המח והלב הם המה אבות השכל והרגש, אשר על פּיהם נחיה ועל ידם נלחום את מלחמת החיים בכל ימי צבאנו עלי אדמות.

*

השכל הוא קר ככפור והרגש הוא בוער כאש-פּלדות. “דומה לשני שבילין, אחד של אור ואחד של שלג; הטה בשל זו מת באור, הטה בשל זו מת בשלג. מה יעשה? – יהלך באמצע”.

*

הרגש מעריץ ומרומם את היופי והשכל מכחש בו ומחללו. הפּנים היפים והמכוערים, השושנים והחוחים, היונים והצפרדעים – כלם נשתוו בעיניו.

*

העין – כדור מלא מיץ נוזל, מכוסה מעטפה דקה כקלפת השום.

*

האמונה היא בת הרגש. אולם נבערה היא וכוזבה לולא השכל עם כחו הרב אשר יסיר מעליה את הכזב והתפלות אשר מרוב חום הרגש נולדו ונטפלו עליה.

*

כל העריצות והרציחות, אבדן החיים ושפיכות הדמים בימי-הבינים הן תולדות הרגש והלב הבוערים, עד יבואו המח והשכל הקרים ויקררו את החום הפּראי וישאירו את האמונה הטהורה בעצם תומה.

*

על שאלת אחד הנוצרים את מאיר-בר המנגן: מדוע הוא מחזיק באמונתו? ענה: “פּחות מאל אחד נמנע במציאות ואותו ארגיש ולא אבין, ויותר מאל אחד גם בלבי לא אמצאהו. וזאת היא יהדותי”.

אולם הרגש בלי השכל, הלב בלי המח יוליך את האדם הפרטי וגם את הגוי כלו שולל ויביא עליו שואה. ואת זאת נראה בפרשת כי תישא, בחטאת העגל – עוד לא חדל העם מתת תרומתו למשכן, עוד תצלנה אזניו מקול שדי: אנכי ה' אלהיך, והנה פתאום נתבעו לעגל ונתנו ובמשובתם הריעו: אלה אלהיך ישראל!

*

“אין אתה יכול לעמוד על אפיה של אומה זו – נתבעין למשכן ונותנין, נתבעין לעגל ונותנין”.

*

היהדות שוכנת רק בלב והתורה צותנו –

“ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך”

ותזהירנו:

“פן יפתה לבבכם”

והוסיפה להזהיר –

“ולא תתורו אחרי לבבכם”.

ובכתובים:

“מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים”

כל הפקודות רק על שמירת הלב, לעצור בעד הרגש הנמהר ולעצרהו בפחזותו. ורבי יוחנן בן זכאי מצא בדברי רבי אלעזר בן ערך “לב טוב” את כל אושר האדם.

*

כל הרעיון הזה עצור בשלש המלות התלמודיות:

“רחמנא לבא בעי!”

*

כל כתבי הקודש, דברי הנביאים ואגדות התלמודיים, כלם דברים אשר יצאו מלבותם ונכנסים ללבות קוראיהם. הם המה הדברים המסורים אל הלב ולא אל הראש, אל הרגש ולא אל השכל.

*

נוראים הם החיים אשר רק על השכל הם נוסדים, יבשים הם ורזים. גאונים כשפּינוזה לא לנו הם, כי אין כל זיק חמלה במו.

*

הציוניות היא תולדת רגש הלב, כמו אמה – היהדות.