לוגו
הגיהנום בוער
תרגום: שמשון מלצר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הנפשות:

שמריהו – למעלה מבן שבעים.

חנה־רויזה – אשתו, כבת עשׂרים ושתים.

דויד – בנו החורג של שמריהו.

יהודי – מופיע בחלון.


חדר כמנהג בעלי־בתים עם פתח אל המטבח אל מול פני הצופה. במטבח מול הדלת כירים. בחדר מימין, מקידמת־הבמה ולמעלה: שידה, חלון אל הרחוב, ארון, ובפינה – שׂקי תבואה מעורמים גבוה; משׂמאל – דרגש מאחורי מחיצה מיטלטלת, פתוחה לצד הצופה; שתי מיטות מוצעות עם כלי־מיטה הרבה. באמצע, מתחת לנברשת תלויה – שולחן עם כסאות. הזמן: לפני תיקון־שבועות.


דויד (שוכב על־גבי הדרגש).

שמריהו (גומר את ברכת המזון).

חנה־רויזה (כבר גמרה, מביטה באי־מנוחה אל עבר המחיצה המיטלטלת, אחר־כך אל שמריהו, אוספת בשקט גמור את הכלים מעל השולחן, הולכת על קצות אצבעותיה אל המטבח).

שמריהו: אדונָי עוז לעמו יתן, אדונָי יברך את עמו בשלום!

יהודי (בא מן החוץ ונגש אל החלון, מטיל מבט לגלגני אל המחיצה המיטלטלת, מחפשׂ בעינים את חנה־רויזה במטבח, מחייך; אחר־כך בקול אל שמריהו): חג טוב, ר' שמריה…

שמריהו (פונה אליו באי־מנוחה): חג טוב, שנה טובה…

היהודי (במבט עין אל המחיצה): יש לך אורח, ר' שמריה! לא הלך אפילו להתפלל?

שמריהו: כך הוא שוכב באפלה… אפילו לסעודה לא קם. (בכעס שהשתלט עליו) בא הביתה… שותף לבית!

חנה־רויזה (ששטפה כלים במטבח, פונה ואומרת בטרוניה): שמריה!

היהודי: נו, אין להכחיש, שותף הריהו באמת… קנית את הבית עם אמו, עליה השלום, דומה אני, אשתך השלישית… בשותפות? (הפסקה). אתה הולך לתקוּן־שבועות?

שמריהו: בוַדאי, מה שאֵלה היא זו?

היהודי: רצוני לומר, מפני שהשעה מאוחרת (הפסקה). אני הולך מיד (נעלם).

שמריהו (קורא אחריו): לך ושבור את רגליך! (נושם בכבדות, מדליק סיגריה, קורא): חנה־רויזה! (בקול רם יותר) חנה־רויזה’לי!

חנה־רויזה (נכנסת): מה? (נשארת עומדת לא הרחק מן הדלת, מנגבת את הידים בסינור מתוך עצבנות).

שמריהו: מה דעתך על בני־חורגי ומי־שהיה־כמעט־בעלך?…

חנה־רויזה: שמריה, הרי הוא שומע כל מלה.

שמריהו: מה? לא נכון? לא השתדך אליך? אם ירצה השם, מיד מוצאי יום־טוב אני משלם לו חלקו, וילך לחיים ולשלום!

חנה־רויזה: אך מה רצית ממני?

שמריהו: ממך?

חנה־רויזה: הרי קראת לי.

שמריהו: ואם קראתי, נגשים קרוב יותר. העֶ, ואילו צעיר־לשנים קרא לך?

חנה־רויזה (בגשתה): המים מצטננים לי.

שמריהו: ולי מצטנן הלב (הפסקה). אני הולך לתקוּן־שבועות!

חנה־רויזה (נפחדת): אַל תלך! (מתאוששת) יש עננים, גשם יורד…

שמריהו (לאחר שהביט בחנה־רויזה רגע ממושך בחשד צונן): אין בכך כלום! אינני עשׂוי סוּכּר ואין אני ערב עליך כסוּכּר! (לאחר הפסקה קצרה, בזעם) ולהיות שׂחוק לבריות אינני רוצה… שום אדם אינו צריך לדעת ולא כלום. שומעת אַתּ?

