בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים באחד לחדש הראשון הוקם המשכן, אהל מועד לה' ולישראל עמו. ויחנכו אותו ברנה ובשמחה ובהמון חוגג. הכהנים בני אהרן תקעו בחצוצרות כל העם נועדו אל פתח אהל מועד. ובראותם את המשכן ואת כל הדרת קדשו שמח ורחב לבבם וגם בטרם יֵראה אליהם כבוד ה' הכירו וידעו כי בתוכם ה' אשר הואיל לעשות אותם לו לעם. ויסבו את אהל מועד ביום ההוא משה ואהרן ובניו וכל עדת בני ישראל; מפתח אהל מועד יצאה התהלוכה הלוך והקף את המשכן הרחק כאלפים אמה מסביב, ואל פתח אהל מועד שבו שמחים וטובי לב. בראשם עברו משה ואהרן, ואחריהם שני בני אהרן הגדולים נדב ואביהוא, ואחריהם בצלאל ואהליאב וכל חכמי לב עושי מלאכת המשכן, ולאחרונה הלכו הנשיאים וכל העם.

המה הולכים ונדב אמר אל אביהוא: הביטה אחריך וראית גוש־אדם מיַשר לֶכת כהר נע ולא יפול ממנו צרור הצדה, או כמי הנהר הנגרים יחד אל עבר פניהם ולא יפָּרד מהם נטף מים, – עדר ה‘, עד ה’ המה…

ויאמר אביהוא: אכן זה כח אנשים אשר רוח אלהים בם למשוך אחריהם המון אדם רב כאיש אחד. הצאן האובדות, אשר נפוצו יום יום תחת שבט נוגשים בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן, נהוגים עתה ביד משה ואהרן! רואה אנכי את שני הזקנים כראות שני מלאכי אלהים, האחד מלאך־דין והשני מלאך־רחמים. משה – עיניו כלפידים חודרות כליות ולב ופניו נורא־הוד וכלו אומר כבוד ועֹז (למראהו הוּטל גם פרעה ושריו הגאיונים); בשבתו לשפוט את העם מזָרה בעיניו כל רע, וכל איש חמס וכל בוצע בצע וכל עד שקר – ישים עינו בם וכל צפונם יגַלה. ואהרן – אשר תֹאר פניו כפני מלך חסד ועיניו כשני מעינות זכים שוקטים וקומתו כתמר וזקנו היפה ככסף טהור יורד על פי מדותיו וקולו הרך והערב חודר ללבות אבן ויַמסם, המשקיט במתק שפתיו כל ריב ומדון ומרבה שלום בישראל, – אשרי העם אשר מלאכי־אדם כאלה הולכים לפניו.

ויאמר נדב: עודך נער, כי על כן תראה אך את פני הדברים ולא תעמיק להביט אל תוכם. הן קרובים לנו שני הזקנים, אך רוח בינתי קרובה אלי יותר. ורוח בינתי תאלפני כי גם שניהם לא יצלחו להיות מאַשרי העם הזה. משה קשה מאד ואהרן רך וטוב מאד. משה – תורתו לא לאדם דרכה כי אם למלאכי אלהים (ומי יתן ועזב אותה אליהם!). מה רבו ומה נמרצו המצוות והחקים והמשפטים וכל מעשה אשר יֵעשה ואשר לא יֵעשה! איך הגביל את העם סביב, איך גָדר כל דרך־חיים, חסם כל יצר־לב, עצר בעד כל תאות־נפש! וכל אִסר – במָוֶת יחתום: מות יומת, סקֹל יסָקל, באש ישרף, הכרת תכרת הנפש מתוך עמה! ככה יודיענו “ארח חיים” אחרי צאתנו מבית עבדים ששם עֻנִינו במחשכים כמתים. הכסוּס כפרד האדם לבלום אותו במתג ורסן? היאמר להפוך את כל העם לעדת קדושים? היהיו כל עמי הארץ הולכים בדרכי לבם ומתענגים על כל טוב וישראל לבדו נזיר־עמים?!

ודור בדור יקשור משה – כקשור חמור אל אבוס בעליו: כבד את אביך ואת אמך… איש אמו אביו תיראו… והדרת פני זקן… מדוע על הדור הבא לצאת בעקבי הדור ההולך כעדר הרחלים? מדוע לא יוכלו הבנים כאשר יגדלו לבחר דרכם לפי רוחם ולא לפי רוח האבות הקופאים על שמריהם? מדוע לא נוכל אנחנו לגשת אל אהל־מועד, להקטיר קטרת, לכהן לפני ה' כי אם לפי דברו ולפי דבר אהרן אבינו עבדו הנאמן, כמו היינו גמולי מחלב עתיקי משדים? וראֵה כי רוחו זרה גם לבני ביתו: בקש לגדל ילדיו על פי דרכו הקשה – והנם מתחמקים ויושבים רֹב הימים בבית יתרו אבי אמם (אף במעמד הר סיני לא היו!) ואת בית אביהם יפקדו לעתים…

