לוגו
בֵּין הַחַיִּים וּבֵין הַמָּוֶת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

איש אחד, שבע־ימים ושבע־רֹגז, בחר מות מחיים. וילך ויבא אל מעבה היער, מקום מרבץ לחיה. ויאמר אל האריה: הכֵּני נא ואהיה לך לטרף, כי קצתי בחיים. – ותען החיה ותאמר לו: האריה לא יטעם כל מאכל אשר לא עמל בו, כי חרפה היא לו. השור אנכי אם חמור, אשר ישלח לשונו וילחך את העשב הנכון לו בשדה? אם ארעב לא אֹמַר לך: בוא אל לועי, כי אם ארדוף אשיג אטרף־טרף – אז ימתק אכלי בפי. ואתה בן־אדם אם חייך עליך למשא – לך אל האדם אחיך ויקח את נפשך, כי הנה זאת מלאכתו מיום הבּראו להרוג איש אחיו, אחד אחד – במסתר מן המארב, או המונים המונים – בעמק החרוץ.

ויפן האיש ממעון האריות וילך אל מעון השודדים, האורבים לעוברי־דרך לקחת את נפשם ואת רכושם. ויאמר אליהם: הרגוני נא הרוג, כי קצתי בחיי. ויאמר האחד: היש עמך כסף וזהב ורכוש? ויאמר: לא; כי יחיד ועני אני. ויאמר לו הראש: אם־כן, מה־בצע בדמך? אם אין חפץ לך בחיים, שים שכין בלוֹעך או במלחמה תרד – ותסָפה.

וילך האיש אל שר הצבא ויאמר לו: ספחני נא אל צבאך ושימני אל מול פני המלחמה החזקה, כי שבעתי את החיים ואת תמרוריהם. – ויאמר לו שר הצבא: אוספים אנחנו אל תחת דגלנו כל בחור וטוב, החָפֵץ חיים, העוזב מאחריו אשה או כלה אהובה, בנים, נכסים, או כל דבר־חפץ אשר יהמה לו לב אדם. לפנים פטרו בתֻמם מן הצבא כל איש אשר לו אשה חדשה או בית או כרם חדש, אך היום חָכַמנו לבלתי שום לב לדברים כאלה. ראשית חכמה – משמעת ואֵמון לארץ מולדת, אהבת המולדת נבחרה מאהבת נשים, בנים וכל יְקָר. ואולם אנשים שונאי חיים מחללים את קדושת המלחמה, כאשר יחללו את קדושת המזבח בהקריב עליו קרבן מעוך וכתות ושבור… ואתה כי אין לך כֹּל בעולמך וגם חייך כאין בעיניך, אין לנו חפץ בך. לך בוא באש או במים.

ויצא האיש מאתו וילך מר בחמת רוחו ונפשו קצרה לָמוּת על בלי מָצְאוֹ מות. וירא והנה נהר רחב ידים ויתנפל אל הנהר, ובטרם תשטפהו שבלת וימהרו אליו הדיגים אשר באו שמה לעשות מלאכתם, וימשוהו מן המים. וכשמעם את דבריו ואת ענינו הרע, ויאמר לו האחד (והוא בעל אשה רעה אשר מררה את חייו שבע ביום): אם בקשת מות בחוץ ולא מצאתוֹ – הביאהו אל תוך ביתך: קח לך אשה רעה…

וילך ויקח לו אשה רעה, “אשת לפידות”, אשר חרבות בשפתיה ומות בלשונה. אז ראה מות בחייו – ולא שוה לו, כי היה מות אשר אין עמו מנוחה… ויהי בהתעטף עליו נפשו יום אחד ויקרא ויאמר: אהה, מות בקשתי – ומצאתי מר ממות; חפצתי למות פעם אחת אך לא יום־יום, ועתה ה' אלהים קח את נפשי כי בידך החיים והמות.

ויהי ערב ויהי בקר וימָלא שבוע ימים, שבועַיִם, חדש ימים, והוא – בבקר בבקר יקום משנתו ועוד בו נשמתו… בקֹצר רוחו עלה הגגה ויתנפל ארצה ויֵחבט כעמיר במדוּשה עד אשר לא נותרה בו נשמה…

הנה באה תקותו – הנה המות משא נפשו!…

והנה המלאך “דומה” נצב עליו ומראהו איום ונורא עד אשר כמעט מת שנית מפחד… והמלאך נתן עליו בקולו, קול נהם ככפיר בזעפו, ויאמר לו: “מות בקשת – ומצאת; אך אם דמית בנפשך למצא מנוחה במותך, שגית מאד. ועתה עמי תבא אל מקום המשפט”. הדבר אך יצא מפיו והמת הוטל כרגע אל שערי שאול (כי קלע אותו בתוך כף הקלע, אשר בה יעבירו מלאכי המות את הנפשות החוטאות). שם ראה מראות־בלהות נוראים לאין ערוך מכל המראות אשר ראו ויספרום החוזים בישראל ובעמים: דנטה, עמנואל הרומי, ר' משה די־ליאון ור' אליהו די־וידאש, ואשר לא יתארם כאשר הם כל סופר ומשורר וחוזה כל־עוד לא נָגֹל מפניו המסך המבדיל בין הארץ ובין עולם־הנשמות. והמלאך אמר אליו: “הנה אלה השפטים אשר נכונו לחוטאים, לאיש ואיש כדי רשעתו, עד אשר ימֹרקו ויטהרו מחטאתיהם, עד מלאת להם שנה אחת, כי כן משפט הרשעים בגיהנם שנים עשר חדש. מלבד השולחים יד בנפשם, שהמה ישאו עֹנש שבעתים על כל יתר החוטאים, וימי מרוקיהם – כמספר יתר השנים אשר מִנה להם יוצרם עד מלאת ימיהם, ואשר קִפדו אותן בידיהם בפחזותם.”

ויהי כשוב רוחו אליו (כי נזעקו שכניו בנפלו ויבהילו אליו את הרופאים והמה רפאוהו ויחלימוהו), ויפקח את עיניו ומראות הבלהות נגֹזו כחלום מהקיץ, ויאמר: "מה נואלתי כי מאסתי מתנת אלהים וכי בקשתי מות, אשר לא יאחר לבא בעתו. מה־נורא המקום ההוא!… אכן טובים החיים עם כל סבלותיהם, ואני אשא ואסבול מעתה גם טובתם גם רעתם – עד אשר יפקדני אלהי הרוחות לאסוף אליו רוחי ונשמתי.