חנה־רויזה (מתאפקת בקושי מלבכות): אַל תעַנה אותי, שמריה, אני כל־כך חולה…

שמריהו: נוּ… נוּ! מחלות שבהתפנקות! רוצה אני, שתתלבשי מחר ותלכי אל בית־הכנסת. שומעת אַתּ? שלא תשביתי לי את החג, כשם שעשׂית בפסח! אוציא לך את התכשיטים, ואחר־כך שלא יהיה לך תרוּץ: לא רציתי להעיר אותך! הוציאי לך את השמלה… את החדשה.

חנה־רויזה: בשביל מה?

שמריהו: בשביל שתלכי אל בית־הכנסת, כמו בן־אדם!

כמו שנאה ויאה לשמריה סוחר־התבואות. די בושות וכלימות גרמת לי בפסח! הלכת אל בית־הכנסת בשׂמלה הישנה, אותה שׂמלה שבה הוציאו אותך קרוביך הקבצנים מביתם! את חג הפסח לתשעה־באב הפכת לי! ואפשר שׂמחת במשהו אחר.

חנה־רויזה: אני?

שמריהו: וכי יודע אני? אפשר היה לך די שׂמחה בכך, שאכלת מצוֹת משל עצמך!

חנה־רויזה (בלעג): משל עצמי!

דויד (קופץ ממקומו, מתאפק בקושי וחוזר ויושב).

שמריהו: בכל אופן לא ממעות־חיטין!

(הפסקה)

חנה־רויזה: מה אתה רוצה מחיי שלי?

שמריהו: מה אתם רוצים מחיי שלי? שותקת אַתּ? חֶה־חֶה־חֶה. צנועה שלי!… בבקשה ממך, ברגע שהשמים נפתחים מה היית מבקשת?

חנה־רויזה: את המות!

שמריהו (לאחר הפסקה של הבטה בוחנת): למי?

חנה־רויזה (נושאת את מבטו הבוחן): לעצמי…

שמריהו: כך! אם כן עדיין אַתּ אשה כשרה – קבלי מתנה בשׂכר זה – תכשיטים. (פותח את השידה, מחפש) כך, אַתּ אשה כשרה! חֶה־חֶה־חֶה! (מוציא) מחרוזת פנינים!

דויד: הירושה מאשתו הראשונה!

שמריהו (יחד עם הקודם): לבת־נסיכים… (פונה ומביט אל עבר המחיצה) מה מהַמה הוא שם, האפיקורוס הזה? (חוזר ופונה לחנה־רויזה) לבת־נסיכים נאות ויאות הן. (אל עבר המחיצה) מילא כרסו בטריפות, והרי זה מהמה בתוכו! (אל חנה־רויזה) הסגוֹר מלאכת־מחשבת הוא, עם יהלום. (אל המחיצה) שומע אתה? היה לי דין־תורה עם היורשים שלה; ופסקו שהן שייכות לי! (אל חנה־רויזה) לדוּכּסית נאה ויאה לענוד שכמותן. הנה, קחי וענדי לחיים ולבריאות!

חנה־רויזה (נוטלת ומפילה את הפנינים מתוך היד על־גבי השולחן).

שמריהו: בזהירות! (מוסיף ומחפש בשידה, מוציא) והנה עגילים!

דויד: מן השניה!

שמריהו: אמנם, הוריקו במקצת; לאחר החג תצחצחי אותם. גיר, ברוך השם, אינו חסר, ואחרון אחרון חביב – הרי אַתּ יודעת מאמרי חז״ל – הרי הוא לימד אותך! – שעון עם שרשרת. (פונה אל צד המחיצה, לשמוע אם אין דויד אומר משהו).

חנה־רויזה: כבר כל שלוש הנשים!

שמריהו: לא נאה לך? שום אחת מהן לא הרימותי מעל האשפה! כולן מלבושי־חתונה ונדוניה היו להן. (בצאתו) חַזקי את התריס בוָו, אני אגיף אותו מבחוץ (יוצא).

חנה־רויזה (נגשת אל החלון).

(הפסקה)

שמריהו (מן החוץ, אחרי הגיפו את התריס): כבר?

חנה־רויזה (שהפילה את הוָו מתוך ידה בהיסח־הדעת): כבר.

