שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי נַעֲוָה
וְהִיא עֲצוּבָה כֹה:
הָאַבִּיר פְּצוּעַ־אַהֲבָה,
אַךְ הִיא – הִיא בָגְדָה בוֹ.
הֵן עָלָיו לִבְזוֹתָהּ, עַד־עוֹלָם
וּלְעוֹלָם אַל קְרֹא לָהּ בְּשֵׁם,
גַּם חֶבְלֵי־אַהֲבָתוֹ הַגְּדוֹלִים
כַּמָּה נְמִבְזִים הֵם.
הוּא נָכוֹן קְרֹא לַמִּלְחָמָה
אֶת קְהַל הַפָּרָשִׁים הָרָב;
"חֶרְפַּת הַחֲמוּדָה מִי שָׁמַע –
זֶה אִתִּי יֵצֵא לַקְּרָב!"
לֹא יַגִּיד לוֹ אִישׁ הָרָעָה,
רַק כְּאֵבוֹ יִפְתַּח פֶּה;
וְשָׁלַף אֶת חַרְבּוֹ וּתְקָעָהּ
בְּלִבּוֹ הַקּוֹבֵל הַזֶּה.