(מערכון)
הנפשות:
מנשה – למעלה מבן שבעים, סובל ברגלים; רגל אחת הוא גורר אחריו. מדבר עם עצמו, כאדם שהוא בודד זה זמן רב.
חיים – בנו, סוחר בדברים ישנים; כבן ארבעים וכמה.
שׂרה – אשתו של חיים, באותו גיל, סוחרת בפירות.
רבקה – בתם. נערה מוצלחת. כבת שמונה־עשׂרה או תשע־עשׂרה.
לאה – אחותה הצעירה, כבת חמש־עשׂרה או שש־עשׂרה; חסרת־דם, מבחינה רוחנית לא־מפותחת. יפהפיה חיוַריינית עם עינים בוהות.
יעֶנקעֶלי – תינוק בעריסה.
רוכל – מציץ בעד החלון.
בית עניים. – באחורי־הבימה: שתי מטות, ליד אחת המטות למראשותיה – עריסה של תינוק, בין המטות, מתחת למַראָה קטנה ישנה, מבוקעת בכמה מקומות – כסא ועליו קערת מים; מגבת על המסעד ודלי מתחת לכסא. – מימין, מצד הרואים: פתח, תנור וכירים, תיבה ובה פחמים; משכב על־גבי ארגז עם כסאות שהוגשו אליו. – משמאל: חלון, למעלה מזה – מראשותיה של מטה, מוסתרת מצד החדר במחיצת־בד ישנה. ליד המטה – שולחן קטן; ועליו עששית־נפט קטנה. למעלה מזה – שידה. באמצע החדר, מתחת לנברשת של נחושת, ישנה ומוריקה – שולחן. ועליו: שׂק של טלית ותפילין, תרמיל של רוכל וכיוצא באלה דברים. בפינה – שׂקים, סלים ריקים, באמצע סל ובו ירקות, ובשני – מיני דברים ישנים.
שׂרה ולאה (ישנות במטה שעל־ידה עומדת העריסה, ידה של שׂרה משורבבת כלפי מַטה, נכּר שהניעה את העריסה אך זה עתה; העריסה מתנועעת עוד באיטיות יתירה).
חיים (שוכב במטה השניה; ישן באי־מנוחה, נאנח).
רבקה (שוכבת במשכב שעל הארגז; השׂערות מפוזרות, יורדות למטה).
מנשה (כבר מלוּבּש. יושב על המטה לפני השולחן: אומר משהו מאד בלחש ובניגון נוגה מתוך סידוּר).
(אור הבוקר מתחיל מאפיר)
מנשה (מרגיש באפרוריתו של הבוקר, נושק לסידוּר הקטן, סוגרו, קם לאט־לאט, בחלצו את כתפיו שנתעייפו מרוב ישיבה, אוחז במסעד המטה ומביט בעינים עייפות אל תוך החלון): שוב החזרת לי את נשמתי בחמלה, את הפקדון שהפקדתי בידך… ברוך אתה וברוך שמך! דרוש אני לך כאן מאד, מה? – עוד פעם “חצות” של מנשה הזקן, עוד פרק תהילים (הפסקה קצרה) – יהודים חסר אתה, מה? (במבט שאין בו הבנה, אבל יש בו הכנעה, כלפי מעלה) מילא, אם אתה רוצה בכך! (מושך בשקט־בשקט וביגיעה יתירה את המחיצה לצד הכירים, נשאר עומד עמה באמצע החדר, מביט בשׂרה) היד משורבבת… עור ועצמות… וגידים… והעריסה מתנועעת עוד… לא היא ישנה כדי מנוחה, לא היא אוכלת כדי שׂובע… (במבט־עין אל החלון) ואתה רוצה, שאוציא לה את בלעה האחרון מתוך פיה… מילא, מסתמא יודע אתה יותר טוב ממני… (חוזר למשוך את המחיצה, אך עוזב אותה בחפזה) הנה הוא זע, הגזלן הזה! (ממהר אל העריסה מניע אותה) אַ…אַ… (חוזר בחיוך אל המחיצה) לחָיים, כמו תפוחים! והוא ממצמץ בשׂפתותים, הרעבתן הקטן הזה! את השד הואה רואה בחלומו… בלא עין הרע… בלא עין הרע… (במבט־עין אל החלון) אפשר אתה רוצה, שאזכה עוד לראות בו נחת? “עברי” שאלמד אותו?… מהיכא תיתי… (בעצב) אך להוליך אותו אל החדר לא אוכל עוד… (נאנח) הרגלים אינן רוצות לעמוד בתפקידן… (מזיז את המחיצה לצד הכירה, במעט זריזות).