דויד (מזיז את המחיצה הצדה): חנה־רויזה!…

חנה־רויזה (פונה אליו נפחדת): הוי!…

דויד (בקומו): אינך רוצה אולי לענות לי?

חנה־רויזה (נושמת בכבדות, תולשת את המטפחת מעל צוָארה): אסור, דויד!

דויד (בתמיהה): מה?

חנה־רויזה: אשת־איש אני, לא עוד אני מה שהייתי!

דויד: מה זה היה לך, חנה־רויזה?

חנה־רויזה: לפחות אתה אַל תענה אותי, דויד! (אינה יכולה להסיר מבטה מעל זנב־הנר הדועך, מפרפר וחוזר ומתלהב) אינו רוצה למות… אינו רוצה לדעוך… אבל אנוס הוא… הכול אנוסים! (זנב הנר קופץ קפיצה אחרונה וכבה).

דויד: חנה־רויזה!

חנה־רויזה: ובי דועכת ודועכת נשמתי שנים על שנים! שנים על שנים!

דויד (מתרחק מן המחיצה): דבּוּר אחד בשבילי אין לך (מהלך הלוֹך ושוב על־פני החדר. מהליכתו מתחילה הנברשת התלויה מתנדנדת. לאורה הקלוש של עששית־הנפט מרקדים צללים על־גבי הקירות. צעדיו של דויד נעשׂים מהירים ועזים יותר ומעוררים אותה מהרהוריה הקשים. היא יושבת ופוכרת אצבעותיה).

חנה־רויזה: זה שלושה ימים הוא מתהלך כך… הלוֹך ושוב, הלוֹך ושוב… (תופסת ראשה בידיה) ממש להשתגע! עלי ועל לבי הוא דורך כך!

דויד (ניגש אל המחיצה): אַתּ אומרת משהו לי, חנה־רויזה?

חנה־רויזה (נפחדת): לא, לא!

(הפסקה)

דויד (לאחר רגע): מה זה עשׂית לי, חנה־רויזה?! מה זה עשׂית לנו לשנינו?!

חנה־רויזה (בקול בלי צליל): מה אתה רוצה ממני, דויד? רחם אתה עלי!

דויד: מפני מה לא האמנת לי, חנה־רויזה!

חנה־רויזה (כמו לפני כן): אַל תענה אותי, דויד – אלהים עדי הוא! חלשה ורפויה אני… הוצאת אותי לרגע אחד מן החשכה. אחר־כך, לאחר שאתה יצאת, חזרתי ונפלתי שוב אל תוך החשכה! הם התגברו עלי על נקלה, סבבו אותי בדברים ובטענות… כיתוש של טיטוס ניקרו במוחי! “רק לַמד לימד אותך”… “שם אין מחסור בכלות”… “וכי הבטיח לך משהו?!” “וכי הוא כותב לך?”

דויד (יוצא מגדרו): כתוֹב כתבתי, חנה־רויזה, כתוֹב כתבתי!

חנה־רויזה: אם כן, העלימו את המכתבים!… ובעניות המדכדכת הזאת… וכי יודעת אני? כל פּרוֹר־לחם החניק, וכל לגימת מים החניקה! מתוך פיהם של ילדים חולים הוצאתי אותם… ואתה יודע – חלשה אני ורפויה; אדם בלא דם… זבוב… ובא העכביש… (הפסקה) זבוב חלש!

דויד: מפני שלא האמנת, חנה־רויזה!

חנה־רויזה: אולי… אך כל פרוֹר החניק, כל לגימת מים החניקה… ובא הוא… סביב־סביב ארג את קוריו, סחור־סחור הקיף הכול! וכאן אני יחידה ובודדה… יחידה ובודדה, יתומה… ובלי כוח… וקפצתי אלתוך הקבר השחור, ואני עצמי אשמה בזה… ניצוץ אחד של שׂכל… ניצוץ אחד לוּ היה לי… וכאן התחילו חיים, חיים… פחד, ענוּיים, גועל־נפש… ולילות… לילות! דויד, אני כבר די נענשתי!

דויד: לא בענשך רוצה אני! לשחרר אותך אני רוצה, לשחרר!

