של מיעוט אהבה לסופר.

וכיוון שנגענו בפרשה זו, שוב אין אנו יכולים להתעלם גם מיחסי טולסטוי עם עצמו.

אף יחסים אלו היו מורכבים למדי. טולסטוי לא אהב את טולסטוי הסופר. יש סבורים שטולסטוי שינה את טעמו לעת זיקנה ושחט את היצר־הרע הספרותי שלו. אבל האמת היא שהוא מיד לעלותו על הדוכן הספרותי קידש מלחמה על הסופר שבו וביקש לגרשו מתוך נשמתו כ“דיבוק”. “שום דבר לא היה לי לזרא כריפוד הספרותי” – כתב ביומנו, והוא אז סופר מתחיל. בפברואר 1860 הוא סח באיגרתו אל המשורר פּאֶט: “כתיבת סיפורים היא בדרך כלל ברכה לבטלה”. בשנים שהיה עסוק בכתיבת “מלחמה ושלום” ו“אנה קרנינה” הוא מודיע מפעם לפעם באגרותיו לידידיו או ביומנו לעצמו בלשון זו: “שוב אני מלכלך גליונות נייר”. בשנת 1910, שלושה חדשים לפני פטירתו, נתפרסמה באחד העיתונים שיחה זו עם “הסבא מיאסנאיה פוליאנה”: “ספרות? – אמר טולסטוי – אני שונא ספרות. למה כותבים בני־אדם ספרים? רק יחידי־סגולה רשאים להשתמש בצורה ספרותית כדי להביע את מחשבותיהם. חובה לכתוב אמת, רק אמת. אולם איה מקום כבודה של האמת? ומהי אמת?… אמנות? אין מין דבר כזה. רוב אמנים רודפים אחרי כבוד וממון. הכותב על מנת לקבל ממון עושה סחורה בנשמתו. ספרי “מלחמה ושלום”? כבר שכחתי אותו. אנה קארנינה? גם כן שכחתי. תיאטרון? איני מודה בזכות קיומו של התיאטרון. ופחות מכך רואה אני צורך בשירים… חרוזים הם שריד מתקופת הפראים. גיתה? מה לי ולגיתה?”

אין טולסטוי מבחינה זו יוצא־דופן, אם כי ניסוחו חריף משל אחרים. אף גוגול פרש מן הספרות מחמת אכזבה ושרף את החלק השני של “הנפשות המתות”. סופר גדול שונה ספרות היה גם המשורר הצרפתי רימבו, מחבר “האניה השכורה”. חשבון משלו, שעדיין לא עמדו עליו, היה לביאליק עם הספרות, שפרש ממנה ולא בלי משבר נפשי.

“הגאון הקטן” – זה היה שמו של דוסטוייבסקי בפי חבריו הסופרים, שדרשו אותו תמיד כמין חומר לליצנות ולבדיחות שנונות. בזכרונותיהם של הסופרים הרוסים פאַנאַיב, אנינקוב וגריגורוב, מסופר הרבה על פרשה זו. אפילו טורגיניב והרצן, גדולי הדור, לא הזירו עצמם מאותה ליצנות. הרבה יותר קשה היתה פגיעתם של הליצנים בראסקין ובקירגיגור, שאפילו קונדסי הרחוב נהגו בהם, כדרך שנהגו הנערים באלישע הנביא הקדמון בישראל, שקראו אחריו “קרח, קרח”.

אין תימה, שסופרים רבים דקדקו עם עצמם לבלי להבליט את משלח־ידם בחייהם היומיומיים, כי אם להעלים עליו עד כמה שאפשר. "פוּשקין – מספר פאַנאַיב בזכרונותיו – היה בא לידי ריתחה של זעם כל פעם שהיו קוראים לו בשם סופר. גאוותו היתה על יחוסו מגזע האַניבל. גם לאֶרמונטוב זלזל בכתר הסופר שלו והתיימר במוצאו האצילי. הגורל, המתנפל על טרפו תמיד במקום חולשתו, העלה את שני ענקי השירה האלה על מזבח רהבם והפילם בדוּ־קרב אוילי. והנה מסירת מודעה של סופר בן־טובים, המושיט את ספרו לידי טורגיניב, לפי מה שמסופר בזכרונות פאַנאַיב: “אני, יודע כבודו, איני סופר ואין בדעתי כלל להיות סופר. לדידי, אין הספרות אלא ענין של בטלה. כן, אני כותב קצת… בשעה של לא יום ולא לילה… כדי להינצל מן השיעמום. הריני מוצא במיני־מאפה הספרותיים שלי קצת נופש או שעשועים”. אחד־העם אינו מחמיץ שום הזדמנות להודיע, שאין הוא סופר, או שהוא רק אורח בספרות. והרי הוא היה באמת סופר שהפרישה היתה אצלו מרובה מן הדרישה והדרישה במרביתה היתה סובבת על ציר הפרישה. בשמו הספרותי הביע את תכוּנתו וקבע את מעמדו. א. ד. גורדון, הוגה־דעות נעלה וסופר מובהק, דן הרבה בפרשת הלא־סופר, והוא אבי השבט של סופרים־לא־סופרים אשר קם אצלנו.

