משפּחת עלי ספה תמה, משכן שילה נוטש, ובן אלקנה וחנה הורה דעת להעם, כי “שמוע מזבח טוב” וטהרת המדות וחובת הלבבות נעלות מהיכל ומקדש. ככה סבב שמואל בכל שבטי העם ובעזרת חבל הנביאים אשר יסד השפּיע רוח האחדות על כל שבטי יה, ויצאו כולם חוצץ למלחמת תנופה על אויביהם הפלשתים, ויכניעום על יד אבן העזר, במקום אשר נשבה ארון ה', והערים אשר גזלו הפלשתים מישראל, שבו שנית למו; הנצחון הזה אמץ את לבותיהם ויחזק את אחדותם. וכעשר שנים היה שמואל הרואה והרועה לעמו, וישר עליהם בשבט מישור.
*
ושמואל זקן ובניו לא הלכו בדרכיו, ובני עמון ונחש מלכם הציקו לבני גד ומנשה מעבר הירדן, והפלשתים גם הם שבו להרים ראש וישימו נציבים בערי יהודה ובנימין. ויתקבצו כל זקני העם ויבקשו את פּני שמואל לשים עליהם מלך, באמרם, כי עליהם להיות ככל הגוים שכניהם.
שמע שמואל את דבריהם ויתעבר, וינסה להניאם מחפצם, בתארו לפניהם את תורת המלוכה ותוצאותיה, אך הם באחת ומי ישיבם? ובכן נאלץ היה הרואה למלא את חפץ העם.
ויבחר שמואל, על פי ה‘, בשאול בן קיש, אשר סר אל הרואה לדרוש על דבר אתונות אביו האובדות. בן קיש היה איש גבור, יפה מאד במראהו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם; אולם ענו ברוחו ונחבא אל הכלים, עובד אדמה ונוהג בבקרים. בו בחר ה’ אחרי היותו משבט בנימין הצעיר, לבל יתגאה לבו וירום על אחיו.
אבל שמחת העם במלכם היתה מהולה בעצבון. כי בעת קראם בקול “הידד!” “יחי המלך!” נמצאו נרגנים ובני־בליעל אשר השיבו:
“מה יושיענו זה?!”
*
מצב העם היה אז נורא מאד, עד אשר לא נמצאה כל חרב בכל מחנה הצבא, בלתי בידי שאול ויונתן בנו, והעברים התחבאו בחורים, במערות ובסלעים. וגם “חרש לא נמצא בכל ארץ ישראל”.
*
נפלא, נעלה ונשגב היה יורש־העצר הראשון שלנו, – יונתן בן שאול, – טוב ומיטיב, בעל נפש נדיבה ולב טהור, ענו, גבור נערץ וכביר על שדה קרב, איש רעים ומלא רחמים בביתו, לבו היה מלא אהבה פּלטונית וידידות טהורה. ויחד עם כל אלה חרף נפשו למות בעד עמו וארצו, והוא רק הוא הציל את כבוד אביו המלך מחרפּת צר, בהתנפּלו הוא ונושא כליו על נציב פלשתים בגבעה, באמרו:
“כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט!”
*
שאול הראה את תנופת ידו על נחש העמוני, אשר אבה לנקור כל עין ימין מישראל, ובשוב מאחרי בקרו מן השדה, לקח צמד בקר, וינתחם, וישלחם בכל גבול ישראל, לאמר:
“אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחר שמואל כה יעשה לבקרו”.
ויצאו כלם כאיש אחד שלש מאות אלף איש ושלשים אלף מיהודה ויכו את עמון עד חרמה.
אז נוכח העם לדעת את גבורת מלכו ויאמרו אל שמואל:
"מי האומר שאול ימלוך עלינו?!
תנו האנשים ונמיתם!"
על נקלה נוכל הבין, כי הקוראים את הקריאה הפּראית הזאת הם המה אלה עזי־הפּנים והנרגנים, אשר בזוהו מראש ויקראו –
“מה יושיענו זה?!”
נרגנים, מנולים ומחרחרי־ריב כאלה נמצאים עד היום במחנינו הנעים והנדים לכל רוח…
*
על ידיו ועל רגליו עלה יורש־העצר, חביב העם, אל מחנה הפלשתים וישם שמות במו.
*
שאול השביע את העם לבל יאכל, עד אשר תהיה נקמתם מהאויב שלמה.
*
יונתן טבל את קצה מטהו בהלך הדבש ותאורנה עיניו.
*
אחדים מן העם הזכירוהו את שבועת אביו אשר השביעם ויונתן ענה להם, לאמר:
"עכר אבי את הארץ, ראו נא כי אורו עיני, כי טעמתי
מעט דבש הזה!"
מוסר השכל להמסתגפים והמענים את נפשותיהם בסגופים ותעניות על לא דבר.
*
שאול הואיל להוציא את יונתן מן המחנה ולהרגו. כל העם התגעש ויקרא בקול:
“היונתן ימות?!” –
ויצל את אהובו.