עודני גר בארץ אבות; תמול באתי והיום נתנה הארץ את רוחה עלי, והיום – לבי ובשרי ירננו משפע מראות החיים, ורגשותי כיום יהמו, ישטפו ויעברו ועטי ינוע בידי כחוט ברזל בנגוע אליו זרם החשמל וכל עצמותי תאמרנה: הודע את אשר ראית לרחוק ולקרוב!
והמראות אשר אני אומר להעביר לפני הקוראים, הם דברים אשר התושבים, היושבים בארץ זה ימים או זה שנים, לא יתעוררו למראיהם ולא יפקחו עוד עין עליהם, באשר הסכינו עמהם זה כמה. כי כאשר יסכין העטלף עם החשך ועם מעון צר, והנשר עם אור ושמש ומרחבי רקיע, כן נסכין אנחנו, בני עם עולם, בימי חלדנו הרבים קל מהרה עם כל חליפות החיים: בגלות – עם החשך והמחנק וכל צללי “משכנות ישראל”, ובארץ אבות – עם האור והדרור וחֹפש התנועה והחיים תחת שמי ה'. ואך החדשים הבאים מקרוב מן הגולה ויום אתמול וצלליו ומוראיו עדֶן לא סרו כלם מנגד עיניהם, המה עוד עיניהם פקוחות ולבם ער לכל המראות החדשים אשר יראו כפעם בפעם במקום שם ברא אלהים לנו “שמים חדשים וארץ חדשה”, ועוד ישאם לבם לספר לדור את אשר ראו – בטרם יסכינו גם הם עם מראה עיניהם ועבר הכל עם יום אתמול ונסו הצללים ואבד כל חזון.
הנה חגיגת ההדלקה, יום ל"ג בעמר.
בתי הספר העברים אשר ביפו ואשר בתל־אביב פתחו דלתיהם ויריקו את חניכיהם כעשיר הפותח את אוצרותיו ואת אשר בהם וישטח אותם שטֹח לעיני השמש ולעיני הקהל. והעֹשר הזה מה רב, מה נכבד הוא לנו ולעתידותינו מכל הון ועשר אשר לו ברק וכֹבד וצלצלי שמע וצלצלי תרועה; העֹשר הזה, המוצל משִׁני השטן המשחית – הגלות – האוכל את נפשות ילדינו בכל־פה, הנה הוא כמוס עמנו, שמור לנו באוצרותינו, הולך ורב כשרש פורה במסתרים ואנחנו לא ידענו ולא שמנו על לב. ואמנם מי ומי מעובר ושב, אשר עיניהם כל היום איש אל מעשהו ואיש אל סבלותיו, ישים לב אל בתי הספר ואל כל אשר ירקמו שם במחבא צל קורתם הבונים הנאמנים העובדים בתחית רוח ישראל הצעיר? מי יפקוד, בעברו, את שדה הזרע טרם יצמיח זרוּעיו? מי יעמיק לראות את ברכת ה' הטמונה במעבה חלקת האדמה הזאת ואשר בהגָלוֹתה והיתה לעדי תפארת לַחֶלקה ולמחיה לעם רב? רק הזורע הוא יודע עמל נפשו ופרי עמלו לימים יבאו ורק רעהו, אשר זרע זרעו לריק ימים רבים בארץ צחיחה, מקום שם רוח זלעפות מרחפת על פניה, נכונה לבלע ולהשחית כל זרע וכל מטע בטרם יעשה שרש וענף, – הוא יודע את כל העֹשר ואת כל הברכה המוכנים לנו פה ביד העובדים המאֻשרים אשר כל המסבות הן עזר כנגדם.