רבקה (מתנועעת באי־מנוחה מתוך שנתה).
מנשה (מרגיש בכך, עוזב את המחיצה פתאום): כמה היא מתחבטת! שלי, עליה השלום, דמיון גמור… (באנחה) דם חמים, דם רותח… וחלומות…. אלהים יודע, איזה חלומות… (הפסקה) כל היום כולו היא מתהלכת – ולא כלום… ובלילה – חלומות… (מתוך הזכרון) שיינדל, מה את מתחבטת כל־כך? (מחַקה קולה של אשה המדברת מתוך השינה) “אני? – אני — מה עולה על דעתך?” (לאחר הפסקה קצרה, בקולו שלו) ולמראית עין – כאילו חזרה ונרדמה… ומשליכה מעל עצמה לחצאין את השׂמיכה… בחדר קור… ולה חם… (הפסקה… קורא) רבקה! (אך הקול לא נשמע לו) עד אל הרצפה מגיעות שׂערותיה הלוהטות… נהר של אש, וכזאת בוַדאי גם הנשמה… שלי, עליה השלום, דמיון גמור, דמיון גמור… (קורא בקול רם מעט יותר) רבקה! (נגש, נוגע ברבקה בידה) רבקה’לי!
רבקה (מתעוררת, מעט באי־מנוחה): אתה, סבא, מה?
מנשה: קפצי ועברי אל מטתי שלי…
רבקה (מפהקת): מה זה הקדמת כל־כך לקום, סבא?
מנשה: כבר שכחת! הם מקדימים לצאת… אבא הרי מצא איזו מציאה, ואין לו במה לשלם, והוא מוכרח להשׂיג לו כסף… ואמא צריכה להכין את הקניה בשביל מרת פּימסעֶנהוֹלץ… בשביל אירוּסין.
רבקה: אַהאַ, מאַניה מתארשׂת… (מתעטפת בחפזה בשׂמיכה, קופצת ועוברת אל מטתו של מנשה).
מנשה: אש לוהטת! שלי, עליה השלום, דמיון גמור, דמיון גמור! (נגש, מתקן לה את הכר מתחת לראשה).
רבקה (במשהו של אי־מנוחה): סבא, שם החתן גוֹלדשטיין?
מנשה: גוֹלדשטיין, בנו של סוחר־התבואה (הפסקה). ישני, רבקה’לי, אכין טה (מסיט את המחיצה לצד הכירים, כך שהוא מבדיל אותם מאחורי־הבימה, מוציא מן הארגז כמה קיסמים, מחתך אותם דק־דק, מסדר אותם באומנות יתירה על הכירה מתחת לארובה, בוזק על כך רסיסי פחם, מצית ומעלה אֵש, שופת קומקום עם מים, חולט מעט טה בסיר קטן).
רבקה (בלחש): סבא, מה שמו של החתן? לשמו הפרטי אני מתכוונת.
(משתתקת, מאחר שמנשה אינו שומע)
שׂרה (מגביהה את הראש, מתאמצת לזחול ולעבור למטה השניה):
הוא ישן עוד, ברוך השם… (במרירות) כשיש לו לאדם מוח שקט ולב שלֵו… מהיכא תיתי…
חיים (פוקח את העינים, אומר בלחש “מודה אני”).
שׂרה (ממתינה עד שהוא מסיים): ומהיכן תקח כסף, חכם שלי?!
חיים: אלך אל בעל המחסן…
שׂרה: שיוציא לך את הנשמה?
חיים: ואולי אקח הלוָאה באיזה מקום…
שרה: מיד ליד… בכמה רבּית? (הפסקה) חָמי, במחילה ממך, הזז נא אלי את המחיצה…
מנשה (עושה כן).
שׂרה: חָמי, את מחותנו של פּימסעֶנהוֹלץ מכיר אתה?
מנשה: את גוֹלדשטיין? (באנחה) כשהיו רגלי עומדות עוד בתפקידן, הייתי משׂתכר אצלו רוּבּל־כסף (הולך וחוזר אל הכירים).
שׂרה (בהתרחצה, מאחורי המחיצה): שני אלפים נותן הוא נדוניה… פּימסעֶנהוֹלץ על אחת כמה וכמה שהוא נותן.
מנשה: בודאי… מצד הכלה צריך לתת יותר.
שרה (בצאתה מאחורי המחיצה):ומה הוא גוֹלדשטיין? וכי כמה רחוק הזמן, שהיה ריש־דוכן?… ופּימסעֶנהוֹלץ?… על זה לא כדאי כלל לדבּר… אבל מי שעושׂה מעשׂה כלשהו, הקדוש ברוך הוא מסייע עמו! (במבט־עין אל מטתו של חיים) וזה…. בל אחטא בשׂפתי…
מנשה: הכול תלוי בהשם יתברך…
רבקה: אבא, מה שמו של גוֹלדשטיין הצעיר?