“חושב העט” – בשם זה הכתיר מ. י. ברדיצ’בסקי את רשימתו הקטלנית על יעקב קלצקין, שנדפסה בספרו “בשדה ספר”, חלק שלישי. ואילו יעקב קלצקין הגדיר את סוקולוב כאחד מושך בקולמוס (במאמרו “יובלו של קולמוס”, שנתפרסם בספרו “תחוּמים”) ולעושר יצירתו של ברדיצ’בסקי קרא “צער של נפלים” (שם, “תחומים”, במאמר בשם זה). לא ביטול־גומלין סתם פעל כאן, אלא זרות־גומלין צמצמה את ההבנה ההדדית של שלושת הסופרים המזהירים האלה, שכבודם יקר לכולנו ועליהם גאוותנו. כשם שיש ש“י עולמות נפרדים, כך יש ש”י פעמים ש“י נשמות נפרדות ואין זו נכנסת לתחוּם השגתה של חברתה. “מפני מה לא ראיתי אותך אף פעם בעולם העליון?” – שאל אדמו”ר אחד את חברו, כשהתראו פנים בפעם הראשונה. “אני כשעולה לעולם העליון יש לי שם היכל בודד משלי” – היתה התשובה. – “היכל בודד? הייתכן?” “כן, אף על כביכול נאמר, שיש לו היכל בודד ברקיע ומסתרים שמו”.

אנדריי ז’יד ביומנו משנת 1904 מספר:

במסיבה שנערכה לכבוד הסופר אדמונד גוז. ורהרן יושב בין מטרלינק להנרי דה רניה. ורהרן אל מטרלינק בלחישה:

– אשר לי… יכול אני להתוודות לפניך… לאמתו של דבר, הכתיבה היחידה המענינת אותי היא זו שלי.

ומטרלינק עונה לו: בדיוק כמוני… יתר על כן, אף הכתיבה שלי שוב אינה מענינת אותי כל עיקר.

ורהרן מטיח כנגדו: אבל אין זה לגמרי אותו הענין. כי אני נלהב מן הכתיבה שלי. וזהו הטעם, שהכתיבה של אחרים אינה מענינת אותי כלל וכלל.

ורהרן עצמו סיפר לנו את הסוף. וקצת לאחר כך סח לי מטרלינק: ואני שוב איני כותב אלא מתוך שיגרה.

אפילו לא נקבל את הדיבורים כפשוטם אלא כדי שמינית שבשמינית ונזקוף את כל יתר החלקים על חשבון אהבת הליצנות וההגזמה וההתפנקות, מידות שנתייחדו ברוב הסופרים, עדיין משתייר גרעין האומר דרשני סמוכין לפרשת האהבה השרויה בין סופרים.

והרי שיחה בין בוזביל ורוססו.

רוססו: רצונך להיות זאב, עליך ליליל. איני מייחד כל חשיבות לספרים. בוזביל: אף לא לספריך? רוססו: הה, אין בהם כלום חוץ מדברים בטלים. בוזבלי: וכעת אתה מצטער? רוססו: בזמן שנתתי אימוני בספרים הייתי פוסח לכאן ולכאן כמוך עכשיו. לא היה לי שום דבר יציב – הוא הורה על מצחו – לפני שהתחלתי לתהות על המעשים. בוסביל: אולם לא היית מסוגל להיות כל כך נאה אילולא הקריאה בספרים. רוססו: לא, הייתי תוהה על המעשים ביתר הצלחה, אילו התחלתי מכך. (כתבי דיונז’ון בוזביל עמ' 426).

