א 🔗
איני בא לקבוע מסמרות. איני סבור שכל הבא לקרוא ב“אנטי־דיהרינג” לאנגלס או ב“אנטי־אפיון” ליוספוס פלאויוס חייב לעיין תחילה בכתביהם של דיהרינג ואפיון. אך האומר לקרוא סיפור זה ממליץ אני לפניו שיקרא תחילה את ה“מטאמורפוסיס” לקאפקא. הרבה טעמים לדבר ואיני מזכיר אלא אחד: אם לא ייהנה מסיפור זה, ייהנה לפחות מסיפורו של קאפקא; ואם לא ייהנה מסיפורו של קאפקא, אין כדאי שיטרח בקריאת סיפור זה.
ב 🔗
יום אחד, בשעת דמדומים שלפני זריחת החמה, חש יצחק הוגם כי זיפי השיער המכסים את פניו — יצחק הוגם היה מתגלח פעם אחת ביום, עם השכמה — נתעבו ונעשו למעין זקן סמיך וקצר. מנומנם ניסה להיזכר שמא עלה בידו אתמול לחסוך גילוח אחד, אלא שבאותו רגע עלו באפו ריחות שונים ומשונים ורוחו התבלבלה. ניסה להרים ידו ולנגוע בלחייו, אך התנועה קשתה עליו משום מה כקריעת ים סוף. בחר בדרך אחרת: חרץ לשונו ולקלק בה את לחייו. פעולה זו עוררה בו כמה וכמה רגשות. נדמה היה לו כי לא שערות הוא מלקק אלא פרווה. עוד בשחר ילדותו אהב תחושת המגע בפרווה, ואהבה זו לא הרפתה ממנו כל ימיו. פרווה משמעה ריח בראשית, רוך, נעימות וחמימות חלקלקה. עד כאן נתנסה בכל אלה רק מתוך מגע של כף־יד, ואלו עתה זכה ללקק פרווה, והמגע בלשון היה בגדר חויה חדשה. כיון שנעם לו הליקוק שירבב לשונו עד קצה גבול האפשרות והיה תוהה על הישגיו במלאכת השרבוב, החריצה והלקלוק בעת ובעונה אחת. דומה היה כי לשונו הגיעה עד לרקותיו ואפשר אפילו עד למצחו. מאחר ששתי הרקות והמצח נתכסו פרווה, כמעט שניטשטשו התחומים ביניהם. מה שאין כן החוטם. החוטם עמד בעצמאותו. הוא לא קיבל עליו את דין הפרווה, אף שגם צורתו וטיבו נשתנו עד לבלי הכיר: היה זה חוטם כגלגל, רחב, גדל־נחיריים, ומשום־מה צונן ולח. כן, חוטמו היה צונן ולח. כיון שנגע בו בלשונו פשטה תחושת הלחות והצינה בכל אבריו, ואף על פי שהיה מכוסה בשמיכה נתאווה ליתר חום. שוב ניסה להרים ידו ולמשוך את שמיכת המוך כלפי מעלה ושוב נתקשה בפעולה זו עד מאד. טיכס עצה, השפיל ראשו אל חזהו ושירבב עצמו מטה באופן שראשו נמצא ממילא מתחת לשמיכה. אך דעתו לא נחה: חוטמו היה לח, תחושת הצינה לא פגה. לפיכך נצטנף כמין עיגול, תקע חוטמו אל תוך מפשעתו (מה לא יעשה יצור חי כדי להחם חוטם לח וצונן!), ומיד פגה הצינה ונעימות מתוקה השתפכה בכל אבריו. הוא נרדם.
קשה לאמוד כמה זמן היה יצחק הוגם שקוע בתרדמה עמוקה ולשודה. שעת הנץ החמה נתחלפה בעיצומו של בוקר. מישהו גרף את השמיכה מעליו והוגם פקח עיניו ונתישב במיטתו. היתה ישיבתו רפויה ונטולת שיווי־משקל, ונדמה לו כי הוא מט לנפול. כופף איפוא את ברכיו, הניח כפות רגליו על המיטה ואף נתמך בשתי ידיו. עתה מתח צווארו, שירבב ראשו, פער פיו וזקף אזניו. עד כה לא היה זוקף אוזניו אלא באורח סמלי, כלומר מאמץ היה את חוש השמיעה. עכשיו זקפן זקיפה של ממש, שאינה יוצאת מידי פשוטה. פעירת הפה אף היא לא היתה כתמול שלשום. דומה היה כעשוי לבלוע עולם ומלואו ולגרמו בין שיניו.
“מי משך מעלי את השמיכה?”
יצחק הוגם פער פיו כדי לשאול שאלה זו, אך מכמה טעמים נמנע מלהשמיעה. אחד הטעמים, שהשאלה היתה ריטורית גרידא. ברור היה מי משך את השמיכה. דפנה, בתו־יחידתו של הוגם, תלמידת הפקולטה למדעי־הטבע באוניברסיטה, עמדה זקופה ליד מיטתו, קצות השמיכה נתונים בין אצבעותיה ומבטה נעוץ ביצחק הוגם, מבט שכולו תדהמה ותמהון.
זה עשרים שנה הוא מחייך כל אימת שהוא רואה את בתו. גם עכשיו ניסה להעלות בת צחוק על שפתיו הפשוקות, אך הדבר לא עלה בידו. לעומת זאת חש כאילו נתארך חוט־שדרתו, פרץ את הגבולות שהקצה לו הטבע, והסרח העודף נתנפנף באוויר כמין מטוטלת של שעון קיר. אוזניו של הוגם קלטו ברור את נקישותיו הקצובות בדפנות המיטה.
דפנה קפאה על עמדה, נתנה עיניים קמות באביה, ומפיה נשרה מלה אחת ויחידה:
“כלב!”
היתה זו קביעת עובדה שאין לערער עליה. נעלה מכל ספק הוא שיצחק הוגם נהפך בן־לילה לכלב. הבקיאים בגזעי הכלבים אפשר שהיו מתדיינים ביניהם על שלשלת היוחסין של אותו כלב. פרצופו מוארך היה, פרוותו שחורה, ואוזניו זקופות, לכאורה כלב רועים הקרוי כלב־זאב — ובכל זאת ספק אם זאב טהור היה. שכן פס לבן קישט את חזהו — ואין זה ממנהגו של כלב־זאב טהור להתקשט בפסים לבנים. זנבו היה פלומי מופשל כלפי מעלה ככעך — ואף שדבר זה כשלעצמו יש בו מן הנוי, הנה תורת הגזע דורשת אותו לגנאי. מכל מקום, בין שהיה טהור, ובין שלא היה טהור, היה זה כלב נאה ומשמח עין־רואיו עד כדי כך, שתדהמתה של דפנה חלפה מהר. אך העווית הקלה שנשתמרה ממנה בזויות השפתיים לא היה בה שמץ של צער, שהרי עיניה של דפנה קרנו משמחה גלויה.
היא ישבה סמוך להוגם, ליטפה את פרוות צווארו וליוותה את ליטופיה בכינויי חיבה מכל המינים. זה שנים רבות לא זכה הוגם לליטופים כאלה, ליטופי אהבה שכולה טוהר, ועל אחת כמה לכינויים כאלה מפי בתו. מה תימה אם התמוגג מנחת ואמר להשיב לבתו מנה אחת אפיים בלקיקה יפה היוצאת מן הלב. אלא שבאותו רגע נפתחה הדלת ואשתו נכנסה לחדר:
“אמא, ראי, כלב!” בישרה דפנה.