שׂרה (מסתובבת ופונה אליה, משתוממת על השאלה).
יעֶנקיל (מתנועע בעריסה).
שׂרה (שוכחת את רבקה, ממהרת אל העריסה, חולצץ שד לתינוק, בחפזה): משוך, משוך, גזלן שלי – תכשיטי שלי. שאזכה כבר לשמוע אותך מברך על החלב! (נזכרת, פונה אל רבקה): מה זה שאלת, רבקה? – היא ישֵנה כבר.
חיים (יוצא מאחורי המחיצה, מלובש, אל שׂרה): ואַתּ אין לך מעט כסף?
מנשה (מוזג שתי כוסות טה).
שׂרה (קמה מעל העריסה, מיישרת את כתפיה ונוטלת מתוך ידו של הזקן כוס טה): מאַיִן?
חיים (במשהו תרעומת): לא יכולת לקחת משהו מראש אצל מרת פימסעֶנהוֹלץ?
שׂרה (בחפזה, אגב שאיפת הטה): הלוַאי שתשלם מיד לאחר־כך… היא תמַשך את הדבר חצי שנה. (הפסקה) ומה היא המציאה שקנית, השמיעֵני נא ואדעה?
חיים: מקטורן ארוך – כמעט חדש עוד, שלושה זוגות מכנַסים, מקטורן של סַמוּ“ט – אפור, חדש לגמרי, כנור, – התיבה עצמה שוָה הון רב – מעץ־האודם, מַהאַגוֹני! כמה סדרי קלפים – עם קרטון, מברשת לקלפים – ידית חדשה של כסף, פרוָה לבנה. – (מתוך השתתפות בצער) וַדאי מת מישהו אצל ה”פריצה" ההיא… דמעות עמדו לה בעינים…
(מתהלך בחדר, מתקרב אל רבקה)
רבקה (באי־מנוחה): אבא, מה מראהו של גוֹלדשטיין הצעיר?
חיים (מרוגז): מה שמעסיק את מוחה של בתולה… מוטב שתתלבשי… אמרי “מודה אני” ולכי אל התופרת…
שׂרה (אגב טפול בסלים, שהיא מקשרת אותם יחדיו): היא לא תלך היום… היא תהיה דרושה לי היום ל“מעמד”… תן לה לשכב עוד. – ולאיזה סכום השתוית אִתה?
חיים (לוקח את התרמיל ומשׂים בתוכו חתיכת לחם ובצל, שהוא מוציאו מתוך השידה): הרי אמרתי לך, ששה רוּבּלים ועשׂרים ושלושה גרוֹשים…
שׂרה: אולי באמת מציאה – –
חיים: בזכותה של לאה’לי.
שׂרה ומנשה (מסתכלים בו בתמיהה).
חיים: אני עומד על המקח עם ה“פריצה” הזקנה, והיא אינה מוַתרת כלום… פתאום אני מהרהר: רבונו של עולם, תן לי שאַרויח משהו בשביל לאה’לי…
שׂרה (מוחה כף אל כף): רבונו של עולם, הרי שכחתי לגמרי לשאול… חָמי, הרופא מן החברה היה כאן?
מנשה: היה… (נאנח) אמר שהיא צריכה לישון הרבה, לאכול הרבה, מעט יין…
חיים (שהמתין מעט באי־מנוחה לסוף השיחה הזאת): מיד כשאני מהרהר כך, נעשׂית היא, ה“פריצה” הזקנה, רכה כחמאה – מורידה מן המחיר עשׂרות גרוֹשין, ואחר־כך זהובים… והופכת פתאום את פניה אל הקיר, ומושיטה אלי אחורנית את ידה: תן כבר, יהודי, כמה שתתן!… היד רעדה אצלה, ונתתי לה דמי־קדימה… (תולה לעצמו את התרמיל על שכמיו, בקוצר־רוח ובהתחנפות) ועל כן חושב אני באמת, כי לאה’לי שותפת היא לקניה.
שרה (מסתכלת בו בחשד).
חיים: והיא תהיה באמת שותפת לאמיתה… הרי יש לה מעט הכסף שלה…
שׂרה (קופצת כנשוכה): הַא! לכך נתכּוַנת? להוציא את מעט הפרוטות של הילדה המסכנה, שהיא מאַספת לה משליחויות? כך? בבריאותה של הילדה המסכנה רוצה אתה לעשׂות סחורה, בנשמתה של הילדה העלובה?…
חיים (מניע ידו תנועת ביטוּל, מכין עצמו לצאת).
