באתונה עיר החכמה היו עורכים מסבות־חברים או אספות־עם בשוקים, בגנים ובשאר מקומות־מועד, באלה יתערבו גם בני נֵכר, אשר רבו בעיר הזאת, והשתעשעו בשיחות, בוכוחים או בשירים על כל דבר וענין. באחת המסבות האלה הביע פילוסוף מצרי את רוחו על האדם, כי אין כמהו לרוֹע בעליונים ובתחתונים. הן צבא השמים לממשלת היום ולממשלת הלילה ילכו איש במסלתו ואין קנאה ואין תחרות ביניהם; גם בהמת הארץ תרעינה אשה ליד אחותה בהשקט ובבטחה. רק בני האדם לבדם זה דרכם כסל למו לרדוף איש את אחיו ולהתחרות איש באחיו על כל מרדך כף רגל, ובהדריכם מנוחה את רעיהם נגזלה שלוָתם גם המה – והמות אוחז בעקב רודפים ונרדפים גם יחד ובטרם יבַצעו מעשיהם יכַסה עפר על כלם ויעשה להם שלום…
ושם אִתּם נער עברי מִשְׁבִי ירושלם, אשר אספוהו אל קהלם לשמוע את חכמתו, כי ילדי ירושלם לפנים נודעו לשם בחכמתם ובתשובותיהם החרוצות והמהירות, וגם בארצות נכריות אשר נִדחו שמה הפליאו את כל אשר נִסו אליהם דברים. ויקראו האנשים לנער לשמוע מה בפיו. וישתחוה לפני הקהל ויקם ויאמר: אותי לִמדו מורַי (בענוָתו שם את הדברים בפי מוריו), כי חק עולם הוא לכל היקום: רדוף והַשֵׂג, וגם בשמים ממעל אין מנוחה ואין שלום. שאו עיניכם וראו: השחר עודנו פרוש על ההרים והשמש יצא בגבורתו ויגרשהו מפניו, באמרו: הן אתה כל כֹחך אך להדוף חֹשך, ואני – אוֹרָה עִמִי. כל היום יתהלך השמש בגאון ברחבי ממלכתו ובמשטרו לא יתערב זר. אך לפנות ערב, עודנו זורח בקצה השמים והנה אח לצרה: הירח מתנשא לעלות למולו, באמרו: אחי הגדול מראהו נורא־הוד, מנקר עיני האנשים ושולח חִציו על ראשם; ואני רך וטוב, כל החָפֵץ יביטו יראו בי ויתענגו על יפיי. – ובטרם יכונן צעדיו למהלכוֹ והכוכבים יעקבו אותו גדודים גדודים והמה מתנשאים עליו לאמר: אמנם כי אור הירח בהיר הוא בשחקים, ואולם הוא אחד ואנחנו רבים – לנו נִתּנה ממשלת הלילה. עוד הכוכבים נוצצים משַׁנים פניהם, דועכים, והשחר מגיח מן המארב, פורש עליהם רשתו לגָרפם אל ים האור… עוד צבא השמים מתחרים מתנקשים איש באחיו והנה סער מתחולל וענן בכנפיו ופשט הענן וכִסה עליהם יחד ועשה שלום במרומיו…
כשמוע האנשים את דברי הנער וישתאו לשֵׂכל מליו ויאמרו: טובים דברי הנער היהודי מדברי הפילוסוף המצרי, וַיִשָׁקוהו על ראשו ויאמרו: תשמח ירושלם בבניה ויתהללו ילדי העברים בחכמתם.