חנה הוגם לא גילתה סימני הפתעה. כפי הנראה נוכחה לדעת עוד קודם לכן כי בעלה נהפך לכלב, שהרי מיטתה סמוכה למיטתו, וכיון שהבוקר הקדימה לקום מן הסתם השגיחה בכך עוד לפני שיצאה מחדר המיטות. ראייה נוספת לכך — ואולי ראייה מכרעת — שידיה של אשתו החזיקו קערה ובתוכה תבשיל שהוא שונה בתכלית מארוחת־הבוקר הרגילה של יצחק הוגם: לא קפה ולא ביצה ולא לחמניה אלא לחם מיובש שרוי במים ומעורב בפירורי בשר ומבושל. מאבק איתנים התחולל בנפשו של יצחק הוגם. סטייה זו מארוחת־הבוקר השיגרתית היה בה משום ההשפלה הגלויה, שהרי אין זה מתקבל על הדעת כי יצור המכבד את עצמו יהא ניזון בסעודה שכזאת. ואולם ריחו של התבשיל היה הולך מסוף החדר ועד סופו ומושך את הוגם בכוח טמיר אל הקערה. בלוטות הרוק שבפיו הפרישו תוצרתן בתפוקה כפולה ומכופלת, משל היה הוגם כלבו של פבלוב עצמו והקערה לא קערה אלא מנורת האור הירקרק.
עד שנמשך המאבק בקרבו הניחה חנה את הקערה באחת מפינות החדר, טפחה בכף ידה על ברכה הימנית, ובפנים מאירות — אם כי באותה ארשת של מעשיות שמעולם לא סרה מעל פניה — קראה לו ליצחק הוגם בזו הלשון:
“איצי, איצי, איצי! בוא! בוא לאכול, איצי!”
דפנה פרצה בצחוק. צחוקה היה רענן וצלצלני ולא נשמע בו אפילו קורטוב של דאגה. פנייה זו וצחוק זה הם שהכריעו את הכף. זעם אימים חלחל בלועו של הוגם והסתנן בחרחורי שמע מבין שיניו ונחיריו.
“ובכן, כאלה הם פני הדברים! שתי הנשים הללו מצאו להן כלבלב להנאתן! והאב והאוהב והרחום, הבעל והמפרנס, שמידו זכו בכל מה שיש להן, ובכלל זה בכלבלב המעורר חיבתן, הוא עצמו, הוגם האדם, כקליפת השום הוא בעיניהן! חדל להתקיים, נמחק… והללו מתרפקות על… על…”
מרוב חימה לא דייק יצחק הוגם במחשבותיו. ראשית, היתה זו גוזמה לקרוא אשה לבתו שעתה זה מלאו לה עשרים שנה והשם נערה היה נאה לה יותר. שנית, היה משום המעטת־דמות בכינוי כלבלב. הוגם לא נהפך לכלבלב. הוא היה כלב בעל מידות, ולפי כל הסימנים, כלב בגיל העמידה. ברם אפילו אדם שנברא בצלם אינו מקפיד על מוצא־שפתיו בשעת ריתחה, על אחת כמה ברייה שרק עמים פרימיטיביים עשויים לדמות תארה אל אלוהות מאלהויותיהם. זעמו של הוגם לא שכך. אדרבה, מרגע לרגע גבר והלך.
אביהן, בעלן, מטה־לחמן — המו מעיו ספק משום חרון־אף ספק מניחוח התבשיל שעלה באותו אף — ופקיד ממשלה בדרגה ראויה לשמה כלום דבר קטן הוא בעיניהן? והעוזר הראשי למפקח על התולדה? לא, לא. עוד כוחי במותני. עוד יש לאל ידי להוכיח להן כי למרות השינוי שחל בי, שאינו מעלה ואינו מוריד לגופו של עניין, עדיין ראוי אני לכבוד, להוקרה…
הוא קפץ מן המיטה, עבר על פני קערת התבשיל בהיסט־ראש של ביטול — דבר שעלה לו במאמץ ניכר — ואץ אל משרדו.
היה בוקר חורף צח. הוגם רץ. מימיו — כך “רשם לפניו” מתוך קורת־רוח מרובה — לא התקדם במהירות כזו בלי שנזקק לשירותם של כלי־רכב ממונעים. נשימתו עדיין היתה קצרה, אך דבר זה לא פגע עוד בכושר ריצתו. בבת אחת נפטר יצחק הוגם מכל המיחושים בגופו, מן הדקירות בחזהו, בצדדיו ובראשו. ואחרון אחרון, נסתבר לו כי סוף־סוף עלה בידו להגשים את חלומו וחלום הרופא המטפל בו, שהיה בחינת משאת־נפש שאין להשיגה: הוא חדל לעשן. אפילו את הסיגריות השאיר בביתו. מעתה ועד עולם לא יטמא עוד את פיו בקטורת־פיגלוים זו.
שמח וטוב־לב ניתר יצחק הוגם בשולי המדרכה. ערב־רב של ריחות אפפו מכל עבר והניע לכאן ולכאן את נחיריו הסופגניות. כיון שעדיין לא עמד על משמעותם העמוקה של ריחות, ריח־יסודי וריח־לוואי ובן־בנו של ריח, לא נתן דעתו עליהם והמשיך דרכו אל המשרד. אמנם הדרך היתה זרועה מכשולים. לאו דוקא מכשולים פיסיים — על אלה היה עשוי להתגבר בנקל — אלא מכשולים שניתן להגדירם כמכשולים רוחניים. אך הסיח דעתו מן הריחות, מיד חש שהוא טובל בים של צלילים. וכשם שהריחות הניעו את נחיריו הניעו הצלילים את אוזניו, זקפון והשפילון, שירבבון וכיווצון. כיון שאוזניו לא הורגלו להבחין בין הצלילים לא שעה אליהם ואץ הלאה אל המשרד.
ועדיין לא ניתן לנפשו מנוח. חפצים משונים ריצדו לנגד עיניו והדריכו מנוחתו. עברה שעה ארוכה עד שעלה בידו לעמוד על דמותם: נסתבר כי היו אלה נעליים. נעליים שונות ומשונות שהיו מדדות ברחוב זוגות זוגות ומתוכן מזדקרות שוקי רגליים מכל המינים. רבון־העולמים, אלו שוקיים! מעוקמות וישרות כמקל, דשנות ומצומקות, גבנוניות ושקערוריות. הנעליים עצמן נטולות צבע, אלא אם כן האפור אף הוא צבע: מהן אפורות־בהירות ומהן אפורות־כהות. אלמלא עמדו לו ליצחק הוגם בגלגולו הקודם ארבעים שנים של כיבוש־היצר, ודאי שהיה יוצא מכליו ונועץ שניו באחד מחרטומיהן של אותן נעליים אפורות המרצדות על פני המדרכה ללא טעם ותכלית.
בסופו של דבר נמצא יצחק הוגם עומד בפתח משרדו. בקפיצה קלילה עלה במדרגות, חמק על פני הפרוזדור ובאין רואה הגיע אל חדרו. הדלת היתה סגורה. תקע חוטמו בסדק שבין הדלת לבין הרצפה ורחרח בו לכל אורכו. תשועה לא באה. רגע ישב על עכוזו אובד־עצות. אך עד מהרה מצא עצה. הזדקף על כרעיו האחוריות, פשט את הקדמיות, לחץ מלוא כובדן על ידית הדלת ומיד הרפה ממנה. הדלת נפתחה והוא נכנס לחדרו.
