לוגו
בירורים [תר"ץ]
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(במסיבת חברים שהוזמנה ע"י הוועד הפועל של ההסתדרות)

הזמַנו למסיבה זו חברים שיש להם מגע חי את הפועל והפלח הערבי בארץ, למען ברר את אפשרויות הפעולה להשכין יחסי שלום בינינו ובין שכנינו, קודם כל בכפרים. היה לנו עד עכשיו נסיון בקשירת יחסי חברים את חוגי פועלים; לרגל המאורעות נותקו הקשרים, ועלינו לחדשם, אבל אין אנו יכולים להסתפק רק בפועל הערבי, עלינו לחפש דרך לכפר הערבי. לישובים העובדים שלנו יש צרכים משותפים את שכניהם בכפר בעניני מסים, בריאות, דרכים, שמירה ועוד. על יסוד צרכים אלו עלינו להקים קשרי־שכנים לפעולה משותפת, כלכלית ופוליטית כאחת.


צדקו החברים אשר ציינו שלמאורעות היה אופי של “מלחמת קודש”. חלק מהפלחים האמין באמת שהיהודים פגעו בקדשיהם. הם קבלו ידיעות אלו מהמופתי ומהקדי. קוראי העתונות הערבית אמנם מועטים בקרב אנשי הכפר, אולם למילה המודפסת יש יחס של אימון והערצה בקרב הציבור התמים הזה, ודברי ההסתה של העתונות הערבית הוקראו באזני ההמון. משך בלי ספק גם דבר הביזה. ביצירת “דעת הקהל” שלטו הקיצוניים.

מיד לאחר המאורעות ניגלו אמנם בכמה מקומות סימני התפכחות. היה רצון לגולל הכל על הבידוים. בהרבה כפרים הקרובים לישובינו לא ניתנה יד למסיתים, אולם משרַבו העלילות התעוררו גם אלה. הסתה לאומית לא היתה מצליחה לקומם את ההמונים, אולם הסתה דתית שיצאה ממקורות מוסמכים ונאמנים בעיני הפלח – הכשירה את הקרקע לפרעות. גם אלה שהתנגדו – נמצאו תחת לחץ דעת הקהל, ולא עיכבו בידי חבריהם. עכשיו נמשכת הסתת החרם נגד היהודים, אבל הפלח המעשי מרגיש מיד שהסתה זו נובעת מתוך חשבונות אגואיסטיים של חנוונים הרוצים לנצל את המצב ומפקיעים שער הסחורות. ויש למצוא דרך להסברה ולהכחשת העלילות. כרוזי פ.ק.פ. נקראים בכפרים, אולם מקריאים רק את הקטעים המכוונים נגד היהודים והציוניים, את הקטעים נגד האפנדים לא מקריאים. ואם כי בקרב הערבים ישנם אנשים החושבים, כי המאורעות הזיקו גם להם – אין הם מעיזים לצאת בגלוי נגד שליחי המופתי. העתונות הערבית אינה מעתיקה את מאמרי “דבר” ו“הארץ” – כי אם של “דואר היום” הריביזיוניסטי, – ואין חומר הסתה טוב ממנו. קול הישוב היהודי הרוצה לחיות בשלום את שכניו אינו מגיע להמונים הערביים ומגע חי של בני כפרינו אנו את בני הכפר הערבי יוכל לתקן הרבה. בימי הפרעות הודיעו אנשי קומי לעין חרוד שהם לא יתנפלו ולא יפגעו ביהודים, וכי כל המסיתים הם אנשים זרים למקום. כמובן אי אפשר לדעת איך היו מתנהגים אילו נמשכו המאורעות עוד ימים אחדים.


