יחזקאל הנביא ראה חליפות טוב ורע בארץ ובעם מיהודה ועד בבל ויהי לבו ככנור או כים, אשר יהמה או ישקוט – לרוח היום; פעם יחזה לעם חזות קשה, ירעים בקולו נוראות: “כה אמר ה'… הנני מביא עליכם חרב… והותרתי לכם פליטי חרב בגוים… קץ בא… לא תחוס עיני ולא אחמול”; ופעם ידבר נחומים יבשר טוב: “וכרתי לכם ברית שלום… ולא יהיו עוד בז לגוים וישבו לבטח ואין מחריד… ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל… והושבתי אתכם כקדמותיכם”. כי אמנם אהב אהב את עמו אך, כמהו ככל נביאי האמת, לא היתה אהבתם את העם שפת חלקות ולב אין; כי את אשר אהבו – הוכיחו.

הוא אהב את עמו, אך תחת אהבתו שנאוהו מררוהו, כי לא תִכּנו את רוחו ולא הבינו לטֹהר לבבו. ובדַבְּרוֹ תוכחות בשער מלב קרוע ונביאי השקר לעמתו עושים חֹנף ומדברים תועה, זה יָפֵחַ לקץ בבל כי קרוב הוא, וזה יתנבא לשיבת הגולה ציונה בעוד מעט מזער, – יקצוף עליו העם ויגערו בו או יתקלסו בו ויתנוהו למשֻׁגע. עד אשר יִוָאש מפקוֹח עינים עִוְרות ונסגר בתוך ביתו ימים רבים ונאלם ושכב על מטתו סר וזעף והיה כאיש אשר נתנו עליו עבותים.

ובהגיע לו “עת לחשות” ולא יֵראה החוצה, יבאו אליו הזקנים וישבו לפניו, כי המה עוד אהבו לשמוע דברי נכֹחות מפי איש־רוח. אך צעיריהם נטו מרביתם אחרי נביאי השקר, אשר דברו לעם חלקות חזו מהתלות ורוח לא היתה בהם. כי כן דרך הצעירים, לנוד ברוחם הנה והנה וללכת אחרי כל פושקי שפתים. רק מעטים מן הצעירים, אשר ידעו בָחוֹר בטוב, יבאו אל יחזקאל וישבו לפניו לרגלי הזקנים לקחת תורה מפיו; באלה היו זרבבל, יהושע בן יהוצדק ודניאל, אשר עשו להם שֵֹם אחרי כן איש לפי פעלו, ודניאל הגדיל, עד אשר הציגוֹ יחזקאל למופת לעם ויזכיר שמו כאחד הגדולים אנשי השם. וכבוא משחריו אל ביתו יתעורר ותחי נפשו ורוחו הטובה תשוב אליו והשתפכה בדברי נגידים על שומעי לִקחוֹ כיד ה' הטובה עליו.

ואשת יחזקאל, אשה חכָמה ובעלת נפש יקרה, היתה לו חבֶרה¹ נאמנה כי הבינה לרוחו והעריכה את גדלו. ותשא ותסבול עִמוֹ באֹרך־רוח, ותהי לו עזר כנגדו להחיות עצמות יבשות בפעולתה אשר פעלה בתוך נשי בני הגולה לשמרן ממדוּחים ולהדביקן אל עַמן. ותהי למופת בנשי הנביאים, אשר לא כֻלן נאמנו לבעליהן עקב אשר לא יכלו להסכין ולהשלים עם דרכי חייהם הקשים. וגם הוא אהב ויכבד מאד את אשתו “מחמד עיניו” עד אשר לֻקחה ממנו במגפה.

ויהי היום ותאמרנה אליה השכנות: הפכפך דרך אישך וזר! פעם יאיר פניו אל העם פעם יזעמהו יריבהו. לוּ היה דברוֹ אך טוב כדבר יתר הנביאים, כי עתה היה רצוי אחיו ועמו ושחרו פניו זקנים עם נערים והיתה מנוחתו כבוד וצאתו ובואו – תהלה. ועתה הנה בתהפוכות דרכיו הקים קיר ברזל בינו ובין העם, כי מי יאהב איש אשר אין משקל לרוחו?

ותען האשה ותאמר אליהן: השמש נותנת אור וחיים לכל היקום, אך בהאירה ימים רבים באין חליפות, יעלו אדים רעים והפיצו באוֹש ומַחנק והתעטפו הנפשות השוקקות לרוח צח. אז יתקדרו השמים, מחדרי תימן יֵצא סער ויטהר פני האדמה וישובב נפשות, ואחר תשוב השמש לעשות מלאכתה – להאיר לארץ ולאשר עליה, אך שתי הפעולות שונות האחת מרעוּתהּ גם בזאת: בהאיר השמש לארץ, נחת לה אף היא, ובהרעיש הסער פני אדמה – לא יֵדע מנוחה גם הוא.

ואישי הנביא דרך ישרה דרכו; אלהים נתן בקרבו גם שמש גם סער ושניהם יפעלו חליפות: לפי המראות אשר יראה בעם יהיה כשמש לישראל או יהגה ברוחו הקשה וְיִסְעַר סער – וְיִסָעֵר לבו עד להִשָׁבר, ובא הביתה וחלה יום או יומים עד אשר יחליף כח. כי לא כמאורות הגדולים, כוכבי השמים, המריקים מעליהם הזהב ומהם לא נגרע מאומה, כי אם כאש בוערת, אשר בנפשה תפיץ אורהּ וחֻּמָּהּ, כן הנביאים בהפיקם נפשם לעמם.