 

ד    🔗

הספרות היא ענין של מסתרים. סופרים בתוך־תוכם אינם מקוּבלים זה על זה, ומכל מקום הם מתעלמים זה מזה. ולא משום שחוששים להיכוות זה מחוּפתו של זה. הם אינם חוששים כלל: הם נכווים, כלומר, מושפעים או עלולים להיות מושפעים זה מזה. פחד ההשפעה אף הוא מקים מחיצות. סופר מחוייב להיות מקורי.

יש מקום לחלוקה בנכסים והשוויון בתחום הקניינים החמריים הוא זכות והכרח. אבל אין מקום לחלוקה בשלטון על הנשמות. הבדידות היא נשמת האמן. פשיטא שדרושה העזה יתירה, חוצפה ממש, לשלוח את היד אל גחלת היצירה, ולחבר ספר או סיפור. מה פלוני המתחיל בא לחדש אחרי כל מה שכבר נאמר לפניו על ידי כל חכמי מזרח ומערב וכבר תואר על ידי אמני כל הדורות? ואם תמצא לומר, שכל מחבר חדש הוא פשוט תמים, הרי שרשויות התמימות והחוצפה יונקות זו מזו או מעורבבות לגמרי זו בזו. אין ניצוץ של רוח הקודש פועל כהלכה בלי עזר כנגדו של ניצוץ מאש זרה של יהירות והעזה. אמרו עליו על אחיו הצעיר של טולסטוי, שהיה מחונן בכל הכשרונות והמעלות של אחיו הבכור, אלא שלא לקה בחסרונות ובפגמים שלו, ולכן לא נעשה סופר. ואכן, בעולם היצירה הספרותית דעכו מאורות רבים של כשרונות גדולים על שום שלא העיזו להתלקח, שלא היתה להם חוצפה דקדושה במידה מספיקה. מתבצרים בשער וקונים להם שם האריות שבחבורה, שהם בבחינת אריה דבי עילאי, או הני כלבין דחציפין. אולם בעלי הנשמות העדינות, המחוננים בשאר־רוח, בלי גסות־הרוח במנה כהלכה, ובלי שגעון הגדלות ככל הדרוש, יורדים לטמיון. ענוה במסכת יצירה אינה מידה.

מסכתא יצירה ומסכתא עוקצין גובלות זו בזו. אפילו בקרב קהל מוקירי רבנן מצויים רבים, שיש להם קורת־רוח מהטלת עוקצין בכל בעלי האיצטלות של רבנים. הסופרים מיועדים כנושאים לבדיחות במידה יתירה אף מן הפרופיסור המפוזר. הפרופיסור שרוי תמיד בפיזור הדעת, אך הסופר, סבור הקהל, מרוכז תמיד באני שלו ואין לו בעולמו כלום מלבד כבודו ופרסומו. כל סופר רואה את עצמו חד בדרא. יש גרעין של אמת מכאיבה בדעה נפוצה זו. טבעה של אותה אמנות בכך, שאי־אפשר להתעסק בה כל עיקר אלא אם כן בעליה הוא בגדר חד בדרא. כל שהוא פחות מכך אינו ולא כלום. כל שאינו מאמין בכוחו לחבר יצירה שתרעיש את העולם. למה הוא טורח, ומה יהא חלקו מכל עמלו? אמנות אינה אומנות, לא מקור־פרנסה בטוח, לא אורח־חיים נוח וקל, לא מעמד איתן בחיי־שעה – ובכן, לכל הפחות חיי עולם, בצרון ועמדת־מפתח בתחום הנצח, חתיכה מן הלויתן של אלמוות. דא עקא שהנצח הוא מגרש קטן ביותר והלויתן של אלמוות הוא סעודה שאינה מספקת לרבים. אלף יוצאים אל הנצח ורק מאה מגיעים כדי לדפוק על דלתו. רק לעשרה הדלת נפתחת ורק אחד תופס שם מקום לישיבה, ואולי גם אחד זה לאו. רבים יש שהם עומדים בנצח ולא יושבים בו. כסאות אין להם. ואחרים עומדים שם רק על רגל אחת. אבל כל אמן או סופר מתחיל מכוון את צעדיו הראשונים ממש, אם בכלל הוא מבעלי הכוונות, היחודים והצירופים, אל הנצח. האמנות היא משלוח־יד עצוב מאד, רצוף חרדות ופחדים ואכזבות. לכן הסופרים עצובים תמיד. אנשים עצובים אינם אוהבים זה את זה. אין שכינת האהבה שורה אלא מתוך שמחה.