היום כאמור, יום חורף צח היה. בימים כגון אלה היה יצחק הוגם נוהג לפתוח את החלון מיד עם כניסתו לחדר. הפעם נמנע מכך. טיפס על כורסתו וישב בה. על שולחנו היו מונחים ניירות: שורות אפורות־כהות על רקע אפור־בהיר. קירב הוגם את חוטמו אל הניירות, נשף עליהן נשיפות מספר מתוך נחיריו האלימות, ומיד נוכח לדעת כי אין לו עניין בהם. הניח לניירות. זקף צווארו והתחיל עוקב בכובד־ראש אחר תנועתו של זבוב גלמוד, שריד אנאכרוני מימי הקיץ, שהיה מעופף בעצלתיים בחדר ומשמיע זמזום חרישי. קול נקישה רכה בדלת נשמע באוזניו, ומיד נכנסה מזכירתו. רגע עמדה בפתח כמי שכפאו שד, עיניה פקוחות לרווחה ומבטן קפוא, בוהה. פתאום פערה את פיה ופרצה בזעקת אימים.
אין לך בשר־ודם שאינו מתאווה למידה מסויימת של שלטון, מי באצטלה של מנהיג ומי באצטלה של עסקן, מי כראש משפחה ומי כראש ממשלה. אף יצחק הוגם לא היה נקי מתאווה זו. מידה של שלטון השיג בביתו ובמשרדו. עד שהגיע לגיל מסוים שאף להרחיב את תחום שלטונו. לימים נתייאש והקדיש כוחותיו לשמירת הקיים. והנה עתה נוכח לדעת כי אכן שליט הוא. מימיו לא עלה בידו להקים מהומה רבה כל־כך במשרד כי אכן שליט הוא. מימיו לא עלה בידו להקים מהומה רבה כל־כך במשרד כלשהו. פקידים התרוצצו בפרוזדורים, פקידות צווחו, טלפונים צלצלו. מנהלים הנידו ראשיהם, והכל בעטיו של יצחק הוגם. כלום לא היה בכך משום שלטון? שלטון של ממש, שלטון שלא בא מכוחה של סמכות שהוקנתה בחוק פלוני מכוח עמדה מוסכמת בחברה או מכוח נכסים ועושר. לא ולא. היה כאן שלטון ששאב את כוחו מעבר לכל אלה. לא מן המפקח על התולדה, אלא מן התולדה עצמה, ממעשי בראשית, שלטון קמאי שהוא כאחד מאיתני הטבע.
אך דא עקא, מאז ומעולם מתקומם האדם על כוחות הטבע ומנסה לרסנם ולעקפם. עד מהרה הופיע שוטר בחדר וכיוון את לוע אקדחו אל לועו של הוגם. אלמלא בתו דפנה שכיוונה את השעה וברגע גורלי זה ממש פרצה לחדר וחיבקה את הוגם בצווארו, היה העוזר הראשי למפקח על התולדה נופח נשמתו באותה שעה ובאותו מעמד.
אין תימה איפוא אם הוגם כשכש בזנבו מתוך שמחה וליקק את פניה של בתו. דפנה נתנה קולר בצווארו, כרכה רצועה לקולר וגררה את הוגם החוצה.
נגרר יצחק הוגם אחרי בתו ורוחו טובה עליו. לכאורה צריך היה להתמרמר ולצעוק חמס על שלילת חירותו בדרך כה גסה, ולא היא; פרט להרגשה של חנק־מה בגרון — עניבתו הרגילה היתה חונקת אותו הרבה יותר — לא חש כל הגבלה בחירותו. אדרבה, היה לו הרגש שעד כאן נקבעו כל מעשיו על פיו של אחד פלאי שהיה נגיד ומצווה על יומו מהשכמה ועד שכיבה, ואילו עכשיו, כשהקולר נתון בצווארו ובתו גוררתו ברצועה, רשאי הוא לעשות ככל העולה על רוחו. וכדי להפוך רגש זה לוודאות אימץ את שריריו ומשך בכל עוצמת גופו החסון אל אחד האילנות הנטועים בצדי המדרכה. דפנה לא עצרה כוח לעמוד נגדו. נמצא הוא הגורר והיא הנגררת. מיד הפשיל את רגלו האחורית והטיל מימיו, נגדה נא לכל עמו, על גזעו של אותו אילן. דפנה ניצבה בסמוך לו והמתינה באורך־רוח.
מרצונו, בלי שמץ כפייה, פתח הוגם בדהירה קצובה סמוך לכף־רגלה של בתו, הלוך וטפוף דהר, והרצועה שבקולרו תלויה רפויה, ככלי אין חפץ בו, שאין לראותו אפילו כסמל.
ג 🔗
גלגולו של יצחק הוגם עורר כמה וכמה בעיות בתחומים שונים של הרוח: מטאפיסיקה, דת, כלכלה, ביאולוגיה, חוק ומשפט וכו'. לא נעמוד כאן אלא על הבעיות המשפטיות בלבד, כיון שלפתרונן נודעה חשיבות רבה בשלבים הראשונים של חייו החדשים. איני מתכוון לרדת לעומקן של הבעיות הללו אלא להדגימן על ידי הבאת חליפת־המכתבים שהתנהלה בין הרשות המוסמכת הנוגעת בדבר לבין אותו עורך־דין ששכרה אשתו חנה הוגם להגנת זכויותיה וענייניה עקב השינוי שחל בבעלה.
פנייה ראשונה
לכבוד הרשות המוסמכת לעניני גימלאות
לידי מרת רלבג
אדון נכבד,
כיון שמר יצחק הוגם, העוזר הראשי למפקח על התולדה, נאלץ בתוקף נסיבות בלתי צפויות מראש לפרוש מן השירות, זכאי הוא לקיצבת־פרישה בהתאם לחוק שירות המדינה (גימלאות) תשמי"ץ.
אי לזאת אבקש כי למרשתי מרת חנה הוגם תשולם קיצבת פרישה המגיעה לה כחוק בשיעורים חודשיים.
לוטה בזה טופס אבגדה 12345 ממולא כהלכה כנדרש בתקנה 7 לתקנות הגימלאות תשמי"ץ.
בכבוד רב
ז. און־צפריר, עו"ד
תשובה לפנייה ראשונה
לכבוד ז. און־צפריר, עו"ד
הנידון: קיצבת־פרישה
אסמכתא: מכתבך מיום…
אדון נכבד,
מאחר שמר יצחק הוגם לא הגיע לגיל הפרישה — ופרש מן השירות מרצונו, אין הוא זכאי לקיצבת פרישה.
בכבוד רב,
תמר רלבג
בשם הרשות המוסמכת לעניני גימלאות
פנייה שניה
לכבוד הרשות המוסמכת לעניני גימלאות
לידי מרת רלבג
אדון נכבד,
במכתבי מיום… הבהרתי לכבודו כי מר יצחק הוגם פרש מן השירות לא מרצונו, אלא עקב נסיבות בלתי צפויות מראש.
אולם לאור מכתבך מיום… מודיעתני מרשתי הגברת חנה הוגם כי כי בעלה מר יצחק הוגם אומר לחזור לעבודתו ולמלא את תפקידו כמיטב יכולתו בנסיבות הקיימות, בתנאי שייעשו הסידורים הדרושים להבטחת שלומו ובטחונו וכן להבטחת שלומם ובטחונם של כל אלה שיבואו במגע עמו.
