מרה היא מאד העניות; אך עוד רע ואיום ממנה הוא גורל האיש הממציא איזו המצאה חדשה ומרוב עניו יסגירה לידי אחרים; עיניו תמקנה בחוריהן בראותו אשרו וטובו בידי זרים ולבו יתפּוצץ על מר גורלו.
*
מי הקורא דרור הראשון לכל באי תבל? מי הוא אשר הבין את יקרת ערך החופש, ויתן משפּט אחד לאזרח ולגר בארצו אם לא ישראל סבא?!
ועתה? “העבד ישראל, אם יליד בית הוא, מדוע היה לבז?”.
לינקולן – בשנת תרכ“ג, אלכסנדר השני – בשנת תרכ”ב, ונביאנו הענתותי – לפני אלפּים וחמש מאות שנה הצהיר את תעודת החופש: “לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש”.
*
ואלה המשפּטים אשר תשים לפניהם – לפני כל החוקים והמשפּטים – לא כמעשינו אשר כל היהדות עסוקה רק ב“אורח־חיים” ו“יורה־דעה”, ול“אבן־עזר” ו“חושן־משפּט” אין איש שם אל לב.
שני זמנים יש לנו אשר נצטוינו להזהר בהם: “זמן קריאת שמע” ו“זמן שטר פּרוע”. הראשון אשר מקורו ב“אורח חיים” יזכר וישמר, ולהשני ב“חושן משפּט” אין איש שם על לב. הלא כולם מרועה אחד נתנו.
היונים ענשו ויסרו את עבדיהם בענויים קשים, פּלאטון ואריסטו חכמיהם הסכימו למעשיהם.
הרומים התענגו לצוד ציד אדם ולכבשו לעבד עולם; טיטוס, “התענוג לבני אדם” והאסון לבת יהודה, התענג גם הוא על העונג האכזרי הזה; אצילי רומא נתנו את עבדיהם לברות לדגי הים אם שברו איזה כלי בשגיאה; הרומי אם פּחד לבלי יעיד העבד לפני השופט לרעתו, עקר את לשונו מפּיו, ואם זקן העבד השליכהו לפני האריות כי יקרעוהו לגזרים; המטרניות צלבו את עבדיהן, אשר לא מצאו חן בעיניהן.
*
“וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו, נקם ינקם” בחרב נוקמת – בסיף.
“וכי יכה איש את עין עבדו לחפשי ישלחנו”.
“שש שנים יעבוד” – שומע אני כל עבודה במשמע, ת"ל לא
תעבוד בו עבודת עבד, מכאן אמרו: לא ירחץ לו רגליו, ולא
ינעול לו סנדליו וכו'. – כל הקונה עבד עברי כאלו קונה
אדון לעצמו". (ילקוט שמעוני שי"א)
העבד היה יכול לתת חפּשה לנפשו בברחו מפּני אדוניו, “ולא תסגיר עבד אל אדוניו!”
*
“וחי עמך – במאכל ובמשקה”.
*
היונים והרומים לא נתנו כל זכיות לגרים בארצם, ויקראום בשם “ברברים” ובימי המליץ ציצערא חפצו המחוקקים לגרש את כל הגרים מארצם.
“וגר לא תונה ולא תלחצנו – כי גרים הייתם בארץ מצרים!”
פּלאטון ב“הרפּובליק” שלו מציע להממשלה לגרש את העניים, למען טהר את הארץ מהחיות האלה, ואם יחלה או יחלש העני – יורה הפילוסוף היוני לעמו – תתנהו הממשלה למות ולא תרפּאהו. –
“לא תטה משפּט אביונך בריבו”.
זה יותר משלשת אלפים שנה הננו מורים את בל עמי התבל את תורת החירות, ועתה הננו גרים ועבדים גם יחד.
ומה צדקו דברי בערנע בקראו במר נפשו באחד ממכתביו:
“למצער הבו לנו זכיות הכלבים ללון בכל מקום ולשאוף אויר!”
*
“העבד ישראל, אם יליד בית הוא, מדוע היה לבז?!”
חירות בתוך עבדות!