אלפונזה מלך פורטוגל ישב וישוחח עם רופאו דון יוסף בנבנשתי בשער בית המלכות והנה החָרש, עושה מלאכת הברזל אשר למלך, עובר עליהם. ויאמר המלך אל דון יוסף: הביטה וראה את חרש הברזל אשר לי – איש מראה, עֲבֵה־גב וגבַה־קומה; גם השוער, גם שומר הסוסים גם המלצר אשר לי כלם גבוהים, רחבי־גרם, אנשי מדות. ולעמתם הנה אתה, ידידי הרופא, ודון יצחק סולמי שר המסים, ודון יהודה זבארה, היועץ לדברי המדינות, כלכם דלים ורזים, ולוּ שקֹל תִשָׁקלו שלשתכם במאזנים עם אחד עבדַי ההם, כי עתה תִשְׁווּ יחד או ה“גוי” האחד יִכבד מכֻלכם. ועתה הלא תגיד לי מדוע אתם היהודים ככה צנומים דקים והגוים מוּצקים ובריאי בשר: הֲיָצר אלהים את היהודים מעפר אחר, אם עשה את כל הגוים עפר מן האדמה ואתכם – רוח מרוחות השמים?

ויאמר אליו דון יוסף: אדוני המלך, אמר־נא לחָרש העובר לפנינו ויביא לנו שתי חרבות שוות לארכן ולרחבן, האחת ברזל־עֶשת, כאשר אך יצאה מידי החרש, והשנית לטושה ומרוטה. החרש הביא את שתי החרבות והרופא אמר: ראה, אדוני המלך, החרב האחת הוּחדה וגם מֹרטָה, לטשוה – ויַמעיטוה; והאחרת לא באה ביד לוֹטש, על כן לה יתר חֹמר ויתר כֹּבֶד – אך מי משתיהן תצלח למלאכה?…