בכבוד רב,
ז. און־צפריר, עו"ד
תשובה לפנייה שנייה
לכבוד ז. און־צפריר, עו"ד
הנידון: מר יצחק הוגם
אסמכתא: מכתבך מיום…
אדון נכבד,
המפקח על התולדה מודיעני כי אין הוא מוכן להחזיר את מר יצחק הוגם למשרתו הקודמת.
בכבוד רב,
תמר רלבג
בשם הרשות המוסמכת לעניני גימלאות
פנייה שלישית
לכבוד הרשות המוסמכת לעניני גימלאות
לידי מרת רלבג
אדון נכבד,
הנני מסתמך על מכתבך מיום… שבו הודעת לי כי המפקח על התולדה אינו מוכן להחזיר לתפקידו את בעלה של מרשתי מר יצחק הוגם.
הודעה זו יש לראותה כהודעת פיטורין ולפיכך זכאי מר הוגם:
(א) לפיצויי פיטורים על־פי התקנון;
(ב) לקיצבת־פרישה לכל ימי חייו, כיוון שגילו הוא למעלה מארבעים שנה.
אכיר תודה איפוא אם הסכומים המגיעים למרשתי כמפורט בפסקות א' וב' לעיל ישולמו לה בלי השהייה נוספת.
בכבוד רב,
ז. און־צפריר, עו"ד
תשובה לפנייה שלישית
לכבוד ז. און־צפריר, עו"ד
הנידון: קיצבת פרישה ופיצויי פיטורים למר יצחק הוגם.
אסמכתא: מכתבך מיום…
אדון נכבד,
אני שמח להודיעך כי הוועדה לעניני פיטורים והתפטרויות אישרה למר יצחק הוגם פיצויי־פיטורים בסך 6,894 ל“י. למחלקת הכספים של המפקח על התולדה ניתנו הוראות מתאימות לשלם את הסכום הנ”ל למרשתך.
אשר לקיצבת־פרישה, הריני להודיעך כי מר יצחק הוגם נמצא פסול לשירות, ועובד שנפסל לשירות אינו זכאי לקיצבת פרישה.
בהזדמנות זו הנני להפנות תשומת לבך לסעיף 1958 לחוק שירות המדינה (גימלאות) תשמי"ץ.
בכבוד רב,
תמר רלבג
בשם הרשות המוסמכת לעניני גימלאות
פנייה רביעית
לכבוד הרשות המוסמכת לעניני גימלאות
לידי מרת רלבג
אדון נכבד,
אני מאשר בתודה את קבלת מכתבך מיום… לאחר עיון מעמיק בסעיף 1958 לחוק שירות המדינה (גימלאות) תשמי"ץ, לא מצאתי בו סימוכין לדעה שהובעה במכתבך האמור. אותו סעיף מורה בפירוש כי עובד־מדינה קבוע זכאי לקיצבת פרישה אלא אם כן נפסל לשירות על־ידי בית־דין משמעתי. כידוע לך לא נפסל מר יצחק הוגם על־ידי בית־דין משמעתי, ולפיכך מגיעה לו קיצבת פרישה בשיעור המפורט במכתבי מיום…
אם יש בדעתכם להעמידו בפני בית־דין משמעתי, אהיה מוכן לייצגו בערכאה זו ולטעון את הטענות המשפטיות הנאותות. אולם כבר בשלב זה רואה אני צורך לקבוע עובדה שאין להרהר אחריה: מר הוגם לא עבר כל עבירה משמעותית, ואני מתקשה למצוא את הסעיף שלפיו יוכל להיתבע לדין כאמור.
ז. און־צפריר, עו"ד
בכבוד רב,
תשובה לפנייה רביעית
לכבוד ז. און־צפריר, עו"ד
הנידון: מר יצחק הוגם ז"ל.
אסמכתא: מכתבך מיום…
אדון נכבד,
בעקבות בירור נוסף נסתבר שמר יצחק הוגם חדל להתקיים למעשה.
מתוך הנחה זו ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הנידון הוחלט לראות את מרשתך הגברת חנה הוגם כאלמנת עובד־מדינה ולהעניק לה קיצבת שארים (ולא קיבצת פרישה), בלי שדבר זה ישמש תקדים לגבי מקרים זהים או דומים להבא.
בכבוד רב,
תמר רלבג
בשם הרשות המוסמכת לעניני גימלאות
פנייה חמישית
לכבוד הרשות המוסמכת לעניני גימלאות
לידי מרת רלבג
אדון נכבד,
מכתבך מיום… הדהימני. הביטוי “חדל להתקיים למעשה” הריהו נטול כל משמעות משפטית. אם יצחק הוגם מת, אבקש להמציא לי תעודת־מוות חתומה בידי רופא מוסמך. באין תעודה כזאת יש לראות את יצחק הוגם כחי וקיים לענין חוק שירות המדינה (גימלאות) תשמי"ץ, תהא דמותו מה שתהא.
לפיכך, הקיצבה שמרשתי זכאית לקבלה אינה קיצבת שאירים אלא קיצבת פרישה לאור העובדה שמכתבך מיום… דינו כדין מכתב־פיטורין שנשלח לעובד־מדינה, שלא נפסל על־ידי בית־דין משמעתי. אי לזאת הריני מבקש לשלם למרשתי חנה הוגם קיצבת־פרישה בשיעורים חדשיים כמפורט בחוק הנ"ל.
אם לא תקוים דרישה צודקת זו תוך שבועיים ימים מתאריך מכתב זה אראה הכרח לעצמי לפנות אל בית־המשפט הגבוה לצדק.
בכבוד רב,
ז. און־צפריר, עו"ד
תשובה לפנייה חמישית
לכבוד ז. און־צפריר, עו"ד
הנידון: קיצבת פרישה בנסיבות מיוחדות.
אסמכתא: מכתבך מיום…
אדון נכבד,
לאור הנסיבות המיוחדות במינן של המקרה הנידון עיינתי מחדש בתביעתך והחלטתי לאשר קיצבת־פרישה, אשר תשולם למרשתך הגברת חנה הוגם כל עוד בעלה יצחק הוגם חי בכל צורה שהיא, בתנאי שאישור זה לא ישמש בשום אופן תקדים לגבי מקרים זהים או דומים להבא.
בכבוד רב,
תמר רבלג
בשם הרשות המוסמכת לעניני גימלאות
הרשות המוסמכת שילמה איפוא קיצבת־פרישה לחנה הוגם כל עוד בעלה יצחק הוגם “חי בכל צורה שהיא”. הישגו זה של העורך־דין און־צפריר הפך את יצחק הוגם לקניין נושא פירות, והמשפחה שמרה אותו כבבת־עינה.