אך הנה נגלה העֹשר הצפון לעיני כל הקהל: כאלפַים תלמידים ותלמידות ויותר מחמשים מורים ומורות, עורכי התהלוכה, יצאו נצבים ברחוב הרצל כעדר הקצובות ומשם נסעו למחניהם ולצבאותם אל המגרש אשר מחוץ לתל־אביב, מול הים; ובהגיעם אל פרשת דרכים השתרעו, התפתלו לאט הנה והנה כנחלים נטיו, כשרשרות אדם ארֻכּות, לכל מראה עיני הרואים. והרואים – המון רב מאד אנשים ונשים, גדולים וקטנים, יהודים, ערבים ונוצרים מכל פנות העם, אשר נקבצו באו מסביב לראות במראה. התהלוכה באה עד לפני מגדל המים ומשם נפרדו גדודים, גדודים, כי לא יכול רחוב אחד לשאת אותם יחדו, עד בואם אל המקום הנועד. ומגדל המים – הוא לב השכונה, אשר ממנו תוצאות חיים לכל שוכניה, אפס כי לא דם כי אם מים יחַלק הלב הזה לכל סביביו, כי המים הם הנפש לבני ארץ ישראל; מחדרו האחד מעינות ותהומות יוצאים דרך גידי הברזל הפרושים כרשת על פני כל תל־אביב, להשקות אדם ופרחים (בהמה אין עוד בגן־עדן התחתון הזה), ומחדרו השני קוים לא־נראים, קוי המשטר, יוצאים לכל עֵבר יצֹא ושוב – שם מושב הועד, הצופה הליכות השכונה, מכלכל דבריה במשפט ומחזיק הכל על מקומו בשלום מבלי אשר יתערב בדבריו כל זר מן החוץ. – והמחנה הקטן־הגדול הזה, העולה על מספר כל נפשות היהודים אשר ישבו ביפו לפני עשרים שנה, הולך מעדנות לרגלי מוריו המנהלים אותו, ויחס שתי המערכות אלה לאלה ביום הזה, יום חגיגה ושעשועים, כתמול שלשם, כאשר בימי העבודה: דרכי נֹעם וידידות ממעל ואהבה וכבוד והִצָמד בנפש מתחת. וקול שמחה וששון וקול מצהלות ילדים וילדות על פני כל הככר וגם הרקיע ושוכניו ירננו לקראתם. עד אשר הגיעו אל הגבעות, ששם נפוצו הֵנה והנה, ויהיו אלה מגיחים על הגבעות, שוטפים במרוצתם ולוכדים אותן בסערה ודגליהם – דגלי ציון – בידיהם, כאנשי חיל ביום מלחמה, ואלה עושים במדוּרה ומכינים הכל, ואלה מתרוצצים כה וכה, “איש הישר בעיניו יעשה”. ושירים ונגינות משתפכים מכל עבר, נשמעים על כל פה, והשמחה מתפרצת מכל לב, נשקפת מכל עין, מרחפת על פני כל ההמון הגדול, והים מפזז ומכרכר לפני החוגגים גם הוא ובדגל שני הצבעים, תכלת ולבן – תכלת על פּני כלו ולבן על שפתו סביב – יצהל לקראתם בקול המולה חרישית כאומר: ראו, גם אני ציוני כמוכם, באמונה שמרתי על ארצכם כל ימי נודכם בנכר, בבכי המון־נכאים השתפכתי אל חיקה כל ימי הָשַמה, ובשמחתכם, שָבֵי ציון, אשמח גם אני…
ראיתיכם, ילדים יקרים, חֹמר היוצר הנעשה לכל מלאכה, שרים שירי עם במקומות אחרים, חוגגים חגיגות אחרות, והחגיגות לא לנו והשירים לא שירינו, שרים וחוגגים כרקוד הדֹב על פי חליל הצועני, כי נטל עליו; שרים – ולבכם בל עמכם, הפה ישיר והלב דוה והנפש מתקוממת והעינים תבענה את השאלה המרה: מה העבודה הזאת לנו? מדוע נשיר שירי עמים על אדמת נכר, אשר אין לנו ולאבותינו חלק ונחלה בה מלבד לחם העצבים אשר נאכל ורוח אפנו אשר נשאף ברגזה ובדאגה מפחד היום הבא? ראיתיכם שם – ואדע את נפשכם המלאה על כל גדותיה ששון ושמחה, בטחון ותקוה לעתידות, הפונה כשחר מן החשך והערפל אל אור היום הבא, המתפתחת כפרחים, אחרי הגשם והסער, אל מול פני השמש היוצא…