חנה־רויזה: לא, לא, דויד! המתים – לקבורה! אני מפחדת מפניך, דויד! אסור לי לשמוע את דבריך, דויד… חטא הוא… חטא נורא! הוא קרא באזני לילות תמימים מתוך ספרים… יש גיהנום… תולים בשׂערות, בשדיִם… מעל־גבי זפת בוערת… אני מפחדת מפניך, דויד! מפני החטא, מפני אלהים!

דויד (נפחד): מה זה עשׂה ממך, חנה־רויזה? מה זה נעשׂה כאן? הסירי מעליך את קללתו, התנערי ממנה, כַשֵף כישפו לך! מה זה היה לך, עטרתי שלי, חנה־רויזה, חיי שלי! נשמתי שלי!

חנה־רויזה (מביטה במבט תוהה על הצללים): לא, לא שלך. לא שלך! אשת־איש אני, אשתו של שמריה אני… הוא קנה אותי… תפס אותי בתוך קורי־העכביש והוא מוצץ ומוצץ… לא שלך אני… שלך, דויד, אינה עוד בחיים… הוא חירף וגידף אותה, ירק עליה, המאיס אותה, ואחר־כך חינק בידיו היבשות, באש־הזִקנה המלהטת בעיניו שׂרף את נשמתי בתוך גופי. מה שהיה היה! אשתו של שמריה אני, אשת־איש אני… אני חייבת לברוח ממך, דויד. (נסוגה לאחוריה עם הכסא אל השׂקים שבפינה) ואל תעַנה אותי, דויד! אַל תדבר, אַל תהיה אתה מלאך־המות שלי! אַל תעשׂה אותי לפחות חַטאָה! הקול שלך ספוג חטא, כל דבּוּר שלך ננעץ בלבבי כמו מחט… ועל־פני החדר אַל תתהלך… אסור לי אפילו את קול צעדיך לשמוע! אסור לי, וגם איני יכולה עוד! אין לי עוד כוח, וכשאתה מתהלך כך מרקדים הצללים על־גבי הקירות והם זוחלים ומגיחים אלי! ופושטים אלי לשונות ארוּכּות… ידים ארוּכּות ויבשות! שב לך, דויד!

דויד (יושב על הדרגש, משעין ראשו בדלת): ומה קרוב הזמן, שלא היית מתייראה מפני… מה קרוב הזמן, שנפרדנו זה מזו באמונה רבה כל־כך… בשׂדרה על הספסל, אַתּ זוכרת! לילה בהיר היה… נפרדנו זה מזו. “יוציאו אותך לחפשי”, ניחמת אותי, “ושוֹב תשוב…” ישבת שעוּנה אל משענת הספסל… חלשה, חיורת, וחיוך שלֵו חייכת! אמונה שליוָה ושקטה ריחפה על פניך… השענת את ראשך על כתפי; אני נשקתי לך, ופניך העלו סומק, האירו כשחר בזהרו! ומתוך עיניך, מתוך עיני־האיזמרגד הירוקות, קרנו קרני זהב… ברקים הבריקו מתוכן… ואַתּ נתעייפת, וראשך צנח ונח על לבי… “כמה הוא דופק!” אמרת בקול לחישה, וכמה רעד קולך זה… ועל פני שׂערך, על־פני עטרת־ראשך השחורה, רטטו זהרים מופלאים. ביד מרעידה הוצאתי את מכבנותיך ושׂערך השחור התפזר, עד לארץ הגיע…. ואני ליטפתי בידי את שׂערותיך… גיצים התמַלטו לכף־ידי.

חנה־רויזה (מתעוררת, בתחינה): שתוק, דויד, שתוק! אַל תזכיר מה שאבד ואיננו! זה מכאיב כל־כך!

דויד (בטרוניה): ואנחנו לא דבּרנו, חנה־רויזה! אך אַתּ ידעת והאמנת!

חנה־רויזה: אני האמנתי לך אז, דויד, ונפשי התרחצה אז בסילון האור הבהיר, וגם נשמתי בהירה ומאירה היתה! אתה היית על־ידי, לבי הרגיש בך מקרוב כל־כך, ונשמתי פרחה אליך, כאותה יונה רפויה הפורחת מפני הרוח והגשם אל השובך הטוב!

דויד (בשׂמחה): השובך פתוח לפניך, חנה־רויזה! אַתּ שלי!