ואהרן – מה לו כי יבקש שלום וירדפהו, כי לא יתן כל ריב וכל מחלקת לפרוץ בישראל? היצוה על הים לשקוט תמיד ועל הגלים כי יישנו שנת ילד תמים? היהיה כל העם שפה אחת ודברים אחדים כיושבי שנער לפנים? אם כה יהיה תמיד, כחפץ אהרן אבינו, עוד יש יום אשר יֵאספו כלם יחד על הכהן או על השופט אשר יהיה בימים ההם וישאלו ממנו מלך ככל הגוים… יוסיפו נא לריב ולהתקוטט ולהִפָלג לפלגות ולאגודות ולמחנות, ואז יקל לראשיהם למשל־בם. בין סער וגלים יוליך חובל מהיר את אניתו בטח, אך בשתוק הים ינהגֶהָ בכבדות…

ומי יתן וקרבו ימי הזקנים האלה למות בטרם יגדלו אלעזר ואיתמר אחינו להיות לנו לשטן – והיינו אנחנו מושלי העם הזה לפי דרכנו. ועד אז – הבה נפרוק כמעט קט את עֹל הזקנים מעלינו: נקרבה מחר אל פתח אהל מועד איש ומחתתו בידו ונקריב קטרת לפני ה', והיתה זאת ראשית כהונתנו, וראו הכל כי לא עוד ילדים אנחנו ועל פני כל העם נכָּבד…

אך אביהוא ענה ואמר לאחיו: שאַני ואגידה לך כי לא דברת נכונה. משה נתן עֹז לעם בשומו מעצור ליצרי לבו, כי משובת אדם ועם כאש לנעֹרת וארחות פריצים – חליים ומות. הנה מצרים, הגוי העתיק והאיתן מקדם, הולך ודל מאז השחית את דרכו בתאוותיו ובתועבותיו עד אשר עליהם למלא מחסור צבאם בשכירים. גם בני עמנו אשר נלאו לחכות לגאולה ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, התמוגגו, נבלו, מתו המונים המונים ב“כל מדוי מצרים הרעים”, ואך חמישית כל העם עלו ממצרים. ועמי ארץ כנען, אשר אנחנו באים אליהם, רפו ויחלשו מרֹב “חיים טובים” באהלי הבעל והעשתרות וכעלים נובלים יפלו לפני כל העולה על ארצם. – לא, אחי, תורת משה תורת חיים היא. הן גם עתה בהמריצו את תורתו ובהרבותו את מצותיה, צו לצו קו לקו, עוד יהיו רבים בישראל אשר יחשבו כמוך ויבקשו לתאוה ונפרדו – ואבדו וספו בחטאתיהם ובאה קרחה על העם המעט מכל העמים; אף כי לוּ הֵקל משה את עֹל תורתו מראש! – מה יהיה עץ הגפן מכל עץ? ומי יעמוד לישראל אשר לא יתמו ויאבדו כאבוד גוים רבים ועצומים מהם בהשחיתם את דרכם על הארץ?

ולמה תשא נפשך לנתק את קשר הדורות בעזוב הבנים תורה ומוסר מורשת אבות ללכת בדרכי לבם? הן אז ירבו בנים סוררים אשר, באין משען ומשענה, ינועו על משכנות רועים זרים ותעו ואבדו דרך ושחתו גם להם גם לכל העם. באין מסֹרת אבות לא יעלו הבנים במעלות החיים והרוח כי אם ירדו פלאים. כל עוד הענפים מחֻברים אל העץ, נשענים על אביהם, יינקו שפע לשדו, יבֹרכו מברכתו ויַרבו עצמה לו ולהם. אך אוי להם בהנתקם מגזעם, כי ירחקו ממקור חייהם, המה יתפוררו יבלו כרקב והעץ כלו יחלש וידל. – אם בני משה אינם אובים לסור אל משמעת אביהם, אין זאת כי הדם הנכרי אשר יצוק בם, דם אבי אמם אשר עבד “כל אלהים”, היה בעוכריהם, – לא אלה יהיו למופת בישראל, ומי יתן ולא יהיו הם או זרעם למשל ולאות לבני מרי.

ופעולת אהרן אבינוּ לשלום – מי ימלל כל תהלתה! הן ישראל עם ריב ומדון ממצרים ועד הנה ודברי הריבות והפלגות כרקב בעצמותיו, כמגפה אוכלת מקצה המחנה ועד קצהו; יום יום “אנשים עברים נצים” ושפך דם אחים משחק להם, ומי יודע כמה תוסיף עוד רעה חולה זו להשחית בישראל בימים הבאים, – ומי יתן להם בכל דור ודור מלאך שלום כאהרן, אשר ירפא משובתם, יעצֹר המגפה וישים שלום על ישראל! –

ככה נפלגו שני האחים במחשבותיהם – ונפרדו גם בדרכיהם: נדב היה איש קשה ואביר־לב ורוחו רוח עריצים (היה בו הפך משמו), ואביהוא היה רך לבב ולא התחזק לפני אחיו ולפני רשעו. כי דבר נדב על לב אחיו להטותו לחפצו, ויטהו ברֹב לקחוֹ או ברֹב הַפצֵר פתָּהו אלצהו – ויוכל לו. ויהי כי התכחש אביהוא ללבבו ולנפשו ויעש כרצון אחיו – ויאבד עמו יחד: אש ה' שרפתהו שרפת נשמה וגוף קַיָם…