הערב היה, ההדלקה החלה, הלהב עלה השמימה, פרץ ימין ושמאל, לשונות אדֻמות, ירוקות ולבנות, ותמרות עשן נלוו עליהם כעבדים שחורים על יד אדוניהם. ומסביב למוקד מאורות גדולים וקטנים מפיצים איש שביב אשו, איש כמתנת יד העורכים אותם, ורשפים מעופפים מתנשאים פעם בפעם הולכים וסובבים למעלה למעלה כנחש עקלתון ואחריהם יאיר נתיב, עד התפוצצם בקול שאון וים ניצוצות טבול בשלל צבעים משתפך מסביב. והמוקד והמאורות הגדולים והקטנים אשר על ידו עודם בוערים כים אש ואור, והילדים והילדות עומדים כחומה חיה מסביב, וכל ההמון הרב עומד ורואה ומיטיב את לבו, והים מנגד משמיע את הוד קולו כנותן את ברכתו לחגיגה גם הוא – ים־אש, ים אדם, ים־מים, ולבבי ביניהם ים רביעי…
הלילה היה, ההדלקה כלתה, המגדל הבוער (ערֵמות חביות ישנות התלויות בדמות “מגן דוד”) התערער, התפרק, נפל לנתחיו לנתחיו, ובנפלו הכריע את האש השואפת אל על, השפיל גאותה עם קרני אורה, ויתנה על הארץ לראוה בה, שחוק לכל הנצבים המריעים עליה כעל כל נופל; עד אשר, מיגון ומכלימה, ספתה תמה עוד מעט ולא נודע מקומה איה.
המחנה הקטן והגדול נפוצו על פני כל הככר ומשם אל הרחובות ובקול שמחה ושירים, קול המון חוגג, שבו בשבע דרכים איש לביתו. “הכוכבים ממסלותם, מתנוססים כאבני נזר במשבצותם” והכוכבים אשר על הארץ מתחת, בפני הילדים והילדות שבי החגיגה, נוצצו כמתחרים לעמת כוכבי רקיע. והרקיע רחב מאד והכוכבים רבים מאד – כעם בני ישראל ההולכים ורבים בארצם בהתאספם אליה מסביב. היעלה עם איש ואיש כוכבו לנגדו? ואיה אפוא כוכבי?…
והעם עובר בסך ואיש ואיש ישיח עם גבר עמיתו ואני הולך דוּמם משיח עם לבבי ועיני אל הכוכבים. מרחוק נראו לי צבא מרום אלה כשכנים קרובים וטובים איש לאחיו, כלם מתרפקים זה על זה באהבה, כלם מאירים פניהם איש אל רעהו, אין קנאה ואין תחרות ואין קטן וגדול, כלם גוי אחד בשמים, כישראל גוי אחד בארץ – לרואי מרחוק… – הלא אתם, הכוכבים, סְפַרתם נוֹדֵנו מאבינו הראשון ועד עתה, ראיתם את כל עניֵנו והייתם לנו לעינים על כל דרכינו האבלות והאפלות עד אשר שבנו באנוּ אל גבולכם. הלא אלה אשר ראה אברהם מעל האדמה הזאת ואשר אמר לו ה‘: “ושמתי את זרעך ככוכבי השמים”. התבא הברכה הזאת, אשר היתה לנו לקללה בארצות הגוים, עתה כאשר שבנו אל ארצנו לבנות חרבותיה וחרבותינו ולראות בטוב ה’ בארץ חיים? הנפרה ונרבה ונמַלא את הארץ, ונהיה אנחנו, השריד המוּצל ממאכֹלת הגלות ומטֻמאות הגוים, לעם גדול ברוּך ה' כאבותינו שבי בבל? היהיה לנו עם הארץ למופת? הנמהר להרחיק מעלינו את הרוח המשחית, אשר דבק אחרינו מאירפה ואשר מות וכליון בעקבותיו לדור נולד – בטרם יולד?…
אך מה השאלות והמחשבות לי עתה? אני על יום טוב באתי, על חגיגת ההדלקה אמרתי לספר, והנה נטיתי מן הדרך! בשוב העם מן החגיגה היו אנשים אשר תעו בחשכת לילה (ביחוד חדשים מקרוב באו) ויחפשו דרכיהם עד אשר עמדה רגלם במישור – ואהי גם אני כאחד מהם…
יפו, שכונת “תל־אביב”. איר, תרע"ד.