שניהם צמודים ודבוקים יחד כשלהבת בפתילת השמן, וכל עוד אשר השמן לא יחסר, תאיר השלהבת אורה מסח.
*
“ברוך אלהינו, שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו”.
*
התורה, רק התורה היא עץ חיינו, אשר אם גם ינתש ממקומו, והמקרה יטלטלהו לארץ אחרת, גם אז ינטע שנית באדמתו החדשה, יחדש כחו, יך שרשיו למטה ויעשה פרי למעלה.
“כי האדם עץ השדה”.
*
כל העצים – העמים – כאשר נסחו מאדמת מטעם, נתערבו מין במינו, הרכבו בזמורות זרים, באקלימים אחרים ויבטלו מן העולם ויהיו כלא היו.
*
התורה מסכה בישראל סם חיים מיוחד במינו, ואם גם יתערב במינים אחרים כחו אתו, ומין בשאינו מינו אפילו באלף לא בטל.
“הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב”.
*
החוזה בן בוזי בעמדו על אדמת נכר, בראותו את עמו הגולה והנסח מארצו, צווה מאת נותן התורה, לאמר:
“ואתה בן אדם, עשה לך כלי גולה וגלה יומם לעיניהם, וגלית ממקומך אל מקום אחר לעיניהם, אולי יראו, כי בית מרי המה, והוצאת כליך ככלי גולה יומם לעיניהם, ואתה תצא בערב לעיניהם כמוצאי גולה, לעיניהם חתר לך בקיר, והוצאת בו: לעיניהם על כתף תשא, בעלטה תוציא, פּניך תכסה ולא תראה את הארץ, כי מופת נתתיך לבית ישראל. ואעש כן כאשר צוויתי, כלי הוצאתי ככלי גולה יומם, ובערב חתרתי לי בקיר בידי, בעלטה הוצאתי, על כתף נשאתי לעיניהם. – ויהי דבר ה' אלי בבוקר לאמר: בן אדם, הלא יאמרו אליך בית ישראל, בית המרי: מה אתה עושה? אמור אליהם: כה אמר ה' אלהים: הנשיא המשא הזה בירושלים וכל בית ישראל, אשר המה בתוכם, אמור אני מופתכם, כאשר עשיתי כן יעשה להם: בגולה בשבי ילכו, והנשיא אשר בתוכם אל כתף ישא בעלטה ויצא, בקיר יחתור להוציא בו, פניו יכסה, יען אשר לא יראה לעין הוא את הארץ”.
*
התלמוד מבאר:
“מאי כלי גולה? חמת, נר, שטיח וקערה”. (נדרים דף מא)
*
“רבי שמעון אומר: זו קופּה של ד' אזנים המחזקת את הכל. והיה הנביא מזהירם לעשות להם. ולא עשו כן. ולאחר שגלו היה אחד מהם רוצה ללוש עיסתו ולא היה יודע במה, והיה חופר גומא בארץ ולש בה, והיו צרורות נבלעים בעיסתו ומקהין את שיניו. הדא הוא דכתיב: ויגרס בחצץ שני”.
(מדרש קינות)
*
חמת – אי-שכרון.
“יין ושכר אל תשת, אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד, ולא תמותו, חוקת עולם לדורותיכם. ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור”.
*
נר – דעת. כי “אם אין דעה, הבדלה מנין?”
*
כאשר גלינו מארצנו בטלה עבודת הכהנים וכל העם נהיו לבאי אהל מועד, פּכחים ופקחים שותים רק מים מן החמת ואוחזים את הנר… למען דעת איך להבדיל בין הקודש ובין החול.
*
שטיח – טהרת חיי המשפחה.
*
הקערה – השלחן הטהור והכשר.
*
“זו היא הקופּה של ארבע אזנים המחזקת את הכל”.
עכשיו כמעט אבדו מאתנו כלי הגולה, חמת המים נתחלף בבקבוק היין והשכר, אותות שכרון יראו ברחובותינו, הנר יכבה לאט לאט, השטיח חלל בבתינו, והקערה מגואלה במרק פּגולים.
*
הבה נחדש את הקופּה של ארבע אזנים, נחזק ונתקן את כלי הגולה, נאחד את התורה והחיים, הזקנים יאירו את הנר, הצעירים יטהרו וינקו את השטיח ויחד ישמרו את הקערה, וכלנו נשוב לשתות מים מן החמת.
*
כלי הגולה נתנו לנו חיל וכח עד היום בגלותנו, והם יאמצונו ויחזקנו לשוב לארצנו לאור באור החיים כמלפנים.