“שאל אביך ויגדך, זקניךָ – ויאמרו לך”.
מני שים אדם עלי ארץ, וכל עוד ימי השמים עליה היתה ותהיה מלחמה רוחנית בין האבות והבנים, בין הדור החולף לדור הבא.
*
האבות כבר התקררו מאש חשקם ותאותם, דעתם מיושבת ומזגם קר; הם מביטים על החיים וכל שאיפותיהם וחמודותיהם כעל צללים עוברים, על עמדתם יעמדו ומתרשלים ללכת הלאה ולעלות מעלה.
הבנים בעצם חומם, חשקם בוער כאש פלדות, תשוקת החיים מתגברת מיום אל יום, ישוקו, יהמיו כהמית הים לגליו, מתאמצים להתנשא, להתרומם, לעלות וללכת קדימה.
*
הזקנה והנוער, המנוחה והתנועה, השביתה והעבודה – אלה הם הכחות ההפכים הנלחמים – האבות והבנים.
*
המלחמה הזאת מעמדת את החיים על בסיס נאמן וממתקת את מרירותיהם; היא תשכללם ותסול לפניהם את המסלה התיכונה – שביל הזהב. – הבנים מתאמצים ומתלבטים לעלות מעלה, והאבות יעצרום אחורנית לבלי יכשלו בחפזם במרוצתם…
*
מאושרים הם האבות והבנים, אשר איזו פשרה תפשרם במלחמתם, וסוף סוף ישתרר השלום במעונם.
אומללים המה ההורים וצאצאיהם, אשר לא ימצאו כל פשר, מלחמתם הולכת ומתגברת יום יום, האבות ילכו אחורנית כסרטנים, הבנים עפים כברקים קדימה, ומה נורא התהום המבדיל ביניהם, ומה איום אסונם!…
* בן עמרם בשירתו האחרונה והנצחית הורנו את כל זאת בדברים נשגבים וקדושים, לאמר:
“צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, ויאמר: אסתירה פני מהם, אראה מה אחריתם, כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם. – הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא עם”.
*
בדברים הקדושים האלה נלמד לדעת איך לפשר בינינו ובין יוצאי חלצינו, כי נזכירם ימות עולם ונבינם שנות דור ודור. ואם לא נעשה זאת, אז נראה את אחריתם, כי דור תהפוכות יהיו, בנים לא אמון בם – בלא אל ובלא עם…