שתי הפּרשיות המחוברות תראינה לנו בעליל את עצם היהדות בטהרתה וקדושתה, את תמציתה ושלמותה. הראשונה תורנו בשלילה, והשניה – בחיוב.
*
הפּרשה הראשונה – “אחרי” – מזהרת בשלילה: "כמעשה ארץ מצרים, אשר ישבתם בה, לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען, אשר אני מביא אתכם שמה, לא תעשו. ושמרתם את חקותי ואת משפּטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה' ".
*
“אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגוים, אשר אני משלח מפניכם, ותקיא הארץ את יושביה, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם”.
*
הסוד של “לא תחיה כל נשמה”, כנתוח הרופאים באבר המדולדל…
*
דגון ועשתרות, אשר הבתולות הקריבו להם את כבודן, והפּלשתים קראו לעשתרות בשם “תרעתא”, לאמר: “שער פּתוח לכל עובר”.
בעל או בל, אשר המואבים עבדוהו על ההר פעור בזימה ותבל.
לפני האליל אפיס גלו הנשים את ערותן לרבעה בהן: “ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל הוא”.
לפני האליל מולך הקריבו שבעת העמים את צאצאיהם על זרועותיו הלוהטות.
היונים ואליליהם גם יחד היו שטופי זמה עד אין חקר.
בהיכל הקיסר קוממודוס הרומי נמצאו שלש מאות נערות, גם שלש מאות נערים לתת שכבתו בהם, ואחד מן האפיפיורים התענג לראות איך העבדים והשפחות התיצבו יחד ערומים בהיכלו וישתובבו באש התאוה הנמבזה.
במאה השש עשרה, בימי האפיפיור פּאול השלישי, היו בתי מקלט הנזירים לבתי-בושת, הנזירים והנזירות הקימו דור חדש אשר מלאו את הבתים בנזירים ובנזירות חדשים.
*
הפּרשה השניה – “קדושים” – תורנו את היהדות בחיוב:
כבוד אב ואם הוא סוד אריכת ימים, – יען כי הגרמנים והסלאוים הרגו את אבותיהם הזקנים ולא נתנום לכלות שנותיהם ומההרים הרמים פזרו את עצמותיהם לפי שאול, ויבשלו בשרם ויתנו את לבביהם למאכל לבכוריהם.
ככה עשו העמים הקדמונים לאבותיהם ויקצרו ימיהם.
*
“לך ואספת את זקני ישראל” – לעולם זקנים מעמידים את ישראל".
(שמות רבה פ' ג)
*
אמר הקב"ה לאברהם אבינו: כסף וזהב הרי נתתי לך, אלא מה אתן לך – עטרה שבראשי. כאשר ראה דניאל, אמר: שער רישיה כעמר נקי.
“על זאת יתפּלל כל חסיד אליך לעת מצוא: הזקנה – צריך אדם להתפּלל על זקנתו שתהיינה עיניו רואות, פּיו אוכל ורגליו מהלכות, שבזמן שאדם יזקין הכל מסתלק ממנו.”
(תנחומא מקץ)
*
“מי יוכל לגעת באלו שמכירים את אבותיהם?”
(רבה במדבר)
*
“אמר רבי שמואל ברבי נחמן: שמותן של רשעים דומים לכלי קורים, מה כלי קורים, כל מה שאתה משתמש בהם הם עומדים, הנחתם הם מתרפים, כך שמעת מימיך אדם קורא שם בנו: פרעה, סיסרא, סנחריב? אלא: אברהם, יצחק, יעקב, ראובן, שמעון”…
(רבה ל"ט)
היחס בין איש לאשתו
ספרי הקדש משוים את יחס ה' לעמו כיחס האיש לאשתו: “כמשוש חתן על כלה כן ישיש ה' עליך”; “זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך”.
*
"תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר: “וידעת כי שלום אהלך”.
(יבמות ס"ב)
*
“לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו”.
(בבא מציעא נ"ח)
*
המקובלים הקדישו והעריצו את חיי המשפּחה עד אשר המשילו את אהבת האדם ליוצרו לאהבת האיש לאשתו.
“כל המכה את אשתו יענש בכסף, כי כזאת לא יעשה בישראל”.
(תשובות הגאונים)
*
והסופר הרוסי “הקדוש” וולאדימיר מאָנאָמאך מיעץ עצה נאמנה לאחיו הרוסים, כי בעת אשר יכו את נשיהם – כי בלי הכאה אי-אפשר להרוסי לחיות – יכו בחבלים ולא במקלות וגזרי עץ אלון, למען לא ישברו את עצמותיהן…
*
“לא תלין פעולת שכיר”.
עלינו לזכור את מצב השכירים והפּועלים בעת ההיא, אשר לא ישבו כסאות למשפּט לעמוד לימין עשוקים.
*
“לא תשנא את אחיך בלבבך” – האזהרה הזאת מתאמתת עם החיים…
*
“מפּני שיבה תקום והדרת פּני זקן”.
הכונה לא רק לקום, כי אם לפנות מקום בעבור הזקן ולא כנהוג בהרכבות פּה, אשר נערים ועולי-ימים יושבים במו על מושבותיהם במנוחה ואינם שמים לב להזקנים העומדים ומתנועעים על רגליהם הכושלות.
*
“כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך”. – תבאנה ארצות רומיניה והונגריה ותלמדנה מוסר מהצווי הזה.
*
“שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך”.
הכלאים והשעטנז, אשר בסוג החקים הנמו בעיני כל המבארים, בעיני המה נוסדים על האמת והצדק, למען הרחק מהשוקים ובתי-המסחר את הרמיה; כל סוחרי תבואה יודעים, כי הפּסולת ומפל-בר בתוך החטים והדגן, גם רבה התערובה בגלומי הצמר ובערבוביה הזאת יונו רבים, ובעבור זאת אסרה התורה את הכלאים והשעטנז.