“כי כה אמר ה' אנוש לשברך, נחלה מכתך; אין דן דינך למזור, רפאות תעלה אין לך, כל מאהביך שכחוך, אותך לא ידרשו”. – “כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאום ה‘, כי נדחה קראו לך, ציון היא דורש אין לה, כי כה אמר ה’ הנני שב שבות אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם, ונבנתה עיר על תלה וארמון על משפּטו ישב”. (ירמיה ל)
מחלת העצבים מתחלקת לשלש מדרגות: געשה (היסטריה), שתוק (פּאַראַליזיס) וחלי-נפילה (אפּילפּסיה); הראשונה במוח, השניה בשאר אברי הגוף, והשלישית מכף רגל ועד ראש.
*
בני עמנו מתחלקים בדורנו לשלש מפלגות: הנאורים (המתקנים), החרדים (האורתודוכסים) והמתפּרצים (הראַדיקלים).
*
חכמי הרפואה כבר נמנו וגמרו על פּי ספירה (סטאַטיסטיקה) מדויקה ונכונה, כי מחלת העצבים בכלל שלטת ביותר ביהודים, עדי אשר רבים מהם יכנוה בשם “המחלה היהודית”. סבת הדבר היא הגלות והטלטול, המנדים והמטלטלים אום זה שנות אלפּים.
*
כל מפלגה ומפלגה לקחה לה אחת משלש אלה למורשה – מורשת עולם. הנאורים נחלו למו את הגעשה; החרדים – את השתוק, והמתפּרצים – את חלי-הנפילה.
*
הנאורים־המתבוללים – היסטריים המה: גויתם בריאה ומשוכללה, חיים המה בסדר ומשטר, עובדים את עבודתם בחריצות ודייקנות; אולם חשים הם במוחם, המה מפחדים תמיד מפחד “למה יאמרו הגוים?” והם הוזים הזיות ומבקשים עצות איך להשיג את ההתבוללות המחלטת והגמורה לבל יכירום, כי מזרע ברך ה' המה…
*
החרדים־האורתודוכסים חולים במחלת הפּאַראַליזיס, מוחם בריא וצלול, אולם גויתם רפה וחלשה, אינה מתנענעת ומתעוררת כדבעי, אבריהם לא התפּתחו, תרדמה עזה נסוכה עליהם תמיד, ועבודתם פּסולה, כי אין כל סדר ומשטר בחייהם ובכבדות יתנהלו.
*
הרדקלים־המתפּרצים וכל האיסתים למיניהם עפּילעפּטיקים המה, מתנענעים, מתעוררים ומתפּרכסים בהעויות משונות, מתנפּלים, מתלבטים בשאון ורעש בכל מקום ובכל זמן, מכים ומוכים, פּוצעים את הכל ונפצעים מכל, שוברים ידיהם ורגליהם, ונושכים את לשונותיהם בשיניהם מרוב
פּרכוס ותנועה.
*
מה נואלו אלה החיים על פּי הלוח; שכני הנאור, המתקדם, הוציא את תנורו מתוך ביתו בראשית ימי האביב, החליף את בגדי החורף בבגדי הקיץ, וכמוהו עשו כל בני-ביתו; הקור גבר, השלג נפל, הוא נחלה בדלקת-הריאה, אשתו – ברומטיות, צאצאיו חשו בגרונם; הרופא בא ויגער בו: “אתה הסבות בכל אלה! למה מהרת להוציא את התנור מביתך? מדוע החלפת את הבגדים בטרם הקיץ בא? גמולך בראשך!”
*
רבים הם בעמנו ההיסטריים החיים על פּי הלוח ומתימרים במאה העשרים בטרם בא האביב הנכון.
*
והרדקלים-המתפּרצים, המתיצבים בראש כל המורדים בכל הזמנים ובכל הארצות, הם יזכירוני את גורל חיי אחד ממכירי, ישראל, החבר בכל החברות, המתעסק בכל צרכי הצבור, הפּותח את כל האספות והמתענין בכל עניני העיר, ואשתו וצאצאיו – גועים מרעב ומקור…
*
גורל ישראל בין העמים כגורל העני הבא אל קרובו העשיר, המבטל את ישותו, מתבלבל ואיננו יודע איך לשבת, איך לאכול, איך לכלכל את דבריו במשפּט וסדר, עיניו נשואות רק אל אדון הבית, עונה אמן על כל דבריו, ירא להתנועע, אולי יפריע בתנועותיו את מנוחת האדון, הולך אט על ראשי אצבעותיו ומפחד אולי יעשה מדחה ויהי לבוז בעיני איש-חסדו.
*
הוי, מה נוראה ומגואלה היא העבדות ההיסטרית הזאת, בלי הבדל אם היא חמרית או רוחנית!
*
והארוכה לכל המחלות האלה היא רק “שיבת שבות אהלי יעקב”, לבנות העיר על תלה וארמון על משפּטו ישב, אז ינער ישראל מעליו את אבק הגלות וכל תחלואיו גם יחד.