קֹרח בן־יצהר היה רחב־נפש, ערום ואיש־מזמות. ולו עֹשר רב ועצום מימי היותו סוכן על בית פרעה, כי כן היו מלכי מצרים בוחרים ומקרבים אליהם אנשים יהודים, אנשי רוח וכשרון המעשה, לכלכל את דברי המלך ואת דברי המדינה, מימי פרעה אשר גִדל את יוסף ועד פרעה אשר שנא את בני ישראל וילחצם. ועוד הוסיף קרח על הונו רכוש גדול אשר הסב אליו בערמתו מִבִּזַת מצרים ומבזת הים. ונשא את רכושו בעגלות המלאות תבות רבות־אוצרות: כסף וזהב ובגדים ואבני־יקר. ומפתחות אוצרותיו עמוסים על עגלה לבדה, משא כבד מאד. העגלות ומלואן לא הניחו לו לישון וגם ביום לא שקט לבו: נפשו היתה קשורה ברכושו; ושמר עליו מכל משמר אשר לא ימעט, ואף למשכן העדות אשר נעשה במדבר לא אבה לתת תרומה גדולה כערכו, ויהי למשל בפי העם, לאמר: כילי כקרח. בעשרו זה בנה לו מגדלים וראשם בשמים: בארץ כנען, אשר הם באים אליה, יבנה לו בתים גדולים וטובים, יטע לו גנים ופרדסים רחבי ידים ועבדים ושפחות מבני עם הארץ יעשו את כל מלאכתו בשכר מצער, וגדל ועצם עד מאד, עד היותו ראש וראשון לעמו. והוא לא ידע כי יש יום והוא וכל היקום אשר ברגליו יבאו בתחתיות ארץ. יום אחד שאל באוב לדעת את אשר יקרנו באחרית הימים, ותאמר לו בעלת האוב: עשרך יורידך שאולה ואת ביתך עמך. אך שירת בניך תשוב תַּעלֵם. וישתומם על החזון ולא האמין, ועוד מעט ויצא הדבר מלבו.
ולקרח אשה עדינה, יפת־תאר וטובת־שכל ונאמנת־רוח, והיא ממשפחת המשוררים לבית גרשון בן־לוי. בני המשפחה הזאת היו מלֻמדי־שיר לדורותם מימי היותם במצרים והלאה; כי כן יסד עליהם אביהם הראשון ללמד איש ואשה את ילדיהם שיר למען תהיה רוממות אל בגרונם, וכי יבאו אל הארץ ועבדו עבודת הקדש בשירים ובנגינות במקדש ה'.
ויהיו שלשה ילדיה, אסיר ואלקנה ואביאסף בני קרח, ילדים טובי מראה, נחמדים בהליכותיהם ונעימי זמירות עד מאד, כמו קסם היה בגרונם. וכי יתנו בשיר קולם, קול אדיר וחזק וערב ונעים גם יחד, ונאספו מסביב גם בני אדם גם חית מדבר ועוף השמים והקשיבו לקול זמרתם, זמרת־יה. אך קרח, אשר היה מונה ומחשב אוצרות זהבו בכל עת, ירעם פנים ואמר: “הסירו מעלי המון שיריכם ואל תפריעו אותי ממעשי. בארץ חיים לא יסכון השיר; טוב צליל הכסף בארון מכל צלילי הגרון.”
ויהי היום וקרח, אשר גבה לבו בעשרו, משך אליו אנשים מבני שבטו ויסיתם במשה ובאהרן, לאמר: מתנשאים הם על עם ה' ללא דבר; הבה, נורידם מִשְׂאֵתָם. ויאמר: “הן גם לי ולאחי לבב כמוהם וגם אנחנו בני השבט הנבחר, שבט לוי, ומי ישימני שופט על העם הזה ונתתי לו חקים טובים ונכוחים מן החקים אשר בדא משה מלבו.”
ואשתו אמרה לו: “אנא, אישי, אל תשא נפשך לאשר לא לך. הן בהיותך גדול בבית המלך התעלמת מבני עמך, אף לא באת בקהלם, אף לא נתת להם מדרך כף־רגל בביתך, אף לא נסית, בכל אשר בקשתי ממך על זאת, לדבר עליהם טובות באזני המלך והשרים מדי יעצם עליהם רעות, ותתרע עם צורריהם ולהם התנכרת, עד כי לא נודע אם איש ישראל אתה או איש מצרי. ואולם משה נשא וסבל עם עמו ורבת עמל בו עד אשר הביא לו גאולה ופדות כיום הזה; על כן אך לו יאתה הגדולה והממשלה, ואתה – הן עשרת מצאת הון וילדי־חמד לך – הסב עיניך מנגד העם הזה, השמר והַשקט ופקוד נוך ולא תחטא.”