אפשר שקביעת קשר זה של סיבה ומסובב בין הקיצבה ששולמה בשיעורים חודשיים למרת חנה הוגם לבין יחסה של המשפחה אל יצחק הוגם יש בה משום עיוות־דין לגבי המשפחה. כי הלוא יזכור הקורא שעוד בבוקר הראשון — בלי כל זיקה לחוק הגימלאות ולצד הכלכלי של העניין — ליטפה דפנה בחיבה רבה את הכלב שגילתה במיטתו של אביה, וחנה אשתו הגישה לו פת־שחרית משביעה ממיטב מעדניו של המין הכלבי. ולא עוד אלא שבשעה שסכנת־מוות היתה צפויה לו מידיו של אותו שוטר, הושיעתו בתו בחירוף־נפש, ומגוחך הוא לחשוד בה כי משיקולים של טובת־הנאה עשתה מה שעשתה. יחסה של המשפחה אל יצחק הוגם בגלגולו הכלבי היה איפוא מלכתחילה יחס חיובי, רצוף חיבה ורוך, שלא על מנת לקבל פרס. ואולם אדם אינו אלא בשר ודם, ואם לא הקיצבה קבעה את יחסה הראשיתי של המשפחה אל כלבה, רשאים אנו להניח כי היא תרמה תרומה גדולה לרציפותו של יחס זה. והרי מן המפורסמות הוא שאינם דומים חייו של כלב במשפחה שפרנסתה מצויה בשפע לחייו של כלב במשפחה המתקיימת בדוחק — סופו של כלב כזה ליהפך לכלב־חוצות. סכנה מעין זו לא היתה צפויה ליצחק הוגם המטופל והמטופח. אדרבה, אפילו צעד אחד לא צעד מחוץ לכותלי ביתו בלי שהופקדה עליו דפנה בתו למשמר, ולעתים אף חנה אשתו. בתוך ביתו היה מושל בכיפה, אף שמעולם לא ניצל את שלטונו לרעה. מקום מנוחתו, למשל, לא שונה בעטיו של הגלגול. את לילותיו בילה במיטתו, כמימים ימימה, בסמוך לאשתו. השינוי היחיד שחל במצבו היה שינוי של יחס בינו לבין השמיכה: עד הגלגול היה ישן מתחת לשמיכה, לאחר הגלגול נתעקשה אשתו שיישן מעל לשמיכה. הוא ויתר, אך לא בלי מאבק: לא אחת ניסה להפשיל בחוד פרצופו את השמיכה החמה ולהתכנס תחתיה, אלא שבעניין זה סירבה להתרצות לו. בסופו של דבר הגיעו לידי פשרה: הוגם שכב על השמיכה ודפנה היתה מכסה אותו בשמיכה אחרת, שאמנם היתה דקה, אבל גם היא סיפקה את דרישותיו לחום ולנוחות.
לילות ארוכים היה שוכב, זוקף אוזניו וקולט כל רחש הבא מן החוץ. וכל הנעשה ברחוב גלוי וידוע לפניו. צעדי שכנים מאחרים בנשף החוזרים לאים לבתיהם, חיטוטי חתול באחד מפחי הזבל, פסיעות רהויות של כלב־חוצות המשחר לטרף — אלה היו הסוליסטים באותו קונצ’רטו בחליפות צליליו, שכל ישותו טבלה בהם לילה לילה. אך לפנות בוקר היה מופיע האויב הראשון: מחלק העיתונים. יצור זה עצם הופעתו היתה מעין בשורת־איוב המכריזה שכינורות הלילה אניני הצלילים עומדים לפנות מקומם לתופיו הסואנים של היום. אפילו חריקת אופניו של אותו ברנש העלתה את חמתו של הוגם, עירבלה את האוויר בגרונו והפיקה חרחורי חרון מפיו ומאפו. כל עוד נמצא הלה בריחוק־מה מן הבית היה הוגם מסתפק בסימנים רפויים אלה של חרון־אף. הוא לא שש לנטוש את המיטה החמה — אך כיון שאותו האיש היה משעין את אופיו אל הגדר, קרב אל הדלת ומנסה לשלשל את העיתון לתוך תיבת המכתבים, היה הוגם קופץ מן המיטה בחימה שפוכה, חש אל הדלת ופורץ בנביחות עזות במלוא עוצמתם של מיתרי קולו הכלביים.
“ש־ק־ט, ש־ק־ט”, היתה חנה גונחת במיטתה מתוך מאמץ נואש להרגיעו. אך הוגם לא היה נרגע אלא לאחר שחריקת אופניו של מחלק העיתונים היתה נבלעת בשאר המולות הבוקר.
“אין רחמים בלבו של כלב זה”, היתה חנה הוגם לוחשת אין־אונים ומתהפכת על צדה השני.
נקל להבין לרוחה של חנה, שהגורל גזר עליה להתעורר יום יום עם הנץ החמה לקול נביחת־אימים של כלב רב־מידות. אך להבין אין פירושו להסכים. כי נביחותיו של הוגם מקורן לא היה בהקשחת־לב או אי־התחשבות בזולתו. אדרבה, מקורן היה חיובי מבחינה מוסרית, והן נבעו ממעמקיה הצלולים של נפשו שנעשתה כולה תום, התגלות וטוהר.
ואכן סגולות אלו הן שעיצבו מכאן ואילך את אופיו. שנאתו היתה עתה שנאה גלויה ללא חת ואהבתו אהבה שאין עמה פשרה. הוגם לא חייך עוד חיוך מאונס למראה ברייה המעוררת בו תיעוב, אפילו היתה ברייה זו אדם דגול ומכובד בחברה. כל אורח נושא ריח שאינו רצוי היה מתקבל בהסתערות מוחצת מיד עם צלצול הפעמון, ולפעמים בעודו מתקרב אל הבית. לעומת זאת היה פוגש בחדווה רבה את כל אלה שנעמו לו ולא היה מסתיר את רגשותיו: קפץ עליהם בחיבה, ליקק פניהם, כשכש בזנבו ברוב תנופה, וניסה לגפפם כמיטב יכולתם המוגבלת של גפיו.
מנהגו זה של הוגם נעשה מיסננת אוטומטית לגבי באי הבית. לא עברו שבועות מעטים ובביתם לא דרכה רגל אנוש זולת מי שהיה חביב חיבת־אמת על יצחק הוגם. על־פי־רוב היתה זו חיבת גומלין. באי הבית השיבו לו אהבה, אם בכינות ואם תוך שיקול, שהרי הם, להבדיל מהוגם, עדיין היו נמנים עם משפחת “הומו סאפיאנס” — מי בלטיפה, מי בגירוד מצחו ומי בעצם הראויה לגירום־תאוה. נוח היה לו להוגם. אשרי מי שזוכה להימצא תמיד אך ורק בין בריות החביבות עליו.
ברם, אפילו כשלא נמצא בין הבריות — ורוב היום בילה בחברת עצמו — לא היתה הבדידות מעיקה עליו.
בשעות הבוקר המוקדמות היו חנה ודפנה יוצאות כל אחת לעיסוקיה — זו לעבודה וזו ללימודים. היה הוגם מרוקן את קערתו ממטעמיה — תרביך מרהיב בטן עשוי תערובת של עצמות, חלב, בשר, ויטמינים וירקות מבושלים — מלקק שפתיו בהנאה ויוצא אל הגזוזטרה לחזות בעולמו של הקדוש ברוך הוא ולהריחו.