אדם עצוב אינו אהוב גם לעצמו. מוחין דגדלות, ןמקצת גם משגעון הגדלות, מצויים אצל ציבור הסופרים, אבל התאהבות בעצמם אין להם. בעמקי הלב מנקר תמיד הרהור: הפסדתי במשחק. אצא מן העולם הזה ואף חצי תאוותי בהישג היצירה אין בידי; אבוא לעולם־הבא ושם יהיה גן העדן נעול לפני. יאמרו: אין כסא בשבילך. העולם הזה גדול ורחב־ידיים. מכל מקום כל זמן שאנו בעולם הזה יש לנו דמיון רחב־ידיים ועיני־תקוה גדולות. אנו שואפים, שואפים. אולם עולם הבא הוא צר מאוד. הנצח הוא ליחידי־יחידים. בעולם הזה אפשר ליהנות לפחות מפירורים, לחטוף שיירים. אבל אין פרוסת נצח ואין שיירים מאלמוות. קנה מקצת נצח קנה כולו – אבל איך להגיע למקצת זו? בעמקי הלב מצרצר צרצר הספק, לא כי צרצר היאוש. האכזבה דופקת תמיד על קירות הלב. פשיטא שאף על פי כן אדם כל זמן שהנשמה בקרבו אינו מתייאש לגמרי. מהבהב בירכתי הנשמה שביב תקוה. אבל אם כן, הרי כל העולם הבא הוא שלו, שלו בלבד. הוא לבדו מזומן לכסא בגן עדן.

סופרים אינם אוהבים זה את זה. הקהל לא כל שכן שאינו אוהב את סופריו. הפּייטן האנגלי ברוינינג היה בן חמישים ושש, כשחיבר את שירו “הטבעת והספר”, היינו אדם שרוב ימיו ורוב נסיונותיו כבר היו מאחוריו – נסיונות הסופר הם חיבוריו – וּלתוך אותו שיר שילב פסוק מלא חן, והוא: “הקהל הבריטי, אתם שאינכם אוהבים אותי, יאהב אתכם אלהים”. אחת דיבר וּשתיים נרמז לנו. א) הקהל אינו אוהב את הפּייטן. ב) הפּייטן הוא נדיב־לב וגומל אהבה מקופת החיסכון של הרבונו של עולם גם לשאינם אוהביו. אוצר אהבה יש בלבו, שלא נוצל כל צרכו, מאחר שלא בזבז אותו לא על אהבת בני־אוּמנתו ולא על אהבת עצמו. ממילא הוא חונן ונותן לקהל. ולפי שהבריות כפויי־טובה מטבעם, הרי מידת אהבתם פוחתת והולכת, כפי מידת העליה שיש לכשרון, המחייבת שלמי־תודה מרובים. אוהבים יורדים ומרננים אחרי עולים.

ואולי אין כלל צורך לשלוח חכּה לתוך ים הספרות של כל הזמנים כדי לצוּד מיסמכים להוכחה, שאין האהבה לסופרים מצויה בשום תקופה. דומה, שיש לנו שלושה מיסמכים רבי כמות ואיכות, שאין עוד אחריהם צורך בראיות נוספות לזלזול הקהל במחברים. שירי הומירוס, מחזות שקספיר ו“הזוהר” – שלושה שיאים בספרות העולם הם בגדר יתומים. שמות מחבריהם לא יצאו עדיין מכלל תעלומה. יחקרו החוקרים כמה שיחקרו – והחידה המשולשת הזאת תהיה חידה עולמית. וּשתי פנים לחזיון זה. מן הסתם אין זה מקרה, שהמחברים הגאונים האלה העדיפו להיות עלוּמי־שם. וּמן הסתם לא מתוך אהבה רבה נתנו להם בני־דורם לעבור בסתר־פנים אל חיק העתיד. את אלכסנדר ונירון, את ריכרד לב האריה ואת הרודוסטרטס, שורף ההיכל, לא החביאו, אבל העלימו את שלושת ענקי הספרות. הלא דבר הוא!