רבקה (שנרדמה, מתעוררת באי־מנוחה; אל מנשה, הנמצא סמוך אליה יותר מאחרים): סבא, מפני מה צועקת אמא כל־כך?
מנשה (קורא אחרי חיים שיצא): לך כבר, לך… חפשׂ לך שותף ברחוב… פירוֹר גדול תופסות שתי צפרים יחדיו… אל תבקש לבלוע את כל העולם…
רבקה: אמא, גוֹלדשטיין הצעיר יש לו משקפים של זהב?
שׂרה: מה שמַעסיק את מוחה! ישני! אחר־כך אשלח לקרוא לך (יוצאת עם הסלים).
(הפסקה)
רבקה: איפה גר גוֹלדשטיין?
מנשה (מוכנית): ברחוב שלנו, בבית הגדול.
רבקה: יש לו משקפים של זהב?
מנשה: מן הסתם… כשהייתי נכנס אל אביו, היה נער קצר־רואי… כהיום הזה הוא מרכיב בוַדאי משקפים, ומן הסתם של זהב…
רבקה: בבית הגדול הוא גר? באדום?
מנשה: ביתם שלהם… כלפי מה שואלת אַתּ?…
רבקה: סבא, ראה נא (מוציאה בידים רועדות תצלום מבית־החזה). זאת מצאתי אתמול ברחוב…
מנשה (לוקח, מתבונן): הרי זה הוא, גולדשטיין הצעיר… (באי־מנוחה) מצאת ברחוב?
רבקה (אינה משיבה, פונה אל הקיר, לאחר רגע נשמעת התייפחות חנוקה).
מנשה: רבונו של עולם – מה זה? מה זה היה לך? רבקה, רבקה’לי? – איננה עונה… כמה היא רועדת… לא טוב לך, רבקה’לי? אַתּ חשה כאב בלבך? רבקה’לי, רבקה’לי… לתת לך טה? רבונו של עולם, כמה היא רועדת, כמה היא חיורת… אני הולכת לקרוא למישהו שיכּנס… לקרוא רופא… או מישהו… (קורא בקול) לאה, לאה –
לאה (מתעוררת): מה, סבא?
מנשה: רבקה נֶחלתה… גשי אליה, אני הולך לקרוא מישהו. (יוצא).
לאה (מתעטפת בשמיכה ועוברת אל רבקה. בדרך היא משתקעת בהרהורים, מתחילה לזמר משהו; שוכחת את הנגון, מתייצבת ועומדת, רוצה להזכר במשהו. משלבת את כפות ידיה על החזה, מרגישה במשהו קשה בבית־החזה, מתפלאה, ממששת ביד, מחפשׂת, מוציאה לבסוף רובל של כסף, מחייכת אליו – “מראה קטנה!” נזכרת משהו – נגשת קרוב יותר אל המטה): רבקה, רואה אַת? (מראה לה את הרובל). רבקה, – רבקה, יצאה נשמתך? פקחי את העינים, רבקה, שאם לא כן יצווּ לקבור אותך, רבקה…
רבקה: כבר קברו אותי…
לאה (מתגוננת, מתוך פחד): שקר! בבית אַתּ נמצאת… במטה!… קבוֹר קוברים באדמה… והרחק הרחק מכאן (נרגעת ומשתקעת בהרהורים, נזכרת ברוּבל). רואה אַתּ? ויודעת אַתּ מי נתן לי? איש צעיר אחד… איזה איש צעיר זר… בצילינדעֶר מתנוצץ… בבית־המלון הוא גר… שומעת אַתּ, רבקה, אני עוברת, רואה הוא אותי בעד החלון… רומז אלי, ואני נכנסת… נותן הוא לי רוּבּל ונשיקה… בואי מחר, אומר הוא, ואתן לך שנַים… הוא יסע אתי, אומר הוא, באניה, וכל יום, אומר הוא, יתן לי רוּבּל… הרחק הרחק… נסע… הוא שאל, אם יש לי אחות… אומרת אני: כן… אם היא יפה… שואל הוא… (הפסקה. קרובה להשתקע שוב בהרהורים. פתאום). – למה הוא מתכוון בזה, רבקה! מה הוא רוצה, רבקה? (מושכת אותה) – רבקה!
רוכל (ברחוב, מציץ מבעד החלון, בסקרנות ובחוצפה, קורא בקול רם): האַנדעֶל, האַנדעֶל… האַנדעל…
המסך