בריות אפורות־בהירות ואפורות־כהות הפיצו ריחות מריחות שונים, מהם מלבבים ומהם מתועבים. את המלבבים היה מלווה בכשכוש זנב ואת המתועבים בנביחות הראויות להשמע. יש שחתול היה מנסה לחמוק מתחת לגזוזטרה ואף הוא היה מתכבד במנה יפה של נביחות־זעף. אלא שעם־החתולים אינו מן הנעלבים ואינם עולבים. היה החתול מפנה אליו פרצוף רוהב, מסמר שערותיו, יורק לו להוגם בפרצופו רקיקה של ממש, ומלווה רקיקתו בתנועת רגל חצופה. ובעוד חמתו של הוגם בוערת כאש והוא מזמן עצמו לזנוק על עז־פנים זה ולרסק עצמותיו הרכרוכיות, קופץ הלה קפיצה הדורה על ענף של עץ סמוך — ואיננו. זעם אין־אונים ממלא את נפשו של הוגם. חולם הוגם כי באחרית הימים, ביום שכולו טוב, יום שבו יכלו מן העולם אמירי העצים ולא יוותרו מן האילנות אלא שרידי גזעים בלבד — שהללו יש בהם תועלת של ממש, כאשר ראינו ועוד נראה להלן — ביום ההוא לא יוכלו עוד החתולים להגביה קפוץ ולפחות אחד מהם נפול יפול בין מלתעותיו.
כך בילה יצחק הוגם את יומו, חציו בגזוזטרה וחציו בכורסה, זוקף אוזניו לרחשי היום, שוגה בתקוות מרעידות־נחיריים לעתיד, וצופה בנחת באפרורית רוגעת שמחוץ לזמן, אפרורית שפעמים היא כהה ופעמים בהירה.
ובערוב היום היה יוצא לטיולו עם דפנה, מרחרח בקפידה בכל פינה על פני נתיב הילוכו, וקובע קביעה שאין עמה טעות את זהותו של כל כלב שעבר באותו מקום לפני כך וכך זמן. כל אימת שלקח אותו הלך אלמוני את לבו היה נענה לו במנה של מי־רגליים, אם תחת עץ רענן ואם על גבעה גבוהה, שלא נערמה כביכול אלא לצורך התכתבות מסתורית זו בין בעלי־חיים אחד למשנהו.
היי ברוכה, אמנות התקשורת הקמאית! אמא־אדמה בכבודה ובעצמה משתטחת כנייר חלק לפני כתב חרטומים היולי זה, הנכתב לא בקולמוס וציפורן, לא במכונת־כתיבה או במכבש דפוס, אלא בכוח איתנים של החי באשר הוא חי.
ויצחק הוגם חי. הוא חי כמתואר לעיל, והיה מוסיף לחיות כך אלמלא מקרה שקרה והפך את קערת חייו על פיה.
ד 🔗
בוקר אחד, בשעה שישב כמנהגו על הגזוזטרה, קשוב לרחשי הרחוב, בקע לפתע ריח אל אפו — ריח עז שכמותו לא חש מימיו. מתח הוגם את צווארו, שירבב חוטמו, נענע בנחיריו לכאן ולכן ושאף אוויר מלוא ריאותיו.
רוח נושבה ממערב, והריח נמוג בחלל. כמעט שנתייאש הוגם מלחזור וליהנות מאותה חוויה ריחנית, אלא שבאותו רגע נתחלף כיוון הרוח ואותו ריח שובה־לב פרץ במשנה עוז אל נחיריו, ושם התפשט ומסך מתיקות מתוחה בכל שערה משערות גופו.
יצחק הוגם הזדקף על אחוריו והצמיד ראשו אל מעקה הגזוזטרה. שעה קלה לא הניד אבר, ואפילו אוזניו הזקופות ניצבו כשתי אנטנות וזיקרו חודיהן בלי ניע. הריח גבר מרגע לרגע. נשימתו של הוגם תכפה, הוא הלחית לשונו, ואגלי ריר נטפו על המעקה.
אותה שעה נלווה הצליל אל הריח. תחילה רק הד עמום מפסיעותיה של ברייה קלת־רגלים ואחריו צלצול מתכתי שעלה מאבזמו של קולר נושא לוחית־נחושת. הצלילים קרבו והלכו עד שנתגלתה לנגד עיניו, סמוך לגזוזטרה, כלבה שאשה גוררת אותה ברצועה זעירה. לא בפעם הראשונה ראה יצחק הוגם כלבה זו. עוד בהיותו נמנה עם משפחת נזרי הבריאה היה מלטף לפעמים את שערה הפלומי הלבן ומניד ראשו אל גברתה ניד כלשהו כנהוג בין שכנים שאין ביניהם היכרות רשמית. מיום שנהפך למה שנהפך חדל ללטף את הכלבה ולהניד ראשו אל האשה, מן הסתם משום שנשתנו דרכי ההבעה של רגשותיו. לפעמים היה מכשכש בזנבו למראה הזוג המקושר ברצועת עור דקה של חיבת־גומלין ולפעמים היה פולט נביחה שאין בה משום גילוי יחס מיוחד.
היום היתה רוח אחרת. שירה חדשה הרנינה את בוקר חייו, שירת ניחוחות, שמקורה בכלבה זו, בנבכי חיותה, בעצם קיומה. כל פסיעה של כל אחת מארבע רגליה הטבילתו באמבט של נועם. נרד וכרכום, צרי וצפורן, שחלת וחלבנה חברו יחדיו, והעטוהו מעטה עלפון משכר, משכיח־כל, זולת קיומה של ניחוחית זו, שמעקה של גזוזטרה בלבד מפריד בינו לבינה.
בימים כתיקנם היתה הכלבה נוהגת אדישות בהוגם. כרוכה היתה אחרי גברתה. ואפילו באותן פעמים שהיה מכבד אותה בנביחה קלה לא היתה מזכה אותו בניד זנב כלשהו. הפעם שונתה גם היא. היא הפנתה ראשה לעבר הגזוזטרה וניסתה לצעוד לקראתו. גברתה כיהתה בה. הרצועה נמתחה.
שוב נשבה הרוח והטיחה באפו של הוגם קטורת חריפה מכל אבקת רוכל. בערפל האפרורי שעלף את היקום עדיין נמשך המאבק בין הכלבה לגברתה. הדם פרץ אל ראשו של הוגם. בזינוק אדיר גח מעבר למעקה והסתער על הכלבה בסופת יצרים מיוחמת שאין לה מעצור, בתשוקת אהבה עזה כמוות וקשה כשאול.
כל מה שאירע אחר־כך היה דומה יותר לחלום־בלהות מאשר למציאות. האשה פרצה בצווחה היסטרית ונטלה את הכלבה בזרועותיה. הכלבה פרפרה, יללה, וניסתה להיחלץ. שפתיו של הוגם נפשלו מאליהן, שניו נחשפו, חרחור מאיים נפלט מגרונו. גופו נתרומם באוויר ומלתעותיו ננעצו בבשר זרועה של האשה. כן, המלתעות ננעצו מאליהן. יצחק הוגם לא נעצר. על־כל־פנים לא בפעם הראשונה. אולי רק בפעם השנייה, לאחר שכבר חש בפיו טעמו של דם.
בני אדם נקהלו ובאו מכל עבר, מזויינים בכל הבא ליד, מקלות, אבנים, גרוטאות של מתכת. מהלומות כבדות ניתכו על הוגם, על ראשו, על גבו ועל צדדיו. מישהו בעט בבטנו, מישהו חנק את גרונו בצבתות ברזל, מישהו משך בזנבו באכזריות עד שחש כאילו חוט־השדרה שלו מתפרק לחוליותיו. אלוהים אדירים! המונים רבים נאבקו עמו עד שיכלו לו, ואפילו לאחר שיכלו לו והוא הרגיש כי כוחותיו עזבוהו והכרתו דועכת, לא ידע בוודאות אם האנשים הם שהכריעוהו או אותו הריח המשכר, המכלה, המשתפך בכל אברי גופו.