 

ה…. הם שונאים סגנון – פלובר.    🔗

חרדים ויראי־שמים באים לעולם הבא וניצבים על סף גן־העדן וחבילי־חבילין של מצוות על גביהם, ספק מכניסים אותם פנימה ספק לאו. ואם אין מכניסים אותם הריהם מבצרים להם ישיבה של ציפיה מבחוץ על גבי החבילין של מצוות ומעשים טובים שלהם. מצוות ומעשים טובים הם דברים שבממש, כובד יש להם, ואף יש בהם מן החומר. חכמי הקבלה מציינים במפורש את חומריותן של המצוות. יש על מה לשבת אם ישיבה של ארעי ואם אפילו של קבע. הפילוסופים באים אל סף הנצח ותלמודם בידם. שיטה יש להם, השקפת־עולם. נכנסים לנצח, נכנסים. אין נכנסים – מילא. שיטה יש להם: בסיס תחת רגליהם. על הבסיס הם קיימים ועומדים. קנה־צופים יש להם, והוא השקפת־העולם שלהם. הריהם משקיפים. בינתיים אינם מתבטלים. אולם הסופרים באים אל הסף וכל כתבי שלהם בידיהם. מה משמע בידיהם? כל כתבי אי־אפשר להחזיק בידים. על השכם הם רובצים, בין הכתפיים הם שוכנים. כמה שנאמר בפרשת “וזאת הברכה” על בנימין: “ידיד ה' ישכון לבטח, עליו חופף עליו כל היום ובין כתפו שכן”. כל כתבי בין הכתפיים הם משא לעיפה. ובינתיים עומדים וּמצפים. אהה, כל כתבי, אם אין בהם כובד וממש, אף האותיות פורחות מהם, ואין כלום אלא ריקניות, סרק, חזיון־שרב, אכזבה של לעילא ולעילא. אין אפילו על מה לשבת מבחוץ. אין כלום מן הקיים ועומד. קו כאן וקו שם מן הווי שכבר עבר וּבטל. הכל דלל, דלל. ואף־על־פי־כן ניתן איזה עומס, נטל כבד בין הכתפיים, להחזיקו בעמידה מבחוץ, בעמידה לימים, ליובלות, לכל הנצח.

עצוב לסופר בזה ועצוב לו בבא. אין תימה שסופרים אינם אוהבים סופרים. אהבת הזולת היא לעולם בבוּאה מאהבת עצמו. אבל שאינו אוהב נפשו – הכיצד יאהב את זולתו? לכן כתבי הפלסתר העוקצניים ביותר כנגד סופרים וספרים נתחברו על ידי הסופרים עצמם. אריסטופנס בשעתו הציג על הבמה במחזותיו לראוה של לעג וקלסה את רוב הסופרים בני דורו, וסוקרטס בראשם. רוּסו שנא סופרים. רינן, הוא עצמו סופר מזהיר, אומר: “אין תהילה בעולם זולתי התהילה הצבאית, אין תהילה זולתה. איני מוקיר אלא חכמי הנדסה גדולים ושרי־צבא גדולים” (“יומני האחים גונקור”).

על “פרחי הרע”, של בודליר כותב מרימה בן־דורו באגרת, שנתפרסמה לפני כמה שנים בלשון זו: “זהו ספר שרבים כמותו, שאינו נושא בחובו כל סכנה, ויש בו קצת ניצוצות שירה, כפי שאנו מוצאים בכל אברך שלא טעם עדיין טעם חיים ונתאכזב מהם משום שנפגע מתעלוליה של בחורה קלת־ראש”. והוא מוסיף ואומר, ש“מימיו לא ראה את המחבר, אבל יכול הוא להישבע בהן־צדקו שזהו כסיל”.

נטיה יתירה לזלזול במלאכת הפיוט ולהמעטת דמותו של הפייטן ומעמדו, אנו מוצאים גם אצל פול ולרי, שהיה קובל תמיד על תנאי החיים שכפו עליו את העיסוק במקצועו. הוא היה נדהם וגם מיואש, מעיד עליו אנדרי ז’יד חברו, מהצלחתו, שזרעה עליו אור כוזב. “הבריות מטילים עלי תפקיד לייצג את השירה הצרפתית. הם דנים אותי דין פייטן. אבל איני מייחס לשירה כל ערך. אין היא לי אלא ענין של אגב. דרך מקרה הנני כותב שירים. לא הייתי חסר כלום אילמלא חברתי אפילו שיר אחד. בעיני לא הייתי מפסיד כלום ממעלתי. אין לדבר כל חשיבות אצלי… אהה, שוב איני של עצמי. חיי דכאוני”. – ראה יומני אנדריי ז’יד שנת 1922.

