שתי הנשים אשר רבו על הילד החי, יצאו מלפני שלמה אחרי אשר חרץ משפטו לתתוֹ אל האחת. אך האשה האחרת לא אמרה נואש ותוסף לריב ולהתעשק עם רעוּתה בחוץ על דבר הילד, ואך בזאת התרצו אשה אל אחותה באחרונה: שתיהן תיניקנה ותגַדֵלנה את הילד חליפות לחדשים עד מלֹאת לו שנות מספר, ואחר יבחר דרכו.

ושתי הנשים – האחת מצרית והשנית צידונית. ותהי האחת מורה את הילד תורת אמון ועבודתו, והשניה לִמדה את חניכה דרכי הבעל וחקותיו. ויגדל הילד, והזרע אשר זרעו הנשים בלבו כלאים, עלה ופרח כרוש על תלמי שדה: שתי התורות השונות התרוצצו בקרבו, הפרישו כצפעונים, קרעו את לבבו אחת הנה ואחת הנה. וילך שולל כל היום, גם בלילה לא שכב לבו; פעם יחלום חלומות על הבעל ועל עבודתו ופעם נראו לו בחזון מראות אמון – ככל אשר תארו לו הנשים לפנים אשה אשה בחָדשהּ. עד אשר קץ בחייו וישפוך את נפשו במרי שיחו ויאמר: “מה המהומה הזאת בקרב לבי? מדוע שָׂמו אותו האלים מטרה לחִציהם?… ולמה משלו בי הנשים לגזול מנוחתי ולעכור נשמתי ולהוביש טל ילדותי? למה יחטאו הגדולים בנפש הילד בעודו באִבּוֹ למָשכו ברִשתם אלה מזה ואלה מזה אל כל ענין אשר יענו בו המה ולא הוא? למה יבקשו לגנוב את לבו הרך והזך ולנטוע בו איש איש ועדה עדה את סיריה הסבוכים, את דעותיה, את אליליה? למה יבחרו להם את היַלדוּת התמימה למַשׁתֵלה ליצרי לבם, למזמותיהם ולפלגותיהם? למה ומדוע? אנא אמון או בעל, קח נא את נפשי, כי טוב מותי מחיי. אהה, לוּ גזרו אותי בחרב שלֹמה בעודני ילד, כי עתה לא נגזרתי לשנים בחרב האֵלים ברוחי ובנשמתי כיום הזה!”

אמון ובעל לא גאלו אותו מחייו, אשר היו לו למשא, אך בגבוֹר עליו קרָב־לבו יום אחד היה הוא לו לגואל: בחמת רוחו שתה את כוס התרעלה – ויֵרפא מנגעי התורות הזרות אשר שמו את לבבו לסף רעל…