יצחק הוגם הושם בהסגר מחשש כלבת. משניעור מעלפונו מצא עצמו שרוע על רצפת ביטון קרה בתא אפל ומסורג. הריח נגוז. לא רק אותו ריח שגרם להתפרצותו האומללה, אלא כל הריחות שליווהו החל באותו בוקר גורלי וכלה בהתכתשות האחרונה היו כלא היו. התאים הסמוכים והתאים שממולו היו מלאים כלבים. הכלבים חרחרו, נבחו, אך ריחם לא הילך קסמים וכל קיומם לא עורר בו עניין. אבריו כאבו. הוא היה צמא. ואף־על־פי שהיה צמא לא ניגש אל קערת המים שהיתה עומדת בפינת התא.
צמאונו גבר, אך הוגם לא זז ממקומו. חש כי צמאון זה שונה הוא מכל הצמאונות שהרגיש עד כה. צמאון שכמוהו לא ידע מיום שחל בו השינוי הפיסיולוגי, צמאון אשר מים רבים לא יכבוהו. הצמיד את פרוות־פרצופו אל הביטון הקר ושקע בהרהורים.
שרידיו של אור היום נטשו את הבניין הקודר ואפילה דביקה בלעה את הכל. בצינת חוטמו הלחלוחי מישש הוגם את צמיגותו של החושך, ובלי שזקף את אוזניו כוון שמיעתו פנימה אל המתרחש בקרבו.
הוגם גורש מגן־עדנו וצמאונו היה צמאון הערגה הכוססת המכלה נפשם של כל גרושי־גן־עדן מאז ומעולם, ערגה שבהפרת השלמות העילאית, ההתמזגות ללא־תנאי, ערגת הכריתות מן הבריאה, המשדרת קטעים נבחרים מהוויתה אל הכרתו של יצור חי באמצעות חושיו.
אך מתי־מספר מבין ילודי־אשה משיגים שמץ משלימות זו. אנשי מסתורין והוגי־הגיונות מגיעים אליה לאחר נפתולים לאין קץ עם העולם, עם עצמם ועם שכלם. הוגם זכה והגיע לכך ביום שהפך לכלב. ביום ההוא נתחוור לו בבהירות שאין למעלה ממנה מה שנתחוור לכמה מגדולי אנוש: החיים הם הם תכליתם של החיים. עכשיו בא הצמאון ונטל ממנו בהירות זו. היה זה צמאון שמעבר לחיים.
אחד הפצעים שברגליו שתת דם. הוגם חרץ לשונו ללקקו, אך הלשון לא נשמעה לו. היא נשארה בפנים. אף לסתותיו חדלו לציית לו. הן נעו בתנועה משונה ונתחככו זו בזו עד להכאיב. דבר־מה הכביד על החך ועל הגרון כאילו ננעצה בהם חכה והוא מושך, מושך, מושך, עד לבלי נשוא. יש לשלות את החכה ויהיה מה. לעקרה, לנתקה, להקיאה!
הוגם קם על רגליו. לועו נתכווץ ומפיו נפלטה אנחה — לא חרחור, לא נביחה, לא יללה, כי אם אנחה בלוויית מלה חיה, אמיתית, מדוברת, מלת אנוש:
— אמא!
קירות סוגרו החזירו לאוזניו את המלה שבוטאה:
— אמא!
ליד השבכה הופיעה דמותו של הרופא הווטרינרי. הוא לא הרהיב עוז להיכנס אל התא. בכל אחת מידיו החזיק פנס והאיר את משולש פניו של הוגם. ואילו להוגם היה נדמה כי לא פנסים מאירים את משולש פניו אלא שתי עיניים דולקות נועצות בו מבט של תדהמה מהולה באימה, כמבטה של מזכירתו באותו בוקר במשרד.
ה 🔗
כיצד אירע דבר מופלא זה? כיצד ברייה שזהותה הזאולוגית לא היתה מוטלת בספק — קאניס פאמיליאריס — כלומר יצור שהיה כלב לכל דבר, והמכשירים המוטוריים והאודיטוריים של מבנה גופו לא הוכשרו בשום פנים להרכיב ולהפעיל את המנגנון הדרוש לחיתוך הדיבור — כיצד פלט יצור כזה מלה מדוברת, מה־גם מלה אנושית כל כך כגון “אמא”?
דומה חייב אני למצוא הסבר מדעי לכך, שהרי בימינו אין מקבלים שום עובדה כעובדה אלא אם כן עומד לימינה המדע בכל כובד משקלו.
אמנם יכול המקשן להקשות קושייה שאין לה לכאורה תירוץ. יכול הוא לבוא ולטעון שגלגולו הראשון של יצחק הוגם בדמות כלב אף הוא מאורע שאין לו תקדים, בחינת מעשה־נס, ואין חוקי הטבע חלים עליו. אם כן הדבר, הרי אותה פליטת־פה, אותה אנקת־נכאים בלוויית מלה מדוברת אינה אלא חולייה בשלשלת הנסים, ואין טעם לבקש הסבר מדעי דוקא לה.
לכאורה יש הגיון בטענה זו, אך באמת מוטעית היא מעיקרה, ורצופה היא אי־הבנה משוועת בעצם טיבו של המדע. מן המפורסמות הוא כי המדע אינו תוהה על עובדות־היסוד, אלא מקבלן כמות שהן. אין הוא מנסה לפתור את השאלה כיצד ומדוע התהווה החומר. אך כיוון שנתהווה כדרך שנת־הווה הרי בא המדע וכותב את החוקים שלפיהם התהוות נוהגת. נסיונותיו של המדע להשיב על השאלה כיצד ומדוע נבראו חיים עלי אדמות עלו בתוהו.
לא אהיה איפוא כופר בעיקרי המדע אם אקבל את הפיכתו של הוגם לכלב כעובדה יסודית שאין המדע חייב לתהות עליה, אלא משום כך אין אני פטור מלזרוע מאורו של המדע על אותה מלה שיצאה מפיו.
בין סוגי ההתמוטטות הפסיכית מונה תורת־הנפש את הנסיגה, רגרסיה בלע"ז. בנסיבות מסוימות חוזר האדם אל מצבם והתנהגותם של תינוקות. מי לא ראה פלוגת חיילים קשוחים ומזוקנים העושים מעשה־קונדס ברוב הנאה כאילו היו תינוקות של בית רבן? אלה הם מקרים קלי־ערך. חמורים יותר הם מקרי נסיגתו של האדם אל מצבה של חיה. נסיגה זו מקורה על־פי־רוב בזעזוע גופני או נפשי. כל שכבות ההשתלשלות הביאולוגית וההתפתחות התרבותית ננערות מן החולה כהינער אבק משטיח ישן. הוא חורק בשניו, מנסה לטרוף, בועט ברגליו, שואג כאריה ומיילל כתן. אילו באותה שעה היה מצמיח מלתעות אריה, קרני ראם, או טלפי סוס, היה דינו כדין חיה ומקום מושבו ביער או באורווה. אך גופו של “הנסוג” נשאר גוף של אדם. גפיו אינן מגדלות פרסות, שיניו אינן נהפכות מלתעות ולועו אינו אלא ושט של ילוד־אשה, לפיכך אין מוליכים אותו אל היער ואין כולאים אותו באורווה, אלא מאשפזים אותו בבית חולי רוח.
