המים אשר מתחת לסלע הומים שוקקים שואפים החוצה, להשקות צחיחה, להשיב נפשות עיפות, לרַוֹת, להועיל, להיטיב.

ובהִקָהל כל העדה אל פני הסלע והמה צמאים, עורגים, שואגים למים, התעוררו המים העצורים כשמעם, ויאמרו: אכן עתה יש דורש לנו, אכן עוד מעט יקראוּנו אל עָל ועלִינו ממעמקים להיות לברכה על הארץ, ולא נוסיף עוד להתגלגל תחת שואה ללא דרך, ללא חפץ, ללא הועיל.

ובהכות משה במטהו על הסלע, והשרים והמחוקקים עוזרים על ידי לחצוב הבאר, רגשו, המו, עלו המים לקראתם, פרצו פרצים במכסה העוצר בם ויזַנקו ויפַכּו מכל עבָרים. וישמחו האנשים, כי יכלו לשבור צמאם, ויפזזו המים בעליצוּתם, כי יָכלו לשַׂמֵחַ חיים.

אך עוד מעט והעדה רְותה מבאר חפרוה שריהם, וילכו ויפוצו משם האנשים לבקש להם מים זרים וכל משקה אשר לא יִשָׁתה. אלה נהרו אל נחל ארנון ואל יאורי מצור וישאבו להם ממימיהם, ואלה הלכו לשתות מן היין, אשר מסכו להם בנות מואב ובנות מדין בשטים. ושרי המשקים מבני ישראל עמדו על מצפה, צדו נפשות בשפתים דולקים, בצלצלי תרועה, בהשמיעם בשערים על אתנן אשר יֵחָלק לכל הבא לשתות מיינם – והמים הטהורים, מימי ישראל, אשר כרו להם נדיבי עם, מחוקקיהם במשענותם, נעזבו נשכחו. אין פונה אליהם, אין שואף ואין שואב, אף אין מלַקק מהם בידו אל פיו.

אז שב האופן ותחת אשר יִלֹּנו העם כי אין מים, נָלוֹנוּ המים כי אין עם; תחת אשר יפוצו על פני המדבר בקול המון שָׁלֵו לרגלי העם השואב מהם בששון, יִלָפתו ארחות דרכם, ילכו קדורנית, יהגו נכאים: “אם אין פונה אלינו מן העם זה פתחנו לו אוצרנו הטוב – למה זה אנחנו ולמי נריק ברכתנו? למה זה יצאנו מאפֵלה לאורה לראות ברעתנו? הלא טוב לנו שוב אל מקומנו? אך אהה, כי מקור נפתח לא יִסָגר עוד והמים היוצאים לאור לא ישובו עוד אל מחשַׁכּי ארץ תחתית!…”

ככה ישפכו המים שיחם, יהמו גליהם לרוח מדבר… והעם? הוא יאחז דרכו דרך עקש לא יסור ממנו; תחת מי מקור – מי מצור ישאב לו, מכל נחל בדרך ישתה ויין מואב ומדין יערב לחִכּוֹ. ובאו בקרבו המים הזרים למרים ויין ושכר מוֹצָאֵי נֵכר למרורת פתנים – והוא לא ידע ולא יחוש, כי טָפַש לבו ובשרו נָחוּש.