קול אדיר וחזק, קול ישראל סבא, בן ארבעת אלפי שנים, קול עם הזורע אור גדול בקורות העולם לכל באי תבל, נאקת גוי אומלל, מפוזר ומפורד, מוכה ומעונה, מתגרת עריצים אכזרים, השופכים דמו כמים, הננו שומעים בשיר השירים הזה –

“המשובח שבשירים, המעולה שבשירים, המסולסל שבשירים”. (מדרש שיר השירים)

*

אם יש את נפשכם לדעת מקום החזיון הנאדר בקודש הזה, – קראו שמו “תבל” וכל ארצותיה. כי כולן לקחו חלק בשיר החזיון הזה, מכל עיר-מלוכה, מכל הארצות, הגדולות והקטנות, מקדם ומים, מצפון ומתימן, נשמע את קול גבור השיר הזה, המספּר את תפארתו מימים מקדם, המביע את התנצלותו באזני שוטניו ואויביו ואת תקותו לאחרית הימים.

*

הרחק ממקום מולדתו הקדושה והעתיקה, נודד בין עמים נכרים, המתפּארים גם הם בשם “בנות ירושלים”, אשר ירדפוהו בלי חשך, יתאזר עוז מדי שנה בשנה בעלות חודש האביב, יחוג את חג אביבו, חג חרותו, ומשורר את שירי האהבה והחופש הטבעי לאלהי החופש:

"כי הנה הסתו עבר

הגשם חלף הלך לו,

הנצנים נראו בארץ".

*

“היו ימים, – קורא גבור השיר בחיל, – אשר מלך השמים והארץ “הביאני חדריו” , ושם השקני מיין תורתו, ההולכת ומשתבחת כל עוד שמתישנת, אלפי שנים כבר חלפו, ממלכות מטו, ארצות נשמו, ואנכי חי וקים בחוקיו ומשפטיו אשר אינם דורשים רוב דעות, מפּני אשר קימים המה לעד על כנם – כן האמת והצדק”.

“אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש” –

יפנה ישראל הזקן אל כל עמי התבל בהתנצלותו. הן אמת טפלו עלי אשמות וחטאים באלפי שנות גלותי, בהיותי למפגע לקרני השמש, בין צל ומגן אשר יסוככוני, ולא פלא הוא שהשמש שזפתני, ובהאבקי תמיד עם שוטני ומריבי, מן הנמנע הוא אשר לא ידבק בי האבק וישחירני. אולם כל מומי ומגרעותי, אשר תלו בי, חיצוניים המה, אשר רק בגויתי נגעו ולא בנפשי ונשמתי.

*

"שחורה אני

כאהלי קדר,

ונאוה אני –

כיריעות שלמה,

בנות ירושלים!"

“מבחוץ הם כעורים ומכוסים סמרטוטים, ומבפנים – אבנים טובות ומרגליות” (מדרש שיר השירים)

“אמנם כן! גבי כפוף ממשא הגלות והנדודים, אור-עיני הועם מחשכת הרדיפות והגרושים, רגלי מעדו ממנוסה תמידית, ידי רפו מרוב עבודה קשה ונכריה, וכולי כאהלי קדר אך מחוץ, אולם אם תתבוננו בנפשי פנימה, תכירו לדעת את מזגי הטוב, את לבי המלא חמלה ורחמים, את מדותי הטובות, את חיי-משפּחתי הטהורים, את אהבתי לפרי בטני, לאשת חיקי, – אז תמצאו, כי נאוה אני כיריעות שלמה”.

*

"הנכם מאשימים אותי על אותות השנאה והמשטמה אשר אני מראה לכם בדברי, בפתגמי ובספרותי, אבל מדוע תשכחו, כי זה כאלפּים שנה אשר “הכוני, פּצעוני, נשאו את רדידי מעלי”.

הכוני בקדם ובים, בצפון ותימן, את כבודי חללו, העלילו עלי עלילות נוראות ולא נתנו לי חנינה, ואיך יכולתי להבליג על רוחי לבלי הביע את שנאתי לכם?

*

אסוני היותר גדול הוא, כי –

"בני אמי נחרו בי,

שמוני נוטרה את הכרמים,

כרמי שלי לא נטרתי" –

ולכן הייתי כעוטיה, מבלי מצוא מנוח לכף רגלי בכל מרחבי התבל".

*

אולם –

“מי זאת הנשקפה כמו שחר?” –

ישראל הגבור הזקן אחרי נשאו עיניו השמימה ותקותו מתחזקת בו, כי גאולתו ופדות נפשו קרובה להגלות קמעא קמעא כאור השחר, אחר אשר על משכבו בלילות בקש את שאהבה נפשו לא מצאה, וגם המים הרבים, המים הזדונים, לא יכלו לכבות את האהבה, ובקול עוז יקרא, בקול עליז ושמח לעיני כל העמים על במת התבל:

"קול דודי הנה זה בא,

מדלג על ההרים – (הרי יהודה),

מקפץ על הגבעות – (גבעות ירושלים)!"