ויהי כי לא שמע אליה, ותוסף להזהירו ותאמר: “אנא, אישי, הרף ממשה איש האלהים אשר לא קם כמהו בישראל מימי אברהם אבינו הראשון. הן אנחנו כלנו ראינו את כבודו ואת גדלו אשר לא כאחד האדם. הוא עלה למרום שָׁבָה שֶׁבי – הוריד לנו את התורה על־אף המלאכים, וַיָשַׂר אליהם ויוכל. הנה פרעה המלך הגדול הנותן חתיתו על כל הארצות מסביב, ובבוא אליו ציר מלך החתים האדיר וידבר אתו קשות, צוה פרעה ויסירו את ראשו מעליו ותהי זאת נסִבּה למלחמה רבת־דמים בין מצרים ובין חת שבע שנים. ומשה התיצב לפני פרעה וגם דבר אתו קשות וגם אכף עליו רצונו, בעיניו, עיני להבות, לקחהו, במראה פניו, כפני מלאך האלהים, הכניעהו – ואתה תאמר להורידו משאתו, אשר מאת ה' היתה לו? ואהרן, האיש הטוב הלוקח נפשות, העושה שלום בישראל (והן ידענו כלנו מה קשה לעשות שלום בישראל…) בכל ריב ומדון, בין איש לרעהו ובין איש לאשתו, וכל העם יאהבוהו ויכבדוהו כמו אב – מי יתחרה עמו ויצלח? חדל לך, אישי, אל האיתנים האלה ינֻפצו כל גליך ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל.”
אך כל דבריה ותחנוניה נזעכו מפני קשי ערפו והוא הוסיף להקהיל על משה ועל אהרן את כל העדה. ומשה, אשר היה ענו מאד, נסה דברים אל קרח ואל עדתו להשיבם מדרכם, ולא הועיל. ויתיצב יום אחד בכל הדר־גאונו ויקרא: “שמעו נא בני לוי… בקר ויודע ה' את אשר לו… וכלכם תאבדו. ראו הזהרתיכם!” – ואין שומע מכל העדה, כי תאות הכבוד הכבידה אזנם.
ואשת קרח שמעה ותדע עם לבבה כי מחר יוטל הגורל, מחר יום משפט ה' ביריבי משה איש האלהים. כל היום ההוא עִוְדוה מחשבות רבות ולבה כים סוער. בלילה נראה לה מלאך אלהים בחלום ויאמר: “כלתה הרעה מעם ה' על קרח ועל עדתו. ועתה נוסי, מלטי נפשך ונפש ילדיך, כי חפץ ה' להחיותם.” ויהי בבקר ותפעם רוחה ותנס לדבר עוד אל קרח בעלה ולא אבה שמוע, כי אמר: “החלומות שוא ידברו ואני לא אוכל לשוב אחור, פן אהיה לבוז.”
השעה ההיא היתה לאשת קרח הרת עולם! מה תעשה ובמה תבחר? התעזוב את בעלה, איש בריתה, ותמלט היא וילדיה אל עבר משה ואהרן, אל פני אהל מועד? אם תעמוד לימין אישה עד הרגע האחרון, אולי תוכל הועיל, אולי תצילהו מראה? עודנה חושבת בכֹה ובכֹה והארץ רעשה והאדמה נבקעה וקרח ועדתו ירדו שאולה והמה צועקים: “הוי אש אוכלת! הוי גיהנם לוהטת מסביב! אהה ה' אלהים, העלנו מבור תחתיות, השיבנו ונשובה! משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים!” וכל העם נבהלו נחפזו נסו לקולם וכל המחנה היה לחרדת אלהים.
ואשת קרח, אשר באמונת רוחה לא חפצה לעזוב את בעלה, ירדה אחריו שאולה היא וילדיה. ברדתם ירד מלאך ה' וַיַשֶב את האש ויָפץ צנה נעימה מסביב להם. וישרף קרח הוא ובני עדתו ויהיו כאוּדים עשנים. ובני קרח לא מתו, כי נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם, ויהיו כתֹרן הנשאר ממעל לאניה הטובעת, ויד לא־נראה העתיקה מלפניהם את “נחל בליעל”, אשר לא יעברנו האדם ושב לראות אור. כשוב רוחם אליהם מן בלהות פצחו רנה ויאמרו:
צַדִּיק אַתָּה יְיָ וִישָרִים מִשְׁפָּטֶיךָ
וְהָאָדָם מָה־הוּא כִּי יִלֹּן עָלֶיךָ.
וכי יקומו משנתם בבקר בבקר ימצאו שלחן ערוך לפניהם – המלאכים הביאו להם את אכלם יום יום מגן־עדן תחתון הגובל בגיהנם. –
ובני ישראל באו אל ארץ כנען ויעברו את הירדן ויצורו על יריחו אשר לה חומות גבוהות ובצורות; שבעה ימים סבו את העיר יום יום. ויהי ביום השביעי בבקר ובני קרח פצחו רנה כפעם בפעם (ואז הגביר אלהים את קולם שבעתים) וישירו: “ה' מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם. ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל” – ותבקע הארץ לקול שירתם וחומות יריחו נפלו ובני קרח עלו משאול ויבאו בתוך בני ישראל העירה. ויאספו אליהם בני קרח מנערי בני ישראל כל אשר לו קול ערב ויכוננו מקהלה וילמדו אותם שיר. והיה מדי עבור ארון האלהים והכהנים נושאים אותו, ישירו: “קומה ה' למנוחתך, אתה וארון עֻזך.” ומדי צאת השופטים להלחם עם האויב ישירו שירי מלחמה, לאמר: “יקום אלהים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו”, וחזקו את ידי העם לעורר את גבורתם; ככה יעשו בני קרח בדור דור וככה עשה שמואל הנביא, הגדול בכל בני קרח.
ויהיו בני קרח המה ובניהם ובני בניהם משוררי אלהים, אנשי מופת; המה שרו את המזמורים הנפלאים אשר נכתבו על שמם בספר תהלות דוד בן־ישי, והמה היו המנצחים בנגינות בבית ה' בימי דוד ושלמה ובימי המלכים אשר היו אחריהם ימים רבים.