רגרסיה, זה שמו המדעי וזה הסברו של המאורע שאירע ליצחק הוגם. רגרסיה משמע חזרה אל מצב קודם, ולגבי הוגם פירושה חזרה אל התנהגות של אדם. כשם שזעזוע נפשי (וייאמר בסוגריים כי לא אחת נעוצה סיבתו בהפרעות מיניות) מחזיר את האדם לשלב של חיה, כך החזיר הזעזוע את הוגם לשלב של אדם. אילו היה באותה שעה עצמה לובש גם צורת אדם היה הכל חוזר על מקומו בשלום, ויש לשער כי רשות מוסמכת מסויימת היתה אפילו מחזירה את הוגם לעבודה ועולם היה נוהג כמנהגו. דא עקא, צורתו של הוגם לא נשתנתה אף כהוא זה. דמותו, אבריו, מבנה גופו — לגבי כל אלה לא היה ולא כלום בינו לבין כלב־זאב שחור־פרווה שאינו טהור־גזע למהדרין.
אף־על־פי־כן היה הוגם הכלב הראשון בעולם שביטא בפירוש את המלה “אמא”. ושבשתא כיוון דעל על. לאחר שביטא את המלה “אמא” למד לבטא גם מלים אחרות. תהליך הנסיגה נמשך והתפתח וגאה. עד מהרה היה משיח עם הבריות בלשונותיהן ומחווה דעתו על מדיניות ועל כלכלה, על חומר ועל רוח, על אדם ועל אלוהים. עיתוני העולם פרסמו את צילומיו ופרטי חייו. חנה הוגם ויתרה מרצונה על זכותה לקיצבת־פרישה ועברה לגור בביתה החדש בהרים. אותו בית נראה מבחוץ כטירה מימי־הביניים ואילו בפנים היו בו הסידורים החדישים ביותר, החל בבריכת־שחייה, שמימיה מחוממים בחשמל, וכלה במכונה חשמלית להכנת קפה־אספרסו. אגף אחד מאגפי הבית היה קודש למכון הפרטי לחקר האלקטרון שהוקם בידי דפנה הוגם, ובמרכז הבית, בחדר העשוי בעיקרו בסגנון יפאני, שלא היו בו אלא שטיחים בלבד, על כר פלומה מצופה משי, רבץ יצחק הוגם, מבריק, מצוחצח, מסורק, מוקף ספרים, קערות מלאות מטעמים, וקהל משרתים המצפים למוצא פיו.
ברי ומובן מאליו על שום מה עלו והאמירו הכנסותיה של משפחת הוגם. פחות מובן היה על שום מה התחילו יורדות לפתע. למרת הוגם לא היה דבר זה מחוור כלל. נמלכה בדעתו של רואה־החשבון, ולאחר עיון מדוקדק במאזן החליטה לשכור צוות מומחים שיערוך חקירה בדעת־הקהל ויתחקה על שרשיה של התופעה המדאיגה.
הצוות ערך חקירה ברחבי תבל והגיש דין־וחשבון מקיף וממצה. נתברר כי ההתלהבות שקעה משום שחלק ניכר מן הציבור נתערער אמונו בכלב־הפלאים. אחרי ככלות הכל לא ראו ההמונים את הכלב במו עיניהם, אלא בצילומים שנדפסו בעיתונים ובהצגות הטלוויזיה. נתעוררו חשדות שמא יש כאן אבק הונאה, שהרי גלוי וידוע כי העתונאים מרדפי סנסאציות הם ואין הקהל סומך על ידיעותיהם זמן רב, ואף הטלוויזיה פותחת פתח לתחבולות טכניות שונות. המומחים המליצו איפוא על הצגה חיה באחד התיאטראות הגדולים באחת מבירות העולם, כדי להסיר ספק מלבותיהם של קטני־אמונה, ולחדש את ההכנסות כקדם, ואולי אף להגדילן, ביחוד אם לא תהיה זו הצגה חד־פעמית אלא סדרת הצגות בחלקי תבל שונים.
לא עבר זמן רב ויצחק הוגם הואר באורות הבמה בפעם הראשונה בימי חייו — חייו בכל גלגוליהם ושלביהם. האורות היו מסנוורים והרטיטו את נשמתו. פרוותו השחורה הבהיקה כמגפיה של מקהלת קוזאקים המופיעה באחת מבירות המערב. אלפי זוגות עיניים נעצו בו מבטי צפייה ואלפי פיות נפערו למראהו. דממת־מוות שררה באולם.
יצחק הוגם קרא משיריו של אדגר אלן פו, שר את הפזמון “האיש בעל המאנדולינה” בליוויו של נגן איטלקי מן המעולים. נשא נאום על שלום העולם והרצה הרצאה על החלל הבין־פלאנטארי.
הקהל ישב דרוך ומוקסם. הדממה לא הופרה אפילו בהפסקות שבין חלקי התכנית. רק לאחר שנסתיימה ההצגה כולה והוגם נשטח על רצפת הבימה, הסמיך פרצופו אל הקרקע ועצם עיניו, רק אז פרץ רעם תשואות מחריש־אזניים.
יצחק הוגם לא שמע את התשואות. אוזניו הזקופות תמיד נשתפלו כלפי מטה, נתלו רפויות וכיסו את צינורות השמיעה. שתי רגליו הקדמיות נשתרבבו לפניו בדרך שאינה הולמת כלב. שמורותיו נפשקו אך עיניו קפאו בארובותיהן.
יצחק הוגם מת.
התשואות לא שככו אלא לאחר שעה ארוכה.
ו 🔗
הרופא שהובהל למקום פסק: מוות כתוצאה משבץ הלב. נבלתו של הוגם נרכשה על ידי מכון פתולוגי שהציע תמורתו את הממון הרב ביותר. ימים רבים התנהל ויכוח על דפי העתונות המדעית — ושמץ מנהו גונב אף לעתונות היומית — בדבר המתיחות הכרוכה בהתנגשות בין רוחו של אדם לבין גופו של כלב, מתיחות שהביאה לידי הסיום הטראגי בשיאה של אותה הצגה.
לא מענייני להכניס ראשי באותו ויכוח. לאחר שסיפרתי את קורות חייו של יצחק הוגם מיום בריאתו מחדש עד יום מותו, רואה אני כאילו עשיתי שליחותי.
אף־על־פי־כן איני יכול לכבוש את יצרי ולהימנע מהערה על רגעי חייו האחרונים, שתוארו בפרק הקודם. בזכרוני צפה ועולה דמות אחרת. דמותו של המוקיון קאלוורו בסרטו המפורסם של צ’אפלין “אורות הבמה”, שאף הוא קיפח את חייו בנסיבות דומות.
נמצא שפתחתי בקאפקא וסיימתי בצ’אפלין. אם אומנם יש קשר ביניהם, הריני מסיר מעלי גינוני צניעות ואומר בפה מלא כי יפה עשיתי שעמדתי עליו, ואם אין קשר, על אחת כמה וכמה יפה עשיתי שיצרתיו. וכי אין זו שליחותם המשותפת היחידה של ההגות והאמנות לגלות או ליצור את החוטים הסמויים המקשרים בין יצירה ליצירה ובין יוצר ליוצר?
מן הראוי איפוא שעם סיומו של סיפור זה יורשה לי לכבד בדומייה את זכרו של יצחק הוגם המנוח, שזכות קיומו עמדה לי לרקום אחד החוטים הללו.