“ארח חיים” ציוני / חיים נחמן ביאליק

(בועידה לתרבות עברית באמריקה, אדר תרפ"ו)    🔗

– הדאגה לקיומו הרוחני גדלה ביותר אחרי החורבנות האחרונים. ואתם כאן – לא לשם איזה תקון ושפור חייכם אתם בלבד התאספתם, השאלה היא קרדינלית בכל מקום: היכולים אנו לבנות את א“י ואת עצמנו בזמן אחד, בנינה המלא והשלם של א”י בלי בנייננו הרוחני בגולה? התורה שניתנה לשם ארץ-ישראל – במדבר ניתנה, הציונות בנדודים גם היא כתורה במדבר. במקום חבה תבוא החובה, ולא בכסף בלבד כי אם בחובות לאומיות, כל ציוני בביתו, במשפחתו, בילדיו הוא – עבודה זו לא באה לשם אחרים, כי-אם לשם עצמכם. עבודת התרבות איננה עבודת הכלל, כי אם עבודת-הפרט. צריך שיווצר “שלחן-ערוך” או “אורח-חיים” ציוני, שעל פיו יחיה כל הדוגל בשם התחיה העברית.

לו היו חיים אלה העומדים בראש הציונות כאן חיים עבריים שלמים – היה הענין שונה לגמרי. אך האסון הוא בזה, שרובם של המנהיגים האלה הם בעצמם שבעי תרבות זרה. ואיך יכולים הם לעורר רעב לתרבות עברית אצל אחרים, אם הם בעצמם אינם רעבים לתרבות זו, ואין בהם אנשים שהשפה והתרבות העברית הן להם צורך נפשי, לא כדברים הכתובים בפרוגרמה, כי אם כהכרח פנימי? ואסוננו אינו בזה, שבתי-החנוך כאן אינם מטפוס אחד; המחלה היא אחרת: הדם אינו נוזל דרך העורקים השונים. יש לנו “חכמת-ישראל”, שאין לה כל קשר עם חיינו הריאליים. אותו הדבר גם באורטודוקסיה. התפוררותנו זו, מבלי שייכות וקשר כל שהוא אל חיינו בהוה – היא בעוכרנו.

הציונות באה לאחה את הקרעים האלה. הציונות יכולה להתרומם מעל ולכל בתנאי ובדרישה אחת – שהכל יהיה לגורם חי ופועל בתוך תחומי היהדות. הציונות בתור נושאת רעיון המדינה בישראל יכולה לתמוך בכל התנועות השונות האלה בתנאי – שפעולתן תהיה פעולה תרבותית חיה.

אין אני, במובן ידוע, יהודי דתי, אך שמח אני גם בחנוך דתי. אנו באים להוסיף,ולא לגרוע, אולם גם כאן בתנאי, שתורתנו לא תהפך לדוגמה יבשה וקרה, אלא תהיה תורת-חיים. ומתפלא אני על התנגדותם של רבנים לפעולה זו שאתם פותחים בה. אולם אין להתפלא כלל על ה“ראביים” הידועים, שיצאו אף הם כנגד, ה“רביים” האלה יראים מפני פריחתה של התרבות העברית בארץ זו, שמא תראה קטנותם לאורה… ממערב אירופה באו אלה עם ה“כבודה” הרוחנית שלהם, ומה הוסיפו? איזו תורות חדשות, איזה רעיונות חדשים ומקוריים? – לא כלום

אולם זכרו: “דלא מוסיף – יסוף”, מי שאיננו מוסיף סופו לגווע. הכלל הזה מכוון לא רק כלפי יחידים, אלא גם כלפי אומות וקבוצים שלמים. ואתם, יהודי אמריקה, אם לא תוסיפו על אוצרותינו הרוחניים – סוף תסופו! אמנם לא אתם בלבד. דאגה זו ל“דלא מוסיף” צריכה לחדור עתה לתוך כל העולם היהודי. היהדות חדלה ל“הוסיף” – כאן עיקר הטרגדיה שלנו. יזכרו נא ציוני אמריקה, שעליהם – כמו על כל יהודי אמריקה – לתמוך בעבודה ארץ-הישראלית לא רק בשביל א“י כי אם גם בשבילם הם ולטובתם הם. וכלום תענית היא שתוכלו “לפדות” את עצמכם ב”צדקה"? ואתם מדברים על רעב לתרבות עצמית ונהנים מאוצרות תרבות זרה – בחינת “הולך אצל פלגשו ונשבע בשם אשתו”…

איני מבין את הפחד והיראה שאתם מפילים על עצמכם, האמנם צריכים אנו באמת לשלם בנשמתנו וברכושנו הלאומי בעד מעט הזכויות שאנו מקבלים? – זו היא השאלה וכך צריך להציגה. אתם דרשו זכויות לאומיות שלמות וחנוך עברי מלא – דרשו את זה לפחות מעצמכם. בית-ספר עברי שלם – לא למוד של שעה וחצי ליום. מאמין אני, שאלמלי הצגתם לעצמכם את התפקיד הזה, הייתם מצליחים להגשימו, ואתם צריכים להרגיש את עצמכם כאומללים, כל זמן שלא תצליחו להגשים את האידיאל הזה בשלמותו.. אנו ברוסיה לא יראנו להציג דרישות כאלה ואתם כאן יראים. כלום זה הוא החופש שלכם פה באמריקה?!

זאת ועוד אחרת. אל לכם להסתפק בחנוך אלמנטרי בלבד. איזה רגש כבוד ירחש הדור הצעיר שלנו אל תרבותננו ואל עמנו, אם כל ה“מטען” הרוחני, שבו הוא יצא מבית-הספר, יהיה “הפטורה” ו“ברכות”? מבתי ספר עממיים בלבד לא נושע. צריך שיוצרו גם מוסדות חנוך תיכוניים וגבוהים, נוסף על אלה צריך ליצור גם אוניברסיטאות עממיות, למען קרב את ההשכלה אל המוני העם. כאן תסייע לכם בהרבה א“י שלנו. א”י תקבל מכם תרומה ומעשר ותעבד את זה – בשבילכם ולמענכם, אך עיקר העיקרים – אל תדמו בנפשכם, שהתאספתם היום לשם איזה תקון קל-ערך בחיים, לא ולא! בפני שנוי עצום וקרדינלי בחייכם ובחיי כל עמנו אתם עומדים. עבדו והצליחו!