לכל זמן. אחינו בני ישראל הרואים ואינם נראים ואשר, ככוכבי השמים יומם, לא יצא קַוָם בארץ ובעיר ובהגיע, למשל, עת הבחירות לבית הנבחרים אשר בבירת הארץ או למועצת העדה אשר בעיר והנה אין בוחרים ואין נבחרים, – נגלו והתראו הפעם בנעריהם וזקניהם, באדיריהם ובצעיריהם, וגם הסבו עליהם את עיני התושבים ואת עיני ראשי עם הארץ. הדבר היה בחג החרות העתומנית, אשר הוחג ברב פאר בכל ערי הארץ ובעיר הערים, בירושלם, ביום כ“ט תמוז (23 יולי) ש”ז, יום התחדש הממלכה אחרי בלותה תחת כֹבד יד המושלים העריצים, ואשר אחינו יושבי העיר היו בתוך הבאים והחוגגים – לא כקרואים, ההולכים לתת מהודם על שמחת שכנם מפני הכבוד ולבם בל עמם, כי אם כאנשים אשר החג חגם והשמחה שמחתם וגורל הארץ והממלכה קרוב אל לבם כגורלם הם.

העיר הומה מאדם וכל היום תהלוכות, תהלוכות. נפתחו הדלתות ונפתחו הלבבות והשתפכו היחידים איש מביתו אל רחובות העיר כנטפי מים אל נחל איתן, והשתפכו הנפשות אשה אל אחותה ותהיינה לנפש אחת בגן העיר, במקום החגיגה. הנה אלפי ילדים תלמידי בתי הספר, הנפשות היקרות אשר רכשנו ואשר הצלנו מבור הגלות, הנה גדוד ילדות לבושות לבנים כגדוד יונים תמימות, והנה המוני אנשים ונשים, אשר נהרו אל מקום החגיגה – כלם הולכים מעדנות ומראיהם טובים ועיניהם נוצצות וראשיהם פונים למעלה, כי אָצל עליהם היום הגדול מהודו ויַצהל פניהם ויזקוף קומתם וישַמח לבבם וישכיחם עניָם ועמלם מתמול שלשם. כי אכן רבים ילדים וילדות הקודרים מעמל, מחֶסר ומכָּפן, רבים בעניי הצאן האלה ידועי עני ומחסור כמלאי ימים, אשר נפשותיהם מתמוגגות מדאגת היום הבא ועיניהם אל יד הנדיבים לתת להם לחם ושמלה. אך היום כלם שמחים וטובי לב, היום יום חג לכל יושבי הארץ ואף כי לדור הצעיר, אשר פרי החפש שמור להם למועד להיטיבם ולאַשרם מאבותיהם.

ירושלם הצעירה, צֶמח הדור הבא, התהיו גם אתם כאבותיכם עפרות אדם, עדר עדר לבדו, עדר נבזה נפוץ, לעג וקלס לשכניכם ובוז ומנוד־ראש לאחיכם אנשי גאולתכם? אם תקומו ותתנערו יום אחד מן הרקבון האוכל בעיר הקודש זה מאות שנים ותחדשו ימי ירושלם ותתנו לה גאולה ותשיבו לה את כבודה לעיני הקרובים והרחוקים?

מי יחוש עתידות, יזכור הימים הבאים לעת כזאת. עתה עת שמחה לארץ ולעם וכלם, וכלנו שמחים, מתרוננים וחוגגים.

אמנם כי אחינו, נאמני ארץ מעולם, מתערבים בשמחות הארץ והעם בכל מקומות מושבותיהם וגם – ברוסיה וברומניה. ולמראה החגיגה הזאת זכרתי את ימי החג הלאמיים אשר ברומניה, יום המלך, יום צאת הארץ מתחת יד אדונים, יום היותה לממלכה – ימים אשר בהם כל “אזרח” הארץ, הבולגרים, הגרמנים, האונגרים וכו' אשר באו אליה מאתמול לגור ולשוב ביום מחר, הם ורכושם אשר רכשו, איש אל ארצו, ו“הגר” הגר בתוכה – היהודים יושבי הארץ מימי דורות עולמים – שמחים בשמחת הגוי ואחינו יוצאים נצבים הם ורבניהם וראשי קהלותם וקהלם, הקטנים עם הגדולים, ונושאים רנה ותפלה בבתי הכנסת ונואמים נאומים בבתי הספר לכבוד היום ועוברים בסך לדגליהם ולמחנותם אל מקומות החגיגה לראות ולהֵראות, לשמוח ולשַמח…

הנה גדוד ילדים עוברים ליד מוריהם, דגל רומניה בראש הגדוד ושיר “תחי רומניה” בפיהם – הם תלמידי בית הספר העברי, אשר לקהלת העיר, המגַדל רומנים טובים – לאמריקה, ששמה יֵצאו בעוד שנות מספר בעקבות אבותיהם ואחיהם הגדולים, באשר אין מקום ואין מחיה ל“זרים” ברומניה, ושם יפיצו את תרבות הרומנים וישאו את דגל רומניה ברמה, זכר ליציאת מצרים.

