קסם בהמלה “אביב”, עוז והדר, רך ועונג, חן ויופי אצורים בתוכה גם יחד; האביב הוא הפּרוזדור לקיץ הטרקלין; הוא המשיב את נשמת כל היקום; גולל חושך מפּני אור; מעביר את הלילות החשכים ומביא את הימים הבהירים המלאים חיים ועונג.
ואלהי האביב הביא לישראל עמו את אביבו בירח האביב וצוהו: “שמור את חדש האביב!”
לאמר: “בנים אתם להטבע, ויחד עם הטבע תצאו ממסגרותיכם; האביב קורא דרור להתבל ומלואה מכבלי החורף, ולכם בני אברהם בחירי יקרא דרור מסבלותיכם על אדמת חם!”
*
שלשה מיני חגים לכל עם ועם: חגי הדת, חגי הטבע וחגי העם.
ועם ישראל חוגג את חג פּסחו, חג חירותו, באביב – שלשתם כאחד.
*
עוד היום פּוסח ה' על בתי ישראל בכל מקום שהם, לא רק “בנגפו את מצרים”, כי אם גם בנגפו את אשור, בבל, פּרס, יון ורומא, “ולא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף”.
“כל הרוחות כבשו בני יון ורוח מזרחית לא כבשו!” (בראשית רבה פ' מד)
*
חוג ישראל סבא את אביבך בכל ארצות פּזוריך וקראת בו את “שיר השירים”, שיר האביב היותר נעלה, נשגב ונקדש מכל שירי האביב אשר שרו כל משוררי העולם; קרא זקן אומלל גם את המחזה הקדוש שאחד מחוזיך חזה בימי חרפך, את אביבך העתיד, בהחיותו את עצמותיך היבשות, בהפיחו רוח חיים במו; שירה שירתך, חזה חזיונך אשר בן-בוזי חזה בבקעה על יד הנהרות פּרת וחדקל, וקוית, והתעודדת לקראת אביבך הבא.
*
“אנשי חיל! שלשים מאות שנה מביטות עליכם מראשי פארי-העמודים האלה!” – קרא נאפּוליון הראשון לבני-חילו בעמדו אתם במצרים בעיר קאהירא בקצה המדבר.
ואנחנו בסגנונו נקרא:
כל באי תבל! שורו והביטו על הגוי העתיק הזה, אשר זה יותר משלשים מאות אביבים עברו עליו מעת בא אביבו הראשון אחרי כלותו את עבודת-פּרכו על-יד פּארי-העמודים ההם!
*
בקעו ים-סוף; עמדו על הר סיני; באו והתישבו בארץ כנען; גלו בבלה ותלו כנורותיהם על ערבותיה; שבו ליהודה; הושיטו ידם לאלכסנדר המוקדוני, נמשכו אחריו לאלכסנדריא, הכירו את גדולת יוליוס קיסר; הגלו רומאה; נפוצו לכל ארצות אירופּה; מספרד גרשום ויחד עם קולומבוס מצאו את הארץ החדשה.
*
הוי, כמה חרפים נוראים ואכזרים עברו על הנודדים הנצחים האלה! אבל אביבם הולך תמיד לפניהם ונלחם עם החורף הארוך והאיום, ומדי שנה בשנה קורא בקול:
“שמור את חדש האביב!”