ובכ"ח לאוקטובר 1929 רושם ז’יד ביומנו: “אתמול בקר אצלי פול ולרי. חזר על כך, שזה כמה שנים, הוא כותב רק משום שהוא נצרך לממון. “זאת אומרת, שאלתי, שבמשך אותו זמן לא חברת שום דבר?” אך אני נהנה רק מאי־כתיבה. לצרכי הנאתי טוב לי לעשות כל דבר אחר, ורק לא לכתוב. לא, לא, מימי לא כתבתי כלום ואיני כותב כלום, אלא מתוך כפיה, על אפי ועל חמתי, ובקללה בפי”.

דוסטוייבסקי סילף ב“שדים” את דמותו של טורגאֶניב: סטרינדברג – את בירנסון. היינה עשה לחוכא ואיתלולא אפילו את גיטה הגדול. הומירוס עצמו, ההולכים בעקבותיו והמתיחסים על שמו, ששימשו מטרה לחצי־לעגם של חכמי־יוון, לא נמנעו גם כן מלהציג את הפּייטנים בקרן־אופל של הנעוה והמגוּחך. הלעגה, המעקמה, הפרודיה בלעז, ימיה כימי השירה. מבריאתו בא השיר לעולם ושוברו, היינו, ליעוגו, בצדו. “השירים ההומריים”, וּבמיוחד הפואימה הנודעה “הצפרדעים והעכברים”, המספרת ברוממות הסגנון ובחגיגיות החרוז על ענינים קטנים וטפלים, על תפלות של חיים, הם צלם של ליצנות בהיכל הפיוט. הליצנות מלוּוה כצל את היצירה הספרותית. הפייטן אומר בשירים ההומריים: “אם את שכרי לי תתנו, לכבודכם אזמרה, בואי, אתנו, איפוא, ופרשי על כבשן את כפיך, נא ישלמו כראוי כל כד וקדירה וצפחת, גם ילבנו לתפארת ובכסף מלא ימכרו, ירב מכרם בשוּקים וירבו קוניהם על כל דרך, רוח גדול ליוצר וגם לי, כי אשיר למענהו”.

כאן נתוּן היוצר הספרותי בצורה נלעגת מן הצד החמרי ממש. הספרות בחינת קרדום לחפור בה יש בה, כמובן, פסול נוסף. תערובת הקמח והתורה עשויים גם כן לפגום במידת האהבה. וכבר קראו הראשונים תגר על הסופיסטים, שביקשו שכר בעד תורתם. ויש סבורים שהסופיסטים קלקלו כל עיקרם בכך שלקחו ממון ורבים מהם הפסידו את הנצח בשל קצת פשיטי דספרא. אבל דעה זו אין לה על מה לסמוך, ומכל מקום היא מוגזמת. לא על הממון היו הסופיסטים שנואים – ממון אינו גורם שנאה, אלא פחד ודרך־ארץ – אלא על חכמתם. וחכמי ישראל שדרשו “מה אני בחנם אף אתם בחנם” לא הצילו הרבה את המצב. דרך כלל לא היתה הספרות ברוב הדורות מיצרך של מיקח וממכר. עד המאה השש עשרה לא היו סופרים המכבדים את עצמם באים על שכרם. ביירון בשעתו משך ידו משכר־סופרים ולגלג על וולטר סקוט “העובד לאדוניו נותני לחמו”. אבל ספק גדול אם מעלות החום של האהבה עשויות לעלות במשטר, שתפוצת הספרות תהיה בו בחינם.

הספרות היא ענין של פנימיות וכל התעוררות של יצרים היא בה פנימית שבפנימיוּת. הדיו היא משקה חריף, התוסס רעל השנאה. ואולי בדין עשה לותר – אף הוא סופר ובכל מהותו הרגזנית ראוי הוא לשמש אב־טיפוס של שבט הסופרים – שזרק את הדיותה שלו בפני השטן. חוּש לחש לו, שדיו היא משקה השטן.

וּבכך לא נאמר שהשטן הוא סופר, או שהוא, כביכול, פּטרונם של הסופרים, המלאך הגורל שלהם. אבל יש יסוד נכון לשער, שהשטן לבדו אוהב סופרים, מאחר שיש בהם מן הלהט, הדביקות וכוח ההתמדה, המציינים את ילדי השטן.

ברם, הלב רוצה להאמין, שאין הסופרים משיבים לו אהבה. סופרים אינם אוהבים לא את חבריהם, לא את עצמם, קל וחומר לא את השטן.

הם אוהבים את עבודתם בקודש.