והנה הילדים העברים תלמידי בתי הספר התחתיים והתיכונים, אשר לעם הארץ, עוברים עם חבריהם הגוים – אלה נוסעים ראשונה ליד המורים והדגל הרומני בקרבם, במסבם, ואלה – מאחור כסרח העודף: עליונים למטה ותחתונים למעלה; כי כל ימי השנה היהודים הקטנים האלה מורים לחבריהם הגוים, הגדולים והגבוהים מהם משכמם ומעלה, את כל הדבר הקשה בלמודיהם, מתקנים או מכינים להם את שעוריהם ונותנים גם נתון על פיהם מארוחתם למען אשר לא יודיעום את ידם ולא יביאו את דבתם רעה אל המורה כפעם בפעם – ולמען אשר, בעת הבחינות לקץ השנה, ישאו הם, הגוים, משאות ודברי תהלה ואותות כבוד מאת פני המורים והיו עליונים נגד חבריהם היהודים, עוזריהם ומוריהם, ואלה ישָארו אחורנית… מה זה רוחכם סרה, אחי הקטנים, והכרת פניכם תען בכם כדמות דאגה מסֻתּרת או כאב עצור – היום ביום שמחת הארץ? היהדפו אתכם חבריכם הגוים בצד ובכתף, היפגעו בכם בלט באגרוף רֶשע, אם יבַטאו באזניכם דברי נאצה וגדופים כמדקרות חרב עליכם ועל אבותיכם ועל כל עם ישראל, פגעים ונאצות אשר הסכנתם עמהם כל ימי השנה ואשר בכל זאת לבכם התמים עודנו מתקומם ומתמרמר להם?

אך מי ישים לב לעת כזאת לדברים שבלב ומי ישא עיניו להביט מסביב ולראות את פני בעלי השמחה המפיקים שנאה ובוז וחמת עכשוב ל“זרים” המסתכלים עליהם והמתרפקים על דודיהם? חגיגה היא חגיגה ויום שמחה הוא יום שמחה והיהודים יודעים עם לבבם, כי גם הם בני הארץ וכי עבדים נאמנים המה לבית המלכות, ומה להם עוד? ואם אין פונה אליהם ואל מנחתם (אף כי לא רק חמור אחד מהם נשאו), ואם יש אשר יהדפו השוטרים או נערי הרומנים נשים כבודות והקימון ממקום שבתן בגן העיר למען שום מקום ל“אזרח” הארץ, באמור להן: יהודיה, גשי הלאה ואשבה, או: וישב האדון פלוני הרומני, ואם יש אשר יתַנו התלמידים באזני הקהל שירי שנינה ומהתלות על “הזרים” באזני הזרים האלה – הן כזה וכזה ישא ויסבול היהודי ויִדֹם כי נטל עליו. סוף־סוף הלא בגלות אנחנו ומה יתאונן יהודי חי? דַיוֹ אשר הוא חי.

למראה חגיגות כאלה, אשר יחֹגו היהודים יחד עם עם הארץ ברומניה וברוסיה, אמנם יש אשר תנקר במוחנו השאלה: הכלב ישראל אם – מלאך אלהים הוא? האבד ברב ימי הגלות והנדודים והתלאות כל רגש כבוד וגאון ותפארת רום אנשים מלבו הנשבר והנדכא ויהי ככלב, אשר יד אדוניו תכלכלהו ותיסרהו גם יחד, “אומצא וחוטרא אבתריה” – ומצא לו? אם מאת רוח הצדק והיֹשר והמוסר הגבוה מעל שמים, המוסר אשר לא לאחד האדם דרכו כי אם למלאכי האלהים ממעל ולבני ישראל מתחת, היתה זאת, כי יזכור אך טוב ולא רע לאשר הוא גר בארצם ממצרים ועד הֵנה? והן גם ברומניה גם ברוסיה נמצא דבר טוב אל עם ישראל: אם ברומניה יענו וירעיבו אותו וימנעו ממנו משפטי אזרח ומשפטי אדם, הן לא יעשו בו פוגרומים כאשר ברוסיה – כי אם מעט. אם ברוסיה יעשו בו פוגרומים, הן לא ישימו את כל המון ישראל לעם נכרי אשר אין לו כל חלק ומשפט וצדקה בארץ, כי אם לשלם מסים ותרומות בחייו ולהקבר באדמתה במותו.

אם כה ואם כה – להתחברות היהודים עם עם הארץ בחגיגותיהם ובשמחותיהם בארצות כאלה, גדולים חקרי לב. לא כן החגיגה אשר היתה זה עתה בירושלם, ששם הרגשנו והכרנו לכל מראה עינינו כי לא עוד על אדמת נכר אנחנו, על אדמת הגלות, אשר דמנו ודם אבותינו מִלאו אותה מתחת ו“תרבות” אירפה מרחפת עליה ממעל, נטויה על ראשינו לשחתנו; ששם היתה השמחה שלמה, הפנים והלבבות מתאימים והבעת הרוח מזה ומזה זכה וטהורה. היהודים, ביד ראשיהם ומליציהם, הפיקו נפשם באמונה ובתֹם לממשלת טורקיה, הטובה לפליטי העם העשוק והרצוץ, מאז תקעה יתדה באירפה ועד היום הזה, מרב העמים הנוצרים “הנאורים”, לממשלה אשר בצלה באו נדחיהם גם עתה לשבת ולמצוא מקלט בטוח – ולא בושו. והפקידים בעלי השלטון הראו גם הם כפעם בפעם, כי רוח הממשלה המרכזית עליהם, כי יודעים ומכירים גם הם את אמונת רוח היהודים הרמה על כל שטנה ועל כל דבה רעה, כי יודעים הם עם לבבם, כי כל העלילות, אשר שוטנינו שמים לנו בזדון או בשגגה, כמוהן כעלילות אשר שמו צוררי יהודה לפנים לעולי גלות בבל, בשקר יסודן. על כן הפלו את היהודים לטוב ויכבדו את המדברים בשמם נגד כל בני האמונות והעמים השונים, ועל כן נחשבה לנו החגיגה הזאת לשום אותה זכרון בספר.

היהיה לבבם זה לנו כל הימים?