יש חברים השוללים את קיומה של תנועה לאומית בקרב הערבים. הם רואים את פילוגי הערבים ביניהם לבין עצמם – הפילוג בין המופתי והאופוזיציה, הניגוד בין המושלימים והנוצרים, ריב המשפחות המיוחסות, השנאה שבין הפלחים והבידוים; נכון הדבר שלתנועה הלאומית הערבית חסר תוכן חיובי. אין מנהלי התנועה דואגים לחינוך העם, לצרכיו החיוניים. אין עוזר לפלח, אלא להיפך, ראשי התנועה מוצצים את דמו ומנצלים את ההתעוררות העממית לטובת עיניניהם הפרטיים. אבל אנו נטעה אם נָמוד את הערבים ואת תנועתם באַמַת־המידה שלנו. כל עם יש לו תנועה לאומית שהוא ראוי לה. הסימן המובהק של תנועה פוליטית היא, שיודעת לרכז סביבה המונים. מבחינה זו אין ספק שיש לפנינו תנועה פוליטית. ואל נזלזל בה. דרכנו אינה יכולה להיות דרך הממשלה. לא נשען על סכסוכים פנימיים, דתיים או משפחתיים. יש חסרונות וליקויים באופי הערבי – והיכן אינם? – אבל הוא אדם כמונו, ואנחנו נפנה אל היסוד הטוב, האנושי שבתוכו. לא ננסה להפוך אתה הערבים לציונים. איני רואה, מדוע צריך הערבי להיות לציוני. אבל עלינו להסביר לו מה היא הציונות. עלינו להקנות לערבי מושג נאמן ע"ד הציונות, מה היא רוצה, על מי היא נשענת, מה כוחה ויכלתה ומה יחסה לערבי בארץ ולעם הערבי אשר בשכנותה. נחוץ שהערבי ידע שלא באנו לנשל אותו, לשעבדהו או להרע את מצבו. הערבי צריך לדעת שהציונות אינה דבר מקרי חולף, אלא הכרח, שהיא נשענת על צרכי החיים והכוח המאורגן של כל העם היהודי, שאי אפשר לבטלה או להשתיקה. יחד עם זאת עלינו להסביר לו שאין הציונות מתנקשת בזכות התושבים הארצישראליים אלא להיפך מביאה להם ברכה. הסברה זו אפשרית רק על ידי קואופרציה בשדה הכלכלה והבריאות, אשר הערבי ירגיש באופן ממשי את תועלתה. יש למצוא עינינים משותפים אשר סביבם אפשר לסדר בירורים בין כפרינו וכפרי השכנים. קשה להקים אירגון של קיימא בקרב הערבים, ומה גם אירגון משותף. אין עדיין בקרב שכנינו נאמנות לתנועה, אבל אפשר לעשות צעדים בודדים לקירוב הלבבות. פגישות ושיחות משותפות, צעדים פוליטיים משותפים כלפי הממשלה. עלינו לבחון עד כמה אפשרית קואופרציה במכירת התוצרת, בקרדיט קרקעי, במלחמה על תיקון שיטת המיסים, תיקונים אגרריים. ציבורנו זר יותר מדי לעם הערבי. הערבים הם מכניסי אורחים – ועלינו ללמוד מידה יפה זו מהם.

במידה שיש צורך לחנך את ההמונים הערבים להבנת ענינינו – באותה מידה, אם לא יותר, יש צורך בחינוך ציבורנו להבנת הערבים וליחסי־שכנים הוגנים. לא רק לחלוצים החדשים, אלא גם לרבים מהפועלים הוותיקים אין מושג לא משפת הערבים, לא מחייהם. דבר זה לא ייתכן. אי אפשר לחיות בארץ אחת עִם עַם שני מבלי להכירו ולהבינו. דרושה פעולת הכשרה אשר תַקנה לחלוץ, לעולה ולפועל בארץ ידיעות מספיקות על דבר העם הערבי, אפיו, חייו, מצבו הכלכלי, התרבותי, ההוַי שלו, יחסיו הפנימיים והחיצוניים. הכשרה זו צריכה להיות חלק אורגני מההכשרה התרבותית שעלינו להקנות לחלוץ בחו"ל ולפועל בארץ. נלמד לדעת את שכנינו, ונשקוד על הקנית ידיעה נאמנה עלינו לשכנינו. הכרה הדדית היא תנאי ראשון להבנה הדדית.

תל-אביב, ד' חשון, תרץ. (מתוך הפרוטוקול)