חנה־רויזה: לא, לא! חנה־רויזה שלך מתה ואיננה… אשתו של שמריה – היא חיה!… בתוך קבר היא חיה, בתוך קבר אפל… חרופה, גדופה… עינַי שלי אינן מקרינות עוד קרני אור, אני כיליתי אותן בבכיה… ואין לי עוד עטרת־שׂערות שחורות על ראשי… גזוֹז גזזו את שׂערותי, והוא מכר אותן, עם קרני האור ועם הזהרים שבהו, למישהו לעשׂות מהן פאה נכרית, ואני חובשת מטפחת לראשי!…. כבה כבה סילון־האור המאיר וחשכה בלעתני.

דויד: אני רוצה לשוב ולהוציאך אל אור!

(מבחוץ נשמע קול רוח ההולך וגובר. מימין מרעיד ודופק התריס).

חנה־רויזה: לא, לא, דויד! שומע אתה, אני מתייראה דויד! אני מפחדת – מפניך, מפניו, מפני העולם… מפני כל אדם… ויותר מזה מפני אלהים!

דויד: אלהים טוב הוא, חנה־רויזה.

חנה־רויזה (מניעה ראשה): האלהים שלך, בורא העולם… העולם שלך היה בשבילי גן של ורדים… ורדים לוהטים… ויודע אתה, גם הרבה פרחי אמנון־ותמר היו, צבעוניים ושקטים, ופרחי־דגן כחולים, צנועים… וכחול ומלא רחמים היה הרקיע ממעל לראש… באלפי אלפים עינים קטנות רחמניות השקיף האלהים מן השמים ארצה… ואת הפרחים שבגן בירך, ורוח קלילה נשבה בשם אלהים: אהבו זה את זו, אהבו! אלהים רוצה בכך, אלהים מצווה על כך! לשם כך בוַדאי ברא את הגן – – כל זה, דויד, נחרב עד היסוד, אשת־איש אני – – – זבוב בתוך רשת, בתוך רשתו, בתוך קורי העכביש! והוא יושב מעלי ומוצץ ומוצץ… ימים שלימים, לילות שלימים… הוא מצץ מתוכי את נשמתי הקודמת! ומן הגן־עדן גרוֹש גורשתי! אני שלו, ובתוך עולמו שלו אני חיה, בתוך הגיהנום שלו! ומתחתי בוער הגיהנום, ומעל מתוחים שמים קרים כאבן… ומסביבי מרקדים צלליו שלו, השֵדים שלו! ימים שלימים, לילות שלימים טוָה חשכה וארג אפלה מסביבי, ומבין המפלשים שבשמי־האבן משקיף למטה אֵל זועם! אינו מנחם, אינו מרחם, הוא מקלל! בעינים חדות, כמו ברק חלפים שנונים, הוא רואה אל האדם ישר אל הלב, והוא חוקר ודורש ועונש – בעד כל רגע של אושר עונש הוא! הרוח מתגבר, שומע אתה? זה הוא חוקר ודורש! כך הוא מדבר אל האדם המיוּתם, העני, החלש! מתוך הסערה! (נשמע רעם) ומיד! חטא מצא, והריהו עונש! אומר ועושׂה!

דויד: חנה־רויזה!

חנה־רויזה (בזעם): שתוק בשעה שהוא מדבר! (הרוח פורצת ופותחת את תריס־החלון מצד ימין. נראות להבות־אש. בפחד) להבות באות אלי, דויד, להבות!

דויד (רץ ונגש אל החלון. נשמע קול פעמונים מן הרחוב).

חנה־רויזה (נרתעת שמאלה): מצלצלים! הטומאה מצלצלת! הגיהנום! על נשמתי החוטאת מצלצלים… הגיעה שעתי לצאת מן העולם! אני הולכת למות, בלי שום דבּוּר בפי… בלי ודוּי! וחַטאָה כל־כך! דויד, הצילני, דויד! (הולכת אליו בזרועות פשוטות) רק אתה בלבד שלי בעולם הזה, רק אתה בלבד!

דויד (פונה מן החלון, ממהר אליה): לא הרחק מכאן בוער!

שמריהו (נכנס בידים שלוחות, שאינן מניחות לדויד ולחנה־רויזה להפּגש): כאן, כאן בוער! הגיהנום בוער!

(המסך יורד במהירות)