“מאי חנוכה? – דתנו רבנן: בכ”ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספּד בהון ודלא להתענות בהון. – שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא:)

חג האורים – חג נצחון המכבים.

ואיפה נצחון יהושע בן נון על ל"א מלכים? מפּלת סנחריב האשורי וחילו? מדוע לא נחוג אותם? ואם איכות החגיגה היא פך השמן האקונומי, – איה שמנם של אליהו ואלישע הרבים בכמותם? ומדוע שמונה ולא שבעה, כקני המנורה?

*

בתשובת חז“ל טמון כל סוד הנצחון האמתי, אם רק נבין את הרמזים, אשר רמזו ב”שמן" ו“השמנים” וב“יום” ו“ימים”.¹

*

“שמן” הוא שם משאל על הכחות הרוחניים של עם ישראל, כמו “ושמן ימינו יקרא”. ועובדי כוכבים (ההילינים-הסורים) בבואם אל היכל היהדות טמאו את כל השמנים – כל המדות הטובות – שבהיכל.

*

“יום” – לא רק יום אחד, כי אם תקופה שלמה או דור שלם, כמו “והיה ביום ההוא”. הכהנים הגדולים, מרשיעי הברית בעת ההיא, יאזון, מינילאוס, ואלקימוס, הביאו שקוץ משומם בהיכל, הושיבו את האסתטיקה היונית על כסא האתיקה העברית, העלו מחולות על הר הבית משני המינים במערומיהם כאדם וחוה; הגברים משכו ערלתם לבל יכירום כי ממעי יהודה יצאו, ואין מוחה בהם, כי לא נשאר כל שמן טהור – כח יהודי להתיצב נגדם, – – “עד שגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן – מתתיהו, אשר הוא לא היה כהן גדול, כי אם חתום בחותמו של כהן גדול, בהיותו בן יוחנן כהן גדול, – ולא היה בו אלא להדליק יום אחד – רק בדורו לבד. – נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים” – שמונה דורות: מתתיהו, יהודה, יונתן, שמעון, הורקנוס, אריסתובול, אלכסנדר והאחים הורקנוס ואריסתובול. אנטיגנוס אינו מן המנין, לפי שלא הוציא שנתו, והורדוס האדומי מלא מקומו.

*

מצד ההשקפה הלאומית גדול כבוד חג המכבים מכל חגינו ומועדינו; הנרות הקטנים, אשר אנו מדליקים, מספּרים לנו ספּורים גדולים וקדושים, המרהיבים ומשמחים את לבותינו וממלאים את נפשנו בגאון לאומי והכרת עצמנו; בגעגועים לעברנו העתיק והעשיר ובתקוות טובות לעתיד מזהיר, מאיר ומחמם את רגשותינו.

הוי, כמה אורים גדולים ומתעים, להבות מחריבות ושורפות העלו עמים שונים במשך אלפּים שנה. האורים הגדולים כבים ונעלמים ונרותינו אנו מופיעים עוד בכל זיום והדרם. הם מתארים לנו את נצחון סיני על אלימפּוס, המוסר על הזמה, האתיקה על האסתטיקה, אש קודש מאירה ומחממת על מוקדי השטן ומדורות התפתה, המחריבים והמשחיתים.

*

כקול זעזועי הנימה של הכנור הרך והענוג, אשר ישמע בתוך רעש תופּים וקול חצוצרות, המרומם את הנפש והמחיה את הרוח, כן אור נרות חנוכה לעומת הנרות הגדולים ההיסטוריים של הנוצרים והמחמדים.

*

“המו גוים, מטו ממלכות”, כשל כחם, כבה אשם, נאלמו דום, וישראל סבא מחדש כנשר נעוריו ומעלה נרותיו להאיר ולחמם את נפשות צאצאיו לדור דורים.

*

“מן המצר קראתי יה” – שרו המכבים וישראל ישיר עד היום: “רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי”. ובצדק יקרא: "סבוני כדבורים", מצצו ממני את מתקי ודבשי, אבל “דעכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם”. היונים והסורים ואחריהם הרומים דעכו כאש קוצים, וישראל מעלה נר תמיד אשר לעולם לא יכבה.

*

הם עשו את אלהיהם לבני-אדם ויכלו אתם יחד, ואנחנו מרוממים את האדם להדבק באלהינו, כי אוריתא, ישראל וקוב"ה חד הוא.

*

נעלה הוא חג האורים מחג הפּורים בזאת, אשר לא בחסד לאומים נושעו אז, כבימי הפּורים, אשר רק על ידי רחמי המלך הטפּש נשארו בחיים; לא על ידי חנינה וחמלה הביאו המכבים תשועה לעמם, כי אם בגבורתם ואומץ רוחם אשר חננם ה'.

חכמינו התלמודיים צונו לקרוא את ההלל בימי החנוכה ולא בפורים, באמרם:

“אין אומרים הלל על הנס שנעשה בחוץ לארץ, כי אכתי עבדי אחשורוש אנן” (מגילה יד)

אמנם כן, לו השכילו אבותינו תמיד לזכור, כי “אין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ”, כי אז לא נשקו את השבטים, אשר יסרום, לא לקחו חלק בשמחות זרים ובנצחונותיהם, לא בטחו בחסדם-חטאת ובישועתם, אשר אין כל שחר למו.

*

לו חכמו השכילו המשלשים, כי אז גם המה חגו את חג האורים הזה, כי לולא המכבים כבו את האש הזרה ההלנית, אשר התפּרצה אז במחנה ישראל, כי אז גם לא פרח גם הנצר משרשי האיסיים, ורומה וכל אירופּה היו נטבעים במצולות המיתילוגיה היונית.

*

חבל על אשר “הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם” וישארו בתור נרות של “הזכרת נשמות” לנשמות העם, הארץ, השפה, הספרות, להנביאים, להמכבים ולכל הקדוש לנו.

“אלא לראותם בלבד”…

*

הציונים! הדליקו את הנרות שכבו בלבבות, הרימו את הנס, נס ציון, בארץ, ותאמרו את ההלל שלם, ותשיגו את הרשות להשתמש בהם, כהמכבים בשעתם. כי אך בציון נושע תשועת עולמים.