“אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מצוה להתפלל עם דמדומי חמה”. (ברכות כט:)
אין כל מחזה בטבע הלוקח את לב האדם שבי ומרומם את רוחו אל על, אל עולם המלא זוהר, אור, עונג ורוך, כשקיעת החמה.
*
את המחזה הנהדר הזה הננו רואים בפרשת השבוע: “וילך”.
*
המחוקק היה בן מאה ועשרים שנה, אשר לא כהתה עינו ולא נס ליחה, עומד בערבות מואב נשען אל הר נבו מול כל העם ומברך אותם לפני מותו; העם חש ומרגיש כי שמשם שוקעת ויורדת, על ידו עומד יהושע בן נון משרתו המקבל שפע זיו ואור מבן עמרם אדונו כהלבנה מן החמה.
*
“פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה”. (בבא בתרא עה:)
*
עיני כל העם נשואות אל מחוקקם ורואים ומתבוננים איך משה – השמש – מניח את ידיו על יהושע – הירח – ומשפיע עליו מזוהר נגהו.
*
וילך משה ברוח קדשו בתהום העתיד, וירא את נהרי נחלי הדם המהולים בדמעות ומוח, השוטפים מירושלים עד קישינוב, והשפוכים מנבוכדנצר ונבוזראדן עד ניקולי וסטוליפּין וינבא להם את עתידותיהם, כי “תמצאנה אותו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא: על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה”.
*
וילך משה ברוח קדשו, וירא כי “מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה”; מחוץ תגדלנה הצרות יום יום; לפנים גרשונו מארץ לארץ: בימי אדוארד הראשון גרשונו מבריטניה צרפתה; בימי פיליפ היפה גרשונו מצרפת אשכנזה; מאשכנז לפולניה בימי קאזימיר הגדול, ומספרד נמלטנו לתוגרמה.
*
כעת אין מגרשים אותנו באופן גלוי ורשמי, כי אם יאסרונו בתחום מגבל, בחוקים מוגבלים, למען עשות אותנו לחלאת מין האדם ולכבות בקרבנו את הזיק האחרון של רגש הכבוד וגאון הלאומי.
*
"ומחדרים אימה – תורת המוסר הולכת ונשכחת, ההמון שקוע בשחוק הקוביא, בנינו חמושים בכלי-קרב ורבים מהם מארגנים בחברות שודדי ומרצחים, בנותינו מוכרות כבודן ותומתן; כל המדות הטובות מורשת קדומים – צניעות, חנינה, תום, יושר וצדק – היו כלא היו ותחתן נראה בדור הבא: אכזריות, הוללות, הפקרות, רשע וכסל.
*
וילך משה ויזהירנו לפני מותו לאמר: הקהל את העם, האנשים, הנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת; ובניהם, אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלהיכם כל הימים, אשר אתם חיים על האדמה".
*
“תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקא ורבי אליעזר בן הסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע רבם בפקיעין. אמר להם: מה חדוש היה היום בבית המדרש? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם: אעפ”כ אי אפשר בית המדרש בלי חדוש. שבת של מי היתה? שבת של רבי אליעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה ההגדה היום? בפרשת הקהל. ומה דרש בה? הקהל את העם האנשים והנשים והטף. אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע. טף למה הם באים? כדי ליתן שכר למביאיהם. אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני". (חגיגה ג.)
*
המרגלית הטובה הזאת טובה היא גם לנו היום, ומכלכלת בקרבה שכר רב להמביאים את טפּם לבתי-המדרש ולבתי-ספר הלאומיים, אשר רק מהם תצא תורה ואורה לדור יבוא.
“ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו”.. – הורנו המחוקק בשם ה'.
“כי למקטנם ועד גדולם ילכו לדעת את ה'” – יעצנו החוזה ירמיהו.
*
“אהלי שודד, וכל מיתרי נתקו, בני יצאוני ואינם, אין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי. כי נבערו הרועים ואת ה' לא דרשו, על כן לא השכילו וכל מרעיתם נפוצה”. (ירמיהו י)
*
לפנים בילדותנו אנו, ראינו מחזות קדושים בבתי אבותינו, את קדושת השבתות והמועדים, נשמותינו הרכות מצאו מזון רוחני בחדרי מלמדינו, אשר הורונו רק דברי אמונה ודת. לא כן עתה, אשר כל ימי חיינו, לרבות גם השבתות והימים הטובים, שקועים וטבועים אנחנו רק בחומר ובמזון גופני, בנינו ובנותינו שומעים למודיהם בבתי-ספר-העם הכלליים ואינם יודעים ואינם שומעים מאומה על-אדות היהדות; המה אך שומעים חרפּתם, כי יהודים המה, מפּיות חבריהם ואינם מבינים מה זאת.
*
הבה נחלץ חושים להציל את הטף, נבנה בתי-ספר, נקיים את מצות “הקהל”, אשר הרמב“ם חשבה בין תרי”ג המצוות; ניסד חברות ילדים ונראם את האור הגנוז ביהדות. נלמדם את אשר למדונו אבותינו אנו ואז תקוים בהם נבואת בן אמוץ:
“לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם: לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו, יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו, וידעו תועי רוח בינה, ורוגנים ילמדו לקח”. (ישעיה כט, כב)